היסטוריה של הוקאידו

כתב: גילי חסקין‏  11/09/2026

ראו גם: הכנה עיונית לטיול ליפן ; תכנון טיול באי הוקאידו; גיאוגרפיה של הוקאידו

להרצאה על יפן; להרצאה על הוקאידו

תקציר

המאמר סוקר את התפתחותו ההיסטורית של הוקאידו (Hokkaidō) מן התקופות הפרהיסטוריות ועד ימינו, תוך הדגשת מסלולו הייחודי, ביחס לאיים המרכזיים של יפן. מטרת המאמר היא לבחון כיצד מיקומו הגאוגרפי של הוקאידו בשוליו הצפוניים של הארכיפלג היפני, עיצב היסטוריה שונה מזו של מרבית חלקי יפן; כיצד הפך האי בהדרגה ממרחב צפוני, הקשור הן ליפן והן לצפון־מזרח אסיה, לאזור ספר ולאחר מכן לחלק אינטגרלי מן המדינה היפנית; וכיצד מוסיף ייחוד היסטורי זה להשפיע על מעמדו ועל מדיניות הפיתוח המיוחדת הננקטת בו גם כיום.

בכך מבקש המאמר להשתמש בהוקאידו כמקרה מבחן להבנת תהליכים רחבים יותר בתולדות יפן: התהוות גבולותיה, בניית המדינה המודרנית, היחסים בין המרכז לפריפריה והמפגש בין המדינה המתפשטת לבין אוכלוסייה ילידית. מבחינה מתודולוגית, המאמר נוקט גישה היסטורית־סינתטית והשוואתית, המשלבת ממצאים ארכאולוגיים, מקורות היסטוריים ומחקר מודרני, ובוחנת את תולדות הוקאידו על רקע ההתפתחויות המקבילות באיים המרכזיים של יפן ובמרחב צפון־מזרח אסיה, תוך מתן מקום הן לנקודת המבט של המדינה היפנית והן לזו של האיינו.

נקודת המוצא לדיון היא הזיקה שבין תנאיו הגאוגרפיים של האי — מיקומו הצפוני, האקלים הקר, משאבי הים והיער וקרבתו לסחלין ולאיי קוריל — לבין התפתחותן של חברות ותרבויות שנבדלו מאלו שהתפתחו בהונשו. בניגוד לחלקים נרחבים של יפן, המעבר לחקלאות אורז בתקופת יאיוי לא התחולל בהוקאידו באותה מתכונת, ומסורות שמקורן בעולם ג’ומון המשיכו להתקיים ולהשתנות במסגרת תרבויות מקומיות ומערכות קשרים עם צפון הונשו וצפון־מזרח אסיה.

המאמר עוקב אחר התגבשות תרבות האיינו (Ainu), התרחבות הקשרים המסחריים עם היפנים והפיכתם ההדרגתית ליחסי תלות ושליטה. הוא דן בהתבססות הנוכחות היפנית בדרום האי, בעליית בית מטסומאה (Matsumae), במרידות האיינו ובהפיכתו של הוקאידו מאזור מגע ומסחר לאזור ספר בעל חשיבות מדינית. מסוף המאה ה־18 העניקה ההתפשטות הרוסית במרחבי צפון־מזרח אסיה ממד גאופוליטי חדש לשליטה באי והגבירה את מעורבות השוגונות בו.

נקודת המפנה המרכזית הייתה רסטורציית מייג’י. בשנת 1869 קיבל האי את השם ‘הוקאידו’ והפך למוקד של מדיניות ממלכתית מכוונת של התיישבות, פיתוח כלכלי, בניית תשתיות והגנת הגבול הצפוני. תהליך זה מוצג במאמר משתי נקודות מבט משלימות: כמפעל של בניית המדינה היפנית המודרנית והרחבת ריבונותה, אך גם כתהליך של קולוניזציה התיישבותית, נישול והטמעה שפגע עמוקות בחברה, בקרקעות ובתרבות של האיינו.

טענתו המרכזית של המאמר היא, כי ייחודו ההיסטורי של הוקאידו, אינו מסתכם בכך שהתפתח במשך תקופות ארוכות מחוץ לליבה המדינית והתרבותית של יפן, אלא טמון גם באופן שבו שולב במדינה היפנית המודרנית.

בניגוד לחלקים המרכזיים של יפן, שבהם צמחה המדינה המודרנית על גבי מערכות יישוב, שלטון וחקלאות ותיקות, שילובו המלא של הוקאידו היה במידה רבה תוצאה של מפעל ממלכתי יזום שהחל בתקופת מייג’י: הגדרת ריבונות, התיישבות, מיפוי, הקמת ערים, פיתוח חקלאות ומשאבים, בניית תשתיות והגנת הגבול הצפוני. תהליך זה הפך את הוקאידו בעת ובעונה אחת לחלק אינטגרלי מיפן ולמרחב שהמדינה המרכזית המשיכה לראות בו אזור בעל צרכים ותפקידים מיוחדים. מכאן נובע קו ההמשכיות שעליו מצביע המאמר: היעדים השתנו, אך עצם התפיסה של הוקאידו כמרחב המחייב מעורבות ופיתוח ממלכתיים מיוחדים נמשכה מתקופת מייג’י ועד ימינו. במאה ה־19 עמדו במרכז ההתיישבות, ניצול המשאבים והגנת הגבול מול רוסיה; לאחר 1945 הוסט הדגש לשיקום, חקלאות, תעשייה ותשתיות, ובהמשך לפיתוח אזורי ולשימור סביבתי. לפיכך, הוקאידו אינו רק פריפריה גאוגרפית של יפן, אלא מקרה היסטורי ייחודי, של אזור ספר שהמדינה המודרנית שילבה, עיצבה ופיתחה באופן מכוון — ומערכת יחסים מיוחדת זו בין המרכז לבין האי מוסיפה להותיר את חותמה גם כיום.

שאלות המחקר

1. כיצד עיצבו מיקומו הצפוני, האקלים, משאבי הטבע והקשרים עם צפון־מזרח אסיה את התפתחותו ההיסטורית הייחודית של הוקאידו, ומדוע התפתח האי בעת העתיקה במסלול שונה מזה של האיים המרכזיים של יפן, ובמיוחד מהונשו?
2. כיצד התגבשו התרבויות המקומיות בהוקאידו, ובפרט תרבות האיינו, ומה היה מקומן במערכות הקשרים שבין יפן, סחלין, איי קוריל וצפון־מזרח אסיה?
3. כיצד השתנו היחסים בין האיינו לבין היפנים ממסחר ומגע בין חברות שונות ליחסים בלתי שוויוניים של תלות ושליטה, ומה היה תפקידו של בית מטסומאה בהפיכת הוקאידו ממרחב שמחוץ לליבה המדינית של יפן לאזור ספר?
4. כיצד השפיעה ההתפשטות הרוסית בצפון־מזרח אסיה על תפיסתה של יפן את הוקאידו ועל הפיכתו מאזור מסחר למרחב בעל חשיבות אסטרטגית וריבונית?
5. מדוע הייתה רסטורציית מייג’י נקודת מפנה מכרעת בתולדות הוקאידו, ובאיזו מידה ניתן לראות בשילובו במדינת מייג’י מפעל של מודרניזציה ובניית מדינה לעומת תהליך של קולוניזציה התיישבותית, נישול והטמעה של האיינו?
6. כיצד השפיע מיקומו הצפוני של הוקאידו על חשיבותו האסטרטגית במאה ה־20, ובמיוחד בשלהי מלחמת העולם השנייה, וכיצד השתנתה מדיניותה של הממשלה המרכזית כלפיו לאחר 1945 — ממדיניות של התיישבות והגנת גבול למדיניות של שיקום, פיתוח כלכלי ופיתוח אזורי?
7. מדוע שילובו המלא של הוקאידו במדינה היפנית לא ביטל את מעמדו הייחודי ביחס לשאר חלקי יפן, וניתן לזהות קו של המשכיות מתקופת מייג’י ועד ימינו בתפיסת הוקאידו כמרחב המחייב מעורבות מיוחדת של השלטון המרכזי?

שאלת־העל המחברת בין הסוגיות הללו היא שאלת ההמשכיות: למרות השינויים הדרמטיים בתפקידו של האי ובמטרות המדיניות שנקטה בו המדינה, מתקיים קו של המשכיות באופן שבו המדינה היפנית תופסת ומנהלת את הוקאידו מתקופת מייג’י ועד ימינו.

הקדמה

כשמטיילים היום בהוקאידו, קל לחשוב שזהו פשוט החלק הצפוני של יפן: סאפורו היא עיר יפנית מודרנית, הרכבות, המקדשים, המטבח והשפה מחברים את האי אל שאר המדינה, והוקאידו מופיע במפות כאחד מארבעת האיים הגדולים המרכיבים אותה. אלא שמבחינה היסטורית התמונה שונה לחלוטין. במשך רוב תולדותיו היה הוקאידו עולם אחר — ארץ צפונית שמעבר למצר צוגרו, קרובה לא פחות מבחינה תרבותית וכלכלית למרחבי סחלין, איי קוריל וים אוחוצק מאשר למרכזי הכוח של יפן.

הגאוגרפיה עיצבה כאן היסטוריה אחרת. האקלים הקר, היערות, הנהרות והימים העשירים בדגה אפשרו לחברות של ציידים, דייגים ומלקטים לשגשג זמן רב לאחר שחקלאות האורז חוללה בהונשו תמורות כלכליות וחברתיות עמוקות. מתוך העולם הצפוני הזה התגבשה במשך מאות שנים תרבות האיינו, שקיימה קשרי מסחר ענפים הן עם יפן שמדרום והן עם העמים והמרחבים שמצפון. מצר צוגרו היה אפוא גבול, אך מעולם לא היה חומה.

סיפורו של הוקאידו הוא במידה רבה סיפורו של הגבול הזה, ושל תנועתו צפונה — מן המסחר, דרך ההתיישבות ומרידות האיינו, ועד להופעתה של רוסיה שהעניקה לאי חשיבות אסטרטגית חדשה ולרסטורציית מייג’י שהפכה אותו לזירה של פיתוח אדיר שהיה בעת ובעונה אחת גם קולוניזציה ודחיקה של האוכלוסייה הילידית. לכן ההיסטוריה של הוקאידו אינה רק ההיסטוריה של אי; היא מאפשרת להתבונן ביפן מן השוליים אל המרכז, ולשאול כיצד נוצרה יפן שאנו מכירים כיום ומתי הפכו אנשים וארצות שנמצאו במשך דורות מעבר לגבול לחלק מן המדינה היפנית.

מבוא

כדי להבין את ההיסטוריה של הוקאידו (Hokkaidō), יש להתחיל דווקא מן הגאוגרפיה. הוקאידו הוא הצפוני שבאיים הגדולים של יפן, מופרד מהאי המרכזי הונשו (Honshū) במצר צוגרו (Tsugaru Strait), ופונה צפונה אל סחלין (Sakhalin)[1] ואיי קוריל (Kuril Islands)[2]. מיקומו זה הציב אותו במשך אלפי שנים בין שני עולמות: מדרום — הארכיפלג היפני, שבו הלכה והתגבשה המדינה היפנית; ומצפון — המרחב של ים אוחוצק (Sea of Okhotsk), סחלין וצפון־מזרח אסיה. הים והמצרים הפרידו בין האזורים, אך מעולם לא ניתקו אותם לחלוטין. דרכם נעו בני אדם, סחורות, טכנולוגיות ורעיונות.

גם תנאי הטבע תרמו להתפתחותו הנבדלת של האי. הוקאידו קר יותר מן האיים המרכזיים של יפן, החורף בו ארוך ומושלג, וחלקים נרחבים ממנו מכוסים יערות, הרים ואזורי ביצות. חופיו והימים המקיפים אותו עשירים בדגה ובמשאבים ימיים. תנאים אלה עודדו במשך תקופות ארוכות כלכלה שהתבססה על דיג, ציד וליקוט, והקשו על התפשטותה של חקלאות האורז בשדות מוצפים, שהייתה אחד היסודות הכלכליים והחברתיים החשובים בהתפתחותה של יפן שמדרום.

מכאן נובע הבדל היסטורי יסודי. כאשר בהונשו התפשטה בתקופת יאיוי (Yayoi) חקלאות האורז, התפתח השימוש במתכות והלכו ונוצרו חברות מרובדות שהובילו בהמשך להתגבשותה של המדינה היפנית, בהוקאידו נמשכו מסורות שמקורן בעולם ג’ומון (Jōmon) והתפתחו לתרבויות מקומיות אחרות. משום כך אין לתאר את תולדות הוקאידו כהעתק צפוני של ההיסטוריה היפנית. האי השתתף ברשתות המסחר והתרבות של הארכיפלג, אך במשך מאות שנים נותר מחוץ לליבה המדינית שלו.

בתוך המרחב הצפוני הזה התגבשה, בתהליך ארוך ומורכב, תרבות האיינו (Ainu). האיינו לא התקיימו בבידוד: קשריהם הגיעו דרומה לצפון הונשו וצפונה לסחלין ולאיי קוריל, והוקאידו שימש חוליה ברשת רחבה של חילופי סחורות ותרבויות. לכן מצר צוגרו היה בעת ובעונה אחת גבול וגשר. הוא הפריד בין חברות בעלות מסלולי התפתחות שונים, אך גם אפשר קשר מתמשך ביניהן.

מנקודת מבטה של המדינה היפנית, הוקאידו היה במשך מאות שנים “הצפון שמעבר לגבול”. ככל שהמדינה שהתפתחה בהונשו הרחיבה את השפעתה צפונה, השתנה גם אופיו של הגבול. קשרי מסחר הפכו בהדרגה לנוכחות יפנית קבועה בדרום האי; הנוכחות הפכה לשליטה כלכלית ופוליטית; ובתקופת אדו (Edo) נעשתה נחלת מטסומאה (Matsumae) למתווכת בין השוגונות לבין עולם האיינו, ילידי האי. המאבקים של קושאמאין (Koshamain) במאה ה־15 ושל שאקושאיין (Shakushain) במאה ה־17, ממחישים כי תהליך זה לא היה חד־כיווני ולא התרחש ללא התנגדות.

