דילוג לתוכן

תולדות יפן בתקופת קאמאקורה (1185–1333)

התפתחות הפיאודליזם הצבאי ביפן ופלישות המונגולים

כתב: גילי חסקין; 02-11-2026

ראו קודם:  הכנה עיונית לטיול ביפן;

להרצאה על יפן

תולדות יפן בתקופת קמוקארה

 

תקציר

תקופת קאמאקורה (1185–1333) מסמנת מפנה קונסטיטוציוני וחברתי בתולדות יפן, המאופיין במעבר מרכז הכובד הפוליטי מידי האצולה הקיסרית בהייאן־קיו לחצר הצבאי (בּאקופו) שהקים מינאמוטו נו יוריטומו בקאמאקורה. מאמר זה בוחן את כינון השלטון הצבאי על בסיס רשתות נאמנות אישית וזכויות בקרקע (מערכת הגוקנין והמינויים של שוגו וג׳יטו), לצד שימור סמכויותיה הטקסיות והלגיטימציוניות של החצר הקיסרית. כמו כן, הדיון עומד על מנגנוני השליטה של שוגונות הוג׳ו, ביסוס המסגרת המשפטית (קובץ הגוסֵייבּאי שיקימוֹקוּ), והשלכותיהן הפוליטיות והכלכליות של הפלישות המונגוליות (1274 ו־1281) שלא הניבו שלל קרקעות לחלוקה. לצד הממד הפוליטי, המאמר מנתח את התמורות התרבותיות והדתיות העמוקות של התקופה: פריחת הזרמים הבודהיסטיים החדשים (הארץ הטהורה, זן וניצ׳ירן) כתגובה לתחושת ה״מפּוֹ״ (שקיעת הדהרמה), התפתחות שירת הקוקינשו והאפוס הספרותי (כגון “סיפור הייקה”), וקריסת הבאקופו בעקבות רסטורציית קנמו בשנת 1333.

השאלות המרכזיות העולות מן המאמר:

  1. כיצד התחולל המעבר מרכז הכובד הפוליטי מאצולת החצר הקיסרית בהייאן-קיו למעמד הלוחמים שהקים את המרכז השלטוני בקאמאקורה?
  2. מה היו הגורמים המרכזיים שהביאו לעלייתן של משפחות הלוחמים (הבושי) ולנפילת בית טאירה בעקבות מלחמת גנפיי (1180–1185)?
  3. כיצד עיצב מינאמוטו נו יוריטומו את מערכת השלטון הצבאית (הבאקופו), ומה היה תפקידם של השוגו (Shugo) והג’יטו (Jitō) בביסוס שליטתו במחוזות?
  4. איך השפיעו הפלישות המונגוליות של קובלאי ח’אן בשנים 1274 ו-1281 על החברה היפנית, על מערך ההגנה ועל מעמדו של הממשל הצבאי?
  5. באילו דרכים התמודדו הזרמים הבודהיסטיים החדשים (הארץ הטהורה, הזן וניצ׳ירן) וזרמי הספרות וההגות עם תחושת הארעיות ועידן שקיעת הדהרמה (מפּוֹ)?
  6. מה הוביל לקריסת שלטון הבאקופו ובית הוג’ו בשנת 1333, וכיצד הובילה רסטורציית קנמו למעבר לשוגונות אשיקאגה ולתקופת החצרות הצפונית והדרומית?

פתיחה

בשנת 1185, בעוד גלי הים במצר דן-נו-אורה מכסים את הקיסר הילד אנטוקו ואת חרב הברזל הקדושה, שקעה שושלת טאירה אל מצולות ההיסטוריה – אך יחד עמה טבעה גם יפן הישנה. מתוך ההריסות של חצר האצולה המעודנת בקיוטו, זו שהעדיפה את רחש המניפות והנייר על פני שאון הקרב, קמה מציאות חדשה ומחוספסת שעיצבה את גורל המדינה למאות השנים הבאות: שלטון החרב של מעמד הסמוראים. תקופת קאמאקורה לא הייתה רק חילופי שלטון פוליטי, אלא רעידת אדמה תרבותית ורוחנית – עידן שבו צמחו גורואים של זן לצד זרמי גאולה המוניים, וביצורים אדירים הוקמו אל מול אימת האיום המונגולי. זהו סיפור על סמכות ואמנות, על ארעיות החיים ועל לידתו של עולם לוחמים קשוח שהותיר את חותמו הנצחי על נשמתה של יפן.

 

תקופת קאמאקורה: ראשית שלטונם של הלוחמים

תקופת קאמאקורה (Kamakura), שנמשכה משנת 1185 ועד שנת 1333, מציינת מפנה עמוק בתולדות יפן. בתקופה זו עבר מרכז הכובד של השלטון הפוליטי מידי האצולה הקיסרית, שישבה בהייאן־קיוֹ (Heian-kyō), קיוטו של ימינו, לידי מעמד הלוחמים, שהקים מרכז שלטוני בקאמאקורה, הרחק ממזרח לבירה. הקיסר המשיך לשבת על כסאו והחצר הקיסרית שמרה על מעמדה הטקסי והתרבותי, אולם עיקר הכוח הצבאי, ובהדרגה גם סמכויות המינהל והמשפט, עברו לידי ההנהגה הצבאית.

ראשיתו של התהליך במאבקי הכוח של שלהי תקופת הייאן, המשכו במלחמת גנפיי (Genpei War), בשנים 1180–1185, ושיאו בהקמת השלטון הצבאי של מינאמוטו נו יוריטומו (Minamoto no Yoritomo). יוריטומו קיבל את תואר השוגון בשנת 1192, אך כבר קודם לכן הניח את יסודותיה של מערכת שלטונית שהתבססה על נאמנות אישית, זכויות בקרקע ושירות צבאי. הממשל החדש לא ביטל את מוסדות החצר: במשך מאות שנים התקיימו ביפן מערכות סמכות מקבילות, ולעיתים מתחרות, של החצר הקיסרית ושל הממשל הצבאי.

 

חשיבות התקופה אינה מצטמצמת לפוליטיקה. בימיה התגבשו דפוסי החיים של מעמד הסמוראים, התפתחו זרמים בודהיסטיים חדשים, השתנתה הבעלות על הקרקע ונוצרו יצירות ספרות ואמנות שהותירו חותם עמוק על התרבות היפנית. יפן עמדה גם בפני איום חיצוני חסר תקדים כאשר צבאות קובלאי ח׳אן ניסו לפלוש אליה בשנים 1274 ו־1281. עבור המטייל ביפן, קאמאקורה היא מפתח להבנת פסל הבודהה הגדול, מקדשי הזן, דמות הסמוראי והזיכרון התרבותי של מלחמות בתי טאירה ומינאמוטו.

מבוא: משקיעתה של האצולה לעליית מעמד הלוחמים

תקופת הייאן (794–1185) נחשבת לאחד משיאיה של התרבות היפנית הקלאסית. בחצר הקיסרית בקיוטו התפתחה תרבות מעודנת של שירה, ספרות, ציור וטקסים. בני האצולה, ובראשם בני פוג׳יווארה (Fujiwara), טיפחו עולם של נימוסים מורכבים ורגישות אסתטית. אולם מאחורי פאר החצר התחוללו שינויים חברתיים וכלכליים שהחלישו את יכולת השלטון המרכזי לשלוט במחוזות.

ראו באתר זה: תולדות יפן בתקופה הקלאסית

תקופת הייאן

גורם מרכזי היה התרחבותן של האחוזות הפרטיות, שוֹאֶן (Shōen), שנהנו במקרים רבים מפטורים ממסים וממגבלות על התערבות פקידי השלטון. האחוזות היו קשורות למשפחות אצולה, למקדשים ולמוסדות דת, אך ניהולן בפועל הופקד לעיתים בידי בעלי כוח מקומיים. ככל שהתרחבה מערכת זו פחתה יכולת הממשל לגבות מסים ולפקח על המחוזות. בד בבד צמחו משפחות של לוחמים מקצועיים, בּוּשִי (Bushi), שהעמידו את כוחן לרשות בעלי האחוזות ופקידי החצר. רבים מהם ניהלו קרקעות, גבו הכנסות והכריעו בסכסוכים, כך שתפקידם חרג בהרבה מן השדה הצבאי.

