יריבות מבנית, זרז פוליטי וטייוואן שבתווך

כתב: גילי חסקין; 07-11-2026

ראו גם באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; ; שער לתרבות יפן ; מסלול מומלץ לטיול ביפן הקלאסית

הרצאה על יפן: “ארץ השמש העולה”

תקציר

המאמר בוחן את התמורות ביחסי סין ויפן, על רקע התעצמות היריבות האסטרטגית במזרח אסיה והמשבר הדיפלומטי שפרץ בנובמבר 2025 , בעקבות התבטאותה של ראשת ממשלת יפן, סאנאה טקאיצ’י (Sanae Takaichi), בדבר האפשרות שעימות צבאי סביב טייוואן , ייחשב לאיום על עצם קיומה של יפן. טענתו המרכזית היא שהמשבר אינו תולדה של התבטאות פוליטית בודדת, אלא ביטוי להחרפתה של יריבות מבנית ארוכת שנים, המשלבת תחרות גאופוליטית, שינוי במאזן הכוחות האזורי, מחלוקות טריטוריאליות, זיכרון היסטורי וחששות ביטחוניים הדדיים. ההתבטאות שימשה זרז שהפך מתחים מצטברים לעימות דיפלומטי גלוי.

המאמר מציב את היחסים העכשוויים בהקשר היסטורי רחב, המשתרע על פני כאלף וחמש מאות שנים. הוא מתחקה אחר המעבר מהשפעתה התרבותית, הדתית והמוסדית של סין על יפן הקדומה, דרך עליית יפן כמעצמה אימפריאלית במאות התשע־עשרה והעשרים, ועד להתעצמותה המחודשת של סין ולשינוי במאזן הכוחות במזרח אסיה. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למורשת הכיבוש היפני בסין, למלחמת סין–יפן השנייה, לנורמליזציה הדיפלומטית בשנת 1972 ולהתפתחות היחסים מתקופה של שיתוף פעולה כלכלי נרחב ליריבות אסטרטגית גוברת.

הניתוח נשען על שילוב של שלוש מסגרות תאורטיות מתחום היחסים הבינלאומיים: דילמת הביטחון, המסבירה כיצד צעדים שנועדו לחזק את ביטחונה של מדינה אחת מתפרשים כאיום בעיני האחרת; תאוריות של מעבר עוצמה ותחרות על הגמוניה אזורית, המדגישות את השינוי במאזן הכוחות בין סין, יפן וארצות הברית; והגישה הקונסטרוקטיביסטית, המייחסת חשיבות לזהות לאומית, לזיכרון קולקטיבי ולדימויים היסטוריים בעיצוב מדיניות החוץ. שילוב הגישות מאפשר להבחין בין גורמי העומק של היריבות לבין החלטות פוליטיות המחריפות אותה או ממתנות אותה.

במוקד המאמר ניצבת שאלת טייוואן, הממחישה את המתח שבין עקרון הריבונות הסינית לבין תפיסת הביטחון היפנית והברית האסטרטגית עם ארצות הברית. המאמר מנתח את משמעותה המשפטית והמדינית של ההודעה המשותפת משנת 1972, את חשיבותה הגאוגרפית והאסטרטגית של טייוואן ליפן, ואת האפשרויות למעורבות יפנית בתרחישי עימות שונים. במקביל נבחנות המחלוקות על איי סנקאקו (Senkaku), המכונים בסין “דיאויו” (Diaoyu), שאלות הריבונות והתיחום הימי במזרח ים סין, והקשר שבין התעצמות צבאית, הרתעה וחשש מהסלמה בלתי מכוונת.

המאמר בוחן גם את השינוי בתפקידה של התלות הכלכלית ההדדית. קשרי המסחר, ההשקעות והטכנולוגיה, שבעבר שימשו גורם מייצב, הופכים בחלקם לאמצעי לחץ במסגרת תחרות גאופוליטית. בהקשר זה נדונים הגבלות יצוא, מחצבים נדירים, תעשיית המוליכים למחצה, תיירות, קשרים תרבותיים ודעת קהל. הניתוח מדגיש את הפער שבין התגברות העוינות המדינית לבין המשך קיומם של קשרים כלכליים וחברתיים עמוקים בין שתי המדינות.

מסקנת המאמר היא שיחסי סין ויפן מתגבשים לכדי דפוס של “דו־קיום קר”: מצב מתמשך שבו שתי המעצמות אינן מסוגלות לפתור את מחלוקות היסוד ביניהן, אך גם אינן מעוניינות לשאת במחירו של עימות צבאי ישיר או של ניתוק כלכלי נרחב. לפיכך, האתגר המרכזי אינו השגת פיוס היסטורי או הסכמה אסטרטגית כוללת, אלא פיתוח מנגנונים לניהול היריבות, לשימור ערוצי תקשורת ולמניעת הידרדרות בלתי מבוקרת. המאמר מצביע על כך שיציבותה העתידית של מזרח אסיה תלויה לא רק במאזן הכוחות, אלא גם ביכולתן של ההנהגות להבחין בין אינטרסים חיוניים, איומים נתפסים ושיקולים פוליטיים, ולנהל מחלוקות מתמשכות מבלי להפוך אותן למלחמה.

 השאלות המרכזיות שעליהן מבקש המאמר להשיב

7. 1. כיצד התפתחו יחסי סין ויפן לאורך ההיסטוריה, ומה מסביר את המעבר מהשפעה תרבותית סינית על יפן ליריבות בין שתי מעצמות? כיצד עיצבו חילופי התפקידים בין שתי המדינות, מן העת העתיקה ועד המאה העשרים ואחת, את תפיסתן העצמית ואת יחסיהן ההדדיים?
8. 2. מהם הגורמים המבניים להידרדרות היחסים בין סין ליפן, ומדוע הפך המשבר של נובמבר 2025 לנקודת מפנה? באיזו מידה נבע המשבר משינויים ארוכי טווח במאזן הכוחות, ובאיזו מידה מהחלטותיה ומהתבטאויותיה של ההנהגה הפוליטית?
9. 3. מדוע הפכה טייוואן למוקד מרכזי ביריבות בין סין ליפן? מהי חשיבותה הגאוגרפית, הכלכלית והאסטרטגית לביטחון יפן, וכיצד עשוי עימות במצר טייוואן לערב את יפן ואת ארצות הברית?
10. 4. מהם שורשי המחלוקת על איי סנקאקו–דיאויו ועל גבולות המים הכלכליים במזרח ים סין? כיצד משתלבות טענות הריבונות ההיסטוריות, המשפט הבינלאומי, השליטה בפועל והמאבק על משאבי טבע במחלוקת הטריטוריאלית?
11. 5. כיצד משפיעים הזיכרון ההיסטורי, מורשת האימפריאליזם היפני והלאומיות בשתי המדינות על יחסיהן כיום? מדוע ממשיכים אירועי מלחמת העולם השנייה, שאלות האחריות ההיסטורית והמאבק על הזיכרון הקולקטיבי להקשות על פיוס ועל פשרות מדיניות?
12. 6. כיצד מסבירות התאוריות המרכזיות של היחסים הבינלאומיים את היריבות בין סין ליפן? מהי תרומתן של דילמת הביטחון, תאוריות מעבר העוצמה והגישה הקונסטרוקטיביסטית להבנת ההתעצמות הצבאית, התחרות על הסדר האזורי והחשדנות ההדדית?
13. 7. כיצד משפיעה ברית הביטחון בין יפן לארצות הברית על יחסיה עם סין? האם הברית מחזקת את ההרתעה ואת היציבות האזורית, או מגבירה את הסיכון להיגררות יפנית לעימות בין המעצמות, ומה משמעות המתח שבין החשש מנטישה אמריקנית לבין החשש מהסתבכות במלחמה?
14. 8. כיצד הפכה התלות הכלכלית ההדדית בין סין ליפן מגורם מייצב גם למכשיר של לחץ ותחרות אסטרטגית? מה תפקידם של הסחר, שרשראות האספקה, המחצבים הנדירים, תעשיית השבבים והקשרים הטכנולוגיים בעיצוב היחסים, וכיצד משפיע המשבר על התיירות, התרבות והחברה?
15. 9. כיצד משפיעה היריבות בין סין ליפן על הסדר האזורי במזרח אסיה ועל מדיניותן של מדינות שכנות? כיצד מגיבות קוריאה הדרומית, טייוואן, הפיליפינים, אוסטרליה ורוסיה להתעצמות המתיחות, ומהן השלכותיה על מאזן הכוחות ועל הסיכון לעימות אזורי רחב?
16. האם יחסי סין ויפן עומדים בפני הסלמה צבאית, פיוס מחודש או תקופה ממושכת של “דו־קיום קר”? אילו תרחישים אפשריים לעתיד היחסים, ומהם הכלים הדיפלומטיים, הביטחוניים והכלכליים שעשויים לאפשר לשתי המדינות לנהל את היריבות מבלי להידרדר למלחמה?

פתיחה: משפט אחד בפרלמנט

ב-7 בנובמבר 2025 נשאלה ראשת ממשלת יפן, סאנאה טקאיצ׳י, בוועדת התקציב של בית הנבחרים, באילו נסיבות עלול מצב סביב טייוואן להיחשב “מצב המאיים על הישרדותה של יפן”. היא השיבה שאם סין תפעיל ספינות מלחמה וכוח צבאי, למשל במסגרת מצור ימי, הדבר עלול בהחלט להגיע לכדי מצב כזה. הניסוח נשען על מונח משפטי מוגדר מחוקי הביטחון של 2015, שבמצבים מסוימים מתירים לממשלה, באישור הפרלמנט, להפעיל שימוש מוגבל בכוח במסגרת הגנה עצמית קיבוצית.[1]

חשוב לדייק במה שנאמר. טקאיצ׳י לא הכריזה שיפן תצא למלחמה להגנת טייוואן, ודבריה לא שינו את החוק היפני. היא הצביעה על האפשרות שעימות צבאי במצר טייוואן, בנסיבות מסוימות ובייחוד אם יהיו מעורבים בו כוחות אמריקניים, יעמיד את יפן בפני מצב שמאיים על עצם קיומה. חוקר היחסים הבינלאומיים שין קוואשימה מאוניברסיטת טוקיו מדגיש שהחידוש לא היה בעצם האפשרות המשפטית, שקיימת מאז 2015, אלא בכך שראש ממשלה מכהנת קשרה אותה בפומבי לתרחיש צבאי מסוים סביב טייוואן. שלושה ימים אחר כך אמרה טקאיצ׳י שמוטב היה להימנע מאמירות מפורשות על תרחיש מסוים, אך סירבה לחזור בה וטענה שדבריה תואמים את עמדת הממשלה.[2]

ראשי ממשלה ביפן נמנעו במשך עשרות שנים מהצהרה מפורשת מסוג זה, והעמימות הייתה חלק מהמדיניות. גם התזמון הוסיף משקל. שבוע קודם לכן, ב-31 באוקטובר, נפגשה טקאיצ׳י עם שי ג׳ינפינג בשולי פסגת APEC בגיונג׳ו שבקוריאה הדרומית, והפגישה התפרשה כסימן שאפשר לשמור על יציבות גם תחת ראשת ממשלה שמרנית. בבייג׳ינג ראו בדבריה מהלך שפוגע באווירה שנבנתה זה עתה, ובעקיפין גם במנהיג הסיני שהסכים להיפגש איתה. משרד החוץ הסיני זימן את שגריר יפן “על פי הנחיה”, ניסוח שמסמן בשפה הדיפלומטית הסינית שההחלטה התקבלה בדרג העליון.[3] שר החוץ וואנג יי הגדיר את הדברים חציית “קו אדום”.

התגובה הגיעה מהר ובחריפות. הקונסול הכללי של סין באוסקה, שואה ג׳יאן, כתב ברשת X שיש “לכרות את הראש המלוכלך שנדחף פנימה”. הפוסט נמחק, אבל משרד החוץ הסיני הגן עליו.[4] שתי המדינות זימנו שגרירים, סין פרסמה אזהרות מסע ליפן, ושלחה ספינות של משמר החופים לאזור איי סנקאקו.

רומי אויאמה מאוניברסיטת וסדה רואה בתקופה שנפתחה אז את השלב הקשה ביותר ביחסים מאז הנורמליזציה ב-1972. הטענה המרכזית שלה היא שהמשבר לא נולד מהתבטאות אחת, אלא חשף יריבות מבנית שהצטברה במשך יותר מעשור.[5] המאמר הזה מאמץ את ההבחנה בין היריבות המבנית לבין הזרז הפוליטי, אבל מבקש להעמיק אותה בשני כיוונים: לאחור, אל היסטוריה ארוכה בהרבה מחמישים השנים שמאז 1972, ולרוחב, אל הגורמים הגאוגרפיים, הכלכליים והחברתיים שמעצבים את היחסים.

