טאואיזם

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

 

ראו קודם: סין, הענק במזרח; טיול בסין – המלצות ; הקונפוציוניזם

להבדיל מהקונפוציוניזם, הדאואיזם זו מערכת שמכניסה לתוכה את היקום. כשם שהקונפוציוניזם נבדל בין מה שקרה בחיי קונפוציוס לבין מה שקרה לאחר מותו – כך גם הדאואיזם.

 

הטאואיזם (Dao Giao מבוסס על פילוסופיה ולא על דת. המייסד לאו טסה (לאו דזה), "החכם הזקן", חי במאה ה- 6 לפנה"ס. היה בן זמנו של קונפוציוס. ייתכן שהכירו. מאידך, יש המטילים ספק אם הוא חי.

כבר בעת העתיקה היו שטענו שהם לא המציאו את התורות, אלא רק סכמו תורות עתיקות. שתי התורות מוצאן מהספר הקדום או "ג'נג", שפירושו "ספר התמורות" או "ספר השינויים". במקורו, הספר הוא ספר של תכונות. שתי התורות קבלו את הספר כיסוד העולם, אולם כל אחד מהם פירש אותו בדרכו.

בשתי התורות, הגרעין היסודי הוא המשפחה. ממנו צומחת הממלכה כל אחד חייב לדעת את חובותיו במשפחה ובחברה. החובה הראשונה והבסיסית היא כיבוד ההורים (גם אחרי שמתו יש לטפל בקבריהם.)

דאו (טאו): מילולית = דרך – עבור הפילוסופים הסיניים זהו ציון מליצי של "דרך אנוש" "דרכו של היקום", "מוסריות", "חוקי הטבע". השאלה הבסיסית שעומדת בתורה היא כיצד ניתן לחיות עם כמות הסבל שיש בעולם. זו שאלה אוניברסאלית, המשותפת לכל הזרמים ולכל הדתות.

 

האסכולה הקונפוציוניסטית שמה את הדגש בתפקידו החברתי של האדם והשתמשה בטאו במובן המוסרי. בעוד שהאסכולה הקשורה בלאו צ'ה, העניקה לו משמעות מטאפיזית. לדעת אסכולה זו, טאו, פירושו – התבונה העליונה, העיקרון השולט ביקום. מושג שהוא נייטרלי  מבחינה מוסרית ונטורליסטית.

המייסד, לאו צה, הוא רק אחד ממערכת אנשים שיוצרת את הזרם הזה, במאה ה-4-6 לפנה"ס. לפי המיתוס, נולד בגיל  82 שנה. עלה על תאו והלך לטיבט. כתב ספר חשוב: "טאו צה טין" – הדרך וכוחה. נחשב לאחד היצירות הגדולות בספרות הסינית . זו גם אחת היצירות הפילוסופיות החשובות בעולם. הספר עצמו נכתב והושלם 400 שנה לאחר מותו, אך הרעיון הוא שלו. הוא כתב את הגרעין.

יש כמות של ערפול פנימי בספר. שורה ראשונה, בעייתית, מאפיינת: "דאו שניתן לבטא אותו במלים איננו דאו". אומר שהמצב משתנה, רק הדרך לא. בכל אדם טבוע ניצוץ של הדאו. הדרך היא לגלות את הניצוץ. תמצית האנטגוניזם בין הדאואיזם לקונפוציוניזם היא שרק האדם, בכוחות עצמו, יכול לצאת מהסבל. נדרשת מינימום התערבות של השלטון. מינימום התערבות מבחוץ. ההיפך מכללי ההתנהגות הראשונה של הקונפוציוניזם. עקרון השלטון הוא "ההו ווי" – שלילת העשייה. השליט לא יעשה דבר מעבר למה שחייב לעשות. המטרה – צמצום הצנטרליזם של השליט. לדעת הטאואיסטים, השליט האידאלי שולט על ידי "אי פעולה" (!!!), שפירושה צמצום הפעילות למינימום:  "המולך באפס מעשה ובאפס תחבולה – אשרי עמו. השולט בחוזקה ובעורמה אוי לעמו". ביסוד הפילוסופיה מונחת התפיסה המחזורית שכל פעולה גוררת תגובה המנוגדת לכוונה תחילה.