שתי משפחות לוחמים בלטו במיוחד: טאירה (Taira), המכונה גם “הייקה”, ומינאמוטו (Minamoto), המכונה גם “גנג׳י”. שתיהן הסתעפו מענפים של בית הקיסר, ושתיהן צברו עוצמה באמצעות קשרים עם האצולה ועם לוחמי המחוזות. מאבקן לא היה עימות פשוט בין מזרח למערב, או בין לוחמים ספרטניים לאנשי חצר מנוונים: שתיהן ביקשו הכרה, משרות ולגיטימציה במסגרת הסדר הקיסרי.

בשנת 1156 פרץ מרד הוגן (Hōgen Rebellion), שנבע ממאבקי ירושה בתוך המשפחה הקיסרית ומיריבויות בין קבוצות אצולה. שלוש שנים לאחר מכן התחולל מרד הייג׳י (Heiji Rebellion), ובו גבר טאירה נו קיומורי (Taira no Kiyomori) על יריביו מבית מינאמוטו. קיומורי קידם את בני משפחתו לתפקידים בכירים, וב־1167 הגיע למשרת הדאיג׳ו דאיג׳ין (Daijō-daijin), המשרה הבכירה ביותר בממשל הקיסרי. לאחר מכן השיא את בתו טוקוקו לקיסר טאקאקורה, וב־1180 הוכתר נכדו, אנטוקו (Antoku), לקיסר. הצלחתו עוררה התנגדות של אצילים, מוסדות דת ולוחמים שנדחקו ממוקדי הכוח.

 

מלחמת גנפיי ונפילתו של בית טאירה

בשנת 1180 קרא הנסיך מוצ׳יהיטו (Mochihito) למרד נגד שלטונו של בית טאירה. קריאתו פתחה את מלחמת גנפיי (Genpei War), שנמשכה חמש שנים, עד 1185, והייתה מן המלחמות המכריעות בתולדות יפן. שמה נגזר מן הקריאות הסיניות־יפניות של הסימניות בשמות שתי המשפחות היריבות: מינאמוטו (Gen) וטאירה (Pei). המלחמה לא הייתה רק מאבק בין שני בתי לוחמים, אלא עימות על השליטה בחצר הקיסרית ועל הסדר הפוליטי ביפן. היא כללה קרבות יבשה וים, מצורים, הרס יישובים, רעב קשה ופגיעה באוכלוסייה האזרחית. תוצאותיה הביאו לקץ ההגמוניה של בית טאירה ולעליית בית מינאמוטו, והכשירו את הקרקע לכינונו של שלטון השוגונות בקאמאקורה.

מלחמת גמפיי

מינאמוטו נו יוריטומו (Minamoto no Yoritomo), שאביו יושיטומו נהרג בעקבות מרד הייג׳י (1159–1160), ניצל בנעוריו מהוצאה להורג והוגלה לחצי האי איזו (Izu). עם פרוץ מלחמת גנפיי גייס תומכים במזרח יפן וקבע את בסיסו בקאמאקורה. כישרונו הגדול לא התבטא דווקא בפיקוד בשדה הקרב, אלא בבניית קואליציה של משפחות לוחמים, בהסדרת תגמוליהן וביצירת מנגנוני שלטון שהעניקו לו שליטה הולכת וגוברת במזרח המדינה. את הפיקוד על מערכות צבאיות מרכזיות הפקיד בידי מצביאים, ובהם אחיו למחצה, מינאמוטו נו נוריורי (Minamoto no Noriyori) ומינאמוטו נו יושיצונה (Minamoto no Yoshitsune).

בשנת 1183, מול התקדמות צבאו של מינאמוטו (קיסו) יושינאקה (Minamoto no Yoshinaka), בן דודו של יוריטומו, נטשו בני טאירה את קיוטו ולקחו עמם את הקיסר הילד אנטוקו (Antoku) ואת שלושת סמלי המלכות הקיסריים. יושינאקה עצמו הוכרע בראשית 1184 בידי כוחות שפעלו מטעם יוריטומו. באותה שנה נחלו בני טאירה תבוסה קשה בקרב איצ׳י־נו־טאני (Ichi-no-Tani), ובפברואר 1185 הובסו שוב ביאשימה (Yashima). המערכה הוכרעה סופית באפריל 1185, בקרב הימי דן־נו־אורה (Dan-no-ura), במצרי שימונוסקי, בין האיים הונשו וקיושו. הקיסר הילד אנטוקו טבע בים לאחר שסבתו, טאירה נו טוקיקו (Taira no Tokiko), קפצה עמו אל המים. על פי המסורת אבדה בים גם החרב המקודשת, אחד משלושת סמלי המלכות, ואילו המראה ואבן החן הושבו לחצר הקיסרית.

מלחמת גנפיי ונפילתו של בית טאירה זכו להנצחה ביצירה הספרותית הגדולה ״סיפור בית הייקה״ (Heike Monogatari), שהתגבשה במהלך המאה ה־13 ועברה גלגולים נוספים. היצירה אינה רק כרוניקה של קרבות, מעשי גבורה ואכזריות, אלא גם ביטוי עמוק לתפיסה הבודהיסטית בדבר ארעיותם של הכוח, התהילה והחיים עצמם. עלייתו ונפילתו של בית טאירה מוצגות בה כהמחשה לכך שגם העוצמה הפוליטית והצבאית הגדולה ביותר סופה לחלוף.

סיפור בית הייקה

 

לוחמי מלחמת גנפיי נלחמו בשריון, בקשת ובחרב, ולעיתים נהגו להציג את ראשי אויביהם כהוכחה להישגיהם בקרב וכבסיס לתביעת גמול. עם זאת, אין להשליך עליהם בפשטות את אידיאל ה״בושידו״ (Bushidō), קוד דרך הלוחם כפי שנוסח בתקופות מאוחרות בהרבה. מנהגי הקרב, מושגי הנאמנות, חישובי היוקרה והזכויות בקרקע השתנו במידה ניכרת לאורך הדורות. דמות הסמוראי המוכן למסור את חייו ללא היסוס למען אדונו היא במידה רבה גם תוצר של עיבוד ספרותי ומוסרי מאוחר. בתקופת מלחמת גנפיי פעלו הלוחמים בתוך מערכת מורכבת של קשרי משפחה, אינטרסים מקומיים, נאמנויות משתנות ושאיפה לגמול חומרי ולמעמד חברתי.

ניצחונו של בית מינאמוטו במלחמת גנפיי סימן אפוא מפנה היסטורי: לא ביטולו של מוסד הקיסרות, אלא העברה הדרגתית של מרכז הכובד הפוליטי והצבאי מידי האצולה החצרונית לידי שכבת הלוחמים. תהליך זה התמסד עם התבססות שלטונו של יוריטומו בקאמאקורה ועם מינויו לשוגון בשנת 1192. בכך נפתח פרק חדש בתולדות יפן, שבו הפך הממשל הצבאי לגורם המרכזי בניהול המדינה למשך מאות שנים.

יוריטומו והקמת השלטון בקאמאקורה

יוריטומו לא ביקש להחליף את הקיסר. הוא הבין כי סמכותו של בית הקיסר יכולה להעניק לגיטימציה לממשל הלוחמים. בקאמאקורה הקים מרכז שלטוני שנקרא “בּאקופוּ” (Bakufu), מונח שמשמעו המילולי ״ממשל האוהל״, כלומר מטה השדה של המצביא. בני התקופה כינו את הממשל בדרך כלל ״קאנטו״, והמונח באקופו נעשה רווח רק בדורות מאוחרים. החצר המשיכה לשבת בקיוטו, בעוד בקאמאקורה פעלו מוסדות המינהל והמשפט של המנהיגות הצבאית. קיוטו נותרה הבירה הקיסרית, וקאמאקורה הייתה מוקד הכוח הצבאי החדש.