ראו באתר זה: המיליטריזם היפני

מבוא: אלף וחמש מאות שנות השפעה

היחסים בין סין ליפן אינם רק סיפור של יריבות בין שתי מדינות מודרניות. במשך מאות שנים הייתה סין בעבור יפן מקור מרכזי של ידע, דת ויוקרה מדינית. הכתב הסיני הגיע ליפן דרך קוריאה בסביבות המאות הרביעית והחמישית, ועליו נבנתה הכתיבה היפנית עד היום. הבודהיזם הגיע באמצע המאה השישית, גם הוא דרך ממלכת פאקצ׳ה הקוריאנית. רפורמות טאיקה מ-645 , עיצבו את המדינה היפנית לפי המודל המנהלי של שושלת טאנג[6], ומשלחות רשמיות יצאו לחצר הסינית במשך יותר ממאתיים וחמישים שנה, עד סוף המאה התשיעית. גם תכנון הבירות נארה וקיוטו, הקונפוציאניזם והשירה הקלאסית נשאו את חותמה של סין.[7]

ובכל זאת, יפן שמרה על מרחק. בניגוד לקוריאה ולווייטנאם, היא השתלבה רק לעיתים רחוקות בשיטת המס הסינית, ושליטיה הקפידו להציג את הקיסר היפני כשווה ערך לקיסר הסיני. בסוף המאה ה-16 אף ניסה טויוטומי הידיושי לכבוש את קוריאה כשלב בדרך לסין, ונבלם בידי צבאות קוריאה ושושלת מינג. בתקופת טוקוגאווה נשמר המגע המסחרי בעיקר דרך נמל נגסאקי.

המהפך הגיע במאה ה-19. מלחמות האופיום הראו ליפנים מה עלול לקרות למדינה אסייתית שאינה מתחדשת. מאז רסטורציית מייג׳י ב-1868 אימצה יפן במהירות את המודרניזציה המערבית, ותוך פחות מדור הייתה למעצמה תעשייתית וצבאית. במלחמת סין-יפן הראשונה (1894–1895) הביסה את צבא צ׳ינג, ובחוזה שימונוסקי קיבלה את טייוואן ואיי פנגהו. כיוון ההשפעה התהפך: בראשית המאה ה-20 למדו ביפן אלפי סטודנטים סינים, ובהם הסופר לו שון וג׳ואו אנלאי, וסון יאט-סן מצא בה מקלט ותמיכה. מילים כמו “כלכלה”, “חברה” ו”מהפכה” קיבלו את משמעותן המודרנית ביפן וחזרו משם לסינית.[8]

ההשראה הפכה עד מהרה לכיבוש. ב-1915 הציגה יפן לסין את “עשרים ואחת הדרישות”, ב-1931 השתלטה על מנצ׳וריה והקימה בה ב-1932 את מדינת החסות מנצ׳וקואו, וביולי 1937 פרצה מלחמה כוללת. טבח נאנג׳ינג בדצמבר 1937, ניסויי יחידה 731 והכיבוש הממושך גבו מחיר של מיליוני הרוגים. בעבור סין זו “מלחמת ההתנגדות”, הפרק המכונן במה שהיא מכנה “מאה ההשפלה”.[9]

סיום המלחמה ב-1945 לא סגר את החשבון. ב-1949 הוקמה הרפובליקה העממית, וממשלת הקוומינטנג נסוגה לטייוואן. יפן, תחת כיבוש אמריקני ואחר כך בברית עם ארצות הברית, חתמה ב-1952 על הסכם שלום עם הרפובליקה הסינית בטייפה ולא עם בייג׳ינג. במשך עשרים שנה התנהל הקשר עם סין העממית רק בערוצים לא רשמיים, ובעיקר בסחר, לפי עיקרון שהיפנים כינו “סייקיי בונרי”, הפרדת הפוליטיקה מהכלכלה.[10]

מבט ארוך כזה מסביר יותר מכל ניתוח צבאי את עומק המתח הנוכחי. במשך דורות הייתה סין המרכז ויפן השוליים. מסוף המאה ה-19 התהפכו היחסים, ויפן הייתה החזקה והמודרנית. בראשית המאה ה-21 התהפכו שוב, עם עלייתה של סין. כל צד נושא את זיכרון התקופה שבה היה עליון, ואת זיכרון ההשפלה או החרדה של התקופה שבה לא היה.

1972: הכרה בממשלה, לא בריבונות

בספטמבר 1972, חודשים ספורים אחרי ביקור הנשיא ריצ’רד ניקסון בבייג׳ינג, נחת ראש הממשלה קקואי טנאקה בבירה הסינית וחתם על ההודעה המשותפת. יפן הודתה באחריותה לנזק העצום שגרמה לעם הסיני במלחמה, וסין ויתרה על דרישת פיצויי המלחמה. ב-1978 נחתם הסכם השלום והידידות.

הסעיף על טייוואן ראוי לקריאה צמודה, משום שהוויכוח על משמעותו מלווה את היחסים עד היום. בסעיף אחד מכירה יפן בממשלת הרפובליקה העממית כממשלתה החוקית היחידה של סין. בסעיף נפרד מציינת סין שטייוואן היא חלק בלתי נפרד משטחה, ויפן מצהירה שהיא “מבינה ומכבדת” עמדה זו, וכי היא דבקה בעמדתה לפי סעיף 8 של הצהרת פוטסדאם. זו אינה הכרה מפורשת בריבונות סינית על טייוואן. ההבחנה בין הכרה בממשלה לבין הכרה בטענה טריטוריאלית הייתה מכוונת: היא אפשרה ליפן לנתק את היחסים הרשמיים עם טייפה ולפתוח שגרירות בבייג׳ינג, בלי להכריע בשאלת מעמדו הסופי של האי.[11]

במשך עשורים שירתה העמימות הזאת את שני הצדדים. בייג׳ינג קראה בה הסכמה לעמדתה, וטוקיו קראה בה מרחב פעולה. המשבר של 2025 הוא במידה רבה מאבק על פרשנותה: כשבייג׳ינג דורשת מטוקיו לחזור “לרוח 1972”, היא מבקשת לצמצם את המרחב שהעמימות השאירה, וכשטקאיצ׳י מדברת על מצב המאיים על הישרדות יפן, היא מנצלת אותו.

מתור הזהב לשבר

שנות השמונים היו תור הזהב. יפן הזרימה לסין סיוע לפיתוח, והחל מ-1979 העבירה לה סכום מצטבר של עשרות מיליארדי דולרים בהלוואות ובמענקים.[12] סין למדה מהניסיון היפני כיצד לבנות תעשייה ותאגידים גדולים. גם אחרי טבח טיאננמן ב-1989 הייתה יפן הראשונה מבין מדינות ה-G7 שחידשה קשרים רמי דרג. ב-1992 ביקר הקיסר אקיהיטו בסין, וב-1995 פרסם ראש הממשלה טומיאיצ׳י מורייאמה את ההתנצלות הרשמית על מעשי יפן במלחמה.

הסדקים הופיעו בשנות האלפיים. ביקוריו של ראש הממשלה ג׳ונאיצ׳ירו קואיזומי במקדש יָסוּקוּנִי (Yasukuni Shrine) שבטוקיו, שהוא אחד ממוקדי המחלוקת הרגישים ביותר בין סין ליפן . המקדש, שנוסד בשנת 1869, בראשית תקופת מייג’י, נועד להנציח את נשמותיהם של מי שמתו בשירות הקיסר והמדינה היפנית. במהלך השנים הונצחו בו כ־2.5 מיליון בני אדם, רובם אנשי צבא שנהרגו במלחמותיה של יפן, ובהן מלחמות סין–יפן ומלחמת העולם השנייה. על פי תפיסת השינטו, נשמות המתים מונצחות במקדש כקאמי (Kami), ישויות רוחניות הראויות לפולחן. בעיני יפנים רבים, הביקור במקדש הוא מעשה של אבל, הנצחה וכבוד לנופלים. אולם בעיני סין, קוריאה הדרומית ומדינות נוספות שסבלו מן הכיבוש היפני, יָסוּקוּנִי אינו רק אתר זיכרון, אלא גם סמל למורשת האימפריאליזם והמיליטריזם היפני.

שורש המחלוקת החריפה נעוץ בהחלטה שהתקבלה בשנת 1978 להכליל בין הנשמות המונצחות במקדש גם ארבעה־עשר מנהיגים יפנים שהורשעו או הואשמו כפושעי מלחמה מדרגה A במשפטי טוקיו שלאחר מלחמת העולם השנייה. בין המונצחים נמצא גם הִידֶקִי טוֹג’וֹ (Hideki Tōjō), ראש ממשלת יפן בתקופת המלחמה, שהוצא להורג בשנת 1948. חשוב להבהיר כי הסיווג לדרגה A התייחס לפשעים נגד השלום, כלומר לתכנון מלחמה תוקפנית ולניהולה, ולא בהכרח לחומרתם היחסית של מעשי הזוועה שביצעו הנאשמים. עצם הכללתם של מנהיגים אלה לצד מיליוני חללים אחרים יצרה מחלוקת מוסרית ופוליטית עמוקה. מבחינת סין, ביקור רשמי של ראש ממשלה יפני במקדש עלול להתפרש כהענקת לגיטימציה מחודשת למנהיגים שהיו אחראים למלחמת הכיבוש ולסבל העצום שנגרם לאוכלוסייה הסינית. הולידו את הביטוי “פוליטיקה קרה, כלכלה חמה”, וב-2005 פרצו בסין הפגנות אנטי-יפניות המוניות.

הרגישות הסינית נובעת גם מן המקום המרכזי שתופסת מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945) בזיכרון הלאומי. הפלישה היפנית, טבח נאנג’ינג, מעשי הטבח באזרחים, עבודות הכפייה והניסויים הרפואיים שביצעה יחידה 731 אינם נתפסים בסין רק כפרקים בהיסטוריה, אלא כחלק מן הזיכרון הקולקטיבי של השפלה לאומית והתנגדות לכיבוש זר. לפיכך, כאשר מנהיג יפני מבקר במקדש יָסוּקוּנִי, רבים בסין רואים בכך לא רק פגיעה ברגשותיהם של קורבנות המלחמה וצאצאיהם, אלא גם סימן לכך שיפן טרם התמודדה באופן מספק עם אחריותה ההיסטורית.
המחלוקת הפכה למשבר דיפלומטי בולט בשנת 1985, כאשר ראש הממשלה יאסוהירו נקאסונה (Yasuhiro Nakasone) ביקר במקדש בתפקידו הרשמי, ביום השנה הארבעים לכניעת יפן. ביקוריו החוזרים של ראש הממשלה ג’ונאיצ’ירו קואיזומי (Jun’ichirō Koizumi), בשנים 2001–2006, החריפו שוב את היחסים עם בייג’ינג וסיאול. גם ביקורו של שינזו אבה (Shinzō Abe) בדצמבר 2013 עורר מחאות חריפות. לצד המקדש פועל מוזיאון יוּשוּקאן (Yūshūkan), המציג את ההיסטוריה הצבאית של יפן מנקודת מבט לאומית, וסופג ביקורת על הצגת מלחמות ההתפשטות היפניות באור אוהד ועל צמצום האחריות למעשי הכיבוש.
עם זאת, חשוב להבחין בין עמדת ממשלת סין לבין מכלול העמדות בחברה היפנית. ביפן עצמה מתקיים ויכוח ממושך על משמעות המקדש. יש הרואים בו אתר הנצחה לגיטימי, שאין לייחס למבקרים בו תמיכה בפשעי מלחמה; אחרים סבורים שהכללת פושעי המלחמה והזיקה ההיסטורית בין המקדש לבין פולחן הקיסר הופכות ביקורים רשמיים בו למעשה פוליטי בעייתי. המחלוקת נוגעת גם לעקרון הפרדת הדת והמדינה, המעוגן בחוקה היפנית משנת 1947. יתרה מזאת, גם הקיסר הירוהיטו חדל לבקר במקדש לאחר 1975, ולפי עדויות שפורסמו מאוחר יותר, התנגד להכללת פושעי המלחמה בין המונצחים בו.

