הבודהיזם באסיה

כתב: גילי חסקין

 

 

 

הבודהיזם הינו נושא מרכזי בטיול בדרום-מזרח אסיה ובמזרחה. בכל מקום כמעט, נתקל המטייל במקדשים ובפסלים בודהיסטיים. הוא מבקר במנזרים בודהיסטיים בעת טיולו בסין, בטיבט, בנפאל, וביפאן ונתקל בנזירים בודהיסטיים בסרילנקה, בבורמה, בלאוס ובתאילנד.

הבודהיזם יוצא דופן בין הדתות הגדולות בכך שאין עיקרו אמונה באל כלשהוא.  בשורתו היא בשורת השחרור מסבל על-ידי הטהרות מתשוקה.  הבודהיזם החל כתנועה רפורמית בתוך ההינדואיזם.  תיאורטית, איננו דת, משום שאין בה אל ואיננה עוסקת בשאלות מטפיזיות.  הוא למעשה דת מיסיונרית גדולה.  הבודהיזם התפשט באסיה, אך לא נותרו בודהיסטים בהודו עצמה.  בניגוד לדתות אחרות, כמו יהדות, נצרות ואיסלאם, הבודהיזם לא מבוסס על דמות אחת, אנושית או אלוהית.  הדהרמה, התורה, היא נצחית ולא משתנה, ולכן חשובה יותר מבודהה האיש.

 

 

 

דתות העולם הגדולות, נולדו כולן באסיה.  המאה ה-6 לפנה"ס , מכונה גם "עידן הצור".  בתקופה זו פעלו  קונפוציוס, ואולי לאו-צו בסין; גאוטאמה (הבודהא) בהודו` זרתוסתרא באיראן,  פיתגורס והפילוסופים היוונים ביוניה, שלהי תקופת הנביאים בישראל.  יתכן שהתהוות התרבויות אשר טענו לאוניברסאליות, נשאו בקרבה את הצורך בדתות אוניברסאליות.  אפשר שהדתות החדשות באו כתשובה למתחים מבית בחברות הקיימות, כאשר האנושות נעה לקראת אמונה בישות רוחנית אחת,  תרו הפילוסופים היוונים אחר עיקרון יחיד שיסביר את מהות העולם החומרי.   ההינדואיזם: – העתיק בדתות הכלל עולמיות, אם כי זו דתו של העם ההודי. זו דת מקיפה ומורכבת ביותר. צמיחה ולא מבנה חד-פעמי. דת של ניגודים – צמחונות וקורבן אדם, פרישות ואורגיות, פולחן שופע גינוני טקס לעומת התמסרות למדיטציה מופנמת, לא דת מיסיונרית.

 

 

 

בודהא – דמות אמיתית. "הבודהא" (פירוש התואר "הנאור"). שמו האמיתי סידהרטה גואטמה. סידהרטה – מילולית = "מי שהגיע למטרתו".  שמו השני – גאוטמה – לזכר הוגה הינדי מפורסם מאבות אבותיו.  נולד – 560 לפנה"ס, בכפר לומביני (גבול הודו נפאל).  אביו שודהודנה היה ראג', נסיך הודי שחי כנראה במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס.  בגלגול הלפני אחרון ישב בשמי  'טושיטה' – "משכן האלים המאושרים" – בחר את גלגולו הבא – את צפון הודו – הארץ המרכזית, ואת אימו – הצדיקה מאיה,  טהורה בגלגולים של 100,000 שנה.  בחלומה, ראתה מאיה פיל לבן נכנס לתוך רחמה. מתה שבוע לאחר הלידה. מי שילדה את בודהא לא יכולה לשמש למטרה אחרת.  על פי הנבואות, עתיד היה הנולד להיות שליט גדול או נווד, לכן נשמר בארמונות.  כיאה לנסיך גדל סידהרטה בעושר בפינוק ובפאר רב, כשחומות הארמון מגוננות עליו מפני החיים הקשים שמחוץ לגבולות הארמון.  לבנו היחיד, נתן את השם רהולה, שמשמעו כבלים.   רק בגיל מבוגר יחסית, נתקל לראשונה בסבל. בגיל 29 התיר לו אביו לצאת מן הארמון, במסעו נתקל בישיש, נכה ותהלוכת אבלים.  מראות אלו הביאו אותו להרהורים אודות מהות הסבל ומקורו.  נסער מאוד, פגש בנזיר מקבץ נדבות.   הוא חש שכל תענוגות החיים הינם הבל הבלים, ושאין טעם בניסיון למצוא סיפוק ברמה הפיזית, מפני שהגוף נידון ממילא למחלות, זקנה ומוות.  החליט לעזוב את חיי החומר, ברח מביתו, התיר מאחוריו אישה, ילדים ועושר רב, ויצא לחיים כקדוש בן בלי בית, כשהוא לוקח איתו מהארמון רק גלימה וקערה לאיסוף נדבות.  בודהא חיפש את החכמה. באמצעות תרגילי יוגה המביאים לידי איחוד ה"אני" (האטמן) עם יסוד העולם ומשמעו "ברהמן".  אולם הוא לא בא על סיפוקו.  החל לחפש את החכמה האמיתית וההארה באמצעות חיי סגפנות קשים ותרגילי יוגה.  הוא עינה את גופו בצומות קשים, עד שנשרו שערותיו.  אך לא זכה להגיע להארה.  בחמש שנות סגפנות ורעב באורוולה – הרס את בריאותו הגופנית.  גווטאמה הבין שלא יוכל להשתחרר ממעגל המוות והלידה מחדש.  נקודת המפנה חלה כשהבין שהסגפנות הקיצונית לא תוביל להארה המבוקשת, שיש צורך לעסוק בתמצית ובעיקר, עזב את הסגפנות, נעזב על-ידי תומכיו ופנה למדיטציה ולהגות.  ערב אחד ישב תחת עץ הבו  (פיקוס קדוש, לימים "עץ ההארה", "עץ הבודהה") ושקע במדיטציה עמוקה.  שם קרה הדבר וסידהרטה זכה בהארה, והפך לבודהה – "בעל ההארה".

 

הוא הבין את ארבע האמיתות: ידיעת הסבל, מקור הסבל, עקירת הסבל, והדרך לעקירת הסבל. בשלב זה הוא היה יכול לעלות לנירוונה, אך הוא בחר להישאר על פני האדמה ולהפיץ את תורתו החדשה.

