דילוג לתוכן

שוגונות טוקוגאווה: השוגון, חצרו ומערכת השלטון

 

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: תולדות יפן בתקופת אדו; הכנה עיונית לטיול ביפן; חיי היום־יום בתקופת אדו; הסמוראים

הרצאה על יפן: ארץ השמש העולה

השוגונאט של טוקוגאווה

שוגונות טוקוגאווה: השוגון, חצרו ומערכת השלטון

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: תולדות יפן בתקופת אדו; הכנה עיונית לטיול ביפן; חיי היום־יום בתקופת אדו; הסמוראים

הרצאה על יפן: ארץ השמש העולה

תקציר

המאמר בוחן את מוסד השוגונות של בית טוקוגאווה (Tokugawa, 1868-1603) מנקודת מבט של שלטון ולגיטימציה. השאלה המנחה היא כיצד הצליח בית לוחמים אחד, למשול לאורך כמאתיים וחמישים שנה בארץ שבה המשיך לכהן קיסר, מקור הסמכות המסורתי, לצד כ-250 אדונים בעלי נחלות, צבאות ומנגנוני מס ומשפט משלהם. הטענה המרכזית היא, שכוחו של השוגון לא נשען על כפייה בלבד, וגם לא על המינוי הקיסרי בלבד, אלא על מערכת של יחסים: עם החצר בקיוטו (Kyoto), שהעניקה לשוגונות הכרה במסגרת הסדר המסורתי ונתונה לפיקוח שלה; עם הדאימיו, שנהנו מעצמאות בנחלותיהם אך היו תלויים באישור השוגונות לירושה, לנישואים ולהמשך שלטון ביתם; ועם העולם החיצון, שהקשרים עמו נוהלו בערוצים מפוקחים ושימשו להאדרת מעמד השוגון. המאמר דן בחצר השוגון בטירת אדו (Edo), במרחבי הטקס, במקורבים ובאגף הפנימי (ōoku), בהסדרי הירושה, במוסדות קבלת ההחלטות ובשירות החלופי (sankin kōtai), ומבחין לאורך הדיון בין הוראת החוק, האידיאל המוצהר והנוהג בפועל. בחלקו האחרון הוא מראה כיצד חשפו המשברים של אמצע המאה ה-19 את מגבלות הסדר: הלגיטימציה הקיסרית הפכה למקור כוחם של מתנגדי השוגונות, הנחלות הגדולות פעלו באופן עצמאי, ולחץ המעצמות ערער את טענת השוגונות להגן על הארץ.

שאלות שהמאמר עונה עליהן

  1. מדוע שמר בית טוקוגאווה על מוסד הקיסרות, ומה קיבל ממנו בתמורה?
  2. כיצד הוסב ניצחון צבאי בשנת 1600 לשלטון שושלתי שהחזיק מעמד דורות?
  3. באילו אמצעים פיקחה השוגונות על החצר הקיסרית, ובאילו אמצעים תמכה בה?
  4. מה היה תפקידה של טירת אדו כמרכז ממשל, כבית משפחה וכבמה טקסית?
  5. כיצד נוצר כוח פוליטי מקרבה אישית לשוגון, ומי היו המקורבים שזכו בו?
  6. מה היה מקומן של נשות האגף הפנימי בהולדת יורשים ובחיים הפוליטיים?
  7. כיצד הובטחה ירושת השוגונות כשלא נולד יורש בענף הראשי?
  8. מה היו כלי הפיקוח של השוגונות על הדאימיו, ועד כמה הופעלו בפועל?
  9. מה היו מטרות השירות החלופי, ובמה נבדלו מתוצאותיו?
  10. כיצד חשפו המשברים של אמצע המאה ה-19 את גבולות הסדר של טוקוגאווה?

מבוא

באביב 1863 נכנס השוגון טוקוגאווה איימוצ’י (Iemochi) לקיוטו. מאז 1634 לא דרכה בעיר רגלו של שוגון. כמה שבועות אחר כך הלך בין המלווים כשהקיסר קומיי (Kōmei) יצא בתהלוכה למקדשי קאמו (Kamo), להתפלל לגירוש הזרים. במשך יותר ממאתיים שנה, היה השוגון האדם החזק ביפן, ועכשיו צעד בעקבות מי שהעניק לו את תוארו, ונדרש להבטיח שיגרש את הזרים, הבטחה שלא היה בידו לקיים. כדי להבין עד כמה היה המחזה הזה חריג, יש לחזור אל הסדר שנבנה בראשית המאה ה-17.

במשך כמאתיים וחמישים שנה ישבו ביפן שני שליטים. בקיוטו, בתוך מתחם ארמון מוקף חומות, ישב הקיסר, צאצא של אלת השמש לפי המסורת, שבשמו הוענקו דרגות ותארים ושמות התקופות. כ-500 קילומטרים מזרחה, בטירה הגדולה ביפן שבעיר אדו, ישב השוגון לבית טוקוגאווה. בידיו היו העוצמה הצבאית והכלכלית הגדולה בארץ, הערים הגדולות והמכרות, והוא הכריע בגורלם של כ-250 אדונים בעלי נחלות. ובכל זאת, את תוארו קיבל מן הקיסר, ובכל דור מחדש.

הקיסר בקיוטו והשוגון באדו — שני מוקדי הסמכות

מעמדו של השוגון היה מורכב יותר מן המשתמע מן הכינוי “השליט בפועל” שמאחורי כס הקיסרות. הוא היה בבת אחת שלושה דברים: ראש בית שושלתי, שהקפיד על ירושה ועל נישואים כמו כל בית אצולה; מנהיג המעמד הלוחם, שהדאימיו, האדונים בעלי הנחלות, נשבעו לו אמונים; ומרכזה של מערכת מוסדות ונאמנויות, שהמשיכה לפעול גם כשעל הכס ישב ילד או חולה. השאלה שבמרכז המאמר היא כיצד הצליח הבית הזה למשול לאורך דורות בארץ שבה נותר קיסר מכהן, לצד מאות אדונים בעלי נחלות, הכנסות וכוחות צבאיים משלהם.

התואר והשושלת

המילה “שוגון” (shōgun) פירושה “גנרל”. התואר המלא, “סיי-אי טאישוגון” (sei-i taishōgun), פירושו “הגנרל הגדול המכניע את הברברים”. במאה ה-8 הוענק למפקדים, שנשלחו להילחם בשבטי האמישי (Emishi) בצפון-מזרח האי הונשו (Honshu), כמינוי זמני למערכה מוגדרת. רק מסוף המאה ה-12 הפך התואר למשרה קבועה של שליט צבאי. מנגנון השלטון של השוגון נקרא “באקופו” (bakufu), כלומר, “ממשלת האוהל”, כינוי שמקורו במטה השדה של המצביא. בשפות המערב הוא מכונה “שוגונות”.

מנגנון השלטון של השוגון נקרא “באקופו” (bakufu), כלומר, “ממשלת האוהל”, כינוי שמקורו במטה השדה של המצביא

לבית טוקוגאווה קדמו שתי שוגונויות. שוגונות קאמאקורה (Kamakura) הייתה הראשונה שהקימה מנגנון של מושלים צבאיים לצד החצר. את ראשיתה מתארכים החוקרים ל-1185, השנה שבה, אחרי חיסול בית טאירה (Taira)[1], קיבל מינאמוטו נו יוריטומו (Minamoto no Yoritomo) מן החצר את הזכות למנות מושלים צבאיים ופקידי אחוזות ברחבי הארץ, או ל-1192, שנת מינויו לשוגון. היא התקיימה עד 1333.

ראו באתר זה: תקופת קאמאקורה[2]

שוגונות אשיקאגה (Ashikaga, 1573-1336) ישבה בקיוטו עצמה, אך כוחה נשחק עד שיפן התפרקה ל”תקופת המדינות הלוחמות” (Sengoku).

ראו באתר זה: תקופת אשיקאגה[3]

האחדות הושבה בידי אודה נובונאגה (Oda Nobunaga) וטויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi), ולאחר מות הידיושי ניצח טוקוגאווה אייאסו (Ieyasu) את יריביו בקרב סקיגהארה (Sekigahara, 1600)[4]. בשנת 1603 מינה אותו הקיסר לשוגון.

אייאסו טיפח ייחוס לבית מינאמוטו, שהעניק לשלטונו יוקרה וקשר למסורת שלטון הלוחמים. אין לראות בייחוס זה תנאי הכרחי למינוי לשוגון: בשוגונות קאמאקורה עצמה כיהנו בתפקיד גם בני בית פוג’יווארה (Fujiwara)[5] ונסיכים קיסריים. מן התואר עצמו לא נבעה סמכות מוגדרת בחוק. כוחו של אייאסו נבע מצבאו, מאדמותיו ומשבועות האמונים של הדאימיו, שרבים מהם נלחמו לצדו בסקיגהארה ורבים אחרים נכנעו לו אחריה. המינוי הקיסרי לא יצר את הכוח הזה, אבל העניק לו שם, מקום בסדר העתיק של המדינה, ורציפות שהמצביאים שקדמו לו לא זכו לה. הידיושי בחר לבסס את מעמדו באמצעות משרות החצר הבכירות, ובראשן משרת הקנפאקו (kanpaku), הממונה הבכיר המסייע לקיסר בגיר בניהול ענייני השלטון. אייאסו אימץ את המסגרת השוגונית, המוכרת והמעוגנת במסורת של כארבע מאות שנה.

