כתב: גילי חסקין, 06-11-2026

תקציר

המאמר עוסק בסאנאה טקאיצ׳י, האישה הראשונה בראשות ממשלת יפן, שנבחרה באוקטובר 2025 והובילה את המפלגה הליברל־דמוקרטית לניצחון חסר תקדים בבחירות פברואר 2026. הוא מציג את מבנה המערכת הפוליטית היפנית, את מסלול חייה של טקאיצ׳י, שלא צמחה בשושלת פוליטית, ואת זיקתה לשינזו אבה ולמרגרט תאצ׳ר. בהמשך נבחנים המשבר במפלגת השלטון ועליית הימין הפופוליסטי, הלחצים הכלכליים של חוב ציבורי, ין חלש ויוקר מחיה, הוויכוח על עובדים זרים ועל תיירות יתר, ומדיניות החוץ והביטחון שלה, ובכלל זה ההתבטאות על טאיוואן שהציתה משבר חריף עם סין. המאמר דן גם בזיכרון ההיסטורי ובמקדש יסוקוני, בשובה של האנרגיה הגרעינית ובעמדותיה השמרניות בשאלות של מגדר ומשפחה. טענתו המרכזית היא שטקאיצ׳י מגלמת שילוב של חידוש סמלי ושמרנות אידיאולוגית, ושדרך דמותה אפשר לקרוא את המתחים המעצבים את יפן בת זמננו. בסיכום היא מוצבת מול ראשי ממשלה שקדמו לה, מקאקואיי טנאקה ויאסוהירו נקאסונה ועד ג׳ונאיצ׳ירו קואיזומי, שינזו אבה ופומיו קישידה.

ראו גם באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; מעמד האשה ביפן של ימינו

להרצאה על יפן

השאלות המרכזיות עליהן עונה המאמר

1. כיצד הצליחה סאנאה טקאיצ’י להפוך לאישה הראשונה בראשות ממשלת יפן, ומה מלמדת עלייתה על מעמד הנשים בחברה היפנית?

2. כיצד פועלת המערכת הפוליטית ביפן, ומהם הגורמים שאפשרו לטקאיצ’י להפוך ממשבר פוליטי לניצחון אלקטורלי חסר תקדים בבחירות פברואר 2026?

3. כיצד עיצבו הרקע האישי, מסלול הקריירה והקשר עם שינזו אבה את תפיסת עולמה הפוליטית של טקאיצ’י, ובאיזו מידה מוצדקת השוואתה למרגרט תאצ’ר?

4. מהם שורשי המשבר של המפלגה הליברל־דמוקרטית, וכיצד השפיעו שערוריות השחיתות, היחלשות האמון בממסד ועליית הימין הפופוליסטי על הפוליטיקה היפנית?

5. מהי מדיניותה הכלכלית של טקאיצ’י, כיצד היא ממשיכה את מורשת האבנומיקס, וכיצד היא מבקשת להתמודד עם החוב הציבורי, היחלשות הין, האינפלציה ויוקר המחיה?

6. כיצד מתמודדת יפן עם הזדקנות האוכלוסייה, המחסור בכוח אדם והצורך בעובדים זרים, ומדוע הפכו ההגירה ותיירות היתר לסוגיות פוליטיות וחברתיות נפיצות?

7. כיצד משנה טקאיצ’י את תפיסת הביטחון הלאומי של יפן, ומה משמעות שאיפתה לחזק את כוחות ההגנה העצמית ולשנות את החוקה הפציפיסטית?

8. מדוע חוללו התבטאויותיה של טקאיצ’י בנוגע לטאיוואן משבר ביחסי יפן וסין, וכיצד משפיעים המתחים האזוריים והברית עם ארצות הברית על מדיניות החוץ היפנית?

9. כיצד משתקפות עמדותיה הלאומיות והשמרניות של טקאיצ’י בוויכוחים על זיכרון מלחמת העולם השנייה, מקדש יסוקוני, מעמד הקיסרות, זכויות נשים ומבנה המשפחה המסורתי?