למחלוקת יש גם ממד פוליטי סיני. מאז חידוש היחסים הדיפלומטיים ב־1972 הקפידה ההנהגה הסינית, לפחות ברמה ההצהרתית, להבחין בין העם היפני לבין ההנהגה המיליטריסטית שהובילה את יפן למלחמה. הבחנה זו אפשרה פיוס מדיני וכלכלי בלי למחוק את זיכרון הכיבוש. לפיכך, הנצחתם של אותם מנהיגים במקדש שבו מבקרים ראשי ממשלה יפנים מערערת, מנקודת מבטה של בייג’ינג, את ההבחנה שעליה נשען הפיוס. בה בעת, הזיכרון ההיסטורי משמש את השלטון הסיני גם לחיזוק הזהות הלאומית והלגיטימיות הפוליטית שלו. משום כך, הביקורת הסינית משקפת הן זיכרון היסטורי של סבל ממשי והן אינטרסים פוליטיים עכשוויים.
פרשת יָסוּקוּנִי ממחישה כיצד אירועים שהתרחשו לפני יותר משמונים שנה ממשיכים לעצב את היחסים בין שתי המעצמות. בעיני חלק מן הציבור היפני מדובר בזכות להנציח את המתים; בעיני סינים רבים מדובר בשאלה אם יפן מכירה במלוא חומרתה של התוקפנות שהפעילה בעבר. הפער הזה הופך מחווה סמלית לכאורה למבחן של אמון מדיני. הוא גם מסביר מדוע התעצמותה הצבאית של יפן, אפילו כשהיא מוצגת בטוקיו כצעד הגנתי, מעוררת בסין חשדנות החורגת מן האיום הצבאי המיידי וניזונה מזיכרון היסטורי עמוק.

ראו באתר זה: מקדש יאסאקוני

ב-2010 עקפה כלכלת סין את כלכלת יפן, ובאותה שנה עצרה יפן רב חובל של ספינת דייג סינית שהתנגשה בספינות משמר החופים ליד איי סנקאקו (בסינית: דיאויו). סין הגיבה בלחץ דיפלומטי וכלכלי, בין השאר במעצר אזרחים יפנים ובהגבלה לא רשמית של יצוא מחצבים נדירים.[13]

נקודת מפנה משמעותית התרחשה בספטמבר 2012. ממשלת יושיהיקו נודה רכשה שלושה מהאיים מבעליהם הפרטיים, בעיקר כדי למנוע מהמושל הלאומן של טוקיו, שינטרו אישיהרה, לקנות אותם ולהקים עליהם מבנים. בבייג׳ינג ראו בכך הלאמה ושינוי חד-צדדי של הסטטוס-קוו. ערי סין התמלאו מפגינים, חלק מההפגנות הפכו אלימות, הסחר צנח, וכלי שיט וכלי טיס ממשלתיים סיניים החלו לפטרל באזור האיים דרך קבע. ההפשרה בסוף העשור, על רקע מלחמת הסחר של טראמפ בכהונתו הראשונה והקשר בין שינזו אבה לשי ג׳ינפינג, לא שינתה את התפיסה שהתגבשה בטוקיו בשנים 2010 עד 2012: עלייתה של סין היא אתגר ביטחוני, ולא רק הזדמנות כלכלית.

סנקאקו ודיאויו: ריבונות, שליטה ותיחום ימי

בלב המחלוקת הטריטוריאלית עומדים חמישה איים קטנים ושלושה סלעים לא מיושבים, ששטחם הכולל כשישה קילומטרים רבועים, כ-170 קילומטרים צפונית-מזרחית לטייוואן. כדי להבין אותה צריך להפריד בין שלוש שאלות שנוטים לערבב: מי שולט באיים בפועל, למי הם שייכים, ומה גבול המים שמסביב.

שליטה בפועל

יפן מנהלת את האיים מאז שארצות הברית החזירה לה את אוקינאווה ב-1972, ומשמר החופים היפני פועל סביבם. מאז 2012 נוכחות כלי השיט של משמר החופים הסיני באזור קבועה כמעט, כולל כניסות חוזרות למים הטריטוריאליים, ובנובמבר 2013 הכריזה סין על אזור זיהוי להגנה אווירית במזרח ים סין שכולל את האיים.[14] המטרה הסינית ברורה: להראות שהשליטה היפנית אינה בלעדית, ובכך להחליש את הטיעון היפני בדבר שליטה רציפה ושקטה.

תביעות הריבונות

העמדה היפנית נשענת על החלטת ממשלה מ-14 בינואר 1895. לפי טוקיו, סקרים שנערכו בשנים שקדמו לה מצאו שהאיים אינם מיושבים ושאין עליהם סימן לשליטה סינית, ולכן סופחו כשטח הפקר. יפן מוסיפה שהאיים לא היו חלק מטייוואן, ולכן לא נכללו בשטחים שעליהם ויתרה ב-1951, והועברו לניהול אמריקני יחד עם אוקינאווה. עמדתה הרשמית היא שאין כלל מחלוקת טריטוריאלית שיש לדון בה.[15]

העמדה הסינית מתחילה מוקדם יותר. לפי בייג׳ינג, האיים מופיעים ברשומות מתקופת שושלות מינג וצ׳ינג, שימשו נקודות ציון לשליחים ולדייגים, ונוהלו כחלק מטייוואן. סין טוענת שההחלטה מינואר 1895 התקבלה בעיצומה של מלחמת סין-יפן הראשונה, והייתה חלק מאותו מהלך שהסתיים בחוזה שימונוסקי. לכן, לפי הצהרות קהיר ופוטסדאם, יפן מחויבת להחזיר אותם. הקישור הזה בין האיים לבין תוצאות מלחמת העולם השנייה הוא מה שהופך מחלוקת על סלעים לשאלה של כבוד לאומי. ההתעניינות הרשמית בהם גברה אחרי שסקר בחסות האו״ם הצביע ב-1969 על פוטנציאל של נפט וגז בקרקעית.[16]

תיחום ימי: מחלוקת נפרדת

גם אילו הוכרעה שאלת הריבונות על האיים, המחלוקת הימית הייתה נותרת בעינה, משום שזו סוגיה משפטית נפרדת. רוחבו של מזרח ים סין בין חופי שתי המדינות הוא לכל היותר כ-360 מיילים ימיים, כך שהתביעות לאזור כלכלי בלעדי של 200 מייל חופפות. יפן דורשת לחלק את הים לפי קו האמצע. סין תובעת גבול שנגזר מהמדף היבשתי שלה, עד שקע אוקינאווה, הרבה מעבר לקו האמצע. אמנת האו״ם בדבר דיני הים מחייבת את הצדדים להגיע להסדר “צודק”, אך אינה קובעת שיטת חלוקה.[17] באזור יש שטחי דיג ומאגרי גז, ובהם השדה המכונה בסין צ׳ונשיאו וביפן שיראקאבה. ההסכמה מ-2008 על פיתוח משותף של חלק מהשדות לא יושמה.[18]

המחלוקת הימית אינה מוגבלת למזרח ים סין. אוקינוטורישימה, אטול זעיר באוקיינוס השקט שיפן רואה בו את נקודתה הדרומית ביותר, מקנה לה לטענתה אזור כלכלי בלעדי נרחב. סין טוענת שזהו “סלע” שאינו מזכה באזור כזה. ב-19 ביולי 2026, במהלך סיור משותף עם הצי הרוסי, ערכה משחתת סינית תרגיל ירי כ-180 קילומטרים מהאטול. יפן מחתה; המטה המשותף שלה ציין שהפעולה לא הפרה את החוק הבינלאומי, ובכל זאת בחר לפרסם אותה לראשונה.[19] המקרה מראה כיצד מחלוקת משפטית על הגדרת סלע הופכת לזירה של איתות צבאי.

ההקפאה שנשחקה

לפי הגרסה הסינית, ב-1972 וב-1978 הסכימו הצדדים “להניח את הסוגיה בצד” ולהשאיר אותה לדורות הבאים. דנג שיאופינג אמר אז בפומבי בטוקיו שהדור הבא יהיה חכם מספיק כדי למצוא פתרון. יפן מכחישה רשמית שהושגה הסכמה כזו.[20] כך או כך, ההבנה, אם הייתה, מעולם לא עוגנה במסמך, והיא נשחקה בהדרגה: ב-1992 חוקקה סין חוק ים טריטוריאלי שכלל במפורש את האיים, פעילים לאומנים יפנים הקימו עליהם מגדלור ופעילים סינים ניסו לנחות עליהם, וקידוחי הגז החד-צדדיים הוסיפו חיכוך.

ארצות הברית אינה נוקטת עמדה בשאלת הריבונות, אבל מבהירה בעקביות שסעיף 5 לאמנת הביטחון ההדדי חל על האיים, משום שהם בניהול יפני. כך אמרו הילרי קלינטון וצ׳אק הייגל, ובאפריל 2014 גם ברק אובמה.[21] ההתחייבות הזאת מעניקה ליפן הרתעה, ובאותה מידה מחזקת בבייג׳ינג את החשש מכיתור.

טייוואן במפה היפנית

ראו באתר זה: מבוא לטאיוון

כדי להבין מדוע טייוואן חשובה כל כך ליפן, צריך להסתכל על המפה. שרשרת האיים הדרום-מערביים של יפן, שמשתרעת מקיושו דרך אוקינאווה ועד יונאגוני, היא החלק הצפוני של מה שאסטרטגים מכנים “שרשרת האיים הראשונה”: קשת של איים, מיפן דרך טייוואן ועד הפיליפינים, שתוחמת את הימים הסמוכים לסין ומפרידה בינם לבין האוקיינוס השקט. יונאגוני, האי היפני המערבי ביותר, נמצא כ-110 קילומטרים מחופה המזרחי של טייוואן.[22] באוקינאווה מרוכזים רוב הכוחות האמריקניים ביפן, ובהם בסיס חיל האוויר בקדנה ויחידות הנחתים. המעברים בין האיים, ובראשם מצר מיאקו בין אוקינאווה למיאקו, הם הנתיבים שדרכם יוצא הצי הסיני מים סין המזרחי אל האוקיינוס השקט.

מכאן שני שיקולים יפניים. הראשון הוא שטייוואן בשליטה סינית תעניק לצי הסיני גישה ישירה לאוקיינוס השקט ותציב את האיים היפניים הדרום-מערביים בקו החזית. השני הוא שנתיבי השיט שעוברים במצר טייוואן ובסביבתו נושאים חלק ניכר מיבוא האנרגיה והמזון של יפן. מצור על טייוואן יפגע ביפן גם אם אף ירייה לא תיורה לעברה.

אלא שלא כל תרחיש סביב טייוואן יוצר אותו מצב משפטי ביפן, וכדאי להבחין בין שלושה. מצור ימי סיני על טייוואן, בלי התקפה על כוחות אמריקניים, עשוי להיחשב “מצב בעל השפעה חשובה” על ביטחון יפן, שמאפשר לה לתת סיוע לוגיסטי לכוחות אמריקניים. פלישה סינית לטייוואן שבה מתערבת ארצות הברית, ושכוחותיה מותקפים מחוץ ליפן, היא המקרה שבו עשויה הממשלה לקבוע “מצב המאיים על הישרדות” ולהפעיל הגנה עצמית קיבוצית; זה התרחיש שטקאיצ׳י רמזה עליו. התקפה סינית על בסיסים אמריקניים בשטח יפן, למשל באוקינאווה, היא כבר התקפה על יפן עצמה, ומפעילה הגנה עצמית רגילה ואת סעיף 5 לאמנת הביטחון.[23] ההבחנות האלה חשובות, משום שהשיח הציבורי, בסין וגם ביפן, נוטה לטשטש אותן.

מבני או אישי?

אם המשבר מבני, עולה שאלה מתבקשת: מדוע פרץ דווקא בנובמבר 2025? שינזו אבה, המנטור הפוליטי של טקאיצ׳י, אמר כבר ב-2021 ש”מקרה חירום בטייוואן הוא מקרה חירום ליפן”.[24] ובכל זאת, בשנות כהונתו האחרונות התנהלה בין טוקיו לבייג׳ינג “דיפלומטיית מעבורת” והפשרה הדרגתית. אבה אמר את הדברים כשכבר לא כיהן כראש ממשלה, וכל עוד כיהן הקפיד על עמימות. טקאיצ׳י אמרה את דבריה כראש ממשלה מכהנת, בפרלמנט, ובלשון שקשורה ישירות להחלטה על שימוש בכוח.