בסוף המאה ה־18 נוסף למערכת היחסים הזאת ממד גאופוליטי חדש. התפשטותה של האימפריה הרוסית, דרך סיביר, אל סחלין ואיי קוריל, הפכה את הוקאידו מאזור ספר מרוחק לחזית אסטרטגית. השאלה מי שולט באי ובאוכלוסייתו, נעשתה חלק מן השאלה הרחבה יותר של גבולות יפן. מכאן קצרה הייתה הדרך לשינוי הגדול של תקופת מייג’י (Meiji): בשנת 1869 קיבל האי את השם ‘הוקאידו’, והממשלה החדשה החלה במהלך נרחב של התיישבות, פיתוח ושילוב מנהלי. בתוך כמה עשורים הפך מרחב שהיה במשך דורות מולדתם של האיינו ואזור גבול בין יפן לצפון־מזרח אסיה לחלק אינטגרלי מן המדינה היפנית המודרנית.

אולם השילוב הזה נשא משמעות שונה לקבוצות שונות. מנקודת מבטה של ממשלת מייג’י היה זה מפעל של בניית מדינה, מודרניזציה, פיתוח כלכלי והגנת הגבול הצפוני. מנקודת מבטם של האיינו היה זה גם תהליך של קולוניזציה התיישבותית: אובדן קרקעות ומשאבים, הגבלת דרכי קיום מסורתיות ולחץ גובר להיטמע בשפה ובתרבות היפנית. המתח בין שתי נקודות המבט הוא אחד הצירים המרכזיים להבנת ההיסטוריה של הוקאידו.

גם לאחר שהשתלב במדינה היפנית נותר הוקאידו במובנים רבים “יפן אחרת”. שטחו הגדול, צפיפות האוכלוסייה הנמוכה יחסית, האקלים, החקלאות, עריו הצעירות יחסית ומעמדו כחזית מול רוסיה וברית המועצות העניקו לו תפקיד שונה מזה של מרבית המחוזות היפניים. אפילו לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה הממשלה המרכזית לקיים עבורו מדיניות פיתוח מיוחדת.

ההיסטוריה של הוקאידו היא אפוא בעת ובעונה אחת חלק מן ההיסטוריה של יפן וסיפור היסטורי בעל מסלול משלו. היא מספרת על מפגש בין מרכז לפריפריה, בין יפן לעולם הצפוני, בין אוכלוסייה ילידית למדינת מתיישבים ובין תנאי טבע למדיניות. במובן זה, השאלה שתלווה את הפרקים הבאים אינה רק כיצד הפך הוקאידו לחלק מיפן, אלא גם כיצד המפגש הממושך עם הוקאידו שינה את הדרך שבה יפן הגדירה את עצמה, את גבולותיה ואת מקומה בצפון־מזרח אסיה.

העת העתיקה

ההיסטוריה האנושית של הוקאידו מתחילה אלפי שנים לפני שהאי קיבל את שמו הנוכחי, ואף לפני שנוצרה יפן כישות מדינית ותרבותית מגובשת. במשך תקופה ארוכה מאוד התקיימו כאן חברות של ציידים, דייגים ומלקטים, שהותירו אחריהן תרבות חומרית עשירה ופיתחו אורח חיים שהותאם היטב ליערות, לנהרות ולימים המקיפים את האי.

ראו באתר זה: תולדות יפן בעת העתיקה

שורשיה של תרבות ג’ומון (Jōmon jidai) בהוקאידו מגיעים אל שלהי עידן הקרח, והיא התקיימה בגלגולים שונים במשך אלפי שנים. תושביה התפרנסו בעיקר מציד, דיג, ליקוט ואיסוף מזון מן הים, ופיתחו תרבות חומרית המזוהה במיוחד עם כלי החרס המעוטרים בטביעות חבל, שמהם נגזר השם “ג’ומון”, שהוראתו “דגם חבל”. בהוקאידו נמשכו מסורות המבוססות על ציד, דיג וליקוט זמן רב יותר מאשר בחלקים המרכזיים של יפן. בניגוד להונשו, שם התפשטה בהדרגה תרבות יאיוי (Yayoi jidai), החקלאית, הוקאידו לא עבר באותה תקופה מעבר מקביל ורחב היקף לגידול אורז בשדות מוצפים.

משום כך, את ההיסטוריה הקדומה של הוקאידו אי אפשר לתאר פשוט כהעתק צפוני של הרצף המקובל בהיסטוריה היפנית — ג’ומון, יאיוי ולאחריהן תקופת קופון. בעוד שבהונשו התבססה תרבות יאיוי, שהתאפיינה בין היתר בחקלאות אורז, שימוש נרחב יותר במתכות והיווצרותן של חברות מרובדות, בהוקאידו התפתחה מסורת אחרת. לאחר תקופת ג’ומון הופיעה כאן תרבות ג’ומון המאוחרת, זוקו־ג’ומון (Zoku-Jōmon), שהמשיכה במידה רבה את דפוסי הקיום הקדומים של ציד, דיג וליקוט, ובמקביל קיימה קשרי מסחר וחילופי תרבות עם החברות שהתפתחו מדרום.

גם בתחום האמונה אפשר להצביע על המשכיות מסוימת. תפיסת עולם שבה הטבע אינו רק סביבה פיזית אלא מרחב חי ורווי כוחות — בעלי חיים, עצים, הרים, נהרות ותופעות טבע — מאפיינת את הממצא ואת הפרשנות לתרבויות הקדומות של האזור. חוקרים הצביעו על קווי דמיון בין יסודות מסוימים של עולם האמונות מתקופת ג’ומון לבין הרוחניות שהתפתחה מאוחר יותר בקרב האיינו, שבה העולם האנושי מתקיים לצד עולם הקאמוי (kamuy) — ישויות וכוחות בעלי ממד אלוהי או רוחני. עם זאת, אין לראות בכך רצף פשוט וישיר: תרבות האיינו ,כפי שהיא מוכרת מן התקופות ההיסטוריות נוצרה בתהליך ארוך ומורכב, שבו השתלבו מסורות מקומיות והשפעות שהגיעו מאזורים שונים של צפון־מזרח אסיה.

ראו באתר זה: תרבותם של בני האיינו ביפן

נקודה זו נוגעת לשאלה רחבה יותר, שחוקרי ארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של האזור מנסחים לעיתים במונחים של המשכיות מול תפנית (continuity vs. discontinuity). השאלה אינה אם “האיינו הגיעו” להוקאידו ממקום אחר בשלב מאוחר, אלא כיצד נוצרה זהותם מתוך תהליך ממושך של שינוי פנימי והשפעות חיצוניות. תרבות סאטסומון – תרבות שהתפתחה באי בערך מן המאה השביעית ואילך, ושנחשבת לאחד היסודות שמהם התגבשה, מאות שנים לאחר מכן, תרבות האיינו ההיסטורית [3], שהחליפה בהדרגה את זוקו־ג’ומון החל מן המאה השביעית לערך, אינה מעידה על הגעתה של אוכלוסייה זרה לאי, אלא על התפתחות מקומית שספגה לתוכה השפעות שהגיעו מן היבשת וממרחבי ים אוחוצק. במילים אחרות, האיינו של ימי הביניים אינם “פולשים” להוקאידו: תרבות האיינו ההיסטורית התגבשה בתהליך ממושך של שינוי תרבותי, שבבסיסו מסורות סאטסומון ובהשפעת קשרים עם תרבות אוחוצק ועם חברות נוספות בצפון־מזרח אסיה — תהליך של המשכיות ומגע מתמשך, לא של ניתוק וכניסה חד־פעמית מבחוץ.

ראו באתר זה: מוצאת ותולדותיהם של בני האיינו

עדות מעניינת לקשרים שבין הוקאידו לבין יפן שמדרום נמצאה בבית הקברות העתיק אבצו (Ebetsu Kofun-gun), המתוארך בקירוב למחצית השנייה של המאה השמינית ועד אמצע המאה התשיעית^[4]. האתר נחפר לראשונה בשנת 1931 בידי החוקר גוטו ג’ואיצ’י (Gotō Juichi). לממצאים שהתגלו בצביר הקברים הזה חשיבות רבה להבנת הקשרים שהתקיימו בין הוקאידו לבין צפון הונשו, במאות השמינית והתשיעית.

העובדות הארכאולוגיות ברורות למדי. באתר נמצאו קברים המתוארכים לאותה תקופה, ובהם או בסביבתם התגלו חפצים שמקבילותיהם מוכרות גם מצפון הונשו. עם זאת, זהותם האתנית המדויקת של הנקברים אינה ידועה, ולכן אין בסיס לקבוע כי היו “יפנים”, “אמישי” (Emishi) — כינוי שבו השתמשו מקורות יפניים קדומים לתיאור אוכלוסיות שונות בצפון הונשו ובאזורי הספר הצפוניים, שלא היו כפופות במלואן לשלטון המרכזי, או “איינו” (Ainu), במובן האתני המאוחר של מונחים אלה. חשוב במיוחד שלא לזהות באופן אוטומטי את האמישי עם האיינו: ייתכן שהתקיימו קשרים היסטוריים ואוכלוסייתיים בין חלק מקבוצות האמישי לבין אוכלוסיות שנטלו חלק בהתגבשות תרבות האיינו, אך המחקר אינו רואה בשני המונחים שמות נרדפים לאותה קבוצה אתנית.

על סמך ההקשר הארכאולוגי מקובל לקשור את האתר לאוכלוסיות שחיו בהוקאידו בתקופת תרבות סאטסומון (Satsumon). גם כאן נדרשת זהירות: הזיקה בין סאטסומון לאיינו היא מסקנה מחקרית הנשענת על מכלול של עדויות ארכאולוגיות והיסטוריות, ולא הוכחה לכך שאפשר לזהות כל אדם שנקבר באבצו כ”איינו”.

בין הממצאים באתר נמצאו חרבות מסוג וורביטטו (warabitetō) — חרבות ברזל שניצבן מתעקל בצורה המזכירה נבט צעיר של שרך (warabi), ומכאן שמן. חרבות דומות מוכרות מאתרים בצפון־מזרח הונשו, ונקשרות במחקר גם לאוכלוסיות האמישי (Emishi); לכן הן מכונות לעיתים “חרבות אמישי”. אולם הכינוי אינו מוכיח שהאדם שהחזיק בחרב, או נקבר לצדה, היה בעצמו אמישי. לצד החרבות נמצאו מגטמה (magatama) — חרוזים מעוקלים דמויי פסיק, המוכרים ביפן הקדומה כפריטי קישוט ולעיתים גם כחפצים בעלי ערך חברתי וטקסי. כן נמצאו כלי חרס מסוג סואה (Sue-ki; Sue ware) — כלי חרס אפורים וקשים שיוצרו בשריפה בטמפרטורה גבוהה, בטכנולוגיית כבשנים שהתפתחה ביפן בהשפעת ידע שהגיע מחצי האי הקוריאני.

המסקנה הסבירה מעצם נוכחותם של חפצים מסוגים אלה בהוקאידו, היא שבתקופה זו התקיימו קשרים בין אוכלוסיות הוקאידו לבין צפון הונשו, ושחפצים, חומרי גלם וטכנולוגיות עברו בין האזורים.

קשה יותר לקבוע כיצד בדיוק הגיעו החפצים לאבצו: ייתכן שהועברו במסגרת מסחר, חילופי מתנות או קשרים בין קהילות, וייתכן שגם תנועתם של בני אדם בין הונשו להוקאידו מילאה בכך תפקיד. גם כאשר חפץ נמצא בתוך קבר, אפשר להסיק שהונח בהקשר קבורה, אך לא תמיד ניתן לדעת אם היה רכושו האישי של המת, מנחה שהעניקו לו קרוביו, או חפץ בעל משמעות טקסית אחרת. משום כך הממצאים אינם מוכיחים שליטה פוליטית של המדינה היפנית בהוקאידו, וגם לא התיישבות יפנית קבועה באזור אבצו. הם מעידים בביטחון רב יותר על דבר אחר: הוקאידו לא היה מבודד מן ההתפתחויות שהתרחשו מדרום לו. מצר צוגרו היה גבול גאוגרפי ותרבותי, אך לא מחסום בלתי עביר. הממצא הארכאולוגי מוכיח שחפצים וטכנולוגיות עברו בין שני עבריו; סביר להניח שלצדם עברו גם ידע ורעיונות, ואפשר שגם בני אדם. התמונה העולה מאבצו היא אפוא של הוקאידו כחלק מרשת קשרים צפונית רחבה, שקישרה אותו עם הונשו ובמקביל עם מרחבי סחלין, איי קוריל וצפון־מזרח אסיה — מבלי לטשטש את העובדה שאוכלוסיות האי המשיכו לפתח תרבויות מקומיות נבדלות מן החברה היפנית שמדרום^[5].

גם המקורות הכתובים היפניים מתחילים, בהדרגה, להאיר את המפגש בין המדינה שהתעצבה בדרום הארכיפלג לבין האוכלוסיות שחיו מצפון לה. אחד המקורות החשובים לכך הוא ניהון שוקי (Nihon Shoki), הכרוניקה שהושלמה בשנת 720 ונמנית עם החיבורים ההיסטוריים הקדומים ביותר של יפן. בין השאר היא מספרת על מסעותיו צפונה של המצביא אבה נו היראפו (Abe no Hirafu) במאה השביעית, ומתארת את מגעיו ועימותיו עם קבוצות צפוניות שכונו “אמישי” (Emishi). אלא שכאן נדרשת זהירות: הכרוניקה נכתבה מנקודת מבטה של החצר היפנית, שהביטה צפונה מאזורי הליבה של שלטונה והשתמשה בכינויים משלה לתיאור האוכלוסיות שמעבר לגבולותיה. לכן אין לזהות באופן אוטומטי את האמישי עם האיינו, ובוודאי שאין לראות במסעותיו של אבה אירוע יחיד שבו כביכול “נדחקו האיינו” מצפון הונשו אל הוקאידו. זהותן המדויקת של הקבוצות הנזכרות במקורות עדיין נתונה לדיון מחקרי[6].