 

הטאואיזם – כולל שני מושגים :

1.       טאו-צ'יה – אסכולה טאואיסטית בפילוסופיה  .

2.       טאו-צ'יאו – הכת הטאואיסטית הדתית.

הטאואיסטים דגלו באנכרוניזם פילוסופי ששלל את המדינה, החברה, והתרבות. האדם היה בראשיתו חופשי מאינסטינקטים עוינת ותוקפנים. חי כיצור בודד ומרוצה, אדיש לגבי "טוב ורע". אך בעטיים של צווים מלאכותיים, שכפתה עליו החברה, הפך לבלתי מרוצה. כלי מלא שנאה, שאפתנות ותוקפנות. "עזוב חוכמה, בוז לנחץ – ויירב ויפרוץ אושר הציבור, עזוב חובה, בוז למצוות – וישב ויפרח רגש הגמול, עזוב חריצות, בוז לתכלית – ובולעו לנצח שוד וחמס".

הדאואיזם שונה מאד בגישתו מהקונפוציוניזם. מתנגד לסדר חברתי כפוי; מתנגד לידיעה; מתנגד לשלטון. הקונפוציוניזם דבק במכניות ובמערכת מסודרת. הדאואיזם דוגל בספונטניות. אין ספרות טאואיסטית, בניגוד לספרות קונפוציוניסטית עניפה. אין מערכת הוראה, אין מערכת שכנוע. לכן, כשהיה רע לאנשים, היה מאד פופולרי לצאת לטבע, להתבודד וכד'.

צ'ואנג דזה – (286-369) פיתח את המגמה המיסטית של הגות זו. בראש אסכולה של אנשים ששירתו במשרות רשמיות ופרשו מאוכזבים. הוא היה אינטלקטואל שסירב לקבל משרה.

הוא מייחס לאדם יכולת להגשים אחדות מלאה עם חוקיות הקוסמוס על ידי סילוק הידיעה, החוקים והמוסר שהם מלאכותיים וממילא מפרידים. האדם המתעלה מעבר לאבחנה בין "עצמו" ובין "העולם" מתאחד עם הטאו ומשיג אושר מוחלט. "יאנג צ'י" – מתבודד אנוכי – העריך את החיים מעל הכול. הוא דיבר על:

א. דרך ההבנה:  דרך אינטלקטואלית. ההשתחררות מהסבל איננה אפשרית, אלא מהלחץ של הסבל. קשה להתגבר על מחלה, כאב פיזי, אבל מבחינה אינטלקטואלית זה מקל את הלחץ.

ב. מקור הצרות הוא הגוף.

השתחררות מהצרות – בריחה מהגוף, כאילו לצאת החוצה (כמו הנפש, היוצאת מהאדם – בתרבות המצרית העתיקה). כיצד יוצאים מהגוף? על ידי שלילת הידיעה. תינוק לא יודע דבר, כי רק נולד. הדרך שתביא להתעלות רוחנית היא ההתנתקות מידיעותיו (אחרי קונפוציוס שדבר על הלמדנות, שיטת בחינות וכד').

 

שואנג צה שלל את הלמדנות. מדבר על "טיול". הנסיעה האמיתית היא לא טיול, שבו השינויים באים מדברים חיצוניים, אלא התבוננות פנימה, בשינויים האמיתיים, שלא מותנים בגורמים חיצוניים. הדאואיזם שונה בגישתו מהקונפוציוניזם. מתנגד לסדר חברתי כפוי. מתנגד לידיעה, מתנגד לשלטון. הקונפוציוניזם דגל במכניות ובמערכת מסודרת. הדאואיזם דוגל בספונטניות. אין ספרות דאואיסטית כמעט, בניגוד לספרות קונפוציאנית ענפה. אין מערכת הוראה, אין מערכת שכנוע. לכן, כשהיה רע לאנשים היה מקובל לצאת אל הטבע.