10. האם עלייתה של טקאיצ’י מסמנת מפנה היסטורי בדרכה של יפן, או המשכיות של המסורת השמרנית שעיצבה את המדינה מאז מלחמת העולם השנייה, ומה מבדיל אותה מראשי הממשלה שקדמו לה?

עשר השאלות משקפות את הטענה המרכזית של המאמר: טקאיצ’י מגלמת פרדוקס יפני — אישה שפרצה את תקרת הזכוכית הפוליטית, אך מבקשת לחזק רבים מן הערכים והמוסדות השמרניים של החברה שהציבה אותה בפסגה. דרך דמותה נבחנים המתחים שבין מסורת למודרניות, בין לאומיות לגלובליזציה ובין הפציפיזם של יפן שלאחר המלחמה לבין שאיפתה להפוך למעצמה אסטרטגית בעלת יכולת פעולה עצמאית.

בסוף אוקטובר 2025, ימים ספורים אחרי שנכנסה לתפקידה, אירחה ראש ממשלת יפן החדשה את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בטוקיו. בתום הפגישה העניקה לו מחבט גולף ששימש את שינזו אבה (Shinzō Abe), הפטרון הפוליטי שלה, שנרצח שלוש שנים קודם לכן. את המחבט קיבלה מאלמנתו של אבה, אקיה.[1] אבה וטראמפ הרבו לשחק גולף יחד בכהונתו הראשונה של טראמפ, והמחבט היה הודעה ברורה: היא באה מבית מדרשו של אבה ומתכוונת להמשיך בדרכו.

מי שהגישה את המתנה ניגנה בצעירותה בתופים בלהקת הבי מטאל, נהגה לרכוב על אופנוע, והגיעה לפרלמנט בלי אב או סב שהחזיקו במושב לפניה. היא גם האישה הראשונה שעומדת בראש ממשלת יפן, ובה בעת אחת הפוליטיקאיות השמרניות ביותר בה: היא מתנגדת לכך שבני זוג נשואים יחזיקו בשמות משפחה נפרדים, ודוחה את האפשרות שאישה תעלה על כס הקיסרות.

כיצד הגיעה דווקא נציגת האגף הלאומי־שמרני לפסגה שנשים לא הגיעו אליה לפניה? כיצד הפכה מנהיגה שירשה מפלגה מוכת שערוריות וממשלת מיעוט לבעלת הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר ביפן שלאחר המלחמה, בתוך ארבעה חודשים בלבד? ומדוע הביא משפט אחד שאמרה בוועדה פרלמנטרית, בתשובה לשאלה על טאיוואן, את סין להזהיר את אזרחיה מפני נסיעה ליפן? התשובות מובילות אל מעבר לסיפורה האישי, אל השאלות שיפן מתמודדת איתן בעשור הנוכחי.

פתיחה

באוקטובר 2025 התייצבה לראשונה בתולדות יפן אישה בראש ממשלתה. במדינה שבה ההיררכיה הגברית מושרשת עמוק במערכת הפוליטית, היה זה רגע היסטורי. אלא שהאישה שפרצה את תקרת הזכוכית לא באה לערער על הסדר השמרני, אלא דווקא לחזק אותו. סאנאה טקאיצ’י (Sanae Takaichi), שהגיעה לפסגת השלטון בלי להשתייך לשושלת פוליטית, מתנגדת לשינויים במבנה המשפחה המסורתי, שוללת את האפשרות שאישה תירש את כס הקיסרות ומבקשת לחזק את הגאווה הלאומית. עלייתה מעוררת שאלה מסקרנת: כיצד דווקא פוליטיקאית שמרנית כל כך הייתה לאישה הראשונה שהגיעה לעמדה הבכירה ביותר בשלטון היפני?