וואנג גואנגטאו, סגן מנהל המרכז ללימודי יפן באוניברסיטת פודאן בשנגחאי (אין לבלבל בינו לבין שר החוץ וואנג יי), דוחה את הפרשנות שלפיה העימות היה בלתי נמנע מרגע שטקאיצ׳י נבחרה, ומכנה אותה דטרמיניסטית מדי. לדבריו, בייג׳ינג נקטה תחילה גישה זהירה ומתבוננת ונשארה פתוחה למגע ברמה הגבוהה, כל עוד טקאיצ׳י נמנעה מביקור ביסוקוני ומהקשחה בנושאי זכויות אדם. מה שהכריע לדעתו הוא צירוף של תזמון ותוכן: ההצהרה באה ימים ספורים אחרי פגישת המנהיגים, ונגעה במה שבייג׳ינג רואה כאינטרס ליבה.[25]

עם זאת, וואנג מסכים עם אויאמה שהמשבר עמוק יותר מזה של 2010, ומונה שלושה גורמים מבניים. הראשון הוא מקומה של טייוואן: בסוגיית האיים. סין מודה, לפחות עקרונית, שקיימת מחלוקת, ואילו טייוואן מוגדרת בבייג׳ינג כעניין פנימי לחלוטין. השני הוא שחיקת ערוצי התקשורת הפוליטיים. בעבר, כשהיחסים הסתבכו, פוליטיקאים יפנים בעלי קשרים בסין שימשו מתווכים. מפלגת קומייטו, שותפה קואליציונית ותיקה בעלת קשרים ענפים בסין, פרשה מהקואליציה באוקטובר 2025, ופוליטיקאים שתומכים בדיאלוג מסתכנים בתווית “פרו-סיני”.[26] השלישי הוא היעדר זרזים לשיפור: אין כרגע אירוע, מוסד או אישיות שמסוגלים לייצר מומנטום חיובי.

שתי הפרשנויות, היפנית והסינית, משלימות זו את זו. המבנה הכין את הקרקע, והניסוח המפורש היה הזרז. בלי היריבות שהצטברה מאז 2010, משפט אחד בפרלמנט לא היה מוביל לשנה של משבר; בלי המשפט הזה, ייתכן שהיחסים היו ממשיכים במסלול הזהיר שסומן בגיונג׳ו. להבחנה יש משמעות מעשית: אם ההנהגה יכולה להיות זרז להידרדרות, החלטות של מנהיגים יכולות גם להאט אותה.

שלוש עדשות להבנת היריבות

הספרות של יחסים בינלאומיים מציעה כמה דרכים להסביר יריבות כזו, ואף אחת מהן אינה מספיקה לבדה.

דילמת הביטחון

העדשה הראשונה היא “דילמת הביטחון”. את המושג טבע ג׳ון הרץ ב-1950, והוא עומד בבסיס הריאליזם המבני של קנת וולץ: במערכת בינלאומית שאין בה סמכות עליונה, כל מדינה דואגת לביטחונה בעצמה, והתחזקות של אחת נקראת אצל שכנותיה כאיום, גם כשכוונותיה הגנתיות. רוברט ג׳רביס הוסיף ב-1978 שהדילמה חריפה במיוחד כשקשה להבחין בין נשק הגנתי לנשק התקפי. זה המקרה של יפן היום: טילים ארוכי טווח שטוקיו מגדירה “יכולת תקיפת נגד” הם, מנקודת המבט של בייג׳ינג, יכולת תקיפה לכל דבר. כבר ב-1999 תיאר תומס כריסטנסן את המשולש סין-יפן-ארצות הברית כמקרה מבחן מובהק לדילמה הזאת.[27]

הדינמיקה הזאת נראית בבירור בשטח. ביפן מדברים על הסביבה הביטחונית המסוכנת ביותר מאז סוף המלחמה, ובמרכזה סין: מודרניזציה צבאית מהירה, נושאות מטוסים, ונוכחות ימית ואווירית קבועה במזרח ים סין. יפן מגיבה בהגדלת תקציב הביטחון, בפריסת טילים ארוכי טווח ובביצור האיים הדרום-מערביים. בבייג׳ינג מפרשים את אותם צעדים כהכנה למלחמה על טייוואן ושחרור מהמגבלות שיפן קיבלה על עצמה אחרי 1945, ובראשן סעיף 9 בחוקה.

החודשים שאחרי ההצהרה סיפקו לכך דוגמאות מוחשיות. בדצמבר 2025, לפי משרד ההגנה היפני, נעלו מטוסי J-15 מנושאת המטוסים “ליאונינג” פעמיים מכ״ם בקרת אש על מטוסים יפניים ליד אוקינאווה, וסין הכחישה. ב-9 בדצמבר טסו שני מפציצים אסטרטגיים רוסיים ושני מפציצים סיניים בטיסה משותפת ממזרח ים סין אל האוקיינוס השקט, ובדרך חזרה ליוו אותם מטוסי קרב סיניים במעבר בין אוקינאווה למיאקו. שר ההגנה היפני, שינג׳ירו קואיזומי, בנו של ראש הממשלה לשעבר ג׳ונאיצ׳ירו קואיזומי, הגדיר את הטיסה הפגנת כוח מכוונת נגד יפן. למחרת טסו שני מפציצי B-52 אמריקניים עם מטוסי קרב יפניים מעל ים יפן.[28] תרגיל הירי ליד אוקינוטורישימה ביולי 2026 המשיך את אותו דפוס. לשתי המדינות יש מנגנון תקשורת ימי ואווירי וקו חם צבאי, אבל ערכם תלוי בנכונות להשתמש בהם בזמן אמת.[29]

תחרות על הסדר האזורי

העדשה השנייה רואה ביריבות לא רק אי-הבנה הדדית אלא תחרות אמיתית על מבנה הסדר באסיה. תאוריית מעבר העוצמה של א.פ.ק. אורגנסקי צופה מתיחות כשמעצמה עולה מתקרבת לעוצמתה של המעצמה הדומיננטית, וג׳ון מירשהיימר טוען שמעצמות גדולות שואפות להגמוניה אזורית.[30] מנקודת מבט זו, סין מבקשת להרחיב את השפעתה במזרח אסיה ולצמצם את הנוכחות האמריקנית בה, ויפן מבקשת לשמר סדר אזורי שארצות הברית תומכת בו ושבו היא עצמה נהנית ממעמד מרכזי. כאן כבר אין מדובר רק בצעדים הגנתיים שמתפרשים לא נכון. יש ניגוד אינטרסים של ממש, בשאלות של ריבונות, נתיבי ים ומעמד.

זהות וזיכרון

העדשה השלישית מתמקדת בזהות. הגישה הקונסטרוקטיביסטית, שאלכסנדר וונדט הוא מנסחה הבולט, טוענת שמדינות פועלות גם לפי האופן שבו הן תופסות את עצמן ואת זולתן, ולא רק לפי מאזן הכוחות. ג׳נג וואנג הראה כיצד זיכרון “מאה ההשפלה” משמש בסין יסוד ללגיטימיות של המפלגה ולמדיניות החוץ.[31] העדשה הזאת מסבירה מדוע גם מחלוקות שאפשר לכאורה לנהל בהסדרים מעשיים, כמו דיג או פיתוח גז משותף, נעשות לעימותים על כבוד לאומי ולגיטימיות היסטורית.

השילוב בין שלוש העדשות מסביר את מה שכל אחת מהן לבדה אינה מסבירה. דילמת הביטחון מסבירה את מעגל ההתחמשות; התחרות על הסדר האזורי מסבירה מדוע המעגל אינו נעצר גם כשהצדדים מבינים אותו; והזיכרון מסביר מדוע כל צעד נקרא בעוצמה רגשית שמקשה על פשרה. במישור הרטורי, בייג׳ינג מדברת על “מיליטריזם חדש” ביפן. וואנג יי חזר על הטענה בוועידת הביטחון של מינכן בפברואר 2026, וטוקיו מחתה רשמית.[32] אויאמה טוענת שהנרטיב הזה כמעט לא תפס מחוץ לסין, אבל יש לו מחיר פנימי: ככל שבייג׳ינג משקיעה בו, כך מצטמצם מרחב התמרון שלה לפיוס. לסין יש גם קלף משני: ב-2013 פרסם “ז׳נמין ז׳יבאו” מאמר שהטיל ספק בריבונות היפנית על איי ריוקיו, כולל אוקינאווה, וגורמי מודיעין יפניים הצביעו על קשרים בין מוסדות סיניים לפעילים בעד עצמאות אוקינאווה.[33]

הברית עם וושינגטון ופרדוקס התלות

ברית הביטחון עם ארצות הברית היא אבן הפינה של מדיניות ההגנה היפנית מאז שנות החמישים. היחס הסיני אליה השתנה עם הזמן. בשנות השבעים והשמונים השלימה בייג׳ינג עם הברית, ובמידה מסוימת ראתה בה יתרון: היא איזנה את ברית המועצות, ולפי ביטוי שהתקבע מאוחר יותר שימשה “פקק בבקבוק” שמונע מיפן להתחמש בעצמה.[34] היום רואים בה בבייג׳ינג מסגרת לבלימת סין, וכלי שנועד, במשתמע, למנוע את איחוד טייוואן.

מבחינת יפן, הברית מעמידה אותה מול שני סיכונים שתאוריית הבריתות מכירה היטב. גלן סניידר תיאר אותם כ”נטישה” ו”היגררות”: החשש שבעלת הברית לא תעמוד לצידך בשעת משבר, והחשש שהתחייבויותיך כלפיה יגררו אותך למלחמה שאינך מעוניין בה.[35] בשנות המלחמה הקרה, בצל סעיף 9, הפחד העיקרי בטוקיו היה מהיגררות. עם עלייתה של סין התחזק החשש מנטישה. אויאמה רואה בו את המניע העיקרי להקשחת העמדה היפנית, יותר מלחץ אמריקני, ומזכירה דיווחים על העברת כוחות אמריקניים מיפן למזרח התיכון כגורם שחיזק את התחושה שהאוקיינוס השקט ירד בסדר העדיפויות של וושינגטון.[36]

שאלת טייוואן מחדדת את הפרדוקס במיוחד. כדי להבטיח שארצות הברית לא תנטוש אותה, יפן מהדקת את הברית ומבהירה שתתמוך בה בעימות; אבל ככל שהיא מהדקת את הברית, גדל הסיכון שתיגרר למלחמה על טייוואן, שבה האינטרס היפני אינו זהה לאינטרס האמריקני. הצהרתה של טקאיצ׳י נועדה במידה רבה לאותת לוושינגטון ולבייג׳ינג גם יחד, וחשפה את המתח הזה. גם המסרים מוושינגטון לא היו חד-משמעיים: בדצמבר 2025 הביעה ארצות הברית תמיכה מילולית בטוקיו, ומנגד הצביעו חוקרים באזור על כך שהיא מתרחקת מעט מהעמדה היפנית בשאלת טייוואן ומעדיפה למנוע הסלמה ישירה מול סין.[37]

כשהתלות הכלכלית הופכת למנוף

במשך עשרות שנים שימשה התלות הכלכלית משקולת מייצבת. עקרון “סייקיי בונרי” אפשר למסחר ולהשקעות להמשיך גם בתקופות של שפל מדיני, וכשהערוצים הרשמיים נסגרו, אנשי עסקים, ארגוני סחר ומשלחות פרלמנטריות היו לא פעם הערוץ היחיד שבו עוד עברו מסרים. סין היא שותפת הסחר הגדולה של יפן כבר קרוב לשני עשורים, ויפן נמנית עם שותפות הסחר הגדולות של סין.

נתוני 2025 דורשים קריאה זהירה. לפי הספר הלבן של לשכת המסחר והתעשייה היפנית בסין, שמבוסס על נתוני המכס הסיניים ונמדד בדולרים, הסחר הדו-צדדי עלה ב-2025 ב-6.2% והגיע לכ-343 מיליארד דולר, אחרי שלוש שנים רצופות של ירידה. סדרות אחרות, בדולרים או בין, מראות היקפים ומגמות שונים, ולכן אין להשוות ביניהן.[38] חשוב מההיקף הוא ההרכב. יצוא המעגלים המשולבים מיפן לסין זינק ב-2025 בכמעט 48%, בעיקר בשל הביקוש לרכיבי בינה מלאכותית, ובאותה שנה ירד יצוא ציוד ייצור השבבים, שכפוף להגבלות יצוא. הסחר בתחומים שנחשבים רגישים מצטמצם, והסחר בשאר התחומים נמשך. הנתון הכולל של 2025 גם אינו משקף עדיין את רוב תקופת המשבר, שהחל רק בנובמבר.