 

 

עם הזמן, הפך הרעיון לדת. הדת הטאואיסטית מדגישה את איחוד האדם עם חוק היקום. ביסודה ביקוש האלמוות, שהיה מושרש בהגות הסינית. הלשון הסמלית של לאו צה שתיארה את האדם כמחוסן בפני תהפוכות העולם הזה, פורשה על ידי חסידיו כהוראות מעשיות להשגת אלמוות. אחד הזרמים הפך לכנסיה טאואיסטית שבראשה עמד מעין "אפיפיור" ושהפכה למדינה בתוך מדינה. זכתה לחסות הקיסרית במאה ה-5 וירדה במאה ה- 8. הטאואיזם התכוון לדת המונים שעיקרה מגיה, הגדת עתידות, גירוש שדים. במבנה הארגוני הושפעה מהבודהיזם. המערכת התפתחה לדת. חזרו לפולחן השושלות הקדומות והאלים היו אלי הטבע.

הפנתיאון הטאואיסטי הוא אחד הנבחרים בעולם הקיף פרסוניפיקציות של כוחות טבע, כוחות המכוונים פעילות של שני בני אדם ועוד. הדת הטאואיסטית גוססת, אך הטאואיזם הפילוסופי זכה להכרה.

 את הדאואיזם מנחה עקרון הספונטניות (לעומתו הקונפוציוניזם מדגיש את הסדר בעולם). הדאואיזם מורד במוסכמות. פעילות לפי WU-WEI (הו-ווי) – שפירושו אי עשייה. בעלי החיים והאנשים עושים את דרכם ללא חשיבה. הטבע הוא שמוביל אותם, הציפור לא חושבת איך היא עפה, הדג לא חושב איך הוא שוחה. האדם לעומתם מתעקש לחשוב.  הטבע דואג לפעולות ללא התערבות. הדאואיסטים רואים את עצמם כחלק מהטבע. כל דבר שהאדם עושה חייב להיות קשור למהלך הטבעי, לא לקבוע דפוסים. לפי האמונה יש מגע מתמיד בין בחירה חופשית, כלומר, האפשרות שהאדם יכול להשפיע על גורלו או שהגורל קבוע ואין אפשרות לשנותו. למשל, האדם צריך להיות לעולם כמו בול עץ, בלתי מעודד. הדאואיסטים טוענים שיש עיבוד מוגזם של האדם. ועל ידי עיבודו וגילופו, ממיתים אותו מאחר ומונעים ממנו אפשרות עיבוד אחרת.  המושג הוˑו ו̤וי אינו בעל משמעות פסיבית, אלא טוען שההאדם לא צריך לאנוס את טבעו שלו. אם אדם מגשים את ציפיות החברה ולא את ציפיותיו שלו, הדבר מביא לסבל.  הדאואיזם דוגל בספונטניות. לא במשמעות היום יומית. לפי הדאואיזם, ספונטניות היא המקום שאינך יכול להחליט. אם אדם הולך לים זו איננה ספונטניות, אלא החלטה מהירה. בספונטניות האמיתית אין החלטה. אתה מובל על ידי כוח שאינך יכול להסבירו. אפשר להשוות זאת למושג נדוש מעט – אהבה. אם הנך יכול לנתח, סימן שאינך אוהב. זו אהבה התלויה בדבר. אם אתה פתאום אוהב, זו ספונטניות. לפי הדאואיזם, אם כל אדם היה חי לפי הדאו של עצמו, לא היה צורך בשלטון וחוק.

המצב האידיאלי הוא שהאדם הוא חסר שם. מאחר ששם האדם כבר מציין תכונות ומעשים, שלא בטוח שקשורים לאותו אדם. בעקבות שם האדם ותאריו הוא הולך ונסגר, הולך ונעשה מת. האידיאל לחיות ללא שם וחסרי צורה.

המים: משמשים דוגמא קלסית לצורה הדאואיסטית. למים אין צורה, אין טעם ואין ריח. מקבלים כל צורה וצבע שבהם שמים אותם, אך מצד שני יש להם את הכוח והצורה, כלומר, המים הם כמו בול עץ בלתי מעובד. כוח המים נובע מכך שאי אפשר לגלף בהם שום צורה.

משל אחר הוא המראה. משקפת כל דבר שפונה אליה. אינה דוחה שום דבר, אין לה כלום משלה ואין היא נאחזת בשום דבר אם נשנה את כיוונה היא אינה שומרת את המראות הקדומים. אם נצרף את המושג "קשב" למשל המראה: אני בקשב אל הכיוון אליו אני פונה, כאשר אני מפנה את הקשב לכיוון אחר, אני מרוכז בכיוון החדש ולא שומר על הקשב הקודם.