חשוב לא פחות מן הניצחון עצמו היה האופן שבו הוסב לשלטון שושלתי. בשנת 1605, שנתיים בלבד אחרי שקיבל את התואר, העביר אותו אייאסו לבנו הידטאדה (Hidetada). בכך הודיע לכל הדאימיו, ובראשם לבית טויוטומי, שעדיין ישב בטירת אוסקה (Osaka), שהתואר אינו פרס אישי למצביא מנצח אלא ירושה של בית. אייאסו עצמו לא פרש מן השלטון. שנתיים אחר כך, ב-1607, קבע את מושבו בסונפו (Sunpu, שיזואוקה של ימינו, Shizuoka), ומשם המשיך להפעיל סמכות רחבה כ”אוגושו” (ōgosho), “השוגון הפורש”, עד מותו ב-1616. בשנים אלה ניהל את מדיניות החוץ, הכריע במגעים עם האירופים, ובשנת 1615 השלים את חיסול בית טויוטומי במצור על אוסקה. הדגם חזר על עצמו: הידטאדה מסר את התואר לבנו איימיצו (Iemitsu) ב-1623, אך המשיך לנהל את ענייני הצבא והדאימיו עד מותו ב-1632. היו אלה שתי תקופות נפרדות של שלטון משותף לשוגון מכהן ולאביו הפורש, והעברת הסמכות ההדרגתית בכל אחת מהן ביססה את הרעיון שהשושלת עומדת מעל כל שוגון יחיד.[6]

אייאסו מעביר לבנו את התואר — ראשיתה של שושלת

לצד התואר נשענה השושלת על פולחן. אחרי מותו הוכרז אייאסו לאל, “טושו דאיגונגן” (Tōshō Daigongen), ומקדש קבורתו בניקו (Nikkō), שאיימיצו בנה מחדש בפאר רב, הפך למקום עלייה לרגל של השוגונים עצמם ושל שליחי החצר, שנשלחו אליו מדי שנה. מייסד השושלת היה עתה אל מגן של המדינה כולה, וכל שוגון שבא אחריו היה יורשו של אל.

ניקו — מייסד השושלת הופך לאל מגן

השוגון והקיסר

נהוג לתאר את היחסים בין השניים בנוסחה “הקיסר היה סמל, והשוגון שלט”. הנוסחה אינה שגויה, אך היא מחמיצה את העיקר. השוגונות החזיקה בעוצמה הצבאית והכלכלית הגדולה בארץ ובסמכויות פיקוח על שאר האדונים, אך את התואר “שוגון”, את דרגות החצר של השוגון ושל הדאימיו, ואפילו את שמות התקופות שלפיהם נספרו השנים, העניקה החצר בקיוטו. בית טוקוגאווה נשען על ניצחונו, על הנאמנויות שבנה, על מסורת שלטון הלוחמים ועל פולחן מייסדו; המינוי הקיסרי העניק לכוחו הכרה במסגרת הסדר המסורתי.

השוגון אייווסו טוקוגאווה

מדוע לא ביטל אייאסו את הקיסרות או נטל את הכס לעצמו? מעבר לכך שמעשה כזה היה מעורר התנגדות עמוקה, לא היה לו בכך צורך. הקיסר העניק לשוגון תואר שאיש מן הדאימיו לא יכול היה לקבל בלעדיו, וכך הפך את עליונותו של בית טוקוגאווה לחלק מסדר עתיק ומקודש. מי שמרד בשוגון מרד, להלכה, בשליחו של הקיסר. הסכנה הייתה בכיוון ההפוך: אם יוכל דאימיו כלשהו לפנות ישירות לחצר, לקבל ממנה תואר או לזכות בתמיכתה, תיפגע הבלעדיות הזאת. לכן שילבה מדיניות טוקוגאווה כלפי החצר שלושה מהלכים בעת ובעונה אחת: פיקוח, תמיכה כלכלית והסתייעות ביוקרתה.

השוגון והקיסר

הפיקוח עוגן בחוק. ב-1615, מיד אחרי נפילת אוסקה, פרסמה השוגונות את “התקנות לחצר הקיסרית ולאצולה” (Kinchū narabini kuge shohatto). הסעיף הראשון קבע כי עיסוקו העיקרי של הקיסר יהיה בלימוד ובאמנויות, ובראשן שירה, וסעיפים אחרים הסדירו את סדרי הדרגות של האצילים, את מינוי ראשי המנזרים ואת הענקת הגלימות הסגולות לנזירים בכירים. החשוב שבהם קבע כי דרגות החצר של בני מעמד הלוחמים יוענקו בנפרד ממכסת האצילים, בפועל לפי המלצת השוגונות. בכך נחסם הערוץ שדרכו יכול היה דאימיו לקנות לעצמו יוקרה בקיוטו.[7]

עד כמה רצינית הייתה הכוונה, הראתה “פרשת הגלימות הסגולות” (shie jiken). בשנת 1627 התברר שהקיסר גו-מיזונואו (Go-Mizunoo) העניק גלימות סגולות לנזירים בניגוד לתקנות השוגונות. השוגונות ביטלה את ההענקות. נזירים בכירים ממקדשי הזן בקיוטו מחו נגד ההחלטה, ובהם הנזיר הנודע טאקואן סוהו (Takuan Sōhō), ובמהלך 1629 נגזרה עליהם גלות. ההענקה הייתה זכות מסורתית של הקיסר, וביטולה פגע ישירות בסמכותו הדתית. בסוף אותה שנה, לפי הלוח המערבי בדצמבר 1629, התפטר הקיסר בפתאומיות לטובת בתו בת החמש, בלי להיוועץ באדו. ההתפטרות הייתה שיאה של הפרשה, והיא נתפסת בדרך כלל גם כמחאה על התערבות השוגונות.[8] הפרישה לא הוציאה את גו-מיזונואו מן הזירה: כקיסר פורש המשיך להשפיע על החצר במשך עשרות שנים. אבל היא הציבה על הכס דווקא נכדה של בית טוקוגאווה.

פרשת הגלימות הסגולות

הקשר הזה נוצר בנישואים. ב-1620 נכנסה לארמון בקיוטו מאסאקו (Masako, נקראת גם קאזוקו, Kazuko), בתו של השוגון הידטאדה, כרעייתו של גו-מיזונואו. החתונה נחגגה בפאר רב.

 

החתונה של גו-מיזונואו.

 

בתה, אוקיקו (Okiko), היא שעלתה לכס ב-1629 כקיסרית מיישו (Meishō), האישה הראשונה על כס יפן מאז המאה ה-8, ומאסאקו נודעה מאז בשם טופוקומון-אין (Tōfukumon-in). כך הפך השוגון איימיצו לדודה של הקיסרית המכהנת. הנישואים לא יצרו שושלת קיסרית ממוצא טוקוגאווה, שכן מיישו לא נישאה ואחריה עלו לכס אחיה למחצה, אך מאסאקו גידלה אותם כבניה, ובמשך עשרות שנים היה ביתה גשר בין אדו לקיוטו. בדורות הבאים נשאו השוגונים בדרך כלל נשים מבתי האצולה הגבוהה של קיוטו ומבתי הנסיכים הקיסריים, וכך נקשרו שני הבתים זה בזה גם כשנישואי מאסאקו לא חזרו על עצמם.[9]

לצד הפיקוח באה התמיכה. השוגונות בנתה מחדש את ארמון הקיסר אחרי שריפות, מימנה טקסים והגדילה בהדרגה את אדמות החצר, שהסתכמו בתחילת התקופה בכעשרת אלפים קוקו ובהמשך בכשלושים אלף. אלה היו הכנסות צנועות, קטנות מאלה של דאימיו בינוני, אך יציבות. בקיוטו ישב נציג בכיר של השוגונות, ה”קיוטו שושידאי” (Kyōto shoshidai), ולצדו פקידים שהוצבו בארמון עצמו. השושידאי פיקח על החצר ועל האצולה ותיווך בין אדו לקיוטו, ובמשך רוב המאה ה-17 שימש גם נציג השוגונות במערב הארץ. סמכויותיו השתנו לאורך התקופה, וחלק ניכר מן הניהול הוטל על ממוני העיר קיוטו ועל מנגנונים אחרים. בשנות השישים של המאה ה-19 הועבר עיקר כוחו למשרה חדשה, “המגן של קיוטו” (Kyōto shugoshoku), שהופקדה בידי דאימיו בעל צבא משלו.

בתוך הגבולות הללו נשאר לחצר מרחב של ממש. הקיסר והאצילים שמרו על הטקסים הקדומים, על השירה ועל המסורת הספרותית, והמשיכו להעניק דרגות ותארים, ובכלל זה לשוגון עצמו, שקיבל דרגות ומשרות של החצר, כגון “שר הימין”. רק לעתים רחוקות עלה שוגון לקיוטו. איימיצו עשה זאת ב-1634 בראש שיירה עצומה, כדי להפגין את כוחו בפני החצר והעם, ואחריו לא ביקר שוגון בקיוטו עד 1863. בדרך כלל נשלחו שליחים בכירים לשני הכיוונים, וקבלת שליחי הקיסר באדו הייתה מן הטקסים החשובים בלוח השנה של הטירה.

היחסים בין שני המוסדות לא נשארו קבועים. בתחילת התקופה התאפיינו בעימותים גלויים, כמו פרשת הגלימות. במאה ה-18 התייצבו, והחצר זכתה לתמיכה רבה יותר. בסוף המאה ניסח היועץ הראשי מאצודאירה סאדאנובו (Matsudaira Sadanobu) את הרעיון שלפיו השוגון מנהל את הארץ מכוח ייפוי סמכות שהעניק לו הקיסר (taisei inin). התפיסה נועדה לחזק את השוגונות, אך היא גם הבהירה שמקור הסמכות נמצא בקיוטו. באותן שנים התגלעה מחלוקת על רצונו של הקיסר קוקאקו (Kōkaku) להעניק לאביו, שלא ישב על הכס, את התואר “קיסר פורש”. סאדאנובו סירב, ואצילים שתמכו ביוזמה נענשו. השוגונות עדיין יכלה לכפות את עמדתה, אבל עצם הניסיון של החצר היה סימן לשינוי.