 

רכז שלטוני שנקרא “בּאקופוּ” (Bakufu), מונח שמשמעו המילולי ״ממשל האוהל״, כלומר מטה השדה של המצביא.

 

יוריטומו ביסס את מעמדו על הגוֹקֶנין (Gokenin), לוחמים שהיו כפופים לו ישירות וקיבלו הגנה על זכויותיהם, הכרה בהחזקות קרקע ולעיתים מינויים והטבות בתמורה לשירות. בשנת 1185 קיבל מן החצר סמכות למנות שוּגוֹ (Shugo), בעלי תפקידי פיקוח צבאי ומשטרתי במחוזות, וג׳יטוֹ (Jitō), ממונים על ניהול הכנסות ושמירת סדר באחוזות. השוגו פעל אפוא ברמת המחוז והג׳יטו ברמת האחוזה, ושניהם פעלו בתוך מערכת זכויות מסועפת שבה התקיימו במקביל סמכויות של בעלי האחוזות, מוסדות החצר והממשל הצבאי.

ב־1192 הוענק ליוריטומו התואר סֵיי־אִי טַאישוֹגוּן (Sei-i Taishōgun), ״המצביא הגדול המכניע את הברברים״, תואר שניתן במאות הקודמות למצביאים שנשלחו להילחם בשבטי האֶמִישִי (Emishi) בצפון־מזרח האי הונשו, ועתה קיבל משמעות חדשה. הוא לא יצר בבת אחת מדינה ריכוזית, אלא הרחיב בהדרגה את שליטתו באמצעות רשתות נאמנות, תביעות משפטיות, מינויים ופיקוח על לוחמים. שיטת ממשל זו העניקה לבית הלוחמים יכולת השפעה עמוקה, אך לא ביטלה את מערכת האחוזות או את זכויותיהם של מוסדות דת ואצולה.

היחסים עם יושיצונה ממחישים את המחיר האישי של המאבק על השלטון. יושיצונה היה ממצביאי הניצחון על טאירה וזכה לתהילה עצומה, אולם יוריטומו חשש מכוחו ומקשריו העצמאיים עם החצר. יושיצונה נמלט צפונה ומצא מחסה אצל בית פוג׳יווארה בהיראיזומי (Hiraizumi). לאחר מות מגינו, פוג׳יווארה נו הידהירה, נכנע בנו יאסוהירה ללחץ מקאמאקורה, וב־1189 תקף את יושיצונה, ששם קץ לחייו כשמעונו מכותר. זמן קצר לאחר מכן השמיד יוריטומו את בית פוג׳יווארה עצמו והשתלט על צפון האי. דמותו, ולצדה דמותו של הלוחם־הנזיר בנקיי (Benkei), נעשו סמלים של גבורה טרגית ונאמנות, אף שרבים מן הסיפורים עליהן נוצרו בדורות מאוחרים.

בית הוג׳ו: העוצרים שמאחורי השוגון

יוריטומו מת בראשית 1199, בעקבות נפילה מסוס בסוף השנה הקודמת. סיבת מותו המדויקת אינה ידועה, והסיפור על רוחו של יושיצונה שהבהילה את הסוס שייך למסורת האגדית. בנו יוריאיה (Yoriie) ירש את התפקיד, אולם במהרה התפתח מאבק על השליטה בין משפחות הלוחמים הבכירות. משפחת הוג׳ו (Hōjō), משפחתה של אלמנת יוריטומו, מסאקו (Masako), ניצלה את מעמדה כדי להשתלט על מנגנון השלטון. הוג׳ו טוקימאסה (Tokimasa), אביה של מסאקו, נעשה ב־1203 העוצר הראשון, שִׁיקֶן (Shikken). יוריאיה הודח ב־1203 ונרצח ב־1204; אחיו סאנטומו (Sanetomo) שימש שוגון עד שנרצח ב־1219 בידי אחיינו, קוּגְיוֹ (Kugyō), על מדרגות מקדש צוּרוּגָאוֹקָה הָאצִ׳ימָאנְגוּ (Tsurugaoka Hachimangū) בקאמאקורה. עם מותו נקטעה השושלת הישירה של יוריטומו.

בני הוג׳ו מעולם לא נטלו לעצמם את תואר השוגון, אלא שלטו באמצעות עוצרים, בעוד תפקיד השוגון נמסר בהמשך לבני בית פוג׳יווארה מקיוטו, ומ־1252 לנסיכים קיסריים. אולם הממשל לא נחלש בשל כך: בייחוד בימי הוג׳ו יאסוטוקי (Yasutoki) ובימי הוג׳ו טוקימונה (Tokimune) התבססה מערכת מנהלית ומשפטית בעלת יכולת פעולה ניכרת. מסאקו עצמה, שכונתה לעיתים ״השוגונית הנזירה״, הייתה דמות פוליטית רבת השפעה, אף שלא נשאה בתואר השוגון.

בשנת 1221 ניסה הקיסר לשעבר גו־טובה (Go-Toba) להשיב לחצר את היוזמה הפוליטית ולפגוע בהוג׳ו. המאבק, שנודע בשם מלחמת ג׳וקיו (Jōkyū War), הסתיים בניצחון מוחץ של כוחות קאמאקורה. גו־טובה הוגלה, ויכולת הממשל הצבאי לפקח על החצר התרחבה. בקיוטו הוקם מנגנון פיקוח צבאי קבוע, רוֹקוּהָארָה טַנְדַאי (Rokuhara Tandai). אחוזות רבות של תומכי הקיסר הוחרמו והועברו לניהולם של ג׳יטו חדשים מן המזרח, וכך העמיק הבאקופו את אחיזתו גם במערב יפן. עם זאת, הקיסרות נותרה מקור חיוני ללגיטימציה פוליטית וליוקרה דתית.

בשנת 1232 פרסם הוג׳ו יאסוטוקי את קובץ הכללים גוֹסֵייבּאי שיקימוֹקוּ (Goseibai Shikimoku), המוכר גם בשם ג׳וֹאֵיי שיקימוקו (Jōei Shikimoku), על שם תקופת ג׳ואיי. הקובץ, שכלל 51 סעיפים, הסדיר עקרונות שיפוט ומינהל הנוגעים בעיקר ללוחמים, לאחוזות ולזכויות קניין. הוא לא ביטל את חוקי הריצוריו העתיקים, ואף לא היה קוד אזרחי אחיד לכל תושבי יפן. חשיבותו הייתה ביצירת נורמות משפטיות המתאימות לעולמה של האליטה הצבאית, תוך הסתמכות על תקדימים, מנהגים והכרעה בסכסוכי קרקע.

הפיאודליזם היפני: אדמה, נאמנות וכוח

מקובל לכנות את המערכת שנוצרה ביפן ״פיאודלית״, אך ההשוואה לאירופה מחייבת זהירות. בשני המקרים נשען כוחם של בעלי שררה על קרקע, על יחסי חסות ועל שירותם של לוחמים; בשניהם התקיימו מרכזי כוח מקומיים לצד סמכות עליונה. ואולם ביפן היו זכויות בקרקע מפוצלות לעיתים בין כמה גורמים, והמערכת הקיסרית והמקדשית המשיכה לפעול גם לאחר עליית הבאקופו. הגוקנין לא היו בהכרח בעלי אחוזות עצמאיות במובן האירופי, ולא כל בעל קרקע היה וסאל ישיר של השוגון.