ההיסטוריון אמורי סוסומו (Emori Susumu) וחוקרים אחרים הצביעו על האפשרות של קשרים היסטוריים בין חלק מאוכלוסיות האמישי של צפון הונשו לבין האוכלוסיות שמהן התגבשה לימים תרבות האיינו. מעניינת במיוחד בהקשר זה הקבוצה המכונה במקורות “ווטארישימה אמישי” (Watari-shima Emishi), ששמה נקשר לאזור שמעבר למצר צוגרו. אולם גם כאן אין מדובר בזיהוי אתני פשוט. התמונה המצטיירת מן המחקר היא של מרחב צפוני דינמי, שבו קבוצות שונות חיו משני עברי המצר, סחרו זו עם זו, עברו ממקום למקום, נלחמו לעיתים, יצרו קשרי נישואין וחילופי תרבות והשפיעו זו על זו. היווצרותה של תרבות האיינו הייתה אפוא תהליך ממושך ומורכב, ולא תוצאה של הגירה אחת או של דחיקה חד־פעמית של אוכלוסייה צפונה.

ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופה הקלאסית

בתקופות נארה והיאן (710—1185) נעשו הקשרים בין הוקאידו לבין המדינה היפנית שמדרום צפופים יותר. אחד השערים החשובים אל העולם הצפוני היה מחוז דווה (Dewa no kuni) בצפון הונשו. דווה היה אזור ספר: מצד אחד חלק מן המערכת המדינית היפנית המתפשטת צפונה, ומצד אחר מרחב מגע עם אוכלוסיות שעדיין לא היו כפופות באופן מלא לשלטון המרכזי. דרך המאחזים ונתיבי המסחר בצפון הונשו נעו סחורות לשני הכיוונים. מן הדרום הגיעו צפונה מוצרי ברזל, כלי חרס, אורז ומוצרים אחרים של הכלכלה היפנית; בכיוון ההפוך הגיעו מוצרי ים, פרוות וחומרי גלם שמקורם בהוקאידו ובאזורים צפוניים עוד יותר. הממצא הארכאולוגי בהוקאידו, ובכלל זה כלי חרס וחפצי מתכת שמקורם או מקבילותיהם בהונשו, משתלב היטב בתמונה שמציגים המקורות הכתובים: מצר צוגרו הפריד בין אזורים תרבותיים ופוליטיים שונים, אך לא עצר את תנועתם של סחורות, טכנולוגיות ובני אדם^[7].

מתוך המגע המתמשך הזה התגבשה בהדרגה גם הדרך שבה תפסו היפנים את העולם שמצפון להם. בתקופות מאוחרות יותר נעשה הכינוי “אזו” (Ezo), שם כולל לאוכלוסיות הצפוניות, והוקאידו נודע בפי היפנים בשם “אזוצ’י” (Ezochi), היינו, “ארץ האזו”, או אזוגשימה (Ezogashima), שהוראתו “אי האזו”. גם כאן יש להיזהר מן הפיתוי להשליך לאחור זהויות אתניות מאוחרות: “אמישי”, “אזו” ו”איינו” הם מושגים שנוצרו בתקופות ובהקשרים שונים, ואין להשתמש בהם כאילו היו שמות מתחלפים לאותה אוכלוסייה בדיוק.

האוכלוסיות הילידיות של הוקאידו המשיכו להתבסס במידה רבה על המשאבים העשירים של היבשה והים: דיג, ציד, איסוף ומאוחר יותר גם צורות שונות של גידול צמחים; אך הן לא התקיימו בכלכלה סגורה. הוקאידו היה חוליה במערכת מסחר רחבה בהרבה. מן הדרום הגיעו אורז, ברזל, כלי עבודה ומוצרים מיוצרים אחרים; מן האי ומן המרחבים שמצפון לו יצאו דגים ומוצרי ים, אצות, פרוות וסחורות נוספות. קשרי המסחר לא חיברו את הוקאידו רק להונשו, אלא גם לסחלין, לאיי קוריל ולחופי צפון־מזרח אסיה. משום כך נכון יותר לראות בהוקאידו של ימי הביניים המוקדמים לא שוליים מבודדים של יפן, אלא אזור מפגש בין שני מרחבים: העולם היפני שהלך והתפשט צפונה והעולם הצפוני שממנו התגבשה בהדרגה תרבות האיינו. המסחר שחיבר ביניהם יצר תלות הדדית, אך גם הניח את היסודות למערכת יחסים שהלכה ונעשתה בלתי שוויונית. במאות הבאות, כאשר סוחרים ומתיישבים יפנים הרחיבו את אחיזתם בדרום הוקאידו, אותם נתיבי מסחר שהיו ערוצים של מפגש וחילופי תרבות יהפכו גם לזירה של מאבק על שליטה, משאבים וכוח^[8].

יפן הפיאודלית

בימי הביניים החל להשתנות בהדרגה מאזן הכוחות בהוקאידו. הקשרים העתיקים בין האי לבין הונשו לא נעלמו, אך לצדם התפתחה תופעה חדשה: יפנים מן הדרום החלו לבסס נוכחות קבועה יותר בקצהו הדרומי של האי. בתקופת מורומאצ’י (Muromachi; 1336—1573) התרכזו היישובים היפניים בעיקר בחצי האי אושימה (Oshima Hantō), הקרוב לצפון הונשו. לאורך החופים קמו יישובים ונקודות מבוצרות, שנודעו בשם “טאטה” (tate). אחת מהן הייתה שינורי־טאטה (Shinori-tate), סמוך להקודטה של ימינו. המבצרים הגנו על היישובים ועל מוקדי המסחר, אך עצם הופעתם מעידה גם על כך שהנוכחות היפנית בדרום האי נעשתה מאורגנת וקבועה יותר.

אלא שהיפנים לא הגיעו לארץ ריקה. הוקאידו היה מולדתן של קהילות איינו, שהתקיימו מציד, דיג ואיסוף, ובמקביל השתתפו ברשתות מסחר רחבות. קשריהן הגיעו דרומה להונשו וצפונה לסחלין ולאיי קוריל, ומשם התחברו גם לעמים ולשווקים של צפון־מזרח אסיה. דרך הרשתות האלה עברו דגים ומוצרי ים, פרוות ועורות, נוצות וחומרי גלם אחרים, ומן הדרום הגיעו ברזל, אורז, כלי עבודה ומוצרים שיוצרו ביפן. במשך זמן רב היה המסחר בסיס למפגש בין העולמות, אבל הוא היה גם מקור לחיכוך. ככל שהתרחבה הנוכחות היפנית וככל שמנהיגים וסוחרים יפנים ביקשו לרכז בידיהם את השליטה בנמלים ובנתיבי המסחר, גבר המאבק על תנאי החליפין, על משאבים ועל כוח פוליטי.

המתח התפרץ בעוצמה בשנת 1457, במרד שבראשו עמד מנהיג האיינו קושאמאין (Koshamain). על נסיבותיו המדויקות של המרד אין בידינו תמונה מלאה, ורוב העדויות הכתובות הגיעו מן הצד היפני, אך נראה כי ברקע עמדו מתחים שהצטברו סביב המסחר והתרחבות ההתיישבות היפנית. ההתקוממות התפשטה בדרום הוקאידו וסיכנה רבים מן המאחזים היפניים. מי שמילא תפקיד מרכזי בדיכויה היה טקדה נובוהירו (Takeda Nobuhiro; 1431–1494), לוחם ממוצא יפני שהגיע לאזור והיה קשור לאחת ממשפחות השליטים המקומיות בדרום האי. על פי המסורת ההיסטורית היפנית, נובוהירו הרג את קושאמאין במהלך הלחימה, ולאחר מכן הוכרע המרד[9]. ניצחונו חיזק מאוד את מעמדו בדרום הוקאידו. צאצאיו ביססו בהדרגה את שליטתם באזור, ומשושלת זו צמח לימים בית מטסומאה (Matsumae), שהיה לגורם היפני המרכזי בניהול היחסים עם האיינו בתקופת אדו ^[10].

עליית בית מטסומאה (Matsumae), שושלת שליטים יפנית שהתבססה בדרום הוקאידו וצמחה ממשפחת קאקיזאקי, מצאצאיו של טקדה נובוהירו, שינתה בהדרגה את אופיו של המפגש בין היפנים לאיינו. בשלהי המאה ה־16 ובראשית המאה ה־17 הכירו השליטים היפניים במעמדה של המשפחה, ובשנת 1604 העניק לה טוקוגאווה איאיאסו זכות בלעדית לנהל את המסחר עם האיינו באזוצ’י. בתקופת אדו התגבשה נחלת מטסומאה (Matsumae han) בדרום־מערב הוקאידו, ובית מטסומאה נעשה לגורם המתווך המרכזי בין שוגונות טוקוגאווה לבין אוכלוסיות האיינו. כוחו לא נשען על שליטה ישירה בכל הוקאידו, אלא בעיקר על שליטתו באזור ההתיישבות היפנית בדרום ועל הפיקוח שהפעיל על המסחר עם האיינו.

בשלהי המאה ה־16 ובראשית המאה ה־17 קיבל הבית הכרה וזכויות מיוחדות מן השליטים היפניים, ובתקופת אדו התבססה נחלת מטסומאה (Matsumae-han) — תחום פיאודלי שבמרכזו ההתיישבות היפנית בדרום־מערב הוקאידו, ובראשו עמד הדאימיו מבית מטסומאה. בניגוד לנחלות רבות בהונשו, סמכותו של בית מטסומאה לא התבססה על שליטה ישירה בכל הוקאידו. עיקר כוחו נבע ממעמדו כמתווך המוכר מטעם השוגונות בין יפן לבין האיינו ומזכותו לפקח על המסחר עמם. כך הפכה מטסומאה בהדרגה לשער שדרכו ניהלה יפן הפיאודלית את קשריה הכלכליים והפוליטיים עם האוכלוסיות שמצפון.

ייחודה הכלכלי של הנחלה היה בולט. בהונשו נמדד עושרן של נחלות פיאודליות בעיקר בכמות האורז שהיו מסוגלות להפיק, אולם האקלים בדרום הוקאידו הגביל מאוד את האפשרות לבסס כלכלה דומה. למטסומאה היה אפוא נכס אחר: המסחר עם האיינו. הזכות לשלוט במסחר זה, ולהעניק זכויות מסחר לווסאלים ולסוחרים, הפכה למקור מרכזי של הכנסה וכוח. כבר כאן ניכר אחד המאפיינים שיחזרו שוב ושוב בתולדות הוקאידו: מוסדות יפניים שיובאו מן הדרום נאלצו להשתנות כאשר פגשו את תנאיו הגאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים השונים של הצפון. מטסומאה הייתה נחלה יפנית, אך לא יכלה להתנהל ככל נחלה אחרת.

בתחילה לא היה זה בהכרח מסחר חד־צדדי. האיינו היו סוחרים פעילים, בעלי ידע גאוגרפי וקשרים שהשתרעו הרחק מעבר להוקאידו. הם סיפקו לשווקים היפניים סלמון ודגים אחרים, אצות, פרוות, עורות ומוצרים צפוניים, וקיבלו בתמורה אורז, סאקה, ברזל, כלי עבודה, בדים ומוצרים נוספים. חלק מן הסחורות שהגיעו לידי האיינו עברו הלאה צפונה, וחלק מן המוצרים שהגיעו ליפן מקורם היה בסחלין ובמרחבים שמעבר לו. הוקאידו תפקד אפוא כצומת מסחרי בין הארכיפלג היפני לבין צפון־מזרח אסיה.

אולם במהלך תקופת אדו השתנה בהדרגה אופייה של המערכת. מטסומאה הרחיבה את הפיקוח על נקודות המסחר, ובמקומות רבים עבר ניהולן לידי סוחרים יפנים שקיבלו זכויות לנצל את המסחר ואת משאבי האזור. ככל שהשליטה היפנית התחזקה, הצטמצמה יכולתן של קהילות האיינו לנהל את המסחר בתנאים עצמאיים. הסוחרים היפנים יכלו להשפיע על המחירים, על היקף העבודה ועל דרכי השיווק של המוצרים. לכן נכון לתאר את התהליך לא כהשתלטות שהתרחשה ברגע אחד, אלא כמעבר הדרגתי ממערכת של חילופי סחורות בין חברות שונות למערכת היררכית יותר, שבה הכוח הכלכלי והפוליטי התרכז במידה גוברת בידי מטסומאה והסוחרים שפעלו מטעמה.

המתח שנוצר במערכת זו לא נשאר תמיד מתחת לפני השטח. בשנת 1669 פרץ העימות הגדול ביותר בין האיינו לבין מטסומאה בתקופת אדו — מלחמת שאקושאיין (Shakushain no tatakai). ראשיתה הייתה בסכסוך בין קבוצות איינו יריבות, ובמידה רבה נבעה משילוב של שני גורמים: תנאי המסחר המחמירים שכפתה מטסומאה, וכן מדיניות מכוונת של הנחלה לנצל ולהעמיק את היריבויות הפנימיות בין שבטי האיינו; דוגמא קלאסית של שיטת “הפרד ומשול”, שחיזקה את מעמדה של מטסומאה כמתווכת יחידה מול העולם הצפוני. שאקושאיין, מנהיג בעל השפעה מדרום־מזרח הוקאידו, הצליח להפוך את המאבק לעימות רחב יותר נגד מטסומאה. קהילות איינו תקפו סוחרים ומאחזים יפניים, והמרד התפשט על פני אזורים נרחבים. במשך זמן־מה נראה היה כי עצם מעמדה של מטסומאה באי עומד בפני אתגר ממשי. לבסוף הצליחו כוחות הנחלה להפוך את המגמה. בשנת 1669, במהלך משא ומתן שנועד להביא להסדר, נהרגו שאקושאיין וכמה ממנהיגיו. פעולות התנגדות נמשכו לאחר מכן, והכנעת המרד הושלמה בשנים הבאות. תוצאותיו חיזקו את יכולתה של מטסומאה לכפות את תנאי המסחר והעמיקו את נחיתותן הפוליטית של קהילות האיינו בדרום האי.

