דילוג לתוכן

תולדות יפן בתקופת אשיקאגה (מורומאצ’י)  1336–1573

 

כתב: גילי חסקין, 2009. עריכה מחדש: 29-10-2026

מעבר לידע הכללי, מאמר זה חשוב לקראת טיול בקיוטו

ראו גם באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן

להרצאה על יפן

תקציר

תקופת אשיקאגה, הקרויה גם תקופת מורומאצ’י (Muromachi), מתוארכת בדרך כלל לשנים 1336–1573. היא נפתחה בפילוג החצר הקיסרית לשתי חצרות יריבות, הגיעה לשיאה בימי השוגון אשיקאגה יושימיצו בסוף המאה ה-14, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 נכנסה לעידן ממושך של מלחמות בין שליטים אזוריים, לאחר שמלחמת אונין (1467–1477) החריבה את קיוטו. דווקא בעידן של שלטון מרכזי מתפורר התגבשו רבים מהיסודות שאנו מזהים כיום עם התרבות היפנית: תיאטרון הנו, טקס התה, גן החצץ היבש, ציור הדיו, סידור הפרחים, החדר המרוצף טטאמי ושירת הרנגה, שממנה צמח לימים ההייקו. המאמר סוקר את ההתפתחות הפוליטית, את מבנה השלטון, את היחסים עם סין ועם קוריאה ואת תופעת שודדי הים, את הכלכלה, את התארגנות הכפרים ואת מעמדן של הנשים, את הספרות, התיאטרון והאמנות, את מעמדה של השינטו ואת המגע הראשון עם האירופאים ועם הנצרות. הוא מבקש גם להבחין בין התרבות שנוצרה בתקופה עצמה לבין הדימוי של “יפן של הזן”, שעוצב במידה רבה במאות ה-19 וה-20. בסופו מוצגים האתרים בקיוטו שבהם אפשר לפגוש את התקופה גם היום, תוך הבחנה בין מה ששרד מימיה לבין מה ששוחזר או עוצב מחדש.

פתיחה: ביתן של זהב בעיר של אפר

בבוקר סתווי בקיוטו מצטופפים מאות מבקרים על שפת אגם קטן ומצלמים ביתן מצופה עלי זהב, שבבואתו רועדת במים. מעטים מהם יודעים שהמבנה המקורי הוצת ב-1950 בידי נזיר צעיר, ושמה שעומד מולם הוא שחזור משנת 1955. מעטים עוד יותר יודעים שהאיש שהקים את הביתן, השוגון אשיקאגה יושימיצו (Ashikaga Yoshimitsu), חתם על איגרותיו לקיסר סין בתואר “מלך יפן”, ובכך הסכים להשתלב, לפחות להלכה, בסדר ההיררכי שבראשו עמד קיסר מינג. שני דורות אחרי מותו עמדה העיר שבנה בחורבותיה, והשוגונים שבאו אחריו שלטו בקושי בשכונות הסמוכות לארמונם.

זה הפרדוקס של תקופת אשיקאגה. הייתה זו אחת התקופות האלימות והבלתי יציבות בתולדות יפן, ובאותה עת אחת הפוריות שבהן. בזמן שצבאות שרפו כפרים וסמוראים בגדו באדוניהם, ישבו נזירי זן ושוגונים שסמכותם הפוליטית הלכה ונחלשה והתלבטו כמה אבנים להניח בחצר של חול גרוף, איך מגישים קערת תה ואיך מעלים על הבמה רוח רפאים במסכה מגולפת. מי שמטייל היום בקיוטו נע, גם אם אינו מודע לכך, בעיקר בין שתי תקופות: תקופת הייאן הקלאסית (794–1185) ותקופת אשיקאגה, שבה עוסק מאמר זה. עם זאת, חלק ממה שנראה לו כמורשת ישירה של ימי הביניים היפניים עבר שחזור, עיצוב מחדש ופרשנות בדורות מאוחרים יותר, ולכך נשוב בהמשך.

פביליון הזהב. צילום: גילי חסקין

הרקע: מקאמאקורה לרסטורציית קנמו

השוגונות הראשונה, שוגונות קאמאקורה (1185–1333), שלטה מהעיר קאמאקורה שבמזרח, בעוד החצר הקיסרית בקיוטו המשיכה להתקיים, להעניק לגיטימציה ולקיים את טקסי המלוכה, אף שכוחה הממשי הצטמצם. שתי פלישות מונגוליות, ב-1274 וב-1281, נהדפו, אך הותירו את השוגונות במצוקה: הלוחמים שהגנו על החופים ציפו לפרס בקרקעות, ולא היה מאין לתת להם.

ניסיון הפלישה הכושל של הצי המונגולי וטביעתו בים

 

במקביל התפצלה המשפחה הקיסרית לשני ענפים, ג’ימיואין (Jimyōin) ודאיקאקוג’י (Daikakuji), שהוסכם ביניהם, בתיווך השוגונות, כי יחליפו זה את זה על כס המלכות.

הקיסר גו-דאיגו (Go-Daigo), בן הענף הדאיקאקוג’י, סירב להשלים עם התפקיד הסמלי שנועד לו. בשנת 1333 ערק אשיקאגה טאקאוג’י (Ashikaga Takauji), אחד המצביאים הבכירים ששירתו את שוגונות קאמאקורה, אל מחנהו של הקיסר. הוא תקף וכבש את רוקוהארה טאנדאי (Rokuhara Tandai), מרכז הממשל הצבאי של השוגונות בקיוטו, שממנו פיקחה קאמאקורה על החצר ועל מערב המדינה. במקביל תקף ניטה יושיסאדה (Nitta Yoshisada) את קאמאקורה עצמה והביא לנפילת השוגונות. גו-דאיגו הכריז על “רסטורציית קנמו” (Kenmu), ניסיון להחזיר את השלטון הישיר לידי הקיסר. הניסיון נכשל בתוך פחות משלוש שנים: הקיסר העדיף את אנשי החצר על פני הלוחמים, חלוקת הקרקעות והפרסים התנהלה באיטיות ובשרירות, והסמוראים, שהכריעו את המערכה, חשו שוב מקופחים.

ב-1335 יצא טאקאוג’י לדכא מרד שפרץ באזור קאנטו, בלי לקבל לכך את אישור הקיסר, ומשם התגלגל הדבר לעימות גלוי עם גו-דאיגו. בשנה שלאחר מכן הביס את כוחות הקיסר בקרב מינאטוגאווה (Minatogawa), סמוך לקובה של היום, שבו נפל קוסונוקי מאסאשיגה (Kusunoki Masashige), המצביא הנאמן לגו-דאיגו. טאקאוג’י נכנס לקיוטו והושיב על הכס את קומיו (Kōmyō), קיסר מהענף הג’ימיואין.

בסוף 1336 פורסם קנמו שיקימוקו (Kenmu Shikimoku), מסמך בן שבעה-עשר סעיפים שניסחו יועציו של טאקאוג’י בתשובה לשאלותיו. אין זו חוקה במובן המודרני, אלא מסמך עקרונות של הממשל הצבאי החדש, מעין קובץ הנחיות שלטוניות: הוא קורא להשיב את הסדר בבירה, לרסן שוחד, מותרות והימורים, למנות פקידים ראויים ולהגביל את כוחם של מושלי המחוזות. בפתחו נדונה גם השאלה אם להשאיר את מושב השלטון בקאמאקורה, והמסמך הותיר אותה פתוחה למחצה, אך בפועל נקבע המרכז בקיוטו. בשנת 1338 קיבל טאקאוג’י מן הקיסר קומיו את התואר “שוגון”, על סמך היותו צאצא של שבט מינאמוטו, שממנו באו גם שוגוני קאמאקורה.

מכאן גם שאלת התיארוך. תקופת מורומאצ’י מתוארכת בדרך כלל לשנים 1336–1573, אף שהשוגונות של בית אשיקאגה נוסדה רשמית רק בשנת 1338, כאשר טאקאוג’י קיבל את התואר שוגון. התקופה חופפת בחלקה הראשון לתקופת שתי החצרות, ובשלביה המאוחרים לתקופת המדינות הלוחמות.

ציר זמן

שנהאירוע
1333נפילת שוגונות קאמאקורה: טאקאוג’י כובש את רוקוהארה טאנדאי בקיוטו, וניטה יושיסאדה כובש את קאמאקורה
1333–1336רסטורציית קנמו, שלטונו הישיר של הקיסר גו-דאיגו
1336קרב מינאטוגאווה; קומיו מוכתר בקיוטו; פרסום קנמו שיקימוקו; גו-דאיגו נמלט ליושינו. ראשית תקופת שתי החצרות
1338טאקאוג’י מקבל את התואר שוגון
1350–1352מהומות קאנו: מלחמת האחים טאקאוג’י וטאדאיושי
1368יושימיצו מתמנה לשוגון; עליית שושלת מינג בסין
1378הקמת “ארמון הפרחים” ברחוב מורומאצ’י
1392איחוד שתי החצרות; עליית שושלת ג’וסון בקוריאה
1397יושימיצו מקים את אחוזת קיטאיאמה וביתן הזהב
1401–1404חידוש היחסים הרשמיים עם סין וראשית סחר הקאנגו
1419פלישה קוריאנית לאי צושימה
1428מרד החובות הגדול באזור קיוטו
1441רצח השוגון יושינורי
1443הסדרת הסחר בין בית סו שבצושימה לבין קוריאה
1467–1477מלחמת אונין
1485–1493ליגת הלוחמים והכפרים שבמחוז יאמאשירו מנהלת את המחוז
1488מאמיני זרם ג’ודו שינשו משתלטים על מחוז קאגה
1489השלמת ביתן הכסף, בקירוב
1493הקאנריי הוסוקאווה מאסאמוטו מדיח את השוגון; איסה מוריטוקי (הוג’ו סואון) משתלט על מחוז איזו
1543פורטוגלים מגיעים לאי טאנגאשימה ומביאים את רובה האבוקה
1549פרנסיסקו חאווייר נוחת בקאגושימה
1560קרב אוקהאזאמה ועלייתו של אודה נובונאגה
1565רצח השוגון יושיטרו
1568נובונאגה נכנס לקיוטו ומושיב את יושיאקי כשוגון
1573נובונאגה מגרש את יושיאקי מן הבירה: סוף שוגונות אשיקאגה

 

תקופת שתי החצרות (נאמבוקו-צ’ו), 1336–1392

בסוף 1336 נמלט גו-דאיגו מקיוטו אל הרי יושינו (Yoshino) שמדרום לנארה, ולקח עמו את שלושת סמלי המלכות: המראה, החרב ואבן החן. לטענתו, הסמלים שמסר קודם לכן לטאקאוג’י היו העתקים, ולכן הוא נשאר הקיסר הלגיטימי. כך נוצרו שתי חצרות מקבילות: “החצר הצפונית” בקיוטו, שנתמכה בידי השוגונים, ו”החצר הדרומית” ביושינו. הפילוג, הקרוי ביפנית נאמבוקו-צ’ו (Nanbokuchō), נמשך 56 שנים. גו-דאיגו עצמו מת ב-1339, אך יורשיו, גו-מוראקאמי, צ’וקיי וגו-קאמיאמה, המשיכו במאבק.

החצר הדרומית לא הייתה מאחז סמלי בלבד. בזכות תומכים כמו בני משפחת קוסונוקי ומשפחת קיטאבאטאקה הצליחו כוחותיה לכבוש את קיוטו לזמן קצר כמה פעמים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-14. לכך תרם גם פילוג בתוך בית אשיקאגה: בשנים 1350–1352, במה שמכונה “מהומות קאנו” (Kannō), התנהל מאבק מר בין טאקאוג’י לבין אחיו טאדאיושי (Tadayoshi), ובמהלכו עברו לוחמים רבים מצד לצד לפי האינטרס של הרגע, ולעתים אף כרתו ברית עם החצר הדרומית נגד יריביהם. ההיסטוריון תומס קונלן הראה שהמלחמות הממושכות של המאה ה-14 לא היו רק תוהו ובוהו: מתוך האלימות צמח סדר חדש, שבו הסמכות נשענה על היכולת לגייס לוחמים ולתגמל אותם, ולא על תואר או על ייחוס בלבד.