במקביל התפתחו זרמי הגות שהעמידו את הקיסר במרכז. הוגי “הלימודים הלאומיים” (kokugaku), ובראשם מוטואורי נורינאגה (Motoori Norinaga, 1801-1730), ביקשו לחשוף את רוחה של יפן הקדומה בטקסטים כמו ה”קוג’יקי” (Kojiki)[10]. בתיאור הזה היה הקיסר צאצא ישיר של אלת השמש ומקור כל סמכות בארץ. נורינאגה עצמו לא קרא להפיל את השוגונות; הוא ראה בה מי שמנהלת את הארץ בשליחות הקיסר. ממשיכו הירטה אצוטאנה (Hirata Atsutane) הפיץ את הרעיונות בקרב סמוראים ואיכרים אמידים, ורבים מחסידיו היו לימים בין תומכי התנועה הקיסרית. “אסכולת מיטו” (Mitogaku), שצמחה, באופן אירוני, בנחלה של אחד משלושת בתי טוקוגאווה, שילבה נאמנות לקיסר עם תפיסה קונפוציאנית של סדר, ובחיבורו של אאיזאווה סיישיסאי (Aizawa Seishisai), “הדיונים החדשים” (Shinron) משנת 1825, הציעה תוכנית לחיזוק המדינה סביב הקיסר.[11]

כשבאמצע המאה ה-19 נכשלה השוגונות בהגנה על הארץ מפני המעצמות, יכלו מתנגדיה לטעון שהיא בגדה בשליחותה, ולהתכנס סביב הסיסמה “סונו ג’ואי” (sonnō jōi), “כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים”. הלגיטימציה הקיסרית, שהעניקה לשוגונות הכרה, הפכה למקור הלגיטימציה של מי שהפילו אותה.

חצר השוגון וביתו

טירת אדו

טירת אדו, שבמקומה משתרע כיום ארמון הקיסר בטוקיו (Tokyo), הייתה מרכז הממשל, מקום מושבו של בית השוגון ובמה לטקסים הפוליטיים החשובים ביפן. במרכזה עמד ארמון “הטבעת הראשית” (honmaru), שנחלק לשלושה מרחבים.

בחלק החיצוני, “אומוטה” (omote), שכנו אולמות קבלת הפנים והמשרדים. שם עבדו חברי מועצת הזקנים ושאר הפקידים, ושם התקבלו הדאימיו.

בחלק האמצעי, “נאקאאוקו” (nakaoku), התגורר השוגון ועבד בחברת משרתיו ומקורביו.

מאחוריהם השתרע האגף הפנימי, “אואוקו” (ōoku), מגורי אשת השוגון, אמו, פילגשיו והנשים ששירתו אותן. בין האגף הפנימי לבין שאר הארמון הפריד מעבר מבוקר, ומלבד השוגון לא הורשו לעבור בו גברים, אלא במקרים חריגים.[12]

החלוקה הזאת לא הייתה רק עניין אדריכלי. ההיסטוריון לוק רוברטס (Luke Roberts), זיהה בכל שכבות השלטון של טוקוגאווה הבחנה בין “אומוטה“, הפנים הרשמיות והציבוריות, לבין “אוצ’י” (uchi), הפנים הביתיות. באולמות החיצוניים התנהל הסדר כפי שהוצג לעולם; במרחבים הפנימיים התנהלו הקשרים האישיים, ההחלטות הלא-רשמיות והמידע שלא נאמר בקול. השוגון עבר כל יום בין שני העולמות האלה.[13]

טקס, מושב ודרגה

באולמות החיצוניים התקיימו קבלות הפנים של הדאימיו: בראש השנה, בחגים קבועים ובימים מסוימים בכל חודש, וכן בעת הגעתם לאדו ועזיבתם במסגרת השירות החלופי. כל פרט בטקס ביטא את מקומו של אדם בהיררכיה. הדאימיו המתינו בחדרים שונים לפי מעמדם ולפי קרבתם לבית טוקוגאווה: חדרים נפרדים לשלושת בתי טוקוגאווה הקרובים, לבכירי הווסאלים הוותיקים ולאדונים החיצוניים הגדולים. מקום הישיבה, המרחק מן השוגון, הלבוש לפי דרגת החצר, מספר המתנות ואופן מסירתן נקבעו בדקדוק. מי שהועבר לחדר המתנה מכובד יותר זכה לקידום, ומי שמקומו נלקח ממנו ידע שמעמדו נפגע.

על הטקסים הופקדו “הקוקה” (kōke), בתים ותיקים בעלי ייחוס, שהתמחו בנוהלי החצר ובמגעים עם קיוטו. מעמדם הטקסי עלה בהרבה על כוחם הפוליטי, אך הם שלטו בידע שבלעדיו לא יכול היה דאימיו לעמוד בטקס בלי להתבזות.

בשנת 1701, בזמן ההכנות לקבלת שליחי הקיסר בטירה, שלף הדאימיו אסאנו נאגאנורי (Asano Naganori) את חרבו ותקף את הקוקה קירה יושינאקה (Kira Yoshinaka). שליפת חרב בטירת השוגון הייתה עבירה חמורה. אסאנו נצטווה להתאבד באותו יום, ונחלתו הוחרמה. נקמת שומריו, “47 הרונין”, הפכה לאחד הסיפורים המפורסמים בתרבות יפן, אך במקורה היא עדות לעד כמה טעון היה המרחב הטקסי של הטירה.

 

ראו באתר זה: 47 הרונין[14]

בשנת 1701, בזמן ההכנות לקבלת שליחי הקיסר בטירה, שלף הדאימיו אסאנו נאגאנורי (Asano Naganori) את חרבו ותקף את הקוקה קירה יושינאקה (Kira Yoshinaka).

גישה, קרבה ומקורבים

הגישה אל השוגון הייתה משאב פוליטי. זכות “אוממיאה” (omemie), להתייצב לפני השוגון, הבדילה בין ההאטאמוטו, הווסאלים הבכירים, לבין הגוקנין, שלא נהנו ממנה. גם בין בכירי השלטון, מי שראה את השוגון ושמע ממנו ישירות החזיק בכוח שלא נבע ממשרתו. ככל שהתגבש הממשל, נוצר צורך במתווכים בין השוגון, ששהה בעיקר באגף האמצעי, לבין מועצת הזקנים, שעבדה באולמות החיצוניים.

את הצורך הזה מילא ה”סובה יונין” (soba yōnin), “המקורב”, שהעביר דיווחים ובקשות בין השוגון ליועציו. התפקיד מוסד ב-1681, בימי השוגון החמישי, טוקוגאווה צונאיושי (Tsunayoshi). חשיבותו גברה שלוש שנים אחר כך. ב-1684 נרצח בתוך הטירה הטאירו הוטה מאסאטושי (Hotta Masatoshi), היועץ הבכיר ביותר, בידי קרוב משפחתו. בעקבות הרצח הורחקה מועצת הזקנים מלשכת השוגון, ומי שגישר ביניהם קנה כוח רב. הדוגמה הבולטת היא יאנאגיסאווה יושיאסו (Yanagisawa Yoshiyasu). הוא החל את דרכו כמשרת זוטר של צונאיושי, עוד לפני שזה היה לשוגון, ועלה לדרגת דאימיו בעל נחלה גדולה. יאנאגיסאווה לא החזיק במשרה הבכירה ביותר, אך קרבתו לשוגון העניקה לו השפעה רבה יותר מזו של רבים מחברי המועצה.[15]

המקורבים עוררו התנגדות עזה בקרב הדאימיו הוותיקים, שראו בהם מתחרים בלתי לגיטימיים. אחרי מות צונאיושי ב-1709 פרש יאנאגיסאווה מן השלטון, ובתקופות מאוחרות יותר שבה התופעה ונעלמה לסירוגין. במאה ה-18 עלה טאנומה אוקיצוגו (Tanuma Okitsugu) ממשרת סובה יונין לחברות במועצת הזקנים עצמה. הוא נפל זמן קצר אחרי מות פטרונו, השוגון אייהארו (Ieharu), כשהקרבה האישית שעליה נשען כוחו נעלמה.

האגף הפנימי

האואוקו התגבש כמוסד בעשורים הראשונים של המאה ה-17. בשנת 1618 נקבעו לו תקנות ראשונות, ובימי איימיצו יוחס ארגונו למטפלתו של השוגון, קאסוגה נו צובונה (Kasuga no Tsubone), שנודעה בהשפעתה על ענייני החצר. בשיאו חיו בו מאות נשים. בראשו עמדה אשתו הרשמית של השוגון, ה”מידאידוקורו” (midaidokoro), בדרך כלל בת למשפחת אצולה או לבית נסיכים בקיוטו. את ענייני היום-יום ניהלו נשים בכירות, ה”טושיורי” (toshiyori), שהיו אחראיות על מאות משרתות בדרגות שונות, מן המשרתות האישיות של השוגון ועד העובדות במטבחים ובמשרדים. רבות מן הנשים הבכירות היו בנות סמוראים, ועבודתן בטירה הייתה קריירה מסודרת, עם דרגות, משכורות וחובות.[16]

משמעותו הפוליטית של האואוקו נבעה מתפקידו בהולדת יורשים, וכאן נדרשת הבחנה בין שני מוקדי מעמד. אשת השוגון הרשמית החזיקה במעמד הטקסי הבכיר באגף הפנימי, אך נשות השוגונים מבתי קיוטו ילדו מעט ילדים ששרדו, ורוב השוגונים שנולדו לשוגון היו בני פילגשים. אם היורש, גם אם לא הייתה האישה הרשמית, יכלה לצבור השפעה רבה, שמקורה באימהות ובקרבה לשליט העתידי. שני המוקדים לא התאחדו בהכרח באותה אישה. אמו של שוגון זכתה למעמד רב, והדוגמה הידועה היא קיישואין (Keishōin), אמו של צונאיושי. בשנת 1702 העניקה לה החצר דרגה גבוהה במיוחד, “הדרגה הראשונה הזוטרה” (juichii), כבוד חריג לאישה מחוץ לבית הקיסר, והיא הייתה מעורבת בענייני החסות הדתית של בנה. בבחירת יורשים, במינוי מקורבים ובקשרים עם בתי הדאימיו, שנשותיהם ובנותיהם ביקרו בטירה, יכלו נשות האגף הפנימי להשפיע על הממשל, אף שלא החזיקו במשרות רשמיות.