כדי להבין את הצלחתה של טקאיצ’י, יש להתבונן בחברה שהעלתה אותה לשלטון. יפן היא מעצמה טכנולוגית מתקדמת, שמוסדותיה החברתיים והפוליטיים משמרים דפוסים שהתגבשו לפני דורות. אוכלוסייתה מזדקנת ומתמעטת, המחסור בכוח אדם גובר, והצורך בעובדים זרים מעורר ויכוח נוקב על זהות לאומית ושייכות. הכלכלה, שהייתה במשך עשורים סמל לעוצמה ולחדשנות, מתמודדת עם צמיחה איטית, חוב ציבורי עצום ושחיקה בכוח הקנייה. במקביל, התחזקותה של סין והמתיחות סביב טאיוואן מחייבות את טוקיו לבחון מחדש את תפיסת הביטחון שלה ואת גבולות מדיניותה הפציפיסטית. אלה תהליכים עמוקים, שהחלו הרבה לפני עלייתה של טקאיצ’י ואינם תלויים בה בלבד.

טקאיצ’י מציעה לתהליכים הללו תשובה פוליטית מובהקת. היא מבקשת לחזק את יכולותיה הצבאיות של יפן, להרחיב את ההשקעה הממשלתית בתעשיות אסטרטגיות ולהגן על מוסדות חברתיים מסורתיים. מסלול חייה יוצא דופן בנוף הפוליטי היפני: בצעירותה ניגנה בתופים בלהקת הבי מטאל ורכבה על אופנועים, ובהמשך הייתה לאחת מנציגותיו הבולטות של האגף הלאומי־שמרני. היא מעריצה את מרגרט תאצ’ר, אך בניגוד לראש ממשלת בריטניה לשעבר, שדגלה בצמצום מעורבות המדינה במשק, מצדדת דווקא במדיניות כלכלית מרחיבה. את עיקר השראתה הפוליטית היא שואבת משינזו אבה, שאת מורשתו היא מבקשת להמשיך ולהתאים לנסיבות החדשות.

בתוך ארבעה חודשים בלבד הפכה טקאיצ’י ממנהיגת מפלגת שלטון במשבר לראש ממשלה הנהנית מרוב פרלמנטרי חסר תקדים. הצלחתה קשורה גם לשינויים במערכת הפוליטית היפנית: שחיקת האמון במפלגות הוותיקות, עליית הימין הפופוליסטי, התגברות החששות מפני יוקר המחיה והמתיחות ביחסים עם סין. אולם אין לראות בניצחונה הוכחה לכך שהחברה היפנית כולה אימצה את השקפת עולמה. יפן אינה מקשה פוליטית אחת, ובתוכה מתקיים ויכוח מתמשך על הגירה, ביטחון, זכויות נשים, זיכרון היסטורי והיחסים עם שכנותיה.

טקאיצ’י היא אפוא דמות מפתח להבנת הפוליטיקה היפנית העכשווית, אך אין לזהות בינה לבין המדינה שהיא מנהיגה. השקפת עולמה מייצגת זרם רב־השפעה בחברה היפנית, ולא את מלוא קשת עמדותיה. סיפורה מאפשר לבחון כיצד מגיבה ההנהגה השמרנית לאתגרים כלכליים, דמוגרפיים ואסטרטגיים, ועד כמה היא מסוגלת לתרגם את הישגיה האלקטורליים לשינויים ממשיים.

סיפורה של סאנאה טקאיצ’י הוא אפוא יותר מביוגרפיה של אישה יוצאת דופן. הוא פותח צוהר אל חברה המתמודדת עם לחצים מבית ומחוץ, ואל מערכת פוליטית המבקשת להגדיר מחדש את סדרי העדיפויות שלה. השאלה אינה רק כיצד הצליחה אישה שמרנית להגיע לפסגת השלטון במדינה בעלת מסורת פוליטית גברית, אלא מדוע מצאו עמדותיה אוזן קשבת דווקא בתקופה הזאת, ומה עשוי להשתנות ביפן בעקבות עלייתה.