ב-1392 שכנע השוגון השלישי, אשיקאגה יושימיצו, נכדו של טאקאוג’י, את הקיסר הדרומי גו-קאמיאמה, נכדו של גו-דאיגו, לשוב לקיוטו ולמסור את סמלי המלכות לקיסר הצפוני גו-קומאטסו (Go-Komatsu). בתמורה הובטח ששני הענפים ימלאו את תפקיד הקיסר לחילופין. ההסכם סיים את הפילוג המוסדי, אך לא הביא לפיוס של ממש ולא הכריע את שאלת הלגיטימיות. ההבטחה לחילופי השלטון לא מומשה, וב-1412 עלה על הכס בנו של גו-קומאטסו, הקיסר שוקו, בניגוד מפורש לרוח ההסכם. תומכי הענף הדרומי, המכונים במחקר “החצר הדרומית המאוחרת” (Gonanchō), המשיכו לפעול לסירוגין עוד עשרות שנים. בשנת 1443 אף פרצה קבוצה מהם לארמון הקיסרי בקיוטו ונטלה את החרב ואת אבן החן, ואבן החן הושבה רק כעבור חמש-עשרה שנה. השאלה מי משתי החצרות הייתה הלגיטימית שבה ועלתה, בעוצמה מפתיעה, דווקא ביפן המודרנית.[1]

השוגון השלישי, אשיקאגה יושימיצו

הבאקופו במורומאצ’י ומבנה השלטון

בניגוד לשוגוני קאמאקורה, החליט טאקאוג’י להקים את מקום מושבו בקיוטו עצמה, כדי לפקח מקרוב על החצר ולמנוע ניסיון קיסרי נוסף לחזור לשלטון. מכאן ואילך שכנו החצר הקיסרית ומרכז השלטון הצבאי באותה עיר. ב-1378 בנה יושימיצו ארמון חדש ברחוב מורומאצ’י שבצפון העיר, שכונה “ארמון הפרחים” (Hana no Gosho). על שם הרחוב נקראות השוגונות והתקופה כולה “מורומאצ’י”.[2]

שוגונות קאמאקורה פעלה לצד הממשל האזרחי של החצר. שוגונות אשיקאגה, שישבה באותה עיר, ספגה בהדרגה את שרידי הממשל האזרחי, ובכלל זה סמכויות כמו פיקוח על העיר קיוטו ועל גביית מסים בה, והפכה לגוף השלטוני העיקרי במדינה, אף שהקיסר המשיך להעניק לה את הלגיטימציה. בראש המנגנון עמד, מתחת לשוגון, הקאנריי (Kanrei), מעין ראש ממשלה, שתפקידו עבר ברוטציה בין שלוש משפחות קרובות לבית אשיקאגה: הוסוקאווה, שיבה והאטאקיאמה. על משמר הבירה ועל המשטרה בה הופקדה לשכה צבאית, הסמוראי-דוקורו (Samurai-dokoro), שבראשה עמדו לסירוגין בני ארבע משפחות אחרות: יאמאנה, אקאמאטסו, איששיקי וקיוגוקו.

כוחה של השוגונות נשען על מושלי המחוזות, השוגו (Shugo). בימי קאמאקורה הם היו פקידים צבאיים בעלי סמכויות מוגבלות, אך בתקופת אשיקאגה קיבלו סמכויות רחבות, ובהן הזכות לגבות מחצית מהכנסות האחוזות במחוזם לצורכי מלחמה. הזכות הזאת, שכונתה “האנזיי” (hanzei), ניתנה ב-1352 כצעד זמני בכמה מחוזות, אך התרחבה והתקבעה. בתוך זמן קצר הפכו רבים מהשוגו לשליטים אזוריים בעלי בסיס כוח עצמאי, שהחוקרים מכנים “שוגו-דאימיו”. למשפחת אשיקאגה עצמה היו נחלות מעטות יחסית, ולכן הייתה תלויה בהם. קנת’ גרוסברג הראה כי השוגונות ניסתה לאזן את התלות הזאת בכלים משלה: צבא אישי של לוחמים נאמנים, הכנסות ממלווי הכספים וממבשלי הסאקה בבירה, וגבייה מן הסחר עם סין. רבים מהשוגו ישבו בקיוטו ומשלו במחוזותיהם באמצעות סגנים, ובהמשך התקופה היו אלה הסגנים שהדיחו את אדוניהם. במזרח, באזור קאנטו, פעלה שלוחה של השוגונות בקאמאקורה, שבראשה עמד ענף של בית אשיקאגה, הקאנטו קובו (Kantō kubō). השלוחה הזו התנהלה לא פעם כמדינה בתוך מדינה, וב-1438 אף פרצה מלחמה גלויה בינה לבין קיוטו.

יושימיצו: שיא כוחה של השוגונות

אשיקאגה יושימיצו (1358–1408) מונה לשוגון ב-1368, בהיותו בן עשר, ובשנותיו הראשונות ניהל את העניינים הקאנריי הוסוקאווה יוריוקי (Hosokawa Yoriyuki). משבגר, פעל בשיטתיות לצמצום כוחם של מושלי המחוזות החזקים מדי. ב-1391 דיכא את משפחת יאמאנה, שהחזיקה באחד-עשר מתוך 66 מחוזות יפן ולכן כונתה “אדוני שישית הארץ”, וב-1399 את משפחת אואוצ’י (Ōuchi) במערב. ב-1392, כאמור, איחד את שתי החצרות.

ב-1394 העביר יושימיצו את תואר השוגון לבנו יושימוצ’י (Yoshimochi), ילד בן שמונה, ובמקביל התמנה לקנצלר המדינה (Daijō-daijin), הדרגה הגבוהה ביותר בחצר הקיסרית. שנה לאחר מכן גילח את ראשו ונעשה נזיר, אך המשיך למשוך בחוטים עד מותו. הוא סיגל לעצמו גינונים מלכותיים שהעמידו את הקיסר בצל, ויש היסטוריונים הסבורים שביקש להושיב את בנו האהוב, יושיצוגו (Yoshitsugu), על כס הקיסרות. אחרים סבורים שביקש רק לעגן את מעמדו של ביתו בתוך מערכת החצר. לאחר מותו הציעה החצר להעניק לו את התואר “קיסר לשעבר”, אך בנו יושימוצ’י, שלא חיבב את אביו, דחה את ההצעה.

היחלשות השוגונות

יושימוצ’י ביטל חלק ממדיניות אביו, ובהם הקשרים הרשמיים עם סין. ב-1428 נבחר לשוגון אחיו יושינורי (Yoshinori) בהגרלה שנערכה במקדש איוואשימיזו האצ’ימאן (Iwashimizu Hachiman). יושינורי ניסה להחזיר את סמכות השוגונות ביד קשה: הוא דיכא את השלוחה בקאנטו, הדיח והוציא להורג יריבים, הטיל עונשים על אנשי חצר ונזירים, וזכה לכינוי “האדון הרע”. ב-1441 נרצח במהלך משתה בביתו של השוגו אקאמאטסו מיצוסוקה (Akamatsu Mitsusuke), שחשש להיות הקורבן הבא. מכאן ואילך עמדו בראש השוגונות ילדים או שליטים חלשים, והכוח עבר במידה גוברת לידי המשפחות הגדולות.

באותן שנים החלו גם האיכרים והתושבים העירוניים שבסביבת הבירה להתארגן. ב-1428, בשנת רעב ומגפה, פרץ מרד גדול באזור קיוטו, שבו תקפו המורדים את מלווי הכספים ואת מחסניהם ודרשו לבטל את חובותיהם. מרידות מסוג זה, שכונו “טוקוסיי-איקי” (Tokusei ikki), כלומר מרידות החובות, חזרו ונשנו, ולא פעם אילצו את השוגונות להכריז על “טוקוסיי” (שלטון צדק), צו שביטל חובות. הן לא היו מרידות דתיות, ולא היו מרידות של איכרים בלבד: השתתפו בהן תושבי כפרים, פועלי הובלה, תושבי העיר ולעתים גם לוחמים מקומיים שהיו שקועים בחובות. בשנים 1459–1461 פקד את יפן רעב קשה, ובקיוטו לבדה מתו עשרות אלפים. השוגון אשיקאגה יושימאסה (Ashikaga Yoshimasa), שעסק בעיקר באמנות ובבנייה, לא עשה הרבה כדי להקל על המצוקה.

את המשבר שהוביל למלחמה יש לחפש קודם כול במשפחות הגדולות. באמצע המאה ה-15 נקלעו שתיים משלוש משפחות הקאנריי, האטאקיאמה ושיבה, לסכסוכי ירושה ממושכים: בבית האטאקיאמה נאבקו זה בזה האטאקיאמה מאסאנאגה והאטאקיאמה יושינארי, ובבית שיבה, שיבה יושיטושי ושיבה יושיקאדו. כל צד חיפש פטרון חזק בבירה. מעל המאבקים המקומיים האלה התנהלה התחרות בין שני האישים החזקים ביותר בשוגונות: הקאנריי הוסוקאווה קאטסומוטו (Hosokawa Katsumoto) וחותנו, יאמאנה סוזן (Yamana Sōzen). שניהם ביקשו להכריע את הסכסוכים לטובת בני חסותם, וכך להרחיב את השפעתם על השוגונות כולה.

על כל אלה נוספה שאלת הירושה בבית השוגון. ליושימאסה לא היה בן, ולכן מינה ב-1464 את אחיו יושימי (Yoshimi) ליורשו. שנה לאחר מכן ילדה אשתו, הינו טומיקו (Hino Tomiko), בן בשם יושיהיסה. המסורת ההיסטוריוגרפית, הנשענת בעיקר על כרוניקות מאוחרות כמו “אונין-קי”, מספרת שטומיקו גייסה את יאמאנה סוזן לטובת בנה, וכי הוסוקאווה קאטסומוטו התייצב לצד יושימי. התמונה העולה מן המקורות בני הזמן מורכבת יותר. כשפרצה המלחמה שהו השוגון, אשתו ובנם במחנה של הוסוקאווה, ובשנה שלאחר מכן עבר יושימי דווקא אל מחנהו של יאמאנה. מחלוקת הירושה בבית השוגון לא הייתה אפוא הסיבה היחידה למלחמה, אלא גורם שהחריף משבר שכבר הבשיל, ונתן לכל אחד מן הצדדים דגל ותירוץ.

מלחמת אונין (1467–1477)

מלחמת אונין (Ōnin) נפתחה בתחילת 1467 בקרב בחורשת מקדש גוריו שבצפון קיוטו, בין שני הטוענים לראשות בית האטאקיאמה, והתנהלה ברובה ברחובות הבירה עצמה. “הצבא המזרחי” של הוסוקאווה ו”הצבא המערבי” של יאמאנה התבצרו ברבעים שונים של העיר ונלחמו זה בזה עשר שנים. במלחמה הופיעו לראשונה בהיקף רחב חיילי רגלים קלים, האשיגארו (Ashigaru), שגויסו מקרב פשוטי העם ונודעו בביזה ובהצתות. רוב קיוטו עלתה באש, ועמה ארמונות, אחוזות אצולה ומקדשים רבים. שני המצביאים הראשיים מתו ב-1473, והמלחמה דעכה ב-1477 בלי מנצח, כשהצבאות פשוט חזרו למחוזותיהם.

סמכותה של השוגונות מחוץ לאזור הבירה התפוררה כמעט לגמרי, והחצר הקיסרית איבדה את רוב הכנסותיה. כשמת הקיסר גו-צוצ’ימיקאדו ב-1500, נותרה גופתו בלי קבורה כארבעים יום בשל מחסור בכסף, ויורשו, גו-קאשיווארה, נאלץ להמתין עשרים ואחת שנים עד שנמצא מימון לטקס הכתרתו. ועם זאת, כפי שהראה לי באטלר, החצר לא קרסה. אנשיה המשיכו לקיים את הטקסים, מכרו קליגרפיה ושירה, לימדו את תרבות החצר לדאימיו שביקשו יוקרה, ושמרו על הידע הטקסי שבזכותו שבה החצר ושגשגה בסוף המאה ה-16. המטייל בקיוטו נתקל בעקבות המלחמה עד היום: רובע האריגה נישיג’ין (Nishijin, “המחנה המערבי”) קרוי על שם מחנהו של יאמאנה, ותהלוכת גיון מאטסורי, החגיגה המפורסמת של העיר, הופסקה בגלל המלחמה ל-33 שנים וחודשה רק ב-1500 בידי סוחרי העיר.