יש להבחין בין השפעה זו לבין הדימוי של “הרמון” מלא תככים, שהתקבע בעיקר בספרות פופולרית ובסדרות טלוויזיה. החוקרות סגל (Seigle) וצ’אנס (Chance), שהסתמכו על יומנים, זיכרונות ורישומים רשמיים, מתארות מוסד בעל היררכיה, נוהלים ומסורות משלו, שבו נשים רבות פעלו בעיקר לשמירת המוסד ומעמדן בתוכו. סדרי האגף הפנימי השתנו לאורך התקופה, ומידת השפעתו הייתה תלויה גם באישיות השוגון ובנסיבות.

ראו באתר זה: הפילגשים בסין[17]

הירושה

בית שושלתי ביפן לא נזקק בהכרח לבן ביולוגי. אימוץ יורש מבית קרוב, ואף מבית אחר, היה מוסד מקובל, והשוגונות השתמשה בו בעצמה. כבר אייאסו דאג לגיבוי: שלושה מבניו הצעירים קיבלו נחלות גדולות באווארי (Owari), בקיי (Kii) ובמיטו, והקימו את “שלושת הבתים” (gosanke), שמהם ייבחר יורש כשהענף הראשי יכלה. במאה ה-18 נוספו להם שלושה בתים קרובים נוספים, ה”גוסאנקיו” (gosankyō), מצאצאי השוגונים יושימונה (Yoshimune) ואיישיגה (Ieshige).

הסדרי הירושה בפועל היו מגוונים יותר מן המתווה הזה. השוגון הרביעי, אייצונה (Ietsuna), עלה לכס ב-1651 בגיל עשר, ובשנותיו הראשונות שלטו בשמו יועצים ובני משפחה. הוא מת בלי בן, והתואר עבר לאחיו צונאיושי. גם לצונאיושי לא נותר יורש, והוא אימץ את אחיינו, איינובו (Ienobu). בנו של איינובו, אייצוגו (Ietsugu), מת בילדותו ב-1716, ואז הופעל לראשונה הגיבוי: יושימונה, הדאימיו של קיי, הפך לשוגון השמיני. מאה וארבעים שנה אחר כך, ב-1858, התנהל מאבק פוליטי חריף בין תומכי יורש מבית קיי לבין תומכי יושינובו (Yoshinobu), בן בית מיטו שאומץ לאחד מן הבתים הקרובים. הסיעה של קיי ניצחה, ויושינובו עלה לכס רק בסוף 1866, כשהשוגונות כבר הייתה שקועה במשבר עמוק.

בית טוקוגאווה הבחין בין המשרה לבין האדם שאייש אותה. היו שוגונים מעורבים מאוד בשלטון: איימיצו, שהשלים את מוסדות השוגונות; צונאיושי, שהנהיג מדיניות אישית, כמו התקנות להגנה על בעלי חיים שבזכותן נודע בכינוי “שוגון הכלבים”; ויושימונה, שערך רפורמות כלכליות ומנהליות נרחבות. אחרים היו ילדים, חולים או אדישים, והשלטון התנהל בשמם בידי יועצים ומקורבים. השוגון איינארי (Ienari) ישב על הכס כחמישים שנה, הוליד עשרות ילדים והשיא רבים מהם לבתי הדאימיו, ומשפחתו הפכה למקור של קשרים פוליטיים. המערכת המשיכה לפעול גם בלי שוגון פעיל, וזה אחד מסימני יציבותה.

השוגון והדאימיו

את היחסים בין השוגונות לבין הנחלות נוהגים החוקרים לכנות “באקוהאן” (bakuhan taisei), צירוף של “באקו”, קיצור של באקופו, ו”האן”, הנחלות שבשליטת הדאימיו. השיטה נשענה על מתח. הדאימיו ניהלו את נחלותיהם במידה רבה של עצמאות: החזיקו צבא, גבו מסים, חוקקו חוקים, ולעתים קרובות הנפיקו כסף נייר לשימוש מקומי. השוגונות לא החזיקה פקידים בתוך הנחלות ולא גבתה בהן מסים ישירים. ההיסטוריון מארק ראווינה (Mark Ravina) תיאר את יפן של טוקוגאווה כ”מדינה מורכבת”, שבה הדאימיו פעלו כשליטים לכל דבר בתחומם.[18] אבל מעמדם, ובראש ובראשונה המשך שלטון ביתם, היו תלויים בסדר שקבעה השוגונות. כל דאימיו קיבל את נחלתו בתעודת הענקה מן השוגון, וחידש את שבועת האמונים עם עלייתו של כל שוגון חדש.

הנחלות דורגו ביחידות “קוקו” (koku). קוקו, כ-180 ליטר של אורז, נחשב לכמות שאדם בוגר צורך בשנה. אבל דירוג הנחלה בקוקו לא היה סכום האורז שנכנס לאוצר הדאימיו; זה היה אומדן של כושר הייצור שלה, ששימש לקביעת מעמדה ולקביעת חובות השירות שהוטלו עליה. הכנסתו בפועל של הדאימיו, ממסים שנגבו מן האיכרים, הייתה חלק מן האומדן הזה. הסף להכרה כדאימיו עמד על 10,000 קוקו, והגדולה שבנחלות, זו של בית מאדה (Maeda) בקאגה (Kaga), הוערכה ביותר ממיליון קוקו.

כלי הפיקוח

לרשות השוגונות עמד מגוון כלים.

הראשון בהם היה הירושה. כל העברת שלטון בנחלה חייבה את אישור השוגון, ובית שנותר בלי יורש מוכר היה צפוי לאבד את נחלתו. במחצית הראשונה של המאה ה-17 נאסר אימוץ יורש על ערש דווי, ונחלות רבות הוחרמו מסיבה זו. בשנת 1651, לאחר שנחשפה מזימה של סמוראים מחוסרי אדון בהנהגת יואי שוסצו (Yui Shōsetsu), הבינה השוגונות שההחרמות יוצרות המוני לוחמים מחוסרי פרנסה, והקלה באיסור. הסמכות להחרים נשארה בעינה, אך השוגונות למדה להפעיל אותה במשורה.

הכלי השני היה הנישואים. “התקנות לבתי הלוחמים” (Buke shohatto) משנת 1615, שחודשו בגרסאות שונות עם עלייתו של כל שוגון, חייבו אישור לנישואי בני משפחות הדאימיו, ואסרו על הדאימיו לכרות בריתות ביניהם. הכלי השלישי היה השליטה במרחב: ככלל הותרה טירה אחת לכל נחלה, וטירות רבות פורקו בעקבות הצו; תיקון בטירה חייב היתר; ונאסרה בניית ספינות מלחמה גדולות.

הכלי הרביעי היה ההעברה, הקיצוץ וההחרמה. בימי שלושת השוגונים הראשונים הוחרמו או קוצצו נחלות רבות, ודאימיו הועברו ממקום למקום לפי צורכי השוגונות. מאמצע המאה ה-17 פחתו הצעדים האלה בהרבה. השוגונות גם הטילה על הדאימיו חובות שירות: גיוס כוחות בעת הצורך, ועבודות ציבוריות כמו ביצורים, סכרים ותיקון מקדשים, שמומנו מכיסם.[19]

בפועל, הסמכות הפורמלית הייתה רחבה בהרבה מן השימוש בה. השוגונות התערבה בענייני נחלה בעיקר כשהסדר הכללי היה בסכנה: כשפרץ סכסוך ירושה פומבי בין סיעות של יועצים (oie sōdō), כשמרידת איכרים חרגה מגבולותיה, או כשדאימיו נכשל בניהול עד כדי פגיעה בשלום. גם אז העדיפה לרוב לקצץ, להעביר או להחליף את הדאימיו ביורש מתאים, ולא להחרים. לוק רוברטס הראה כי הפער בין החוק לבין הנוהג התנהל לעתים קרובות באמצעות “סודות גלויים”. כשמת דאימיו בלי יורש מוכר, נהגו פקידי הנחלה להסתיר את מותו, להגיש בשמו בקשה לאמץ יורש, ורק לאחר אישורה לדווח על הפטירה. פקידי השוגונות ידעו היטב מה מתרחש, אך כל עוד נשמרה הצורה הרשמית, לא ראו צורך להתערב.[20]

היחסים נבנו גם בנישואים ובאימוץ: בנות בית טוקוגאווה הושאו לבתי דאימיו, ובני השוגון אומצו כיורשים בנחלות גדולות, וכך נקשרו גם בתים חיצוניים ותיקים בקשרי משפחה לבית השליט. אחוזות הדאימיו באדו שימשו מעין שגרירויות של הנחלות. ישבו בהן פקידי קשר, שליוו את ענייני הנחלה מול השוגונות, אספו מידע על הנעשה בטירה וטיפחו קשרים עם בכירי השלטון.

