מבוא לבודהיזם

במאות 6-5 לפנה"ס מתפתח בצפון תת היבשת ההודית זרם הגותי-דתי הקורא לשחרור אישי מכבלי העולם הזה. לימים יכונה זרם זה על שם התואר של מייסדו – בודהיזם. במאות הבאות שלאחר מותו של הבודהא ייוצא זרם זה במספר אפיקים ברחבי אסיה ויהפוך להיות הדת הגדולה בעולם (תלוי איך בדיוק סופרים – א.נ.), למרות שיחדל כמעט לחלוטין מלהתקיים בהודו, שם נוסד הזרם והפך אף לדת המדינה בשלב מסוים בהיסטוריה של תת היבשת.

הבודהא נולד במאה ה-6 לפנה"ס בגבול הודו-נפאל, בממלכה קַפִּילָה-וַסְטוּ, בסמוך לעיירה לוּמְבִּינִי של היום, למשפחה נסיכותית וכבן למעמד הנסיכים-לוחמים (קְשַטְרִי), תחת השם סִידְהַרְטָא גָווטָמָא משבט שָקְיָא (שקיאמוני) – מכונה על כן פעמים רבות בספרות הבודהא שָקְיָאמוּנִי על מנת להבדילו מבּוֹדְהִיסַטְוֹות אחרים. הסיפורים אודות לידתו, חייו ומותו של הבודהא אינם בהכרח סיפורים היסטוריים, למרות שמקובל היום במחקר שהבודהא עצמו היה דמות היסטורית. לסיפורים הללו נוסף נופך דוקטרינרי ההופך אותם להַגְיוֹגְרָפְיות (בשונה מביוגרפיה, הגיוגרפיה היא ביוגרפיה דתית בעלת ערך דוקטרינרי). אחד המקורות החשובים לקורות חיי הבודהא הוא הבודהא-צָ'רִיטָה, שירו האֶפּי של אַשְוַואגְהוֹשָה, המשורר הבודהיסטי הנודע מהמאה ה-2 לספירה.

רקע היסטורי-תרבותי: במחצית האלף הראשון לפנה"ס מצוי חלקו הצפוני של המישור האינדו-גנגטי בעיצומה של מהפיכה תרבותית המצמיחה את תרבות הנגד, ה-counter culture האוּפָּנִישָדי. הקרבן הוֵודִי שהיה במרכז הפולחן והקיום האנושי למעלה מאלף שנה מאבד מכוחו וממרכזיותו.  הסיבה לכך היא הפיכת הקרבן למורכב ויקר עם צמיחת מעמד הכוהנים, הבְּרָהמִינים, ההולכים ומקבעים עצמם כמומחים לקרבן. עם הפיכתו למורכב ויקר הולך הקרבן ומאבד את מרכזיותו בשל היותו לא נגיש עוד לרוב חלקי האוכלוסייה. במצב אנוֹמי זה נרשמת הגירה אל מחוץ למרכזים העירוניים של קבוצות סגפנים, מורים רוחניים ותלמידים. אלו נודדים ל"יער" (הנתפס בתרבות ההודית כאנטי תזה תרבותית לעיר), שם הם הופכים לפרושים ואוספים סביבם קבוצות תלמידים ותומכים – כולם מאוכזבים מהמצב אליו הגיעה התרבות ההודית תחת שרביט הברהמינים. אלו מחפשים תשובות חדשות לשאלות ישנות, מגלים "סודות" חדשים (אַטְמָן ובְּרָהמַן) ומתכנסים בחבורות תומכים סביב מורים רוחניים חשובים. מרבית המורים החשובים בתרבות ההודית מקורם בתקופה זו ויש לציין כי תקופה זו, מעבר למשנתו של הבודהא, מצמיחה דת נוספת, דת הגָ'אין הקיצונית, שמייסדה, המכונה מָהָא-וִירָה, אף הכיר היסטורית את הבודהא ההיסטורי.

