מבוא לבודהיזם

 

כתב: גילי חסקין; 1998. עדכון: 19-11-23

תודה ליובל נעמן, על הערותיו המלומדות והתוספות המשמעותיות

 

 

 

הבודהיזם הינו נושא מרכזי בטיול בדרום-מזרח אסיה, בצפון-מזרח אסיה ובמזרחה ונושא חשוב גם בטיול בהודו. בכל מקום כמעט, נתקל המטייל במקדשים ובפסלים בודהיסטיים. הוא מבקר במנזרים בודהיסטיים בעת טיולו בסין, בטיבט, בנפאל, בבהוטן, בקמבודיה, בקוריאה, בוייטנאם, בטאיוואן וביפן, ואפילו באינדונזיה, מלזיה, סינגפור, הפיליפינים וסיביר ונתקל בנזירים בודהיסטיים בסרילנקה, במונגוליה, בהודו, במיאנמר, בלאוס ובתאילנד.

הבודהיזם (כמו הדאואיזם והקונפוציוניזם) יוצא דופן בין הדתות הגדולות בכך שאין עיקרו אמונה באל כלשהו. בשורתו היא בשורת השחרור מסבל על-ידי הטהרות מתשוקה. הבודהיזם החל כתנועה רפורמית בתוך ההינדואיזם. תיאורטית, איננו דת,[1] משום שאין בו אל ואיננו עוסק בשאלות מטפיזיות.[2] הוא למעשה דת מיסיונרית גדולה. הבודהיזם התפשט באסיה, אך לא נותרו בודהיסטים רבים בהודו עצמה.[3] בניגוד לדתות אחרות, כמו יהדות, נצרות ואסלאם, הבודהיזם לא מבוסס על דמות אחת, אנושית או אלוהית. הדהרמה, התורה, היא נצחית ולא משתנה, ולכן חשובה יותר מבודהה האיש.

תקציר מושגים

למרות שזו כתבת בסיס, שאינה נכנסת לעומק הדברים, הרי שמשולבים בה מושגים רבים בסנסקריט (שפה הודו-אירופית) ופאלי (שפה דרום הודית), והקורא עשוי להתבלבל במקצת. מובא כאן מבוא קצר למושגים המוזכרים בכתבה, שהם מושגי יסוד בהכרת הבודהיזם. מכיוון ששפה היא ראי של תרבות, את המושגים ההודיים תלויי התרבות לא ניתן בפשטות לתרגם, לכן בתקציר זה ניתנות הגדרות פשטניות, וההסברים המלאים יותר מובאים בהמשך הכתבה:

• ברהאמיניזם, הינדואיזם, בודהיזם, ג'איניזם, סיקהיזם: שמות דתות ממשפחת הדתות הברהאמיניסטיות, דתות קרובות, אך כל אחת וגישתה השונה לעולמות דומים.
• מהאיאנה ("המרכבה הגדולה"), תרוואדה / היניאנה ("דרך הזקנים" / "המרכבה הקטנה"), וג'אריאנה ("מרכבת או דרך היהלום"): שלוש סקטות עיקריות בבודהיזם.
• בודהה, בודהיסטווה: בודהה ("המואר") חי על פי הדרך הנכונה וזכה להארה ולגאולה, בעוד שהבודהיסטווה הגיע לסף נירוואנה, אך בחר להישאר בעולם כדי לעזור לאחרים.
• דהרמה: חוק הקיום, חוק הטבע, הדרך הנצחית.
• קארמה: סך המעשים – טובים ורעים – שעושה האדם בחייו, המשפיעים על גלגולו הבא.
• אטמן וברהמן: אטמן היא רוח האדם, הנשמה האישית, בעוד שהברהמן היא הנשמה הקוסמית האוניברסלית.
• סמסארה: חוק גלגול הנשמות – לידה, חיים, מוות וחזרה לחיים.
• מוקשה / נירוואנה: הגאולה. סיום הקשר עם הסמסארה והיטמעות הנפש הפרטית באלוהות האוניברסלית.
• סטופה / צ'ורטן / צ'אדי: שמות שונים למבנים בעלי משמעות זהה. גל זיכרון לבודהה או למורה דת חשוב, המעוצב ארכיטקטונית באופן שונה במרחבים שונים.
• מנדלה, טנגקה: מנדלה ("עיגול") היא דיאגרמה קונצנטרית בעלת משמעות רוחנית ודתית, המשמשת למדיטציה. טנגקה הוא בד או נייר, עליו מצוירת לרוב מנדלה.
• פונגי, סנגהה: פונגי הוא נזיר – זמני, או קבוע כדרך חיים. הסנגהה היא אחוות הנזירים.

רקע: התהוות הדתות באירואסיה – עד 500 לספירה

דתות העולם הגדולות, נולדו כולן באסיה. המאה ה-6' לפנה"ס, מכונה גם "עידן הצור". בתקופה זו פעלו קונג פו דזה (קונפוציוס), ולאו-דזה בסין; גאוטמה (הבודהה) ומהאווירה בהודו` זרתוסתרא באיראן (כ-400 שנה מוקדם יותר), פיתגורס והפילוסופים היוונים, שלהי תקופת הנביאים בישראל. יתכן שהתהוות התרבויות אשר טענו לאוניברסאליות, נשאו בקרבה את הצורך בדתות אוניברסאליות. אפשר שהדתות החדשות באו כתשובה למתחים מבית בחברות הקיימות, כאשר האנושות נעה לקראת אמונה בישות רוחנית אחת, תרו הפילוסופים היוונים אחר עיקרון יחיד שיסביר את מהות העולם החומרי.

ההינדואיזם: העתיק בדתות הכלל עולמיות, אם כי זו דתו של העם ההודי. זו דת מקיפה ומורכבת ביותר. צמיחה ולא מבנה חד-פעמי. דת של ניגודים – צמחונות וקורבן אדם, פרישות ואורגיות, פולחן שופע גינוני טקס לעומת התמסרות למדיטציה מופנמת, לא דת מיסיונרית.

ראו גם, באתר זה: ההינדואיזם.

במאה השישית לפני הספירה, עברה הודו תהליך של מעבר ממבנה שבטי-חמולתי למבנה חברתי ושלטוני ריכוזי. כמו בתקופות מעבר אחרות, הייתה זו תקופה בה הסדר החברתי והמדיני המוכר התערער, ולכן היא היוותה כר פורה להיווצרות דתות ותורות חיים חדשות, ביניהן תורות שדחו את חכמת הוודות, כמו הג'איניזם והבודהיזם. המאות האחרונות לפני הספירה, תקופת התגבשותו של הברהאמניזם, היו גם שנים של תהיה פילוסופית. היסטוריונים של המחשבה ההודית מונים שש אסכולות ("השקפות", דארשאוה) "אורתודוכסיות", ושלוש "הטרודוכסיות" שלוש האחרונות מעניינות ביותר:

• צ'ארווקה: אסכולה מטריאליסטית, ששללה את קיומו של כל עולם, פרט לעולם הזה, ואת ה"סמסארה", מעגל הלידות והמיתות שהודי נידון לחיות.
• הג'איניזם: גורס כי לכל דבר חי יש נשמה אינדיבידואלית ונצחית, שאחראית למעשיו. הג'אינים רואים את אמונתם כמלמדת את היחיד לחיות, לחשוב ולפעול בדרכים שמכבדות את הרוחניות הגלומה בכל דבר חי ככל יכולתו של האדם. הג'אין רואים את האלוהות כתכונות הבלתי משתנות של הנשמה הטהורה, כשהעיקריות הן ידע אינסופי, הבנה, הכרה ואושר ('אננטה גננה, דרשן, צ'אייטניה', ו'סוך'). היקום עצמו הוא נצחי, ואין לו סוף או התחלה.
• הבודהיזם: היסטוריונים של הפילוסופיה נוטים להציג את המחלוקת שהייתה כביכול עם הבראהמיניזם הוודנטי, כאילו נסבה על שאלות בדבר טבע הידיעה ומקורותיו, ומתעלמים מהמחאה החברתית ומהרצון לגאולה. נראה שביסוד הכפירה עמד חזון חברתי חדש. בודהה אינו אל ואינו שליחו. אין בכוחו לשמש מושיע או גואל אלא רק לשמש כמורה דרך.

חיי בודהה 

הבּוּדְּהָה (Buddha) – דמות אמיתית. "הבודהה" (פירוש התואר "המואר"). שמו האמתי היה סִידְּהָארְטְהַ גַאוּטַמָה. סידהארטה – מילולית = "מי שהגיע למטרתו". שמו השני – גַאוּטַמָה – לזכר הוגה הינדי מפורסם מאבות אבותיו. פעמים רבות הוא נקרא "סאקיה מוני" (Śhakyamuni), היינו, החכם למטה סאקיה. בטקסים בודהיסטים הוא מכונה "בהגווט" (Bhagavat), היינו, "האדון". הוא התייחס לעצמו בתור "טאתגאטה" (Tathagata), היינו "אחד שהגשים". אחד שהגיע למיצוי כל התהליכים שהוא עבר בדרכו להגשמה הזו. כל מאמצי הבודהה היו להגיע לתובנה אודות החיים. הוא לא רק הגיע לתובנה, אלא ממש חי את התובנות של עצמו. הוא אחד שהגיע.

בגלגול הלפני אחרון, ישב בודהה בשמי 'טושיטה' (Tushita) – "משכן האלים המאושרים והארץ הטהורה" – בחר את גלגולו הבא – את צפון הודו – הארץ המרכזית, ואת אמו – הצדיקה מיה, שטוהרה בגלגולים של 100,000 שנה.

סידהארטה נולד סביב שנת 560 או 624 בכפר לוּמְבִּינִי (Lumbini) שבממלכת קוסאלה (Kosala Kingdom) בדרום נפאל של ימינו, סמוך לגבול הודו. אביו שודהודנה (Śuddhodana) היה ראג', נסיך הודי. טרם לידתו, ראתה אמו בחלומה, פיל לבן נכנס לתוך רחמה. את חלומה פירשו החכמים שהילוד יהיה או המלך הגדול מכולם, או חכם ומורה רוחני גדול. לאחר עשרה חודשים ילדה האם את בנה במטע מנגו, כשהיא נתמכת בענפי העץ. התינוק יצא מדופן הרחם. לפי האגדה, עם לידתו מעד שבעה צעדים לכל כיוון ואמר שזו לידתו האחרונה.