מדרג הדאימיו

בית טוקוגאווה מיין את הדאימיו לפי קרבתם לבית. “שימפאן” (shinpan), “הנחלות הקרובות”, היו בידי קרובי משפחה, ובראשם שלושת הבתים. “פודאי” (fudai), “הווסאלים התורשתיים”, היו דאימיו שמשפחותיהם שירתו את טוקוגאווה עוד לפני סקיגהארה. “טוזאמה” (tozama), “האדונים החיצוניים”, היו בתי דאימיו שלא השתייכו לגרעין הווסאלים התורשתיים של טוקוגאווה. היו בהם בעלי ברית של אייאסו, שאף לחמו לצדו, לצד יריבים שקיבלו את מרותו לאחר ניצחונו.

החלוקה הזאת לא חפפה את חלוקת העושר והכוח. הטוזאמה החזיקו בחלק מן הנחלות הגדולות ביותר, כמו קאגה, סאצומה (Satsuma) וסנדאי (Sendai), אך לא שותפו בניהול השוגונות. הפודאי החזיקו בדרך כלל בנחלות קטנות, אך מתוכם מונו חברי מועצת הזקנים ושאר בעלי המשרות הבכירות. בני שלושת הבתים נהנו מן היוקרה הגבוהה ביותר, אך גם הם הורחקו בדרך כלל מן הממשל השוטף. העושר, היוקרה והגישה לשלטון חולקו בין קבוצות שונות, ואף אחת מהן לא ריכזה את שלושתם. גם כל קבוצה לא הייתה אחידה: בין הטוזאמה היו בתים שנקשרו לבית טוקוגאווה בנישואים וזכו למעמד מכובד, ובין הפודאי היו בתים גדולים לצד בתים קטנים מאוד.

השירות החלופי

המנגנון המוכר ביותר ביחסי השוגון והדאימיו היה “סנקין קוטאי” (sankin kōtai), “השירות החלופי”. ראשיתו בנוהג של דאימיו להתייצב באדו כאות נאמנות, נוהג שהיה לו תקדים כבר בימי הידיושי. ב-1635 קבע השוגון איימיצו, בגרסה חדשה של התקנות לבתי הלוחמים, שהדאימיו יגיעו לאדו בתורנות, בכל שנה בחודש הרביעי, וב-1642 הורחבה החובה גם לדאימיו מן הפודאי. ככלל, שהה כל דאימיו שנה באדו ושנה בנחלתו, ואשתו ויורשו התגוררו באדו דרך קבע. הסדרי השהייה לא היו אחידים, ולכמה בתים היו הסדרים מיוחדים: הדאימיו של מיטו, למשל, ישב באדו דרך קבע.

המונח “סנקין” פירושו “התייצבות לשירות”, והשירות הזה היה בבסיסו חובה צבאית של וסאל כלפי אדונו. קונסטנטין ואפוריס (Constantine Vaporis) מראה כי כך הבינו אותו גם בני התקופה: השיירה של הדאימיו נבנתה כצבא בתנועה, והשהייה באדו כללה חובות שמירה, השתתפות בטקסים ונוכחות בקבלות הפנים בטירה. הנוכחות הזאת, שנה אחר שנה, הפכה את הדאימיו לחלק מן החצר של השוגון והעמידה אותם, בסדר קבוע, מול שליטם ומול עמיתיהם.[21]

לעתים קרובות נאמר שהשיטה נועדה לרושש את הדאימיו. כדאי להפריד בין מטרותיה לבין תוצאותיה. בתקנות של 1635 עצמן נקבע כי מספר המלווים גדל לאחרונה יותר מדי, ויש לצמצמו, משום שההוצאה מכבידה על הנחלות ועל תושביהן.[22] השוגונות לא דרשה פאר; הדאימיו הם שהתחרו ביניהם בגודל שיירותיהם ובהדר אחוזותיהם באדו, כי אלה ביטאו את מעמדם. התוצאה אכן הייתה הוצאה עצומה, שבלעה חלק ניכר מהכנסות הנחלות, אך זו הייתה תוצאה של שירות, נוכחות ותחרות על יוקרה, ולא בהכרח תכלית מוצהרת.

היבט הפיקוח היה ממשי. נשות הדאימיו ויורשיהם באדו שימשו למעשה בני ערובה, ולאורך הדרכים הראשיות הוצבו מחסומים (sekisho), שהידוע שבהם היה מחסום האקונה (Hakone). הבודקים הונחו למנוע את הכנסת הנשק לאזור אדו ואת יציאת הנשים ממנה, ובמיוחד את הברחתן של נשות הדאימיו מן הבירה. השילוב בין שירות לבין ערבות הוא שהפך את השיטה ליעילה: היא חייבה את הדאימיו להתייצב שוב ושוב לפני השוגון, והשאירה בידו את היקר להם מכל.

לאחר דיכוי מרד שימאבארה (Shimabara, 1638-1637)[23], שבו השתתפו איכרים ורונין ורבים ממשתתפיו היו נוצרים, לא התחוללה במשך דורות מלחמה רחבת היקף בין השוגונות לבין קואליציה של דאימיו. השלום בין בתי הלוחמים לא מנע מרידות חברתיות, ומרידות איכרים פרצו לאורך כל התקופה. אבל היציבות הפוליטית נשענה על הסכמה לא פחות מאשר על כפייה. הדאימיו נהנו מן השלום, מן ההכרה בזכותם לשלוט בנחלותיהם ומן ההגנה שהעניק להם הסדר הכללי מפני יריבים ומפני התקוממויות. כשהסדר הזה הפסיק להבטיח את האינטרסים שלהם, נחלשה גם מחויבותם אליו.

מוסדות השוגונות

מוסדות השוגונות לא נבנו לפי תכנית אחת. הם צמחו מתוך המנגנון שניהל את אחוזות בית טוקוגאווה עוד לפני 1600, והתגבשו בעיקר בימי איימיצו. לכן יש להבחין בין שני תחומים שהשוגונות עסקה בהם בבת אחת. הראשון היה ניהול בית טוקוגאווה עצמו: אדמותיו, וסאליו הישירים, הערים והמכרות שבשליטתו. השני היה סמכותו של השוגון כלפי כלל הנחלות, החצר והמקדשים, וכלפי העולם החיצון. אותם אנשים ניהלו את שני התחומים, אך הסמכויות היו שונות: בראשון שלטה השוגונות ישירות, ובשני פעלה דרך הדאימיו.

את כוח האדם סיפקו הווסאלים הישירים של השוגון. הבכירים שבהם, “האטאמוטו” (hatamoto, “אנשי הדגל”), היו כחמשת אלפים במספר. מתחתם עמדו “הגוקנין” (gokenin), יותר מפי שלושה מהם. רובם קיבלו קצבאות באורז, וחלקם החזיקו באדמות קטנות. מתוכם מונו הפקידים, השופטים, השומרים, גובי המסים ומנהלי האדמות של השוגונות. המשרות הבכירות, לעומת זאת, נשמרו לדאימיו מן הפודאי. כך נשענה השוגונות על שתי שכבות: דאימיו נאמנים בראש, ושירות של וסאלים תורשתיים מתחתם.

כיצד התקבלה החלטה

בראש המנגנון עמדה “מועצת הזקנים” (rōjū), שמנתה בדרך כלל ארבעה או חמישה דאימיו מן הפודאי. היא פיקחה על הדאימיו, על הקשרים עם החצר, על המקדשים ועל מדיניות החוץ. מתחתיה פעלה “מועצת הזקנים הצעירים” (wakadoshiyori), שפיקחה על הווסאלים הישירים ועל אנשי הטירה. בעתות משבר מינה השוגון מעליהן “טאירו” (tairō), יועץ עליון, בדרך כלל מבין בתים מעטים של פודאי.

שני עקרונות שבו וחזרו בכל דרגות המנגנון: ריבוי נושאי משרה באותו תפקיד, ותורנות חודשית (tsukiban). בכל חודש טיפל אחד מחברי המועצה בעניינים השוטפים, והעניינים החשובים הובאו לדיון משותף. כך נמנע ריכוז כוח רב מדי בידי אדם אחד, ונוצרה אחריות משותפת להחלטות. מסמך שהגיע מנחלה או מממונה הועבר לחבר המועצה התורן ונדון במועצה. בעניינים חשובים הובא לפני השוגון, לעתים בתיווך המקורבים. משם יצאה ההוראה בחזרה: לממונים, שביצעו אותה, או לדאימיו, שנדרשו לציית לה. ההחלטה הרשמית הייתה של השוגון. בפועל, ובייחוד כשהשוגון לא היה מעורב, היא התגבשה בדיונים בין היועצים.

הוראות כלליות פורסמו כצווים (ofuregaki). הם נשלחו לאחוזות הדאימיו באדו ומשם לנחלות, וכן לממונים על אדמות השוגון ולערים שבשליטתו. השוגונות לא הורתה לאיכרים בנחלות הדאימיו כיצד לנהוג; היא הורתה לדאימיו, והם היו אחראים לביצוע. דרך זו חסכה ממנה מנגנון גדול, אך גם השאירה את הביצוע בידיים שאינן שלה. לצד הערוץ הרשמי פעלו ערוצי גישה אישיים: מקורבי השוגון, נשות האגף הפנימי, וקשרי משפחה בין בתי הדאימיו לבין בכירי השלטון. הגבול בין הערוצים לא היה חד, וחלק ניכר מן הכוח הפוליטי נבנה דווקא במפגש ביניהם.

