חומר רקע - אסיה

כתב: גילי חסקין

למצגת תמונות מצפון וויטנאם; תמונות מדרום וייטנאם

להרצאה על וייטנאם

ראו באתר זה: חיי התרבות בווייטנאם

ראו באתר כתבה : תדריך לטיול בויאטנם

כללי

הטיול לווייטנאם הוא קודם כל טיול של נופים ופולקלור. וייטנאם זרועה באין ספור מראות פוטוגניים המספקים למטייל פנטזיה של “המזרח הרחוק”. הטיול לוייטנאם, דליל במפגשים דתיים, לעומת אלו של מינמאר (בורמה) או לאוס ובכול זאת, ההתחקות אחרי הדתות והאמונות מעשירה את הטיול בה.
בחיים הרוחניים של תושבי ווייטנאם ניתן למצוא את עקבותיהם של הפילוסופים הגדולים ברחבי אסיה: טאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם. במשך שנים התמזגו אמונות אלו עם אמונות סיניות עממיות, עם אנימיזם עממי ועם דת האבות הווייטנאמית ויצרו, כבסין השכנה, תערובת – מבחינת יסודות האמונה והפולחן גם יחד – של טאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם, המכונה כאן “הדת המשולשת” או Tam Giao.

Huxisanxiaotu הדת המשולשת

הקונפוציוניזם שהוא יותר שיטה מוסרית ושלטונית מאשר דת, קיבל במהלך השנים הרבה אספקטים דתיים.

ראו באתר זה: קונפוציוניזם.

הטאואיזם, שהחל כפילוסופיה אזוטרית עבור מלומדים, התמזג עם אלמנטים בודהיסטיים בקרב האיכרים, והרבה אלמנטים טאואיסטיים הפכו לחלק מהותי מהדת העממית.

ראו באתר זה: טאואיזם.

אם שואלים ווייטנאמי לדתו, התשובה המקובלת היא “בודהיזם”, אך כשהדבר נוגע לחיי משפחה או חברה, הם מאמצים את הקונפוציוניזם, ובהבנת הקוסמוס הם יותר דאואיסטיים. ניתן לומר כי הווייטנאמי, כעמיתו הסיני, בהתייחסותו לחברה הוא קונפוציוניסט, בהתייחסותו לדת הוא בודהיסט, בהתייחסותו לטבע הוא דאואיסט ובהתייחס למוות הוא מאמין בדת האבות הקדומה.

בעקבות המפגש בין בליל הדתות המזרחיות והנצרות קמה בווייטנאם, בדור האחרון, דת סינקרטיסטית – ‘קאו דאי’ Cao Đài)), שבה מעורבים יסודות נוצריים, בודהיסטיים וקונפוציאניים על רקע האמונה ברוחות. כת זו, הטוענת ל- 1.5 מיליון חסידים, יצרה לעצמה מסגרת ארגונית חזקה, שלבשה אופי של מפלגה מדינית: היא אף נטלה חלק במאבק הפנימי המזוין בווייטנאם העצמאית. אופי של ארגון מדיני יש גם לכת ‘הואה-האו’ (Hòa Hảo) – מעין בודהיזם רפורמי, שאחריו נמשכים כמיליון מאמינים. הממשלה הדרומית הצליחה בקושי להתגבר על שתי הכיתות המפלגות הללו.

בצפון, השלטון הקומוניסטי השתדל לבער את הדתות כולן מן הארץ. לאחר הניצחון ב- 1975 פעלו הרשויות באופן נמרץ כדי להפחית את השפעת הדתות. בתי ספר, בתי חולים ומוסדות אחרים, שהופעלו על ידי ארגונים דתיים, עברו לידי המדינה. כמרים רבים נאסרו ו/ או נשלחו למחנות לשם חינוך מחדש. בסוף שנות ה- 80 ובתחילת שנות ה- 90 הורגש שינוי במדיניות הממשלה, לקראת הארגונים הדתיים. ב- 1993, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, דו מואוי Muoi Do)), ערך שני ביקורים רשמיים במנזר בודהיסטי ובכנסייה קתולית. אם כי ברור הוא שהמפלגה הקומוניסטית, עדיין חשדנית מאד כלפי כמרים, מודעת לתפקיד הבולט שהם מילאו במחלוקות הפוליטיות בדרום ווייטנאם, וממהרים לשבור כוחו של כל איש דת או ארגון דתי המתחיל להתערב בפוליטיקה. ברור הוא שיותר ויותר אנשים מבקרים במנזרים בודהיסטיים, כנסיות קתוליות, או מקדשי קאו דאי, אך לא ברור אם הדבר מלמד על איזו שהיא התעוררות דתית. Dang Nghiem Van, ראש המכון הדתי של האנוי, רואיין ב- 1996 והתייחס לעובדה זו ואמר, “הם לא דתיים, רק תימהוניים. זו איננה דת; זהו ניוון”…