בתוך האחוזות התחזקו מנהלים ובעלי זכויות מקומיים, ובהם מיוֹשוּ (Myōshu), שהיו אחראים ליחידות קרקע ולגביית תשלומים. המאבק בין בעלי זכויות ותיקים לבין לוחמים שמונו מטעם קאמאקורה יצר לא פעם סכסוכים, אך גם פתח נתיבים לעלייה חברתית. בד בבד התרחבו שווקים מקומיים, התפתחה פעילות מסחרית וגדל משקלם של מרכזי דת כצרכנים, כבעלי אדמות וכמוקדי חילופי סחורות. גילדות של סוחרים ואומנים, זַה (Za), הופיעו כבר בתקופה זו, אך הגיעו לשיא התפתחותן רק בתקופת מורומאצ׳י.

אידיאל הלוחם עוצב בתוך מציאות מורכבת. נאמנות לאדון הייתה חשובה, אך לא פחות ממנה היו שמירת נכסי המשפחה, זכויות ירושה, תגמול על שירות וכבודו של בית הלוחמים. רק בדורות מאוחרים נוסחו חלק מן הערכים הללו בתורות מוסר שזכו לשם הכולל בושידו (Bushidō), ״דרך הלוחם״. לפיכך יש להבחין בין התנהגותם המתועדת של לוחמי המאה ה־13 לבין האידיאליזציה של הסמוראי בספרות ובזיכרון הלאומי.

הספרות: בין תרבות החצר לזיכרון המלחמה

הפיצול בין קיוטו לקאמאקורה יצר שתי אליטות בעלות טעמים שונים: קוּגֶה (Kuge), אצולת החצר, ובוּקֶה (Buke), בתי הלוחמים. עם זאת, התרבויות לא התקיימו במנותק זו מזו. הלוחמים אימצו דפוסים של שירה, קליגרפיה וטקסים מן החצר, ואילו הספרות האריסטוקרטית הושפעה מן החרדה הפוליטית ומתחושת הארעיות של התקופה.

בשנת 1201 הורה הקיסר לשעבר גו־טובה לחדש את פעילותו של המשרד לשירה, וב־1205 הושלם קובץ שין־קוקינשוּ (Shin Kokin Wakashū), ״האוסף החדש של שירים יפניים עתיקים וחדשים״. האנתולוגיה, שערכו שישה משוררים בהנחייתו של גו־טובה, ובהם פוג׳יווארה נו טייקה (Fujiwara no Teika), כוללת כ־1,980 שירי ואקה קצרים וממשיכה את מסורת הקוקינשו משנת 905. שיריה מרבים להשתמש ברמזים לשירה קודמת, בתמונות טבע, בעונות השנה ובדקויות של געגוע וזיכרון. רבים מהם מבטאים את האידיאל של יוּגֶן (Yūgen), עומק מסתורי או יופי מרומז, ואת תחושת הסַאבּי (Sabi), בדידות ופשטות הנושאות את סימני הזמן, אף שמושגים אלה התגבשו כתורה אסתטית בשלבים שונים, חלקם מאוחרים יותר.

וב־1205 הושלם קובץ שין־קוקינשוּ (Shin Kokin Wakashū), ״האוסף החדש של שירים יפניים עתיקים וחדשים״.

 

מול שירת החצר ניצב האפוס הייקה מונוגטארי (Heike Monogatari), ״סיפור הייקה״, המתאר את עליית בית טאירה ונפילתו. היצירה התגבשה בגרסאות שונות לאורך המאות ה־13 וה־14, והנוסח המוכר ביותר, של המספר קאקואיצ׳י (Kakuichi), הועלה על הכתב ב־1371. מספרים נודדים, ובהם נזירים עיוורים שניגנו בביווה (Biwa), כלי פריטה ממשפחת הלאוטה, הפיצו את סיפוריה. פתיחתה המפורסמת מזכירה את צלצול פעמון מנזר גִיוֹן שבהודו ואת פריחתם החולפת של עצי הסאלה, ומלמדת שכל גדולה סופה לשקוע. כך הפכה המלחמה למדרש ספרותי על חוסר הקביעות של הכוח ועל השבריריות של תהילת האדם. לצד אלה נכתבו חיבורי הגות אישיים, ובראשם ״רשימות מן הבקתה״, הוֹג׳וֹקִי (Hōjōki, 1212), של קאמו נו צ׳וֹמֵיי, המתאר שריפות, רעב ורעידות אדמה בקיוטו כעדות לארעיות העולם.

התחדשות הבודהיזם: גאולה בעולם של אי־ודאות

ימי קאמאקורה מתוארים לעיתים כעידן של בודהיזם חדש, אך הזרמים הוותיקים, ובראשם טנדאי (Tendai) ושינגון (Shingon), המשיכו להחזיק במנזרים, בנכסים ובקשרים פוליטיים רבי־השפעה. החידוש היה בהרחבת הדרכים הדתיות שעמדו בפני קהלים מגוונים, ובהדגשת תרגולים שניתן לקיימם גם מחוץ למסגרות הלימוד והמנזר המסורתיות. רבים פירשו את תהפוכות זמנם על רקע רעיון מַפּוֹ (Mappō), ״עידן שקיעת הדהרמה״, שלפי החישוב שרווח ביפן החל ב־1052, ושבו בני האדם מתקשים להשיג הארה בכוחות עצמם.

הנזיר הוֹנֶן (Hōnen, 1133–1212) ייסד את זרם ג׳ודו־שוּ (Jōdo-shū), ״אסכולת הארץ הטהורה״, והדגיש את האמונה בבודהה אמידה (Amida; בסנסקריט Amitābha), בודהה האור האינסופי, ואת אמירת הנֶמבּוּצוּ (Nembutsu): ״נַאמוּ אמידה בּוּצוּ״, כלומר ״אני שם מבטחי בבודהה אמידה״. לפי מסורת הארץ הטהורה, המאמין עשוי להיוולד מחדש בארץ הטהורה המערבית של אמידה, שם יוכל להתקדם בדרך להארה. אמידה הוא אחד הבודהות הקוסמיים של מסורת המהאיאנה, והוא נבדל מן הבודהה ההיסטורי, שאקיאמוני.

“הארץ הטהורה”

הונן לא ביטל את חשיבותה של ההתנהגות המוסרית, אך העמיד במרכז הדרך הדתית תרגול נגיש לכל אדם, ללא תלות במעמד וביכולת הלימוד. תורתו משכה חסידים רבים אך עוררה התנגדות מצד מוסדות בודהיסטיים ותיקים. בשנת 1207 נאסרה הפצת הנמבוצו הבלעדי, ארבעה מתלמידיו הוצאו להורג והונן עצמו הוגלה לשיקוקו; עמו הוגלה גם תלמידו שינראן, למחוז אצ׳יגו. הונן הורשה לשוב לקיוטו ב־1211, זמן קצר לפני מותו. אירועים אלה מלמדים שהחדשנות הדתית עוררה גם מאבק על סמכות, יוקרה ומשאבים.

תלמידו שינראן (Shinran, 1173–1263) פיתח את המסורת שלימים נודעה בשם ג׳ודו שינשוּ (Jōdo Shinshū), ״אסכולת הארץ הטהורה האמיתית״. הוא הדגיש את פעולתה של שבועת אמידה ואת האמונה הבוטחת בה, ולא ראה בחזרה מספרית על הנמבוצו אמצעי לצבירת זכות. שינראן נישא והקים משפחה, והתרחק מן ההבחנה המקובלת בין נזיר לבין מאמין מן השורה. בתורתו קודמים החסד שמעניק אמידה והאמונה בו לכל מעשה דתי. התנועה התארגנה כמסגרת נפרדת רק לאחר מותו, ובייחוד במאה ה־15, בימי רֶנְיוֹ (Rennyo).