משגיחים וממונים

על הפיקוח הופקדו שתי דרגות של משגיחים. “המשגיחים הגדולים” (ōmetsuke) היו כפופים למועצת הזקנים ופיקחו על הדאימיו. עם הזמן הפכו לגורם שמסר לדאימיו את הוראות השוגון וניהל את הטקסים בטירה. “המשגיחים” (metsuke) היו כפופים למועצת הזקנים הצעירים, והשגיחו על ההאטאמוטו והגוקנין. אלה לא היו כוח משטרה במובן המודרני: תפקידם היה לדווח, לבדוק ולשמור על הסדר בתוך מעמד הלוחמים.

הביצוע הוטל על “שלושת הממונים” (san bugyō), שלושה סוגי משרות ולא שלושה אנשים. “הממונים על המקדשים” (jisha bugyō) מונו מקרב הדאימיו. הם פיקחו על המקדשים הבודהיסטיים ועל מקדשי השינטו, ושפטו בסכסוכים שחצו את גבולות הנחלות. “הממונים על הכספים” (kanjō bugyō) מונו מקרב ההאטאמוטו, וניהלו את כספי השוגונות ואת אדמותיה. “ממוני העיר” (machi bugyō) של אדו שימשו ראשי עיר, מפקדי משטרה ושופטים לתושבים שאינם סמוראים. נושאי המשרות הללו השתתפו, בצירוף נציגי מועצת הזקנים והמשגיחים, בהרכב המועצה העליונה (hyōjōsho). המועצה דנה בעניינים שחרגו מסמכותו של ממונה אחד, ושימשה מעין בית משפט עליון.

בערים החשובות מחוץ לאדו הציבה השוגונות ממונים מטעמה: מפקד טירת אוסקה וממוני העיר שם, ממוני העיר קיוטו לצד השושידאי, והממונה על נגסאקי (Nagasaki), שהיה אחראי לסחר עם ההולנדים והסינים ולפיקוח על הנצרות האסורה. על אדמות השוגון באזורים הכפריים פיקחו מנהלים שהיו כפופים לממונים על הכספים. ניהול זה היה אחד הצדדים הפחות זוהרים של השלטון, אך הוא שסיפק את ההכנסות שעליהן נשען כל השאר.

את המערכת הזאת אין לדמות לממשלה מודרנית. היו בה משרות ומנגנונים יציבים ותחומי אחריות מוכרים, אך חלוקת הסמכויות לא תאמה את המבנה המשרדי ואת הפרדת הרשויות של מדינה מודרנית: אותם אנשים חוקקו, ביצעו ושפטו. המשפט לא היה פומבי, ולשוגונות הייתה סמכות שיפוט על הסמוראים ועל הדאימיו עצמם. סמוראי, כולל דאימיו, שעבר עבירה חמורה נדון לרוב ל”ספוקו” (seppuku), התאבדות טקסית. הספוקו ביטא הבחנה מעמדית בדרך הענישה; גורל המשפחה והנחלה נקבע בנפרד. פרשת אסאנו מ-1701[24], שבה איבד ביתו את נחלתו, ממחישה את ההבדל.

המעבר לממשל אזרחי שינה את פני מעמד הלוחמים כולו. הסמוראים הורחקו מן הכפרים ורוכזו בערי הטירה, קיבלו קצבאות באורז לפי דרגתם, ובתקופת השלום הפכו מלוחמים בעלי אדמות לפקידים בשכר הנושאים חרב. “התקנות לבתי הלוחמים” חייבו אותם לעסוק בלימוד ובאומנויות הלחימה גם יחד, ואת הנאמנות לאדון נדרשו להסב לנאמנות למערכת, לבית הדאימיו או לשוגונות. ההיסטוריונית אייקו איקגאמי (Eiko Ikegami) תיארה את התהליך כ”אילוף הסמוראים”. בלי המהפך הזה, לא הייתה השוגונות יכולה לנהל ארץ שלמה בעזרת מנגנון קטן יחסית.[25]

למהפך היה מחיר. בני התקופה תיארו את הסדר המדיני כ”שלום הגדול” (taihei), ובמשך דורות חיו בו לוחמים שלא ראו שדה קרב. זהותם נשענה על יכולת לחימה, בעוד שעיסוקם בפועל היה מנהל, שמירה וטקס. ההחרמות של המחצית הראשונה של המאה ה-17 הותירו רבבות “רונין” (rōnin), סמוראים בלי אדון, ומקצתם נמנו על המעורבים במזימה של 1651. גם מי שנשאר בשירות לא היה מוגן מפני שחיקה: קצבאותיהם של רבים התקשו לעמוד בהוצאות המחיה, בתנודות המחירים ובחובות, ובנחלות מסוימות גם קוצצו. סמוראים זוטרים רבים שקעו בחובות, ומקצתם השלימו את הכנסתם בעבודות בית, כמו ייצור מטריות או מנורות נייר. מקרב הסמוראים הזוטרים של נחלות המערב יצאו לימים רבים מן הפעילים שהפילו את השוגונות.

בסיס הכוח, הצדקתו וקשרי החוץ

כוחו של השוגון נשען קודם כל על אדמות בית טוקוגאווה. בסוף המאה ה-17 הוערכו האדמות שבשליטתו הישירה בכארבעה מיליון קוקו, כחמישה-עשר אחוזים מתפוקת הארץ כולה, ויחד עם אדמות ההאטאמוטו, בכרבע ממנה. במקום למנות עליהן דאימיו, ניהלה אותן השוגונות באמצעות מנהלים מטעמה, ה”גונדאי” (gundai) וה”דאיקן” (daikan). חשובה לא פחות הייתה השליטה בערים הגדולות, אדו, קיוטו, אוסקה ונגסאקי, ובמכרות הזהב והכסף, ובראשם מכרה הזהב באי סאדו (Sado) ומכרה הכסף באיוואמי (Iwami). המכרות סיפקו לשוגונות מתכות ומשאב כלכלי; הסמכות להסדיר את המטבע ולטבוע מטבעות נבעה ממעמדה כשלטון העליון. בנחלות הדאימיו לא גבתה השוגונות מסים, ולכן, כשהכנסותיה פחתו במאה ה-18, נאלצה לחפש מקורות אחרים, ובהם הפחתת תכולת המתכת היקרה במטבעות והטלת “הלוואות” כפויות על סוחרים. גם הסחר בנגסאקי היה מקור הכנסה ושליטה: השוגונות קבעה את היקפו ואת מכסות הנחושת והכסף שהותר לייצא, ולאורך המאה ה-18 צמצמה אותו בהדרגה כדי לעצור את זליגת המתכות היקרות מן הארץ. כוחה הכלכלי של השוגונות היה גדול מזה של כל דאימיו, אך מוגבל בהרבה מזה של ממשלה מרכזית.

השלום הממושך יצר בעיה שהשוגונות לא צפתה. ריכוז הסמוראים בערי הטירה והשירות החלופי הביאו לצמיחה עירונית מהירה. אדו הגיעה בראשית המאה ה-18 לכמיליון תושבים, ואוסקה וקיוטו היו כל אחת לעיר של מאות אלפים. מי שהרוויחו מן הצמיחה היו בעיקר העירונים, ה”צ’ונין” (chōnin), ובראשם הסוחרים. בסדר הרשמי הם עמדו בתחתית הסולם, אבל בפועל נזקקו להם כל השאר. הדאימיו מכרו את אורז המס שלהם באוסקה באמצעות סוחרים, ולוו מהם על חשבון יבולים עתידיים. ההאטאמוטו והגוקנין באדו היו תלויים בסוחרים שהמירו את קצבאות האורז שלהם לכסף והלוו להם. השוגונות השיבה בחוקי מותרות, בהלוואות כפויות, ובשנת 1789 גם בביטול גורף של חובות ישנים של וסאליה לסוחרים. הצעדים האלה הראו שהיא עדיין יכלה לכפות את רצונה על הסוחרים, אבל לא שינו את המבנה: הכנסות מעמד השליטים נשענו על אורז, ואילו הכלכלה התנהלה בכסף.[26]

את הסמכות הזאת הצדיקה השוגונות גם ברעיונות. היא הציגה את עצמה כ”קוגי” (kōgi), “השלטון הציבורי”, שמבטיח שלום לכל הארץ. ההגות הניאו-קונפוציאנית, שבה נעזרה במידה גוברת, העמידה במרכז את חובותיו של השליט: לשלוט בחסד, לדאוג לרווחת העם ולשמור על סדר, שבו כל אדם יודע את מקומו. ההיסטוריון הרמן אומס (Herman Ooms) הראה שהדימוי שלפיו הייתה הניאו-קונפוציאניות אידיאולוגיה רשמית מראשית התקופה מוגזם; הלגיטימציה של השלטון שאבה בה בעת מן הבודהיזם, מן השינטו ומפולחן אייאסו. לרעיון חובות השליט היה גם צד נוסף: שליט שאינו ממלא אותן מאבד את הצדקת שלטונו.[27]

גם קשרי החוץ שימשו כלי שלטוני. בשנות השלושים של המאה ה-17 נאסר על יפנים לצאת מן הארץ, והפורטוגלים גורשו. המדיניות מכונה “סאקוקו” (sakoku), “ארץ סגורה”, אך המונח נטבע רק ב-1801, והחוקרים מראים כי יפן ניהלה את קשריה עם העולם דרך ארבעה ערוצים מפוקחים. את נגסאקי, שבה פעלו הסוחרים ההולנדים והסינים, ניהלה השוגונות ישירות. שלושת הערוצים האחרים הופקדו בידי דאימיו: בית סו (Sō) של צושימה (Tsushima) ניהל את הקשרים עם קוריאה; בית שימאזו (Shimazu) של סאצומה שלט, ברשות אייאסו, בממלכת ריוקיו (Ryūkyū; אוקינאווה, Okinawa); ובית מאצומאה (Matsumae) ניהל את הסחר עם האיינו (Ainu) באזו (Ezo; הוקאידו, Hokkaido). בכל המקרים, הסמכות לקבוע מה מותר ומה אסור נשארה בידי אדו.[28]