תוך זמן קצר הוא אסף סביבו קהל מאמינים ותלמידים רבים.  הוא שוטט בהודו במשך 44 שנים, חי חיי נזיר מקבץ נדבות (מתוך עיקרון) והפיץ את תורתו.  בגיל 80 חלה ומת בעיר קושינגרה.  הוא עזב את גופו הגשמי ועלה לנירוונה.  מספרים שרעידת אדמה נוראה התחוללה בעת שריפת גופתו. כאשר הפך נאור, "בודהא", עלה לאיל ידו לעלות ל"נירוונה" – השמיים הבודהיסטים – מייד.  הוא הגיע לנירוונה, שהיא מתיקת התשוקה.  השד מרה ניסה לשכנעו שבני האדם לא יקבלו את תורתו, אך האל ברהמה סהנדטי ביקש ממנו להפיצה מעט מעט. החליט להפעיל את גלגל הדרשות בבנרס.  בודהא שלל את שיטת הקסטות  – כלל ב"סנגהא" שלו – קהילת הנזירים – גם ברהמינים מן הקסטה העליונה וגם סוחרים.  תחילה לא רצה לקבל נשים למסדרו, משום שהן מפעילות את מחזור הלידה מחדש ובכך מגלמות את התאווה לנשים.  לבסוף התרצה.   בכתבי הקודש, מובאים דברי פרידתו מתלמידו האהוב אננדה: "אל נא תבכה אננדה. האם לא אמרתי לך פעמים רבות שהפרידה היא מטבע הדברים, ולו גם הפרידה מן הקרובים והיקרים ביותר?…. החכם רואה שבכל הברואים, יצירי הכאב והסבל, שבים ונעלמים, ורק האמת תעמוד לעד.  לשם מה עלי לשמור על הגוף אם האמת תוסיף להתקיים? יפה פעלת עד כה אננדה.  התאמץ ככל יכולתך, ועד מהרה תפטר גם אתה מן הרעות, החושניות, האנוכיות, האשליות והספקנות".

בודהא והסביבה:

 

 

מקורו של בודהא בהינדואיזם, חיוני להבנת תורתו.  בודהא היה רפורמטור.  יש טוענים כי זיקתו להינדואיזם מקבילה לזיקתו של לותר לקתוליות.  לותר עסק בבעיית כפרת עוונות.  גאוטמה עסק בבעיות שחרור האדם מהסבל האינסופי של היוולדות מחדש.  בודהא ייסד דת חדשה, אך תורתו מבטאת רעיונות הדומים לרעיונות הדת ההינדו המסורתית, בעיקר רעיון ההתגלמות מחדש.

בודהא נולד בסיומה של תקופה ארוכה וממושכת בהתפתחות המסורת הדתית ההינדואית. הבודהיזם הופיע כעין תנועה רפורמית שהתקבלה בחלקה בלבד, ולמעשה כמעט שנדחתה. החלטתו של בודהא לעזוב את ביתו עלתה בקנה אחד עם התפיסה הדתית של האופנישדות ועם התפיסה ההודית שחיים בלי בית, הולמים את האדם המחפש ברצינות אחר האמת הרוחנית.  בודהא הקים למעשה מסדר דתי מסיונרי. תחושת השליחות האוניברסלית שחש, אין דומה לה בהסטוריה הדתית של הודו.

ההינדואיזם והבודהיזם נמנים עם קבוצת הדתות המאמינות בחוק העולם הנצחי.

הבודהיזם וההינדואיזם חלוקים ביניהם ברעיון הנפש הפרטית (האטמן) האמורה להתאחד עם מקור העולם (ברהמן). בודהא דוחה רעיון זה.  בודהא לא קיבל את כתבי הקודש ההינדים, דחה את שיטת הקסטות, לא מקבל את אלוהים כיישות עליונה.

 

עם ההתפתחות, חדרו לבודהיזם רעיונות המנוגדים לרעיונותיו המקוריים של בודהא.

 

בודהיזם על רקע התקופה:

המאות האחרונות לפני הספירה, תקופת התגבשותו של הברהמניזם, היו גם שנים של תהיה פילוסופית.

 

 

הסטוריונים של המחשבה ההודית מונים שש אסכולות ("השקפות", דארשאוה) "אורתודוכסיות", ושלוש "הטרודוקסיות" שלוש האחרונות מעניינות ביותר:

א. צ'ארווקה – אסכולה מאטריליסטית, ששללה את קיומו של כל עולם, פרט לעולם הזה, ואת "הסמסרה", מעגל הלידות והמיתות שהודי נידון לחיות.

ב. הג'אייניזם.

ג. הבודהיזם. היסטוריונים של הפילוסופיה נוטים להציג את המחלוקת כאילו נסבה על שאלות בדבר טבע הידיעה ומקורותיה, ומתעלמים מהמחאה החברתית ומהרצון לגאולה.  נראה שביסוד הכפירה עמד חזון חברתי חדש.

תורת בודהא: בודהא אינו אל ואינו שליחו.  אין בכוחו לשמש מושיע או גואל.

 

 

 

החוק הבלתי נמנע. החוק השולט במחזור האינסופי של לידה, מוות ולידה מחדש.  ה-דהרמה, אמנם היא החוק, אך לפי הבודהיזם היא גם מרכיביו: אדמה, צבע, מים, צליל, חושים, רגשות, בורות, אש, מים, …. העיקרון הוא שכל הפעילות בעולם היא תוצר של פעילות משותפת של מרכיבים אלה. הדהרמה מציינת לא רק את החוקים המוסריים של הקרמה, אלא גם את חוקי הפיזיקה השולטים ביקום וגם את החלקים המרכיבים אותו.  הדהרמות הן ארבעת היסודות – אדמה, מים, אש ואוויר – הצבעים והצלילים, החיים האורגניים, החושים, הרגשות, הדחפים, כוח ההיגיון, התודעה, הבורות, התהילה, היופי, העושר, דברי האמת ודברי השקר, המיניות, הרעב…. העולם הפיזי וכל הנובע ממנו הם פרי פעולתם המשותפת של המרכיבים השונים.

רעיון ה"דהרמה" – התורה – חשוב מבודהא האיש.  הדהרמה היא ניצחית– אין לה זיקה להסטוריה, לא נתונה לתמורות. גוטאמה התעורר ונגאל – הדעת שקיבל שונה מאוד מהבנה מערבית של הדעת.  זו דעת דתית מיוחדת החורגת מגבולות ההיגיון והשכל. דעתו של בודהא לא באה ממקור חיצוני (לימוד, כתבי קודש או התגלות האל), אך גם לא הביא גאולה לעצמו.  הבודהיזם היא דת אתיאיסטית. אין בה משקל רב לניסים.  בודהא הוא אדם שהתעורר מחשכת הטעות לחיים של חופש מאנוכיות, מתאווה ומבורות.  הוא ניצב מעל לשאר בני אנוש.