לידת הבודהא: על הרקע הסוער הזה נולד הבודהא, דווקא למשפחה קשטרית (נסיכים) שאינה חשה בניכור ההולך ועולה כלפי הברהמיניזם והריטואל הקורבני. עצם לידתו מלווה בסימנים הרי גורל. הספרות הבודהיסטית (ובראשה הקנון הפָּאלי) מספרת שעת נכנסה אימו, המלכה מאיה, בהריון, ניגלה לה בחלום פיל לבן, כשלעצמו תופעה נדירה ומעוררת שאלות. בחלומה נכנס הפיל בעל 6 החתים לגופה מהצד. משביקשה לשאול את החכם המקומי, הרִישִי, לגבי פשר החלום, השיב לה הלה כי פיל לבן משמעו שהילוד יהא "שליט גדול או נזיר חשוב". האב והאם שהתייעצו ביניהם החליטו לקחת ברצינות את תחזיתו של הרישי, ועל מנת שבנם לא יהפוך לנזיר (איזה מלך לא רוצה שבנו יהיה שליט?) החליטו לגדלו בארמונם רחב הידיים מבלי לתת לו אפשרות לצאת משטחי הארמון וזאת כדי שלא ייחשף לעוולות העולם. בגמר חודשי ההיריון, עם לידתו של סידהרטא, מספרת לנו הספרות הבודהיסטית כי עם יציאתו מרחם אימו נעמד הבודהא על רגליו ופסע 3 צעדים (ילד מוכשר – מתחיל ללכת מיד לאחר הלידה). בכל צעד שפסע, צמחו תחת רגליו פרחי לוטוס. כך הופך הלוטוס כבר בשלב מוקדם לאחד מסמליו המובהקים של הבודהא, בין היתר בשל מאפייניו של הלוטוס – פרח יפהפה הצומח בדרך כלל מתוך הביצה, מהרפש.

ילדותו והתבגרותו: הבודהא גדל בארמון ומקבל חינוך קשטרי טיפוסי בתור יורש עצר עתידי (Yuvraj) – לומד לרכב על סוס, לצוד, ללחום, לאכול בשר, לשתות, לקלל ולהמר, כל אותן תכונות קשטריות הרחוקות מהצמחונות הברהמינית ומרחיקות את סידהרטא מייעודו הנזירי, כפי שנקבע על ידי הרישי טרם לידתו. בהגיעו לפרקו (בגיל 16 על פי המקורות) הוא נושא לאישה נסיכה מממלכה סמוכה ואף נולד להם בן, הנסיך רָהוּל המחונך בתורו במסורת הקשטרית אף הוא. אביו של הבודהא מרוצה (אימו מתה בסמוך ללידתו) כי נראה לו שבנו לוקח את כיוון השליט ולא את כיוון הנזיר וממשיך למעשה להחזיקו בכלוב מוזהב – הוא אינו יוצא משטחי הארמון. כל זה עד הגיעו בערך לגיל 29, עת חל בו השינוי הגדול.

היציאה לעיר וגיבוש הדוקטרינה אודות הסבל: בגיל 29 בוחר הבודהא לראשונה בחייו לצאת משטחי הארמון ולהיחשף לרוע שבעולם. באישון לילה הוא חומק מהארמון כשהוא מחופש בחברת רַכָּבוֹ וביחד הם יוצאים לשוטט בעיר. בשיטוטם הלילי הם נתקלים באדם זקן, אדם חולה, קבצןוגופה המובלת לשריפה. סידהרטא שעד כה חי מוגן מכל פגע ומהסבל שבעולמנו, נחשף לראשונה לסבל האנושי וזה מותיר בו רושם עז וחותם בל יימחה. למעשה הופך הבודהא את המאבק בסבל לעיקר דרכו. הוא מנסה להבין את שורשיו, את הסיבות לו, את התגלויותיו עלי אדמות, ובעיקר מנסה להבין כיצד ניתן להתגבר על הסבל. הוא חוזר לארמון, נפרד מאשתו ובנו וכן מאביו המלך, ושוב באישון לילה יוצא את הארמון, הפעם שלא על מנת לשוב.