פסל הבודהה הגדול של קאמאקורה, דַאיבּוּצוּ (Daibutsu), ממחיש את מעמדו של אמידה בעולם הדתי של התקופה. פסל הברונזה הענק במקדש קוֹטוֹקוּ־אִין (Kōtoku-in) נוצק באמצע המאה ה־13, ככל הנראה החל ב־1252, ובמקומו ניצב קודם לכן פסל עץ שהושלם ב־1243 ונפגע בסערה. גובהו כ־11.3 מטרים (כ־13.4 עם הבסיס) ומשקלו כ־121 טון. בעבר ניצב בתוך אולם, שנפגע בסופות במאה ה־14, ולפי המסורת נסחף סופית בצונאמי של 1498. כיום הוא ניצב תחת כיפת השמים ונמנה עם האתרים המזוהים ביותר עם קאמאקורה.

פסל הבודהה הגדול של קאמאקורה, דַאיבּוּצוּ (Daibutsu), ממחיש את מעמדו של אמידה בעולם הדתי של התקופה

 

הזן: תרגול, משמעת ותרבות סין

זן (Zen), הגרסה היפנית למסורת הצ׳אן הסינית, מדגיש את חשיבות התרגול הישיר, הישיבה המדיטטיבית, היחסים בין מורה לתלמיד והאפשרות לחוות את טבעה של המציאות. עם זאת, הזן לא דחה את כתבי הקודש ואת הלימוד: מנזרי הזן עסקו בקריאת סוטרות, בפרשנות וביצירה ספרותית, לצד מדיטציה, עבודה ומשמעת יומיומית.

הנזיר אֵייסַאי (Eisai, 1141–1215), שביקר בסין פעמיים ולמד בה, סייע לביסוס אסכולת רינזאי (Rinzai) ביפן בסוף המאה ה־12. הוא זכה לתמיכה מצד בעלי כוח, ובמיוחד מן האליטה הצבאית בקאמאקורה, ובעיר זו ייסד את מקדש ג׳וּפוּקוּ־ג׳י (Jufuku-ji). חיבורו ״שתיית תה לשמירת הבריאות״ (Kissa Yōjōki, 1211) תרם להפצת מנהג שתיית התה, ולפי כרוניקת ״אזומה קאגאמי״ אף הגיש תה לשוגון סאנטומו כתרופה.

הנזיר אֵייסַאי (Eisai, 1141–1215), שביקר בסין פעמיים ולמד בה, סייע לביסוס אסכולת רינזאי (Rinzai) ביפן בסוף המאה ה־12.

 

הנזיר דוֹגֶן (Dōgen, 1200–1253), מייסד מסורת סוטו (Sōtō) ביפן, הדגיש את הישיבה המדיטטיבית כמעשה שבו התרגול וההארה אינם נפרדים. דוגן התרחק ממוקדי הכוח וייסד את מנזרו, אֵייהֵיי־ג׳י (Eihei-ji), בהרי אצ׳יזן. במחצית השנייה של המאה ה־13 הזמינו בני הוג׳ו נזירים סינים לקאמאקורה: הוג׳ו טוקיורי (Tokiyori) ייסד ב־1253 את קֶנְצ׳וֹ־ג׳י (Kenchō-ji) בראשות לאנשי דאולונג (Lanxi Daolong), והוג׳ו טוקימונה ייסד ב־1282 את אֶנְגָקוּ־ג׳י (Engaku-ji) בראשות וושואה זויואן (Wuxue Zuyuan), בין השאר לזכר חללי הפלישות המונגוליות. כך התפתחה מסורת זן מגוונת, שלא נועדה לשרת רק את צורכי הסמוראים.

הקשר בין זן למעמד הלוחמים היה חשוב, אך מורכב. משמעת, ריכוז וריסון עצמי התאימו לחלק מן הערכים שהלוחמים ביקשו לטפח; מנגד, מוסדות הזן היו גם מרכזים של לימוד, דיפלומטיה, אמנות ותרבות סינית. לא כל הסמוראים היו חסידי זן, ולא כל אמנויות הלחימה נבעו ממנו. הדימוי של זן כ״דת הסמוראים״ התעצם בעיקר בעת החדשה, בין השאר בכתביו של סוזוקי דאיסֶצוּ.

גם השפעת הזן על האסתטיקה היפנית הייתה תהליך ארוך. בתקופת קאמאקורה התרחבה שתיית התה במנזרים, אולם טקס התה המוכר כיום, צ׳אנוֹיוּ (Chanoyu), התגבש בעיקר בתקופות מורומאצ׳י ומומויאמה. כך גם אמנות סידור הפרחים, איקבנה (Ikebana), שמקורותיה במנחות פרחים בודהיסטיות, אך צורותיה הממוסדות התפתחו במאות מאוחרות יותר. חדרי התה, הטוקונומה, המינימליזם האדריכלי והאידיאלים של ואבי וסאבי התגבשו ברובם בתקופות מאוחרות יותר, אף ששורשיהם התרבותיים והדתיים נעוצים בעולם שנוצר אז.

השפעת הזן על האסתטיקה היפנית

 

ניצ׳ירן: דת, חברה וגורל המדינה

זרם יפני חדש נוסף נקשר בשמו של ניצ׳ירן (Nichiren, 1222–1282), נזיר שראה בסוטרת הלוטוס (Lotus Sūtra) את הביטוי השלם ביותר של תורת הבודהה. הוא קרא לדקלם את שם הסוטרה בנוסחה ״נַאמוּ מיוֹהוֹ רֶנגֶה קיוֹ״ (״הוקרה לסוטרת הלוטוס של הדהרמה המופלאה״), והאמין שדבקות נכונה בה חיונית לא רק לגאולת היחיד אלא גם לשלומה של הארץ. בשונה מהתמקדות בלעדית בגורל האדם לאחר מותו, ניצ׳ירן הדגיש את הזיקה שבין אמונה נכונה לבין מצבה המוסרי והפוליטי של החברה.

בשנת 1260 הגיש להוג׳ו טוקיורי, העוצר לשעבר, את החיבור “רִישוֹ אַנְקוֹקוּ רוֹן” (Risshō Ankoku Ron), ״כינון התורה הנכונה והבטחת שלום הארץ״. הוא פירש אסונות טבע, מגפות ואיומים מדיניים כתוצאה של סטייה דתית, והזהיר מפני פלישה זרה. ביקורתו החריפה על אסכולות אחרות ועל הרשויות הביאה לרדיפתו: הוא הוגלה לחצי האי איזו (1261–1263), ב־1271 ניצל בקושי מהוצאה להורג בטאטסונוקוצ׳י, סמוך לקאמאקורה, ולאחר מכן הוגלה לאי סאדו (1271–1274). עם התקרבות האיום המונגולי קיבלו אזהרותיו משמעות חדשה בעיני תלמידיו. לאחר מותו התפתחו כמה ענפים של מסורת ניצ׳ירן, שהשפעתם ניכרת ביפן עד ימינו.

דמות של שומר במקדש, בתקופת קמוקארה

האיום המונגולי והמפגש המחודש עם היבשת

במאה ה־13 התרחבה האימפריה המונגולית לממדים חסרי תקדים. ג׳ינגיס ח׳אן (Genghis Khan) איחד את השבטים המונגוליים והוכרז לח׳אן ב־1206, ויורשיו כבשו שטחים נרחבים באסיה ובאירופה. הצלחתם נשענה על פרשים מיומנים, ארגון צבאי יעיל, מודיעין, גמישות טקטית ויכולת לשלב טכנולוגיות ואנשי מקצוע מעמים כבושים. לצד אלימות קשה הפעילו המונגולים שלטון רב־לאומי, רשתות מסחר ומנגנונים מנהליים. במערב אסיה נבלמה התקדמותם בקרב עין ג׳אלות שבעמק יזרעאל (1260), שבו הביסו אותם הממלוכים.

גם לאחר הפסקת משלחות החצר הרשמיות לסין בשנת 894 נמשכו בין יפן לבין סין וקוריאה קשרי מסחר, דת ותרבות, וטאירה נו קיומורי עצמו עודד את המסחר עם סין של שושלת סונג. נזירים, סוחרים וספנים חצו את הים והביאו ספרים, חפצי אמנות וטכנולוגיות. הפנייה המונגולית הייתה אפוא ניסיון של מעצמה חדשה לכפות מערכת יחסים מדינית על ממלכה שכבר הייתה חלק מן המרחב התרבותי של מזרח אסיה.