בודהיזם

הבודהיזם התרוודי הובא לווייטנאם על ידי צליינים מהודו בסוף המאה ה- 2 לספירה. בו זמנית, נזירים סינים הציגו את הבודהיזם המהייני. הבודהיזם לא היה פופולרי בקרב ההמונים, אלא כמה מאות מאוחר יותר. הבודהיזם קיבל את הפטרונז’ המלכותי במאות ה- 10-13. זה כלל הכרה בהיררכיה הבודהיסטית, מימון בנייתן של פגודות, תמיכה בנזירים, ושיתוף הכמורה בשלטון. במהלך המאה ה- 11, חלחל הבודהיזם אל הכפרים ובמאה ה- 12 הוכרז כדת הרשמית של הארץ. במהלך המאה ה-13 , החלו מלומדים קונפוציאניים להחליף בהדרגה את הנזירים הבודהיסטיים, בתור יועצים של שושלת הטראן. הקונפוציאניים האשימו את הבודהיסטים בהשתמטות מאחריות לגבי הארץ והמשפחה, בשל הדוקטרינה הבודהיסטית הגורסת פרישה מעסקי העולם. הפלישה הסינית ב- 1414 החדירה את הקונפוציוניזם ובאותו זמן גרמה להרס פגודות ולציורים קיר בודהיסטיים רבים. אצילי הנגויין (Nguyen) אשר שלטו בחלקה הדרומי של המדינה, בשנים  1558-1778 , הפכו את הנטייה הזאת. תחיית הבודהיזם הווייטנאמי ברחבי המדינה החלה רק בשנות ה- 20 של המאה. בשנות ה-  50 וה- 60 נעשה ניסיון לאחד את הזרמים השונים של הבודהיזם במדינה. בשנות ה- 60, נזירים בודהיסטים דרום ווייטנאמיים לקחו חלק חשוב בהתנגדות לשלטונו של נגו דין דיים. במשך מאות בשנים, האידיאלים והאמונות הבודהיסטיות, השפיעו באופן מאד שטחי על ההמונים הכפריים (המהווים % 90 מהאוכלוסייה), שמסורתם עברה בע”פ, והועמדה למבחן על ידי מראה עיניים. האנשים הפשוטים היו עסוקים בתקוות לממשלה טובה, ובפתרונות לבעיות עכשוויות. הבודהיזם המהייני התמזג באופן הדרגתי, עם מיסטיקה עממית, אנימיזם, פוליתאיזם, טאואיזם והינדואיזם טנטרי. הדת המשולשת פרחה למרות כמה ניסיונות קלריקאליים לשמר טהורה את חזות הדוקטרינה הבודהיסטית.

למרות שלמרבית המושבים יש רק מושג מטושטש על הדוקטרינה הבודהיסטית, הם מזמינים נזירים בודהיסטיים לקחת חלק בטקסי מעבר ובלוויות. בעיני ווייטנאמיים רבים, מהוות הפגודות הבודהיסטיות, מקלט פיזי ורוחני מפני העולם הלא-בטוח. לאחר 1975, נזירים רבים נעצרו ונשלחו למחנות לחינוך מחדש, כולל כאילו שהתנגדו לממשלת דרום ווייטנאם והתנגדו למלחמה באופן אקטיבי.

מקדשים.

נסגרו וחינוך הנזירים נאסר, בעיקר הכשרת נזירים חדשים. בשנים האחרונות, רוב ההגבלות הללו הוקלו או בוטלו למעשה, והפולחן הדתי פורח מחדש.

כתות בודהיסטיות

הבודהיזם של המהיינה, המרכבה הגדולה”, נקרא כאן ‘Dai Thua’ או ‘Bac Tong’  הווה אומר “מהצפון”, כלומר מסין. זו הדת המרכזית ביותר בווייטנאם. הפלג החשוב ביותר הוא הזן (נקרא בווייטנאמית . Thien – הכת השנייה בגודלה היא ה, Dao Trang- או ‘אסכולת האדמה הטהורה’, וחסידיה בעיקר בדרום.