היציאה ליער וחיי הפרישות: היציאה ליער הינה דרמטית ביותר. המשורר הבודהיסטי אשוואגהושה מתאר סצינה זו בשירו באופן ציורי ותיאורי, הכולל את הסכמת הטבע למהלך. אפילו פרסות סוסו מוחרשות על ידי האלים על מנת למנוע מהשומרים לעצור את הבודהא בעזבו. סידהרטא אכן עוזב את הארמון ויוצא ליער למצוא את מקומו בין חבורות הפרושים המסתובבות באותם ימים ביערות של צפון תת היבשת. בתחילה הוא מגיע לפָּטָלִיפּוּטְרָה (פַּטְנָה של היום) בירת ממלכת מָגַדְהָא, שם כמקבץ נדבות ברחובות הוא מזוהה בידי מלך מגדהא בִּימְבִּיסָארָה, המציע לו את כס המלכות. סידהרטא עוזב את העיר בתגובה ויוצא ליער שם הוא פוגש ב-5 פרושים העוסקים בסיגוף. הוא מצטרף אליהם ומעביר את גופו תעניות, צומות וסיגופים. יושב בחום של הצהריים בין 2 אישים  (מדורות – מנהג הודי פרישותי), מרעיב עצמו, נותן לשיערו וציפורניו לגדול פרא, ולמעשה מנסה להגיע למצב של ביטול הגוף. בריאותו מתדרדרת, גופו הולך ונמוג, שיערו וציפורניו צומחים פרא והוא מדורדר גופנית, אך אינו חש כי בכך הוא מסייע לסיום הסבל האנושי. הוא מבין כי כמו שהדרך הנסיכותית אינה תקפה להפסקת הסבל כך גם הפרישות אינה המענה. אלו 2 עמדות קיצוניות אשר אינן מקדמות את העולם בניסיון להפסקת הסבל האנושי. הוא מתחיל לגבש את דוקטרינת "הדרך האמצעית" אשר תהפוך לעמוד יסוד ב תורתו ובמשנתו. מסקנתו הסופית כי הסיגוף אינו הדרך מתגבשת לאחר שהוא פוגש בחורה צעירה בשם סוּגָ'אטָה, אשר במצבו הקשה מציעה לו חלב ופודינג אורז מתוק.