האם מתה שבוע לאחר הלידה. מי שילדה את בודהה לא יכולה לשמש למטרה אחרת.

נבואה על גורל בנו גרמה לאביו ששאף שבנו יגדל כמלך, ולעשות כל שביכולתו על מנת להרחיק את הילד מעיסוק ברוחניות. לשם כך הוא ניסה למנוע מבנו כל חשיפה לסבל. לכן נשמר בארמונו. כיאה לנסיך גדל גַאוּטַמָה בעושר, בפינוק ובפאר רב, כשחומות הארמון מגוננות עליו מפני החיים הקשים שמחוץ לגבולות הארמון.

בגיל 16, נישא גאוטמה לבת-דודו יַשוּדְהַרָא (Yasodharā), שלימים תלד את בנם היחידי רַאהוּלַ (Rahula), שמשמעו "כבלים".[4]

רק בגיל מבוגר יחסית, נתקל לראשונה בסבל. בגיל 29, כשהוא כבר יציב בנפשו ובחייו הבוגרים,  התיר לו אביו לצאת מן הארמון – לא לפני שניקה את הרחובות מכל מראה של סבל. בשלושת ימי המסע נחשף גאוטמה לראשונה בחייו לסבל השזור בקיום האנושי. ביום הראשון ראה אדם ישיש, ביום השני ראה אדם חולה אנושות, וביום השלישי ראה תהלוכת אבלים. מראות אלה הביאו אותו להרהורים אודות מקור הסבל ומהותו. נסער מאוד, פגש בנזיר מקבץ נדבות. הרכב הסביר לו שאדם זה מחפש דרך.

 

האמת הנובעת מכך: המעורבות הבלתי נמנעת של הגוף בזקנה, חולי ומוות, יצרה אצלו ייאוש ממציאת סיפוק והגשמה במישור הפיזי וגרמה לו לחוש שכל תענוגות החיים הינם הבל הבלים, ושאין טעם בניסיון למצוא סיפוק ברמה הפיזית, מפני שהגוף נידון ממילא למחלות, זקנה ומוות. גַאוּטַמָה החליט לעזוב את חיי החומר ולחפש את טעם החיים במסגרת שאינה מושפעת מגיל ומוות. הוא ברח מביתו, הותיר מאחוריו אישה, ילד ועושר רב, ויצא לחיים כקדוש בן בלי בית, כשהוא לוקח אתו מהארמון רק גלימה וקערה לאיסוף נדבות. גַאוּטַמָה חיפש את החכמה.[5] ואת מקור ה"דֻקְּהַה", כלומר הסבל או אי-המרוצות והסיפוק בחיים, באמצעות תרגילי יוגה המביאים לידי איחוד ה"אני / נשמת היחיד" (אטמן) עם יסוד העולם ומשמעו "ברהמן". אולם הוא לא בא על סיפוקו והחל לחפש את החכמה האמיתית בשלל מתודות של מדיטציות, יוגה, הרעבה עצמית ועוד שיטות קיצוניות של פעולה, כפי שלמד ממורי דרך שונים.

הוא יצא לפרישות וניסה כל מיני מורים וכל מיני תורות. בין השאר ניסה את השיטה של סיגוף עצמי. הוא עינה את גופו בצומות קשים, עד שנשרו שערותיו. כשישב עם חמישה סהאדו'ס (אנשים קדושים) וכולם ניסו לשלוט בגופם על ידי חישול הגוף. אחרי פרק זמן ממושך של רעב, כאלו הופיעה נערה והגישה קערת אורז בפני כל אחד מהם. כולם דחו את תשורתה ורק גַאוּטַמָה לקח את הקערה ואכל. באכילתו גילה את העיקרון של ״דרך האמצע״: לא להתמכר לחושים ולא להתכחש להם. מכאן הוא ילך רק בדרכו שלו ולא יזדקק יותר למורים.

גַאוּטַמָה הבין שהסגפנות הקיצונית לא תוביל להארה המבוקשת, שיש צורך לעסוק בתמצית ובעיקר, עזב את הסגפנות, נעזב על-ידי תומכיו ופנה למדיטציה ולהגות.

לאחר שבע שנות חיפוש, כשהוא בן 36, התיישב תחת עץ הבו (פיקוס קדוש, לימים "עץ ההארה", "עץ הבודהה") בבודגאיה (Bodh Gayā) ושקע במדיטציה עמוקה למשך 49 יום. הוא לחם במוחו ונשמתו ביצרים ובדעות, ולבסוף אף בקשריו למשפחתו, לאשתו ולילדיו. מרה (Mara) – הכוח הרע, פיתה אותו שלוש פעמים כדי לנסות להזיזו (הוא הופיע כתשוקה בדמות שלוש נשים מפתות) גַאוּטַמָה לא זז. הופיע כמוות עם אסונות טבע שהפכו פרחים ברגע שחדרו לשדה הריכוז של בודהה (תקף את זכותו לנסות להגיע להארה) ואז נגע בודהה באצבעו באדמה, שענתה "אני עדה לזכותך". שם קרה הדבר וגַאוּטַמָה זכה בהארה, והפך לבודהה – "המואר".

 

כשהוא נרגש מהגילוי, ועדיין לא מגובש דיו, החליט להפעיל את גלגל הדרשות בבנרס (Banares), כיום ורנסי.

 

הוא נדד לסרנאט (Sarnat) הסמוכה לבנרס, בגן האיילים שבסרנאט אסף את חמשת רעיו מהעבר, ושם נשא את דרשתו הראשונה, שהיא בסיס לדרכו, המאפשרת להבין ולהתמודד עם הדֻקְּהַה (סבל, אי-מרוצות), שהוא גזירת גורל. בדרשה זו פרש בפני רעיו  את ארבע האמיתות הנצחיות: ידיעת הסבל, מקור הסבל, היכולת לעקירת הסבל, והדרך לעקירת הסבל. עקירת הסבל עוברת בדרך המתומנת, שהעובר אותה משתחרר מההשתוקקות הגורמת לסבל. בשלב זה יכולה נשמת המאמין להשתחרר מכבלי הגורל והצורך לשוב פעם אחר פעם לחיים מלאי סבל, או להגיע לנירוואנה, אך הוא בחר להישאר על פני האדמה ולהפיץ את תורתו החדשה. תוך זמן קצר הוא אסף סביבו קהל מאמינים ותלמידים רבים.

 

בודהה שלל את הפרשנות המעשית של הריג-וודה (Rig Veda), ממנה התגבשה שיטת הוארנות (בפורטוגלית: "קאסטות") – כלל ב"סָנְגַהה" שלו – קהילת הנזירים – גם בראהמינים מן הקאסטה העליונה וגם סוחרים. תחילה לא רצה לקבל נשים למסדרו, משום שהן מפעילות את מחזור הלידה מחדש ובכך מגלמות את התאווה לנשים. לבסוף התרצה. ככלל, תורתו הייתה שוויונית לחלוטין בנושאי מגדר, כי לנשמה אין מגדר.  הוא שוטט בהודו במשך 44 שנים, חי חיי נזיר מקבץ נדבות (מתוך עיקרון) והפיץ את תורתו. את שארית חייו בילה בצורה זו: תשעה חודשים לימד והטיף ושלושה חודשים פרש למנזר.

בגיל 80 חלה כתוצאה מאכילת פטריות מורעלות ומת בעיר קושינגאר (Kushinagar).

כדי שהאדם שבביתו אכל לא ירגיש אשם, אמר בודהה שבחייו היו שתי ארוחות יוצאות דופן באיכותן: האחת הארוחה מתחת לעץ הבו שאפשרה לו להגיע להארה (נאמר שקופים האכילו אותו). השנייה הארוחה האחרונה שאפשרה לו להגיע לנירוואנה.

בכתבי הקודש, מובאים דברי פרידתו מתלמידו האהוב אננדה (Ananda): "אל נא תבכה אננדה. האם לא אמרתי לך פעמים רבות שהפרידה היא מטבע הדברים, ולו גם הפרידה מן הקרובים והיקרים ביותר?…. החכם רואה שבכל הברואים, יצירי הכאב והסבל, שבים ונעלמים, ורק האמת תעמוד לעד. לשם מה עלי לשמור על הגוף אם האמת תוסיף להתקיים? יפה פעלת עד כה אננדה. התאמץ ככל יכולתך, ועד מהרה תפטר גם אתה מן הרעות, החושניות, האנוכיות, האשליות והספקנות".

הוא עזב את גופו הגשמי ועלה לנירוואנה. מספרים שרעידת אדמה נוראה התחוללה בעת שריפת גופתו.

סיפור חייו, שיעוריו, הדיונים שניהל והחוקים הנזיריים שקבע, סוכמו לאחר מותו והועברו בעל פה על ידי תלמידיו עד שהועלו על הכתב כ-400 שנים לאחר מותו. הגרסה המוקדמת ביותר של כתבים אלו נקראת 'הקאנון הפאלי' (Pāli Canon)[6] והועלו על הכתב כלל הנראה בסרילנקה במאה ה-1' לפני הספירה. כתבים אלו אינם תעודות היסטוריות, הַגְיוֹגְרַפְיָה,[7] המשלבת פרטים היסטוריים עם מעשיות ואגדה.

ארבע האמיתות הנאצלות

התגלו בלילה השלישי למדיטציה.