הבודהיזם של התרוודה, או “המרכבה הקטנה”, נקרא כאן ‘Tieu Thua’ או ,’Nam’ ‘Tong’, הווה אומר, ‘מן הדרום’. הגיע לווייטנאם היישר מהודו ועובדים אותו בעיקר בדלתה של המקונג. העיקר בקרב צאצאים של ממלכת הקהמר. הכת הפופולרית ביותר בקרב מאמיני התרוודה בווייטנאם היא אסכולת .’Luat Tong’

ראו באתר זה: הבודהיזם  הבודהיזם באסיה

פולחן האבות

פולחן האבות הווייטנאמי – To Tien – זה שם אחר לאותה אדיקות דתית שהיתה קיימת כאן הרבה לפני בוא הקונפוציוניזם, הבודהיזם וכיו”ב. כמה אנשים מתייחסים אליה כדת העומדת בפני עצמה. פולחן האב הקדום מתבסס על האמונה שהנשמה ממשיכה לחיות לאחר המוות, והופך לשומר על צאצאיו. מכיוון שהשפעתו של האב הקדמון פועלת על הצאצאים, אי כיבוד של זכרו יהיה מעשה מביש ואף מסוכן נשמה ללא צאצאים נידונה לנדודי עולם, משום שהיא לא תקבל מנחות. באופן מסורתי, הווייטנאמיים מתייחסים ומכבדי לנשמת האב הקדמון, לאורך כל השנה, ובמיוחד ביום השנה למותו. הם מקריבים קורבן ומעלים מנחה, הן לאל השומר על הבית והן לנשמתו של האב המייסד. כאשר הם מבקשים את התערבותו למען הצלחה בעסקים או לבריאותו של ילד חולה, הם מעלים מנחות לנשמתו. המייסדים מדווחים על אירועים בחיי המשפחה, כולל שמחות וצער, כמו חתונות, הצלחה בבחינות, או מוות. אלמנטים חשובים בפולחן האבות הם מזבח המשפחה, פיסת אדמה המוקדשת לכבודו, ומינוי של צאצא ישיר (גבר), לתפוס עמדה בפולחן ובקביעת האיסורים השונים. בהרבה פגודות נראות מצבות ועליהם מוצגות תמונות של המתים; ברובם אנשים צעירים. הרבה מבקרים מתפתים לחשוב שטרגדיות אלו הן תוצאה של המלחמות. המציאות פחות עגומה. כמה מהמתים הלכו לעולמם שנים לאחר שצולמו, אך הממשיכים העדיפו להנציח את זכרו בדמות אדם צעיר ולא כאדם זקן.

קאתוליות

הנצרות הקתולית הגיעה לווייטנאם במאה ה- 16, על ידי מיסיונרים מפורטוגל, ספרד וצרפת. הפעילים ביותר היו המיסיונרים הישועים והדומיניקניים, בעיקר במאות ה- 16 וה-17. האפיפיור אלכסנדר ה- 7 מינה בשנת 1659 את הבישוף הראשון בווייטנאם, והכמרים הווייטנאמיים הראשונים מונו תשע שנים מאוחר יותר. לפי כמה הערכות היו בווייטנאם 800,000 קתולים ב- 1685. במהלך שלש מאות השנים שבאו אחר כך, המדיניות הרבתה לרפות את ידי הקתוליות ובתקופות מסוימות אף נאסרה. ב- 1533 הוצא האדיקט (צוו מלכותי) הראשון שאסר את הקאתוליות. מיסיונרים מערביים וההולכים אחריהם נרדפו במאות ה- 17 וה- 18. במאה ה-19 , כאשר הצרפתים החלו במאמצים לספח את ווייטנאם לאימפריה שלהם, הרדיפות הדתיות והיחס לקתולים היה התירוץ העיקרי להתערבותם. בתקופת השלטון הצרפתי, קיבלה הקתוליות מעמד מועדף והיא פרחה. למרות שהיא אוגדת בתוכה כמה אספקטים של התרבות הווייטנאמית היא הצליחה להישאר טהורה מהשפעות של דתות אחרות. כיום % 10 מתושבי ווייטנאם הם קאתולים וזה האחוז הגבוה ביותר באסיה, למעט הפיליפינים (וכמו אינדונזיה). רבים מאד מתוך 900,000 הפליטים שזרמו לדרום ב- 1954 היו קאתולים, כמו הנשיא דיים עצמו. מאז  1954 בצפון ומאז  1975 בדרום, נתקלה הקתוליות באיסורים רבים בפעילותם הדתית, כולל הגבלות חמורות על הסמכת כמרים וחינוך דתי. כיום, מרבית הכנסיות בווייטנאם סגורות ורעועות, למרות שנעשים מאמצים לפתוח אותן מחדש. בעיה עיקרית היא מחסור בכספים, אך גם אי שיתוף הפעולה של פקידים ממשלתיים (רובם מן הצפון), הרואים את הקתוליות כזיהום תרבותי מערבי וכמכשיר לחתרנות אפשרית.

פרוטסטנטיות

הנצרות הפרוטסטנטיות הגיעה לווייטנאם לראשונה ב-1911. מרבית הנוצרים הווייטנאמיים, שמספרם כ- 200,000, הם מונטגנרדים (בני מיעוטים), החיים בגבעות שבמרכז המדינה. עד 1975 מרבית הפעילות הפרוטסטנטית בדרום ווייטנאם היתה של ‘הברית הנוצרית והמיסיונרית’. לאחר האיחוד מחדש, הרבה כמרים, במיוחד אלו שהוכשרו על ידי מיסיונרים אמריקאים, נאסרו. הפעילות הדתית הפרוטסטנטית היתה אסורה עד לאחרונה.