 

רעיון הסאמסארה הוא שעומד בבסיס תורת הבודהיזם. הטענה שאנחנו נמצאים בתהליך בלתי פוסק של לידה ומוות, כאשר הנשמה שעוזבת את הגוף מתגלגלת כעבור זמן בגוף אחר.

השתחררות ממעגל זה תבוא רק אם תהיה הארה. ההארה היא זו שתביא את הגאולה.

מהי ההארה ? זהו ידע דתי מיוחד שחורג מגבולות ההגיון והשכל.כולם נקראים להיות בודהה, להגיע להארה, אך רק מעטים גם יצליחו בכך.

 

רעיון הינדואי במקורו – פעולה או מעלליהם. התכונה הקובעת את טיב לידתו מחדש של היחיד.כל לידה מחדש מותנית בקרמה של הגלגול הקודם. חוק הקרמה, או חוק הסיבה והמסובב, חל גם בתחום המוסר וגם בתחום הגופני של חיי האדם. טוען בפשטות כי מעשים טובים יגרמו ללידה טובה בגלגול הבא, ומעללים רעים יגרמו ללידה רעה בגלגול הבא. האדם כבול למעגל התוצאות הזה של מעשיו הטובים והרעים. זהו הסידור המוסרי של העולם ואין מנוס ממנו. אדם כבול לתוצאות מעשיו הטובים והרעים. בלידה מחדש קוצרים בני האדם את התוצאות הטובות או הרעות של מעשיהם הגופניים, דיבורם ומחשבותיהם בגלגולם הקודם. שחרור מן הקרמה יושג על ידי הבנה של המצב האנושי ואופן כבילות לתהליך הקרמה. על ידי ציות לכללים נכונים ניתן להתעלות מן המצב האנושי.

 

 

 

 

 

 

 

התגלו בלילה השלישי למדיטציה.

א. הכרת הסבל – קיומו של כל פרט כרוך בצער ובייסורים.  בודהא: "הלידה היא סבל, ההזדקנות היא סבל, המחלה היא סבל, הדאגה, המצוקה, הכאב, הצער, הייאוש – כולם סבל, אי השגת מה שמתאווים לו היו סבל". הסבל השכלי והרגשי – כסבל הגופני, הם תוצאה של קרמה קודמת.  בודהא: "הלידה היא סבל, המחלה היא סבל, הזקנה היא סבל, המוות היא סבל, הקרבה לשנוא היא סבל, הריחוק מאהוב היא סבל.  באחת, כל היצמדות לחמשת המרכיבים של האני – גוף, רגשות, מחשבות, רצינות, תודעה, היא סבל".

ב. מקור הסבל – מקור הסבל נעוץ בתשוקה.  בודהא: מקור הסבל: ההשתוקקות, ואיתה העונג והתאווה.  זו הסיבה שאנחנו נולדים פעם אחר פעם, מבקשים לנו הנאות פעם פה ופעם שם, השתוקקות להתרגשות החושים, השתוקקות לקיום, השתוקקות להפסקת הקיום".

ג. סילוק הסבל – על הסבל להיעלם לחלוטין.   המטרה המרכזית של הבודהיזם היא ההשתחררות מן הסבל לעד.  השתחררות מן המחזור האינסופי של לידה מחדש (סמסרה) והשגת הנירוונה. בודהא: "הדרך להפסיק את הסבל היא חידלון ההשתוקקות, פרישה מהשתוקקות, פרישה מהשתוקקות, דחייתה, ביטולה, התנתקות, השתחררות".

ד. הדרך לסילוק הסבל:  זוהי "הדרך הנאצלת בת שמונת הנתיבים" המשמשת יסוד לאורח החיים הבודהיסטי:

1.  דעת נכונה – הכרה ב"ארבע האמיתות האצילות"

 2. גישה נכונה – גישה שיש בה רצון טוב ואהבת שלום, משוש תשוקת החושים, שנאה וכוונות זדון.

3. דיבור נכון – השקר, הפטפוט והרכילות אסורים.  יש לדבר דברי חוכמה, אמת ושלום.

4. מעשה נכון – התנהגות מוסרית. איסורים חמורים על גניבה וניאוף.

5. תעסוקה נכונה – אסור שפרנסת אדם תפגע בזולת.

 6. מאמץ נכון – מניעת דחפים רעים ואימוץ דחפים טובים.

 7. תודעה נכונה – שיקול דעת זהיר כדי שלא להיכנע לצדרי התשוקה, במחשבה, בדיבור, במעשה וברגש.

8. שלווה נכונה – מושגת על-ידי ריכוז רב המשחרר את הקדוש מכל שמונע ממנו את השגת מטרתו.

 

דרך שמונה הנתיבים עוסקת בשלושה דברים: מוסריות (3,4,5), רוחניות (6,7,8) ותובנה (1,2). דרך זו היא דרך האמצעית – רחוקה מדיכוי עצמי ומחושני נירוונה מילה הגזורה מפועל שמובנו "לרחף", להינשא אל על. מציינת את המטרה שאליה מכוון כל המאמץ הדתי בבודהיזם.

בטריפיטקה – כתבי הקודש הבודהיסטים היא מתוארת כך: "נירוונה היא המקום שאין בו אדמה, מים, אש ואוויר, לא אזור החלל האין סופי, או התודעה האינסופית, לא אזור האין, לא העולם הזה ולא העולם האחר…. אין לה המשך ואין לה עצירה, היא קץ הסבל".  הנירוונה ניתנת להגדרה רק בדרך השלילה.  הנירוונה נתפסת בדהרמה – היא היחידה מ-170 הדהרמות המוכרות בבודהיזם שהיא עצמאית ואינה משתנית (כל האחרות תלויות זו בזו), וזאת משום שלא נוצרה מתוך כוח הדחף של התשוקה.

 

הצ'ורטן, בסנסקריט סטופה, הינו סמל בודהיסטי מובהק. מקורו במבנה שהוצב במקום השריפה של הבודהא. אפרו של הבודהא חולק בין 8 מנהיגים שהביאום הביתה כדי לבנות עבורם 8 סטופות, להכיל את השרידים.  הסטופה הוא המבנה האופייני לסגנון האומנות בהודו הקדומה  זהו מבנה כיפה מוצק שיסודו בתל קבורה.  סטופה הא מבנה להנצחת מותו של המורה הגדול, שהכילה או לא הכילה שרידים גשמיים וחפצים הקשורים בו.  בודהא מת בסביבות שנת 489 לפנה"ס, שרידי אפרו הוצבו בסטופות שהיו במשך הזמן לסמלים מקודשים.  הסטופה הפכה לסמל הנירוונה – ההשתחררות ממעגל גלגול הנשמות; בניגוד לרצון בודהא, הפכו למרכזי עלייה לרגל.