קובלאי ח׳אן (Kublai Khan), נכדו של ג׳ינגיס ח׳אן, שלט גם בממלכת גוֹריוֹ (Goryeo) הקוריאנית, שנכנעה למונגולים, והחל לבסס את שליטתו בסין. בשנת 1271 הכריז על שושלת יואן (Yuan), וב־1279 הושלם כיבוש דרום סין של שושלת סונג. כבר ב־1268 הגיע ליפן, באמצעות שליחים קוריאנים, מכתב מטעמו ובו דרישה לכונן יחסים רשמיים ולהכיר במעמדו. ממשל קאמאקורה, שבראשו עמד מאותה שנה העוצר הצעיר הוג׳ו טוקימונה, דחה את דרישותיו ולא הסכים להשתלב בסדר האזורי שהכתיב קובלאי. חילופי השליחויות נמשכו כמה שנים, והמתיחות החריפה עד שנשלח כוח פלישה.

הפלישה הראשונה, 1274

בשנת 1274 הפליג מקוריאה כוח משולב של חיילים מונגולים, קוריאנים וסינים, שנעזר בצי שנבנה במידה רבה במאמץ קוריאני כפוי. המקורות מציעים אומדנים שונים של גודל הכוח, והמספרים המסורתיים, המגיעים לכ־25–30 אלף לוחמים ולכ־900 כלי שיט, אינם ודאיים. הפולשים תקפו תחילה את האיים צושימה ואיקי, ובנובמבר הגיעו למפרץ האקאטה (Hakata) בצפון קיושו.

הלחימה הפגישה את הסמוראים עם צבא שהשתמש במבנים קבוצתיים, במטחי חיצים מרוכזים ובאמצעי לחימה שלא היו מוכרים להם, ובהם פצצות נפץ מוקדמות, טֶצוּהָאוּ. התיאורים על קרבות יחידים של סמוראים מול מערכים מאורגנים משקפים בחלקם גם מסורות ספרותיות, אך ברור שהפלישה הציבה בפני המגינים אתגר טקטי משמעותי. לאחר לחימה קשה, שנמשכה ככל הנראה ימים ספורים, נסוג צי הפלישה. מקורות יפניים מספרים על סערה שפגעה בספינות, אך היקפה ומשקלה בהכרעת המערכה נתונים לדיון; גם ההתנגדות היפנית, קשיי האספקה וההחלטות המבצעיות תרמו לכישלון.

הלחימה הפגישה את הסמוראים עם צבא שהשתמש במבנים קבוצתיים, במטחי חיצים מרוכזים ובאמצעי לחימה שלא היו מוכרים להם, ובהם פצצות נפץ מוקדמות, טֶצוּהָאוּ.

 

הממשל היפני לא הניח שהסכנה חלפה. שליחים נוספים של קובלאי ח’אן, שהגיעו ב־1275, הוצאו להורג בטאטסונוקוצ׳י שליד קאמאקורה, ושליחים אחרים הוצאו להורג ב־1279 בהאקאטה. בצפון קיושו הוקמו ביצורים, ובראשם סוללת אבן לאורך חלקים מחוף מפרץ האקאטה, שנבנתה החל ב־1276 ונודעה בשם גֶנקוֹ בּוֹרוּאִי (Genkō Bōrui). אורכה הכולל כעשרים קילומטרים וגובהה כשניים עד שלושה מטרים; קטעים ממנה נחשפו ושוחזרו, וניתן לראותם כיום בפוקואוקה. ההגנה נשענה גם על גיוס לוחמים, פיקוח על החופים והיערכות לפשיטות ימיות.

הפלישה השנייה, 1281, ומיתוס הרוח האלוהית

בשנת 1281 ארגן קובלאי כוח פלישה גדול בהרבה, שחולק לשני ציים עיקריים: כוח שיצא מקוריאה וכוח נוסף שיצא מדרום סין, לאחר כיבוש ממלכת סונג. המקורות המסורתיים נוקבים במספרים עצומים, לעיתים יותר ממאה אלף לוחמים וכמה אלפי ספינות, אך קשה לאמתם והמחקר נזהר מלקבלם כפשוטם. התיאום בין שני הכוחות היה לקוי, והצי הראשון נתקל בהגנה יפנית עיקשת בחופי קיושו.

הביצורים הקשו על נחיתה והתבססות בחוף. סירות יפניות קטנות פשטו על כלי השיט, והמגינים מנעו מן הפולשים לפתח יתרון יציב ביבשה. במשך שבועות התנהלו עימותים סביב המפרצים והאיים. באוגוסט פגעה סערה עזה בצי הפלישה, גרמה לאבדות כבדות והאיצה את קריסת המערכה. מספר ההרוגים והספינות שטבעו אינו ידוע במדויק. מחקר ארכאולוגי תת־ימי במימי טאקאשימה (Takashima) חשף שרידים של כלי שיט, עוגנים, כלי נשק ופצצות קרמיקה התואמים את תקופת הפלישה, ומאפשר לבחון מחדש חלק מן התיאורים הכתובים.

היפנים פירשו את הצלתם כביטוי להגנת האלים והבודהות על ארצם. מכאן צמח הדימוי של קַמיקַזֶה (Kamikaze), ״רוח אלוהית״. אולם ההכרעה לא הייתה מעשה הסופה לבדה: חברו בה התנגדות צבאית, היערכות הנדסית, קשיי תיאום של הפולשים ומזג אוויר הרסני. במאות מאוחרות יותר, ובמיוחד בתקופת הלאומנות המודרנית, נעשה סיפור הרוח האלוהית סמל להגנתה המיוחדת של יפן. במלחמת העולם השנייה אומץ השם “קמיקזה” ליחידות התקיפה המתאבדות, אך זהו שימוש מודרני בסמל, ולא המשך ישיר של עולמם של לוחמי קאמאקורה.

הלחימה ב-1281

הניצחון חיזק את יוקרת הממשל הצבאי, אך לא הביא לשקט כלכלי. הבאקופו נאלץ להמשיך ולתחזק את מערך ההגנה בחופים במשך שנים, מתוך חשש לפלישה שלישית. קובלאי אכן תכנן פלישה שלישית, אך ויתר עליה ב־1286, והאיום חלף סופית עם מותו ב־1294. עם זאת, המאמץ המתמשך הטיל עול כבד על משפחות הלוחמים ועל המשאבים שעמדו לרשות הממשל.

היחלשות הבאקופו: ניצחון ללא שלל

המלחמות במונגולים חשפו חולשה מבנית של שלטון קאמאקורה. במלחמות פנימיות אפשר היה לתגמל לוחמים בקרקעות שהוחרמו מן המנוצחים; במלחמת הגנה נגד אויב חיצוני לא נכבשו אחוזות חדשות לחלוקה. לוחמים שנשאו בהוצאות הגיוס, הציוד וההגנה ציפו לפיצוי, אך השלטון התקשה לספקו. במקביל נמשכו סכסוכי ירושה, פיצול נחלות והצטברות חובות. הגידול בפעילות האשראי ובשימוש במטבעות סיניים העמיק את תלותם של חלק מן הלוחמים במלווים ובבעלי הון.

בשנת 1297 ניסה השלטון להתמודד עם המשבר באמצעות צו טוֹקוּסֵיי (Tokusei), שכלל ביטול או הגבלה של עסקאות וחובות מסוימים של לוחמים, ובוטל ברובו כעבור שנה. הצעד נועד להגן על בסיס הקרקע של הגוקנין, אך יצר קשיים בשוק האשראי והמחיש את גבולות יכולתו של הממשל להסדיר את המשק. נפילת השוגונות לא נבעה רק מהוצאות הפלישות: גם מאבקי כוח בתוך משפחת הוג׳ו, שינויים ביחסי הקרקע ועלייתן של קבוצות לוחמים שלא היו חלק מרשת הנאמנות הישירה של קאמאקורה תרמו להיחלשותה.