יותר ממאה שנה אחר כך, בשנת 1789, פרץ במזרח הוקאידו ובאי קונאשיר עימות נוסף : היה זה  מרד מנאשי־קונאשיר (Menashi-Kunashir Rebellion). הפעם היו הגורמים הישירים קשורים במיוחד לתנאי העבודה וליחסם של סוחרים ומנהלי תחנות מסחר יפנים אל עובדי האיינו. המורדים הרגו עשרות יפנים, אך ההתקוממות דוכאה בתוך זמן קצר. גם במקרה זה המקורות שברשותנו נכתבו ברובם מנקודת מבט יפנית, ולכן יש להיזהר כאשר מנסים לשחזר במדויק את מניעיהם של המורדים. עם זאת, העימות משקף היטב את השינוי שעברה מערכת היחסים: מסחר שהיה בעבר ערוץ מרכזי של קשר בין חברות הפך במקומות מסוימים גם למנגנון של תלות, ניצול ושליטה.

באותן מאות הלכה והתקבעה גם ההבחנה בין “יפנים” לבין “איינו” , כשתי קטגוריות חברתיות ופוליטיות נבדלות. הגבול לא היה מוחלט — התקיימו מסחר, מפגשים, תיווך ואף קשרים אישיים — אבל מבחינת השלטון היפני נעשתה ההפרדה ברורה יותר. המתיישבים שבתחום מטסומאה השתייכו למערכת הפוליטית של יפן, בעוד האיינו נתפסו כאוכלוסייה שמחוץ לסדר החברתי היפני, אך כפופה יותר ויותר למערכת מסחר שעליה שלטו היפנים. זהו שלב חשוב בתהליך ארוך שבמהלכו הפכה הבחנה תרבותית גם להבחנה של כוח^[11].

לקראת סוף המאה ה־18 קיבל התהליך ממד חדש. מעבר לעולם האיינו, הרחק בצפון, התקרבה להוקאידו מעצמה אירופית. האימפריה הרוסית, שהתפשטה במשך דורות מזרחה דרך סיביר, הגיעה אל חופי האוקיינוס השקט והגבירה את פעילותה בסחלין ובאיי קוריל. מה שהיה בעיני השוגונות במשך זמן רב אזור ספר מרוחק, שקשריו עם יפן התנהלו בעיקר באמצעות מטסומאה, קיבל לפתע משמעות אסטרטגית. סוחרים, מלחים ומשלחות רוסיות הופיעו באזורי הצפון, והשלטון באדו החל לחשוש כי החולשה היחסית של הנוכחות היפנית בהוקאידו ובאיים שמצפון לו עלולה לאפשר לרוסיה לבסס בהם השפעה.

השינוי היה עמוק גם בתפיסה היפנית של הוקאידו. במשך מאות שנים היה האי בראש ובראשונה “אזוצ’י”, כלומר, ארצם של האזו, מרחב צפוני שמחוץ לליבה הפוליטית והחברתית של יפן, אך קשור אליה במסחר. עתה החל השלטון לראות בו גם קו הגנה צפוני של המדינה. מכאן ואילך נעשו היחסים עם האיינו, הפיקוח על המסחר והשליטה הגאוגרפית בהוקאידו חלק משאלה רחבה יותר: היכן מסתיימת יפן, ומי שולט בגבולותיה. האיום הרוסי לא יצר את ההתפשטות היפנית צפונה, שכבר הייתה בעיצומה במשך מאות שנים, אך הוא העניק לה דחיפות ומשמעות מדינית חדשה. תהליך זה יוביל בשלהי תקופת אדו להתערבות ישירה יותר של השוגונות באזו, ובסופו של דבר, בתקופת מייג’י, לסיפוחו המלא של האי למדינה היפנית ולשינוי שמו להוקאידו. כבר בשלהי המאה ה־18 החלו מלומדים ואנשי ממשל יפנים להתריע מפני החדירה הרוסית, והמפגשים הישירים עם משלחות רוסיות הפכו חשש מופשט לבעיה מדינית וביטחונית ממשית.

ראו באתר זה: ההיסטוריה של יפן בתקופת אדו

אחד האירועים החשובים בתהליך זה היה הגעתה להוקאידו בשנת 1792 של המשלחת הרוסית בראשות אדם לקסמן (Adam Laxman), קצין בצבא האימפריה הרוסית שנשלח בשליחות רשמית ליפן. למשלחת היו שתי מטרות הקשורות זו בזו. הראשונה הייתה להחזיר ליפן מלחים יפנים שספינתם נסחפה אל תחומי האימפריה הרוסית שנים קודם לכן, ובראשם רב החובל דאיקוקויה קודאיו (Daikokuya Kōdayū). המטרה השנייה, והחשובה מבחינת מדיניותה של רוסיה במזרח הרחוק, הייתה לנצל את החזרת הניצולים כדי ליצור קשר רשמי עם השלטונות היפניים ולנסות לפתוח יחסי מסחר בין שתי המדינות. לקסמן ואנשיו הפליגו מאוחוצק והגיעו לנמורו (Nemuro), במזרח הוקאידו, בסתיו 1792. בכך הפכה החזרת המלחים ממעשה הומניטרי גם למהלך דיפלומטי, שהיה מן הניסיונות הרשמיים הראשונים של רוסיה לכונן קשרים ישירים עם יפן[12].

לקסמן ביקש ליצור קשר רשמי עם השלטונות היפניים ולפתוח את יפן למסחר עם רוסיה. מבחינת האימפריה הרוסית היה לכך היגיון כלכלי ברור: ההתיישבות הרוסית במזרח הרחוק התרחבה והתקשתה לספק לעצמה מזון ומוצרים חיוניים, ויפן נראתה כשותפה מסחרית אפשרית קרובה.

היפנים לא הסכימו לפתוח את הארץ למסחר, אך גם לא דחו את המשלחת באופן מוחלט. לקסמן קיבל מסמך שאפשר למשלחת רוסית עתידית להגיע לנגסאקי ולבקש שם באופן רשמי לקיים קשרים מסחריים. בכך נוצר תקדים חשוב: בפעם הראשונה נאלצה שוגונות טוקוגאווה להתמודד באופן ישיר עם ניסיון רוסי ממוסד לפתוח יחסים עם יפן. כאשר הגיעה לנגסאקי בשנים 1804—1805 משלחת נוספת, בראשות ניקולאי רזאנוב (Nikolai Rezanov), היא הסתמכה בין היתר על ההיתר שניתן בתקופת לקסמן. השוגונות דחתה לבסוף גם את דרישתו של רזאנוב לפתיחת המסחר.

הכישלון הדיפלומטי לא הביא לרגיעה. בשנים 1806—1807 תקפו הקצינים הרוסים ניקולאי חבוסטוב (Nikolai Khvostov) וגבריל דוידוב (Gavriil Davydov) מאחזים יפניים בסחלין ובאיים הצפוניים. פעולות אלה, שבוצעו על רקע ניסיונותיה של רוסיה להרחיב את השפעתה באזור, חיזקו ביפן את החשש שהופעת הרוסים אינה מסתכמת בבקשות למסחר. מבחינת השוגונות, שאלת הצפון קיבלה עתה ממד צבאי ברור: מי שאינו מבסס נוכחות בשטח עלול לאבד את השליטה בו.

על רקע המתיחות הזאת התרחשה בשנת 1811 פרשת גולובנין (Golovnin Incident). קפטן וסילי מיכאילוביץ’ גולובנין (Vasily Mikhailovich Golovnin), קצין בצי הרוסי וחוקר שנשלח למפות את איי קוריל, הגיע אל האי קונאשיר (Kunashir). כאשר ירד לחוף עם כמה מאנשיו, הם נתפסו בידי היפנים. מנקודת מבט יפנית לא היה מדובר במפגש מקרי עם חוקרים תמימים בלבד: זיכרון ההתקפות הרוסיות של 1806—1807 היה עדיין טרי, והופעתה של ספינה רוסית באזור שנתפס כרגיש עוררה חשד עמוק. גולובנין ואנשיו הועברו להוקאידו והוחזקו בשבי במשך יותר משנתיים, מ־1811 ועד 1813.

הפרשה כמעט הידרדרה לעימות חמור יותר, אך דווקא היא פתחה ערוץ יוצא דופן של משא ומתן. הקצין הרוסי פיוטר ריקורד (Petr Rikord) פעל לשחרור השבויים, ובמהלך האירועים נעשה גם הסוחר היפני טקאדאיה קאהיי (Takadaya Kahei) לדמות מפתח בתיווך בין הצדדים. לשחרורם של גולובנין ואנשיו תרמה גם הבהרה הדרגתית מצד הרוסים עצמם: הם הכירו בכך שפשיטותיהם הבלתי מאושרות של חבוסטוב ודוידוב בשנים 1806—1807, שבוצעו ללא הסמכה רשמית מסנקט פטרבורג, הן שעוררו את חשדה וזעמה המוצדקים של יפן ;  ולא כוונה עוינת רחבה יותר מצד המדינה הרוסית. הבהרה זו סייעה להרגיע את החששות היפניים ולפתוח את הדרך למשא ומתן. לאחר חילופי מסרים, הבהרות ומשא ומתן שוחררו גולובנין ואנשיו בשנת 1813. גולובנין עצמו פרסם לאחר שובו לרוסיה תיאור מפורט של שנות שביו, שהפך לאחד המקורות האירופיים החשובים להכרת יפן של שלהי תקופת אדו[13].

חשיבותם של האירועים האלה חרגה בהרבה מגורלם של לקסמן או גולובנין. הם המחישו לשוגונות כי אזוצ’י, סחלין ואיי קוריל אינם עוד שוליים רחוקים שאפשר לנהל באמצעות בית מטסומאה בלבד. התפשטותה של רוסיה הפכה את השליטה בצפון לשאלה של ריבונות וביטחון. בעקבות החשש הרוסי הגבירה השוגונות בתקופות שונות את מעורבותה הישירה באזו, שלחה משלחות סקר ומיפוי וחיזקה את נוכחותה באיים הצפוניים. מכאן ואילך השתלבו המסחר עם האיינו, חקר הוקאידו והאיים שמצפון לו והמאמץ להגדיר את גבולות יפן בתוך אותה תפיסה אסטרטגית. הצפון חדל להיות רק אזור מפגש בין יפנים לאיינו; הוא נעשה בהדרגה גבול מדיני מול האימפריה הרוסית. תהליך זה יגיע לשלב חדש באמצע המאה ה־19, כאשר יפן ורוסיה יפתחו במשא ומתן רשמי על גבולותיהן, שהוביל לחוזה שימודה בשנת 1855^[14].

האיום הרוסי השפיע גם ישירות על מדיניות השלטון כלפי האיינו. בתקופות שבהן חששה השוגונות מהתחזקות הנוכחות הרוסית בצפון, היא ביקשה לחזק את זיקתם של האיינו ליפן ועודדה ולעיתים כפתה, אימוץ של לבוש, שמות ומנהגים יפניים. מדיניות ההטמעה לא הייתה אחידה: היא התחזקה כאשר האיום הרוסי נתפס כממשי ונחלשה בתקופות של רגיעה. מאחורי המדיניות עמדה תפיסה גאופוליטית ברורה: אם האיינו ייחשבו בעיני הרוסים לעם נפרד שאינו קשור ליפן, עלולה רוסיה להשתמש בכך כדי להצדיק את חדירתה לאזור.

באמצע המאה ה־19 הפך החשש הזה לדחוף עוד יותר. השוגונות נטלה לידיה שליטה ישירה על חלקים נרחבים של אזוצ’י, ובשנים 1855—1858 הרחיבה את מעורבותה באזור. בשנת 1855 נחתמה אמנת שימודה (Treaty of Shimoda), ההסכם הרשמי הראשון בין יפן לרוסיה. האמנה הסדירה בין היתר את הגבול באיי קוריל, בין אטורופו (Etorofu) לאורופו (Uruppu)., אך הותירה את שאלת סחלין ללא גבול מוגדר. באותה עת חודשה ביתר שאת מדיניות ההטמעה של האיינו, כחלק מן הניסיון לחזק את השליטה היפנית בצפון^[15].

כך, ערב נפילתה של שוגונות טוקוגאווה בשנת 1868, כבר השתנה מעמדה של הוקאידו מן היסוד. האי שהיה במשך מאות שנים אזור גבול, שבו התקיימו זו לצד זו ולעיתים זו מול זו מערכות המסחר של האיינו ושל היפנים, הפך בהדרגה לנכס אסטרטגי בעיני המדינה היפנית. המסחר, ההתיישבות היפנית, מרידות האיינו והלחץ הרוסי הכינו את הקרקע לשינוי הגדול הבא. עם עליית משטר מייג’י תחדל “ארץ האזו” להיות אזור ספר הנתון לשליטה חלקית ותהפוך להוקאידו — חבל ארץ שהמדינה היפנית החדשה תבקש ליישב, לפתח ולשלב באופן מלא בתחומה.

תקופת מייג’י והקולוניזציה

ראו באתר זה: יפן בתקופת הרסטורציה של מייג’י

עד ראשית תקופת מייג’י היה האי המוכר לנו כיום כהוקאידו ידוע ביפן בעיקר בשם “אזוצ’י” ( “ארץ אזו”), כלומר הארץ המזוהה עם האוכלוסיות הצפוניות שכונו בפי היפנים אזו. לעיתים תורגם המונח במקורות מערביים ישנים כ”ארץ הברברים”, אך תרגום כזה משקף יותר את נקודת המבט של המדינה היפנית ואת תפיסת המרכז מול הפריפריה מאשר את משמעותו המילולית המדויקת של השם. במשך מאות שנים נתפס האי כמרחב ספר: קשור ליפן במסחר ובנוכחותו של בית מטסומאה בדרום, אך עדיין נבדל מן המחוזות שהרכיבו את ליבת המדינה היפנית.

השינוי המכריע הגיע עם קריסת שוגונות טוקוגאווה ומלחמת בושין (Boshin Sensō) בשנים 1868—1869[16]. לאחר שכוחות השוגונות הובסו בהונשו, נמלט צפונה צי של נאמני טוקוגאווה בפיקודו של אנומוטו טאקאאקי (Enomoto Takeaki) והשתלט על אזור הקודטה. אנומוטו ואנשיו הקימו שם ממשל קצר ימים, שכונה לימים “רפובליקת אזו” (Republic of Ezo). הכינוי “רפובליקה” עלול להטעות: לא הייתה זו רפובליקה לאומית מודרנית במובן המקובל, אלא משטר של אנשי השוגונות לשעבר, שביקשו לשמר לעצמם בסיס כוח בצפון ואף ניסו לזכות בהכרה מצד ממשלת מייג׳י. לאחר קרבות סביב הקודטה ומבצר גוריוקאקו (Goryōkaku), הובסו הכוחות האחרונים של המשטר הישן במאי 1869. בכך הסתיימה ההתנגדות הצבאית המאורגנת המשמעותית לשלטון מייג׳י, והדרך נפתחה לשילובו המלא של האי במסגרת המדינה החדשה.