אסלאם

מוסלמים – רובם קהמרים-אתניים וצ’אמים – מהווים 1/5 אחוז מאוכלוסיית ווייטנאם. כמו כן, עד  1975, היו קיימות בסייגון, קהילות קטנות של אינדונזים, מאלזים ודרום הודים. רובם עזבו. כיום חיים בסייגון כ-5000  מוסלמים, רובם ממוצא דרום הודי ולהם  12 מסגדים, כולל המסגד הגדול שבמרכז העיר. סוחרים ערביים הגיעו לסין כבר בראשית המאה ה- 8 וייתכן מאד שעצרו בווייטנאם בדרך. אך ההוכחה הראשונה לנוכחות מוסלמית בווייטנאם הינה כתובת ערבית על עמוד, סמוך לעיר החוף  .Phan Rang. האסלאם נפוץ גם בקרב פליטי הצ’אם אשר ברחו לקמבודיה לאחר הרס ממלכתם ב- 1471, אך המרת דת זו לא הצליחה להתפשט בקרב הצ’אמים שנותרו בווייטנאם.

הצ’אמים הווייטנאמיים מגדירים את עצמם כמוסלמים, למרות שלרובם יש מושג מאד קלוש לגבי התיאולוגיה המוסלמית וחוקיה. בקהילותיהם יש מעט מאד ספרי קוראן ואפילו המנהיגים הדתיים אינם מסוגלים לקרוא ערבית. למרות שהמוסלמים מתפללים חמש פעמים ביום, הצ’אמים מתפללים רק בימי שישי, ובחודש רמדאן הם צמים רק שלושה ימים. במקום לבצע טוהרה טקסית כמקובל, הם מחקים בתנועותיהם העלאת מים מן הבאר. ברית המילה מתבצעת, באופן סמלי בגיל 15. הטקס מנוהל על ידי “אימאם” המבצע תנועות של ברית בעזרת סכין מעץ. הצ’אמים אינם עולים לרגל למכה, ולמרות שהם נמנעים מאכילת חזיר, הם שותים אלכוהול. דת הצ’אם, המבוססת על אסלאם, מתקיימת, צעד אחר צעד, לצד אנימיזם ופולחן אלוהויות הינדואיות. הצ’אמים אמצו שמות מושגים מהקוראן ואימצו אותם לאלוהויות מקומיות שונות. מנהיגים צ’אמים לובשים גלימות לבנות ועוטים טורבן מעוטר בסרט אדום, חום או זהוב. דרגותיהם ומעמדם מאופיינים על ידי אורך הציציות.

הינדואיזם

ממלכת הצ’אמפה הושפעה באופן עמוק על ידי ההינדואיזם ומרבית מגדלי הצ’אמפה הם מקדשים הינדיים ובהם לינגה. בחלקם מתפללים ווייטנאמיים אתניים וגם סינים. לאחר נפילת הצ’אמפה רוב מאמיניה דבקו באסלאם, אך המשיכו לקיים מנהגים ברהמיניים.

דתות ווייטנאמיות

כללי

בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20, דוכאה הלאומיות הווייטנאמיות בתקיפות ולעתים אף באכזריות, בידי הצרפתים. שנות ה- 20 של המאה שלנו היו שנים של משבר כלכלי, פוליטי וחברתי בווייטנאם. השלטון הצרפתי כבר היה בן 60 שנה והשפעותיו נכרו בכל תחומי החיים, ולא דווקא לטובה. בעוד שבתחילת המאה ה-19 היו רוב האיכרים בעלי חלקות אדמה, עודדו השלטונות הקולוניאליים תהליך של ריכוז אדמות בידי כמה בעלי אחוזות גדולים, תהליך שהפך את מרבית האיכרים לפועלים חסרי קרקע.

המצב הזה התאים לצרפתים, שהיו זקוקים לכוח עבודה זול לעבודות הבנייה שיזמו, למטעים ולמכרות. הווייטנאמיים עבדו במקומות אלו בתנאים קרובים לעבדות. האינטלקטואליים המקומיים, שבדרך כלל עומדים בראש התנועות הלאומיות, הפיקו תועלת רבה מהמצב המתואר, ובראשית המאה עמדו במצב יותר נח. הם זכו להנות מהחינוך הצרפתי המודרני, התברגו אחר כך במשרות בשרות הקולוניאלי. אך ההתחככות בממסד הצרפתי הביאה עם הזמן לאכזבה ולאיבה. הם הוגבלו לדרגים הנמוכים ביותר בבירוקרטיה, וזכו ליחס משפיל מצד עמיתיהם האירופאים. שאיפות פוליטיות דוכאו במהירות. לכן, בתקופה כזאת של משבר, צמחו בווייטנאם תנועות לאומיות, בראש צורות מנהיגות אחרות, ומטרתן היתה לשים קץ לשלטון הצרפתי ולהקים רפובליקה. אחדות מהן פעלו לפי אידיאולוגיה קומוניסטית, אך שלש מהן הונהגו על ידי נזירים וכוהנים דת:

* כת קאו דאי.