רונלד טובי (Ronald Toby) הראה כיצד שימשו הקשרים האלה את יוקרת השוגון בתוך יפן. בין 1607 ל-1811 נשלחו ליפן שתים-עשרה משלחות רשמיות מקוריאה. רובן המשיכו לאדו; האחרונה התקבלה בצושימה. גם מריוקיו הגיעו משלחות, שבהן הקפידו המשתתפים, בהוראת סאצומה, ללבוש בגדים בסגנון סיני. מסען של המשלחות לאורך הדרכים, בלוויית מאות אנשים, הציג בפני הציבור היפני את השוגון כשליט שעמים זרים באים לכבדו. ראש התחנה ההולנדית בנגסאקי נדרש לעלות לאדו ולהתייצב לפני השוגון, והרופא הגרמני אנגלברט קמפפר (Engelbert Kaempfer), שהשתתף במסעות כאלה בשנות התשעים של המאה ה-17, תיאר כיצד נדרשו ההולנדים להציג את עצמם ואת מנהגיהם לשוגון ולאנשי חצרו. עם קוריאה וריוקיו קיימה יפן יחסים דיפלומטיים, ועם סין והולנד קשרי מסחר בלבד. במרבית התקופה, לפני פתיחת יפן באמצע המאה ה-19, לא שלחו השוגונים משלחות לבירות זרות, וכך יכלה השוגונות להציג את השוגון כמי שמקבל כבוד ואינו נדרש להעניק אותו. אך אין לייחס לה שליטה מלאה בסדר הזה: הקוריאנים ראו במשלחותיהם ביטוי ליחסים בין שווים, וממלכת ריוקיו המשיכה להעלות מס לסין בה בעת שהתייצבה באדו.

משבר הסמכות

במחצית הראשונה של המאה ה-19 נחלשה השוגונות מבפנים: הכנסותיה לא עמדו בהוצאות, רפורמות חוזרות לא הצליחו לייצב את כספיה, ונחלות כמו סאצומה וצ’ושו (Chōshū) ערכו רפורמות מוצלחות יותר ובנו לעצמן כוח עצמאי. אבל מה שחשף את גבולות הסדר היה האתגר מבחוץ. כשהגיעו ספינותיו של הקומודור מתיו פרי (Matthew Perry) ב-1853, ביקשה השוגונות את חוות דעתם של הדאימיו. ההתייעצות נועדה גם לגייס הסכמה ואחריות משותפת, אבל היא העניקה לדאימיו פתח להשפיע על מדיניות שהשוגונות ביקשה בעבר לרכז בידיה. ב-1858 נחתם, תחת הנהגת הטאירו איי נאוסוקה (Ii Naosuke), הסכם הסחר עם ארצות הברית, אף שלא התקבל לו אישור הקיסר קומיי. הסירוב הקיסרי, שבימי פרשת הגלימות לא היה לו משקל, הפך לנשק בידי המתנגדים. איי נרצח ב-1860. באותה שנה יצאה משלחת רשמית של השוגונות לארצות הברית, וב-1862 משלחת לאירופה, וכך נשבר גם הדפוס שבו קיבל השוגון שליחים ולא שלח אותם.

השוגונות ניסתה לגשר באמצעות כלי ותיק: נישואים. ב-1862 נישא השוגון איימוצ’י לנסיכה קאזו (Kazu), אחותו של הקיסר, במסגרת מדיניות של “איחוד החצר והשוגונות” (kōbu gattai). באותה שנה הוקלו חובות השירות החלופי, ומשפחות הדאימיו הורשו לחזור לנחלותיהן. ההקלה נועדה לפנות משאבים להגנת החופים, אך היא ויתרה על אחד מעמודי התווך של הפיקוח. ב-1863 עלה איימוצ’י לקיוטו, השוגון הראשון שביקר בה מאז איימיצו. המסע הצבאי השני נגד צ’ושו ב-1866 נכשל, וחשף את חולשתה הצבאית של השוגונות. סאצומה וצ’ושו, יריבות ותיקות, כרתו באותה שנה ברית חשאית, ובחצר בקיוטו פעלו אצילים שראו בשוגונות מכשול. כל משבר באחד התחומים, מול החצר, מול הנחלות או מול המעצמות, החריף את המשברים בתחומים האחרים.

בסוף 1867 החזיר השוגון יושינובו את סמכויות השלטון לקיסר, בתקווה לשמור על מעמד מוביל בסדר חדש. בראשית 1868 הכריזה קואליציה של נחלות מערביות, בשם הקיסר מייג’י (Meiji), על “השבת השלטון הקיסרי”. סוף המשרה לא היה סוף המאבק: מיד אחר כך פרצה מלחמת בושין (Boshin, 1869-1868)[29] בין כוחות הקואליציה לבין תומכי בית טוקוגאווה והנחלות שעמדו לצדו, והיא הסתיימה רק כעבור יותר משנה, בכניעת אחרוני המתנגדים בהוקאידו. המוסד שבנה אייאסו קרס כשהקיסר, הנחלות הגדולות והמעצמות הזרות הפכו, כל אחד בדרכו, למקור של לחץ במקום מקור של יציבות.[30]

ראו באתר זה: הרסטורציה של מייג’י[31]

ביבליוגרפיה נבחרת

Bodart-Bailey, Beatrice M. The Dog Shogun: The Personality and Policies of Tokugawa Tsunayoshi. Honolulu: University of Hawai’i Press, 2006.

Bolitho, Harold. Treasures among Men: The Fudai Daimyo in Tokugawa Japan. New Haven: Yale University Press, 1974.

Butler, Lee. Emperor and Aristocracy in Japan, 1467-1680: Resilience and Renewal. Cambridge, MA: Harvard University Press, 2002.

Hall, John Whitney (ed.). The Cambridge History of Japan, Vol. 4: Early Modern Japan. Cambridge: Cambridge University Press, 1991.

Harootunian, H. D. Things Seen and Unseen: Discourse and Ideology in Tokugawa Nativism. Chicago: University of Chicago Press, 1988.

Hata Hisako. “Servants of the Inner Quarters: The Women of the Shogun’s Great Interior.” In Anne Walthall (ed.), Servants of the Dynasty: Palace Women in World History. Berkeley: University of California Press, 2008.

Ikegami, Eiko. The Taming of the Samurai: Honorific Individualism and the Making of Modern Japan. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1995.

Jansen, Marius B. The Making of Modern Japan. Cambridge, MA: Harvard University Press, 2000.

Koschmann, J. Victor. The Mito Ideology: Discourse, Reform, and Insurrection in Late Tokugawa Japan, 1790-1864. Berkeley: University of California Press, 1987.

Ooms, Herman. Tokugawa Ideology: Early Constructs, 1570-1680. Princeton: Princeton University Press, 1985.

Ravina, Mark. Land and Lordship in Early Modern Japan. Stanford: Stanford University Press, 1999.

Roberts, Luke S. Performing the Great Peace: Political Space and Open Secrets in Tokugawa Japan. Honolulu: University of Hawai’i Press, 2012.

Seigle, Cecilia Segawa, and Linda H. Chance. Ōoku: The Secret World of the Shogun’s Women. Amherst, NY: Cambria Press, 2014.

Toby, Ronald P. State and Diplomacy in Early Modern Japan: Asia in the Development of the Tokugawa Bakufu. Princeton: Princeton University Press, 1984.

Totman, Conrad. Politics in the Tokugawa Bakufu, 1600-1843. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1967.

Totman, Conrad. The Collapse of the Tokugawa Bakufu, 1862-1868. Honolulu: University Press of Hawai’i, 1980.

Vaporis, Constantine Nomikos. Tour of Duty: Samurai, Military Service in Edo, and the Culture of Early Modern Japan. Honolulu: University of Hawai’i Press, 2008.

Williams, Duncan Ryūken. “The Purple Robe Incident and the Formation of the Early Modern Sōtō Zen Institution.” Japanese Journal of Religious Studies 36:1 (2009).

הערות

[1] בית טאירה ובית מינאמוטו היו שני בתי הלוחמים החזקים בסוף תקופת הייאן (Heian). במלחמת גנפיי (Genpei, 1185-1180) נאבקו על השליטה בחצר, וטאירה הובס סופית בקרב הימי בדאנו-אורה (Dan-no-ura) ב-1185. בקרב טבע גם הקיסר הילד אנטוקו (Antoku), נכדו של ראש הבית, טאירה נו קיומורי (Taira no Kiyomori). ראו באתר זה: ההיסטוריה של יפן בתקופות נארה והייאן.

[2] התקופה (1333-1185) נקראת על שם העיר קאמאקורה, שבה הקים יוריטומו את מטהו, הרחק מן החצר בקיוטו. אחרי מותו ב-1199 עבר השלטון בפועל לבית הוג’ו (Hōjō), שמשל כעוצרים בשם השוגונים. בימיהם נהדפו שתי פלישות המונגולים, ב-1274 וב-1281, אך מחיר ההגנה החליש את השוגונות, וב-1333 היא הופלה. קישור למאמר: תקופת קאמאקורה.

[3] השוגונות נוסדה בידי אשיקאגה טאקאוג’י (Takauji), שמונה לשוגון ב-1338. היא נקראת גם שוגונות מורומאצ’י (Muromachi), על שם הרובע בקיוטו שבו בנו השוגונים את ארמונם. מלחמת אונין (Ōnin, 1477-1467) ריסקה את סמכותה, ומאז היו השוגונים תלויים בדאימיו החזקים. ב-1573 גירש אודה נובונאגה מקיוטו את השוגון האחרון, יושיאקי (Yoshiaki). בתקופה זו התגבשו טקס התה, תיאטרון הנו (Nō) ואמנות הגנים של הזן. קישור למאמר: תולדות יפן בתקופת אשיקאגה.