• האמת בדבר קיומו של הסבל – החיים הם סבל (Duḥkha) קיומו של כל פרט כרוך בצער ובייסורים. הסבל השכלי והרגשי – כסבל הגופני, הם תוצאה של קארמה קודמת. בודהה: "הלידה היא סבל, המחלה היא סבל, הזקנה היא סבל, המוות היא סבל, הקרבה לשנוא היא סבל, הריחוק מאהוב היא סבל. באחת, כל היצמדות לחמשת המרכיבים של האני – גוף, רגשות, מחשבות, רצינות, תודעה, היא סבל".
• האמת בדבר מקור הסבל – מקור הסבל נעוץ בתשוקה. בודהה: מקור הסבל: ההשתוקקות, ואיתה העונג והתאווה. זו הסיבה שאנחנו נולדים פעם אחר פעם, מבקשים לנו הנאות פעם פה ופעם שם, השתוקקות להתרגשות החושים, השתוקקות לקיום, השתוקקות להפסקת הקיום".
• האמת בדבר סילוק הסבל – על הסבל להיעלם לחלוטין. המטרה המרכזית של הבודהיזם היא ההשתחררות מן הסבל לעד. השתחררות מן המחזור האינסופי של לידה מחדש (סמסארה) והשגת הנירוואנה. בודהה: "הדרך להפסיק את הסבל היא חידלון ההשתוקקות, פרישה מהשתוקקות, דחייתה, ביטולה, התנתקות, השתחררות".
• הדרך לסילוק הסבל: זוהי "הדרך הנאצלת בת שמונת הנתיבים" המשמשת יסוד לאורח החיים הבודהיסטי:
  1. דעת נכונה – הכרה ב"ארבע האמיתות האצילות"
  2. גישה נכונה – גישה שיש בה רצון טוב ואהבת שלום, משוש תשוקת החושים, שנאה וכוונות זדון.
  3. דיבור נכון – השקר, הפטפוט והרכילות אסורים. יש לדבר דברי חוכמה, אמת ושלום.
  4. מעשה נכון – התנהגות מוסרית. איסורים חמורים על גניבה וניאוף.
  5. תעסוקה נכונה – אסור שפרנסת אדם תפגע בזולת.
  6. מאמץ נכון – מניעת דחפים רעים ואימוץ דחפים טובים.
  7. תודעה נכונה – שיקול דעת זהיר, כדי שלא להיכנע לצרכי התשוקה במחשבה, בדיבור, במעשה וברגש.
  8. שלווה נכונה – מושגת על-ידי ריכוז רב המשחרר את הקדוש מכל שמונע ממנו את השגת מטרתו.

דרך שמונה הנתיבים עוסקת בשלושה דברים: תובנה (1,2), מוסריות (3,4,5), רוחניות (6,7,8). דרך זו היא דרך האמצע – רחוקה מדיכוי עצמי.

דרך שמונת הסעיפים היא בעצם שמונה עקרונות. זהו תהליך של אימון רוחני, מוסרי וערכי, שמאפשר לאדם לנדוד מעולם הסמסארה לעולם הנירוואנה.

בודהה כהינדו

מקורו של בודהה בהינדואיזם, חיוני להבנת תורתו. בודהה היה רפורמטור הינדואי. יש טוענים כי זיקתו להינדואיזם מקבילה לזיקתו של לותר לקתוליות. לותר עסק בבעיית כפרת עוונות. גאוטמה עסק בבעיות שחרור האדם מהסבל האינסופי של היוולדות מחדש. בודהה ייסד דת חדשה, אך תורתו מבטאת רעיונות הדומים לרעיונות הדת ההינדו המסורתית, בעיקר רעיון ההתגלמות מחדש.

בודהה נולד בסיומה של תקופה ארוכה וממושכת בהתפתחות המסורת הדתית ההינדואית. הבודהיזם הופיע כעין תנועה רפורמית שהתקבלה בחלקה בלבד, ולמעשה כמעט שנדחתה. החלטתו של בודהה לעזוב את ביתו עלתה בקנה אחד עם התפישה הדתית של האופנישדות ועם התפישה ההודית שחיים בלי בית הולמים את האדם המחפש ברצינות אחר האמת הרוחנית. בודהה הקים למעשה מסדר דתי מסיונרי. תחושת השליחות האוניברסלית שחש, אין דומה לה בהיסטוריה הדתית של הודו.

ההינדואיזם והבודהיזם נמנים עם קבוצת הדתות המאמינות בחוק העולם הנצחי.

הבודהיזם וההינדואיזם חלוקים ביניהם ברעיון הנפש הפרטית (האטמן) האמורה להתאחד עם מקור העולם / נשמת היקום (ברהמן). בודהה דוחה רעיון זה. בודהה לא קיבל את כתבי הקודש ההינדואים, דחה את שיטת הקאסטות, לא מקבל את אלוהים כישות עליונה.

עם התפתחות הרעיונות לדת סדורה חדרו לבודהיזם רעיונות המנוגדים לרעיונותיו המקוריים של בודהה.

בודהה האיש, החכם, שמקורו כהינדואי מחדש, שעם השנים יצרו תלמידיו וממשיכיו דת ממוסדת חדשה, דומה בכך ליהודי ישו שתלמידיו וממשיכיו התפלגו ביוצרם את הנצרות. אך בשונה מהנצרות, ההינדואיזם היה חכם דיו לאמץ בחזרה את הבודהה כגלגול נוסף באווטרים של האל וישנו, שבא אחרי רמה וקרישנה, ובכך עיקר את עוקץ המעבר מהינדואיזם לבודהיזם שהיה בהודו, והשיב את מאמיני הבודהיזם לחיק ההינדואיזם, שעתה כולל גם את הבודהה כאל, אך לא חשוב יותר מאלים אחרים.

דהרמה

ניתן לתרגם את המילה ל"אמת" או ל"צדק", אך גם ל"חובה" (דתית או מוסרית), "אתיקה" ו"דרך". זו חובת המאמין, החוק הבלתי נמנע. החוק השולט במחזור האינסופי של לידה, מוות ולידה מחדש. הדהרמה, אמנם היא החוק, אך לפי הבודהיזם היא גם מרכיביו: אדמה, צבע, צליל, חושים, רגשות, בורות, אש ומים. העיקרון הוא שכל הפעילות בעולם היא תוצר של יחסי גומלין בין מרכיבים אלה. הדהרמה מציינת לא רק את החוקים המוסריים של הקארמה, אלא גם את חוקי הפיזיקה השולטים ביקום וגם את החלקים המרכיבים אותו. הדהרמות הן ארבעת היסודות הבסיסיים – אדמה, מים, אש ואוויר, אך גם הצבעים והצלילים, החיים האורגניים, החושים, הרגשות, הדחפים, כוח ההיגיון, התודעה, הבורות, התהילה, היופי, העושר, דברי האמת ודברי השקר, המיניות, הרעב…. העולם הפיזי וכל הנובע ממנו הם פרי פעולתם המשותפת של המרכיבים השונים.

רעיון ה"דהרמה" חשוב מבודהה האיש. הדהרמה היא נצחית. אין לה זיקה להיסטוריה, לא נתונה לתמורות. גַאוּטַמָה התעורר ונגאל. הדעת שקיבל שונה מאוד מהבנה מערבית של הדעת. זו דעת דתית מיוחדת, החורגת מגבולות ההיגיון והשכל. דעתו של בודהה לא באה ממקור חיצוני (לימוד, כתבי קודש או התגלות האל), אך גם לא הביא גאולה לעצמו. הבודהיזם היא דת אתיאיסטית. אין בה משקל רב לניסים. בודהה הוא אדם שהתעורר מחשכת הטעות לחיים של חופש מאנוכיות, מתאווה ומבורות. הוא ניצב מעל לשאר בני אנוש.

דֻקְּהַה

דֻקְּהַה היא מונח מרכזי בבודהיזם, וניתן לתרגם אותה למספר מונחים כמו "חוסר סיפוק", "צער", "סבל", "אי שביעות רצון", "כאב", "אי נוחות", "חרדה", "אומללות" ו"תסכול". אמת קיומה של הדוקהא, הסבל העוטף את חיינו, היא האמת הראשונה מתוך ארבע האמיתות הנאצלות, שהן הבסיס לתפישת העולם הבודהיסטי. על פי האמת הנאצלת הראשונה החיים בעולם מכילים גם חוסר סיפוק, וכוללים סבל, הסבל הוא אוניברסלי ונגרם על ידי השתוקקות (טנהא, שהיא האמת השנייה מתוך ארבע האמיתות הנאצלות). המטרה העיקרית בתפישת העולם הבודהיסטית היא הגעה לנירוואנה, אשר מהווה את השחרור המוחלט מהסבל. הסבל שרוי בכל ומהווה חוק טבע, בדומה לחוק המשיכה. ישנה הבחנה ברורה בין תחושה פיזית של כאב לבין סבל בתפישה הבודהיסטית. למשל, אם אדם כלשהו חווה מיגרנה, הוא יכול לסבול מחוויה זו כיוון שהוא משתוקק שהתחושות הכואבות ייעלמו. המשוואה כאן היא: השתוקקות היא סבל. עם זאת, אם אדם חווה מיגרנה, והמיגרנה לא מפריעה לו והוא לא משתוקק שהיא תיעלם, הוא מקבל את החוויה כפי שהיא ועל כן הוא נמצא מתעלה מעל הטבע ולא שרוי יותר בסבל. בתפישה הבודהיסטית, לאחר המוות אנו מתגלגלים לצורות חיים אחרות תחת אותם חוקים ומגבלות של השתוקקות וסבל בעולם הקרוי "גלגל החיים והמוות". הגעה לנירוואנה עשויה לשחרר סופית אדם ספציפי מהעולם, כאשר הוא מחליט סופית לצאת מגלגל זה.

קארמה

רעיון הינדואי במקורו, של מעין שכר ועונש. התכונה הקובעת את טיב לידתו מחדש של היחיד. כל לידה מחדש מותנית בקארמה של הגלגול הקודם. חוק הקארמה, או חוק הסיבה והמסובב, חל גם בתחום המוסר וגם בתחום הגופני של חיי האדם. החוק טוען בפשטות כי מעשים טובים יגרמו ללידה משופרת בגלגול הבא, ומעללים רעים יגרמו ללידה רעה בגלגול הבא. האדם כבול למעגל התוצאות הזה של סך מעשיו הטובים והרעים. זהו הסידור המוסרי של העולם ואין מנוס ממנו. בלידה מחדש קוצרים בני האדם את התוצאות הטובות או הרעות של מעשיהם הגופניים, דיבורם ומחשבותיהם בגלגולם הקודם. שחרור מן הקארמה יושג על ידי הבנה של המצב האנושי ואופן כבילות לתהליך הקארמה. על ידי ציות לכללים נכונים ניתן להתעלות מן המצב האנושי.

סמסארה

רעיון הסמסארה ("זרימה מתמשכת") הוא שעומד בבסיס תורת הבודהיזם. הטענה שאנחנו נמצאים בתהליך בלתי פוסק של מעגל הלידה (ג'אטי) הדעיכה והמוות (ג'אראמאנא), שבו משתתפות כל הישויות ביקום, ושממנו ניתן להימלט באמצעות הבנה ומודעות לתהליך, במצב תודעתי של "הארה". סמסארה מקושרת עם סבל (דֻקְּהַה), והיא נחשבת לאנטי-תזה של הגאולה (נירוואנה). השתחררות הנפש האישית (אטמן) ממעגל זה והתאחדות עם הנפש האוניברסלית (ברהמן), תבוא רק אם תהיה הארה. ההארה היא זו שתביא את הגאולה או הנירוואנה / מוקשה, שתשחרר את הנפש הפרטית (אטמן) מהמעגל הכפוי של לידה, חיים בייסורים וסבל, צבירת קארמה טובה או רעה, מוות ולידה מחודשת על פי הקארמה הצבורה.