* כת הואה האו.

* כת בין קסויין. הפחות חשובה.

כל השלש התאפיינו בכסנופוביה ושנאו כל דבר זר. הן היו תוצר של חינוך מקומי ומטרתן היתה לא רק גירוש הזרים, אלא גם הקמת שלטון מקומי, בהנהגה דתית – תפישה חדשה בנוף הפוליטי הווייטנאמי. בעשור שבא אחרי כן, גברה האהדה למפלגה הקומוניסטית של הודו-סין בארצות השכנות. באותו זמן פתחו שלש התנועות הדתיות, בהתנגדות מזויינת לצבא הקולוניאלי הצרפתי, שהיה מורכב ברובו מחיילים מקומיים, מאומנים היטב. אנשי הקאו דאו החזיקו בדלתה של המקונג; אנשי הואה האו החזיקו בגבול קמבודיה ואנשי בין קסויין החזיקו באזור סייגון. לאחר וועידת ז’נבה, הצרפתים, שהתנגדו לדיים, סיפקו נשק לשלושת הכתות האלו, אך ב 1956 הצליח דיים להביס אותן. מאמיניהן המאוכזבים, המשיכו בפעילותם במסגרות בלתי צבאיות. מתוך סבך השאיפות הפוליטיות, התרבותיות והדתיות, שנוצר בווייטנאם במאה העשרים, צמחו ארבע קבוצות דתיות, שמילאו בווייטנאם תפקיד מכריע בשנים הבאות: הבודהיסטים, הקתולים, קאו דאי והואה האו.

קאו דאו

בראשית המאה ה- 20 הגיע כאמור המשבר החברתי לשיאו. בנוסף למצב הכלכלי הקשה ולדיכוי המאוויים הפוליטיים, נשחקו המבנים החברתיים שעליהם הושתת הסדר החברתי הישן של ווייטנאם: המשפחה המורחבת, הקהילה הכפרית, הפטרנליזם שאפיין את היחסים בין האיכרים לבעלי האדמות, כל אלו נשחקו והתפוררו. המשטר החדש לא הציע להם תחליף. מבין הקבוצות החדשות שהציעו תקווה, צדק וישועה, בלטה הקאו דאי.

זוהי כת ווייטנאמית, ילידת המקום, שניסתה ליצור דת אידיאלית, על ידי מיזוג פילוסופיות דתיות וחילוניות, מהמזרח ומהמערב. דת זו צמחה מתוך “סיאנס” שחווה נגו מין צ’יו , (Ngo Minh Chieu),  פקיד בשירות הצרפתים בקוצ’ין-סין, בשנת  1919.

באי פו קוק Phu Quoc . צ’יו, שהיה בעל  20 שנות ניסיון בטקסים מסוג זה (הם היו מאד מקובלים בדת העממית הווייטנמית), חש כי קרה דבר יוצא דופן: הוא זכה לביקור של קאו דאי, או “ישות עליונה”, שמסרה לו בסיאנס כי היא האל, אשר הופיע בעבר בכמה הזדמנויות: כאלוהים במעמד הר סיני, כישו ומוחמד, אך בני האדם לא קיבלו את תורתו. באחד המפגשים הורה למאמיניו לסמל אותו על ידי עין ענקית, רואה הכול. מובן השם ‘קאו דאי’ הוא ‘היכל עליון’ או ‘מזבח רם ונישא’. בשנת  1925 ציווה לייסד דת חדשה שתישא את ששמו. מהתחלה צנועה זו צמחה כת דתית שעתידה היתה להפוך לאחד הכוחות הפוליטיים והצבאיים המרכזיים בדרום ווייטנאם של שנות ה- 40 וה-.50. בשנת  1926 אורגנה הדת באופן רשמי על ידי בן ארצו העשיר לה ואן טרונג. המייסדים שלחו למושל הצרפתי הצהרה על ייסוד דת חדשה. תקיפותה של הכת משכה אליה את לבם של הכפריים וקהילות שלמות הצטרפו אליה. ב- 1930 היא מנתה כחצי מיליון מאמינים, יותר משהצליחה הכנסייה הקתולית, לצבור במשך כ- 300 שנות פעילות באזור. כוח המשיכה יוצא הדופן של הדת האקלקטית הזאת, שיקף את השתוקקות העם הווייטנאמי למשהו חדש.