מסופר על אשוקה אשר פתח שבע מתוך שמונה הסטופות שקדמו לו וחילק את השרידים בין עשרות סטופות שבנה ברחבי הודו. עם הזמן, הפכה הסטופה לסמל דתי. סטופות הוקמו על-ידי הבודהיסטים ועל-ידי הג'ייניסטים. הבודהיסטים המשיכו להקימן עד ימינו והן ידועות בשמות שונים:  צ'די, טהופה, דאגובה, פגודה ועוד.  הסטופות הראשונות, הוקמו על מכון עגול פשוט ומצופה באבנים ומסביבן נבנה מעקה המכוסה שפע של גילופים בתבליט.  מקצתם קושטו בפסלי אלים ואלות, באחרים שושנים או תבליטים המתארים אגדות בודהיסטיות. לסטופות צורות שונות:  כיפה כדורית שטוחה מוגבהת או גלילית, על כן עגול או מרובע, נמוך, גבוה או עשוי מדרגות.  בראש הכיפה עומדת לעתים מטריית קומות, מוקפת תיבה או גדר מרובעת, ובבסיסה מסלול הקפה (בכיוון מחוגי השעון), התחום לעיתים בגדר.  הסטופות עמדו לבדן או בתוך מקדשים (למשל באג'נטה (Ajanta).

 

בבית המנזר, במנותק מהסביבה החילונית, נוצרו היצירות הבודהיסטיות.  הסטופה היא למעשה המרכז המקודש. כל השינויים הרבים בצורות הסטופה הם גלגולים שונים של אותו מבנה.  הסטופה הוא קודש הקודשים הבודהיסטי.  הוראתה הראשונית של המילה סטופה היא "פקעת שיער", שהפכה ל"קודקוד", ל"פסגה" ואח"כ ל"תל". הסטופה בתקופות קדומות היתה תל קבורה ובהמשך יד זיכרון.  מכיוון שהסטופה היא בראש ובראשונה מצבת קבר ובית שרידים, מלא תמיד תפקיד מכריע כסמל העליון של הנירוואנה, של הגאולה הסופית, משאת נפשו של כל בודהיסט. [בבודהיזם הטיבטני, מסמל הצ'ורטן את מחשבתו של הבודהא. אחד מ"שלושת היסודות "  ;(Three supportes) השניים האחרים הם הספר – המסמל את המילה והצלם המסמל את הצד הפיסי. צ 'ורטנים מגוונים בצורה ובגודל, החל ממטר אחד וכלה בבני מספר קומות (כמו בגיאנצה) הבסיס המרובע מסמל את האדמה החלק הספיראלי מסמל את האש, הקשת (ירח) מסמל את האוויר.  כדור הלהבה בפסגה מסמל את היקום.  הטבעות (7 או 13 )מסמלות את המדרגות לגן העדן.  הצ'ורטן מייצג מנדלה קוסמית.  הפיר המרכזי מייצג את מרו (MERU), ההר הקוסמי, וכל צד של הבסיס המרובע מייצגים את אחד מארבעת הכיוונים הקרדינאליים.  סטופות הוקמו עוד לפני אשוקה, אך הוא זה שהפיצן ברחבי הודו. הסטופה המוקדמת השלמה ביותר, היא "הסטופה הגדולה" שבסנצ'י, שהוקמה בידי שושלת שטווהנה, ששלטה במרכז ובדרום הודו מ-220 לפנה"ס עד 236 לספירה.  בתבליטי הסטופה שבסנצ'י, כבר מתפתחת הנטייה של האומנות ההודית לנפחים מלאים ומעוגלים.  עם התפתחותה של האומנות הבודהיסטית, נוסדו מנזרים בודהיסטיים, ולמן המאה השנייה לפנה"ס, נחצבו בצוקי הסלע שבהרי הגאטס, מנזרי מערות רבים. כל אחד מאולמות התפילה שבמנזרים אלה, המכונים קאיטיה  (Caitya) עוצב בצורת העתק אבן של הארמונות המלכותיים העשויים עץ ועוטר בפסלים מגולפים, המסמלים את היופי ובריאות הגוף. סביב הקאיטיה נבנו תאים; ציורי הקיר בתאים אלה שבאג'נטה, שם נמצא המפורסם שבמקדשי המערות הללו, נפגמו וטושטשו במידה רבה במרוצת הדורות, ועם זאת ניכר שהם מתארים תיאורים הלקוחים מספורי הג'טקה (Jataka).

 

 