משל אחר – האלון והאגמון. כאשר נושבת הרוח, האלון עומד והאגמון מתכופף. ברוח חזקה מאד, האלון נשבר והאגמון שורד. כך שבעצם החלש הוא החזק והחזק הוא החלש. כלומר, הרכות היא העוצמה, הקושי הוא החולשה. כאשר יורד שלג כבד האלון נשבר והאגמון מתכופף ושורד. הדאואיזם מספק לאדם את מידת הגמישות שהתורה הקונפוציוניסטית לא נותנת לו.

המושג "דאו" לא ניתן להגדרה. הדאו הוא מצב של השתנות בלתי פוסקת לכן לא ניתן לתארו בבירור ואי אפשר להגדירו במדויק. כל תהליך בטבע הוא זהה. שום תופעה אינה זהה. אין דברים מוחלטים.

התפישה הטאואיסטית חותרת להרמוניה, לאיזון. חלק מזה בא לידי ביטוי בתפישת האין ויאנג.

 

תחילת הציוויליזציה הסינית לפני כ-4000 שנה. אולם כבר קודם לכן היו קיימים כתב, פילוסופיה, רפואה, וכו' שקשה לתארם. כנראה שייכים לאלף ה-4 לפנה"ס. אחד ממונחי היסוד הוא הו צ'י  –   – WU CHIנוף של אין סוף, ללא גבולות. הפילוסופיה כוללת הכול. מתחת למונח "הו-צ'י" בא המונח "טאי-צ'י", שפירושו מרחב עם גבולות (תורת הלחימה באה ממושג זה). מתחתיו בא המושג של האין והיאנג.

אין – החלק המוצל של ההר.

יאנג – החלק המואר של ההר.

שני עקרונות פועלים בכל מצב בעולם. בכל אין יש יאנג ובכל יאנג יש אין, תלוי בגודל היחסי שלהם. האין מאופיין בדרך כלל בדברים הנקביים, הרכים, המוצלים. (לדוגמא הגבעות הרכות) היאנג, לעומתם, מאופיין  באלמנטים זכריים, בהרים המחודדים, בצבעים החזקים וכו'. האין והיאנג אחוזים זה בזה. האין והיאנג אינם כוחות של קונפליקט וניגודים, אלא הם משלימים ויוצרים הרמוניה אחד עם השני. אין מצב של יאנג טהור או אין טהור אלא בכל אחד יש משהו מהגורם השני ויכול אחד להיות דומיננטי יותר ולתפוס חלק גדול יותר באותה שלמות.

האיזון הוא שיוצר מצב בריא. חוסר איזון הוא המהווה בעיה. בחצות הלילה יש שיא של אין. בצהריים שיא של יאנג. אין מצב סטטי ביניהם, והם משתנים ללא הפסקה. פרי, בשיא הבשלתו, מתחיל למות, כלומר, בהבשלתו הוא בשיא האין. ואחר כך היאנג הולך וגדל. האדם במותו, יש לו מינימום חיים ובהולדתו – מינימום מוות. בשיא גידולו יש לו איזון. הרפואה הסינית מבוססת על תורת האין והיאנג. רפואת הדיקור והשיאצו מבוססת על קווים דמיוניים המחברים נקודות שיש ביניהן קשר והן אחראיות על תפקוד מערכות מסוימות.

תורת הטאי צ'י חואן מבוססת על ריכוז עצום של אנרגיה. הצ'י הוא האנרגיה בגוף ואפשר לטפח אותו על ידי אימון. בתורות הלחימה הסיניות והיפניות אפשר לטפח את הצ'י ולחזק אותו. זוהי אנרגיה שמתעוררת כתוצאה ממפגש חדש של אין ויאנג.

הדיאגנוזה ברפואה הסינית היא לאתר חוסר או עודף של אין או יאנג. אדם בריא, שלו יש לו איזון, אצל אדם עצבני יש עודף של יאנג. אדם פאסיבי יש לו עודף של אין. בתוך שורשי הצמח יש ריכוזים של אין. בעלים, יש ריכוזים של יאנג. צמחי הרפואה הסינית ניתנים כתרופה, כדי להגביר את האין או היאנג.