לה ואן טרונג העשיר, שהוזכר לעייל, ויתר – כבודהא בשעתו – על חיי העושר שלו. אך הכפריים, שעבורם בחיי העוני אין משום חידוש, נמשכו בעיקר אחרי היסודות המאגיים של הכת. קאו דאי החייתה רעיונות בודהיסטיים מסורתיים, הנוגעים לצמחונות, ליחס לבע”ח ולהתנהגות חברתית. הנשים רשאיות להשתתף בחגיגות ולמוצא האם יש חשיבות יתרה. הקאו דאי הפכה מהר מאד להיות הן תנועה דתית והן תנועה לאומית. כת זו ידעה לתמרן בכישרון ובמיומנות בין השחקנים השונים שכיכבו בפוליטיקה הווייטנאמית ההפכפכה של שנים אלו, והצליחה במשך כמה שנים, להחזיק במה שהיתה למעשה מדינה קטנה ואוטונומית, בה חיו למעלה ממיליון איש, מוגנים בידי צבא של כמה עשרות אלפי חיילים. במונחים דתיים אמורה להיות סנתזה בין בודהיזם, קונפוציוניזם, עבודת רוחות, טאואיזם, נצרות ואסלאם. הדת החדשה, אמרו המייסדים, תשמש כגשר בין מזרח ומערב; תאחד את כל הדתות ותשיב את ההרמוניה לעולם. למעשה שילבו מייסדי הקאו-דאיזם את כל היסודות הדתיים המוכרים להם, כך שווייטנאמי שהצטרף לכת לא נאלץ לוותר על אף מרכיב של עולמו הרוחני. הקאודאיזם אימץ את האמונה בקארמה ואת השאיפה לשחרור ממעגל הלידות והמיתות של הבודהיזם, את הקסמים והמיסטיקה של הדאואיזם ואת ההיררכיה החברתית והכבוד לטקסים של הקונפוציוניזם. הכמורה חולקה לשלושה ענפים, המסומלים כל אחד בצבע שונה: קונפוציאני באדום, בודהיסטי בצהוב ודאואיסטי בכחול. דרגות הכמורה מקבילות לאלו של הכמורה הקאתולית: כומר, בישוף, ארכיבישוף, קרדינאל ובראש – אפיפיור. הבדל משמעותי אחד מהקתוליות הוא שגם נשים יכולות לכהן בתפקידים אלו, למעט תפקיד האפיפיור.