מלחמת אונין

 

משמעותה של מלחמת אונין חרגה מן הזירה הפוליטית. היא האיצה את התפוררותם של סדרי הכוח הישנים, שבהם ישבו האצולה, המקדשים הגדולים והשוגו בבירה ונהנו מהכנסות של אחוזות מרוחקות. רבים מן השוגו שחזרו למחוזותיהם גילו שסגניהם ולוחמים מקומיים, הקוקוג’ין (kokujin), ביססו שם בסיס כוח משלהם. הכנסות האחוזות, השואן (shōen), חדלו בהדרגה להגיע לבעליהן בקיוטו, והמשטר הכלכלי שעליו נשענו החצר והמנזרים במשך מאות שנים התרוקן מתוכן. במקומו צמחו אליטות מקומיות, שהחזיקו בקרקע, בלוחמים ובכפרים באופן ישיר.

המלחמה גם פיזרה את תרבות הבירה. אנשי חצר, משוררים ונזירים נמלטו מקיוטו ההרוסה אל חצרות של שליטים אזוריים. איצ’יג’ו נוריפוסה, מראשי האצולה, עבר למחוז טוסה שבאי שיקוקו ובנה בנאקאמורה עיר שתוכננה כקיוטו קטנה, ובני משפחת אואוצ’י הפכו את בירתם, יאמאגוצ’י, ל”קיוטו של המערב”, שאליה נהרו משוררים, ציירים ונזירים, ובהם הצייר סשו. כך הפכה המלחמה, שלא במתכוון, את תרבות הבירה לנחלתם של המחוזות.

מדוע, למרות ההרס, לא שקעה יפן לתקופה של קיפאון כלכלי ותרבותי? ראשית, ההרס התרכז בעיקר בבירה ובסביבתה, ואילו במחוזות נמשכה הצמיחה החקלאית. שנית, היחלשות המרכז עודדה תחרות בין שליטים אזוריים, שהשקיעו בהכשרת קרקעות, בפיתוח מכרות ובטיפוח שווקים כדי להגדיל את הכנסותיהם. שלישית, קהילות כפריות ועירוניות למדו לנהל את ענייניהן בעצמן. בקיוטו עצמה היו אלה התושבים העירוניים, המאצ’ישו (machishū), שהקיפו את שני חלקי העיר, קאמיגיו ושימוגיו, בחומות ובתעלות, ניהלו את שכונותיהם ובנו את העיר מחדש. ההרס פינה מקום לסדר חברתי חדש, מבוזר יותר ודינמי יותר.

תקופת המדינות הלוחמות וה”גקוקוג’ו”

סיום הפילוג בין החצרות לא שם קץ למלחמות הפנים, ומלחמת אונין פתחה את התקופה הקרויה “סנגוקו ג’ידאי” (Sengoku jidai), “תקופת המדינות הלוחמות”, שם השאול מתקופה מקבילה בתולדות סין. כדאי להבחין כאן בין שני מושגים שנוטים להתערבב. “תקופת מורומאצ’י” מוגדרת לפי מושבה ושלטונה של השוגונות לבית אשיקאגה, ולכן היא מסתיימת ב-1573, עם גירושו של השוגון האחרון מן הבירה. “תקופת סנגוקו” מוגדרת לפי אופי המציאות הפוליטית, מציאות של מדינות אזוריות עצמאיות הנלחמות זו בזו. ראשיתה מקובלת ב-1467, אף שיש המעדיפים את 1493, השנה שבה הדיח הקאנריי שוגון מכהן, וסופה בא רק עם איחודה מחדש של יפן בסוף המאה ה-16. במשך כמאה שנה, אפוא, השוגונות עדיין קיימת, אך המציאות כבר שייכת לעידן אחר. משום כך חלק מאירועי תקופת המדינות הלוחמות המוכרים ביותר, כמו הפלישה לאיגה או קרב נאגאשינו, התרחשו אחרי סיום שוגונות אשיקאגה, ויוצגו להלן כהמשך היסטורי.

בעידן זה התגבש מעמד הדאימיו (Daimyō) במובנו המלא. הדאימיו היו להלכה וסאלים של השוגון, אך למעשה ניהלו מדיניות עצמאית, הקימו טירות, ערכו סקרי קרקעות, חוקקו חוקים משלהם לתחומי שלטונם (“חוקי הבית”, בונקוקוהו) ונלחמו זה בזה. חלקם צאצאי השוגו הוותיקים, כמו בית טאקדה או בית אימאגאווה, וחלקם עלו מן השורה השנייה של הסגנים והלוחמים המקומיים. מה שאפיין את כולם היה השליטה הישירה בקרקע, באיכרים ובלוחמים, ולא סמכות שקיבלו מקיוטו.

תקופה זו הצטיינה בתוהו ובוהו פוליטי. אידיאל הנאמנות לאדון, שלימים יכונה “בושידו“,[3] נשמר בדרגים הזוטרים, אך בדרגי הביניים ובדרגים הגבוהים רבו מעשי בגידה, מרמה ואופורטוניזם. סמוראים מרדו באדוניהם, סגנים הדיחו את השוגו ששירתו, ולוחמים מקומיים הפכו לשליטי מחוזות. התופעה קיבלה את השם “גקוקוג’ו” (gekokujō), “התחתונים גוברים על העליונים”. כדי להבטיח את נאמנות הווסלים נלקחו בניהם, ולעתים בני משפחה אחרים, כבני ערובה.

אחת הדוגמאות הבולטות לתופעת הגקוקוג’ו הייתה עלייתו של הוג’ו סואון (Hōjō Sōun). מסורת היסטוריוגרפית ותיקה תיארה אותו כהרפתקן ממוצא צנוע שעלה כמעט מאשפתות, אך המחקר המודרני תיקן את התמונה. סואון, שנודע בחייו בשם איסה מוריטוקי (Ise Moritoki), היה ככל הנראה בן לענף של משפחת איסה, משפחת לוחמים ופקידים שמילאה תפקידים בכירים במנגנון השוגונות, והוא עצמו שירת בצעירותו בחצר השוגון בקיוטו. השם הוג’ו אומץ רק בידי בנו, אוג’יצונה, כדי להתקשר אל משפחת העוצרים המפורסמת של תקופת קאמאקורה. סואון ניצל את מאבקי הכוח באזור קאנטו כדי לבסס שלטון עצמאי במחוזות איזו וסגאמי, השתלט על איזו ב-1493 ועל העיר אודאווארה זמן קצר לאחר מכן, והניח את היסודות לשושלת “הוג’ו המאוחרים”, ששלטה באזור כמאה שנה. עלייתו מלמדת שהגקוקוג’ו לא היה בהכרח סיפור של פשוטי עם שעלו לגדולה, אלא לעתים קרובות סיפור של בני השורה השנייה של הממסד, שידעו לנצל את התפוררותו.

גם השוגונות עצמה נפלה קורבן לתופעה. ב-1493 הדיח הקאנריי הוסוקאווה מאסאמוטו את השוגון ומינה שוגון אחר במקומו, ומאז היו השוגונים תלויים במידה רבה במשפחת הוסוקאווה, ולאחר מכן בסגניה, בני משפחת מיושי (Miyoshi). ב-1565 נרצח השוגון יושיטרו (Yoshiteru) בידי אנשי מיושי ובני בריתם, ובהם בנו של מאטסונאגה הישאהידה.

צורכי המלחמה הביאו את השליטים לגבות יותר מסים מהאיכרים, ואי היציבות גרמה לכך שגם האיכרים מרדו וסירבו לשלם. כדאי להבחין כאן בין כמה סוגים של התארגנויות, שכולן כונו “איקי” (ikki), כלומר ברית מושבעת. מרידות החובות, שתוארו לעיל, היו בעיקרן התקוממויות של חייבים נגד מלווים. סוג אחר היה ה”קוני-איקי”, ליגה מחוזית של לוחמים מקומיים ושל קהילות כפריות. כך, במחוז יאמאשירו, שבו שוכנת קיוטו, גירשו ב-1485 לוחמים מקומיים ואיכרים את צבאות שתי משפחות האטאקיאמה היריבות וניהלו את המחוז בעצמם שמונה שנים. הסוג השלישי היה האיקו-איקי (Ikkō-ikki), התארגנויות שהתבססו על קואליציות של מאמינים בזרם ג’ודו שינשו (Jōdo Shinshū, “הארץ הטהורה האמיתית”), לוחמים מקומיים, קהילות כפריות, סוחרים ובעלי מלאכה, סביב מקדשי הזרם ורשת הקהילות שבנה המנהיג הדתי רנניו (Rennyo). במחוז קאגה שבחוף ים יפן הדיחו המאמינים ובני בריתם את השוגו ב-1488 ושלטו במחוז כמעט מאה שנה, ומקדש-המבצר שלהם באוסקה, אישיאמה הונגאנג’י (Ishiyama Hongan-ji), עמד במצור של אודה נובונאגה במשך עשר שנים (1570–1580). לא כל מרד איכרים היה אפוא מרד דתי, ולא כל המשתתפים באיקו-איקי היו איכרים. ההבחנה הזו חשובה להבנת אופייה החברתי של יפן בשלהי ימי הביניים: היא חושפת חברה שבה קבוצות שונות, בכפר ובעיר, למדו להתארגן, להישבע זו לזו ולפעול יחד מול השליטים, ועל כך עוד נרחיב בפרק על הכפר.

סוכני חרש: השינובי בין היסטוריה לאגדה

המלחמות הממושכות הגבירו את הביקוש לריגול, לסיור ולהטעיה. במקורות בני התקופה מופיעים אנשים שכונו “שינובי” (Shinobi), או “שינובי נו מונו”, מי שפועלים בחשאי. “נינג’ה” היא קריאה סינית-יפנית של אותם סימנים בכתב, והיא נעשתה השם המקובל רק במאה ה-20. כבר “טאיהייקי”, האפוס המלחמתי של המאה ה-14, מספר על לוחמים שחדרו בחשאי למבצר והציתו אותו, ובאמצע המאה ה-16 מתאר יומנו של נזיר בנארה אנשים מאיגה שחדרו בלילה לטירה והעלו אותה באש. תפקידם של השינובי היה בעיקר ריגול ואיסוף מודיעין, סיור מאחורי קווי האויב, חדירה למבצרים, הצתה, חבלה והטעיה. מקרי חיסול מתועדים מעט מאוד.

סוכני החרש – נינג’ה, או שינובי

 

השינובי לא היו מעמד לוחמים נפרד ולא כת סגורה. חלקם השתייכו למשפחות לוחמים מקומיות, וההבדל בינם לבין לוחמים אחרים היה בתפקיד שמילאו ולא במעמדם החברתי. מרכזי הפעילות הידועים היו האזורים ההרריים איגה (Iga) וקוגה (Kōka), מדרום-מזרח לקיוטו. שם, באזורים שלא נשלטו בידי דאימיו גדול, התארגנו משפחות הלוחמים המקומיות בבריתות של שלטון עצמי, כמו “הליגה של כלל מחוז איגה”, שתקנונה מאמצע המאה ה-16 בקירוב שרד עד היום. הבריתות הללו העמידו יחידות לוחמים לשירות דאימיו שכנים, כמו בית רוקאקו שבמחוז אומי, וכך נקשר שמם של “אנשי איגה” ו”אנשי קוגה” למומחיות בלוחמה לא סדירה. אין בכך כדי ללמד שהם השכירו את עצמם לכל המרבה במחיר. מדובר בקהילות לוחמים מקומיות שקשרו בריתות, כפי שעשו קהילות אחרות בתקופה.

התדמית המוכרת, הבגדים השחורים, כוכבי הזריקה, השימוש ברעלים, הנשים המתנקשות (“קונואיצ’י”) והנכונות לשים קץ לחיים בעת שבי, אינה נשענת על מקורות התקופה, ואין בסיס היסטורי מספק להצגתה כעובדה כללית. רובה נוצרה מאוחר יותר: בספרות ובתיאטרון של תקופת אדו, שבה נכתבו גם מדריכי הנינג’וטסו המפורסמים, כמו “באנסנשוקאי” (1676) ו”שונינקי” (1681), שמשקפים ניסיון לשמר ולהאדיר את מסורתן של משפחות מאיגה ומקוגה בעידן של שלום, ובקולנוע ובספרות הפופולרית של המאה ה-20. המקורות בני התקופה עצמה מעטים ויבשים בהרבה.