באותה שנה העניקה ממשלת מייג׳י לאי את שמו החדש, “הוקאידו” (Hokkaidō). השם מורכב מן הסימניות “צפון”, “ים” ו”דרך”; את המילה dō בשם הוקאידו יש להבין לא רק במשמעות המילולית של דרך, אלא גם כמונח היסטורי ומנהלי. כבר ביפן הקדומה שימש dō לציון אזור גאוגרפי רחב שאורגן לאורך ציר תחבורה מרכזי. במסגרת שיטת גוקישיצ’ידו (Gokishichidō), חמשת המחוזות ושבע הדרכים, חולקה יפן לשטח המרכזי שסביב הבירה ולשבעה מרחבים אזוריים, שכל אחד מהם כלל כמה מחוזות ונקרא על שם הדרך הראשית שקישרה אותו אל המרכז. כאשר הוענק לאזו השם הוקאידו (Hokkaidō) בשנת 1869, השימוש ב־dō הציב אפוא את האי בתוך מסורת מנהלית יפנית ותיקה. במובן זה אפשר להבין את Hokkaidō כדרך הים הצפונית, אך גם כשמו של חבל טריטוריאלי צפוני במסגרת המדינה היפנית.

שינוי השם היה הרבה יותר מעניין לשוני. הוא ביטא שינוי עמוק במעמדו של האי: מאזוצ’י, ארץ הנתפסת כמרחב חיצוני למחצה המאוכלס בעיקר באיינו, הפך האזור לחלק מוגדר מן הטריטוריה של המדינה היפנית המודרנית. הממשלה הקימה את נציבות הפיתוח, קאיטאקושי (Kaitakushi), וחילקה את המרחב ליחידות מנהליות ובהן אושימה, שיריבשי, איבורי, אישיקרי, טשיו, קיטאמי, הידאקה, טוקאצ’י, קושירו, נמורו וצ’ישימה. מיפוי, מתן שמות, סלילת דרכים, הקמת מוסדות והכפפת הקרקע למנהל ממשלתי היו כולם חלק מאותו מהלך: הפיכתו של הצפון למרחב שהמדינה יכולה למדוד, ליישב, לנצל ולשלוט בו.

מודרניזציה, מתיישבים ויועצים זרים

מאחורי תנופת הפיתוח עמדה בראש ובראשונה שאלה אסטרטגית. ההתפשטות הרוסית במזרח אסיה, הקמת ולדיווסטוק (Vladivostok) ב־1860 והפעילות הרוסית בסחלין ובאיי קוריל המחישו למנהיגי מייג׳י, כי הוקאידו אינו עוד שוליים שאפשר להותיר תחת שליטה עקיפה. מבחינתם, יישוב האי היה גם אמצעי להצהרת ריבונות. אוכלוסייה יפנית, חקלאות, דרכים, מכרות ומנהל קבוע נועדו להוכיח שהצפון הוא חלק מן המדינה היפנית ולהציב חיץ בפני המשך ההתפשטות הרוסית.

ראו באתר זה: מבוא לטיול ברכבת הטרנס – סיבירית.

אבל הביטחון היה רק חלק מן התמונה. הוקאידו הציע למדינת מייג׳י גם מאגר גדול של משאבים: יערות, דגה, פחם, גופרית וקרקעות שנראו מתאימות להתיישבות חקלאית. יתרה מזאת, פיתוחו של האי השתלב בשאיפתה הרחבה של יפן להפוך במהירות למדינה מודרנית המסוגלת להתמודד עם המעצמות המערביות בכלים שלהן. הוקאידו נעשה במידה מסוימת מעבדה שבה ניתן היה לנסות חקלאות מודרנית, תכנון עירוני, כרייה, תשתיות ושיטות התיישבות שנלמדו מן המערב. השפה שבה תיארה המדינה את המהלך: “פיתוח”, “הכשרת קרקע”, “התיישבות” ו”התקדמות”, הייתה גם שפה המוכרת היטב מן המפעלים הקולוניאליים של המאה ה־19.

ראו באתר זה: קולוניאליזם

אחד האנשים המרכזיים בעיצוב המדיניות היה קורודה קיוטאקה (Kuroda Kiyotaka), מבכירי ממשלת מייג׳י ומי שעמד בראש מפעל הפיתוח של הוקאידו. קורודה ביקש ללמוד מן הניסיון המערבי, ובמיוחד מן הדגם האמריקאי של פיתוח אזורי ספר. לשם כך גויסו מומחים זרים, רבים מהם אמריקאים, כדי לייעץ ליפנים בתחומי החקלאות, הכרייה, התכנון והתשתיות.

הבולט שבהם בשלב הראשון היה הוראס קפרון (Horace Capron), שכיהן קודם לכן כנציב החקלאות בממשלו של הנשיא האמריקאי יוליסס ס’ גרנט. קפרון הגיע ליפן ב־1871 בראש צוות יועצים והציע תוכנית רחבת היקף לפיתוח הוקאידו. הוא ואנשיו סקרו את משאבי האי, בחנו אפשרויות לפיתוח מכרות ויערות, עודדו הכנסת גידולים חקלאיים ושיטות גידול מערביות והמליצו על דרכים לפיתוח התחבורה והיישובים. מאחורי הידע המקצועי שהביא עמו עמד גם ניסיונה של ארצות הברית בפיתוח הספר המערבי

ראו באתר זה: כיבוש הספר בארצות הברית

ניסיון זה היה כרוך לא רק בחקלאות ובהקמת יישובים חדשים, אלא גם בדחיקת עמים ילידיים מאדמותיהם. קפרון עצמו היה מעורב קודם לכן במדיניות האמריקאית כלפי אוכלוסיות ילידיות בטקסס, עובדה המעניקה ממד נוסף להשוואה בין פיתוח הוקאידו לבין תהליכי התפשטות התיישבותית בצפון אמריקה.

דמות אמריקאית נוספת שהותירה חותם עמוק על הזיכרון ההיסטורי של הוקאידו הייתה ויליאם סמית’ קלארק (William Smith Clark), נשיא המכללה החקלאית של מסצ’וסטס. קלארק הגיע לסאפורו בשנת 1876 כדי לסייע בהקמת המכללה החקלאית של סאפורו (Sapporo Agricultural College), שממנה התפתחה לימים אוניברסיטת הוקאידו. הוא שהה באי חודשים ספורים בלבד, אך השפעתו על תלמידיו הפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית בזיכרון המקומי. המשפט המיוחס לו, “Boys, be ambitious“, נעשה לאחת הסיסמאות המזוהות עם הוקאידו ועם רוח הפיתוח של תקופת מייג׳י. בתוך שנים ספורות השתנה גם המאזן הדמוגרפי באי במהירות: במהלך שנות ה־1870 גדלה אוכלוסייתו מעשרות אלפים למאות אלפים, בעיקר בעקבות הגירה גוברת מהאיים המרכזיים של יפן^[17].

נישול האיינו וחוק הגנת הילידים

אלא שמנקודת מבטם של האיינו, אותה “תנופת פיתוח” הייתה תהליך שונה לחלוטין. הקרקעות שעליהן חיו, צדו, דגו ואספו משאבים במשך דורות הוכפפו עתה לחוקי הבעלות של המדינה היפנית. שטחים נרחבים הוגדרו כאדמות מדינה או כקרקעות שאינן נמצאות בבעלות מוכרת לפי המשפט היפני החדש, ובכך נפתחה הדרך להקצותן למתיישבים. במקביל עודדה ממשלת מייג’י הגירה של יפנים להוקאידו כחלק ממדיניות ההתיישבות והביצור של האי. מקום מיוחד בתהליך זה תפסו הטונדנהיי (tondenhei), חיילים־מתיישבים שהחלו להישלח להוקאידו משנות ה־70 של המאה ה־19. הם קיבלו אדמות, עסקו בחקלאות והקימו יישובים, אך במקביל עברו אימונים צבאיים ונועדו לשמש כוח מילואים להגנת הגבול הצפוני של יפן, בעיקר לנוכח החשש מפני התפשטות רוסית. רבים מהם באו ממשפחות סמוראים לשעבר, שאיבדו את מעמדן ואת מקורות הכנסתן בעקבות הרפורמות של תקופת מייג’י. שיטת הטונדנהיי שילבה אפוא שתי מטרות של המדינה החדשה: יישוב ופיתוח חקלאי של הוקאידו מצד אחד, וחיזוק הנוכחות הצבאית והריבונות היפנית בצפון מצד אחר. הם קיבלו קרקע וסיוע בתמורה להתיישבות ולעמידה לרשות המדינה בעת הצורך. כך שולבו שתי מטרות — התיישבות וביטחון — באותו מפעל.

משום כך חוקרים רבים בני זמננו אינם מסתפקים עוד במונח “פיתוח הוקאידו”, אלא מנתחים את התהליך במונחים של קולוניאליזם התיישבותי (settler colonialism). במודל זה אין מדובר רק בשליטה פוליטית על אוכלוסייה אחרת, אלא בהעברת אוכלוסיית מתיישבים אל שטח שבו חיה אוכלוסייה ילידית, בהשתלטות על הקרקע וביצירת מערכת פוליטית, משפטית וכלכלית חדשה הדוחקת את הסדר הילידי הקודם. מנקודת מבט זו, הפיכתה של הוקאידו לחלק מן המדינה היפנית המודרנית הייתה בעת ובעונה אחת מפעל של בניית אומה ומפעל קולוניאלי כלפי האיינו^[18].

מעניין להשוות תהליך זה למקביל שהתרחש כמעט באותה עת בקצה הדרומי ההפוך של יפן. בשנת 1879 סיפחה ממשלת מייג’י באופן רשמי את ממלכת ריוקיו (Ryūkyū), שהייתה עד אז ישות פוליטית נפרדת למחצה, והפכה אותה למחוז אוקינאווה. גם שם ליווה את הסיפוח מדיניות של הטמעה תרבותית ולשונית, דיכוי מנהגים מקומיים וכפיית מוסדות יפניים. ההשוואה בין הוקאידו לריוקיו מבהירה שמדיניות מייג’י כלפי הוקאידו לא הייתה מקרה חריג, אלא חלק ממגמה רחבה יותר, שבה המדינה היפנית המתחדשת ביקשה לבסס ריבונות אחידה וברורה על שוליה, הן בצפון והן בדרום, בתהליך שהפך אותה בפרק זמן קצר יחסית ממדינה פאודלית מבוזרת לאימפריה מודרנית ומרוכזת.

השלב הבא היה ניסיון לשנות לא רק את הבעלות על הקרקע ואת הכלכלה, אלא גם את אורחות החיים והזהות של האיינו. מדיניות ההתבוללות שהנהיגה המדינה עודדה  ולעיתים כפתה באמצעות מערכות החינוך, הקרקע והפרנסה, מעבר לשפה היפנית, לשמות יפניים, לחקלאות ולדפוסי חיים שהוגדרו כ”יפניים”. נקודת ציון מרכזית הייתה “חוק הגנת הילידים לשעבר של הוקאידו” (Hokkaido Former Aborigines Protection Act) משנת 1899. שמו הפטרנליסטי של החוק הציג אותו כאמצעי ל”הגנה” על האיינו, אך בפועל הוא השתלב במדיניות שביקשה להפוך אותם לחקלאים יושבי קבע ולהטמיעם בחברה היפנית. הגבלות שהוטלו על דיג וציד מסורתיים, לצד אובדן הגישה לקרקעות ולמשאבים, פגעו במקורות הקיום שעליהם התבססו קהילות איינו במשך דורות[19].

מדיניות ההטמעה לא הסתפקה בשינוי הבעלות על הקרקע, מקורות הפרנסה ודפוסי ההתיישבות. ממשלת מייג’י ביקשה לשלב את האיינו במדינה היפנית החדשה גם מבחינה חברתית ותרבותית, ובתוך כך התערבה במנהגים שנגעו בלב הזהות הקהילתית והדתית שלהם. מנהגים שנתפסו בעיני פקידי השלטון כבלתי הולמים חברה מודרנית ומתורבתת הוגבלו או נאסרו, ואילו האיינו עודדו לאמץ את השפה היפנית, שמות יפניים, חקלאות ודפוסי חיים שהיו מקובלים בקרב האוכלוסייה היפנית.

אחד הביטויים הבולטים לכך היה האיסור שהוטל בשנת 1871 על הקעקועים המסורתיים של נשות האיינו. הקעקוע סביב הפה לא היה קישוט בלבד. הוא נעשה בהדרגה במהלך ההתבגרות, והשלמתו סימנה את כניסתה של האישה לבגרות ואת כשירותה לנישואים. לקעקוע נודעה גם משמעות רוחנית, ולכן עצם האיסור עליו נתפס בקהילות איינו מסוימות כפגיעה בסדר החברתי והדתי. השלטונות אסרו גם על ענידת עגילים בידי גברים ועל מנהגי קבורה מסוימים. האיסורים נגעו אפוא לא רק למראה החיצוני, אלא לטקסי מעבר, למעמד החברתי וליחסים שבין החיים, המתים והעולם הרוחני.[20]

גם האיומנטה (Iomante), טקס שילוח רוחו של הדוב אל עולם הקאמוי, ממחיש את עומק הפער בין תפיסת העולם של האיינו לבין תפיסתם של השלטונות היפניים. בעיני האיינו לא היה הדוב רק בעל חיים שניצוד לצורכי מזון. הוא נתפס כהתגלמות ארצית של ישות מעולם הקאמוי, והטקס נועד להשיב את רוחו אל עולמה בכבוד, באמצעות תפילות, מנחות ומשתה קהילתי. משום כך היה האיומנטה חלק ממערכת רחבה של יחסים הדדיים בין בני האדם לבין הכוחות הרוחניים שבטבע. הלחץ שהופעל על אורח החיים המסורתי, יחד עם ההגבלות על ציד ועל השימוש במשאבי היער והנהרות, הקשה גם על המשך קיומם של טקסים מסוג זה[21].