[4] הקרב התחולל ב-21 באוקטובר 1600, בעמק צר במחוז מינו (Mino), בצומת הדרכים שבין מזרח יפן למערבה. מול “צבא המזרח” של אייאסו עמד “צבא המערב”, שגייס אישידה מיצונארי (Ishida Mitsunari) בשם יורשו הצעיר של הידיושי. את הקרב הכריעה עריקתם של קובאיאקאווה הידאאקי (Kobayakawa Hideaki) ושל דאימיו נוספים לצד אייאסו בעיצומו. ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת אדו.

[5] בית האצולה החזק ביותר בתקופת הייאן (1185-794). ראשי הבית השיאו את בנותיהם לקיסרים ומשלו בשם נכדיהם כעוצרים (sesshō) וכקנפאקו. שיא כוחם היה בימי פוג’יווארה נו מיצ’ינאגה (Fujiwara no Michinaga, 1028-966). אחרי שנרצח השוגון השלישי של קאמאקורה, מינאמוטו נו סאנטומו (Sanetomo), ב-1219, הובא לקאמאקורה ילד מענף קוג’ו (Kujō) של בית פוג’יווארה, והיה לימים לשוגון הרביעי. ענפי הבית שמרו על מקומם בצמרת האצולה של קיוטו עד המאה ה-19. ראו באתר זה: ההיסטוריה של יפן בתקופות נארה והייאן.

[6]Conrad Totman, Politics in the Tokugawa Bakufu, 1600-1843, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1967; John Whitney Hall (ed.), The Cambridge History of Japan, Vol. 4: Early Modern Japan, Cambridge: Cambridge University Press, 1991.

[7]Lee Butler, Emperor and Aristocracy in Japan, 1467-1680: Resilience and Renewal, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2002.

[8]Duncan Ryūken Williams, “The Purple Robe Incident and the Formation of the Early Modern Sōtō Zen Institution,” Japanese Journal of Religious Studies 36:1 (2009).

[9]Butler, Emperor and Aristocracy in Japan; Hall (ed.), Cambridge History of Japan, Vol. 4.

[10] “רשומות הדברים הקדומים”, החיבור ההיסטורי הקדום ביותר שנשתמר ביפן, הוגש לחצר ב-712. הוא פותח במיתוסים על בריאת האיים ועל אלת השמש אמאטראסו (Amaterasu), שממנה, לפי המסורת, יצאה השושלת הקיסרית, וממשיך בתולדות הקיסרים עד ימי הקיסרית סויקו (Suiko) בראשית המאה ה-7. נורינאגה הקדיש לפירושו כשלושים וחמש שנה, וחיבורו “קוג’יקי-דן” (Kojiki-den) הושלם ב-1798. ראו באתר זה: דת השינטו ביפן; ההיסטוריה הקדומה של יפן.

[11]H. D. Harootunian, Things Seen and Unseen: Discourse and Ideology in Tokugawa Nativism, Chicago: University of Chicago Press, 1988; J. Victor Koschmann, The Mito Ideology: Discourse, Reform, and Insurrection in Late Tokugawa Japan, 1790-1864, Berkeley: University of California Press, 1987.

[12]Cecilia Segawa Seigle and Linda H. Chance, Ōoku: The Secret World of the Shogun’s Women, Amherst, NY: Cambria Press, 2014.

[13]Luke S. Roberts, Performing the Great Peace: Political Space and Open Secrets in Tokugawa Japan, Honolulu: University of Hawai’i Press, 2012.

[14] אחרי מות אסאנו נותרו שומריו בלי אדון. כעבור כשנתיים, בלילה מושלג בינואר 1703, פשטו ארבעים ושבעה מהם, בהנהגת אואישי יושיו (Ōishi Yoshio), על אחוזתו של קירה באדו, הרגו אותו והניחו את ראשו על קבר אדונם במקדש סנגאקוג’י (Sengakuji). השוגונות התלבטה כיצד לנהוג בהם, ולבסוף נצטוו ארבעים ושישה מהם לבצע ספוקו. הפרשה עובדה למחזה הבובות “צ’ושינגורה” (Chūshingura, 1748), שעבר לתיאטרון הקאבוקי והיה לאחד המחזות האהובים ביפן. קישור למאמר: הסמוראים.

[15]Beatrice M. Bodart-Bailey, The Dog Shogun: The Personality and Policies of Tokugawa Tsunayoshi, Honolulu: University of Hawai’i Press, 2006; Totman, Politics in the Tokugawa Bakufu.

[16]Seigle and Chance, Ōoku; Hata Hisako, “Servants of the Inner Quarters: The Women of the Shogun’s Great Interior,” in Anne Walthall (ed.), Servants of the Dynasty: Palace Women in World History, Berkeley: University of California Press, 2008.

[17] בחצר הקיסרית בסין עמדה לצד הקיסרית היררכיה מדורגת של בנות זוג משניות, ובימי שושלות מינג (Ming) וצ’ינג (Qing) חיו בארמון אלפי נשים, רובן משרתות. כמו באואוקו, גם שם הייתה אם היורש לעתים קרובות פילגש ולא האישה הרשמית. הדוגמה הנודעת היא צישי (Cixi), שנכנסה לארמון כפילגש בדרגה נמוכה, ילדה את בנו היחיד של הקיסר שיאנפנג (Xianfeng), ושלטה בפועל בסין כמעט חמישים שנה, עד מותה ב-1908.

[18]Mark Ravina, Land and Lordship in Early Modern Japan, Stanford: Stanford University Press, 1999.

[19]Harold Bolitho, Treasures among Men: The Fudai Daimyo in Tokugawa Japan, New Haven: Yale University Press, 1974.

[20]Roberts, Performing the Great Peace.

[21]Constantine Nomikos Vaporis, Tour of Duty: Samurai, Military Service in Edo, and the Culture of Early Modern Japan, Honolulu: University of Hawai’i Press, 2008.

[22]על נוסח הסעיף ועל פרשנותו ראו: Vaporis, Tour of Duty.

[23] המרד פרץ בסוף 1637 בחצי האי שימאבארה ובאיי אמאקוסה (Amakusa) שבקיושו (Kyūshū), אזורים שבהם התנצרו רבים בימי הדאימיו הנוצרים של המאה ה-16. מסים כבדים, רעב ורדיפת הנוצרים בידי האדונים המקומיים הציתו אותו. בראש המורדים עמד נער כבן שש-עשרה, אמאקוסה שירו (Amakusa Shirō). עשרות אלפי מורדים התבצרו בטירת הארה (Hara) הנטושה, ובאביב 1638 נפלה הטירה לצבא של יותר ממאה אלף איש שגייסה השוגונות. רוב הנצורים נהרגו. בעקבות המרד גורשו הפורטוגלים מיפן ב-1639. ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופת אדו.

[24] ראו לעיל, בפרק “טקס, מושב ודרגה”. אסאנו נצטווה לבצע ספוקו ביום התקרית עצמו, נחלתו באקו (Akō), שהוערכה בכחמישים אלף קוקו, הוחרמה, ואחיו ויורשו המיועד, אסאנו דאיגאקו (Daigaku), הושם במעצר בית. קירה, שלא שלף את חרבו, לא נענש. הפער בין גורלם של השניים עמד ביסוד נקמת 47 הרונין. ראו באתר זה: הסמוראים.

[25]Eiko Ikegami, The Taming of the Samurai: Honorific Individualism and the Making of Modern Japan, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1995.

[26]Hall (ed.), Cambridge History of Japan, Vol. 4; Totman, Politics in the Tokugawa Bakufu.

[27]Herman Ooms, Tokugawa Ideology: Early Constructs, 1570-1680, Princeton: Princeton University Press, 1985.

[28]Ronald P. Toby, State and Diplomacy in Early Modern Japan: Asia in the Development of the Tokugawa Bakufu, Princeton: Princeton University Press, 1984.

[29] שמה של המלחמה נגזר מכינוי השנה 1868 בלוח המחזורי הסיני, “שנת הדרקון של האדמה” (boshin). היא נפתחה בינואר 1868 בקרב טובה-פושימי (Toba-Fushimi), סמוך לקיוטו, שבו הובסו כוחות השוגונות בידי צבאות סאצומה וצ’ושו. באביב נמסרה טירת אדו בלי קרב, לאחר מגעים בין קאצו קאישו (Katsu Kaishū), נציג בית טוקוגאווה, לבין סאיגו טאקאמורי (Saigō Takamori) מסאצומה. הלחימה עברה לצפון, ובכלל זה למצור על אאיזו-וואקאמאצו (Aizu-Wakamatsu), ונסתיימה ביוני 1869 בכניעת כוחותיו של אנומוטו טאקאאקי (Enomoto Takeaki) בהאקודאטה (Hakodate). ראו באתר זה: יפן: צעדי מודרניזציה.

[30]Conrad Totman, The Collapse of the Tokugawa Bakufu, 1862-1868, Honolulu: University Press of Hawai’i, 1980; Marius B. Jansen, The Making of Modern Japan, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2000.

[31] השבת השלטון לקיסר הוכרזה ב-3 בינואר 1868. הקיסר מוצוהיטו (Mutsuhito), שעלה לכס ב-1867 בגיל ארבע-עשרה, ידוע בשם תקופת מלכותו, מייג’י, “השלטון הנאור”. בשנים הבאות עברה החצר לאדו, שנקראה מעתה טוקיו, “בירת המזרח”, הנחלות בוטלו והוחלפו במחוזות (1871), ומעמד הסמוראים בוטל בהדרגה. קישור למאמר: יפן: צעדי מודרניזציה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

error: Content is protected !!