בשלבים המאוחרים גבר כוחם של בעלי תפקידים הקשורים לענף המרכזי של הוג׳ו, והתרבו תלונות על ריכוז סמכויות. הופיעו גם קבוצות חמושות מקומיות שכונו לעיתים אַקוּטוֹ (Akutō), ״חבורות רעות״, אף שהכינוי משקף את נקודת מבטם של הרשויות ובעלי האחוזות ולא בהכרח את אופיין האמיתי. סיפורי ה״טאיהייקי״ (Taiheiki) על חיבתו של העוצר האחרון, הוג׳ו טאקאטוקי (Hōjō Takatoki), לקרבות כלבים ולמחולות דֶנְגָאקוּ תרמו לדימוי המאוחר של שלטון מושחת, אך אינם מסבירים את קריסת המערכת.

הקיסר גו־דאיגו ונפילת קאמאקורה

בתוך החצר הקיסרית התפתח מאבק בין שני ענפים של בית המלוכה, ענף ג׳ימיוֹאין (Jimyōin) וענף דאיקאקוּג׳י (Daikakuji), שמוצאם בשני בניו של הקיסר גו־סאגה. הבאקופו ניסה להסדיר את הירושה באמצעות חילופי שלטון בין הענפים (הסדר בונפו, 1317), אך המחלוקת לא נפתרה. הקיסר גו־דאיגו (Go-Daigo), שמלך בשנים 1318–1339, ביקש להשיב את סמכות השלטון המעשית לבית הקיסר ולהשתחרר מפיקוח קאמאקורה.

לאחר שנחשפו שתי קנוניות שלו נגד הבאקופו, ב־1324 וב־1331, הוגלה גו־דאיגו בשנת 1332 לאיי אוקי (Oki). אולם ההתנגדות לממשל הצבאי כבר התפשטה. בין תומכיו בלט קוּסוּנוֹקי מַסַשִיגֶה (Kusunoki Masashige), שנודע בהתנגדותו העיקשת וביכולתו להחזיק מעמד מול כוחות עדיפים, בעיקר בהגנה על מבצר צ׳יהאיה (Chihaya). ב־1333 נמלט גו־דאיגו מן הגלות, ומנהיגים צבאיים בכירים עברו לצדו.

אשיקאגה טאקאוג׳י (Ashikaga Takauji), שנשלח מטעם קאמאקורה לדכא את המרד, הפנה את כוחותיו נגד הממשל וכבש את רוקוהארה, מרכז הפיקוח של קאמאקורה בקיוטו. במזרח יפן הוביל ניטה יושיסאדה (Nitta Yoshisada) מתקפה על קאמאקורה. העיר נכבשה ביולי 1333 (בחודש החמישי לפי הלוח הירחי), ושלטון הוג׳ו קרס. לפי המסורת, הוג׳ו טאקאטוקי ורבים מבני משפחתו ומאנשיו שמו קץ לחייהם במקדש טוֹשוֹ־ג׳י (Tōshō-ji); ה״טאיהייקי״ מונה יותר מ־870 איש. שרידי המקדש והמערה הסמוכה, ״הארה־קירי יאגורה״, מצויים בקאמאקורה עד היום. מספר המתאבדים ופרטי הטקס מתוארים במקורות מאוחרים באופן דרמטי, ולכן יש להבחין בין עובדת התבוסה לבין עיצובו הספרותי של הסוף.

דיכוי המרד

רסטורציית קנמו והמעבר לשוגונות אשיקאגה

נפילת קאמאקורה אפשרה לגו־דאיגו לפתוח בניסיון להשיב את השלטון הישיר לקיסר. ניסיון זה מכונה רסטורציית קֶנְמוּ (Kenmu Restoration), בשנים 1333–1336. הקיסר ביקש לרכז את הסמכויות בידיו, לחדש מוסדות חצר ולהעניק תפקידים ונחלות לתומכיו. אולם בני בריתו הלוחמים לא נאבקו בהוג׳ו כדי לוותר על מעמדם. הם ציפו לתגמולים, להכרה בזכויותיהם וליכולת להשפיע על השלטון, והמדיניות הקיסרית עוררה עד מהרה אכזבה.

אשיקאגה טאקאוג׳י, שנמנה עם המנצחים על קאמאקורה, פנה נגד גו־דאיגו. לאחר סדרת קרבות השתלט ב־1336 על קיוטו ותמך בהכתרת הקיסר קוֹמְיוֹ (Kōmyō) מענף ג׳ימיואין. גו־דאיגו נסוג ליושינו (Yoshino), מדרום לנארה, ושם ייסד את מה שנודע בדיעבד כחצר הדרומית; בקיוטו פעלה החצר הצפונית. בכך החלה תקופת החצרות הצפונית והדרומית (Nanboku-chō), שנמשכה עד 1392. החצר הצפונית נשענה על ענף ג׳ימיואין והדרומית על ענף דאיקאקוג׳י, אך הכינויים ״צפונית״ ו״דרומית״ עצמם נוצרו רק בעקבות הפיצול של 1336.

קוסונוקי מסשיגה נהרג בקרב מינאטוגאווה (Minatogawa) בשנת 1336, לאחר שלחם למען גו־דאיגו. במסורת המאוחרת הפך לסמל של נאמנות לקיסר גם כאשר הסיכוי לניצחון קלוש. בשנת 1338 קיבל אשיקאגה טאקאוג׳י את תואר השוגון והניח את יסודות שוגונות אשיקאגה, שמרכזה היה בקיוטו ושנודעה גם בשם שוגונות מורומאצ׳י (Muromachi), על שם הרובע בקיוטו שבו בנה יושימיצו את ארמונו. ב־1392 הושג איחוד החצרות בימי השוגון אשיקאגה יושימיצו (Ashikaga Yoshimitsu), אך המאבקים על סמכות, קרקע ונאמנות המשיכו לעצב את ההיסטוריה היפנית.

בשנת 1338 קיבל אשיקאגה טאקאוג׳י את תואר השוגון

סיכום: המורשת של קאמאקורה

תקופת קאמאקורה שינתה את ההיסטוריה היפנית מן היסוד. היא לא מחקה את התרבות האריסטוקרטית של הייאן ולא ביטלה את הקיסרות, אלא הוסיפה לצדן מרכז כוח צבאי, משפטי וחברתי. משפחות הלוחמים נעשו לשחקנים הפוליטיים המרכזיים, ומערכת של קשרי נאמנות וזכויות בקרקע העניקה מסגרת חדשה לממשל. זו הייתה מערכת גמישה אך גם רוויית סתירות: היא נזקקה ללגיטימציה של החצר, לתמיכת בעלי קרקעות מקומיים וליכולת לתגמל לוחמים, ולכן התקשתה לעמוד בפני משברים כלכליים ופוליטיים מצטברים.

במישור התרבותי הניחה התקופה יסודות חשובים לעולמה של יפן המאוחרת. הספרות עיצבה זיכרון של מלחמה, גבורה וארעיות; זרמי הארץ הטהורה, הזן וניצ׳ירן הציעו דרכים שונות להתמודדות עם סבל ועם אי־ודאות; ומוסדות דת וחצר המשיכו ליצור לצד האליטה הצבאית. הפלישות המונגוליות המחישו את יכולתה של יפן להתגונן, אך גם את מחיר ההתגייסות ואת הפער בין ניצחון צבאי לבין יציבות שלטונית. התמוטטות בית הוג׳ו ב־1333 הראתה כי הסדר שנוצר בימי יוריטומו לא היה בלתי־פגיע.