הפגיעה בשפה הייתה עמוקה לא פחות. עם התרחבות מערכת החינוך היפנית נעשתה היפנית לשפת הלימוד ולשפת הקשר עם מוסדות המדינה. שפת האיינו נדחקה בהדרגה מן המרחב הציבורי, ובקהילות רבות נחלשה העברתה מדור לדור. בכך נפגע לא רק אמצעי תקשורת, אלא גם המאגר שבו נשמרו מסורות בעל פה, שירים, תפילות, סיפורי בריאה וידע על הסביבה.

יש לראות צעדים אלה כחלק מתהליך רחב יותר של בניית מדינת הלאום היפנית בתקופת מייג’י. האיינו הוכרו מבחינה משפטית כחלק מאוכלוסיית המדינה, אך ההשתלבות הותנתה במידה רבה באימוץ אורחות החיים של הרוב היפני. מבחינת השלטון הייתה זו מדיניות של שילוב, חינוך ומודרניזציה. מבחינת האיינו משמעותה הייתה אובדן קרקעות ומשאבים, צמצום האפשרות לקיים את אורח החיים המסורתי והחלשה מתמשכת של מוסדות תרבותיים, דתיים ולשוניים. לכן השינוי שעבר על הוקאידו בתקופת מייג’י לא היה רק תהליך של פיתוח והתיישבות. הוא שינה מן היסוד גם את תנאי קיומה של החברה הילידית שחיה באי דורות רבים לפני סיפוחו למדינה היפנית.

גם לשפה ולתרבות היה מחיר כבד. מערכת החינוך פעלה ביפנית והציבה בפני ילדי האיינו אידיאל ברור של היטמעות בחברה היפנית. השימוש בשפת האיינו נדחק מן המרחב הציבורי ומבתי הספר, ומנהגים מסורתיים הוגבלו או נאסרו. בתוך דורות ספורים נפגעה קשות העברתה הבין־דורית של השפה. התוצאה ניכרת עד ימינו: אונסק”ו מגדירה את שפת האיינו כשפה המצויה בסכנת הכחדה חמורה (critically endangered)^[22].

הפיתוח המהיר דרש גם כוח עבודה עצום. אחד המקורות הראשונים לכך היה מערכת בתי הכלא שהקימה ממשלת מייג׳י בהוקאידו. אסירים, ובהם גם אסירים פוליטיים, נשלחו לעבודות קשות בסלילת דרכים, פתיחת מכרות והקמת תשתיות באזורים שבהם תנאי האקלים והשטח היו קשים במיוחד. הקמת בית הכלא קאבאטו (Kabato Prison) בצוקיגאטה הייתה חלק מן המערכת הזאת. עצם שינוי שמותיהם של מקומות והחלפת שמות איינו בשמות יפניים, השתלב בתהליך רחב יותר שבו הנוף עצמו קיבל בהדרגה זהות מנהלית ותרבותית יפנית.

עבודת האסירים סייעה לפתוח את פנים האי לתנועה ולניצול כלכלי, אך היא הייתה רק ראשיתה של מערכת עבודה קשה ולעיתים כפויה שהתפתחה בהוקאידו. עם התרחבות המכרות, היערות והתשתיות נעשה שימוש גם בשיטת טאקו־ביה (tako-beya) — מסגרות עבודה שבהן פועלים הוחזקו בתנאים קשים ותחת משמעת נוקשה — ובהמשך גם בעבודתם של קוריאנים, לרבות עבודת כפייה בתקופת האימפריה היפנית. נשים וילדים השתלבו אף הם בשוק העבודה המתפתח בתנאים שלעיתים היו קשים ביותר. במיוחד היה לפחם תפקיד מכריע: מכרות הוקאידו סיפקו אנרגיה לתעשייה, לרכבות ולערים המתפתחות, והפכו את האי לחלק חשוב בתיעוש המואץ של יפן. במהלך שלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, וביתר שאת סביב מלחמת העולם הראשונה, השתלב הפחם של הוקאידו בכלכלה הקפיטליסטית והתעשייתית שצמחה במהירות ביפן^[23].

בתוך פחות מחצי מאה השתנה אפוא האי מן היסוד. אזוצ’י, שהיה במשך מאות שנים מרחב צפוני שבו התקיימה תרבות האיינו וקשריה עם יפן התבססו בעיקר על מסחר, הפך להוקאידו — חלק אינטגרלי מן המדינה היפנית, מרושת בדרכים ובמסילות, זרוע ערים, חוות ומכרות ומאוכלס במספר הולך וגדל של מהגרים יפנים. בעיני ממשלת מייג׳י היה זה סיפור של מודרניזציה, פיתוח והבטחת הגבול הצפוני; מנקודת מבטם של האיינו היה זה גם סיפור של אובדן קרקע ומשאבים, פגיעה בשפה ובתרבות והכפפה למערכת מדינית שלא הם יצרו. שתי נקודות המבט אינן מבטלות זו את זו. דווקא המתח ביניהן חיוני להבנת הדרך שבה נבנתה הוקאידו המודרנית.

מלחמת העולם השנייה וההווה

בשלהי מלחמת העולם השנייה הגיע העימות הצבאי גם אל הוקאידו עצמו. עד אז היה האי מרוחק יחסית מזירות הלחימה המרכזיות באוקיינוס השקט, אך בקיץ 1945, כאשר הצי האמריקאי התקרב אל איי הבית של יפן, הפכו נמלי הוקאידו, מתקני התעשייה שלו ונתיבי השיט המחברים אותו להונשו למטרות ישירות. ב־14 וב־15 ביולי תקפו מטוסים שהמריאו מנושאות המטוסים של כוח המשימה 38 (Task Force 38) כלי שיט, נמלים ומתקנים לאורך חופי הוקאידו וצפון הונשו. ב־15 ביולי הצטרפו למתקפה גם אוניות שטח אמריקאיות, שהפגיזו את מורוראן (Muroran) , שהיה מרכז חשוב של תעשיית הפלדה והמתכת בדרום הוקאידו. המתקפות פגעו לא רק ביכולת התעשייתית היפנית אלא גם בתעבורה הימית בין הוקאידו להונשו, שהייתה חיונית להעברת פחם, חומרי גלם ומזון.

אולם הסכנה הדרמטית ביותר לעתידו של האי הגיעה דווקא מצפון. ב־8 באוגוסט 1945 הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, ולמחרת פתח הצבא האדום במתקפה רחבת היקף נגד הכוחות היפניים במנצ’וריה. בתוך זמן קצר התקדמו הסובייטים גם בדרום סחלין ובאיי קוריל. לנוכח קריסתה המתקרבת של האימפריה היפנית העלה יוסיף סטלין (Joseph Stalin), ב־16 באוגוסט 1945, בפני נשיא ארצות הברית הארי ס’ טרומן (Harry S. Truman) את האפשרות שכוחות סובייטיים יקבלו את כניעת הכוחות היפניים בחלקה הצפוני של הוקאידו. המשמעות האפשרית הייתה מרחיקת לכת: בדומה לגרמניה ולקוריאה, גם יפן הייתה עלולה למצוא את עצמה לאחר המלחמה מחולקת לאזורי כיבוש של המעצמות המנצחות.

טרומן דחה את הדרישה למחרת יומה. ארצות הברית עמדה על כך שאיי הבית המרכזיים של יפן, ובהם הוקאידו, ייכללו באזור הכניעה והכיבוש שבאחריות האמריקאית. כתוצאה מכך לא יצאה לפועל נחיתה סובייטית בהוקאידו. הסובייטים השלימו את השתלטותם על דרום סחלין ועל איי קוריל, אך הוקאידו נותר כולו במסגרת יפן הנתונה לכיבוש האמריקאי. להחלטה זו היו השלכות ארוכות טווח: היא מנעה את חלוקתה של יפן בין אזורי השפעה אמריקאי וסובייטי והותירה את הוקאידו כחלק בלתי נפרד מן המדינה היפנית שלאחר המלחמה^[24]. מחקר עדכני מעמיק עוד יותר את התמונה: החוקר מסאפומי אסאדה (Masafumi Asada), שבחן מסמכים סובייטיים שנחשפו בשנים האחרונות, מדגיש שהדרישה הסובייטית לגבי הוקאידו הייתה רצינית הרבה יותר מכפי שהוצגה לעיתים במחקר הישן. לפי ממצאיו, הצבא הסובייטי אכן עסק בתכנון מבצעי של ממש לכיבוש צפון האי, ולא היה מדובר רק בתמרון דיפלומטי של סטלין שנועד להשיג ויתורים באיי קוריל^[25].

הוקאידו לאחר המלחמה — משיקום לפיתוח

כניעתה של יפן באוגוסט 1945 פתחה פרק חדש גם בתולדות הוקאידו. האי, שבמשך תקופת מייג׳י והעשורים שלאחריה נתפס בעיקר כחזית צפונית, כמאגר של משאבים וכמרחב להתיישבות ולפיתוח, נדרש עתה למצוא את מקומו בתוך יפן אחרת לחלוטין — מדינה מובסת, הנתונה לכיבוש אמריקאי ועוברת בתוך שנים ספורות תמורה פוליטית, חברתית וכלכלית עמוקה. חשיבותו של הוקאידו לא נעלמה: קרבתו לברית המועצות העניקה לו משמעות אסטרטגית חדשה בראשית המלחמה הקרה, ואילו שטחיו החקלאיים, מכרותיו ומשאביו הפכו אותו לנכס חשוב במאמצי השיקום של יפן. אלא שמעתה התנהל פיתוחו לא כחלק מהתפשטותה של אימפריה, אלא במסגרת מדינה חדשה, שחוקתה הדמוקרטית ביקשה לעצב מחדש גם את היחסים בין השלטון המרכזי לבין הרשויות המקומיות.

גם מבחינה מנהלית סימנה שנת 1947 נקודת מפנה. בתקופה שלפני המלחמה פעלה סוכנות הוקאידו (Hokkaidō-chō) כזרוע של השלטון המרכזי, ומעמדו המנהלי של האי היה שונה מזה של מרבית המחוזות האחרים. בעקבות החוקה החדשה והרפורמות שביצע משטר הכיבוש נכנס לתוקפו במאי 1947 חוק האוטונומיה המקומית (Local Autonomy Act). סוכנות הוקאידו במתכונתה הישנה בוטלה והוחלפה בממשלת הוקאידו הנבחרת, והאי השתלב במערכת השלטון המקומי החדשה של יפן^[26].

עם זאת, השלטון המרכזי לא ויתר על מעורבות מיוחדת בפיתוחו של האי. יפן שלאחר המלחמה סבלה ממחסור חמור במזון, בדיור ובחומרי גלם, ובמקביל שבו אליה מיליוני חיילים ואזרחים מן השטחים שאיבדה באסיה. הוקאידו, על שטחיו החקלאיים ומשאבי הטבע שלו, נתפס שוב כאזור בעל חשיבות לאומית. במרץ 1949 הוקמה בקבינט המועצה לפיתוח כולל של הוקאידו, ובמאי 1950 נחקק חוק הפיתוח של הוקאידו (Hokkaido Development Act). בעקבותיו הוקמה ביוני אותה שנה “סוכנות הפיתוח של הוקאידו” (Hokkaidō Kaihatsuchō), שתפקידה היה לתאם את מדיניות הפיתוח של הממשלה המרכזית באי. בשנת 1951 נוספה “לשכת הפיתוח האזורית של הוקאידו” (Hokkaido Regional Development Bureau), שנועדה לבצע בשטח את מפעלי התשתית של המדינה^[27].

כך נוצר בהוקאידו מבנה מנהלי יוצא דופן: מצד אחד פעלה ממשלת הוקאידו כממשל מקומי נבחר, בדומה לממשלות המחוזיות האחרות ביפן; מצד אחר המשיכה הממשלה המרכזית לנהל מדיניות פיתוח ייעודית לאי. בשנות החמישים והשישים הושקעו משאבים גדולים בהפקת אנרגיה, סלילת כבישים, שיפור נמלים ונהרות, הרחבת הייצור החקלאי ופיתוח התעשייה. תוכניות הפיתוח השתנו במשך השנים בהתאם לצרכיה המשתנים של יפן: משיקום כלכלי וניצול משאבים לאחר המלחמה, דרך תיעוש ופיתוח מערכות תחבורה בתקופת הצמיחה המהירה, ועד לשאלות של איכות חיים, שימור הסביבה ופיתוח אזורי מאוזן^[28].

בינואר 2001, במסגרת הרפורמה המקיפה במשרדי הממשלה היפנית, אוחדה סוכנות הפיתוח של הוקאידו עם גופים ממשלתיים אחרים בתוך משרד הקרקעות, התשתיות, התחבורה והתיירות (Ministry of Land, Infrastructure, Transport and Tourism — MLIT). אולם בכך לא הסתיים מעמדה המיוחד של הוקאידו. בתוך המשרד פועלת לשכת הוקאידו (Hokkaido Bureau), האחראית לתכנון ולתיאום מדיניות הפיתוח הכוללת של האי, ואילו לשכת הפיתוח האזורית של הוקאידו ממשיכה לפעול כזרוע ביצועית של הממשלה המרכזית בתחומים כגון כבישים, נהרות, נמלים, שדות תעופה, חקלאות, דיג ותכנון עירוני^[29].

יש כאן המשכיות מוסדית ורעיונית יוצאת דופן, שראוי להצביע עליה במפורש: מטרותיה של המדינה השתנו, אך עצם התפיסה של הוקאידו כמרחב המחייב מדיניות לאומית מיוחדת לא נעלמה. בתקופת מייג’י נועד הפיתוח ליישב את האי, לנצל את משאביו ולבסס את הגבול הצפוני; לאחר 1945 נועדו אותם מנגנוני התערבות ממשלתית לקדם שיקום, ייצור מזון, תיעוש ותשתיות; ובעשורים האחרונים נוספו להם יעדים של פיתוח אזורי, קיימות ושימור סביבתי. במובן זה, מדיניות הפיתוח של הוקאידו כיום היא גלגול מאוחר — גם אם שונה מאוד במטרותיו ובאופיו — של אותה תפיסה שהחלה עם הקמת הקאיטאקושי ב־1869: שהוקאידו הוא מרחב בעל משמעות לאומית מיוחדת, המצריך מעורבות ממלכתית מכוונת שאינה ניתנת להשוואה למרבית המחוזות האחרים של יפן.