1. פריצת תקרת הזכוכית בנוסח שמרני

באוקטובר 2025 נבחרה לראשונה אישה לעמוד בראש ממשלת יפן, 140 שנה מאז כינון מוסד ראש הממשלה במתכונתו המודרנית, ב־1885. סאנאה טקאיצ׳י (Sanae Takaichi), פוליטיקאית שמרנית ממחוז נארה, הגיעה לפסגת השלטון במדינה שבה הפוליטיקה הארצית נשלטה במשך דורות בידי גברים. הדבר נכון במיוחד להנהגת המפלגה הליברל־דמוקרטית (LDP, Liberal Democratic Party). רבים מבכירי המפלגה צמחו במשפחות בעלות מסורת פוליטית ארוכה, תופעה המוכרת ביפן בשם סֵשׁוּ גִּיאִין (Seshū Giin, hereditary politicians), ״נבחרים תורשתיים״. אצל נבחרים אלה המושב בפרלמנט, יחד עם רשת התומכים המקומית וקופת המימון, עובר מאב לבן או לחתן כמעט כירושה משפחתית.

אלא שבחירתה של טקאיצ׳י אינה משתלבת בנרטיב המוכר של פריצת דרך פמיניסטית. היא לא הגיעה לשלטון כנציגת תנועה המבקשת לשנות מן היסוד את יחסי המגדר בחברה היפנית, אלא כאחת הדמויות המזוהות ביותר עם האגף הלאומי־שמרני של ה־‪LDP. היא מצדדת בחיזוק הצבא ובהרחבת יכולותיה האסטרטגיות של יפן, בשימור מוסדות משפחתיים מסורתיים ובמדיניות כלכלית המעניקה למדינה תפקיד מרכזי בפיתוח תעשיות חיוניות. עלייתה אינה מסמלת מרד בממסד השמרני של המפלגה, אלא את התחדשותו לנוכח אתגרי התקופה.

ניצחונה בבחירות לבית הנבחרים בפברואר 2026, שהעניק למפלגתה לבדה רוב של יותר משני שלישים, חיזק מאוד את מעמדה. מנהיגה שנבחרה על רקע משבר מפלגתי עמוק הפכה בתוך ארבעה חודשים לראש ממשלה בעלת הבסיס הפרלמנטרי הרחב ביותר שהיה למפלגה אחת ביפן מאז מלחמת העולם השנייה.

דמותה של טקאיצ׳י מאפשרת לבחון כמה מן המתחים המרכזיים המעצבים את יפן בת זמננו: בין מסורת למודרניזציה, בין זהות לאומית לבין התלות בעובדים זרים, בין מחויבות חוקתית לפציפיזם לבין התחזקות צבאית, ובין הישגים סמליים של נשים לבין המשך קיומם של מבנים חברתיים שמרניים. סיפורה הוא סיפורה של אישה שהגיעה לפסגת השלטון, וגם סיפורה של מדינה המחפשת את מקומה בעולם המשתנה במהירות.

2. המסגרת: כיצד פועלת המערכת הפוליטית ביפן

קורא שאינו מכיר את המערכת הפוליטית היפנית יתקשה להעריך את משמעות עלייתה של טקאיצ׳י בלי הסבר קצר על מבנה השלטון. יפן היא מונרכיה חוקתית בעלת משטר פרלמנטרי. החוקה, שנכנסה לתוקף ב־1947 בתקופת הכיבוש האמריקאי, מגדירה את הקיסר ״סמל המדינה ואחדות העם״ ושוללת ממנו כל סמכות שלטונית. תפקידיו טקסיים: הוא ממנה את ראש הממשלה שבחר הפרלמנט, מכנס את הפרלמנט ומפזר את בית הנבחרים, והכול לפי עצת הממשלה ובאישורה. מוקד הכוח נמצא בפרלמנט, הקרוי בלועזית “הדיאט” (‪Diet) וביפנית קוֹקַּאי (‪Kokkai). הכינוי האנגלי מקורו במילה הלטינית dieta, שנגזרה מ־dies, ״יום״, ושימשה באירופה של ימי הביניים לכינוסים שנקבעו ליום מסוים, ובהם אספות הקיסרות הרומית הקדושה. הוא דבק בפרלמנט היפני, משום שחוקת מייג׳י מ־1889 נוסחה על פי הדגם הפרוסי־גרמני, והפרלמנט שהוקם לפיה תורגם לאנגלית Imperial Diet, כמו המוסדות הגרמניים שעליהם התבסס.