מעגל מיסטי, היא ביסודה מפה המתווה את תהליך ההזדהות של המודט עם המרכז הפנימי שלו עצמו, כלומר עם טבע הבודהא שלו, המסומל על-ידי הבודהא במרכז המנדלה.  למנדלות יש משמעויות רבות, אך ככלל, המנדלה מסמלת את תמציתה של הדת והיא סמל לשני דברים:  ההכרה והגוף של בודהא.  השימוש העיקרי של המנדלה הוא למדיטציה.  על המנדלה יש תיאורי אלים שונים או סמלים דתיים.  כל החבורה מוקפת במבנה מרובע ובכל קיר יש דלת.  האיש העסוק במדיטציה מתבונן במנדלה וסופג חלק מכוחה בדרך לתרגילי המדיטציה שלו. מילולית: "מנדה" פירושו תמצית, עיקר; בעוד "לה" הוא מיכל או קונטיינר.  התבנית היא סימטרית ומכילה עיגולים וריבועים עם נקודת מרכז בולטת.  לעתים מצויירים כל מיני היכלות ומקדשים והנכנס אליהם נכנס אל מרכז הרוחניות וסופג את הכח שיש בדעת. מנדלות, לעתים קרובות, מצויירות על טנגקות.  הרעיון במנדלה הוא בניית עולם על-ידי המודט.  העולם הוא רב מימדי ותוך כדי התבוננות ובנייה זה אמור להביא את המודט לרמות מודעות גבוהות יותר. מנדלה היא כלי עזר חשוב בטקסים, פולחן ומדיטציה.  בטקסים היא תוחמת את השטח המטוהר. במדיטציה מסייעת המנדלה למודט לחוות את המציאות כאחדותית. כלומר לממש את כוחו להפוך את החולין לאלוהי, את סמסרה לנירוונה.  הפסיכולוג השוויצרי, קרל גוסטב יונג, חקר את המנדלות של המזרח.  הוא מצא, שכאשר בשבטים מיוסמים, כאשר נשקפת סכנה לאחדותו של השבט או לסדרי חייו, מתגייסים בני השסט לבניית מבנה גדול מימדים, אשר צורתו הארכיטקטונית מאופיינת במעגליות, בצורות גיאומטריות סימטריות, בנקודה מרכזית ובקווים רדיאליים (מנדלה=בסנסקריט, מעגל). המבנה איננו סימטרי במדויק, הוא מכיל בדרך כלל ריבוע ומשולש, אך צורתו הכללית היא של מעגל (כמו המבנה של רוג'ום הירי בגולן או סטונהג' באנגליה.  מבנה זה מסמל את המאמץ והתקווה של השבט להחזיר את ההרמוניה והאינטגרציה אשר הופרו – זוהי המנדלה בתיפקודה החברתי – קולקטיבי. המנדלה מכילה בדרך כלל שלושה מעגלים קונצנטריים. כך ברוג'ום אל הירי וכך בסטונהג' (אם כי זה של סטונהג', המעגל הפנימי איננו שלם). המניע העיקרי למחקריו של יונג היה הגילוי שמבנים אלו שימשו למטרות ריפוי.  יונג פענח את המשמעויות הפסיכולוגיות של סמל זה. הוא מגלם את ההתמודדויות של האדם עם אחת הסוגיות הפסיכולוגיות העמוקות והקשות ביותר. ניתן לנסח כך את הסוגייה, שהמנדלה מתמודדת אתה: בנפש האדם פועלים כוחות רבים ומנוגדים. אלה הם בראש ובראשונה כוחות הייצר היוצרים ניגודים רבים ומאיימים להרוס את האישיות. בין ערכי התרבות של ה"אני העליון" לבין חשקי ה"סתמי" קיים מתץח מתמיד, תחת מתח זה נאבק ה"אני" לקיום השלמות וההרמוניה הנפשית. המנדלה לפי תאוריה זו היא סמל קולקטיבי אשר ענינו הוא ההרמוניה שבנפש. והוא מסמל את הניגודים הרבים ואת התאחדותם למגמת אינטגרציה כוללת. למנדלה יש מרכז, המרכז מסמל את ה .SELF-הקדמונים ראו את המחלה כהפרת ההרמוניה, ועל כן בניית מנדלה על-ידי האדם, בעזרת רופא השבט, גילמה את המאמץ להחזיר את ההרמוניה לתיקנה. לציור המנדלה נדרשת רמה אמנותית גבוהה מאד, שכן לא מדובר כאן במבנה סימטרי המשרה שלווה. אדרבה, המנדלה היא יוצרת חווייה של מתח וניגודים. אם לא כן, אין ביכולתה להבין את הדרמה המתרחשת בנפש האדם.

 

צילום: גילי חסקין

 

הבודהיזם נתפלג לאסכולת המאהאיאנה האוניברסליסטית ולאסכולת התראבאדה השמרנית (מכונה גם "הינאיאנה" – כינוי גנאי).

"ארבע האמיתות האצילות" ו"דרך שמונת הסעיפים", מהוות את לוז השדרה של הבודהיזם.  ברם, מיד לאחר מותו של גוואטמה, פרצו וויכוחים בקרב קהילת הנזירים בדבר פירוש עניינים בתורתו.  עד מהרה נוצרו שתי קבוצות מתנגדות בולטות:  התרווידים הנוקשים והמהסנגהיקים, "חברי הקהילה הגדולה", שהיו ליברלים יותר. תרוודה:  פירושה, התורה העתיקה. צורה מוקדמת, ולדעת מאמיניה פחות מושחתת של הבודהיזם, מכונה גם אסכולה "דרומית", כי היא פנתה דרומה מהודו לדרום-מזרח אסיה (בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה).

הינהינה – עגלה קטנה – כינוי פוגע. נקראים תרוודינים, נוקשים ושמרנים.  "תרוודה" – התורה העתיקה. מדגישים את השגת הישועה על ידי מאמצי היחיד, ללא עזרה אלוהית.  הוא שולל טקסים ופסלים.  אין טעם להתפלל לבודהא כי הוא נתון בנירוונה.  לפי התורה אי-אפשר להפוך לבודהא, אפילו כדי להיות לקדוש – "ארהט" – צריך להתאמץ.  התורה לא מספקת את דרישות ההמונים.  דוקטורינת תרוודה מדגישה את שלושת המימדים של הקיום: א.  =Dukkha סבל. ב.  =anicca ארעיות. ג.  = anatta = חוסר ממשות.  הקץ הסופי הוא ניבנה   = (Nibbbana) בסנסקריט נירוונה, שפירושה המילולי הוא הכחדת התשוקה.

התרוודינים התגאו בכך שהם שומרים את תורתו העתיקה של בודהא, כפי שנמצאה רשומה בכתבי הקודש הבודהיסטיים הקדומים. לקבוצה זו הודבק כינוי הגנאי "היניאנה":  העגלה הקטנה (בעת שריפה מעמיסים על עגלת ההצלה רק את המאמינים האמיתיים).  הבודהיזם התרוואדי מדגיש את השגת הישועה על-ידי מאמצי היחיד; בעניין הזה אין עזרה אלוהית.  הוא שולל טקסים ופסלים ואפילו מזעיף פנים כנגד פסלי בודהא. אין כל טעם להתפלל לבודהא כי הוא נתון בנירוונה.  על פי תפיסה כזאת, כמעט בלתי אפשרי להפוך לבודהא, ואפילו כדי להיות לקדוש "ארהט" צריך להתאמץ מאד.  חומרה כזו מתקשה כמובן לספק את דרישות המאמינים. לכן הוצבו במקדשים פסלי אלים ורוחות ונכללו פולחני רוחות ושדים.

 

מהיינה:  מסאנסקריט – "המרכבה הגדולה". אסכולה בודהיסטית המקובלת במרבית ארצות אסיה למעט הודו, סרילנקה, בורמה ותאילנד.  נקראים "מהסנגהיקים".  הישועה מיועדת לאנושות כולה.  זוהי תורה אנושית המוותרת וויתורים רבים למען הדתיות העממית

על פי י הבודהיזם התרוודי – רק הנזיר יכול להיגאל.  האסטרטגיה הטרוודית אומרת שלהיות בודהא היא דרך של אימון רוחני, איטי, אורך ומתמשך של פיתוחה אדם. שינו יסודי באדם, שבאמצעותו הוא עובר מהסמסרה לנרוונה.