סיכום: הוקאידו — היסטוריה יפנית במסלול אחר

ההיסטוריה של הוקאידו היא חלק מן ההיסטוריה של יפן, אך היא אינה גרסה צפונית שלה. למעשה, דווקא ההבדלים ביניהן מאפשרים להבין טוב יותר כיצד נוצרה יפן המודרנית. במשך אלפי שנים התפתח הוקאידו במסלול שונה מזה של האיים המרכזיים: תנאי האקלים, המרחק מן המרכזים המדיניים של הונשו והקשרים עם סחלין, איי קוריל וים אוחוצק יצרו בו מרחב תרבותי וכלכלי צפוני, שבו נמשכו מסורות של ציד, דיג וליקוט זמן רב לאחר שבחלקים אחרים של יפן התבססה חקלאות האורז. גם כאשר הלכה והתגבשה בהונשו מדינה ריכוזית, הוקאידו נותר מחוץ לליבה המדינית שלה.

ייחוד זה ניכר גם בעובדה שההיסטוריה של האי אינה יכולה להיכתב רק מנקודת מבטה של יפן. היא כוללת את סיפורם של האיינו, שתרבותם התגבשה מתוך המרחב הצפוני וקיימה קשרים הן עם יפן והן עם צפון־מזרח אסיה. במשך מאות שנים לא היה מצר צוגרו גבול בין שני עולמות מנותקים, אלא אזור מגע שדרכו עברו סחורות, טכנולוגיות, רעיונות ובני אדם. רק בהדרגה נעשה הקשר הזה בלתי שוויוני: המסחר הוביל להתיישבות יפנית בדרום האי, ההתיישבות לשליטה פוליטית וכלכלית, והשליטה להתנגשויות ולמרידות של האיינו.

גם כאן שונה הוקאידו מחלקים אחרים של יפן. בעוד שבמרכז הארכיפלג עסקה ההיסטוריה של ימי הביניים ותקופת אדו במאבקים בין בתי לוחמים, בהתבססות השוגונות וביחסים בין השלטון המרכזי לנחלות הפיאודליות, בהוקאידו עמדה במרכז שאלה אחרת: היכן מסתיימת יפן?

בית מטסומאה שלט בדרום האי, אך במשך זמן רב לא היה הוקאידו כולו חלק מן המרחב המדיני היפני. הוא היה אזור ספר — מקום שבו נפגשו המדינה היפנית, עולם האיינו והמרחבים הצפוניים שמעבר להם.

הופעתה של רוסיה בסוף המאה ה־18 שינתה את משמעותו של אותו אזור ספר. מכאן ואילך לא הייתה השליטה בהוקאידו רק עניין של מסחר ומשאבים, אלא גם של ריבונות ושל הגנת גבולות. התהליך הגיע לשיאו בתקופת מייג’י. שינוי השם “מאזוצ’י” ל”הוקאידו” בשנת 1869 סימל שינוי עמוק בהרבה משינוי גאוגרפי או מנהלי: המדינה היפנית החדשה ביקשה להפוך מרחב שהיה עד אז חיצוני למחצה לחלק בלתי נפרד מן המדינה. היא מיפתה אותו, סללה דרכים ומסילות, הקימה ערים, פיתחה חקלאות ומכרות ועודדה הגירה נרחבת מהאיים המרכזיים.

במובן זה הייתה הוקאידו מעין מעבדה של יפן המודרנית. כאן נפגשו בניית מדינת הלאום, מודרניזציה, תיעוש, אימוץ ידע מערבי, התיישבות והגנת הגבול. אלא שלאותו תהליך היה גם צד אחר: מנקודת מבטם של האיינו, הפיתוח היה כרוך באובדן קרקעות ומשאבים, בהגבלת דיג וציד, בפגיעה בשפה ובמנהגים ובמדיניות של הטמעה בחברה היפנית. משום כך אפשר לראות בהפיכתו של הוקאידו לחלק מיפן בעת ובעונה אחת מפעל של בניית אומה ומפעל של קולוניאליזם התיישבותי.

עם זאת, ההיסטוריה של האיינו אינה נעצרת בנקודת השפל הזאת. בעשורים האחרונים חל מפנה משמעותי בהכרה הציבורית והמשפטית בתרבותם ובזהותם. בשנת 1997 נחקק “חוק קידום תרבות האיינו”, שביטל את חוק ההגנה הפטרנליסטי מ־1899 והכיר לראשונה במפורש בייחודה של תרבות האיינו. בשנת 2008 קיבל הפרלמנט היפני החלטה המכירה באיינו כ”עם ילידי” של יפן, אך זו הייתה החלטה פרלמנטרית ולא חקיקה מחייבת. הצעד המשפטי המכריע הגיע רק בשנת 2019, עם חקיקת “חוק קידום מדיניות האיינו” (Ainu Policy Promotion Act): זו הפעם הראשונה שבה החוק היפני עצמו הכיר במפורש באיינו כעם ילידי. ובשנת 2020 נפתח בעיר שיראוצ’י (Shiraoi), בדרום הוקאידו, המוזיאון הלאומי ופארק הסימביוזה הלאומי של האיינו — אופופוי (Upopoy) — מרכז תרבות ולמידה המבקש לשמר ולהעביר לדורות הבאים את השפה, האמנות והמסורות של האיינו. תוספות אלה סוגרות מעגל חשוב: ההיסטוריה של האיינו בהוקאידו אינה רק סיפור של נישול והטמעה, אלא גם סיפור מתמשך של הישרדות, שימור וחידוש תרבותי.

אפילו מלחמת העולם השנייה הדגישה את מעמדו המיוחד של האי. בשלהי המלחמה הפך מיקומו הצפוני של הוקאידו לבעל חשיבות מכרעת לנוכח כניסת ברית המועצות למלחמה נגד יפן והתקדמותה בדרום סחלין ובאיי קוריל, ובאוגוסט 1945 הייתה אפשרות ממשית שכוחות סובייטיים ינחתו בצפון האי. אילו התממש תרחיש זה, ייתכן שההיסטוריה המדינית של יפן שלאחר המלחמה הייתה נראית אחרת לחלוטין. העובדה שהוקאידו נשאר כולו תחת מסגרת הכיבוש האמריקאי שמרה גם על שלמותם של איי הבית היפניים.

לאחר המלחמה השתנתה שוב משמעותו של הוקאידו, אך לא נעלם מעמדו החריג. הוא היה עתה חלק מלא מיפן הדמוקרטית, אולם הממשלה המרכזית המשיכה לראות בו מרחב הדורש טיפול נפרד. אותם מאפיינים שהפכו אותו בעבר לאזור ספר — שטחו העצום, האקלים הצפוני, המרחקים הגדולים, צפיפות האוכלוסייה הנמוכה יחסית, עושר המשאבים וקרבתו לרוסיה , העניקו לו גם במסגרת המדינה המודרנית מעמד מיוחד. מדיניות ההתיישבות והגנת הגבול של המאה ה־19 התחלפה לאחר 1945 בתוכניות לאומיות של שיקום, חקלאות, תעשייה ותשתיות, ובהמשך בפיתוח אזורי ובשימור הסביבה.

כאן טמון אולי הייחוד ההיסטורי העמוק ביותר של הוקאידו. ברוב חלקי יפן קדמה המדינה המודרנית לתשתיות המודרניות: ערים, קהילות ומרכזים פוליטיים עתיקים שולבו בתוך המערכת החדשה של תקופת מייג’י. בהוקאידו, לעומת זאת, חלק גדול מן הנוף היישובי, הכלכלי והמנהלי המוכר לנו כיום עוצב במידה רבה בידי המדינה המודרנית עצמה. משום כך ניכרת בו עד היום מורשתו של אזור שתוכנן, יושב ופותח כחלק ממפעל לאומי מכוון.

הוקאידו הוא אפוא יפן — אך הוא גם מאפשר להתבונן ביפן מבחוץ, מן הגבול פנימה. ההיסטוריה שלו חושפת כיצד גבולות אינם רק קווים במפה אלא תוצאה של תהליכים ארוכים של מסחר, הגירה, מלחמה, התיישבות והפעלת כוח; כיצד מדינה מגדירה מי נמצא בתוכה ומי מחוצה לה; וכיצד “פיתוח” יכול להיות בעת ובעונה אחת מקור לצמיחה ולמודרניזציה ומקור לאובדן עבור אוכלוסייה ילידית.

במובן זה נמשך עד ימינו קו היסטורי ארוך. הוקאידו חדל מזמן להיות ארץ ספר והוא חלק בלתי נפרד מיפן, אך הגאוגרפיה שהעניקה לו מלכתחילה מסלול היסטורי אחר מוסיפה להשפיע על מעמדו. מן העולם הצפוני של ג’ומון והאיינו, דרך אזוצ’י ומטסומאה, ההתיישבות של תקופת מייג’י והחזית מול רוסיה וברית המועצות, ועד למדיניות הפיתוח המיוחדת של ימינו — הוקאידו נשאר מקום שבו הגאוגרפיה וההיסטוריה כרוכות זו בזו באופן בולט במיוחד. לכן סיפורו אינו רק פרק אזורי בתולדות יפן. הוא סיפור על הדרך שבה יפן התפשטה צפונה, הגדירה את גבולותיה, הפכה למדינה מודרנית — ועל המחירים והמתחים שנלוו לתהליך הזה.

ביבליוגרפיה

Asada, Masafumi. “Soviet Partition and Occupation of Japan and the Straits Management Plan: A Review from New Historical Documents.” International Relations, no. 211, 2023, pp. 123–139.

Fitzhugh, William W., and Chisato O. Dubreuil, eds. Ainu: Spirit of a Northern People. Washington, D.C.: Arctic Studies Center, National Museum of Natural History, Smithsonian Institution, 1999.

Friday, Karl F. “Pushing beyond the Pale: The Yamato Conquest of the Emishi and Northern Japan.” The Journal of Japanese Studies, vol. 23, no. 1, 1997, pp. 1–24.

Golovnin, Vasily Mikhailovich. Narrative of My Captivity in Japan, during the Years 1811, 1812 & 1813; with Observations on the Country and the People. 2 vols. London: Henry Colburn, 1818.

Grunow, Tristan R., Fuyubi Nakamura, Katsuya Hirano, Mai Ishihara, ann-elise lewallen, Sheryl Lightfoot, Mayunkiki, Danika Medak-Saltzman, Terri-Lynn Williams-Davidson, and Tomoe Yahata. “Hokkaidō 150: Settler Colonialism and Indigeneity in Modern Japan and Beyond.” Critical Asian Studies, vol. 51, no. 4, 2019, pp. 597–636.

Hanihara, Kazuro. “Emishi, Ezo and Ainu: An Anthropological Perspective.” Japan Review, no. 1, 1990, pp. 35–48.

Hasegawa, Tsuyoshi. Racing the Enemy: Stalin, Truman, and the Surrender of Japan. Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2005.

Howell, David L. Capitalism from Within: Economy, Society, and the State in a Japanese Fishery. Berkeley: University of California Press, 1995.

Howell, David L. Geographies of Identity in Nineteenth-Century Japan. Berkeley: University of California Press, 2005.

Hudson, Mark J. Ruins of Identity: Ethnogenesis in the Japanese Islands. Honolulu: University of Hawai‘i Press, 1999.

Jansen, Marius B. The Making of Modern Japan. Cambridge, MA: Harvard University Press, 2000.

Kim, Hyungju. “The Prison System and Inmates’ Labor in Early Modern Japan: Focusing on the Case of Abashiri Prison in the Hokkaido Pioneering Period.” Correction Review, vol. 34, no. 3, 2024, pp. 29–58.

Siddle, Richard. Race, Resistance and the Ainu of Japan. London and New York: Routledge, 1996.

Tahara, Kaori. “The Saga of the Ainu Language.” The UNESCO Courier. UNESCO, 5 February 2019, updated 20 April 2023.

Thornton, Michael. “Toward a Japanese Paradigm of Settler-Colonial Urbanism?” Urban History, vol. 52, no. 3, Cambridge University Press, 2025, pp. 466–471.

Togo, Kazuhiko, and Dmitry Streltsov, eds. Handbook of Japan-Russia Relations. Amsterdam: Amsterdam University Press, 2024.

Waki, Toshiyuki. “A Discussion on the Origin of the Matsumae Family: Who Was Nobuhiro Takeda?” International Japanese Studies, no. 1, Institute of International Japanese Studies, Hosei University, 2003, pp. 49–73.

Walker, Brett L. The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590–1800. Berkeley: University of California Press, 2001.

Walker, Brett L. “Mamiya Rinzō and the Japanese Exploration of Sakhalin Island: Cartography and Empire.” Journal of Historical Geography, vol. 33, no. 2, 2007, pp. 283–313.

Yamanaka, Akira. “A Study of Policies on National Borders of the Government of Emperors Konin and Kammu.” Bulletin of the National Museum of Japanese History.

Primary Source

Nihon Shoki. Entries for the reign of Empress Saimei, 658–660.

Institutional Sources

Hokkaido Regional Development Bureau, Ministry of Land, Infrastructure, Transport and Tourism. “History of Development in Hokkaido.”

National Ainu Museum and Park, Upopoy. “What Was the Assimilation Policy Imposed on the Ainu People?”