סופה של עצמאות איגה בא כבר לאחר תום שוגונות אשיקאגה, ויש לראות בו המשך היסטורי של התהליכים שתוארו כאן. ב-1579 נכשל ניסיון של אודה נובוקאטסו, בנו של אודה נובונאגה, לכבוש את המחוז, וב-1581 פלש נובונאגה עצמו לאיגה בכוח גדול והחריב אותה.

כלכלה, ערים וגילדות

המלחמות גרמו להרס, אך גם עודדו יוזמה. רק חלק קטן מהאוכלוסייה השתתף בלחימה, בעיקר סמוראים ונזירים לוחמים. האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים המשיכו בחייהם, ולעתים הרוויחו מאספקת מוצרים ושירותים לצבאות. הצבאות נהגו לחמוס את הכפרים שבהם עברו, אך לאחר הקרב היו האיכרים פושטים על שדה הקרב ונוטלים שלל. היחלשות השלטון המרכזי עודדה תחרות: כל דאימיו ביקש להגדיל את הכנסותיו, ולשם כך בנו השליטים סכרים, ייבשו ביצות, הכשירו קרקעות חדשות וטיפחו גידולים מסחריים כמו תה, פולי סויה, קנבוס ובהמשך כותנה. במקומות רבים התפשט גידול כפול בשנה, אורז בקיץ וחיטה או שעורה בחורף, בעזרת גלגלי מים ודישון משופר. השליח הקוריאני סונג הוי-גיונג, שביקר ביפן ב-1420, ציין בהשתאות שבסביבות אוסקה של היום מגדלים האיכרים שלושה יבולים בשנה באותה חלקה.

השווקים התקופתיים, שהתקיימו בתחילה שלוש פעמים בחודש, נעשו תכופים יותר, ובעלי המלאכה והסוחרים התארגנו בגילדות שנקראו “זה” (za). לכל גילדה היה מונופול בתחומה, והיא נהנתה מחסותו של מקדש, של משפחת אצולה או של מנזר, תמורת תשלום. כך, למשל, החזיקה גילדת יצרני השמן של אואויאמאזאקי, בחסות מקדש איוואשימיזו האצ’ימאן, במונופול על שמן הפרילה (אגומה), ששימש למאור, באזור הבירה. אמצעי החליפין העיקרי היה מטבעות נחושת סיניים, משום שהשלטון המרכזי לא טבע מטבעות משלו. מלווי הכספים, ובהם מבשלי סאקה ובעלי מחסנים, היו מהעשירים בעיר, ולכן גם המטרה הראשונה של מרידות החובות.

צמחו גם סוגים חדשים של ערים. סביב טירות הדאימיו התפתחו ערי מבצר, שבהן ישבו הסמוראים ואלה ששירתו אותם. סביב מקדשי ג’ודו שינשו קמו ערי מקדש מבוצרות, ובנמלים כמו סאקאי (Sakai) והאקאטה התעשרו סוחרים מהמסחר הימי. סאקאי נוהלה בידי מועצת סוחרים ונהנתה מעצמאות של ממש, עד שהמיסיונרים הישועים השוו אותה לוונציה. בקיוטו עצמה, כאמור, הייתה זו שכבת המאצ’ישו שבנתה מחדש את העיר אחרי מלחמת אונין. במאה ה-16 גדלה מאוד גם כריית הכסף: מכרה הכסף באיוואמי (Iwami), שפותח מ-1526 והחל ב-1533 להשתמש בשיטת התכה שהגיעה מקוריאה, הפך את יפן לאחת מספקיות הכסף הגדולות בעולם. מכרה זה הוכרז כאתר מורשת עולמית.

בין העוסקים במסחר היו השוגון, הדאימיו, חצר הקיסר ומנזרי הזן. נזירי הזן היו אמורים להתרחק מהבלי העולם, אך קשריהם עם המנזרים בסין, שליטתם בכתב ובספרות הסינית והרכוש שהצטבר אצלם מתרומות העניקו להם יתרון מסחרי, והם לא היססו להשתמש בו. ב-1342, למשל, יצאה לסין “ספינת טנריוג’י“, שרווחיה נועדו לממן את בניית המקדש הנושא שם זה.

הכפר המתארגן: קהילות הסו

אחד התהליכים החשובים של התקופה התרחש הרחק מן הבירה ומן הטירות. בסוף תקופת קאמאקורה, ובעיקר במאות ה-14 וה-15, החלו כפרים במרכז יפן, ובמיוחד באזור קינאי שסביב קיוטו ונארה ובמחוז אומי שלחוף אגם ביווה, להתארגן בקהילות בעלות מנגנונים משותפים. קהילות אלה כונו “סו” (Sō), או “סוסון” (sōson). הן צמחו מתוך הצרכים היומיומיים של חברה חקלאית: גידול אורז מוצף תלוי בחלוקה מוסכמת של מי ההשקיה, בתחזוקה משותפת של תעלות וסכרים ובפתרון סכסוכים עם כפרים שכנים על מקורות המים, על היערות ועל שטחי המרעה. כשהאחוזות הגדולות התפוררו והשוגו היו עסוקים במלחמותיהם, לקחו הכפרים את המשימות האלה לידיהם.

קהילות הסו

 

לקהילת הסו היו מוסדות משלה. אספת הכפר, היוריאי (yoriai), קיבלה החלטות, ובראשה עמדו זקנים, אוטונה (otona), שנבחרו מקרב המשפחות המבוססות. סביב מקדש הכפר פעלה אגודה דתית, המיאזה (miyaza), שארגנה את הטקסים ואת החגים, והייתה גם מסגרת של מעמד ויוקרה. הכפרים ניסחו תקנונים כתובים, אוקיטה (okite), שהסדירו את חיי הקהילה: את השימוש ביערות ובמים, את חובות ההשתתפות בעבודות המשותפות ואת הקנסות על הפרתן. תקנוני הכפר אימאבורי שבאומי, שנשמרו במקדש הכפר ונחקרו בהרחבה, אוסרים, בין השאר, למכור קרקע לזרים, לקלוט תושבים חדשים ללא ערב ואף להחזיק כלבים.

בהדרגה קיבלו הקהילות על עצמן גם תפקידים שלטוניים. בהסדר שכונה “ג’יגה-אוקה” (jige-uke) התחייב הכפר כולו לשלם לבעל האחוזה סכום קבוע של מס, ובתמורה נמנעה כניסתם של סוכני האחוזה לכפר. הקהילות שפטו עבריינים מקרבן, הגנו על עצמן מפני שודדים וצבאות חומסים, ובמקרה של סכסוך עם השליט יכלו לנקוט צעד קיצוני: נטישה קולקטיבית של הכפר, צ’וסאן (chōsan), שהותירה את השדות ללא עיבוד ואת השליט ללא הכנסה. כשהחליטו הכפריים להתאחד בברית, נשבעו זה לזה בטקס שבו שרפו את מגילת השבועה, עירבבו את האפר במים מקודשים ושתו יחד.

מתוך המסגרות האלה צמחו מרידות האיכרים והליגות המחוזיות שתוארו לעיל. הן מלמדות שהיחלשות השלטון המרכזי לא הותירה רק ריק ותוהו, אלא אפשרה התפתחות של מסגרות שלטון מקומיות, שלא היו תלויות באדון זה או אחר. המסגרות הללו שרדו גם את איחוד יפן. בתקופת אדו הטילה השוגונות את המס על הכפר כיחידה שלמה, והשאירה לקהילה עצמה את חלוקתו בין המשפחות, שיטה שהייתה המשך ישיר של הסדרי הסו.

נשים בתקופת מורומאצ’י

מעמדן של הנשים בתקופת אשיקאגה השתנה, ובעיקר בבתי הלוחמים. בתקופת קאמאקורה ירשו בנות חלק מנכסי המשפחה, ולעתים אף החזיקו בעצמן במשרות ובזכויות על קרקע, וקובץ החוקים של השוגונות מ-1232 הכיר בזכותן להחזיק ברכוש ולהוריש אותו. מסוף אותה תקופה, ובמידה גוברת בתקופת מורומאצ’י, עברו בתי הלוחמים לשיטת ירושה שבה עבר רוב הרכוש ליורש יחיד, בדרך כלל הבן הבכור, כדי שלא יתפצל בין צאצאים רבים. הבנות קיבלו, אם בכלל, חלק לכל ימי חייהן, שחזר לאחר מותן אל הענף הראשי של המשפחה. במקביל השתנה דפוס הנישואים: בעוד שבעבר נהג הבעל לעבור לבית אשתו או לבקר בו, הפכה האישה בבתי הלוחמים לחלק מבית בעלה. בעידן המדינות הלוחמות שימשו הנישואים יותר ויותר כמכשיר לכריתת בריתות בין דאימיו, ונשים נשלחו לבתים יריבים כערובה לנאמנות.

עם זאת, אין לראות בנשים של התקופה דמויות סבילות בלבד. נשות הלוחמים ניהלו את משק הבית, את הכספים ואת האחוזות בזמן שבעליהן יצאו למסעות מלחמה, ואלמנות זכו לא פעם לסמכות רבה בבית ובמשפחה. דוגמה בולטת היא ג’וקיי-ני (Jukei-ni), אלמנתו של הדאימיו אימאגאווה אוג’יצ’יקה, שאחרי מות בעלה ב-1526 ניהלה את ענייני התחום בשם בנה הצעיר והוציאה מסמכים רשמיים בחותמה. בשכבות העממיות מילאו נשים תפקיד חשוב במסחר: מוכרות עצי הסקה מאוהארה ומוכרות הדגים מקאטסורה היו מראה מוכר ברחובות קיוטו, נשים עסקו בבישול סאקה ובהלוואת כספים, ונשים נמנו גם עם המופיעים הנודדים, רקדניות ומספרות סיפורים, שתרמו לעיצוב הבידור העממי שממנו צמח הנו.

דמות מרכזית בתקופה הייתה הינו טומיקו (1440–1496), אשתו של השוגון יושימאסה. מעבר לתפקידה בשאלת הירושה, הייתה טומיקו אישה בעלת השפעה כלכלית ופוליטית רבה. בזמן מלחמת אונין הלוותה כספים לדאימיו משני המחנות, סחרה באורז, ובסוף שנות ה-70 של המאה ה-15 הקימה תחנות מכס בכניסות לקיוטו, לדבריה כדי לממן את תיקון הארמון הקיסרי. המכסים עוררו זעם, וב-1480 הרסו מתקוממים את התחנות. כרוניקות מאוחרות תיארו אותה כאישה חמדנית שהביאה חורבן על העיר, ותיאור זה השתלב במסורת מוסרנית שנטתה להטיל על נשים את האחריות לאסונות פוליטיים. מחקרים חדשים רואים בה מנהלת מוכשרת, שפעלה בתקופה שבה הכנסות השוגונות קרסו, והחזיקה בידיה את המשאבים הכספיים של הבית השולט.

היחסים עם סין ועם קוריאה

סין: מערכת המנחות והסחר בתעודות

שושלת מינג, שעלתה לשלטון בסין ב-1368, ביקשה מיפן לרסן את שודדי הים שהטילו את מוראם על חופיה. יושימיצו, שרצה בחידוש היחסים עם סין ובמקורות ההכנסה שהם הבטיחו, שיגר ב-1401 משלחת רשמית. בשנה שלאחר מכן הכיר בו קיסר סין כ”מלך יפן” (Nihon kokuō), ויושימיצו פנה אליו באיגרותיו כאל אדון, וכינה עצמו “נתינך, מלך יפן”.

תארים מסוג זה לא היו חידוש מוחלט. כבר במאה ה-5 נשאו שליטי ממלכת וא, יפן הקדומה, תארים מלכותיים שהעניקו להם חצרות סיניות, ובראשית שנות ה-70 של המאה ה-14 הכירה חצר מינג בנסיך קאנייושי (Kaneyoshi), בנו של גו-דאיגו ונציג החצר הדרומית בקיושו, כ”מלך יפן”. החריג במעשהו של יושימיצו היה בעיקר בכך ששליט בפועל של יפן, מטעם השוגונות בקיוטו, הסכים מרצונו להשתלב במערכת ההיררכית של שושלת מינג ולהכיר באופן פורמלי בעליונות הקיסר הסיני.