 

על פי התפיסה המהיינית – כל אחד. גיבוש התורה חל במאתיים השנה שקדמו לספה"נ וניכרות בה השפעת ההינדואיזם והדת הזורואסטרית.

המהיינה היא הדרך הפשוטה ביותר לגאולת האדם – ומכאן גם משמעות השם – בניגוד לאסכולת התהרוודה היריבה הקרויה בפי אנשי המהיינה בכינוי הגנאי "היניינה" (המרכבה הקטנה) והיא דיסציפלינה חמורה לגאולה אישית, השמורה ליחידי סגולה בלבד – לקדושים ולפרושים מחיי העולם הזה.  המהיינה מבקשת להביא את בשורת הגאולה לרבים. היא מדגישה במקום הדאגה האנוכית לישועה האישית את ההתמסרות והדאגה לזולת.  רוב אסכולות המהיינה מצטיינות בעמדה פילוסופית- מוניסטית (מוניזם -מונח המציין כל שיטה פילוסופית המניחה ביסוד כל הדברים, משמעות אחת ויחידה).  מכאן ההנחה שבכל אדם מצוי בכוח טבעו של בודהא וע"כ יכול הוא לזכות בהארה אלוהית, כשטבעו זה יוצא הן הכוח אל הפועל.  הדמות המרכזית המהיינה היא הבודיסטווה (ייצור המיועד להארה) שבו מתגלים המידות והמעשים הטובים.

אף על פי שהבודיסטווה יכול להשיג את הנירוואנה בזכות מעשיו והישגיו (ה"קארמה" שלו) , הוא מעדיף להישאר בעולם הזה כדי להביא את ההארה לבני האנוש על-ידי כך שהוא מעביר להם את פירות זכויותיו הרבות.

המהאייאנה נבדל מההינאינה בכמה דברים, המשמעותי ביותר הוא ה- "אהבה ורחמים"  .(Love and compassion).  המטרה ב"רכב הגדול" הוא להגיע להארה ולחזור שוב על מנת להראות לאחרים את הדרך. קיימות מספר טכניקות להגיע להארה: ההיניינה משתמש ב 'ויפסאנה',' שזו טכניקה שבה האדם יושב במדיטציה ומעביר את המודעות שלו בסריקה לאורך כל הגוף ומחפש את התחושות והרגשות שלו.   בשלב מתקדם המודט מגיע לזרימות מאד עדינות וניתן לומר שהמודעות שלו עוברת ממודעות לגוף הפיסי, למודעות לגופים מאד עדינים. בשלב זה מתחילים לעלות  "סנקרות" (משקעים מנטאליים, טראומות, חרדות, פחדים) הקשורות לחיים האלה ולחיים קודמים.  כאשר המטרה של המודט היא לנקות את הסנקרות.  כדי להגיע להארה בדרך הזו, יש צורך בזמן ארוך בכמה גלגולים . ("It is not a matter for one life")

 

 

ציון הדרך הגדול הראשון בתולדות הבודהיזם היה בתקופת הקיסר ההודי אשוקה (232-274 לפנה"ס).  הוא קיבל על עצמו את תורת הבודהא ונהיה לאיש רודף שלום ובעל עקרונות נעלים (להבדיל מקונסטנטינוס). הבודהיזם התפשט במהירות לציילון ולבורמה.  במאות ה-1 וה-2 לספירה הגיע לסין.  לקוריאה הגיע במאה ה-4 לספירה וליפן, במאה ה-6. התפשטות הבודהיזם

הבודהיזם הגיע לדרום-מזרח אסיה במאה ה-1 לספירה, עם התפשטות הסוחרים ההודיים, וחדר מכיוון הים, לאורך נתיבי הנהרות ועורקי המסחר.  היה זה בודהיזם סינקרטיסטי.  בתחילה היה הינדואיסטי בעיקרו, אך בהדרגה קיבל את אסכולת ההינייאנה, בייחוד לאחר המאה ה-12, כשהודו חדלה מלהיות בודהיסטית וסרילנקה נעשתה מקור השראה לבורמה.  בורמה עצמה תרמה לחיזוק ההינאייניזם של סרילנקה ואפשר אף לראותה כארץ בעלת האמונה הבודהיסטית הצרופה ביותר. אמנם אין בה את התיאולוגיה והמטפיסיקה המפותחות של המאהיאנה, אך אין בה גם את הסטיות מן הבודהיזם, האופייניות לאסכולה זו; אם כי קיימים בין הבודהיסטיים של בורמה, כמה מנהגי עבודת אלילים.  הבודהיזם התפשט עפי"ר בדרכי שלום, אם כי לעיתים בדרכי כיבוש. כך למשל, ב- 1556, כשביינאונג מלך בורמה, כבש את מדינות שאן, ייסד בהן מנזרים ואסר הקרבת קורבנות של בע"ח ובני אדם (בעת טקסי הקבורה של מלכי שאן).

 