מדיטציה והארה: כינונה של הדרך האמצעית נבע הן מהתובנה שפרישות וסיגוף אינם מועילים, בדיוק כמו שחיי מותרות ותענוגות של נסיך אינם תורמים, כמו גם מההבנה שהדרך לשחרור מהסבל עוברת דרך מדיטציה עמוקה. סידהרטא מבין זאת ועוזב את חבריו ונודד לגָאיָה, במזרח המישור האינדו-גנגטי אשר כבר אז נודעה כמקום רוחני ובו ריכוז גבוה של מורים ואשראמות. סידהרטא מתיישב מתחת לעץ פִּיפָּל, סוג של תאנה (Ficus Religiosa) ושוקע במדיטציה עמוקה הנמשכת, על פי המסורת 49 יום, ובסיומה, בגיל 35 בקירוב, סידהרטא "נעור" והופך לבודהא. בּוּדְהָא – כינוי שפירושו "זה שנֵעור", "זה שהתעורר", the awakened one.  במהלך היותו שקוע במדיטציה עובר סידהרטא תהליך מעניין של אינדיבידואציה, תהליך שמבחינות מסוימות מהווה עד היום בסיס לתורות הוִיפָּסָנָה ההודיות שכה פופולאריות במערב ובישראל (וחוזרות כיום להודו כמשהו שמגיע מחו"ל, למרות היותן טכניקות הודיות במקור). במהלך המדיטציה "נגלה" לבודהא מלך השאול, מָארָה, אשר מנסה להניא את סידהרטא מלהפוך לבודהא. לשם כך הוא שולח לו את פיתויים בדמות מזון, משקה ואף את בנותיו עטויות בגדים חושפניים הפוצחות בריקודים לפניו על מנת לפתותו ולגרום לו לצאת מריכוז. הסיפור המסורתי מדגיש את אלמנט הפיתוי החיצוני אם כי ברור לכל שומע שמדובר כאן באובייקטים פנימיים העולים וצפים בראשו של סידהרטא ככל שהוא מעמיק את המדיטציה ומתנתק מהעולם וממוסרותיו. משנכשל מארה בפיתויו של סידהרטא הוא מתייצב בעצמו מולו בתוך האקט המדיטטיבי ומתריס כנגדו "אתה שיצאת למסע שלך על מנת לגאול את העולם מייסוריו, אכן תגיע למחוז חפצך, להארה. אולם בכך אתה מסייע רק לעצמך, ולא לעולם כולו אותו חישבת לגאול מהסבל". זוהי טענה קשה אשר הופכת לאבן יסוד בכמה מהזרמים הבודהיסטים המאוחרים יותר – דילמה מוסרית קשה עימה תיאבק הדוקטרינה הבודהיסטית. טענה זו משקפת טענה קבועה כנגד הבודהיזם שלמעשה אין זו דת, אלא "רק" תורת גאולה אישית. טענה זו תיענה על ידי הממסד הבודהיסטי באמצעות מושג הבּוֹדְהִיסַטְוָוה (עימו נתמודד בהמשך). לאחר 49 יום מגיע הבודהא להארה, או למצב של נירוָונָה (נִיבָּאנָה בשפת הפאלי) – מצב חווייתי בו הוא רואה את כל גלגוליו הקודמים ואת כל הבאים, כל היקום חשוף בפניו, עבר, הווה ועתיד גלויים לו והאמת אינה מסתתרת עוד תחת צעיפי האשליה החושית, צעיפי ה"מאיה".

הדרשה הראשונה והנעת גלגל הדְהַרְמָה: עם יציאתו משרעפי המדיטציה קם הבודהא ונודד מערבה אל סַרְנָאט, בסמוך לקָאשי, היא העיר הקדושה ורנאסי, שם הוא מתיישב בפארק הצבאים ומכנס סביבו 5 חברים בפניהם הוא נושא את דרשתו הראשונה "דרשת הנעת גלגל הדְהַרְמָה". הדרשה קרויה כך משום שבעצם אמירתה הניעה את גלגל הדהרמה שהחל להסתובב ולא הפסיק לנוע מאז. החברים שסביבו הם באופן מפתיע אותה חבורת סגפנים עימם נדד הבודהא בעבר ואותם הוא מבקש כעת לשכנע בתורתו החדשה. חברים אלו הם שיהפכו לתומכיו הראשונים ומהם תיווסד התנועה הנזירותית החזקה בבודהיזם – הסַנְגְהָא. הם מהווים קהל היעד לדרשה הראשונה של הבודהא, בה הוא פורט את עיקרי הדוקטרינה שלו.

בראשית דבריו מפרט הבודהא את עקרונות היסוד עליה מושתתת תורתו, 4 האמיתות הנאצלות/המקודשות. להלן פירוט 4 האמיתות:

1.        דוּקְהָא (סבל): העולם הוא סבל ובני האדם מצויים במצב תמידי של סבל

2.        טְרִישְנָה (צמא, כמיהה): הסיבה לסבל הקיומי הוא הצימאון התמידי, הכמיהה התמידית לדברים שאינם קבועים (בבודהיזם אין יסודות קבועים והכל הוא בר חלוף, ראה "נוסחת ההתהוות המותנית").