הדיאט מורכב משני בתים. בית הנבחרים, שׁוּגִיאִין (‪Shūgiin, House of Representatives), הבית התחתון, מונה 465 חברים הנבחרים לכהונה של ארבע שנים לכל היותר, בשיטה מעורבת: 289 מהם נבחרים במחוזות אישיים והשאר ברשימות יחסיות אזוריות. ראש הממשלה רשאי להביא לפיזור הבית בכל עת, ולכן בחירות מוקדמות הן כלי פוליטי שגור. בית היועצים, סַנְגִיאִין (‪Sangiin, House of Councillors), הבית העליון, מונה 248 חברים לכהונה קבועה של שש שנים. מחצית מהם נבחרים מחדש מדי שלוש שנים, והבית אינו ניתן לפיזור.

לבית התחתון עליונות ברורה. ראש הממשלה נבחר בידי שני הבתים, אך כשהם חלוקים מכריע בית הנבחרים, וכך גם באישור התקציב ובאשרור אמנות בינלאומיות. הצעת חוק שנדחתה בבית העליון יכולה להפוך לחוק אם בית הנבחרים מאשר אותה שוב ברוב של שני שלישים. תיקון החוקה, לעומת זאת, דורש רוב של שני שלישים בכל אחד משני הבתים ולאחר מכן אישור במשאל עם. הליך זה לא הופעל מעולם מאז 1947, והחוקה היפנית לא תוקנה אפילו פעם אחת. נתונים אלה חיוניים להבנת משמעות ניצחונה של טקאיצ׳י ב־2026, וגם להבנת גבולותיו.

יש להבחין בין שני שלבים בדרכה של טקאיצ׳י לשלטון. ב־4 באוקטובר 2025 נבחרה לנשיאת ה־LDP, בבחירות פנימיות שבהן הצביעו חברי הפרלמנט של המפלגה וחבריה מן השורה. רק ב־21 באוקטובר בחר בה הדיאט לראש הממשלה ה־104 של יפן. לפער בין שני המועדים הייתה משמעות פוליטית. ב־10 באוקטובר, ימים ספורים אחרי בחירתה, פרשה מפלגת קוֹמֵיְטוֹ (Kōmeitō), שותפתה הוותיקה של ה־LDP, מן הקואליציה. הניצחון בתוך המפלגה הבטיח לטקאיצ׳י את ההנהגה, אבל את הרוב בפרלמנט נאלצה להשיג במשא ומתן עם מפלגות אחרות.

3. מסלול חיים יוצא דופן: מרוק כבד ועבודה בוושינגטון ועד לשרות בכירות

גם הביוגרפיה של טקאיצ׳י חורגת מדפוסי הקריירה המקובלים באליטה הפוליטית היפנית. היא נולדה ב־7 במרץ 1961 במחוז נארה (Nara Prefecture), למשפחה מן המעמד הבינוני ולא לשושלת פוליטית. אמה שירתה במשטרת המחוז, ואביה עבד בחברה הקשורה לתעשיית הרכב. ב־1984 סיימה לימודי מנהל עסקים באוניברסיטת קובה (Kobe University), ובאותה שנה התקבלה למכון מאצושיטה לממשל וניהול (Matsushita Institute of Government and Management). את המכון ייסד קונוסוקה מאצושיטה (Konosuke Matsushita), מייסד התאגיד הידוע כיום בשם פנסוניק, כדי להכשיר מנהיגי ציבור שיצמחו מחוץ לרשתות המשפחתיות המסורתיות..[2]