המורשת של קאמאקורה ניכרת עד היום במקדשים, בפסלים, בשירה, בסיפורי הסמוראים ובדימויים של יפן על עצמה. אולם כדי להבין אותה יש להבחין בין ההתרחשויות של המאות ה־12 וה־13 לבין הפרשנויות שנוספו להן בדורות מאוחרים. מתוך הבחנה זו מתגלה התקופה כשלב מכריע בהתפתחות החברה, הדת והמדינה ביפן.

להמשך קריאה: תולדות יפן בתקופת אשיקאגה;

רשימה ביבליוגרפית

בעברית: מאמרים ופרקים בספרים

האנציקלופדיה העברית, כרך כ׳, ערך ״יפן״: מדוקה קאנאי ומירון מדזיני, ״היסטוריה״, עמ׳ 124-156; היסאמאטסו סניצ׳י, ״ספרות״, עמ׳ 98-105. ירושלים: החברה להוצאת אנציקלופדיות, 1971.

נוימרקט, פאול. ״עולם הזן״. קשת, חוברת מ״ט (1970/71), עמ׳ 48-69.

רובינסון, ר״ה. ״בודהיזם בסין וביפן״. בתוך: ר״צ זאהנר (עורך), דתות ואמונות. תל אביב: ש. פרידמן, 1968, עמ׳ 289-303.

שילוני, בן־עמי. ״כהונה ומלוכה ביפן״. בתוך: ישעיהו גפני וגבריאל מוצקין (עורכים), כהונה ומלוכה. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1987, עמ׳ 105-114.

שילוני, בן־עמי. ״תפיסת הייחוד ביפן – מבט של השוואה״. בתוך: שמואל אלמוג ומיכאל הד (עורכים), רעיון הבחירה בישראל ובעמים. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1991, עמ׳ 299-310.

שילוני, בן־עמי. ״מחזורי זמן ומנייני שנים ביפן״. בתוך: יוסף קפלן (עורך), שלהי מאות – קיצם של עידנים. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005, עמ׳ 35-46.

עמיתי, ראובן. ״קרב עין ג׳אלות (3 בספטמבר 1260)״. בתוך: אריה שמואלביץ (עורך), זירת קרב: קרבות הכרעה בארץ ישראל. תל אביב: משרד הביטחון, 2007, עמ׳ 147-167.

בעברית: ספרים ומקורות בתרגום

ארן, לידיה. בודהיזם: מבוא לדת ולפילוסופיה של הבודהיזם. תל אביב: דביר, 1993.

טל, יובל אידו. בודהיזם: מבוא קצר. תל אביב: מפה, 2006.

סוון, פיטר צ׳. יפן – מימי ג׳ומון ועד תקופת טוקוגאווה. תרגם יעקב רבי. תל אביב: דביר ועם עובד, 1967.

עקביא, אוריאל (מתרגם). זמורת הדובדבנים: אנתולוגיה של שירים יפניים קלסיים. תל אביב: מחברות לספרות, 1960.

קאמו נו צ׳ומיי. ״דין וחשבון על צריפי״ (הוג׳וקי). בתוך: דונלד קין (עורך), מבחר הסיפור היפני. תל אביב: הדר, 1957, עמ׳ 67-79.

רז, יעקב. זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה. תל אביב: משרד הביטחון, 2006.

שילוני, בן־עמי. יפן המסורתית: תרבות והיסטוריה. תל אביב: שוקן, מהדורה מתוקנת ומורחבת, 2002.

שילוני, בן־עמי, וגיא פודולר. מקורות לתרגיל ״מבוא לתולדות יפן המסורתית ותרבותה״. ירושלים: אקדמון, 2000.

באנגלית: מאמרים ופרקים בספרים

Foard, James H. “In Search of a Lost Reformation: A Reconsideration of Kamakura Buddhism.” Japanese Journal of Religious Studies 7, no. 4 (1980): 261–291.

Friday, Karl F. “Bushidō or Bull? A Medieval Historian’s Perspective on the Imperial Army and the Japanese Warrior Tradition.” The History Teacher 27, no. 3 (1994): 339–349.

Hori, Kyotsu. “The Economic and Political Effects of the Mongol Wars.” In Medieval Japan: Essays in Institutional History, edited by John W. Hall and Jeffrey P. Mass. New Haven: Yale University Press, 1974.

Hurst, G. Cameron, III. “The Kōbu Polity: Court–Bakufu Relations in Kamakura Japan.” In Court and Bakufu in Japan: Essays in Kamakura History, edited by Jeffrey P. Mass. New Haven: Yale University Press, 1982.

Ishii, Susumu. “The Decline of the Kamakura Bakufu.” In The Cambridge History of Japan, vol. 3, Medieval Japan, edited by Kozo Yamamura. Cambridge: Cambridge University Press, 1990.

Kuroda, Toshio. “The Development of the Kenmitsu System as Japan’s Medieval Orthodoxy.” Japanese Journal of Religious Studies 23, nos. 3–4 (1996): 233–269.

Mass, Jeffrey P. “The Emergence of the Kamakura Bakufu.” In Medieval Japan: Essays in Institutional History, edited by John W. Hall and Jeffrey P. Mass. New Haven: Yale University Press, 1974.

Ōsumi, Kazuo. “Buddhism in the Kamakura Period.” In The Cambridge History of Japan, vol. 3, Medieval Japan, edited by Kozo Yamamura. Cambridge: Cambridge University Press, 1990.

Sharf, Robert H. “The Zen of Japanese Nationalism.” History of Religions 33, no. 1 (1993): 1–43.

Stone, Jacqueline I. “Rebuking the Enemies of the Lotus: Nichirenist Exclusivism in Historical Perspective.” Japanese Journal of Religious Studies 21, nos. 2–3 (1994): 231–259.

באנגלית: ספרים ומקורות בתרגום

Collcutt, Martin. Five Mountains: The Rinzai Zen Monastic Institution in Medieval Japan. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1981.

Conlan, Thomas D. In Little Need of Divine Intervention: Takezaki Suenaga’s Scrolls of the Mongol Invasions of Japan. Ithaca: Cornell East Asia Series, 2001.

de Bary, Wm. Theodore, et al., eds. Sources of Japanese Tradition, vol. 1, 2nd ed. New York: Columbia University Press, 2001.

Delgado, James P. Khubilai Khan’s Lost Fleet: In Search of a Legendary Armada. Berkeley: University of California Press, 2008.

Dobbins, James C. Jōdo Shinshū: Shin Buddhism in Medieval Japan. Bloomington: Indiana University Press, 1989.

Friday, Karl F. Samurai, Warfare and the State in Early Medieval Japan. New York: Routledge, 2004.

Goble, Andrew Edmund. Kenmu: Go-Daigo’s Revolution. Cambridge, MA: Harvard University Council on East Asian Studies, 1996.

Mass, Jeffrey P. Warrior Government in Early Medieval Japan: A Study of the Kamakura Bakufu, Shugo and Jitō. New Haven: Yale University Press, 1974.

Mass, Jeffrey P. Yoritomo and the Founding of the First Bakufu. Stanford: Stanford University Press, 1999.

McCullough, Helen Craig, trans. The Tale of the Heike. Stanford: Stanford University Press, 1988.

Sasaki, Randall J. The Origin of the Lost Fleet of the Mongol Empire. College Station: Texas A&M University Press, 2015.

Segal, Ethan Isaac. Coins, Trade, and the State: Economic Growth in Early Medieval Japan. Cambridge, MA: Harvard University Asia Center, 2011.

Souyri, Pierre François. The World Turned Upside Down: Medieval Japanese Society. New York: Columbia University Press, 2001.

Yamamura, Kozo, ed. The Cambridge History of Japan, vol. 3, Medieval Japan. Cambridge: Cambridge University Press, 1990.

 

תגובה אחת

  1. גילי אתה מקסים.נעזרת בך המון.בינתיים משתדלת לטייל באופן עצממאי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

error: Content is protected !!