מגוון הכלים הסיניים

במהלך המשבר השתמשה בייג׳ינג בשורה של כלים, ומהבחינה המשפטית הם שונים זה מזה. אף אחד מהם אינו “סנקציה” במובן הפורמלי, וכל אחד מנומק בנימוק משפטי או טכני משלו.[39]

הכלי הראשון הוא פיקוח יצוא על פריטים דו-שימושיים. ב-6 בינואר 2026 אסר משרד המסחר הסיני יצוא של פריטים כאלה למשתמשים צבאיים ביפן ולכל שימוש שעשוי לחזק את יכולותיה הצבאיות. רשמית נאמר שאזרחים לא ייפגעו, אבל ה”וול סטריט ג׳ורנל” דיווח על האטה במשלוחי מחצבים נדירים ומגנטים גם לחברות אזרחיות.[40] בהמשך לכך, ב-24 בפברואר הוסיפה סין 20 גופים יפניים, ובהם חברת בניית הספינות של מיצובישי, לרשימת הפיקוח, שאליה אסור לייצא פריטים דו-שימושיים, ו-20 נוספים, ובהם סובארו, לרשימת המעקב, שבה כל משלוח כפוף לבדיקה מחמירה. ב-29 ביוני נוספו עוד 20 גופים לכל אחת מהרשימות, ובהם המכון הלאומי למחקרי הגנה.[41]

הכלי השני הוא הגבלות יבוא בנימוק של בטיחות מזון: בנובמבר 2025 חידשה סין את השעיית יבוא מאכלי הים מיפן, זמן קצר אחרי שהחלה להקל עליה.[42] הכלי השלישי הוא סעדי סחר. בספטמבר 2026, בעקבות חקירת היצף שנפתחה בינואר, נדרשו יבואנים סינים להפקיד ערבון של עד 99.2% מערך הדיכלורוסילאן, גז שמשמש בייצור שבבים ושיפן היא היצרנית המובילה של גרסתו הטהורה. כלי כזה תואם את כללי ארגון הסחר העולמי, ובפועל עוצר את הסחורה כמעט כמו איסור.[43] הכלי הרביעי אינו משפטי כלל: אזהרות מסע, הנחיות לחברות התעופה ולחץ על אירועי תרבות, שעליהם בהמשך.

הטכנולוגיה כזירה מרכזית

מכל זה עולה שהזירה המרכזית של הדו-קיום הקר היא גם טכנולוגית. כל צד מחזיק בעמדות מפתח בשרשראות אספקה חיוניות. סין שולטת ברוב העיבוד העולמי של המחצבים הנדירים ושל המגנטים שמיוצרים מהם, ובאפריל 2025, עוד לפני המשבר, הטילה חובת רישוי על יצוא שבעה מחצבים נדירים כבדים. יפן מחזיקה בחוליות אחרות: כימיקלים טהורים במיוחד, חומרים לליטוגרפיה וציוד לייצור שבבים, שעליו הטילה ב-2023 מגבלות יצוא בתיאום עם ארצות הברית והולנד.[44]

יפן למדה את הלקח ב-2010. מאז היא מגוונת ספקים, ובעיקר משקיעה בחברה האוסטרלית Lynas, ותלותה בסין במחצבים נדירים ירדה מכ-90% לכ-60% עד 70%. במחצבים “הכבדים”, כמו דיספרוזיום וטרביום שנדרשים למנועי רכב חשמלי, התלות עדיין גבוהה בהרבה.[45] יפן מסבסדת מאז 2020 העברת מפעלים מסין חזרה ליפן או לדרום-מזרח אסיה, ועוד ב-2018 הוציאה ציוד של וואווי ו-ZTE מהרכש הממשלתי.[46] אויאמה מתארת את הגישה הזאת כ”הפחתת סיכונים סלקטיבית”: להגן על ענפים רגישים ולשמור על המסחר בכל השאר. הקושי הוא שהקו בין “רגיש” ל”רגיל” הולך ונעלם כשהצד השני מחליט מה נחשב צבאי. שני הצדדים ממשיכים למכור זה לזה מוצרים, ובאותו זמן מגינים על הידע ועל חומרי הגלם שמאפשרים לייצר אותם.

המחיר האזרחי: תיירות, תעופה ותרבות

המשבר הורגש מהר ביותר בשדות התעופה. סין הייתה עד אז מקור התיירים הגדול ביותר ליפן. אחרי ההצהרה פרסמו הרשויות בסין אזהרות מסע חוזרות, משרד החינוך הזהיר סטודנטים, וסוכנויות נסיעות ביטלו קבוצות. לפי הטלוויזיה הממלכתית הסינית, יותר מ-1,900 טיסות מסין ליפן, יותר מ-40% מהמתוכנן, בוטלו בדצמבר 2025, ולפי דיווחים קיבלו חברות התעופה הנחיה לצמצם טיסות עד סוף מארס 2026.[47]

לפי ארגון התיירות היפני, מספר המבקרים מסין בינואר 2026 היה 385,300, ירידה של 60.7% לעומת ינואר 2025. הארגון עצמו הסביר את הירידה בשני גורמים: אזהרות המסע וצמצום הטיסות, ושינוי מועד ראש השנה הסיני, שחל ב-2025 בסוף ינואר וב-2026 באמצע פברואר. המשבר המדיני היה אפוא גורם מרכזי, אבל לא הגורם היחיד. באותו חודש עקפה קוריאה הדרומית את סין כמקור התיירים הגדול ליפן.[48]

הפגיעה לא נעצרה בתיירות. רשות הקולנוע הסינית הקפיאה אישורים לסרטים יפניים, ובכורות של סרטי אנימה, ובהם סרט חדש של “קראיון שין-צ׳אן”, נדחו. בסוף נובמבר 2025 בוטלו בתוך ימים יותר מעשרים הופעות ואירועים של אמנים יפנים בערי סין; הופעה של הזמרת מאקי אוטסוקי בשנגחאי נעצרה באמצע שיר. פגישה תלת-צדדית של שרי התרבות של סין, יפן וקוריאה נדחתה.[49] לענפי המלונאות, התעופה והקמעונאות ביפן, שנשענו במידה רבה על התייר הסיני, המשמעות היא הפסדים כבדים.

זיכרון שלא מרפה

מתחת למחלוקות על איים, סחר ובריתות מונח זיכרון המלחמה, אבל הזיכרון הזה אינו תופעה טבעית שעוברת מדור לדור מעצמה. הוא מעוצב. בסין, אחרי 1989, השיקה המפלגה הקומוניסטית מסע רחב של חינוך פטריוטי, שהציב את “מאה ההשפלה” ואת מלחמת ההתנגדות ליפן במרכז תוכניות הלימודים, המוזיאונים והתקשורת. האולם לזכר קורבנות טבח נאנג׳ינג נפתח ב-1985, וב-2014 נקבע 13 בדצמבר בחוק כיום זיכרון לאומי. תעשיית הטלוויזיה והקולנוע הפיקה מאות סדרות וסרטים על המלחמה.[50] הזיכרון הזה נשען על עובדות היסטוריות קשות, אבל עוצמתו הציבורית היא גם תוצאה של מדיניות.

גם ביפן אין עמדה אחידה. יש הבדלים חדים בין המחנה השמרני לבין השמאל ותנועות השלום, בין דורות, בין היסטוריונים שחקרו לעומק את פשעי המלחמה לבין קבוצות לאומניות שמבקשות להמעיט בהם. יותר מ-80% מהיפנים נולדו אחרי 1945, ובקרב רבים מהם התפתחה מה שמכונה “עייפות מהתנצלויות”: התחושה שיפן כבר התנצלה, ושהדרישות הסיניות בנושאי היסטוריה הן כלי פוליטי.

שני מוקדי חיכוך חוזרים שוב ושוב. הראשון הוא מקדש יסוקוני, שבו מונצחים לצד כשני וחצי מיליון חללים גם 14 אישים שסווגו כפושעי מלחמה מדרגה A.[51] ביקורים של ראשי ממשלה, כמו ג׳ונאיצ׳ירו קואיזומי בשנים 2001–2006 ושינזו אבה בדצמבר 2013, עוררו בכל פעם מחאה רשמית. המוקד השני הוא ספרי הלימוד בהיסטוריה, שלטענת סין, וגם קוריאה, ממעיטים בחומרת פשעי המלחמה.

מדוע לא הביאו ההתנצלויות הרשמיות לסיום המחלוקת? ממשלות יפן הביעו חרטה שוב ושוב: הצהרת קונו ב-1993, הצהרת מורייאמה ב-1995, ההצהרות של קואיזומי ב-2005 ושל אבה ב-2015. אלא שכל התנצלות כזו לוותה בהתבטאויות סותרות של פוליטיקאים בכירים, בביקורים ביסוקוני ובמחלוקות על ספרי לימוד. ג׳ניפר לינד הראתה שהתנצלויות רשמיות עלולות דווקא לעורר תגובת נגד פנימית, שבתורה מבטלת את השפעתן בעיני הצד השני.[52] בסין קראו את הפער בין ההצהרות למעשים כהוכחה לחוסר כנות, וביפן קראו את המשך הדרישות כהוכחה שאין התנצלות שתספיק. התוצאה היא מלכוד: בבייג׳ינג רואים בהתחמשות היפנית את רוחות העבר, ובטוקיו רואים בטענות ההיסטוריות לחץ פוליטי.

העמקת העוינות בדעת הקהל

כדי לקרוא נכון את סקרי דעת הקהל צריך להבחין בין שלושה דברים שונים: יחס שלילי כלפי המדינה השנייה, תפיסתה כאיום ביטחוני, ותמיכה בפעולה צבאית. הם קשורים זה לזה, אבל אינם שקולים.

היחס השלילי הוא הנתון הקיצוני ביותר. בסקר של מרכז פיו שפורסם ביולי 2026 רק 11% מהיפנים הביעו עמדה חיובית כלפי סין, הנתון הנמוך ביותר מבין 37 המדינות שנסקרו, וזאת בשנה שבה דעת הקהל העולמית כלפי סין דווקא השתפרה. בסקר ג׳נרון NPO מ-2024 כ-89% מהיפנים ו-87.7% מהסינים החזיקו בדעה שלילית זה על זה.[53] תפיסת האיום רחבה גם היא, והיא שמעניקה גיבוי ציבורי להגדלת תקציב הביטחון ולביצור האיים הדרום-מערביים. התמיכה בפעולה צבאית, לעומת זאת, זהירה יותר: סקרים מוקדמים אחרי ההצהרה הראו שרבים מהיפנים מסכימים שעימות סביב טייוואן עלול לאיים על יפן, אבל הסכמה כזו אינה שקולה לנכונות לשלוח כוחות.[54]

מקורות הניכור ביפן ישנים. אירועי טיאננמן ב-1989 קיבעו בציבור היפני דימוי של סין כמשטר לא-דמוקרטי, הניסויים הגרעיניים הסיניים באמצע שנות התשעים העמיקו את החשש, והביקורת על הדיכוי בהונג קונג ובשינג׳יאנג הוסיפה ממד ערכי. וואנג גואנגטאו מבחין בין שני מנגנונים: בסין הלולאה השלילית “מונעת ממשלה”, משום שאזהרות המסע והלימודים הרשמיות מקטינות את הרצון להכיר את יפן; ביפן היא “מונעת שוק”, משום שכלי תקשורת שמתחרים על תשומת לב מדגישים את הצדדים השליליים של סין.[55]

לעוינות יש גם ביטויים אלימים, וכאן נדרשת זהירות. ביוני 2024 הותקפו אם יפנייה וילדה ליד אוטובוס בית ספר בסוז׳ואו, ובספטמבר אותה שנה נדקר למוות ילד יפני בן עשר בשנג׳ן. ב-19 במאי 2026 נדקרו שני עובדים יפנים ואישה סינית במסעדה יפנית בשנגחאי; המשטרה מסרה שהתוקף טופל בעבר בשל מחלת נפש, ומשרד החוץ הסיני הגדיר את המקרה “אירוע נקודתי”.[56] קביעת מניע אידאולוגי דורשת ראיות שאינן בנמצא. מה שאפשר לומר בביטחון הוא שהאירועים יצרו תחושת חוסר ביטחון ממשית בקרב יפנים החיים בסין. גם הצד היפני אינו חסין: ב-24 במרץ 2026 נכנס אדם שנשא תעודה של כוחות ההגנה העצמית לשגרירות סין בטוקיו כשבידו סכין. לפי וואנג, התגובה הרשמית היפנית הייתה איטית ומאופקת מדי, והחמיצה הזדמנות להפוך משבר לפתח לשיחה.[57]

מעבר לפוליטיקה: שתי חברות שלובות

הסקרים מספרים רק חלק מהסיפור. בין שתי החברות קיימת רשת קשרים צפופה, שאינה נעלמת גם בשיא המשבר. סין היא המדינה שבה לומדים יפנית יותר מבכל מקום אחר בעולם, כמיליון לומדים לפי סקר קרן יפן, וסטודנטים סינים הם הקבוצה הגדולה ביותר של סטודנטים זרים ביפן, יותר ממאה אלף.[58] האנימה והמנגה היפניות פופולריות מאוד בקרב צעירים סינים, ומשחקים, דמויות ומותגים יפניים הם חלק מהתרבות היומיומית בערים הגדולות. כשבוטלו ההופעות בנובמבר 2025, רבים מהמעריצים הסינים הביעו תסכול ואכזבה, לא תמיכה.