בסוף שנות ה־80 שהתה בארצות הברית ועבדה כעמיתה בלשכתה של חברת בית הנבחרים הדמוקרטית פט שרודר  (Pat Schroeder) ‪)מקולורדו. לא הייתה זו הכשרה רשמית של הקונגרס עצמו, אלא ניסיון עבודה בלשכה של נבחרת, אך הוא חשף אותה מקרוב לדרכי הפעולה של המערכת הפוליטית האמריקאית ולאופן שבו נתפסת הברית בין טוקיו לוושינגטון בעיני האמריקאים. יש אירוניה בכך שהמעסיקה הראשונה שלה בזירה הפוליטית הייתה אחת הפמיניסטיות הליברליות הבולטות בקונגרס של אותן שנים

עם שובה ליפן עבדה טקאיצ׳י כמגישת טלוויזיה וכפרשנית. ב־1993 נבחרה לראשונה לבית הנבחרים כמועמדת עצמאית, ולאחר תקופה קצרה במסגרות מפלגתיות אחרות הצטרפה ב־1996 ל־LDP. דימויה הציבורי נשען גם על אישיותה הלא שגרתית. בצעירותה ניגנה בתופים בלהקת הבי מטאל, והיא ידועה בחיבתה לאופנועים ולמכוניות ספורט. פרטים אלה העניקו לה דימוי ״מחוספס״, שבלט על רקע הסגנון המאופק והטקסי של הפוליטיקה היפנית.

חשובים יותר מן הצבעוניות האישית הם התפקידים שמילאה בממשלות קודמות, משום שהם מסבירים את סדר העדיפויות שלה כראש ממשלה. בממשלתו הראשונה של שינזו אבה, בשנים 2006 עד 2007, כיהנה כשרת מדינה. תחומי אחריותה כללו, בין השאר, את ענייני אוקינאווה, את ״הטריטוריות הצפוניות״ (האיים שבמחלוקת עם רוסיה) ואת השוויון המגדרי. בשנים 2014 עד 2017, ושוב בשנים 2019 עד 2020, כיהנה כשרת הפנים והתקשורת. המשרד אחראי לשלטון המקומי, לבחירות, לשידורים ולתשתיות התקשורת, ובתפקיד זה נחשפה לשאלות של אבטחת רשתות ושל שליטה זרה בתשתיות מידע. ב־2021 עמדה בראש מועצת המחקר המדיני של ה־LDP, הגוף שמעצב את מצע המפלגה.

התפקיד החשוב ביותר להבנת תפיסתה הוא כהונתה כשרה לביטחון כלכלי בממשלת פומיו קישידה (Fumio Kishida), בשנים 2022 עד 2024. הביטחון הכלכלי התגבש ביפן כתחום מדיניות עצמאי רק בשנים אלה, והוא עוסק בהגנה על שרשראות אספקה, על טכנולוגיות רגישות ועל תשתיות חיוניות מפני תלות במדינות יריבות, ובראשן סין. טקאיצ׳י קידמה בתפקידה את החוק שהנהיג ביפן סיווג ביטחוני למידע כלכלי רגיש, חוק שאושר ב־2024. מכאן צמחה תפיסתה שלפיה טכנולוגיה, תעשייה וביטחון לאומי הם חלקים של מערכת אחת.

לפני שזכתה בראשות המפלגה התמודדה עליה פעמיים. ב־2021 הודחה בסיבוב הראשון, במרוץ שבו ניצח פומיו קישידה.

ב־2024 הגיעה לסיבוב השני והפסידה בהפרש קטן לשיגרו אישיבה (Shigeru Ishiba). הניסיון שצברה בשני המרוצים, והתמיכה שגייסה באגף השמרני של המפלגה, סללו את דרכה לניצחון ב־2025.

4. מורשתו של שינזו אבה: יורשת וממשיכת דרך

הדמות שהשפיעה על טקאיצ׳י יותר מכל היא שינזו אבה (‪Shinzo Abe), ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות יפן, שנרצח ביולי 2022. אבה היה פטרונה הפוליטי ותמך במועמדותה לראשות המפלגה ב־2021. טקאיצ׳י רואה עצמה כממשיכת דרכו הפוליטית, בעיקר בתחומי הביטחון הלאומי, השמרנות החברתית והמדיניות הכלכלית המרחיבה. היא שותפה לשאיפתו לחזק את הגאווה הלאומית, לעמדתו התקיפה מול סין, להידוק הברית עם ארצות הברית ולתיקון סעיף 9 בחוקה. בסעיף זה יפן מוותרת על מלחמה כאמצעי ליישוב סכסוכים בינלאומיים ועל החזקת כוחות צבאיים, ומטרת התיקון המוצהרת היא לעגן בחוקה את מעמדם של כוחות ההגנה העצמית (‪SDF, Self-Defense Forces).