סמסארה, או גלגול הנשמה ושובה לארץ אחרי המוות, מופיעה לראשונה בכתבי האופנישדות ההינדואיות, ואומצה גם ביתר הדתות הבראהמיניסטיות שהתפלגו מההינדואיזם, ובכללן הבודהיזם. מכיוון שחוק התופעות הוא סבל, האטמן סובל. הבעיה אינה שהנשמה כלואה בגוף, אלא ההתמד של ההרגלים של האדם. אין משהו של ממש שעובר מגוף לגוף בגלגול הנשמה. לא ברור מה עובר. מה שיש זהו רק תנע (מומנטום). הדבר משול לכדור ביליארד שנותן מכה לכדור אחר. כדור אחד מעביר את אנרגיית התנועה למשנהו. הכדור השני, האנרגיה שלו נובעת מהכדור הראשון וגם כיוון התנועה שלו. אין שום דבר שדילג מכדור אחד לכדור שני פרט למושג ערטילאי הנקרא "תנע". התנע עובר מגלגול לגלגול. אותו דבר המקביל לתנע שבדוגמא, יש בו חוויות וזיכרונות מהגלגול הקודם, אך גם העול הקארמי של הגלול הקודם.

נִירְוַואנַה / מוֹקְשָׁה

כל הדתות ההודיות טוענות שנירוואנה או מוקשה הוא מצב של שקט מושלם, חופש, אושר גבוה, כמו גם שחרור מהיקשרות וסבל עולמי וסיום הסמסארה – סבב הקיום. בהינדואיזם, בסיקהיזם ובג'איניזם, מוֹקְשָׁה הוא המצב המדיטטיבי של שלוות אמת של הנפש, המביא לגאולה, שהיא אחדות בין הנשמה הפרטית לאוניברסלית – הימלטות מעולם הסמסארה, שהוא הכורך של גלגול נשמות מתמיד וחיים בצל הסבל. נשמת האדם משתחררת ועוברת מעולם הסמסארה לעולם הברהמן. הניצוץ חוזר אל המקור. האטמן (הנשמה הפרטית) הוא טיפה שניתזה מהברהמן. ומוקשה היא התמזגות חוזרת של האטמן בברהמן.

בבודהיזם מצב זה של שחרור מגורל כבלי הסמסארה נקרא נירוואנה (או ניבאנה בפאלי Nirvāṇa / Nibāṇa), ומשמעותו דומה למוקשה, אך עם פרשנות מעט שונה: הגאולה היא השער להארה, בה נגאל האדם מהסבל. משמעות מוקשה היא "כיבוי אש הנר", ונירוואנה היא "חידלון" – שניהם במובן ומשמעות דומים.

בטריפיטאקה (Tripitaka) – כתבי הקודש הבודהיסטים היא מתוארת כך: "נירוואנה היא המקום שאין בו אדמה, מים, אש ואוויר, לא אזור החלל האין סופי, או התודעה האינסופית, לא אזור האין, לא העולם הזה ולא העולם האחר…. אין לה המשך ואין לה עצירה, היא קץ הסבל". הנירוואנה ניתנת להגדרה רק בדרך השלילה. הנירוואנה נתפשת בדהרמה – היא היחידה מ-170 הדהרמות המוכרות בבודהיזם שהיא עצמאית ואינה משתנית (כל האחרות תלויות זו בזו), וזאת משום שלא נוצרה מתוך כוח הדחף של התשוקה.

את הנירוואנה ממחיש הסיפור הנפלא אודות הנער שווטקטו (Shvetaketu) באופנישדה שנקראת Chandogya. בסיפור האב אודלקה מלמד את בנו ש"אתה הוא אלוהים". הזהות בין האטמן לבין הברהמן. האב מלמד את הבן שיש את טעם הברהמן בכול דבר. אפשר לחוות את הברהמן ולמרות שהוא נסתר מאחורי התופעות, הוא בעצם סיבתם. הוא מדגים זאת בטיפת צוף הנאספת על ידי דבורה, ובהיווצרות הדבש אין לדעת מאיזה פרח הגיעה טיפת הצוף, או בטיפת מים הזורמת בנהר לים ואין לה זהות פרטית יותר. כך הם כל היצורים כשהם מתמזגים לאוקיינוס ​​ההוויה, הם לא יודעים מאיפה הם באו. כולם הופכים לאחד כאשר הם מתמזגים באוקיינוס ​​התודעה של הישות האחת. זו הגאולה, שחרור מהמעגל, הימלטות.

 

הבודהיזם אומר: אין אטמן ואין ברהמן. אין נשמה לפרט ואין אלוהות מאחורי כל התופעות. אם כך, מה מתגלגל? מה עובר מגלגול לגלגול? הם קוראים לזה ריח. זה משהו טרנסצדנטי (על תופעתי), שהוא תולדה של מעשים. הגלגול הוא אינרציה של המעשים מהגלגול הקודם. כוח התמדה.

נירוואנה היא הפסקה של אותן הפעולות שכפופות לקארמה. האדם המגיע לדרגה הגבוהה "מכבה" את הסיבות לגלגול. הארה היא רק סטאטוס של תובנה, ממנה אתה יודע מה צריך לעשות כדי לכלות את הקארמה. לכן כדור הביליארד הדמיוני מהפרק הקודם לא יביא את האפקט שיזיז כדור אחר. לכן, נירוואנה היא כיבוי היצר. רק ההיצמדות לחיים היא סיבת הסיבות לקארמה.

להבדיל מה"מוקשה" ההינדואית, שהיא מטרה הנחשבת חיובית במובן של "חיבור", של התאחדות עם הברהמן, של החזרת דבר למצב של אושר, הנירוואנה היא מטרה שלילית של ניתוק הכבלים המקבעים לארצי. האידיאל של הבודהיזם הוא הפסקה של מצב שלילי או בעייתי. במצב של נירוואנה אתה מפסיק להתקיים. אתה נהיה למואר (בודהה). זהו סוג של היעדרות, לא סוג של נוכחות. בודהה הגיע להגשמה של הנירוואנה, מעבר לאחיזה הריבונית של עולם הסמסארה. ההצלחה להשתחרר מהכוח הגרביטציוני שנקרא חוק ה'סמסארה'. כמו טיל שיצא למסלול בחלל מעבר למהירות הניתוק בודהה משוטט לו בעולם ריק. לא צריך ליפול יותר לאדמה.

הבודהיזם מלמד את האדם לעבור מעולם הסמסארה – לעולם הנירוואנה.

הסמסארה היא מצב בסיס. נקודת המוצא שממנה מתחיל מסעו של האדם. המסע לנירוואנה מתחיל כשהאדם לכוד בעולם הזה, בעולם הסמסארה. מנגד, בסוף הדרך, עומד עולם הנירוואנה, או עולם הבודהה. הם זהים זה לזה.

התורה הבודהיסטית היא תורה שמדברת על אימון ערכי, רגשי, רוחני, שאמור לפתח את האישיות, כך שהאדם יוכל לעבור בהדרגה מעולם הסמסארה לעולם הבודהה.

מאפייני הבודהיזם בתקופת בודהה

1. מקובל שבכל דת יש שישה אלמנטים חיוניים לפניה לאדם:

• א. סמכות – מורי הדת, העומדים בראשה.
• ב. פולחן – הצורך לשמוח יחד.
• ג. התבוננות ספקולטיבית – התמודדות עם שאלות מטפיסיות על הקשר אל-אדם ועוד.
• ד. מסורת – מורשת מדור לדור, המשכיות.
• ה. שליטה וחסד האל – קיום האדם נתון לשליטת האל ולכן לחסדו כשהאדם אסיר תודה.
• ו. מסתורין – אל תחקור בנפלא ממך, נפלאות דרכי האל.

תורתו של בודהה לא התייחסה כלל לששת האלמנטים שכביכול בלעדיהן אין דת:

• סמכות – יצא נגד סמכות כדי לשבור כוחם של כהנים וכדי להדגיש שאל לאדם לצפות להנחיות, עליו לחפש בעצמו את דרכו.
• פולחן – הטיף לדת ללא פולחן הביא חלק מהחוקרים לראות בבודהיזם מוסר ולא דת.
• התבוננות – סירב לדון בשאלות מטפיסיות כי לדבריו זה לא תורם לשלווה פנימית, נירוואנה וביטול הסבל.
• מסורת – הטיף לדת ללא מסורת, תוך ניתוק מהעבר, כי עבורו הניתוק הביא אותו ליכולת להגיע להארה.
• שליטה וחסד אל – הטיף למאמץ עצמי שיכול להביא לשינוי בחיי האדם והתנגד שהכול נתון לשליטת האל.
• מסתורין – הטיף לדת נעדרת מסתורין ועל טבעי.

לאחר מות בודהה כל האלמנטים הללו, שניסה לבער מהדת – חזרו. גישה או פילוסופיה אישית, הפכה ממוסדת, בניגוד לדעתו ורצונו של המייסד.

סטופה

צ'ורטן (Chorten), בסנסקריט סטופה (Stupa) או צ'אדי (Zadi), הינו סמל בודהיסטי מובהק. מקורו במבנה שהוצב במקום השריפה של הבודהה. אפרו של הבודהה חולק בין 8 מנהיגים שהביאום הביתה כדי לבנות עבורם שמונה סטופות, להכיל את השרידים. הסטופה הוא המבנה האופייני לסגנון האומנות הארכיטקטונית בהודו הקדומה. זהו מבנה כיפה מוצק, שכמו הרוג'ום, יסודו בתל קבורה. סטופה הוא מבנה להנצחת מורה גדול, שמכילה או לא מכילה שרידים גשמיים וחפצים הקשורים בו. בודהה מת בסביבות שנת 489 לפנה"ס, שרידי אפרו הוצבו בסטופות שהיו במשך הזמן לסמלים מקודשים. הסטופה הפכה לסמל הנירוואנה – ההשתחררות ממעגל גלגול הנשמות; בניגוד לרצון בודהה, הפכו הסטופות למרכזי עלייה לרגל.