הרוחות המשיכו להעביר מסרים למדיומים, ובמהלך שנות ה- 20 וה- 30הכתיבו, בהודעות מעורפלות, את רוב חוקי הדת הקשורים בטקסים, פולחן, סמלים, ארגון הקהילה והתנהגות הכמורה. במשך השנים קיבלו המדיומים מסרים ממגוון של רוחות, מכל התקופות ומכל המקומות. בין קדושי הקאו דאי, נמנים משה וברהמה, וכן דמויות חילוניות כמו לי בו, משורר סיני בן המאה ה-8, הביולוג לואי פסטר, הלוחמת ז’אן דארק, הפילוסוף דקרט, הסופרים ויקטור הוגו ושיקספיר, ז’אן דקו, שניהל את ווייטנאם עבור היפאנים במלחמת העולם השניה, סייר וינסטון צ’רצ’יל, המדינאי הסיני ד”ר סון יאט סן, המשורר הווייטנאמי, בן המאה ה- 16 נגויין בין קיים . Nguyen Binh Khiem)) המיתולוגיה הקאודאיסטית מספרת שקיו היה משורר קדוש ידוע והוגו וסון היו תלמידיו. הקאו דאי מכונה גם “המחילה השלישית” של האל. המחילה הראשונה באה באמצעות משה וישו; השנייה באמצעות בודהא ולאו צה. קאו דאי היא המחילה השלישית והעליונה, משום שאיננה נזקקת לתיווך אנוש. האל מתקשר ישירות, באמצעות טראנס, עם מאמינים מסויימים. דיונים דתיים (דיבייטס) מתנהלים בעזרת רוחות, אליהם מתקשרים דרך לוח מוזר מעץ , Planchette (שנקרא גם .(corrbeille-a’-dec . מרכזה של הדת הוא בפרובינציית טאי נין  (Tay Ninh), לייתר דיוק בכפר לונג הואה . (Long Hoa) מרכזים כאילו, קטנים בהרבה, נמצאים כמעט בכל ישוב באזור הדלתה של המקונג[. הקומפלקס כולל מקדש ענק, משרדי אדמיניסטרציה, ובי”ח לריפוי בשיטות מסורתיות, בעיקר בעזרת צמחי מרפא. לאחר האיחוד “השאילה” הממשלה חלק מהקומפלקס לשימושיה, כנראה כדי לפקוח עין על הכת. המאמינים מתכנסים לתפילות ב- 06:00 בבקר, בצהריים וב- 18:00בערב. בדרך כלל נמצאים במקום כמה מאות כוהנים, אך בפסטיבלים, מתכנסים אלפים מהם. במרפסת מצוירת עין פקוחה ענקית, שדומה ונלקחה מצדו האחורי של שטר בן דולר. נשים נכנסות למקדש דרך דלת בבסיס המגדל משמאל. כשהן בפנים, הן מסובבות את אולם העמודים, עם כיוון השעון. גברים סובבים אותו כנגד כיוון השעון. המקדש בנוי  בתשע קומות, להמחשת תשעת השלבים בדרך לגן העדן. המקדש עצמו הוא מבנה גדול, צבעוני ומצועצע, שעמודים וורודים, מלופפים בדרקונים, תומכים את תקרתו המעוטרת בציורי חיות אמיתיות ומיתולוגיות, כחד קרן, פניקס ודרקון. מעל למזבח, שבמקדש המרכזי, מצוירים כמה מקדושי הקאו דאי. בודהא וישו יושבים שם, יחד עם קונפוציוס ולאו צה, המשורר הסיני לי בו והבודיסטווה גואן אין. הסופר הבריטי גרהאם גרין תיאר את הסצינה הזאת בלגלוג בספרו “האמריקאי השקט”: “ישו ובודהא מביטים מתקרת הקתדרלה, על פנטזיה מזרחית של וולט דיסני, דרקונים ונחשים בטכניקולור”.. גרין ביקר בשנות ה-50  בווייטנאם ובתחילה הוקסם מהקאודאיזם. לאחר כמה ביקורים שינה את דעתו: ” מה שנראה בשני הביקורים הראשונים שלי כמשחק עליז ומוזר, נראה עכשיו כמו משחק שנמשך זמן רב מדי”. בדיווחו ל”סנדיי טיימס”, כתב כי אנשי הכת נראו לו “ערמומיים ולא אמינים, כמו פרסומת מתוחכמת”. כאשר גרין כתב דברים אלו, היו הקאודאיסטים בשיא כוחם. המשך שנות ה- 30הלך והתחזק הפאן האנטי אימפריאליסטי בקרב מאמיני הדת. אפילו הרוחות החלו להעביר מסרים אנטי צרפתיים ופרו יפאניים והבטיחו שחרור יפני של המדינה מעול הצרפתים. עם סיום המלחמה הצטרפו הקאו דאיסטים לעזרת הצרפתים. השנים שלאחר המלחמה היו שנות אנרכיה, בהם קבוצות בעלות צבאות פרטיים לחמו בצרפתים וזו עם זו. ביניהם הקאודאיסטים והואה האו (ראה להלן).

סייגון פרחה כמרכז של זנות, סמים והימורים, עסקים בהם ששלטה קבוצה חמושה אחרת – הבין סויין, שחילקו את רווחיהם, עם קיסר הבובה באו דאי. במצב זה היה יתרון לקבוצה כמו הקאודאיסטים, שכולם כמעט חיזרו אחריהם. ב- 1946 עצרו הצרפתים כמה ממנהיגיהם, ובתמורה לשחרורם חתמו הקאודאיסטים על הסכם עם הצרפתים, בו התחייבו הצרפתים לעזרה כלכלית וחופש מוחלט וקיוו כי באזור המקונג לא תהיה דריסת רגל לווייטמינה. אזור טאי נין הפך לא רק למרכז דתי, אלא גם חברתי, כלכלי ופוליטי. כנסיית הקאו דאי גבתה מסים מהאוכלוסייה, ובבעלותה היו מפעלים ואלפי דונמים של אדמה חקלאית, שנקנו או התקבלו מתרומות מאמינים. המלחמה הבריחה אלפי איכרים מאזורים מוכי קרבות ובראשית שנות ה- 50 חיו באזור ממיליון איכרים, שיכלו למצוא ביטחון, פרנסה, בתי”ס לילדים ובתי חולים. הצבא גדל בהתמדה וב- 1954 מנה כבר 65,000 חיילים, שהיו מצויידים, בין השאר, במרגמות תוצרת בית, שיוצרו מאגזוזי מכוניות. הקאודאיסטים לא הסתפקו בניהול האזור שלהם, אלא היו מעורבים גם בפוליטיקה במישור הלאומי. הרבה פונקציונרים משלהם היו מעורבים בממשלות שהקימו הצרפתים בסייגון. הם ענו למאשימיהם, כי רק בעזרת הצרפתים יהיה אפשר לזכות בעצמאות. עם סיום המלחמה, ועזיבת הצרפתים את ווייטנאם ב-1955, איבדו הקאודאיסטים את מעמדם האוטונומי. הנשיא החדש, נגו דין דיים, סירב להכיר באזור ההשפעה שלהם והכריז שלא יסבול צבאות פרטיים. ב- 1956 השתלטו כוחות הממשלה על המקדש הראשי של הקאודאי, וראש הכנסייה, פאם קונג טאק, ברח לפנום פן. הוא המשיך לשמש כסמכות מוסרית, עד למותו, לאחר כשלש שנים. אבל עזיבתו סימלה את קץ האוטונומיה. באותה תקופה נעצרו אלפי קאודאיסטים וחלקם מתו בבתי הכלא. חלק קטן מהחיילים עברו לצבא הממשלה, חלק מת בבתי הכלא. חלק עברו למחתרת. פיקוח ממשלתי הדוק הוטל על הכנסייה, ומכיוון שאיבדה את כוחה להגן על חבריה, איבדה חלק ממאמיניה. ב- ,1975 לאחר האיחוד, הוחרמו רוב אדמות הכנסייה ושוב נעצרו, ואף הוצאו להורג, מנהיגים רבים. הפתיחות שהחלה בסוף שנות ה- 80 אפשרה להחזיר את הטקסים.