לפני התפתחותן של המדינות המודרניות של האזור, היה הבודהיזם באזור זה (בורמה, תאילנד, קמבודיה, וויטנאם ולאוס), פסיפס אקלקטי של הינדואיזם, מהאיינה ותרוואדה.  במאות ה- 11-14 השתלטה התרוואדה של סרילנקה על ארצות אלה.  התרוודה הובאה לסרילנקה על-ידי שליחי המלך אשוקה במאה ה-3 לפנה"ס.  במאה הראשונה לפנה"ס נרשם שם הקאנון הפאלי.  הסנגהא  ("חברותא") הסינהליסטית שימשה מודל למבנה הממסד הבודהיסטי וליחסיו עם הממסד הפוליטי.  בסרילנקה התפתח דפוס של תלות הדדית בין מוסד הדת לבין מוסד המלוכה, על קרע ההנחה שתפקודה התקין של הסנגהא חיוני לרווחת המדינה ולכן חייב המלך לדאוג לרווחת הסנגהה ולטוהרה המוסרי. תלות זו לא תמיד עלה בקנה אחד עם עקרון האוטונומיה של הסנגהה הבודהיסטית. כאשר נפוצה התרוואדה מסרילנקה לבורמה  (במאה ה-11) ומשם לתאילנד  (במאה ה-13) ואח"כ ללאוס ולקמבודיה  (מאה 14), היא לוותה על-ידי דפוס של יחסי דת ומדינה, אשר המשיך לאפיין במשך מאות שנים את ארצות האזור, ואף השפיע במידה רבה על תהליכי המודרניזציה שלהן. סנגהה – קהילת הנזירים הבודהיסטית, המסדר הבודהיסטי. המלך תמך בסנגהה משום שהבודהיזם סיפק לו לגיטימציה אידיאולוגית ומוסרית באמצעות שיטה קוסמולוגית שבה המלך הוא מופת מוסרי – דהמרג'ה (DHAMMARAJA)  ומרכזה של חברה התלויה לחלוטין ביושרו.   הסנגהא תמכה במלך כי רווחתה היתה תלויה בנדיבות המלך.  מן המאה החמישית לספירה, הבודהא הוא הנותן למלך כוח לשלוט, והמלך הפך על-ידי כך להתגלמות הדהרמה .הקשר בין כוחו של המלך לבין הדהרמה  מוצא את ביטויו הארכיטקטוני במבני המקדשים בבירות העתיקות של דרום-מזרח אסיה: בורובודור (Borobudur) בג'ווה; אגקור (Angkor) בקמבודיה; שווזיגון  (Schwezigon) ובגאן (Bagan)  שבבורמה.  בפגן מכילה הסטופה סימנים כי המלך ראה את עצמו לא רק כבודיסטווה אלא גם כריבון עולם  (Caravartin).  מפיצי הבודהיזם התרוואדי היו "נזירי יער", בני סרילנקה, שחיו חיי פרישות תוך עיסוק במדיטציה.  רוב רובם של הנזירים בארצות תרוואדה מתגוררים בכפרים ובערים ועוסקים בעיקר בהספקת שירותים דתיים וטקסיים לקהילה.  הבודהיזם בסרילנקה התפתח בסביבה דתית רוויית אמונות, רוחות, אלים ומסורות שקדמו לו ושהמשיכו להתקיים תוך הסתגלות הדדית עם הבודהיזם.  לגבי רוב האוכלוסייה, לרבות הנזירים, הדת מתקיימת תוך פשרה בין האידיאלים והערכים הבודהיסטיים לבין הפרקטיקה המוקדשת בעיקר לצבירת נקודות זכות לקראת לידה טובה בעתיד.  אמצעי חשוב לרכישת "אשראי" דתי כזה הוא תמיכה נדיבה בנזירים, בתמורה לשרותיהם, הכוללים הקראת סיפורי בודהא וטקסטים מאגיים  (Paritta) להבטחת בריאות, עושר ואושר.  הנזירים מנהלים גם טקסי קבורה בהם הזכות שנצברת לטובת המזמין המממן, מוקדשת לעילוי נשמתו של המת  בניגוד גמור לעקרון הקרמה לפיו רק הפרט אחראי לגורלו.

 

נזירות זמנית היא תופעה המיוחדת לארצות התרוואדה. נזירות לפרק זמן מוגבל, אפילו קצר, כחלק מן החינוך וכסמל של השתייכות. הנוהג הזה הינו אחד מהגורמים התורמים לטשטוש גבולות בין הסנגהה ותחומי חיים אחרים. שהות זמנית במנזר מנוצלת לעתים על-ידי הפוליטיקאים, לשם צבירת נקודות זכות.

הבודהיזם ההינאייני אינו מכיר בקורבנות או בפולחן ואין בו מקום לכמורה מתווכת. אם כי מעמד הפונגיי (Pongyi) הם למעשה כוהנים. נדרם מחייב אותם לרווקות, חיי עוני וצניעות; הם מאורגנים במשטר מסדרי, במנותק מן העם. בתקופה שקדמה לשלטון הבריטי השפיעו הפונגיים בעקיפין גם על המדיניות, למרות מנהגם לפרוש מעסקנות ציבורית. הם המתיקו את דיני השליטים ופנו אל המלך בבקשת רחמים. בהשפעתם עוצב האופי הלאומי הבורמזי (גם הלאוטי). המקדש הוא הפגודה, בניין לבנים שחלקו העליון מצופה זהב. בפגודה אין חדר או אולם, כי בבודהיזם אין פולחן בציבור. המנזר בנוי עץ ולעתים יושב בו רק פונגיי אחד, שמבקש בבדידותו להגיע לנרוונה. הפונגיי הוא גם מורה הכפר. כל נער מחויב לשמש כפרח כהונה זמן מה. חינוך זה הוא יסודי בלבד, אך כתוצאה ממנו, היה מספר יודעי קרוא וכתוב בבורמה גדול מזה שבאירופה של שנות ה-20 .כל הכהנים שייכים למעמד אחד. כל פונגיי יכול לזכות לחשיבות על-ידי חיי קדושה, אך אין כל היררכיה בכהונה. פגישות דו שבועיות של הכהנים בני סביבה אחת מספקות מעיין פיקוח הדדי על התנהגותם, המבוקרת גם על-ידי דעת הקהל, שלא תשלים עם פונגיי מופקר. בהיעדר רשות מרכזית, פעילים בארץ גם נוכלים עוברי אורח, המפתים את המאמינים, שהם שולטים בכוחות מגיים ואף מסיתים אותם למרידות. משום כך ראה המלך מינדון, סמוך ל-1860, צורך בהקמתה של מועצה לפיקוח על הכהונה, שחלקה הורכב מכהנים וחלקה מהדיוטות. מועצה זו התקיימה עד נפילת ממלכתו ב-1885 .   בתקופת השלטון הבריטי, שוב לא היה פיקוח על הכהנים, ועם עליית הלאומית ב- 1918, התחילו כמה מהם עוסקים בתעמולה מדינית. ב-1930 עמדו בראש מרידה שבמשך כשנה העסיקה חטיבה שלמה של צבא הודו. ב- 1937אירגנו הכהנים פוגרום אנטי הודי. רובו של מעמד הכהנים התנגד לפעילויות מסוג זה.

 

ההתפתחות הודות לחברה התיאוסופית שנוסדה בניו-יורק ב- 1875. בסוף המאה ה-19 נוסדו ע"י מהגרים מסין ויפן בתי-ספר למדיטציה – (מהיינה).  באירופה – הופץ הבודהיזם ע"י הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שהשפיע על המלחין ווגנר.  אדווין ארנולד כתב את הספר "האור של אסיה" ב-1879 והפיץ את הבודהיזם ברבים.  מכיוון שהבודהיזם אינו דת ממוסדת, קשה למדוד את השפעתו האמיתית על פי מספר חבריו.  בני המערב נמשכים אל הבודהיזם כי הוא סובלני. המאמין יכול להיות אתיאיסט, בלי לוותר על דת.  יש המעריצים את הצדק בשיטה הבודהיסטית. האדם קוצר את מה שזרע, יותר טבעי מתורת החסד הנוצרית. יש איכות גבוהה של הערכים הבודהיסטיים.  ההיסטוריה של הבודהיזם אינה רוויה בדם כמו הנצרות. הרעיון כי האדם סופו כליה קרוב יותר לרוח תקופתנו מאשר תחיית המתים.