3.        נירְוָונה (כיבוי): הסיבה שאנחנו סובלים היא ההיקשרות שלנו לחפצים ולאנשים שהם בני חלוף ובכך בעצם טמון זרע הסבל אפילו בכל אקט של אהבה. בכדי להפסיק את הסבל יש לבצע "כיבוי" של האש הפנימית, אש התשוקות, זו שגורמת לנו להיקשר ולסבול. בשונה מהמקובל לחשוב, נירוונה אינה עוסקת בגאולה אלא דווקא בחידלון, היא אינה חיובית אלא שלילית במובן הזה שהיא לא עושה פעילות חיובית אלא מונעת פעילות פסיכית, שגויה במהותה לתפיסה הבודהיסטית. זהו מושג טעון שמתכתב עם הליבה של המסורת ההודית, בה האש נתפסת, בהיותה לב הפולחן/הקרבן, כאלמנט קונסטרוקטיבי ומטהר, בעוד שאצל הבודהא האש נתפסת כמייצגת תשוקות שיש לכבותן.

4.        מָארְגָה (דרך): יש דרך להגיע לנירוונה ולהיגאל מהסבל. זוהי הדרך האמצעית של הבודהא, דרך 8 השלבים (אָשְטַנְגָה) או הדרך המתומנת הכוללת 8 מרכיבים: הבנה נכונה, חשיבה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, חיים נכונים, מאמץ נכון, אינטואיציה נכונה וריכוז נכון. אין מדובר כאן בפריסה מתודולוגית של "מתכון הגעה להארה", או נירוונה, שכן כל מושג שכזה מהווה בסיס לדיונים אינסופיים בקנון הפאלי ובהגות הבודהיסטית המאוחרת.

על בסיס ארבעת האמיתות הנאצלות ממשיך הבודהא ופורש את הדהרמה הבודהיסטית. בתחילה ל-5 החברים המכונים מעתה "סנגהא", אסופת החברים ממנה יצמח הממסד הנזירותי בבודהיזם, ובהמשך, בנדודיו לאורכה ולרחבה של תת היבשת, לתומכים הנאספים סביבו לשמוע את בשורת הדהרמה.

פרט ל-4 האמיתות טובע הבודהא בדרשותיו כמה מושגי יסוד בבודהיזם:

אַנְאַטְמָן (אַנְאַטְטָא בפאלי) – אין "אני", אין "שלי". שלילה מוחלטת של קביעות, הן של יסודות והן של תוצרים מורכבים. הבודהא שולל לחלוטין קיומו של יסוד קבוע, כולל אַטְמָן (היסוד הקבוע בכל נפש במסורת ההודית שהוא זהה לבְּרַהמָן – היסוד הקבוע האוניברסאלי). זוהי התרסה ישירה כנגד התרבות ההודית המתחילה באותה תקופה לפתח את מושג האטמן כיסוד קבוע הנמצא בכל חי (אנושי ואחר). האטמן הוא מהות מרכזית במסורת ההודית האופנישדית ומסורות ימי-בינמיות מאוחרות.

אָנִיטְיָה (אָנִיצְ'צָ'א בפאלי) – זוהי נוסחת ההתהוות המותנית. זמניותו של כל קיום. כל קיום הוא מותנה בנוסחה זו ולכן גם אינו יכול להיות קבוע (ראה אנאטמן). זהו גם הנשי מבין 3 עקרונות הקיום שטובע הבודהא: דוקהא (סבל), אנאטמן (אין אני) ואניטיה (חוסר קביעות בה הכל מותנה).