הואה האו

Phat Giao Hoa Hao היא כת נאו-בודהיסטית, שנוסדה בדלתת המקונג, בשנת ,1939  על ידי הוין פו סו  (Huynh Phu So) , בן הכפר הואה האו, שבקרבת הגבול עם קמבודיה. הוא נולד ב- 1919 והיה בנו של כפרי קתולי בעל מעמד מכובד בקהילתו. בנערותו קיבל חינוך דתי, בתקווה שהדבר יביא לידי שיפור בריאותו הרופפת. הוא למד אצל המפורסמים ביותר מבין חכמי הדת. בשנת  1939 תקפה אותו עווית עצבים, שריפאה אותו בדרך נס, גם ממכאוביו הקודמים. לאחר הנס שקרה לו, החל להטיף לבודהיזם, המבוסס על האנשים הפשוטים ומומחש על ידי אמונה אישית, יותר מאשר טקסים מתוכננים. הפילוסופיה שלו מדגישה את פשטות-ההליכות ומתנגדת לצורך בתיווך בין האדם לבין האל. אין צורך באדם מתווך, או במקום מקודש, כדי להתפלל אל האל הכול יכול. הוין עצמו טען שהוא התגלמותם של כמה גיבורים מהעבר והוא כונן, על בסיס דתי לכאורה, דת חדשה, שהעניקה לו ולמאמיניו תפקיד פוליטי.

עיקרי הדת הם:

* כיבוד אב ואם.

* אהבת המולדת (בודהיזם….)

* כיבוד הבודהיזם (שעל פי תפיסתו).

* אהבת הזולת.

תורתו התפשטה באמצעות מרכזי לימוד – לא מקדשים – שקמו בכל רחבי דרום ווייטנאם, ומשכה אליה את האוכלוסייה הכפרית. הלימודים קיבלו גוון לאומני, וחזו מראש – עשרים שנה קודם לכן – את בואם של האמריקאים לווייטנאם. בשנות ה- 40 זכה הוין פו סו לתואר “בודהא חי”, ופרסומו משך מאמינים רבים אל הכת. הצרפתים, שראו בו מוקד מסוכן לאי שקט, כינו אותו “הנזיר המשוגע” וב-1940 אשפזוהו במוסד לחולי נפש, הוא שכנע את הפסיכיאטר הווייטנאמי להצטרף למאמיניו. אחר כך שמוהו במעצר בית. עובדה זו רק הגבירה את פרסומו והמונים עלו לרגל לביתו. במהלך שנות מלחמת העולם הפכה הכת למליציה צבאית שחומשה על ידי היפאנים. הצרפתים עמדו להגלותו ללאוס, אך ימים אחדים קודם לכן, העבירו אותו מאמיניו, בסיוע המשטרה החשאית היפנית, לסייגון, ושמרו עליו מפני הצרפתים. באפריל 1947, לאחר התנגשות צבאית בין כוחות ההואה האו לבין הווייט מינה, נרצח הוין פו סו בידי הקומוניסטים, שחששו מאד מהכוח הצבאי והפוליטי העצמאי, שצמח בדלתת המקונג, במיוחד באזור צ’או דוק.

מאוחר יותר ניסתה הכת, כמו הקאו דאי, לבסס את עליונותה. בשנת 1956 נשבר כוחם הצבאי, כאשר אחד ממפקדיהם נתפס וראשו נערף על ידי דיים. בסופו של דבר, אלמנטים מאוכזבים של כת זו הצטרפו לשורות הווייטקונג. בסוף שנות ה-60, הצטרפו לכת גם אינטלקטואליים עירוניים מאוכזבים, אך בעיקרו של דבר, נותרה כת כפרית בעיקרה. מספר המאמינים, בסביבות חצי מיליון.