הקשרים העסקיים עמוקים גם הם. אלפי חברות יפניות פועלות בסין, ורבות מהן נמצאות שם עשרות שנים. יו״ר קיידנרן, ארגון המעסיקים הגדול של יפן, אמר בנובמבר 2025 שיציבות פוליטית היא תנאי מוקדם לחילופים כלכליים, משפט שמבטא את הדאגה של המגזר העסקי יותר מכל עמדה פוליטית.[59] גם הנתונים על הקולנוע מלמדים משהו: הסרטים היפניים היוו ב-2025 רק כ-3% מהכנסות הקופות בסין, אבל סרטים כמו “קוטל השדים” המשיכו למכור כרטיסים גם בשיא המתיחות.[60] התמונה שעולה מורכבת יותר מזו של הסקרים: עוינות פוליטית עמוקה, לצד סקרנות, צריכה תרבותית וקשרים אישיים שממשיכים להתקיים, גם אם בשקט.

האזור מגיב

קוריאה הדרומית: בין שתי שכנות

קוריאה הדרומית היא המקרה המורכב ביותר, משום שמקומה בחשיבה האסטרטגית של שתי המעצמות נקבע על ידי שלושה גורמים סותרים. הזיכרון הקולוניאלי של השלטון היפני בין 1910 ל-1945, כולל פרשת “נשות הנחמה”, הופך כל שיתוף פעולה ביטחוני עם יפן לנושא רגיש בפוליטיקה הקוריאנית. האיום הצפון-קוריאני והברית עם ארצות הברית דוחפים את סיאול דווקא לשיתוף פעולה עם טוקיו ועם וושינגטון. והתלות הכלכלית בסין, שותפת הסחר הגדולה שלה, מגבילה את מרחב התמרון: אחרי פריסת מערכת ההגנה האמריקנית THAAD ב-2016–2017 הטילה סין על קוריאה לחץ כלכלי לא רשמי, שפגע בתיירות, בתרבות הקוריאנית ובקבוצת לוטה.[61]

הנשיא לי ג׳ה-מיונג, שבא מהמחנה הפרוגרסיבי, ניווט בין הגורמים האלה. כשפרץ המשבר אמר שסיאול לא תתייצב לצד אף אחד מהצדדים, משום שבחירת צד רק תסלים את הסכסוך, והציע שקוריאה תשמש מתווכת היכן שאפשר. בתחילת ינואר 2026 ביקר בבייג׳ינג ונפגש עם שי, וימים ספורים אחר כך התארח אצל טקאיצ׳י בנארה, עיר הולדתה, שם הצהירו השניים על חשיבות שיתוף הפעולה הביטחוני. באפריל הוחלט לשדרג את הדיאלוג בין בכירי משרדי החוץ וההגנה, ובמאי ערכה טקאיצ׳י ביקור גומלין בסיאול.[62] קוריאה היא שותפה של יפן, אבל לא חלק מחזית נגד סין.

טייוואן, הפיליפינים ואוסטרליה

טייוואן הגיבה בסולידריות מופגנת. ב-20 בנובמבר 2025 פרסם הנשיא לאי צ׳ינג-טה תמונות של עצמו אוכל סושי ממאכלי ים יפניים, ולמחרת הסירה טייוואן את ההגבלות שנותרו על יבוא מזון מיפן מאז אסון פוקושימה. ההחלטה תוכננה עוד לפני המשבר, אבל העיתוי הפך אותה למחווה פוליטית, דווקא כשסין חידשה את השעיית יבוא מאכלי הים היפניים.[63]

הפיליפינים ואוסטרליה קרובות יותר לעמדה היפנית. יפן חתמה על הסכם גישה הדדית, שמסדיר אימונים ופריסה של כוחות במדינה השנייה, עם אוסטרליה ב-2022 ועם הפיליפינים ב-2024, ובינואר 2026 נחתם עם מנילה גם הסכם לוגיסטי הדדי (ACSA). מול אוסטרליה מקדמת יפן יצוא של פריגטות משודרגות מדגם מוגאמי, צעד חריג למדינה שעד לפני עשור כמעט לא ייצאה נשק.[64] בבייג׳ינג מפרשים את הרשת הזאת ככיתור; בטוקיו רואים בה ביטוח ומשקל נגד לתלות בארצות הברית.

רוסיה

רוסיה התייצבה לצד סין. ב-2 בדצמבר 2025 נפגש וואנג יי במוסקבה עם מזכיר מועצת הביטחון הרוסית, סרגיי שויגו, והשניים הודיעו על הסכמה רחבה בנושאים הקשורים ליפן ועל מחויבות משותפת לסכל כל ניסיון להחיות את המיליטריזם היפני.[65] הטיסה המשותפת של המפציצים שבוע אחר כך, והסיור הימי המשותף ביולי 2026, נתנו להצהרה ביטוי מעשי. המשבר עם יפן מספק לבייג׳ינג ולמוסקבה עוד מכנה משותף.

כלים לניהול הסכסוך

לאורך השנים פיתחו שתי המדינות שורה של כלים לניהול המחלוקות. רובם עדיין קיימים על הנייר. השאלה היא אם יש מי שמוכן להפעיל אותם.

הבסיס הנורמטיבי הוא ארבעת המסמכים המכוננים, מההודעה המשותפת של 1972 ועד ההצהרה המשותפת של 2008, שקובעים עקרונות של דו-קיום ושל יישוב מחלוקות בדרכי שלום.[66] בייג׳ינג מצטטת אותם כדי לדרוש מיפן לחזור לנוסח של 1972 בשאלת טייוואן; טוקיו מצטטת אותם כדי להזכיר את ההתחייבות לא להשתמש בכוח. בנובמבר 2014 הוסיפו שני הצדדים הסכמה בת ארבע נקודות, שהכירה בכך שיש להם “עמדות שונות” לגבי המתיחות במזרח ים סין. הניסוח אפשר לכל צד לפרש אותו לטובתו, וסלל את הדרך לפגישת אבה ושי באותו חודש.[67]

במישור המעשי, מנגנון התקשורת הימי והאווירי והקו החם הצבאי הם הכלים החשובים ביותר כרגע, משום שנועדו למנוע מתקרית מקומית להפוך לעימות. הסכם הדיג מ-1997 מוכיח שהסדרים מעשיים אפשריים גם בלי הכרעה על ריבונות.[68] לעומת זאת, ההסכמה על פיתוח משותף של שדות גז מ-2008 לא יושמה, ופנייה לבית הדין הבינלאומי לצדק נותרה תאורטית: סין מעדיפה משא ומתן ישיר, ויפן עומדת על כך שבסנקאקו אין מחלוקת שצריך להכריע בה, אף שבמחלוקת על טאקשימה ודוקדו עם קוריאה היא דווקא הציעה לפנות לבית הדין.[69] מעל כל אלה עומדים ערוצי הדיאלוג הלא רשמיים, ליגות ידידות פרלמנטריות, משלחות עסקיות ופגישות בשולי כנסים אזוריים, ששחיקתם היא אחד הגורמים שהופכים את המשבר הנוכחי לקשה במיוחד.

שנג׳ן: הפשרה, לא פיוס

ב-18 וב-19 בנובמבר 2026 תארח סין בשנג׳ן את פסגת מנהיגי APEC. באמצע אוקטובר הודיעה טקאיצ׳י בפרלמנט שתגיע אם החובות הפרלמנטריות יאפשרו. נכון לכתיבת שורות אלה, בתחילת נובמבר, לא נקבעה פגישה בינה לבין שי. לפי דיווח ב”סאות׳ צ׳יינה מורנינג פוסט” מתחילת אוקטובר, שמבוסס על מקורות אנונימיים ולא אושר רשמית, יפן הציעה פגישה כזו, וסין דחתה אותה והציעה במקומה פגישה עם ראש הממשלה לי צ׳יאנג. לפי אותו דיווח, טראמפ האיץ בשי בפגישתם בוושינגטון בספטמבר לדבר עם טקאיצ׳י, ושי השיב שאת היחסים בין סין ליפן ובין סין לארצות הברית יש להפריד.[70]

וואנג מזכיר תקדים: ב-2014, שנתיים אחרי משבר האיים, נפגשו אבה ושי בפסגת APEC בבייג׳ינג, אחרי ההסכמה בת ארבע הנקודות, והפגישה פתחה את ההפשרה של סוף העשור. לדעתו קשה יותר לשחזר את התקדים היום. הוא מצביע גם על פתח אפשרי: דוברי משרד החוץ הסיני דרשו שוב ושוב שיפן תנסח “בכנות, בדיוק ובמלואה” את עמדתה העקבית בשאלת טייוואן. חזרה בה מפורשת של טקאיצ׳י אינה נראית סבירה, אבל ניסוח שמחזיר את יפן לנוסח של 1972 עשוי לאפשר חידוש של דיאלוג.[71]

גם אם תתקיים פגישה, אויאמה מזהירה לא לבלבל בין הפשרה טקטית לבין פיוס. ניסוח רשמי משקף את השינוי: ב”ספר הכחול” הדיפלומטי של 2026, שאושר באפריל, יפן כבר אינה מתארת את סין כ”אחד הקשרים הבילטרליים החשובים ביותר”, ניסוח שליווה את הדו״ח עשר שנים ברציפות, אלא רק כ”מדינה שכנה חשובה”.[72]

ארבעה תרחישים

אפשר להבחין בין ארבעה תרחישים להמשך. אין הם שלבים בתהליך אחד שמוביל בהכרח ממצב למצב, אלא אפשרויות שונות שתלויות בהחלטות מדיניות, ביציבות ההרתעה ובאירועים שאינם בשליטת הצדדים. מה שנאמר עליהם כאן הוא הערכה, לא תחזית.

התרחיש הראשון, והסביר ביותר בטווח הקרוב, הוא דו-קיום קר: יחסים דיפלומטיים מצומצמים, מגעים ברמת שרים מעת לעת, מתיחות צבאית מנוהלת וסחר שממשיך בתחומים שאינם רגישים. המנדט החזק שקיבלה טקאיצ׳י בבחירות לבית התחתון בתחילת 2026 מקטין את הסיכוי לשינוי פוליטי מהיר בטוקיו, וההשקעה הסינית בנרטיב המיליטריזם מקטינה את הסיכוי לשינוי בבייג׳ינג.

התרחיש השני הוא ניתוק כלכלי חלקי: הרחבה הדרגתית של רשימות הפיקוח, סעדי סחר נוספים ומגבלות על מחצבים מצד סין, והאצת ההעברה של שרשראות אספקה מצד יפן. תרחיש כזה עלול להתפתח גם בלי החלטה מפורשת, מתוך הצטברות של צעדים קטנים. הוא תלוי במידה רבה במחיר הכלכלי שכל צד מוכן לשלם, ובמצב הכלכלה הסינית.

התרחיש השלישי הוא משבר צבאי מוגבל: התנגשות ליד הסנקאקו, נעילת מכ״ם שמסתיימת בירי, או תקרית בין כלי שיט. דילמת הביטחון והצפיפות של הכוחות בים ובאוויר מגדילות את הסיכוי לכך, ושחיקת הערוצים הפוליטיים מקשה לעצור הסלמה. משבר כזה אינו מוביל בהכרח למלחמה, אבל עלול לשנות את היחסים לשנים.

התרחיש הרביעי הוא מלחמה אזורית, וכמעט בוודאות הוא יתחיל בטייוואן ולא ביחסים הישירים בין סין ליפן. כאן ייבחנו ההבחנות המשפטיות שתוארו לעיל, ופרדוקס הנטישה וההיגררות יקבל משמעות מעשית. עסקה רחבה בין טראמפ לשי עשויה להשפיע על תרחיש זה לשני הכיוונים: להרגיע את המצר, אבל גם להעמיק את החשש היפני מנטישה ולדחוף את טוקיו להתחמש עוד. וואנג עצמו כתב ב-2025 שכהונתו השנייה של טראמפ עודדה, שלא במתכוון, דווקא שיפור ביחסי סין-יפן.

סיכום

היחסים בין סין ליפן אינם רק סיפור על שתי מדינות שכנות שמתקשות להגיע להסכמה. הם משקפים את התמורות העמוקות שעברה מזרח אסיה במאתיים השנים האחרונות. במשך מאות שנים הייתה סין מקור מרכזי של השפעה תרבותית ומדינית על יפן. בשלהי המאה ה-19 התהפכו יחסי הכוחות: יפן אימצה במהירות את דפוסי המודרניזציה המערבית, הייתה למעצמה תעשייתית וצבאית, ולבסוף השתלטה על חלקים נרחבים מסין. במאה ה-21 השתנתה התמונה שוב. סין חזרה להיות המעצמה הכלכלית והצבאית הגדולה במזרח אסיה, ויפן נדרשת להסתגל למציאות שבה שכנתה אינה רק שותפת סחר חיונית, אלא גם יריבה אסטרטגית.