 

מסופר על המלך אשוקה (Ashok), בן המאה השלישית באימפריית מאוריה, אשר פתח שבע מתוך שמונה הסטופות שקדמו לו וחילק את השרידים בין עשרות סטופות שבנה ברחבי הודו. עם הזמן, הפכה הסטופה לסמל דתי. סטופות הוקמו על-ידי הבודהיסטים ועל-ידי הג'איניסטים. הבודהיסטים המשיכו להקימן עד ימינו והן ידועות בשמות שונים: צ'די, טהופה, דאגובה, פגודה, צ'ורטן ועוד. הסטופות הראשונות, הוקמו על מכון עגול פשוט ומצופה באבנים ומסביבן נבנה מעקה המכוסה שפע של גילופים בתבליט. מקצתן קושטו בפסלי אלים ואלות שכלל לא היו חלק מהבודהיזם, באחרים שושנים או תבליטים המתארים אגדות בודהיסטיות. לסטופות צורות שונות: כיפה כדורית שטוחה מוגבהת או גלילית, הניצבות על כן עגול או מרובע, נמוך, גבוה או עשוי מדרגות. בראש הכיפה עומדת לעתים מטריית קומות, מוקפת תיבה או גדר מרובעת, ובבסיסה מסלול הקפה (בכיוון מחוגי השעון), התחום לעיתים בגדר. הסטופות עמדו לבדן או בתוך מקדשים (למשל באג'נטה Ajanta).

בבית המנזר, במנותק מהסביבה החילונית, נוצרו היצירות הבודהיסטיות. הסטופה היא למעשה המרכז המקודש. כל השינויים הרבים בצורות הסטופה הם גלגולים שונים של אותו מבנה. הסטופה הוא קודש הקודשים הבודהיסטי. הוראתה הראשונית של המילה סטופה היא "פקעת שיער", שהפכה ל"קודקוד", ל"פסגה" ואח"כ ל"תל". הסטופה בתקופות קדומות הייתה תל קבורה ובהמשך יד זיכרון. מכיוון שהסטופה היא בראש ובראשונה מצבת קבר ובית שרידים, מילאה תמיד תפקיד מכריע כסמל העליון של הנירוואנה, של הגאולה הסופית, משאת נפשו של כל בודהיסט. בבודהיזם הטיבטני, מסמל הצ'ורטן את מחשבתו של הבודהה. אחד מ"שלושת היסודות" (Three Supports). השניים האחרים הם הספר המסמל את המילה, והצלם המסמל את הצד הפיסי. צ'ורטנים מגוונים בצורה ובגודל, החל ממטר אחד וכלה בבני מספר קומות (כמו בגיאנצה שבטיבט Khumbum of Gyantse). הבסיס המרובע מסמל את האדמה, החלק הספיראלי מסמל את האש, הקשת (ירח) מסמלת את האוויר. כדור הלהבה בפסגה מסמל את היקום. הטבעות (7 או 13) מסמלות את המדרגות לגן העדן.

 

הצ'ורטן מייצג מנדלה קוסמית. הפיר המרכזי מייצג את הר מרו (Meru), מעון האלים הקוסמי שבמרכז היקום, וכל צד של הבסיס המרובע מייצגים את אחד מארבעת הכיוונים הקרדינאליים. סטופות הוקמו עוד לפני אשוקה, אך הוא זה שהפיצן ברחבי הודו ומעבר לה. הסטופה המוקדמת השלמה ביותר, היא "הסטופה הגדולה" שבסנצ'י (Sanchi), שהוקמה בידי שושלת מאוריה (Maurya), ששלטה במרכז ובדרום הודו מ-220 לפנה"ס עד 236 לספירה. בתבליטי הסטופה שבסנצ'י כבר מתפתחת הנטייה של האומנות ההודית לנפחים מלאים ומעוגלים. עם התפתחותה של האומנות הבודהיסטית ומיסוד הדת, נוסדו מנזרים בודהיסטיים, ולמן המאה השנייה לפנה"ס, נחצבו בצוקי הסלע שבהרי הגאט'ס שלאורך חופי דרום הודו, מנזרי מערות רבים. כל אחד מאולמות התפילה שבמנזרים אלה, המכונים "צ'טיה" (Caitya), עוצב בצורת העתק אבן של הארמונות המלכותיים העשויים עץ ועוטר בפסלים מגולפים, המסמלים את היופי ובריאות הגוף. סביב הצ'טיה נבנו תאים; ציורי הקיר בתאים אלה שבאג'נטה, שם נמצא המפורסם שבמקדשי המערות הללו, נפגמו וטושטשו במידה רבה במרוצת הדורות, ועם זאת ניכר שהם מתארים תיאורים הלקוחים מספורי הג'אטקה (Jātaka) – סיפורי תולדות הבודהה.

ראו באתר זה: בורובודור: הסטופה הגדולה ביותר בעולם

מנדלה

מנדלה היא דיאגרמה קונצנטרית בעלת משמעות רוחנית ודתית, המורכבת מסמלים רבים. זהו מעגל מיסטי, שהוא ביסודו מפה המתווה את תהליך ההזדהות של המודט עם המרכז הפנימי שלו עצמו, כלומר עם טבע הבודהה שלו, המסומל על-ידי הבודהה במרכז המנדלה. למנדלות יש משמעויות רבות, אך ככלל המנדלה מסמלת את תמציתה של הדת והיא סמל לשני דברים: ההכרה והגוף של בודהה. השימוש העיקרי של המנדלה הוא למדיטציה. במנדלה יש תיאורי אלים שונים או סמלים דתיים. כל החבורה מוקפת במבנה מרובע ובכל קיר יש דלת. האיש העסוק במדיטציה מתבונן במנדלה וסופג חלק מכוחה בדרך לתרגילי המדיטציה שלו. מילולית: "מנדה" פירושו תמצית, עיקר; בעוד "לה" הוא מיכל. התבנית היא סימטרית ומכילה עיגולים וריבועים עם נקודת מרכז בולטת. לעתים מצוירים כל מיני היכלות ומקדשים והנכנס אליהם נכנס אל מרכז הרוחניות וסופג את הכוח שיש בדעת. מנדלות, לעתים קרובות, מצוירות על טנגקות (Thangka).[8] הרעיון במנדלה הוא בניית עולם על-ידי המודט. העולם הוא רב ממדי ותוך כדי התבוננות ובנייה. זה אמור להביא את המודט לרמות מודעות גבוהות יותר. מנדלה היא כלי עזר חשוב בטקסים, פולחן ומדיטציה. בטקסים היא תוחמת את השטח המטוהר. במדיטציה מסייעת המנדלה למודט לחוות את המציאות כאחדותית. כלומר לממש את כוחו להפוך את החולין לאלוהי, את סמסארה לנירוואנה.

הפסיכולוג השוויצרי, קרל גוסטב יונג, חקר את המנדלות של המזרח. הוא מצא, שכאשר בשבטים מסוימים, כאשר נשקפת סכנה לאחדותו של השבט או לסדרי חייו, מתגייסים בני השבט לבניית מבנה גדול ממדים, אשר צורתו הארכיטקטונית מאופיינת במעגליות, בצורות גיאומטריות סימטריות, בנקודה מרכזית ובקווים רדיאליים (מנדלה=בסנסקריט, "מעגל"). המבנה איננו סימטרי במדויק, הוא מכיל בדרך כלל ריבוע ומשולש, אך צורתו הכללית היא של מעגל (כמו המבנה של רוג'ום אל-הירי בגולן או סטונהג' (Stonehage) באנגליה). מבנה זה מסמל את המאמץ והתקווה של השבט להחזיר את ההרמוניה והאינטגרציה אשר הופרו – זוהי המנדלה בתפקודה החברתי – קולקטיבי. המנדלה מכילה בדרך כלל שלושה מעגלים קונצנטריים. כך ברוג'ום אל-הירי וכך בסטונהג' (אם כי זה של סטונהג' המעגל הפנימי איננו שלם). המניע העיקרי למחקריו של יונג היה הגילוי שמבנים אלה שימשו למטרות ריפוי. יונג פענח את המשמעויות הפסיכולוגיות של סמל זה. הוא מגלם את ההתמודדויות של האדם עם אחת הסוגיות הפסיכולוגיות העמוקות והקשות ביותר.

 

ראו באתר זה: מעגלי האבנים המסתוריים

ניתן לנסח כך את הסוגייה שהמנדלה מתמודדת אתה: בנפש האדם פועלים כוחות רבים ומנוגדים. אלה הם בראש ובראשונה כוחות הייצר היוצרים ניגודים רבים ומאיימים להרוס את האישיות. בין ערכי התרבות של ה"אני העליון" לבין חשקי ה"סתמי", קיים מתח מתמיד. תחת מתח זה נאבק ה"אני" לקיום השלמות וההרמוניה הנפשית. המנדלה לפי תאוריה זו היא סמל קולקטיבי, אשר ענינו הוא ההרמוניה שבנפש. הוא מסמל את הניגודים הרבים ואת התאחדותם למגמת אינטגרציה כוללת. למנדלה יש מרכז, המרכז מסמל את ה-Self. הקדמונים ראו מחלה כהפרת ההרמוניה, ועל כן בניית מנדלה על-ידי האדם, בעזרת רופא השבט, גילמה את המאמץ להחזיר את ההרמוניה לתיקנה. לציור המנדלה נדרשת רמה אמנותית גבוהה מאד, שכן לא מדובר כאן במבנה סימטרי המשרה שלווה. אדרבה, המנדלה יוצרת חוויה של מתח וניגודים. אם לא כן, אין ביכולתה להבין את הדרמה המתרחשת בנפש האדם.

שלוש דרכים לאמת

הבודהיזם נתפלג לאסכולת המהאיאנה האוניברסליסטית ולאסכולת התרוואדה השמרנית.

"ארבע האמיתות האצילות" ו"דרך שמונת הסעיפים", מהוות את השדרה של הבודהיזם. ברם, מיד לאחר מותו של גאוטמה, פרצו וויכוחים בקרב קהילת הנזירים בדבר פירוש עניינים בתורתו. עד מהרה נוצרו שתי קבוצות מתנגדות בולטות: התרווידים הנוקשים והמהאסנגהיקים, "חברי הקהילה הגדולה", שהיו ליברלים יותר. מאוחר יותר, מהמהאיאנה, דת הבון הטיבטית ופרקטיקת הטאנטרה, נוצרו מסדרים דתיים שונים (המצנפת האדומה, המצנפת הצהובה ועוד) תחת אסכולת וַגְ'רַיָאנָה.