את המסגרת הזאת נוהגים לכנות “מערכת המנחות” (Tributary System). שליטים זרים שלחו לחצר הסינית משלחות שהביאו מנחות לקיסר, הכירו בעליונותו הטקסית וקיבלו ממנו תואר ומתנות נדיבות, ולעתים קרובות גם זכות לסחור. ההכרה הזאת לא הפכה את יפן למדינת חסות הנתונה לשלטון סיני. לסין לא הייתה כל דריסת רגל בענייניה הפנימיים של יפן, ומחוץ לטקס הדיפלומטי התנהלה יפן כמדינה עצמאית לכל דבר. ההיררכיה הסינית הייתה סדר של מעמד ושל טקס, ולא של שליטה מדינית. היפנים ראו במערכת בעיקר סחר משתלם, אף שבחוגי החצר והכמורה היו שראו בתואר השפלה לאומית. המהלך נועד להבטיח את המסחר ואת ההכנסות שבאו עמו, והוא מעיד על שאיפותיו של יושימיצו להעמיד את עצמו כנציגה העליון של יפן כלפי חוץ.

מ-1404 התנהל הסחר באמצעות תעודות רשמיות, קאנגו (Kangō), שנועדו להבדיל בין ספינות המשלחת הרשמית לבין שודדי ים ומבריחים. הספינות היפניות עגנו בנינגבו (Ningbo), שבחוף מזרח סין. יושימוצ’י הפסיק את הסחר ב-1411, יושינורי חידש אותו ב-1432, והוא נמשך לסירוגין עד אמצע המאה ה-16, כלומר כמאה וחמישים שנה, ולא כחמישים שנה כפי שנכתב לעתים. בשלביו המאוחרים עבר הסחר לידי משפחות הוסוקאווה ואואוצ’י, ויריבותן הובילה ב-1523 לקרב אלים בין משלחותיהן ברחובות נינגבו. המשלחת הרשמית האחרונה יצאה ב-1547.

יפן ייצאה לסין חרבות, שנחשבו לטובות ביותר, נחושת, גופרית, עצים, מניפות מתקפלות וחפצי לכה, וייבאה משי, פורצלן, ספרים, תרופות ומטבעות נחושת.

קוריאה: צושימה וממלכת ג’וסון

בשנת 1392, באותה שנה שבה אוחדו החצרות ביפן, עלתה בקוריאה שושלת ג’וסון (Joseon), שמשלה בחצי האי עד 1910. היחסים בין יפן לקוריאה התנהלו בכמה ערוצים במקביל. השוגונות ומלכי ג’וסון החליפו משלחות רשמיות, ושליחים קוריאנים הגיעו לקיוטו. שליטים אזוריים במערב יפן ניהלו קשרים משלהם, ובית אואוצ’י אף טען למוצא מבית המלוכה של ממלכת פאקצ’ה הקוריאנית העתיקה. אך הגורם המתווך העיקרי היה בית סו (Sō), ששלט באי צושימה (Tsushima), השוכן במצר שבין קיושו לחצי האי הקוריאני. האי ההררי, הדל באדמה חקלאית, היה תלוי באורז קוריאני, ובמסחר ראה בית סו את מקור קיומו.

אחרי הפשיטה הקוריאנית על צושימה ב-1419 (ראו להלן) הוסדרו היחסים. בהסכם משנת 1443 הוגבל מספר הספינות שבית סו רשאי לשלוח לקוריאה בכל שנה לחמישים, ובית סו קיבל את הסמכות להנפיק היתרים לסוחרים יפנים אחרים. הסוחרים היפנים הורשו לעגון בשלושה נמלים בדרום-מזרח קוריאה, ובהם פוסאן, ובכל אחד מהם קמה שכונה יפנית. ב-1510 מרדו תושבי השכונות האלה בשלטונות הקוריאניים, ולאחר דיכוי המרד צומצם הסחר.

יפן ייצאה לקוריאה נחושת, גופרית וחרבות, וכן סחורות מדרום-מזרח אסיה שהגיעו אליה דרך ריוקיו, כמו פלפל ועץ צבע. מקוריאה ייבאה בעיקר בדי כותנה, שהיו מבוקשים מאוד בתקופה שבה גידול הכותנה ביפן עצמה עדיין היה בראשיתו, וכן ג’ינסנג וספרים. מקום מיוחד תפס הקאנון הבודהיסטי. מקדשים ושליטים יפנים ביקשו שוב ושוב את ההדפסה הקוריאנית המלאה של כתבי הקודש הבודהיסטיים, ועשרות סטים הגיעו ליפן, וחלקם שמורים במקדשים יפניים עד היום. מקוריאה הגיעה גם שיטת ההתכה ששימשה את מכרה הכסף באיוואמי, ובמאה ה-16 החלו אמני התה היפנים להעריך קערות אורז קוריאניות פשוטות ולהפוך אותן לכלי תה יקרי ערך. בצד הקוריאני הותירו המגעים תיאורים חשובים של יפן, ובהם חיבורו של המדינאי שין סוק-ג’ו מ-1471, שתיאר את מחוזות יפן ואת ממלכת ריוקיו.

יש להבחין בין ההשפעות האלה, שהתקיימו בתקופת מורומאצ’י והיו בעיקר מסחריות ודתיות, לבין גל ההשפעה הקוריאנית הרחב יותר שבא בעקבות פלישות טויוטומי הידיושי לקוריאה (1592–1598). אז הובאו ליפן, לרוב בכפייה, קדרים קוריאנים שייסדו את מסורות הקרמיקה של אריטה ושל סאטסומה, וכן ספרים, טכניקות של דפוס באותיות נעות ומלומדים שתרמו להתפשטות הניאו-קונפוציאניזם. השפעות אלה שייכות כבר לעידן אחר.

ראו באתר זה: תולדות קוריאה בעת העתיקה

ריוקיו

במקביל התנהל סחר עם ממלכת ריוקיו (Ryūkyū), אוקינאווה של היום, שהייתה בעצמה חלק ממערכת המנחות הסינית ותיווכה בין יפן, סין, קוריאה ודרום-מזרח אסיה. ספינות מריוקיו הגיעו לנמלי קיושו ולסאקאי, ונמל נאהא הפך לאחד מצמתי הסחר הימי הפעילים במזרח אסיה.

שודדי הים (ואקו)

השילוב של מלחמות ומסחר חוץ הוליד את השוד הימי. השודדים, שכונו בסינית “וואקו” ובקוריאנית “וגו” (倭寇, “שודדי הגמדים”, כינוי מזלזל ליפנים), הפליגו בספינות קטנות ומהירות ושדדו אוניות וערי חוף. במאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15 באו רובם מהאיים צושימה ואיקי ומאזור מאטסואורה שבצפון קיושו, ופשטו בעיקר על חופי קוריאה, שם שדדו אורז ושבו אנשים. חלק מקבוצות השודדים נהנו מחסותם של שליטים אזוריים במערב יפן, שהרוויחו מהשוד כל עוד השלטון המרכזי היה חלש מכדי למנוע אותו.

הפשיטות גררו פעולות תגמול. ב-1380 השמיד הצי הקוריאני, שהיה מצויד לראשונה בתותחים, כחמש מאות ספינות שודדים. ב-1389 תקף הצי הקוריאני את צושימה והשמיד כשלוש מאות אוניות שעגנו בה, וב-1419 שיגרה ממלכת ג’וסון לצושימה צבא של כ-17 אלף חיילים, שהעלה באש כפרים וספינות. לאחר מכן הסדירה קוריאה סחר מורשה עם בית סו, וזה הפחית את הפשיטות. גל השוד השני, באמצע המאה ה-16, היה שונה באופיו: למרות השם, רוב השודדים היו מבריחים סינים, שפעלו בשיתוף עם יפנים ופורטוגלים, בתגובה לאיסור הסחר הימי שהטילה שושלת מינג. הגל הזה דוכא בשנות ה-60 של המאה ה-16, ובשנת 1588 אסר טויוטומי הידיושי על שוד הים ביפן.

שודדי הים (ואקו)

ההתפתחות התרבותית: מקיטאיאמה להיגאשיאמה

בתקופת אשיקאגה התפתחה תרבות חדשה, שנקראה “תרבות מורומאצ’י”. היא נולדה בחוגי השוגונות בקיוטו וחלחלה בהדרגה לשכבות רחבות יותר. כוחם הפוליטי של השוגונים לבית אשיקאגה השתנה במידה ניכרת לאורך התקופה, אך רובם טיפחו את הספרות והאמנות, וישיבתם בקיוטו מיזגה את ערכי הלוחם (bu) עם המסורת הספרותית (bun) של הבירה העתיקה. הקרבה בין החצר הקיסרית למפקדת השוגונות יצרה מגע מתמיד בין בני המשפחה הקיסרית, אנשי החצר, הדאימיו, הסמוראים ונזירי הזן, והוא שאפשר את הפריחה בכל תחומי האמנות. ההיסטוריונים ג’ון הול וטויודה טאקשי ראו בתקופה מעין “רנסנס” יפני, ולא בכדי: כמו בערי איטליה של אותה עת, שגשגה התרבות דווקא בחצרות של שליטים שהתחרו זה בזה על יוקרה.

לזן בודהיזם, ובעיקר לזרם רינזאי (Rinzai), היה תפקיד מרכזי. השוגונות ארגנה את המנזרים החשובים במערכת “חמשת ההרים” (Gozan), שכללה בקיוטו את טנריוג’י, שוקוקוג’י, קנינג’י, טופוקוג’י ומאנג’וג’י, ומעליהם את נאנזנג’י. נזירי הגוזאן שימשו כדיפלומטים, כמזכירים וכיועצים, כתבו שירה ופרוזה בסינית והביאו ליפן את האמנות של שושלות סונג, יואן ומינג. הבולט שבהם היה מוסו סוסקי (Musō Soseki, 1275–1351), יועצו של טאקאוג’י, שהקים את מקדש טנריוג’י ועיצב את גנו.

ועם זאת, הזן לא היה המקור היחיד של תרבות התקופה. לצדו פעלו המסורות האסתטיות של חצר הייאן, עם שירת הוואקה (waka), רגישותה לחילופי העונות ולארעיות הדברים ואוצר המושגים הספרותי שלה. פעל גם הטעם הסיני של המלומדים והאספנים, שהעריך ציור, קליגרפיה וחפצים מיובאים (“קאראמונו”, karamono) בלי קשר הכרחי לבודהיזם. זרמים בודהיסטיים אחרים, ובראשם הארץ הטהורה, עיצבו את עולמם של רוב האנשים. ובהמשך התקופה צמח גם טעמם של הלוחמים ושל הסוחרים העשירים, שהיו לפטרונים חשובים של אמנויות כמו טקס התה. התרבות של מורומאצ’י נולדה מן המפגש בין כל אלה.

מקובל להבחין בין שני שלבים. “תרבות קיטאיאמה” נקשרת ליושימיצו ולאחוזתו בצפון קיוטו, והיא ראוותנית ומוזהבת. “תרבות היגאשיאמה” נקשרת ליושימאסה ולאחוזתו בגבעות המזרחיות של העיר, והיא מאופקת, מינימליסטית ואפורה. לצד השוגונים פעלו “הדובושו” (dōbōshū), מלווים שהתמחו באמנויות ונשאו לרוב שמות המסתיימים ב”-אמי”, כמו נואמי, גיאמי וסואמי. הם טיפלו באוסף האמנות הסינית של השוגון, הציגו אותה וקבעו את כללי הטעם. גם גננים שהשתייכו למעמד נחות, “אנשי גדת הנהר” (kawaramono), מילאו תפקיד בעיצוב גני התקופה, ואחד מהם, זנאמי, זכה להערכה רבה מיושימאסה.

ספרות: אפוסים, הגיגים ושירת הרנגה

החיבור הספרותי הגדול של התקופה הוא האפוס המלחמתי “טאיהייקי” (Taiheiki, “תולדות השלום הגדול”), שחובר בשנות ה-70 של המאה ה-14 ומתאר את רסטורציית קנמו ואת המלחמות בין החצר הצפונית לדרומית. כמו “סיפור הייקה” שקדם לו, גם מחברו אינו ידוע, והוא דוקלם בידי מספרים נודדים. האפוס מתאר את קוסונוקי מאסאשיגה, שלחם ומת למען הקיסר, כדמות אידיאלית, אך מתאר בכבוד גם את יריבו, אשיקאגה טאקאוג’י, שנחשב בתקופות מאוחרות יותר לנבל. אין ביצירה צדיקים ורשעים מוחלטים: כל דמות חיובית מבחינה מסוימת, ובסופו של דבר כולן טרגיות, ברוח ההשקפה הבודהיסטית על ארעיות העולם. באפוס באים לידי ביטוי ערכי הנאמנות וההקרבה של הסמוראים ושאיפתם לכבוד ולתהילה. מאות שנים אחר כך, בתקופת מייג’י, הפך קוסונוקי לסמל לאומי של נאמנות לקיסר, ופסלו עומד עד היום ליד הארמון הקיסרי בטוקיו.