המשבר שפרץ בנובמבר 2025 לא יצר את היריבות הזאת, אך חשף את עומקה. שאלת טייוואן, המחלוקת על איי סנקאקו, הזיכרון ההיסטורי והברית עם ארצות הברית נקשרים זה בזה ומקשים על הפרדת הסכסוכים. גם התלות הכלכלית, ששימשה במשך עשרות שנים גורם מייצב, נעשתה מקור לחשדנות וללחץ הדדי.

ובכל זאת, אין הכרח שהיריבות תוביל למלחמה. לשתי המדינות יש אינטרס מובהק למנוע עימות צבאי, לשמר קשרים כלכליים חיוניים ולהבטיח את יציבות האזור. השאלה המרכזית אינה אם סין ויפן יתגברו על כל מחלוקותיהן, אלא אם יצליחו לנהל אותן בלי שהחשדנות ההדדית תהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.

הדו-קיום הקר עשוי להתברר אפוא לא כשלב מעבר לקראת פיוס או עימות, אלא כמציאות ממושכת: שתי מעצמות שכנות, שקשורות זו בזו בהיסטוריה, בכלכלה ובגאוגרפיה, ומתקשות לבטוח זו בזו. עתידה של מזרח אסיה תלוי במידה רבה ביכולתן ללמוד לחיות עם הסתירה הזאת.

מקורות נבחרים

מחקרים וספרים

• Aoyama, Rumi. Op-ed on China–Japan relations, 2026.
• Christensen, Thomas J. “China, the U.S.-Japan Alliance, and the Security Dilemma in East Asia.” International Security 23(4), 1999.
• Fravel, M. Taylor. “Explaining Stability in the Senkaku (Diaoyu) Islands Dispute.” In Getting the Triangle Straight, ed. Gerald Curtis et al. Tokyo: JCIE, 2010.
• Herz, John H. “Idealist Internationalism and the Security Dilemma.” World Politics 2(2), 1950.
• Jervis, Robert. “Cooperation Under the Security Dilemma.” World Politics 30(2), 1978.
• Kawashima, Shin. “Prime Minister Sanae Takaichi’s Remarks and Japan–China–Taiwan Relations.” JIIA, January 2026.
• Lim, Darren J., and Victor A. Ferguson. “Informal economic sanctions: the political economy of Chinese coercion during the THAAD dispute.” Review of International Political Economy 29(5), 2022.
• Lind, Jennifer. Sorry States: Apologies in International Politics. Ithaca: Cornell University Press, 2008.
• Mearsheimer, John J. The Tragedy of Great Power Politics. New York: Norton, 2001.
• Mitter, Rana. Forgotten Ally: China’s World War II, 1937–1945. Boston: Houghton Mifflin Harcourt, 2013.
• Organski, A.F.K. World Politics. New York: Knopf, 1958.
• Snyder, Glenn H. “The Security Dilemma in Alliance Politics.” World Politics 36(4), 1984.
• Vogel, Ezra F. China and Japan: Facing History. Cambridge, MA: Harvard University Press, 2019.
• Waltz, Kenneth N. Theory of International Politics. Reading, MA: Addison-Wesley, 1979.
• Wang, Guangtao. “China–Japan Relations in a New Normal: Insights from China.” Toda Peace Institute, April 2026.
• Wang, Zheng. Never Forget National Humiliation. New York: Columbia University Press, 2012.
• Wendt, Alexander. Social Theory of International Politics. Cambridge: Cambridge University Press, 1999.

מסמכים רשמיים, סקרים ונתונים

• Joint Communiqué of the Government of Japan and the Government of the People’s Republic of China, 29 September 1972. Ministry of Foreign Affairs of Japan.
• Japan National Tourism Organization (JNTO). Visitor arrivals, December 2025 – January 2026.
• Japan Joint Staff Office. Press releases, December 2025; July 2026.
• Ministry of Commerce of the PRC. Announcements No. 1, 11, 12, 27, 28 of 2026; preliminary anti-dumping ruling on dichlorosilane, September 2026.
• Japanese Chamber of Commerce and Industry in China. White Paper 2026.
• Pew Research Center. “Views of China and Xi Are Improving Globally.” July 2026.
• Japan Foundation. Survey on Japanese-Language Education Abroad, 2021.

עיתונות

• Al Jazeera; Associated Press; Bloomberg; Caixin; China Daily; Jiji Press / nippon.com; Kyunghyang Shinmun; Reuters; South China Morning Post; Stars and Stripes; Taipei Times; The Japan Times; The Korea Times; The Star; USNI News. התאריכים המדויקים מצוינים בהערות השוליים.

[1]המונח ביפנית: “סונריצו קיקי ג׳יטאי” (存立危機事態). לפי חוקי הביטחון של 2015, הפעלת הגנה עצמית קיבוצית מותנית בשלושה תנאים מצטברים: התקפה מזוינת על מדינה בעלת קשר הדוק ליפן, שיוצרת סכנה ברורה לעצם קיומה של יפן ולזכויות היסוד של אזרחיה; היעדר אמצעי הולם אחר; והגבלת השימוש בכוח למינימום הנדרש. ההחלטה מחייבת הכרזה של הממשלה ואישור של הפרלמנט.

[2]את השאלה הציג חבר הפרלמנט קאצויה אוקדה מהמפלגה החוקתית-דמוקרטית, בדיון בוועדת התקציב של בית הנבחרים. על ההסתייגות מ-10 בנובמבר ראו Asia News Network, 11.11.2025; על הפרשנות: Kawashima Shin, “Prime Minister Sanae Takaichi’s Remarks and Japan–China–Taiwan Relations: The Logic Behind China’s Unyielding Position”, JIIA, 14.1.2026.

[3]Wang Guangtao, “China–Japan Relations in a New Normal: Insights from China”, Toda Peace Institute, 15.4.2026; פורסם מחדש באתר המכון ללימודים בינלאומיים של אוניברסיטת פודאן. וואנג משמש סגן מנהל המרכז ללימודי יפן בפודאן. המכון מוגדר בידי משרד החוץ הסיני כשותף מחקרי למחקר מדיניות, ויש לקרוא את דבריו כקול אקדמי סיני מתון שפועל בתוך המסגרת הרשמית.

[4]על הפוסט של שואה ג׳יאן ועל הגנת משרד החוץ הסיני עליו ראו מאמר המערכת של Taipei Times, 20.11.2025.

[5]Rumi Aoyama (אוניברסיטת וסדה), מאמר דעה על יחסי סין-יפן, 2026. התזה בדבר “דו-קיום קר” נשענת על המאמר הזה, ונבחנת כאן מול פרשנויות נוספות.

[6] רפורמות טאיקה (Taika Reforms) – סדרת רפורמות מדיניות, מנהליות וכלכליות שהחלו ביפן בשנת 645, בעקבות הפיכה שהביאה להדחת בית סוגה (Soga), אשר צבר כוח רב בחצר הקיסרית. את הרפורמות הובילו הנסיך נאקה נו אוֹאֶה (Naka no Ōe), לימים הקיסר טנג’י, ונאקאטומי נו קמאטארי (Nakatomi no Kamatari). מטרתן הייתה לחזק את השלטון הקיסרי ולצמצם את כוחם של ראשי השבטים ובתי האצולה, בהשראת דגם המדינה הריכוזית של סין בתקופת שושלת טאנג (Tang). הרפורמות כללו הכרזה על העברת הקרקעות והאוכלוסייה לסמכות הקיסר, ארגון מחדש של המנהל המחוזי, עריכת מפקדי אוכלוסין והנחת יסודות למערכת מיסוי ולחלוקת קרקעות. יישומן היה הדרגתי וחלקי, והן סללו את הדרך להתגבשות מדינת הרִיצוּרְיוֹ (Ritsuryō), המבוססת על מערכת חוקים ומוסדות מנהל בהשראה סינית, בשלהי המאה השביעית ובראשית המאה השמינית. הרפורמות ממחישות את עומק השפעתה של הציוויליזציה הסינית על עיצוב מוסדות השלטון ביפן הקדומה, לצד התאמתם למציאות החברתית והפוליטית המקומית.

[7]לסקירה רחבה של אלף וחמש מאות שנות יחסים ראו Ezra F. Vogel, China and Japan: Facing History (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2019).

[8]מילים כמו “כלכלה” (經濟/経済), “חברה” (社會/社会) ו”מהפכה” (革命) קיבלו את משמעותן המודרנית ביפן של תקופת מייג׳י ועברו משם לסינית. ראו Vogel, China and Japan, לעיל.

[9]Rana Mitter, Forgotten Ally: China’s World War II, 1937–1945 (Boston: Houghton Mifflin Harcourt, 2013). הערכות מספר הקורבנות הסינים במלחמה נעות בין 14 ל-20 מיליון.

[10]עקרון “סייקיי בונרי” הנחה את הסחר בין יפן לרפובליקה העממית עוד לפני כינון היחסים, למשל בהסדר הסחר מ-1962 שנודע כ”סחר LT”, על שם החותמים ליאו צ׳נג-ג׳י וטאצונוסוקה טקאסאקי.

[11]ההודעה המשותפת של ממשלת יפן וממשלת הרפובליקה העממית של סין, 29.9.1972, סעיפים 2–3, באתר משרד החוץ היפני. סעיף 8 בהצהרת פוטסדאם קבע שיש ליישם את תנאי הצהרת קהיר, שלפיה טייוואן תוחזר ל”רפובליקה של סין”. יפן ויתרה על טייוואן בחוזה סן פרנסיסקו (1951), אך החוזה לא קבע לאיזו מדינה תעבור הריבונות.

[12]הסכום המצטבר של הסיוע היפני לפיתוח (ODA) לסין, הלוואות, מענקים וסיוע טכני, מוערך בכ-3.6 טריליון ין. ההמרה לדולרים תלויה בשער של כל שנה.

[13]היקף ההגבלה ב-2010 ומידת הכוונה שמאחוריה שנויים במחלוקת בין חוקרים. חלקם רואים בה האטה לא רשמית ולא חרם כולל, וטוענים שהשפעתה הכלכלית הייתה מוגבלת. השפעתה על החשיבה היפנית בתחום הביטחון הכלכלי אינה שנויה במחלוקת.

[14]אזור הזיהוי להגנה אווירית הוכרז ב-23.11.2013. חוק הים הטריטוריאלי והאזור הסמוך של הרפובליקה העממית (1992) מונה את האיים במפורש בין שטחי סין.

[15]החלטת הממשלה היפנית מ-14.1.1895. עמדות הצדדים מפורטות באתרי משרדי החוץ של יפן ושל הרפובליקה העממית. גם הרפובליקה הסינית בטייוואן תובעת את האיים, בשם “טיאויוטאי”.

[16]הסקר הגיאולוגי בחסות ועדת האו״ם לכלכלת אסיה והמזרח הרחוק (ECAFE) נערך ב-1968 ופורסם ב-1969. טייוואן והרפובליקה העממית הגישו תביעות רשמיות לאיים ב-1971.

[17]אמנת האו״ם בדבר דיני הים (1982), סעיפים 74 ו-83 (תיחום אזור כלכלי בלעדי ומדף יבשתי בין מדינות שחופיהן סמוכים או נשקפים זה לזה) וסעיף 121(3) (סלעים שאינם יכולים לקיים מגורי אדם או חיים כלכליים משלהם אינם מזכים באזור כלכלי בלעדי). שתי המדינות אשררו את האמנה ב-1996.

[18]ההסכמה מיוני 2008 על פיתוח משותף בחלק מהשדות במזרח ים סין לא יושמה. יפן מוחה מאז על הקמת פלטפורמות סיניות בצד הסיני של קו האמצע, סמוך לקו.

[19]Japan Joint Staff Office, הודעה מ-21.7.2026; USNI News, 22.7.2026; Reuters, 21.7.2026. המטה המשותף היפני ציין שהפעילות לא הפרה את החוק הבינלאומי. משרד החוץ הסיני דחה את המחאה בטענה שאוקינוטורישימה היא “סלע” שאינו מזכה באזור כלכלי בלעדי.

[20]הגרסה הסינית נשענת בין השאר על דבריו הפומביים של דנג שיאופינג בטוקיו באוקטובר 1978. ממשלת יפן מכחישה רשמית שהושגה הסכמה להקפאת הסוגיה. ראו M. Taylor Fravel, “Explaining Stability in the Senkaku (Diaoyu) Islands Dispute”, in Gerald Curtis et al. (eds.), Getting the Triangle Straight (Tokyo: JCIE, 2010).

[21]הילרי קלינטון כשרת החוץ (2010), צ׳אק הייגל כשר ההגנה (2013), וברק אובמה, בביקורו בטוקיו באפריל 2014, כנשיא המכהן הראשון שאמר זאת בפומבי. ממשלים מאוחרים יותר חזרו על ההתחייבות.