תרוואדה:

פירושה, "תורת הזקנים". זו צורה מוקדמת, ולדעת מאמיניה פחות מושחתת של הבודהיזם, מכונה היום גם אסכולה "דרומית", כי היא התפשטה עם הזמן דרומה, מהודו לדרום-מזרח אסיה (סרילנקה, מיאנמר, תאילנד, לאוס וקמבודיה). המאמינים נקראים תרוואדינים, נוקשים ושמרנים. מדגישים את השגת ההארה על ידי מאמצי היחיד, ללא עזרה אלוהית. הוא שולל טקסים ופסלים. אין טעם להתפלל לבודהה, כי הוא נתון בנירוואנה. לפי התורה אי-אפשר להפוך לבודהה, אפילו כדי להיות לקדוש – "ארהט" – צריך להתאמץ. התורה לא סיפקה את דרישות ההמונים. דוקטורינת תרוואדה מדגישה את שלושת הממדים של הקיום: א. Dukkha (סבל). ב. Anicca (ארעיות). ג. Anatta )חוסר ממשות). הקץ הסופי הוא ניבנה (Nibana) או בסנסקריט נירוואנה, שפירושה המילולי הוא הכחדת התשוקה.

התרוואדינים התגאו בכך שהם שומרים את תורתו העתיקה של בודהה, כפי שנמצאה רשומה בכתבי הקודש הבודהיסטיים הקדומים. לקבוצה זו הודבק כינוי הגנאי "היניאנה": "העגלה הקטנה" (בעת שריפת גופה מעמיסים על עגלת ההצלה רק את המאמינים האמיתיים). הבודהיזם התרוואדי מדגיש את השגת הישועה על-ידי מאמצי היחיד; בעניין הזה אין עזרה אלוהית. לכן הוצבו במקדשים פסלי אלים ורוחות ונכללו פולחני רוחות ושדים.

מהאיאנה:

מסנסקריט – "המרכבה הגדולה". אסכולה בודהיסטית המקובלת במרבית ארצות אסיה למעט הודו, סרילנקה, מיאנמר, קמבודיה, לאוס, מונגוליה ותאילנד. נקראים "מהאסנגהיקים". הישועה מיועדת לאנושות כולה. זוהי תורה אנושית המוותרת וויתורים רבים למען הדתיות העממית

על פי הבודהיזם התרוואדי רק הנזיר יכול להיגאל. האסטרטגיה התרוואדית אומרת שלהיות בודהה היא דרך של אימון רוחני, איטי, אורך ומתמשך של פיתוח האדם. שינו יסודי באדם, שבאמצעותו הוא עובר מהסמסארה לנירוואנה. לעומת זאת, על פי התפישה המהאיאנית כל אחד יכול. גיבוש התורה חל במאתיים השנה שקדמו לספה"נ וניכרות בה השפעת ההינדואיזם והדת הזורואסטרית.

המהאיאנה מציעה את הדרך הפשוטה ביותר לגאולת האדם – ומכאן גם משמעות השם. בניגוד לאסכולת התרוואדה המחמירה, שהיא דיסציפלינה חמורה לגאולה אישית, השמורה ליחידי סגולה בלבד – לקדושים ולפרושים מחיי העולם הזה, המהאיאנה מבקשת להביא את בשורת הגאולה לרבים. היא מדגישה במקום הדאגה האנוכית לישועה האישית, את ההתמסרות והדאגה לזולת. רוב אסכולות המהאיאנה מצטיינות בעמדה פילוסופית- מוניסטית.[9] מכאן ההנחה שבכל אדם מצוי בכוח טבעו של בודהה ועך-כן יכול לזכות בהארה אלוהית, כשטבעו זה יוצא מהכוח אל הפועל. הדמות המרכזית המהאיאנה היא הבודהיסטווה (המיועד להארה) שבו מתגלים המידות והמעשים הטובים.

בודהיסטווה (Bodhisatva)- מי שיכול היה להיות בודהה, אבל וויתר על הנירוואנה הפרטית שלו, או דחה את מועדה, על מנת לעזור לגאול את כל היצורים. הבודהיסטווה הוא יותר ממורה –   הוא הופך למעין מושיע או גואל.

אף על פי שהבודהיסטווה יכול להשיג את הנירוואנה בזכות מעשיו והישגיו (ה"קארמה" שלו), הוא מעדיף להישאר בעולם הזה כדי להביא את ההארה לבני האנוש, על-ידי כך שהוא מעביר להם את פירות זכויותיו הרבות, ובמיוחד החמלה. הבודהיסטווה הנערץ ביותר, הבודהיסטווה של החמלה, נקרא בהודו אַוַולוֹקיטֶשוַורַה, אך ידוע יותר בדמות הנשית של גוּאַן יִן בסין, קואן-אום בקוריאה או קנון ביפן, לה שייכת המנטרה: "אוֹם מַאנִי פַּאדְמֶה הוּם".

המהאייאנה נבדל מהתרוואדה בכמה דברים: המשמעותי ביותר הוא ה-"אהבה וחמלה" (Love And Compassion). המטרה ב"מרכבה הגדולה" הוא להגיע לסף הארה ולחזור שוב על מנת להראות לאחרים את הדרך. קיימות מספר טכניקות להגיע להארה: התרוואדה משתמש ב'ויפסאנה', שזו טכניקה שבה האדם יושב במדיטציה ומעביר את המודעות שלו בסריקה לאורך כל הגוף ומחפש את התחושות והרגשות שלו. בשלב מתקדם המודט מגיע לזרימות מאד עדינות וניתן לומר שהמודעות שלו עוברת ממודעות לגוף הפיסי, למודעות לגופים מאד עדינים. בשלב זה מתחילים לעלות "סנקרות" (משקעים מנטאליים, טראומות, חרדות, פחדים) הקשורות לחיים האלה ולחיים קודמים, כאשר המטרה של המודט היא לנקות את הסנקרות. כדי להגיע להארה בדרך הזו, יש צורך בזמן ארוך בכמה גלגולים ("It Is Not A Matter For One Life").

 

וג'ריאנה – (Vajarayana) מרכבת היהלום

להרחבה ראו: עקרונות הבודהיזם הטיבטי באתר זה

השלב המאוחר ביותר בבודהיזם ההודי. שם כולל לכל אותן אסכולות  הבודהיזם שספגו אל תוכן רעיונות ופרקטיקות של טנטרה. אסכולה המתורגלת בצפון-הודו, בארונצ'ל-פרדש, בהוטן, סיקים, חלק מנפאל, הימצ'ל-פרדש, לדאק, טיבט הגדולה (כולל צ'ינחאי, סצ'ואן ויוננאן), פזורות הטיבטים בהודו ובעולם, מונגוליה הפנימית והחיצונית, חבל טובה בסין ובסיביר ורפובליקת קלמיקיה הרוסית. זו תורה מיסטית-מאגית המצרפת כמה ממסקנותיה הרלטיוויסטיות של המהאיאנה לשיטות פולחן מאגיות מסוג טנטרה, שמקורן אולי בהינדואיזם. נקודת המוצא שלנו היא רלטיוויסטית. כל אחד חווה דברים באופן סובייקטיבי. עלינו להתגבר על כך ולראות את העולם במהות האובייקטיבית – כלום.

הפרקטיקה של וַגְ'רַיָאנָה קוימה בו זמנית בשני סוגי מסגרות:

• המנזרים הגדולים של מזרח הודו וקשמיר, שבהם חוברו כתבי הטנטרה, נלמדו והונחו אורחות פולחנים.
• נוודים בודדים, לא פרושים הקרויים "יוגים" היו חופשיים מכללי המשמעת החמורים והמקובלים והתרכזו בפרקטיקת היוגה. היוגים נתפשו כבעלי כוחות על טבעיים (Siddhi), הנובעים מפרקטיקה ממושכת של היוגה וכונו "המושלמים". לפי המסורת חיו בהודו 84 סידהה גדולים ומהאסיד'ס (Mahasidhas). המסורת הבודהיסטית הטיבטית המאוחרת אימצה אותם כמייסדים של כיתותיהם. דמויות היסטוריות למחצה, אשר היו, אנשי משפחה, הצטיינו ביוגה וכישוף והונצחו בסיפורים העממיים.

הבודהיזם בדרום-מזרח אסיה

ציון הדרך הגדול הראשון בתולדות הבודהיזם היה בתקופת קיסר מאוריה ההודי אשוקה (232-274 לפנה"ס). לאחר קיום מלחמות עקובות מדם, הוא קיבל על עצמו את תורת הבודהה ונהיה לאיש רודף שלום ובעל עקרונות נעלים (להבדיל מקונסטנטינוס). עד אליו הבודהיזם היה אסכולה איזוטרית קטנה, ובזכותו נפוצה דת זו בעולם. הוא שלח שליחים לכל רחבי ממלכתו, שהכילה את מרבית הודו של היום, וכן גם למדינות סמוכות. הוא בנה מבני דת וגרם לכך שהבודהיזם התפשט במהירות לסרילנקה (ציילון) ומיאנמר (בורמה). בתקופת האן, במאות ה-1' וה-2' לספירה, הגיע הבודהיזם לראשונה לסין. לקוריאה הגיע בתקופת שלושת הממלכות במאה ה-4' לספירה וליפן, בתקופת נארה במאה ה-6'. בסין ובמרחב הצפוני התפשט בעיקר בתקופת שושלת טאנג, במאה ה-7', כאשר ש'ואן-דזאנג הביא אלפי סוטרות בודהיסטיות לצ'אנג-אן בירת שושלת טאנג, ותרגם אותן לסינית.