מאותה תקופה בערך, ובמעבר בין קאמאקורה לאשיקאגה, נכתב ספר ההגיגים “צורזורגוסה” (Tsurezuregusa, “עשבי בטלה”), שחיבר יושידה קנקו (Yoshida Kenkō) בסביבות 1330. קנקו היה איש חצר ומשורר שנעשה נזיר בודהיסטי, ולא כומר זן כפי שנכתב לעתים. בקטעים קצרים ושנונים הוא מביע את דעתו על העולם שבו חי. הוא משבח את ההסתפקות במועט, מלמד לראות יופי דווקא בדבר שאינו שלם או שכבר חלף, ושואל אם יש להביט בפריחת הדובדבן רק כשהיא במלואה. יש בספר גם ביקורת חברתית: באחד הקטעים הוא טוען שאין טעם להעניש אדם שגנב בגלל רעב, וששליט צריך קודם כול לדאוג לכך שבני עמו לא יסבלו מחסור. קנקו, איש החצר, מזכיר עד כמה נשענה רגישותה האסתטית של התקופה על מסורת הייאן, ולא רק על מנזרי הזן.

בתחום השירה פרחה בתקופה זו הרנגה (renga), “שירה מקושרת”: שרשרת של בתים שחוברו בידי משוררים שונים. קבוצת משוררים הייתה מתכנסת, והבכיר שבהם קבע את הבית הפותח, שורה בת 17 הברות (5-7-5). המשורר הבא הוסיף בית בן 14 הברות (7-7), השלישי שוב 17 הברות, וכן הלאה לסירוגין. כל בית התייחס לזה שקדם לו בקשר של נושא, מוטיב או אסוציאציה, אך נדרש להתרחק מהבית שלפניו. כך נוצרה שרשרת בלי עלילה מרכזית, שמשקפת את האופי החולף של העולם. אורכה המקובל היה מאה בתים, אך היו גם שרשרות של אלף. ב-1356 כינס איש החצר ניג’ו יושימוטו (Nijō Yoshimoto) את האנתולוגיה הראשונה של רנגה, ובכך העניק לה מעמד של אמנות רצינית. במאה ה-15 פעלו הנזיר והמשורר שינקיי (Shinkei, 1406–1475), שהעלה על נס את היופי הקר, הדל והקמל, ותלמידו, סוגי (Sōgi, 1421–1502), שנדד ברחבי יפן והשתתף במפגשי שירה בחצרות הדאימיו. מעגלי הרנגה היו אחד המקומות שבהם נפגשו אנשי חצר, לוחמים, נזירים וסוחרים כמעט כשווים. רוב הבתים עסקו בטבע ובעונות השנה. מהבית הפותח של הרנגה התפתח לימים, בתקופת אדו, שיר ההייקו.

לצד הספרות הגבוהה נפוצו סיפורי עם קצרים ומאוירים, ה”אוטוגי-זושי” (otogi-zōshi), ובהם גרסאות מוקדמות של אגדות שכל ילד יפני מכיר עד היום, כמו “איסון-בושי”, הגיבור בגודל אגודל.

תיאטרון הנו והקיוגן

הנו (Nō), אחת מצורות התיאטרון העתיקות בעולם שעדיין מוצגות, קיבל את צורתו בתקופת אשיקאגה. הוא צמח ממופעי בידור עממיים, ובראשם הסארוגאקו (sarugaku), שילב ריקודים ושירה של מופיעים נודדים, ועוצב בידי השחקן והמחזאי קאנאמי (Kan’ami, 1333–1384) ובנו זאאמי (Zeami, 1363–1443 בקירוב). ב-1374 צפה יושימיצו, אז נער בן 16, במופע של השניים, והפך את זאאמי לבן חסותו. בזכות פטרונות השוגון הפך הנו ממופע עממי לאמנות מעודנת של המעמד השליט.

ראו באתר  זה: תאטרון נו

מופע הנו מתקיים על במה עשויה עץ ברוש כמעט ריקה, ברקע ציור של עץ אורן. השחקן הראשי עוטה מסכה מגולפת ובגדי משי מפוארים, נע לאט ובשליטה מדויקת, ומלהקה של נגנים ומקהלה מלווה אותו. מחזות רבים עוסקים ברוחות מתים, שחוזרות למקום שבו התרחש האירוע שגורלם נחרץ בו. האידיאל האסתטי המנחה הוא “יוגן” (yūgen), יופי עמוק, חבוי ומעורר מסתורין. המונח לא נולד על במת הנו: הוא בא מטקסטים סיניים ובודהיסטיים, ומשוררי הוואקה של סוף תקופת הייאן כבר השתמשו בו לתיאור שירה שמשמעותה מרומזת. זאאמי העניק לו תוכן תיאטרלי חדש. הוא העלה את תורתו על הכתב בחיבורים עיוניים, ובהם “פושיקאדן” (Fūshikaden), ושאב בהם מן הזן, מן השירה החצרונית ומן הניסיון המעשי של הבמה. בסוף ימיו הוגלה בידי השוגון יושינורי לאי סאדו. בין מחזות הנו שולבו מערכונים קומיים קצרים, ה”קיוגן” (kyōgen), שהציגו משרתים ערמומיים, אדונים טיפשים ונזירים צבועים.

מסיכות של תאטרון הנו

אדריכלות, גנים וציור

אמנות מורומאצ’י שילבה את העידון של האצולה עם הפשטות הסמוראית, ונטתה להפשטה ולצמצום. השפעת הזן על נטייה זו הייתה מרכזית, אך לא בלעדית: גם השירה החצרונית, הטעם הסיני של האספנים ומסורות הגינון של תקופת הייאן תרמו לה. האידיאל האסתטי היה פשטות החיים בטבע, אך הייתה זו פשטות מתוחכמת ומחושבת היטב.

ביתן הזהב וביתן הכסף

יושימיצו, פטרון גדול של האמנויות, רכש ב-1397 אחוזה בצפון-מערב קיוטו ובנה בה את אחוזת קיטאיאמה, שבמרכזה “ביתן הזהב” (Kinkaku). הביתן, בן שלוש קומות, עומד על שפת אגם ומוקף בגן רחב. כל קומה בנויה בסגנון אחר: התחתונה בסגנון ארמונות האצולה, האמצעית בסגנון בית סמוראי, והעליונה בסגנון אולם זן סיני. לאחר מותו של יושימיצו הוסבה האחוזה למקדש זן בשם רוקואונג’י, אך כולם מכירים אותו בשם קינקאקוג’י. ב-1950 הצית את הביתן נזיר צעיר, אירוע שהיה לבסיס לרומן של יוקיו מישימה “מקדש הזהב”, והמבנה הנוכחי הוא שחזור מ-1955.

נכדו, יושימאסה, החל ב-1482 לבנות לעצמו אחוזת פרישה למרגלות הגבעות המזרחיות. הביתן המרכזי בה, אולם קאנון, הושלם בסביבות 1489, זמן קצר לפני מותו. הביתן מוכר כ”ביתן הכסף” (Ginkaku), אף שמעולם לא צופה בכסף, והשם עצמו ניתן לו רק בתקופת אדו. לאחר מותו של יושימאסה הפכה האחוזה למקדש זן בשם ג’ישוג’י. באחד המבנים באחוזה, אולם טוגודו, נשמר חדר קטן בגודל ארבע מחצלות טטאמי וחצי, ובו גומחה, מדפים לא סימטריים ושולחן כתיבה מובנה ליד החלון. זה הדגם המוקדם ביותר שנשמר של סגנון השואין (shoin), שממנו התפתח החדר היפני המסורתי המוכר לנו עד היום. חוקר הספרות והתרבות היפנית דונלד קין (Donald Keene, 1922–2019), פרופסור באוניברסיטת קולומביה ומחשובי המתווכים של התרבות היפנית למערב, ראה באשיקאגה יושימאסה (Ashikaga Yoshimasa), השוגון שהתקשה להתמודד עם המשברים הפוליטיים של תקופתו, דמות מרכזית בעיצוב הטעם האסתטי היפני לדורות. בתקופת חסותו התגבשו והתחזקו מסורות אמנותיות ותרבותיות, ובהן טקס התה, גני הזן, ציור הדיו ואדריכלות המגורים, שהשפעתן ניכרת בתרבות יפן עד ימינו.

גנים

סביב מקדשי הזן היו סלעים, שבילים, פנסי אבן ואגמים קטנים. בגנים אלה הועדפו ירוק-עד, אזוב, אבן וחול על פני פרחים עונתיים, שנחשבו לראוותניים מדי. האבנים מסמלות הרים, איים ואף את היקום כולו. הגנים אינם טבעיים: הושקעו בהם מחשבה ותכנון רבים, אך יש בהם פשטות והפשטה. המבנים ביפן נבנו בעיקר מעץ, ודווקא בגינון מילאה האבן תפקיד מרכזי.

גם כאן לא הזן לבדו קבע את הצורה. כבר “סאקוטייקי” (Sakuteiki), מדריך הגינון שנכתב בחוגי האצולה במאה ה-11, הקדיש מקום רב לאמנות הצבת האבנים, ואף הזכיר גן “קארה-סאנסוי” (karesansui), גן הרים ומים יבש, שאין בו מים של ממש. החידוש של תקופת מורומאצ’י היה הפיכתו של הגן היבש לצורה עצמאית, המיועדת להתבוננות ממרפסת המקדש, ולא לטיול.

את הגנים הללו נוהגים לתאר כיום במונחים “סאבי” (sabi) ו”וואבי” (wabi). סאבי הוא יופיים של הישן, של הבלוי ושל הבדידות, וואבי הוא היופי שבפשוט, בצנוע ובלא מושלם. יש להיזהר בשימוש בהם. סאבי נולד בפואטיקה של שירת הוואקה כבר במאה ה-12, הוואבי התגבש כמושג אסתטי בעיקר בחוגי התה של המאה ה-16 ואילך, והצירוף “וואבי-סאבי”, כמערכת אסתטית אחת, הוא במידה רבה תוצר של המאה ה-20. בתקופת אשיקאגה עצמה היו אלה רעיונות מתפתחים, שנוסחו בשירה, בתיאטרון ובטקס התה בדרכים שונות, ולא תורה מגובשת אחת.

“גן האזוב” של מקדש סאיהוג’י (Saihō-ji), המכונה גם קוקה-דרה, עוצב מחדש ב-1339 בידי מוסו סוסקי. כיום הוא מכוסה ביותר ממאה מינים של אזוב, אך שטיח האזוב התפתח ככל הנראה רק מאות שנים אחרי תכנונו, כשהגן הוזנח. הביקור בו מחייב הרשמה מראש. “גן האבנים” של מקדש ריואנג’י (Ryōan-ji), שהוקם ב-1450 בידי הוסוקאווה קאטסומוטו, נשרף במלחמת אונין ונבנה מחדש, עשוי חול גרוף וחמש-עשרה אבנים בחמש קבוצות, המסודרות כך שמכל נקודה על המרפסת אפשר לראות לכל היותר ארבע-עשרה מהן. מתכנן הגן ותאריך יצירתו אינם ידועים בוודאות,[4] ומשמעותו נותרה פתוחה: יש הרואים בו איים בים, ויש הרואים בו נמרה החוצה נהר עם גוריה. הגן בדאיסנאין (Daisen-in) שבמתחם מקדש דאיטוקוג’י, מראשית המאה ה-16, מתאר באבנים ובחצץ מסלול של נהר מן ההרים ועד הים.

מקדש ריואנג’י. צילום: גילי חסקין

 

עיקרון נוסף בגינון היה המזעור: הגן היפני שיקף את העולם בצורה מיניאטורית, על הריו, ימיו ונהרותיו. מקורו של עיקרון זה בסין, שבה התפתחה גם אמנות גידול העצים הזעירים בעציצים. ביפן מתועדים עצים כאלה כבר בציורי מגילות מתקופת קאמאקורה, ומחזה הנו “האצ’י נו קי” (“העצים בעציצים”) מספר על סמוראי עני השורף את עציו הזעירים האהובים כדי לחמם אורח בליל שלג. העץ הזעיר טבעי בדמיונו לעץ אמיתי, אך מלאכותי בדרך שבה עוצב. עם זאת, אמנות הבונסאי במובנה המוכר היום התגבשה בעיקר בתקופת אדו ואחריה.