 

האם הבודהיזם הינו תורה מקורית? החוקר דאט (Dutt .C), בספרו "הציוויליזציה הקדומה של הודו", מצביע על הדמיון בין בודהיזם ונצרות. הובע הרעיון כי יוחנן המטביל הוא מכת האיסיים, וכל תנועת האיסיים היתה מושפעת ממסיונרים הינדים.

ישנם מנהגים נוצריים דומים.  כך למשל, מנהג הטבילה מקורו בבודהיזם.  הוק ונאבר, מיסיונרים         צרפתיים שעבדו בלאוס ב-1842, ציטטו את הפולחן הבודהיסטי והצביעו על דימיונו לנוצרי:  "מטה הבישוף, המצנפת, הגלימה, לבוש החשמן, המקהלה הכפולה בתפילת היום, השירים, המחתה על חמש השרשראות, הברכות שאוצל הלמה בהושיטו יד ימין על ראשי המאמינים ומחרוזת האלמוגים, פרישות הכמרים, הערצת הקדושים, התעניות, התהלוכות, המים הקדושים…."

ניכרים גם קווי דמיון בין חיי בודהא לישו:

א.                     ישו נולד באורווה, בודהא בגני לומביני.

ב.                     שם אמו של ישו – מרים שם אמו של בודהא מאהא מיה.

ג. כישו נולד – באו אנשים לשאול על המלך היהודי שחזו בדריכת כוכבו, כשנולד בודהא בא אסישא התוכן הגדול, לחזות בנסיך החכמה.

ד.                     ישו נאבק עם השטן וצם  40 יום. בודהא נאבק עם מארה (שטן, כוח אפל)  49 יום.

ה.                     אות הצלב, דומה לצלב השבור ההינדי (והבודהיסטי).

גנוסטיקנים (זרם פילוסופי שביקש למזג רעיונות נוצריים, אפלטוניים ומזרחיים וליצור שלמות אחת). טענו שנשמת ישו עברה למצב של נירוונה.

בודהא:    הנני עין העולם. הנוצרי: הנני אור העולם.

ייתכן שמקור קווי הדמיון הוא בכך שרוב המשלים וההגיונות המיוחסים לבודהא, נאספו, מאות שנים לאחר מותו .

 

גורלו של הבודהיזם בדרום-מזרח אסיה בתקופה המודרנית משקף את השפעת הקולוניאליזם. התפתחויות שאירעו בתגובה לאתגר של האידיאולוגיות המערביות – חילוניות ונוצריות.  למעט תאילנד, שלא היתה תחת קולוניאליזם כולם התמודדו בצורה דומה, כי היתה משותפת להם מסורת מרכזית של הסימביוזה בין המדינה לסנגהה. בבורמה השמיד המשטר הקולוניאלי את מוסד המלוכה הבודהיסטית עם סיפוחה לבריטניה ב- 1885.הסנגהה הבודהיסטית היתה פעילה בתנועות המחאה כנגד הקולוניאליזם. אחדות מתנועות אלה היו משיחיות ומילנאריות, כגון תנועת ה-  Saya San בשנות השלושים של המאה. בתקופה הבתר קולוניאלית נוצרו מתחים בין רפורמה למסורת.  לסנגהה הבודהיסטית כגוף מאוחד, יש אמנם היסטוריה ארוכה של השתתפות פעילה במשחק הכוח הפוליטי, אך ברמה האישית היה מצופה מן הנזיר לשאוף להתעלות אל מעבר לגורמים הסביבתיים המשפיעים על מצבו, ולפעול קודם כל לשינוי עצמו ולא סביבתו.  התופעה של פעלתנות בודהיסטית בענייני העולם הזה איננה יכולה להיות מוסברת כסטייה ולא על-ידי האבחנה בין בודהיזם עממי לאליטיסטי, כי הפעלתנות הפוליטית המיליטנטית הבודהיסטית מאפיינת דווקא את האליטות.  הסיבה מוסברת בכך, שגם לאחר סילוקן של הממלכות הבודהיסטיות, לא נותקה הזיקה המסורתית בין דת לפוליטיקה, אם כי אופייה השתנה.  המלך-האל הוחלף בנזיר בעל אחריות ציבורית, שהשתתפותו במאבקים האנטי קולוניאליים או במאבק להנהגת רפורמות, פורשה כמאבק למען החזרת המדינה הבודהיסטית".  הכוח הפוליטי לא היה מסוגל לגייס תמיכה עממית ללא סיוע גלוי לעין של הממסד הדתי.  כדי לשרוד, היה על הבודהיזם להתאים את עקרונותיו לצרכים ולציפיות המשתנים במהירות של המעמדות המשכילים.  לשם כך הוא הדגיש היבטים מסוימים במסורת הבודהיסטית:  היעדר תיאיזם, רציונאליות, זיקה למדע, דחיית הדוגמא המטאפיסית על-ידי הבודהא.  מצד שני היו האליטות הפוליטיות זקוקות לגושפנקא בודהיסטית למדיניות המודרניזציה שלהן. כדי לזכות בתמיכת האוכלוסייה השמרנית והכפרית, האסטרטגיה שלהן היתה הפוכה מזו של הסנגהא: לא רק שלא הדגישו את הנטיות החילוניות של מדיניותם, אלא שהם ביטאו אותה במושגים בודהיסטיים מסורתיים. ניתן לומר שהסנגהא עשתה לחילון הדת והפוליטיקאים ניסו לקדש את הפוליטיקה.  מושגים עממיים כמו "חברה בודהיסטית" או "סוציאליזם בודהיסטי" שימשו כדי להמתיק להמונים את טעם הרפורמות.

הסוציאליזם הוצג כשחרור מסבל (DUHKHA) על-ידי ביטול הקניין הפרטי; הנירוונה כסדר החברתי האידיאלי; הבודיסטווה כעובד סוציאלי למופת.  הודות לעושר העצום של המסורת הבודהיסטית היה קל יחסית למצוא, תוך סיגול סלקטיבי, התאמות לתורות ולאידיאלים החדשים.