 

התפשטות הבודהיזם

הבודהיזם הגיע לדרום-מזרח אסיה במאה ה-1' לספירה, עם הסוחרים ההודיים, וחדר מכיוון הים לאורך נתיבי הנהרות ועורקי המסחר. היה זה בודהיזם סינקרטיסטי. בתחילה היה הינדואיסטי בעיקרו, אך בהדרגה קיבל את אסכולת התרוואדה, בייחוד לאחר המאה ה-12', כשהודו חדלה מלהיות בודהיסטית וסרילנקה נעשתה מקור השראה למיאנמר. מיאנמר עצמה תרמה לחיזוק התרוואדה של סרילנקה ואפשר אף לראותה כארץ בעלת האמונה הבודהיסטית-תרוואדית הצרופה ביותר. אמנם אין בה את התיאולוגיה המפותחות של המהאיאנה, אך אין בה גם את הסטיות מן הבודהיזם, האופייניות לאסכולה זו; זרמי הבודהיזם השונים התקיימו במיאנמר במקביל, עד שמלך בגאן הביא את כתבי הפאלי המקוריים של הטריפיטאקה במאה ה-11', ותנופת בנייה בודהיסטית שטפה את הממלכה. למרות היות מיאנמר המדינה הבודהיסטית ביותר, שולב בבודהיזם הבורמזי פולחן "נאטים" – שריד למנהגי עבודת אלילים. הבודהיזם התפשט על פי רוב בדרכי שלום, אם כי לעיתים בדרכי כיבוש. כך למשל, ב- 1556, כשביינאונג (Bayinnaung) מלך בורמה, כבש את מדינות שאן ומרבית שטחי תאילנד, בהקימו את האימפריה הגדולה ביותר בדרום מזרח אסיה, וברחבי הקיסרות ייסד מנזרים ואסר הקרבת קורבנות של בעלי חיים ובני אדם (בעת טקסי הקבורה של מלכי שאן).

ראו גם: הבודהיזם לאורך דרך המשי ; הזן בודהיזם ביפן

 

לפני התפתחותן של המדינות המודרניות של האזור, היה הבודהיזם באזור זה (בורמה, תאילנד, קמבודיה, וייטנאם ולאוס), פסיפס אקלקטי של הינדואיזם, מהאיאנה ותרוואדה. במאות 11'-14' השתלטה התרוואדה של סרילנקה על ארצות אלה. התרוואדה הובאה לסרילנקה על-ידי שליחי המלך אשוקה במאה ה-3' לפנה"ס. במאה הראשונה לפנה"ס נרשם שם הקאנון הפאלי. הסָנְגַהה ("חברותא") הסינהלית שימשה מודל למבנה הממסד הבודהיסטי וליחסיו עם הממסד הפוליטי. בסרילנקה התפתח דפוס של תלות הדדית בין מוסד הדת לבין מוסד המלוכה, על רקע ההנחה שתפקודה התקין של הסָנְגַהה חיוני לרווחת המדינה ולכן חייב המלך לדאוג לרווחת הסָנְגַהה ולטוהרה המוסרי. תלות זו לא תמיד עלתה בקנה אחד עם עקרון האוטונומיה של הסָנְגַהה הבודהיסטית. כאשר נפוצה התרוואדה מסרילנקה לבורמה (במאה ה-11') ומשם לתאילנד (במאה ה-13') ואח"כ ללאוס ולקמבודיה (מאה 14'), היא לוותה על-ידי דפוס של יחסי דת ומדינה, אשר המשיך לאפיין במשך מאות שנים את ארצות האזור ואף השפיע במידה רבה על תהליכי המודרניזציה שלהן. סָנְגַהה – קהילת הנזירים הבודהיסטית, המסדר הבודהיסטי. המלך תמך בסָנְגַהה משום שהבודהיזם סיפק לו לגיטימציה אידיאולוגית ומוסרית באמצעות שיטה קוסמולוגית שבה המלך הוא מופת מוסרי – דהמרג'ה (Dhammaraja) ומרכזה של חברה התלויה לחלוטין ביושרו. הסָנְגַהה תמכה במלך כי רווחתה הייתה תלויה בנדיבות המלך. מן המאה החמישית לספירה, הבודהה הוא הנותן למלך כוח לשלוט, והמלך הפך על-ידי כך להתגלמות הדהרמה. הקשר בין כוחו של המלך לבין הדהרמה מוצא את ביטויו הארכיטקטוני במבני המקדשים בבירות העתיקות של דרום-מזרח אסיה: בורובודור (Borobudur) בג'אווה; אנגקור (Angkor) בקמבודיה; שוודאגון (Schwedagon) ובגאן (Bagan) שבמיאנמר. בבגאן מכילה הסטופה סימנים כי המלך ראה את עצמו לא רק כבודהיסטווה, אלא גם כריבון עולם (Caravartin). מפיצי הבודהיזם התרוואדי היו "נזירי יער", בני סרילנקה, שחיו חיי פרישות תוך עיסוק במדיטציה. רוב רובם של הנזירים בארצות תרוואדה מתגוררים בכפרים ובערים ועוסקים בעיקר בהספקת שירותים דתיים וטקסיים לקהילה. הבודהיזם בסרילנקה התפתח בסביבה דתית רוויית אמונות, רוחות, אלים ומסורות שקדמו לו ושהמשיכו להתקיים תוך הסתגלות הדדית עם הבודהיזם. לגבי רוב האוכלוסייה, לרבות הנזירים, הדת מתקיימת תוך פשרה בין האידיאלים והערכים הבודהיסטיים לבין הפרקטיקה המוקדשת בעיקר לצבירת נקודות זכות לקראת לידה טובה בעתיד. אמצעי חשוב לרכישת "אשראי" דתי כזה הוא תמיכה נדיבה בנזירים, בתמורה לשרותיהם, הכוללים הקראת סיפורי בודהה וטקסטים מאגיים (Paritta) להבטחת בריאות, עושר ואושר. הנזירים מנהלים גם טקסי קבורה, בהם הזכות שנצברת לטובת המזמין המממן, מוקדשת לעילוי נשמתו של המת בניגוד גמור לעקרון הקארמה לפיו רק הפרט אחראי לגורלו.

פונגי / סנגהה

נזירות זמנית היא תופעה המיוחדת לארצות התרוואדה. זוהי נזירות לפרק זמן מוגבל, אפילו קצר, כחלק מן החינוך וכסמל של השתייכות. הנוהג הזה הינו אחד מהגורמים התורמים לטשטוש גבולות בין הסָנְגַהה ותחומי חיים אחרים. שהות זמנית במנזר מנוצלת לעתים על-ידי הפוליטיקאים, לשם צבירת נקודות זכות.

הבודהיזם התרוואדי אינו מכיר בקורבנות או בפולחן ואין בו מקום לכמורה מתווכת, אם כי מעמד הפונגי (phungyī) הם למעשה נזירים בורמזיים. נדרם מחייב אותם לרווקות, חיי עוני וצניעות, למשטר תזונה חמור – צמחוני, עם ארוחה בודדת לפני הצהריים; הם מאורגנים במשטר מסדרי, במנותק מן העם. בתקופה שקדמה לשלטון הבריטי השפיעו הפונגים בעקיפין גם על המדיניות, למרות מנהגם לפרוש מעסקנות ציבורית. הם המתיקו את דיני השליטים ופנו אל המלך בבקשת רחמים. בהשפעתם עוצב האופי הלאומי הבורמזי (גם הלאוטי). במיאנמר עדיין יש להם משקל רב בהשפעה על השלטון, כולל בהפגנות ומאבקים סוציאליים. המקדש הוא הפגודה, בניין לבנים שחלקו העליון לרוב מצופה עלי זהב. בפגודה אין חדר או אולם, כי בבודהיזם אין פולחן בציבור. המנזר בנוי לעיתים מעץ ולעתים יושב בו רק פונגי אחד, שמבקש בבדידותו להגיע לנירוואנה. הפונגי הוא גם מורה הכפר. כל נער מחויב לשמש כפרח נזירות זמן מה. חינוך זה הוא יסודי בלבד, אך כתוצאה ממנו היה מספר יודעי קרוא וכתוב בבורמה גדול מזה שבאירופה של שנות ה-20'. כל הנזירים שייכים למעמד אחד, אם כי ניתן כבוד לגיל וותק. כל פונגי יכול לזכות לחשיבות על-ידי חיי קדושה, אך אין כל היררכיה בנזירות. פגישות דו שבועיות של נזירים בני סביבה אחת מספקות מעיין פיקוח הדדי על התנהגותם, המבוקרת גם על-ידי דעת הקהל, שלא תשלים עם פונגי מופקר. בהיעדר רשות מרכזית, פעילים בארץ גם נוכלים עוברי אורח, המפתים את המאמינים שהם שולטים בכוחות מאגיים ואף מסיתים אותם למרידות. משום כך ראה המלך הבורמזי מינדון (Mindon), סמוך ל-1860, צורך בהקמתה של מועצה לפיקוח על הנזירות, שחלקה הורכב מכהנים וחלקה מהדיוטות. מועצה זו התקיימה עד נפילת ממלכתו ב-1885. בתקופת השלטון הבריטי שוב לא היה פיקוח על הנזירים ועם עליית הלאומית ב-1918, התחילו כמה מהם עוסקים בתעמולה מדינית. ב-1930 עמדו נזירים בראש מרידה שבמשך כשנה העסיקה חטיבה שלמה של צבא הודו. ב-1937 אירגנו הכוהנים פוגרום אנטי הודי. רובו של מעמד הנזירים התנגד לפעילויות מסוג זה. ב"מהומות 8888" (8/8/1988) מאות אלפי נזירים, ילדים, סטודנטים באוניברסיטה, עקרות בית, רופאים ופשוטי העם מחו נגד הממשלה. בראש המוחים היו הנזירים, ומאות מהם נהרגו בדיכוי המהומות, שבפרספקטיבה של זמן, הצמיחו את אונגסאן סוצ'י למעמדה הרם.

בודהיזם במערב

ההתפתחות הבודהיזם במערב היה הודות לחברה התיאוסופית שנוסדה בניו-יורק ב-1875. בסוף המאה ה-19' נוסדו ע"י מהגרים מסין ויפן בתי-ספר למדיטציה – (מהאיאנה – בעיקר מזרם צ'אן/זן). באירופה – הופץ הבודהיזם ע"י הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שהשפיע על המלחין ווגנר. אדווין ארנולד כתב את הספר "האור של אסיה" ב-1879 והפיץ את הבודהיזם ברבים. מכיוון שהבודהיזם אינו דת ממוסדת, קשה למדוד את השפעתו האמיתית על פי מספר חבריו. בני המערב נמשכים אל הבודהיזם כי הוא סובלני. המאמין יכול להיות אתיאיסט, בלי לוותר על דת. יש המעריצים את הצדק בשיטה הבודהיסטית. האדם קוצר את מה שזרע, יותר טבעי מתורת החסד הנוצרית. יש איכות גבוהה של הערכים הבודהיסטיים. ההיסטוריה של הבודהיזם אינה רוויה בדם כמו הנצרות. הרעיון כי האדם סופו כליה קרוב יותר לרוח תקופתנו מאשר תחיית המתים.