ציור הדיו

גם הציור בתקופת מורומאצ’י הצטיין בפשטות ובהפשטה. ציור הדיו בשחור-לבן (suibokuga), שהתפתח בסין בתקופת סונג, נעשה פופולרי ביפן, והוא שאף להביע במינימום של קווים וכתמי דיו מקסימום של תוכן. בציורים אלה ניכרת השפעה חזקה של הזן, לצד מסורת ציור הנוף של המלומדים הסינים. בין הציירים הראשונים היו ג’וסטסו (Josetsu) ושובון (Shūbun), נזירי מקדש שוקוקוג’י. מן הבולטים בציירי הדיו היה סשו טויו (Sesshū Tōyō, 1420–1506), נזיר זן שנסע לסין בשנים 1467–1469, ובשובו פעל בחסות בית אואוצ’י ביאמאגוצ’י. ציורי הנוף שלו נראים כלקוחים מחלום, והחללים הריקים בהם חשובים לא פחות מהשטחים המצוירים. בסוף התקופה צמחה אסכולת קאנו (Kanō), שמייסדיה, קאנו מאסאנובו ובנו מוטונובו, שילבו את ציור הדיו הסיני עם המסורת היפנית הצבעונית, והיא הפכה לאסכולת הציור הרשמית של השליטים במאות השנים הבאות.

דמות מיוחדת בעולם הזן של התקופה הייתה איקיו סוג’ון (Ikkyū Sōjun, 1394–1481), נזיר, משורר וקליגרף, שלפי המסורת היה בנו של הקיסר גו-קומאטסו. איקיו יצא נגד הנוהג של מקדשי הזן לצבור רכוש ונגד הצביעות של הממסד הדתי, ובשיריו תיאר בגלוי את ביקוריו בבתי מרזח ובבתי זונות. בכך ייצג את הזרם האנרכיסטי של הזן, הלועג לא רק להבלי העולם הזה אלא גם לעקרונות הנזירות. למרות זאת מונה בזקנתו לאב מנזר דאיטוקוג’י, וגייס מסוחרי סאקאי את הכסף לשקמו אחרי מלחמת אונין. ביפן של היום מוכרת דמותו בעיקר מסיפורי עם ומסדרות מצוירות, שבהן הוא נער פיקח ושובב.

ראו באתר זה: הזן בודהיזם

 

טקס התה וסידור הפרחים

שתיית התה הובאה מסין במאה ה-12, ובתחילת תקופת אשיקאגה נהגו בני המעמד העליון לקיים תחרויות טעימת תה ראוותניות, שבהן הימרו על זיהוי סוגי התה. בחוגי השוגון התפתח במקביל טקס תה רשמי בחדרי השואין, שבו הוצגו כלי התה הסיניים היקרים לפי כללים שקבעו הדובושו. במאה ה-15 החל מוראטה ג’וקו (Murata Jukō, 1423–1502), שנקשר במסורת לאיקיו, לפתח סגנון אחר, שכונה לימים “וואבי-צ’ה”: מפגש תה שקט בחדר קטן ופשוט. המסורת רואה בו את מייסד טקס התה, אך נכון יותר להציגו כמבשר חשוב של תהליך ארוך. במכתב המיוחס לו קרא ג’וקו לטשטש את הגבול בין כלים יפניים פשוטים לבין כלי חרסינה סיניים יקרים, ולא להחליף את האחרונים, וכך הכניס את החרס המקומי, הלא מושלם, אל תחום הטעם הגבוה.

טקס התה

 

הסגנון שוכלל בידי טאקנו ג’ואו (Takeno Jōō, 1502–1555), סוחר מסאקאי, ובעיקר בידי תלמידו, סן נו ריקיו (Sen no Rikyū, 1522–1591), שפעל כבר בימי אודה נובונאגה וטויוטומי הידיושי. רבים מן הכללים המזוהים כיום עם טקס התה, צורת חדר התה, סדר המחוות וההיררכיה של בתי הספר, עוצבו בידי ריקיו ובידי ממשיכיו בסוף המאה ה-16 ובתקופת אדו, ולא בתקופת אשיקאגה. טקס התה התגבש אפוא בהדרגה, והשתתפו בעיצובו נזירים, מלווי השוגון, סוחרים ולוחמים. במקביל התגבשה אמנות סידור הפרחים (ikebana). אסכולת איקנובו (Ikenobō), הוותיקה מכולן, מתועדת במקדש רוקאקודו שבקיוטו כבר באמצע המאה ה-15, ומרכזה נמצא שם עד היום.

בין מסורת להמצאה: “רוח הזן” בעת החדשה

מי שמבקר כיום בקיוטו פוגש את גני הזן, את טקס התה ואת ציור הדיו כסמלים של “הרוח היפנית”. הקשר הזה בין זן, פשטות ויפניות הוא במידה רבה תוצר של העת החדשה. בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, כשיפן ביקשה להגדיר את זהותה מול המערב, הציגו הוגים יפנים את הזן ואת האמנויות שנקשרו בו כתמצית התרבות היפנית כולה. “ספר התה” של אוקאקורה קאקוזו (1906), שנכתב באנגלית לקהל אמריקני, הציג את טקס התה כפילוסופיה של חיים, וכתביו של ד”ט סוזוקי הציגו את הזן כמקור הנסתר של אמנות הסייף, הגינון, השירה והאסתטיקה היפנית בכלל. החוקר רוברט שארף הראה שתפיסה זו נשענה על צורך לאומי מודרני יותר מאשר על המציאות ההיסטורית של המנזרים.

גם האתרים עצמם עברו פרשנות מחודשת. גן האבנים של ריואנג’י, למשל, זכה לתהילתו העולמית בעיקר במאה ה-20, כשאדריכלים, אמנים ותיירים מערביים ראו בו ביטוי של מינימליזם מודרני. אין בכך כדי לפחות מערכן של האמנויות שנוצרו בתקופת אשיקאגה. יש בכך הזמנה להבחין בין שני סיפורים: הסיפור ההיסטורי של נזירים, שוגונים, סוחרים ואנשי חצר שיצרו אותן מתוך עולמם, והסיפור המאוחר, שבו הפכו לסמלים של זהות לאומית ולמושא לגעגועים מערביים.

השינטו בתקופת אשיקאגה

פן נוסף בהתעוררות התרבותית היה העניין המחודש בשינטו. מאז תקופת נארה התמזגה דת זו עם הבודהיזם: האלים המקומיים, הקאמי (kami), נתפסו כגילויים של בודהות ובודהיסטוות, והשינטו, שלא היו לה כתבי קודש ותפילות סדורות, אימצה טקסים של זרם שינגון הבודהיסטי. פלישות המונגולים ב-1274 וב-1281 שינו משהו בתודעה. בשתי הפעמים פגעו סופות בצי הפולש, והן נתפסו כ”קאמיקאזה”, “רוח אלוהית” שהאלים שלחו להגן על יפן. מכאן התחזק הרעיון שיפן היא “ארץ האלים”.

פחות משישים שנה לאחר הפלישות כתב קיטאבאטאקה צ’יקאפוסה (Kitabatake Chikafusa), מנהיגה הרוחני של החצר הדרומית, את החיבור “ג’ינו שוטוקי” (Jinnō Shōtōki, 1339), שהדגיש את היות הקיסר צאצא ישיר של אלת השמש אמאטראסו ואת רציפותה של השושלת הקיסרית, ומכאן את עליונותה של יפן על פני סין והודו. בסוף המאה ה-15 ייסד יושידה קאנטומו (Yoshida Kanetomo), כוהן בקיוטו, את “השינטו האחד”, שהפך את סדר העדיפויות: השינטו הוא השורש, הקונפוציאניזם הוא הענפים והבודהיזם הוא הפרחים והפירות. רעיונות אלה חיזקו את הרוח הפטריוטית, אך יש להיזהר מהגזמה. השינטו לא הפכה בתקופה זו לדת המרכזית במדינה, והמיזוג בינה לבין הבודהיזם נמשך עד שנת 1868, אז הפרידה ממשלת מייג’י בין השתיים והפכה את השינטו לאידאולוגיה ממלכתית. כפי שהראו מארק טויון וג’ון בריין, גם “השינטו” כדת עצמאית ומובחנת הוא במידה רבה מושג שהתגבש בתהליך ארוך, שבו מילאו יושידה קאנטומו וממשיכיו תפקיד מרכזי.

למאמר על השינטו

המגע עם אירופה

לקראת סוף תקופת אשיקאגה הגיעו ליפן האירופאים הראשונים. ב-1543 עגנה ג’ונקה סינית, שעל סיפונה שהו כמה סוחרים פורטוגלים, באי טאנגאשימה (Tanegashima) שמדרום לקיושו. השליט המקומי קנה מהם שני רובי אבוקה, ובתוך עשור כבר ייצרו נפחים יפנים בסאקאי ובמקומות אחרים רובים בכמויות. “טאנגאשימה”, כפי שכונו הרובים, שינו את פני המלחמה ביפן.

הסוחרים האירופים מגיעים ליפן

 

בקרב נאגאשינו (Nagashino) בשנת 1575, שנתיים לאחר סיום שוגונות אשיקאגה, מילאו רובי האבוקה תפקיד חשוב בניצחון כוחותיהם של אודה נובונאגה וטוקוגאווה איאיאסו על צבא בית טאקדה. עם זאת, אין לייחס את הניצחון לנשק החם בלבד. הוא נבע משילוב של רובים, ביצורי שדה וגדרות עץ שעצרו את הפרשים, מערך הגנתי מתוכנן, תנאי השטח ויתרון מספרי. התיאור המסורתי של מטחי אש מחזוריים בשלוש שורות, שבהן ירו הרובאים בתורם, אינו מקובל כיום כעובדה מוכחת.

הפורטוגלים, שכונו ביפן “נאנבאן” (nanban), “הברברים מהדרום”, היו לסוחרי התיווך העיקריים בין סין ליפן, משום ששושלת מינג אסרה על סחר ישיר עם היפנים. הם הביאו משי סיני, נשק חם, אבק שריפה, זכוכית ושעונים, וקיבלו בתמורה בעיקר כסף, שיפן הפיקה אז בכמויות גדולות. המסחר הביא עושר עצום למי שעסק בו, ודאימיו בקיושו, שהיו קודם לכן חלשים יחסית, צברו בזכותו כוח והשפעה. הספרדים, שבאו מהפיליפינים, הגיעו ב-1584, ההולנדים ב-1600 (והקימו תחנת מסחר ב-1609), והאנגלים ב-1613, כלומר כבר אחרי תום תקופת אשיקאגה.

הגעת הנצרות

ההשפעה הנוצרית ביפן החלה עם הגעת המיסיונרים הישועים, ובראשם פרנסיסקו חאווייר (Francisco Xavier), שנחת ב-1549 בקאגושימה שבדרום קיושו. חאווייר הגיע גם לקיוטו, אך מצא אותה הרוסה ולא הצליח להיפגש עם הקיסר. ב-1560 התיר השוגון יושיטרו לישועי גספר ויללה להטיף בבירה, וקיוטו הפכה למרכז חשוב של פעילות מיסיונרית. בין המומרים היו דאימיו וסוחרים, שביקשו בין השאר לשפר את המסחר עם הפורטוגלים, וגם איכרים פשוטים. הדאימיו הנוצרי הראשון, אומורה סומיטאדה, פתח ב-1571 את נמל נגסקי, וב-1580 העביר אותו לשליטת הישועים. ב-1582 כבר היו ביפן, לפי דיווחי הישועים, כ-150 אלף נוצרים (כאחוז אחד מהאוכלוסייה) וכמאתיים כנסיות.[5]

יש לתקן כאן טעות נפוצה: הרדיפות של הנוצרים לא התחילו בימי שוגונות אשיקאגה, שכבר לא הייתה קיימת אז. אודה נובונאגה דווקא סבל את המיסיונרים, בין השאר משום שראה בהם משקל נגד לממסד הבודהיסטי שבו נלחם. צו הגירוש הראשון של המיסיונרים הוצא ב-1587 בידי טויוטומי הידיושי, וב-1597 הוצאו להורג בנגסקי 26 נוצרים בהוראתו. השוגונות של בית טוקוגאווה אסרה על הנצרות ב-1614, ובשנים 1639–1641 נסגרה יפן כמעט לחלוטין בפני זרים, והנוצרים נאלצו לרדת למחתרת (לפירוט, ראו באתר זה את המאמר על תקופת אדו).