קארמה (קמה בפאלי) – (יעודכן בהמשך)

סמסארה – (יעודכן בהמשך)

הסנגהא תצמח עוד בימי חייו של הבודהא, כפי שמפורט בקנון הפאלי, ללמעלה מ-1,000 נזירים, עם כמות תומכים-שאינם-נזירים ההולכת ועולה ככל שיצא שמעו של הבודהא בהודו. יש לציין כי הבודהא ידע היטב כיצד לייצר שיווק לתורתו (דהרמה) ולעצמו, בין היתר באמצעות הפנייה הישירה לשליטים-מלכים, בִּימְבִּיסָארָה ומאוחר יותר בנו אָגָ'אטָה-שָטְרוּ, שליטי מגדהא. מהלך כזה מכונה מהפיכה מגיסטריאלית. הבודהא פונה ישירות למלכים ומגייס כך את מרבית נתיניהם כתומכים.

נדודים, דרשות והוראת הדהרמה: מסע הנדודים בחייו של הבודהא התפרש על פני צפון תת היבשת לאורך המישור האינדו-גנגטי, בין הממלכות השונות (מָהא-ג'אנָה-פָּאדה, סה"כ 16 במספר) ונמשך, על פי המסורת 45 שנה. בעונות הגשומות בהן לא ניתן היה לנדוד נהג הבודהא להתיישב במקום אחד ולפתח ויכוחים תיאולוגיים עם תומכיו. בקָאשִי (ורנאסי) ייסד רשמית את הסנגהא בראשות 5 חבריו שהפכו לאחר מותם לאַרְהָאט'ס (מלאכים בודהיסטים). לקַפִּילָה-וַסְטוּ שב עקב הזמנה מפורשת מאביו הזקן שלא ראה אותו שנים רבות. האב, שקיבל אותו במשפט המזלזל "בשושלת הלוחמים שלנו לא היה מעולם מקבץ נדבות", נענה מפי הבודהא "בשושלת הבודהות שלי אלפי בודהות כבר קיבצו נדבות". בעת ביקורו בקפילה-וסטו הצטרפו גם אשתו ובעיקר בנו רָהוּל לסנגהא ולבסוף גם אביו הזקן. בעונות היבשות נדד עם פמלייתו בין הממלכות השונות. המלכים קיבלוהו בברכה וזכו לשמוע מפיו את הדהרמה, חלקם אף אימצו אותה, אם כי עשו זאת באופן חלקי על מנת שלא להרגיז יותר מדי את הברהמינים. לאחר מות אביו ייסד הבודהא מסדר של נזירוֹת ובכך פתח פתח לנשים לעבור הסמכה לסנגהא. השפה בה הטיף הבודהא הייתה ככל הנראה שפה ורנקולרית מקומית שהייתה נהוגה באותה תקופה, ואשר שפת הפאלי, בה נכתב מאוחר יותר הקנון הפאלי, היוותה סטנדרטיזציה שלה. זהו יתרון נוסף לו זכה הבודהא במאבקו על ההמונים מול הברהמינים. הללו תקשרו עם העם בסנסקריט, שפה שכבר אז הפכה לשפת קודש והייתה סתומה עבור מרבית העם, בעוד הנזירים הבודהיסטים תקשרו עם העם בשפה הורנקולרית ובכך יצרו אינטימיות גדולה יותר לעומת הריחוק מהשפה "המתה" סנסקריט (סנסקריט עוד תזכה לתקופות עדנה רבות בהיסטוריה ההודית עד ימינו אנו).

הקנון הפאלי: צמיחתה המהירה של תנועת הנזורה (סנגהא) הצריכה את הבודהא לעסוק גם בכללי התנהגות לנזירים וביצירת מערכת כללים מוסרית, אתית, חברתית ודתית. מערכת זו אוגדה בקנון הפאלי תחת השם "וִינָאיָה", אחת מ-3 חלקי הקנון. הקנון הפאלי יחובר רק לאחר מותו של הבודהא, וכמיטב המסורת ההודית, יועבר במסורות מסירה אוראליות מדור לדור עד שיועלה על הכתב במאה ה-1 לספירה, כ-450 שנה לאחר מותו של הבודהא, בקונסיליום הבודהיסטי הגדול ה-4 שנערך בסרי לנקה. הקנון נכתב בשפת הפאלי (ולכן נקרא כך), ככל הנראה על גבי עלי אוֹלָה (עלים מסוג של דקל הגדל בסרי לנקה). עבור מסורת התֵרָאוָודָה (אחת מ-2 המסורות הגדולות בבודהיזם, ראה בהמשך) מרבית הכתוב בקנון מוגדר כ"בּוּדהָא-וָאצָ'אנָה", או דברי הבודהא. הקנון מחולק ל-3 חלקים עיקריים המכונים טִיפִּיטָאקָה (בפאלי. בסנסקריט טְרִי-פּיטאקה), או 3 הסלים:

1.        וינאיה פיטאקה (סל המשמעת): עוסק בהילכות הנזירים, כללי המנזרים וכללי התנהגות לנזירים ונזירות.

2.        סוּטָּה פיטאקה (סל הסוּטְרוֹת/הכתבים): הכולל בעיקר את עלילות הבודהא, דרשותיו, העקרונות המוסריים והחברתיים והאישיים שקבע, ודרשות של נזירים חשובים (ארהאט'ס) אחרים.

3.        אַבִּידְהָאמָה פיטאקה: חלק סתום יותר הכולל טקסטים חברתיים, פסיכולוגיים, פארא-פסיכולוגיים ומטאפיזיים.

בהגיעו לגיל 80 מודיע הבודהא לתומכיו כי בקרוב יגיע לפארי-נירוונה ויעזוב את גופו הגשמי. הם מתכנסים לסעודה אחרונה בקוּשְינָאגָר (כיום בבִּיהָאר בצפון הודו) כשהבודהא מוקף בתומכיו הנאמנים ביותר, בראשם עוזרו האישי אָנָאנְדָה. מילותיו האחרונות של הבודהא, על פי המסורת, הן "כל הדברים המורכבים הם בני חלוף. עלינו לשאוף לשחרור בהתמדה". לאחר מותו נשרפת גופתו במסורת ההודית וחלקים שנותרו מהשריפה נאספים על ידי התומכים, רק כדי להפוך בעתיד ל"תעשיית" רֵלִיקַנְטים, או שיירים אשר ייטמנו בסטוּפּות ובמבני רליקנטים אחרים (פגודות בסין ובדרמ"ז אסיה), ביניהם פגודת שְוֵוה-דָגוֹן בינגון, בירת מיאנמר (בורמה) ודָלִידָה-מָלִיגָאוָוה, הוא מקדש השן בקאנדי שסרי לנקה. המסרים האחרונים של הבודהא כללו התרעה בפני התומכים כי לא יילכו עוורים אחרי אף מנהיג ומינויו של מהא-קסיאפה כיושב ראש הסנגהא ומנהל הקונסיליום הבודהיסטי הראשון. עם מותו מוריש הבודהא לאנושות 3 יצירות, 3 "יהלומים" או כפי שהם מכונים טְרִי-רַטְנָה (טִירַטְנה בפאלי):

1.        בודהא: זהו הבודהא שקימוני בעצמו, דרך חייו כמשקפת של הדוקטרינה וסיפוריו כבעלי ערך דוקטרינרי לשומע/קורא.

2.        דהרמה: הדת הבודהיסטית, הדרך הבודהיסטית. דרך שהולכת וצוברת תאוצה עד להפיכתה ל"דת המדינה" בתקופתו של אָשוֹקָה, הקיסר ההודי הגדול במאה ה-3 לפנה"ס.

3.        סנגהא: תנועת הנזורה, הנזירים והנזירות המרכיבים אותה, הממסדים הנזירותיים, האוניברסיטאות הנזירותיות (כמו בנָלַנְדָה), כללי ההתנהגות (וינאיקה) והיכולת הפרשנית והפוסקת הנובעת מהמערכת הסמכותית בתנועה.

(יעודכן בהמשך)

---