 

בודהיזם ונצרות

האם הבודהיזם הינו תורה מקורית? החוקר דאט (Ramesh C. Dutta), בספרו "הציוויליזציה של הודו" (The Civilization of India), מצביע על הדמיון בין בודהיזם ונצרות. הובע הרעיון כי יוחנן המטביל הוא מכת האיסיים, וכל תנועת האיסיים הייתה מושפעת ממיסיונרים הינדים.

ישנם מנהגים נוצריים דומים. כך למשל, מנהג הטבילה מקורו בבודהיזם. הוק ונאבר, מיסיונרים צרפתיים שעבדו בלאוס ב-1842, ציטטו את הפולחן הבודהיסטי והצביעו על דמיונו לנוצרי: "מטה הבישוף, המצנפת, הגלימה, לבוש החשמן, המקהלה הכפולה בתפילת היום, השירים, המחתה על חמש השרשראות, הברכות שאוצל הלמה בהושיטו יד ימין על ראשי המאמינים ומחרוזת האלמוגים, פרישות הכמרים, הערצת הקדושים, התעניות, התהלוכות, המים הקדושים…."

ניכרים גם קווי דמיון בין חיי בודהה לישו:

• א. ישו נולד באורווה, בודהה בגני לומביני.
• ב. שם אמו של ישו – מרים. שם אמו של בודהה מהא מיה.
• ג. כישו נולד באו אנשים לשאול על המלך היהודי שחזו בדריכת כוכבו, כשנולד בודהה בא אסישא התוכן הגדול, לחזות בנסיך החכמה.
• ד. ישו נאבק עם השטן וצם 40 יום. בודהה נאבק עם מארה (שטן, כוח אפל) 49 יום.
• ה. אות הצלב, דומה לצלב השבור ההינדואי (והבודהיסטי).

גנוסטיקנים (זרם פילוסופי שביקש למזג רעיונות נוצריים, אפלטוניים ומזרחיים וליצור שלמות אחת). טענו שנשמת ישו עברה למצב של נירוואנה.

בודהה: "הנני עין העולם". ישו הנוצרי: "הנני אור העולם".

ייתכן שמקור קווי הדמיון הוא בכך שרוב המשלים וההגיונות המיוחסים לבודהה, נאספו, מאות שנים לאחר מותו. יתכן גם שכל הניסיונות לקשר בין דתות שצמחו במקומות שונים כמעט ללא מגע, וודאי שבדרגות התפתחותיות שונות ובתרבויות כה שונות, הן ניסיונות סרק, הנובעות משאיפת החוקר להגיע לתוצאה מסוימת ואת העובדות מתאימים לכך.

הניאו-בודהיזם

גורלו של הבודהיזם בדרום-מזרח אסיה בתקופה המודרנית משקף את השפעת הקולוניאליזם. התפתחויות שאירעו בתגובה לאתגר של האידיאולוגיות המערביות – חילוניות ונוצריות. למעט תאילנד, שלא הייתה תחת קולוניאליזם אירופי, כל המדינות בדרום-מזרח אסיה התמודדו בצורה דומה, כי הייתה משותפת להן מסורת מרכזית של הסימביוזה בין המדינה לסָנְגַהה. בבורמה השמיד המשטר הקולוניאלי את מוסד המלוכה הבודהיסטית עם סיפוחה לבריטניה ב-1885. הסָנְגַהה הבודהיסטית הייתה פעילה בתנועות המחאה כנגד הקולוניאליזם. אחדות מתנועות אלו היו משיחיות ומילנאריות,[10] כגון תנועת המרד בראשות סאיה סאן בשנות השלושים של המאה ה-20' בבורמה. בתקופה הפוסט-קולוניאלית נוצרו מתחים בין רפורמה למסורת. לסָנְגַהה הבודהיסטית כגוף מאוחד, יש אמנם היסטוריה ארוכה של השתתפות פעילה במשחק הכוח הפוליטי, אך ברמה האישית היה מצופה מן הנזיר לשאוף להתעלות אל מעבר לגורמים הסביבתיים המשפיעים על מצבו, ולפעול קודם כל לשינוי עצמו ולא סביבתו. התופעה של פעלתנות בודהיסטית בענייני העולם הזה, איננה יכולה להיות מוסברת כסטייה ולא על-ידי האבחנה בין בודהיזם עממי לאליטיסטי, כי הפעלתנות הפוליטית המיליטנטית הבודהיסטית מאפיינת דווקא את האליטות. הסיבה מוסברת בכך, שגם לאחר סילוקן של הממלכות הבודהיסטיות, לא נותקה הזיקה המסורתית בין דת לפוליטיקה, אם כי אופייה השתנה. המלך-האל הוחלף בנזיר בעל אחריות ציבורית, שהשתתפותו במאבקים האנטי קולוניאליים או במאבק להנהגת רפורמות, פורשה כמאבק למען החזרת המדינה הבודהיסטית. הכוח הפוליטי לא היה מסוגל לגייס תמיכה עממית ללא סיוע גלוי לעין של הממסד הדתי. כדי לשרוד היה על הבודהיזם להתאים את עקרונותיו לצרכים ולציפיות המשתנים במהירות של המעמדות המשכילים. לשם כך הוא הדגיש היבטים מסוימים במסורת הבודהיסטית: היעדר תיאיזם, רציונאליות, זיקה למדע, דחיית הדוגמא המטאפיסית על-ידי הבודהה. מצד שני היו האליטות הפוליטיות זקוקות לגושפנקא בודהיסטית למדיניות המודרניזציה שלהן. כדי לזכות בתמיכת האוכלוסייה השמרנית והכפרית, האסטרטגיה שלהן הייתה הפוכה מזו של הסָנְגַהה: לא רק שלא הדגישו את הנטיות החילוניות של מדיניותם, אלא שהם ביטאו אותה במושגים בודהיסטיים מסורתיים. ניתן לומר שהסָנְגַהה עשתה לחילון הדת והפוליטיקאים ניסו לקדש את הפוליטיקה. מושגים עממיים כמו "חברה בודהיסטית" או "סוציאליזם בודהיסטי" שימשו כדי להמתיק להמונים את טעם הרפורמות.

הסוציאליזם הוצג כשחרור מסבל (Duhkha) על-ידי ביטול הקניין הפרטי; הנירוואנה כסדר החברתי האידיאלי; הבודהיסטווה כעובד סוציאלי למופת. הודות לעושר העצום של המסורת הבודהיסטית היה קל יחסית למצוא, תוך סיגול סלקטיבי, התאמות לתורות ולאידיאלים החדשים.

הערות

[1] דת במובן אתוס ומיתולוגיה של יצירת העולם, יצירת האדם, וסדר בטבע על ידי ישויות אלוהיות.

[2] מֵטָאפִיזִיקָה (מיוונית: מֵטַא= "מעבר" פיזיקה = "אודות הטבע") היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעם של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות. מקור המונח בספרו של אריסטו, שנקרא "מטאפיזיקה" משום שבסידור המסורתי של כתביו היא הופיעה לאחר ספרו ה"פיזיקה". במשך הדורות קיבל המושג משמעות יותר מילולית- פיזיס משמעותו טבע; לכן מטאפיזיקה עוסקת בדברים אשר הם מעבר לטבע או לעולם הקונקרטי, או יסודיים ממנו. התפיסה בפילוסופיה מודרנית מתבססת על שימוש זה.)

[3] ישנם רק כ-8.5 מיליוני בודהיסטים, מהגרים מטיבט, מנודים שהמירו דתם, ורבים במדינות אסאם, לדאק וארונצ'ל

[4] כדי להשתחרר לחלוטין מהבלי העולם יש להשתחרר גם מרגשות הקושרים את האדם, כמו צאצאים. ראהול לכן הוא כבלים הקושרים את אביו הבודהה לעולם החומר.

[5] יובל אידו טל, "ראשית הבודהיזם", בודהיזם – מבוא מקוצר, פרק א', תל אביב: הוצאת מפה ואוניברסיטת תל אביב, 2006.

[6] הקאנון הפאלי (Pāli Canon, או הכתבים הפאליים) הוא אוסף כתבים הנחשב בסיס הלימוד הבודהיסטי בכל זרמיו. רוב החוקרים מאמינים כי הוא הקדום והשלם מבין הקאנונים בבודהיזם. השיחות שניהל הבודהה עם תלמידיו הועברו בעל פה מדור לדור עד שלבסוף הועלו על הכתב בפאלי בצורה מסודרת, בתחילת המאה ה-1' לפנה"ס, ככל הנראה בסרילנקה. אוסף השיחות המרכיבות את הקאנון, קובץ ל"טריפיטאקה" (Tripitaka) או שלוש האסופות (טרי-שלוש, פיטאקה-אסופה וגם סל),

[7] הַגְיוֹגְרַפְיָה (היא סיפור תולדות הקדושים, בתרבות של דתות שונות. הגיוגרפיה, מילולית, פירושה חומר כתוב על אנשים קדושים, ובאופן ספציפי יותר היא מתייחסת לביוגרפיות של קדושי דת. משמעות המונח מורחבת לעיתים לביוגרפיה של מנהיגים דתיים וגם חילוניים, ויש שהיא משמשת ככינוי שלילי לביוגרפיות הסוגדות לדמויות שהן מתארות. המונח הגיולוגיה עוסק בחקר קדושים באופן כללי, ללא התמקדות בחייו של קדוש מסוים.

[8] טנגקה – אומנות ייחודית לטיבט של ציור ורקמה על משי, אבל גם על בד או מגילות נייר. יש בארמון פוטאלה בלהאסה, טיבט, קרוב לעשרת אלפים פריטי טנגקה, חלקם רקומים ולא מצוירים. כמו ציורי הקיר נושאי הציורים מגוונים וכוללים ציורי דמויות מפנתאון הבודהיזם, דיוקנאות של דלאי לאמה שונים, אגדות בודהיסטיות, סיפורי עם, סיפורים היסטוריים וכו'.

[9] מוניזם -מונח המציין כל שיטה פילוסופית המניחה ביסוד כל הדברים, משמעות אחת ויחידה.

[10] מילניאריזם (מלטינית – mīllēnārius "המכיל אלף") היא האמונה של קבוצה או תנועה דתית, חברתית או פוליטית בטרנספורמציה יסודית וקרבה, מיידית, של החברה האנושית, שלאחריה "כל הדברים ישתנו".