המיסיונרים הישועים ביפן

קץ השוגונות

מבין הדאימיו הרבים שנאבקו על השליטה בלט אודה נובונאגה (Oda Nobunaga) ממחוז אווארי. ב-1560 הביס בקרב אוקהאזאמה צבא גדול בהרבה מצבאו, וב-1568 נכנס לקיוטו בליווי אשיקאגה יושיאקי (Yoshiaki), אחיו של השוגון שנרצח, והושיב אותו כשוגון החמישה-עשר. היחסים בין השניים התערערו במהרה. יושיאקי ניסה לארגן קואליציה של דאימיו נגד נובונאגה, וב-1573 גירש אותו נובונאגה מהבירה. שנה זו נחשבת לסוף תקופת אשיקאגה ולתחילת תקופת אזוצ’י-מומויאמה, אף שיושיאקי עצמו ויתר רשמית על תואר השוגון רק ב-1588. תקופת המדינות הלוחמות, לעומת זאת, נמשכה עוד כעשרים שנה, עד שהשלים טויוטומי הידיושי את איחוד יפן ב-1590.

בעקבות התקופה בקיוטו

למטייל בקיוטו מזמנת תקופת אשיקאגה כמה מהאתרים היפים בעיר, אך כדאי לדעת מה מהם שרד מימיה ומה שוחזר או עוצב מחדש. ביתן הזהב ומקדש ריואנג’י נמצאים במרחק קצר זה מזה בצפון-מערב העיר. ביתן הזהב, כאמור, הוא שחזור משנת 1955, נאמן למקור בצורתו אך לא בחומריו, וגן האבנים של ריואנג’י, אולי הגן המפורסם ביפן, קיבל ככל הנראה את צורתו הנוכחית רק בסוף המאה ה-16 או מאוחר יותר. בקצה המזרחי ניצב ביתן הכסף, נקודת הפתיחה של “שביל הפילוסופים”. כאן שרדו המבנים המקוריים: אולם קאנון ואולם טוגודו, עם חדר השואין הקטן, עומדים על מקומם מאז ימי יושימאסה. לעומתם, תל החול החרוטי וערוגת החול הגרוף שבחצר, המזוהים כיום עם המקום, נוספו כנראה רק בתקופת אדו.

מקדש טנריוג’י שבארשיימה, שהקים טאקאוג’י לזכר הקיסר שהדיח, נשרף פעמים רבות, ורוב מבניו הנוכחיים הם מן המאה ה-19 ואילך, אך הבריכה והאבנים שבגנו של מוסו סוסקי שומרים במידה רבה על המתווה המקורי. גן האזוב של סאיהוג’י נמצא בקרבת מקום, ובחלקו העליון נשמר מתחם אבנים שמיוחס אף הוא למוסו. ראוי להוסיף לסיור את מקדש שוקוקוג’י (Shōkoku-ji), שמצפון לארמון הקיסרי, שהקים יושימיצו בסמוך לארמון הפרחים. המקדש היה מרכז מנזרי הגוזאן, ובו פעלו ציירי הדיו ג’וסטסו ושובון. מבניו המקוריים נשרפו, אך אולם הדרשות שלו, מראשית המאה ה-17, הוא הוותיק מסוגו ביפן, והמוזיאון שבמתחם מציג אוצרות אמנות מן המקדש ומביתני הזהב והכסף. במתחם דאיטוקוג’י אפשר לראות את גן דאיסנאין, שנשמר מראשית המאה ה-16, ולהיזכר באיקיו, ברובע נישיג’ין את זכר מלחמת אונין, ובחודש יולי את תהלוכת גיון מאטסורי, שחודשה בידי סוחרי העיר אחרי החורבן. מאולם הנו ועד חדר התה, רבים מהדברים שהמבקר רואה בקיוטו כ”יפניים מסורתיים” נולדו דווקא בתקופה סוערת זו, גם אם עברו מאז שינויים ופרשנויות רבים.

סיכום

תקופת אשיקאגה נפתחה במשבר לגיטימיות. אשיקאגה טאקאוג’י ניצל את כישלון רסטורציית קנמו כדי להקים שוגונות חדשה, אך מחיר עלייתו היה פיצול המשפחה הקיסרית לשתי חצרות, שהתקיימו זו לצד זו 56 שנים. השוגונות ישבה בקיוטו עצמה, ספגה לתוכה בהדרגה חלק ניכר מסמכויות החצר, אך נשענה על בריתות עם מושלי מחוזות שצברו כוח משלהם. מאזן עדין זה החזיק מעמד כל עוד עמד בראשה שליט חזק. יושימיצו, שאיחד את החצרות, צמצם את כוחן של המשפחות החזקות מדי, קשר קשרים עם סין והשתלב במערכת המנחות של מינג בתואר “מלך יפן”, הביא את השוגונות לשיא כוחה.

אחרי מותו החלה הנסיגה. רצח השוגון יושינורי ב-1441, מרידות החובות, הרעב הגדול, סכסוכי הירושה במשפחות הגדולות ובבית השוגון והיריבות בין הוסוקאווה ליאמאנה הובילו למלחמת אונין, שהחריבה את קיוטו והפכה את השוגונות לגוף שסמכותו מוגבלת בעיקר לבירה ולסביבתה. מאה השנים שבאו אחריה, תקופת המדינות הלוחמות, התאפיינו בפיצול פוליטי, בבגידות ובעלייתם של בני השורה השנייה של הממסד לעמדות שלטון. אך באותה תקופה התגבשו גם השחקנים שיאחדו את יפן מחדש: דאימיו שבנו מדינות קטנות ויעילות, טירות וערי מבצר, צבאות רגלים גדולים ורובים.

מבחינה כלכלית וחברתית הייתה זו תקופה של צמיחה, למרות המלחמות ובמידה מסוימת בגללן. החקלאות השתפרה, השווקים והגילדות התרבו, ערי נמל וערי מקדש התעשרו, והכפרים התארגנו בקהילות בעלות מוסדות משלהן, שגבו מסים, ניהלו את המים ושפטו את חבריהן. מעמדן של הנשים בבתי הלוחמים נשחק, אך נשים המשיכו לנהל משקי בית ואחוזות, לסחור ולהשפיע. הסחר עם סין, קוריאה וריוקיו, וגם השוד הימי, קשרו את יפן אל העולם הימי של מזרח אסיה. בסוף התקופה הצטרפו לרשת זו הפורטוגלים, שהביאו עמם את רובה האבוקה ואת הנצרות, ושני אלה עתידים היו לעצב את המאה הבאה.

אך המורשת החשובה של תקופת אשיקאגה היא התרבותית. במפגש בין אנשי החצר, הלוחמים, נזירי הזן והסוחרים, ובחסות שוגונים שכוחם הפוליטי הלך ופחת, נוצרו תיאטרון הנו והקיוגן, שירת הרנגה, ציור הדיו של סשו, גני החצץ היבשים, החדר בסגנון שואין, ראשיתו של טקס התה וסידור הפרחים. המושגים יוגן, סאבי ווואבי, שמוצאים יופי במרומז, בישן ובפשוט, התפתחו אז מתוך מסורות קודמות והמשיכו להתפתח אחריה, ורק בעת החדשה הפכו לסמלים מגובשים של התרבות היפנית. התקופה מלמדת שחולשה פוליטית ויצירה תרבותית אינן סותרות זו את זו, ושלעתים דווקא שליטים שאיבדו את כוחם השקיעו את מרצם בבניית ביתן, בעיצוב גן או בחיפוש אחר הדרך הנכונה להגיש קערת תה.

ביבליוגרפיה

Berry, Mary Elizabeth. The Culture of Civil War in Kyoto. Berkeley: University of California Press, 1994.

Breen, John, and Mark Teeuwen. A New History of Shinto. Chichester: Wiley-Blackwell, 2010.

Butler, Lee. Emperor and Aristocracy in Japan, 1467–1680: Resilience and Renewal. Cambridge, MA: Harvard University Asia Center, 2002.

Conlan, Thomas D. State of War: The Violent Order of Fourteenth-Century Japan. Ann Arbor: Center for Japanese Studies, University of Michigan, 2003.

Grossberg, Kenneth A. Japan’s Renaissance: The Politics of the Muromachi Bakufu. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1981.

Hall, John W., and Toyoda Takeshi (eds.). Japan in the Muromachi Age. Berkeley: University of California Press, 1977.

Hare, Thomas Blenman. Zeami’s Style: The Noh Plays of Zeami Motokiyo. Stanford: Stanford University Press, 1986.

Keene, Donald. Yoshimasa and the Silver Pavilion: The Creation of the Soul of Japan. New York: Columbia University Press, 2003.

Sansom, George. A History of Japan, 1334–1615. Stanford: Stanford University Press, 1961.

Sharf, Robert H. “The Zen of Japanese Nationalism.” History of Religions 33, no. 1 (1993): 1–43.

Tonomura, Hitomi. Community and Commerce in Late Medieval Japan: The Corporate Villages of Tokuchin-ho. Stanford: Stanford University Press, 1992.

Tonomura, Hitomi, Anne Walthall, and Wakita Haruko (eds.). Women and Class in Japanese History. Ann Arbor: Center for Japanese Studies, University of Michigan, 1999.

Turnbull, Stephen. Ninja: Unmasking the Myth. Barnsley: Frontline Books, 2017.

Varley, H. Paul. Imperial Restoration in Medieval Japan. New York: Columbia University Press, 1971.

Yamamura, Kozo (ed.). The Cambridge History of Japan, Vol. 3: Medieval Japan. Cambridge: Cambridge University Press, 1990.

[1]שאלת הלגיטימיות של שתי החצרות עוררה ויכוח סוער בעת החדשה. ב-1911, אחרי סערה ציבורית שפרצה סביב ספרי הלימוד בהיסטוריה, קבעה ממשלת יפן, בהכרעת הקיסר מייג’י, שהחצר הדרומית היא הלגיטימית, אף שהקיסרים של יפן מאז 1392, ובהם מייג’י עצמו, הם צאצאי הענף הצפוני. ההכרעה לא הייתה הכרעה היסטוריוגרפית בלבד. היא הייתה חלק מהבניית התפיסה הקיסרית הלאומית של המדינה המודרנית, שהעמידה את הנאמנות המוחלטת לקיסר במרכז החינוך האזרחי והפכה את תומכי החצר הדרומית, ובראשם קוסונוקי מאסאשיגה, לגיבורים לאומיים. עד 1945 כונתה התקופה בספרי הלימוד היפניים “תקופת יושינו”, על שם מושב החצר הדרומית.

[2]השם “תקופת מורומאצ’י” (室町時代) הוא המקובל כיום ביפן ובמחקר. השם “תקופת אשיקאגה” נפוץ יותר בספרות הפופולרית ובמקורות במערב. התקופה מחולקת לעתים לשלוש: תקופת שתי החצרות (1336–1392), מורומאצ’י במובן הצר (1392–1467) ותקופת המדינות הלוחמות, סנגוקו (1467–1573). יש לזכור שתקופת סנגוקו אינה מסתיימת בנפילת אשיקאגה: רוב החוקרים ממשיכים אותה עד איחוד יפן בידי טויוטומי הידיושי ב-1590, ויש המאריכים אותה עד 1600 או 1615. לפיכך שני המושגים, מורומאצ’י וסנגוקו, חופפים בחלקם אך אינם זהים.

[3]המונח “בושידו” (“דרך הלוחם”) עצמו נפוץ רק בתקופת אדו, ובעיקר בעת החדשה, ולכן יש להיזהר מלייחס אותו כקוד מגובש לסמוראים של תקופת אשיקאגה.

[4]המסורת מייחסת את הגן לצייר סואאמי, אך אין לכך הוכחה, ויש חוקרים המתארכים את הגן בצורתו הנוכחית לסוף המאה ה-16 או אף לתקופה מאוחרת יותר.

[5]המספרים לקוחים מדיווחיו של אלסנדרו ואליניאנו, מבקר המסדר הישועי, ויש להתייחס אליהם בזהירות. אוכלוסיית יפן באותה עת מוערכת ב-12 עד 15 מיליון איש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

error: Content is protected !!