הערות

 [1] סחלין (Sakhalin; ביפנית: קראפוטו, Karafuto) הוא אי גדול וארוך בצפון־מערב האוקיינוס השקט, השוכן מצפון להוקאידו ומופרד ממנו במצר לה פרוז (La Pérouse Strait; ביפנית: Sōya Strait). בשל מיקומו היה האי במשך מאות שנים אזור מפגש בין עמים ילידיים, ובהם איינו (Ainu), ניבח (Nivkh) ואורוק (Orok), לבין יפן, רוסיה ועמי צפון־מזרח אסיה. במאה ה־19 הפכה סחלין למוקד של יריבות טריטוריאלית בין רוסיה ליפן. חוזה שימודה (Treaty of Shimoda) משנת 1855 לא קבע גבול בין השתיים בסחלין; בחוזה סנקט פטרבורג (Treaty of Saint Petersburg) משנת 1875 ויתרה יפן על תביעותיה באי בתמורה להכרה רוסית בשליטתה בכל איי קוריל (Kuril Islands). לאחר ניצחון יפן במלחמת רוסיה–יפן העניק חוזה פורטסמות’ (Treaty of Portsmouth) משנת 1905 ליפן את דרום סחלין, מדרום לקו רוחב 50°, שנודע ביפנית בשם קראפוטו (Karafuto). באוגוסט 1945 כבשה ברית המועצות את דרום האי, ומאז נמצא סחלין כולו בשליטה רוסית. חשיבותו לתולדות הוקאידו חורגת מן היריבות הרוסית־יפנית: סחלין היה חלק מן המרחב הצפוני שבו התקיימו במשך דורות קשרי מסחר, הגירה וחילופי תרבות, ובמיוחד קשריהם של האיינו משני עברי מצר לה פרוז.

[2] איי קוריל (Kuril Islands; ביפנית: Chishima Rettō) הם שרשרת של יותר מחמישים איים ואיונים געשיים המשתרעת לאורך כ־1,200 ק”מ בין חצי האי קמצ’טקה בצפון לבין הוקאידו בדרום, ומפרידה בין ים אוחוצק (Sea of Okhotsk) לבין האוקיינוס השקט. האיים היו חלק מן המרחב שבו חיו ופעלו קהילות איינו (Ainu), שקיימו קשרים עם הוקאידו, סחלין וקמצ’טקה. מן המאה ה־18 נעשו האיים זירת מפגש ותחרות בין ההתפשטות הרוסית מדרום לקמצ’טקה לבין ההתפשטות היפנית צפונה. חוזה שימודה (Treaty of Shimoda) משנת 1855 קבע את הגבול בין רוסיה ליפן בין האיים אטורופו (Etorofu; ברוסית: Iturup) ואורופו (Uruppu; ברוסית: Urup), ואילו סחלין נותרה ללא חלוקה מוסכמת. בחוזה סנקט פטרבורג (Treaty of Saint Petersburg) משנת 1875 ויתרה יפן על תביעותיה בסחלין בתמורה לשליטה בכל שרשרת איי קוריל. באוגוסט–ספטמבר 1945 השתלטה ברית המועצות על האיים, ומאז הם נמצאים בשליטה רוסית. יפן מוסיפה לתבוע את האיים הדרומיים אטורופו (Etorofu/Iturup), קונאשירי (Kunashiri/Kunashir), שיקוטן (Shikotan) וקבוצת הבומאי (Habomai), שאותם היא מכנה “השטחים הצפוניים” (Northern Territories). המחלוקת על ריבונותם היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שיפן ורוסיה לא חתמו עד היום על חוזה שלום המסדיר סופית את תוצאות מלחמת העולם השנייה ביניהן. מבחינת תולדות הוקאידו, חשיבותם של איי קוריל אינה רק גאופוליטית: במשך דורות הם היו חלק ממרחב צפוני רציף של תנועה, מסחר וחילופי תרבות, שהוקאידו היה חוליה מרכזית בו.

[3] תרבות סאטסומון (Satsumon) היא תרבות עתיקה, שהתפתחה בהוקאידו בערך מן המאה ה־7 ועד המאות ה־12–13, והמשיכה במידה רבה מסורות של תרבות זוקו־ג’ומון (Zoku-Jōmon), תוך אימוץ השפעות הולכות וגוברות מצפון הונשו ומן העולם היפני. אוכלוסיית סאטסומון התבססה על שילוב של ציד, דיג, ליקוט וגידול צמחים, חיה ביישובי קבע וקיימה קשרי מסחר נרחבים עם האיים היפניים שמדרום. במקביל התקיימו קשרים ומגעים עם תרבות אוחוצק (Okhotsk), שהתפתחה לאורך חופי ים אוחוצק (Sea of Okhotsk), בסחלין (Sakhalin) ובחלקים מצפון וממזרח הוקאידו. תרבות סאטסומון נחשבת לאחד המרכיבים המרכזיים בתהליך הממושך שממנו התגבשה, בערך מן המאות ה־12–13 ואילך, תרבות האיינו (Ainu) ההיסטורית. עם זאת, אין לראות בהתפתחות זו מעבר פשוט וישיר מ”סאטסומון” ל”איינו”: מדובר בתהליך מורכב של שינוי תרבותי, קשרי מסחר, הגירה וחילופי השפעות בין אוכלוסיות הוקאידו לבין חברות בצפון הונשו, בסחלין ובמרחב ים אוחוצק. משום כך משמשת תרבות סאטסומון חוליה מרכזית להבנת התגבשותה של החברה האיינואית ולמקומו של הוקאידו כמרחב מפגש בין יפן לבין צפון־מזרח אסיה.

^[4] בית הקברות אבצו (Ebetsu Kofun-gun) הוא מכלול קברים קדומים באזור העיר אבצו (Ebetsu), ממזרח לסאפורו, המתוארך בקירוב למחצית השנייה של המאה ה־8 ועד אמצע המאה ה־9. חשיבותו נובעת מכך שקברים מסוג זה אופייניים בעיקר לצפון הונשו, ולכן הופעתם בהוקאידו מצביעה על קשרים הדוקים בין אוכלוסיות האי לבין העולם היפני שמדרום. בקברים ובסביבתם נמצאו, בין היתר, חרבות מסוג וורביטטו (warabitetō), חרוזי מגטמה (magatama) וכלי חרס מסוג סואה (Sue ware). הממצאים מלמדים על תנועת סחורות, טכנולוגיות ומנהגים בין הוקאידו לצפון הונשו בתקופה שבה האי עדיין לא היה חלק מן המדינה היפנית במובנה המאוחר. האתר חשוב במיוחד להבנת תקופת המעבר שבין תרבות זוקו־ג’ומון (Zoku-Jōmon) לבין התרבויות שהתפתחו בהוקאידו בראשית ימי הביניים, ולבחינת הקשרים בין אוכלוסיות הצפון לבין האמישי והחברה היפנית המתפשטת צפונה.

^[5] Akira Yamanaka, “A Study of Policies on National Borders of the Government of Emperors Konin and Kammu,” Bulletin of the National Museum of Japanese History, no. 152; וכן: Ebetsu City Board of Education, “Ebetsu Kofun-gun,” Ebetsu City official website. ראו גם Hokkaido Digital Museum, “Encounter between Cultures from the North and the South — Okhotsk Culture and Satsumon Culture.”

[6] Karl F. Friday, “Pushing beyond the Pale: The Yamato Conquest of the Emishi and Northern Japan,” The Journal of Japanese Studies, Vol. 23, No. 1 (Winter 1997), pp. 1–24; Mark J. Hudson et al., “Japan Considered from the Hypothesis of Farmer/Language Spread,” Evolutionary Human Sciences, Vol. 2 (2020), esp. the discussion of the Emishi and the expansion of the Japanese state into Tōhoku. ראו גם Mark J. Hudson, Ruins of Identity: Ethnogenesis in the Japanese Islands, Honolulu: University of Hawai‘i Press, 1999, pp. 175–232

^[7] Hokkaido Digital Museum, “Encounter between Cultures from the North and the South — Okhotsk Culture and Satsumon Culture”; William W. Fitzhugh and Chisato O. Dubreuil (eds.), Ainu: Spirit of a Northern People, Washington, D.C.: Arctic Studies Center, National Museum of Natural History, Smithsonian Institution, 1999.

^[8] ראו Nihon Shoki, entries for the reign of Empress Saimei, 658—660, לתיאור מסעות אבה נו היראפו ומגעיו עם האמישי והמישיהאסה; William W. Fitzhugh and Chisato O. Dubreuil (eds.), Ainu: Spirit of a Northern People, Washington, D.C.: Arctic Studies Center, National Museum of Natural History, Smithsonian Institution, 1999, במיוחד הדיון בתרבויות סאטסומון ובקשרי המסחר בין הוקאידו להונשו; וכן Brett L. Walker, The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590—1800, Berkeley: University of California Press, 2001, pp. 21—25.

[9] Toshiyuki Waki, “A Discussion on the Origin of the Matsumae Family: Who Was Nobuhiro Takeda?”, International Japanese Studies, No. 1, 2003, pp. 49–73.

^[10] Brett L. Walker, The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590—1800, Berkeley: University of California Press, 2001.

^[11] Brett L. Walker, The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590—1800, Berkeley: University of California Press, 2001, esp. pp. 17—72, 99—127; David L. Howell, Geographies of Identity in Nineteenth-Century Japan, Berkeley: University of California Press, 2005, pp. 110—153.

[12] Nobuo Shimotomai, The Japanese View of Northern Territorial Questions, in Kazuhiko Togo and Dmitry Streltsov (eds.), Handbook of Japan-Russia Relations, Amsterdam: Amsterdam University Press, 2024, pp. 95–114, esp. pp. 97–99

[13] Vasily Mikhailovich Golovnin, Narrative of My Captivity in Japan, during the Years 1811, 1812 & 1813; with Observations on the Country and the People, 2 vols., London: Henry Colburn, 1818

^[14] Kazuhiko Togo and Dmitry Streltsov (eds.), Handbook of Japan-Russia Relations, Amsterdam: Amsterdam University Press, 2024, esp. pp. 19—30, 95—114; Brett L. Walker, “Mamiya Rinzō and the Japanese Exploration of Sakhalin Island: Cartography and Empire.”

^[15] Kazuhiko Togo and Dmitry Streltsov (eds.), Handbook of Japan-Russia Relations, Amsterdam: Amsterdam University Press, 2024, esp. pp. 19—30; Brett L. Walker, The Conquest of Ainu Lands: Ecology and Culture in Japanese Expansion, 1590—1800, Berkeley: University of California Press, 2001, pp. 99—127.

[16] מלחמת בושין (Boshin War) הייתה מלחמת אזרחים שהתנהלה ביפן בשנים 1868–1869 בין כוחות שתמכו בהשבת הסמכות הפוליטית לקיסר מייג’י לבין כוחות שנאמנו לשוגונות טוקוגאווה. המלחמה פרצה על רקע קריסת השוגונות והמאבק על אופיו של המשטר החדש. לאחר שהובסו בהונשו, נסוגו אחדים מנאמני השוגונות צפונה, ובהנהגת אנומוטו טאקאאקי (Enomoto Takeaki) הגיעו להוקאידו, השתלטו על הקודטה והקימו שם ממשל קצר ימים, שנודע לימים בשם רפובליקת אזו (Ezo Republic). הכוחות הקיסריים הביסו אותם בקרבות הקודטה באביב 1869. כניעתם במאי אותה שנה סימנה את סיומה של מלחמת בושין ואת השלמת ניצחונה הצבאי של ממשלת מייג’י

^[17] Tristan R. Grunow, “Toward a Japanese Paradigm of Settler-Colonial Urbanism?,” Urban History, Cambridge University Press, published online 2024, section “A Settler-Colonial City.”

^[18] Tristan R. Grunow, Fuyubi Nakamura, Katsuya Hirano, Mai Ishihara, ann-elise lewallen, Sheryl Lightfoot, Mayunkiki, Danika Medak-Saltzman, Terri-Lynn Williams-Davidson, and Tomoe Yahata, “Hokkaidō 150: Settler Colonialism and Indigeneity in Modern Japan and Beyond,” Critical Asian Studies 51, no. 4 (2019).

[19] Richard Siddle, Race, Resistance and the Ainu of Japan, London and New York: Routledge, 1996, pp. 61, 66–70.

[20] Richard Siddle, Race, Resistance and the Ainu of Japan, London and New York: Routledge, 1996, pp. 61, 70.

[21] Philip Seaton, Japanese Empire in Hokkaido, Oxford Research Encyclopedia of Asian History, Oxford University Press, 2017; National Ainu Museum and Park, Upopoy, FAQ, What was the assimilation policy imposed on the Ainu people?

^[22] Kaori Tahara, “The Saga of the Ainu Language,” The UNESCO Courier, UNESCO, 5 February 2019, updated 20 April 2023.

^[23] Hyungju Kim, “The Prison System and Inmates’ Labor in Early Modern Japan: Focusing on the Case of Abashiri Prison in the Hokkaido Pioneering Period,” Correction Review 34, no. 3 (2024): 29—58. DOI: 10.14819/krscs.2024.34.3.2.29.

^[24] Tsuyoshi Hasegawa, Racing the Enemy: Stalin, Truman, and the Surrender of Japan (Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2005), chap. 7, “August Storm: The Soviet-Japanese War and the United States,” pp. 252—289, esp. the discussion of Stalin’s proposal for Soviet occupation of northern Hokkaido and Truman’s rejection of it.

^[25] Tsuyoshi Hasegawa, Racing the Enemy: Stalin, Truman, and the Surrender of Japan (Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2005), pp. 252—289; Masafumi Asada, “Soviet Partition and Occupation of Japan and the Straits Management Plan: A Review from New Historical Documents,” International Relations, no. 211 (2023).

^[26] Hokkaido Regional Development Bureau, Ministry of Land, Infrastructure, Transport and Tourism, “History of Development in Hokkaido,” sections “Era of the Hokkaido Agency (1886—1947)” and “Major Incidents in Hokkaido’s History.”

^[27] Hokkaido Regional Development Bureau, Ministry of Land, Infrastructure, Transport and Tourism, “History of Development in Hokkaido,” sections “Era of the Hokkaido Development Agency and Hokkaido Regional Development Bureau (1950—2000)” and “Major Incidents in Hokkaido’s History.”

^[28] Hokkaido Regional Development Bureau, Ministry of Land, Infrastructure, Transport and Tourism, “Sequence of Development Plan.” המקור מפרט את מטרותיהן המשתנות של תוכניות הפיתוח — ממשאבים, מזון ותשתיות בשנות החמישים ועד פיתוח תעשייתי וחברתי בתקופות המאוחרות יותר.

^[29] Hokkaido Regional Development Bureau, Ministry of Land, Infrastructure, Transport and Tourism, “Administrative Framework.” המקור מפרט את הארגון מחדש של 2001 ואת חלוקת התפקידים הנוכחית בין Hokkaido Bureau לבין Hokkaido Regional Development Bureau.