[22]המרחק בין יונאגוני לחופה המזרחי של טייוואן הוא כ-110 קילומטרים. ביונאגוני פועלת מאז 2016 יחידת מעקב חופי של כוחות ההגנה העצמית.

[23]החוק בדבר “מצב בעל השפעה חשובה” (重要影響事態) מאפשר סיוע לוגיסטי לכוחות זרים; “מצב המאיים על הישרדות” (存立危機事態) מאפשר הגנה עצמית קיבוצית בתנאים שפורטו לעיל; ו”מצב של התקפה מזוינת” (武力攻撃事態) הוא התקפה ישירה על יפן, שבה חלה הגנה עצמית רגילה וגם סעיף 5 לאמנת הביטחון עם ארצות הברית. ההבחנות לקוחות מחבילת חוקי הביטחון של 2015.

[24]אבה אמר את הדברים בדצמבר 2021, בנאום בפורום של מכון מחקר טייוואני, כשכבר לא כיהן כראש ממשלה. גם טארו אסו, סגן ראש ממשלה לשעבר, אמר דברים ברוח דומה. ראו CNA, 7.11.2025.

[25]וואנג, “China–Japan Relations in a New Normal”, לעיל.

[26]קומייטו פרשה מהקואליציה עם המפלגה הליברלית-דמוקרטית באוקטובר 2025, אחרי בחירתה של טקאיצ׳י לראשות המפלגה. הטענה על השפעת התדמית “הפרו-סינית” בבחירות היא של וואנג, והוא עצמו מנסח אותה כדיווח ולא כממצא.

[27]John H. Herz, “Idealist Internationalism and the Security Dilemma”, World Politics 2(2), 1950; Kenneth N. Waltz, Theory of International Politics (Reading, MA: Addison-Wesley, 1979); Robert Jervis, “Cooperation Under the Security Dilemma”, World Politics 30(2), 1978; Thomas J. Christensen, “China, the U.S.-Japan Alliance, and the Security Dilemma in East Asia”, International Security 23(4), 1999.

[28]לפי משרד ההגנה היפני, מטוסי J-15 מנושאת המטוסים “ליאונינג” נעלו פעמיים מכ״ם בקרת אש על מטוסים יפניים בדצמבר 2025; סין הכחישה. הטיסה המשותפת התקיימה ב-9.12.2025 (USNI News, 9.12.2025), והתרגיל האמריקני-יפני ב-10.12.2025 (Stars and Stripes, 11.12.2025). המטה המשותף היפני הכחיש שהתרגיל היה תגובה לאירוע מסוים.

[29]מנגנון התקשורת הימי והאווירי בין משרדי ההגנה הוקם ביוני 2018, וקו חם בין הצבאות הופעל ב-2023.

[30]A.F.K. Organski, World Politics (New York: Knopf, 1958), על תאוריית מעבר העוצמה; John J. Mearsheimer, The Tragedy of Great Power Politics (New York: Norton, 2001), על הריאליזם ההתקפי.

[31]Alexander Wendt, Social Theory of International Politics (Cambridge: Cambridge University Press, 1999); Zheng Wang, Never Forget National Humiliation: Historical Memory in Chinese Politics and Foreign Relations (New York: Columbia University Press, 2012).

[32]Arab News, 15.2.2026; Bloomberg, 16.2.2026.

[33]המאמר מ-2013 פורסם ב”ז׳נמין ז׳יבאו” בידי שני חוקרים מהאקדמיה הסינית למדעי החברה. על הקשרים בין מוסדות סיניים לפעילים בעד עצמאות אוקינאווה ראו הסקירה השנתית של סוכנות המודיעין לביטחון הציבור של יפן (PSIA) לשנת 2016. סוכנויות מודיעין אינן מפרסמות את ראיותיהן, ולכן יש לראות בכך הערכה ולא ממצא.

[34]הביטוי “הפקק בבקבוק” יוחס ב-1990 למפקד הנחתים האמריקני ביפן, הגנרל הנרי סטקפול.

[35]Glenn H. Snyder, “The Security Dilemma in Alliance Politics”, World Politics 36(4), 1984.

[36]אויאמה, לעיל.

[37]על התמיכה המילולית האמריקנית בטוקיו ראו The Washington Times, 11.12.2025. על הריחוק האמריקני מעמדת יפן בשאלת טייוואן ראו דברי החוקר לי צ׳אנג-מין מאוניברסיטת הנקוק ללימודי חוץ, שצוטטו ב-Reuters, ינואר 2026.

[38]לשכת המסחר והתעשייה היפנית בסין, הספר הלבן לשנת 2026, כפי שדווח ב-China Economic Review וב-Caixin, 12.6.2026. הנתונים נמדדים בדולרים ומבוססים על נתוני המכס הסיניים. בסדרות אחרות מתקבלים היקפים שונים, למשל כ-322 מיליארד דולר. בחישוב בין לפי נתוני משרד האוצר היפני ירד היצוא היפני לסין ב-2025 ב-0.4% והיבוא עלה ב-5.5% (nippon.com, Japan Data). לכן אין להשוות בין נתונים מסדרות שונות.

[39]חוק פיקוח היצוא של הרפובליקה העממית (2020) והתקנות על פריטים דו-שימושיים (2024) מסדירים את רשימות הפיקוח והמעקב. חקירות היצף מתנהלות לפי תקנות ההיצף הסיניות, ובמתכונתן הן תואמות את כללי ארגון הסחר העולמי. השעיות יבוא מזון מנומקות בבטיחות מזון. החוק הסיני נגד סנקציות זרות (2021) לא הופעל, למיטב ידיעתי, נגד יפן במשבר הנוכחי.

[40]הודעה מס׳ 1 לשנת 2026 של משרד המסחר הסיני, 6.1.2026; Reuters, כפי שפורסם ב-ThePrint. הדיווח על האטה במשלוחים לחברות אזרחיות פורסם ב-The Wall Street Journal.

[41]הודעות מס׳ 11 ו-12 (24.2.2026) ומס׳ 27 ו-28 (29.6.2026) של משרד המסחר הסיני. ראו סיכומי משרד עורכי הדין Han Kun, מרץ 2026, ו-Al Jazeera, 29.6.2026.

[42]Jiji Press, 21.11.2025; Kyunghyang Shinmun, 21.11.2025.

[43]Jiji Press, כפי שפורסם ב-nippon.com, 7.9.2026; Associated Press, 8.9.2026; South China Morning Post, 7.9.2026. שיעור הפיקדון: 99.2% לשין-אטסו ולשאר היצרנים, 80.8% למיזם המשותף של דנקה ו-Air Liquide. משרד המסחר הסיני לא הזכיר רקע פוליטי. החקירה נפתחה בינואר 2026, אבל עתירות מסוג זה מוכנות חודשים מראש, ולכן הקשר הסיבתי למשבר לא הוכח.

[44]על מגבלות הרישוי הסיניות על שבעה מחצבים נדירים כבדים (אפריל 2025) ועל מגבלות היצוא היפניות על 23 סוגי ציוד לייצור שבבים (יולי 2023) ראו הודעות משרד המסחר הסיני ומשרד הכלכלה, המסחר והתעשייה היפני (METI). על חלקה של סין בעיבוד המחצבים הנדירים ראו East Asia Forum, לעיל.

[45]East Asia Forum, 19.3.2026 (“Lessons from Japan’s rare earth shock”); The New York Times, על בסיס נתוני JOGMEC, מעריך את התלות ב-60% עד 70%.

[46]תכנית הסבסוד להעברת ייצור מסין ליפן או לדרום-מזרח אסיה הושקה ב-2020. ההנחיה להוציא ציוד של וואווי ו-ZTE מהרכש הממשלתי ניתנה ב-2018.

[47]CCTV, כפי שדווח ב-South China Morning Post, 1.12.2025; על ההנחיה לחברות התעופה ראו Bloomberg, כפי שפורסם ב-Business Standard, 25.11.2025.

[48]Japan National Tourism Organization (JNTO), נתוני ינואר 2026, כפי שדווחו ב-Jiji Press וב-AFP, 18.2.2026. בדצמבר 2025 נרשמה ירידה של 45.3%.

[49]Taipei Times, 28.11.2025; Caixin, 19.11.2025; Al Jazeera, 18.11.2025; Anime News Network, 29.11.2025; The Korea Times, 28.11.2025; TRT World, 3.12.2025.

[50]Zheng Wang, Never Forget National Humiliation, לעיל. אולם הזיכרון לקורבנות טבח נאנג׳ינג נפתח ב-1985, ויום הזיכרון הלאומי, 13 בדצמבר, נקבע בחוק ב-2014.

[51]בין 14 האישים שסווגו כפושעי מלחמה מדרגה A והונצחו ביסוקוני ב-1978, שניים, יוסוקה מצואוקה ואוסאמי נגאנו, מתו במהלך המשפט בטוקיו ולא הורשעו.

[52]Jennifer Lind, Sorry States: Apologies in International Politics (Ithaca: Cornell University Press, 2008). ההצהרות העיקריות: הצהרת קונו (1993), הצהרת מורייאמה (1995), הצהרת קואיזומי (2005) והצהרת אבה במלאת 70 שנה לסיום המלחמה (2015).

[53]Pew Research Center, “Views of China and Xi Are Improving Globally”, יולי 2026 (סקר אביב 2026 ב-37 מדינות). על סקר ג׳נרון NPO לשנת 2024 ראו פרסומי הארגון.

[54]Taiwan News, נובמבר 2025, בסיכום של סקרים מוקדמים ביפן. נוסחי השאלות בסקרים השונים אינם זהים, ולכן הם מאפשרים לזהות מגמה בלבד.

[55]וואנג, “China–Japan Relations in a New Normal”, לעיל.

[56]The Star (מלזיה), 20.5.2026.

[57]וואנג, לעיל. פרטים נוספים על הפורץ ועל מניעיו לא פורסמו באופן רשמי.

[58]על היקף לומדי היפנית ראו סקר קרן יפן (Japan Foundation) על הוראת השפה היפנית בעולם, 2021; על הסטודנטים הזרים ביפן ראו נתוני ארגון שירותי הסטודנטים של יפן (JASSO). על חלקם של הסרטים היפניים בקופות בסין ראו Caixin, 19.11.2025.

[59]The Vibes, על בסיס סוכנויות הידיעות, 18.11.2025.

[60]ראו לעיל.

[61]על הלחץ הכלכלי הסיני על קוריאה הדרומית אחרי פריסת THAAD ב-2016–2017, ובעיקר על תעשיית התיירות, התרבות הקוריאנית וקבוצת לוטה, ראו Darren J. Lim and Victor A. Ferguson, “Informal economic sanctions: the political economy of Chinese coercion during the THAAD dispute”, Review of International Political Economy 29(5), 2022.

[62]The Korea Times (Yonhap), 3.12.2025; Reuters, 12.1.2026. על הפגישה בנארה ועל המשך המגעים ראו Jiji Press, 13.1.2026; Asia News Network, 13.4.2026; The Financial News, 19.5.2026.

[63]Jiji Press ו-AFP, 20–21.11.2025. הכוונה להסיר את ההגבלות פורסמה כבר בספטמבר 2025, לפני המשבר.

[64]KEIA, “What Japan’s 2026 Defense White Paper Says About South Korea”, אוגוסט 2026; על הפריגטות ראו China Daily Hong Kong, 31.5.2026, מקור רשמי סיני שמציג את המהלך כחלק מ”קנוניה” נגד סין.

[65]South China Morning Post, 3.12.2025; China Daily, 3.12.2025.

[66]ההודעה המשותפת (1972), הסכם השלום והידידות (1978), ההצהרה המשותפת (1998) וההצהרה המשותפת על “יחסים הדדיים מועילים על בסיס אסטרטגי” (2008).

[67]ההסכמה בת ארבע הנקודות, 7.11.2014. על החתימה הופקדו יועץ הביטחון הלאומי היפני שוטארו יאצ׳י וחבר מועצת המדינה הסיני יאנג ג׳יֶצ׳י.

[68]הסכם הדיג בין יפן לסין נחתם ב-1997 ונכנס לתוקף ב-2000.

[69]ב-1954, ב-1962 וב-2012 הציעה יפן לקוריאה הדרומית להביא את המחלוקת על טאקשימה/דוקדו לבית הדין הבינלאומי, וקוריאה סירבה.

[70]The Japan Times, 18.10.2026. הדיווח על הסירוב הסיני ועל השיחה בין טראמפ לשי פורסם ב-South China Morning Post, 8.10.2026, על בסיס מקורות אנונימיים, וצוטט ב-Kyunghyang Shinmun באותו יום. הוא לא אושר רשמית.

[71]וואנג, לעיל, בהתייחסו להצהרות דוברי משרד החוץ הסיני מנובמבר 2025.

[72]nippon.com (Jiji Press), 10.4.2026.