עם זאת, אין לראות בה העתק של אבה. אבה היה פוליטיקאי אידיאולוגי אך גם פרגמטי, שידע להתפשר עם בייג׳ינג ועם סיאול כאשר הנסיבות חייבו זאת. ההצהרה שפרסם ב־2015, לרגל 70 שנה לסיום המלחמה, נוסחה בזהירות רבה ושילבה ביטויי חרטה לצד הדגשת עתידה של יפן. טקאיצ׳י נקטה לאורך השנים עמדות נחרצות יותר בסוגיות של זיכרון היסטורי, כפי שיפורט בהמשך. מנגד, היא מעניקה משקל רב יותר מאבה לביטחון הכלכלי, לחיזוק התעשיות האסטרטגיות ולהפחתת התלות בשרשראות אספקה שמקורן במדינות יריבות.

במישור הכלכלי טקאיצ׳י מזוהה עם עקרונות ה”אבנומיקס” (Abenomics) : התוכנית שהשיק אבה ב־2013. התוכנית נשענה על שלושה ״חצים״:

• מדיניות מוניטרית מרחיבה של הבנק המרכזי (ריבית אפסית ורכישה מסיבית של אגרות חוב, שנועדו להזרים כסף למשק ולעצור את הדפלציה)[3].
• מדיניות פיסקלית גמישה הכוללת תמריצים ממשלתיים (הגדלת ההוצאה הציבורית, למשל על תשתיות, גם במחיר של גירעון בתקציב, כדי להגביר את הביקוש במשק ולעודד צמיחה)
• רפורמות מבניות לעידוד צמיחה.
• החץ השלישי, הרפורמות המבניות (שינויים בשוק העבודה, ברגולציה ובמבנה המשק), נחשב בדרך כלל לחלק שיושם פחות מכולם. טקאיצ׳י דבקה בעיקר בשני החצים הראשונים, ומוסיפה להם רובד של מדיניות תעשייתית: השקעות ציבוריות יזומות בטכנולוגיות מתפתחות ובתעשיות שהיא רואה בהן חיוניות לחוסן הלאומי. ממשלתה מכנה גישה זו ״מדיניות פיסקלית אחראית ויזומה״ (Responsible and Proactive Fiscal Policy). הכוונה היא להרחיב את ההוצאה הממשלתית, ובה בעת להתחייב שהצמיחה תקטין את משקל החוב ביחס לתוצר. בתקשורת זכתה המדיניות לכינוי ״סאנאנומיקס״ (Sanaenomics), שנגזר משמה הפרטי של טקאיצ׳י, בדומה ל״אבנומיקס״ של אבה.
• 

5. ״אשת הברזל״: השוואה מוגבלת למרגרט תאצ׳ר

מקור השראה בינלאומי מוצהר של טקאיצ׳י הוא מרגרט תאצ׳ר. טקאיצ׳י הרבתה לדבר על הערצתה לנחישותה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, ולדבריה אף זכתה לפגוש אותה בכנס, לפני מותה של תאצ׳ר ב־2013. בתקשורת היפנית והבינלאומית דבק בה הכינוי ״אשת הברזל של יפן״. גם הרקע החברתי מזמין השוואה: תאצ׳ר הייתה בתו של חנווני מעיירה פרובינציאלית, וטקאיצ׳י היא בתם של שוטרת ושל שכיר בתעשייה. שתיהן הגיעו מחוץ לאליטה המסורתית של מפלגתן.

אולם ההשוואה בין השתיים מוגבלת, במיוחד בתחום הכלכלי. תאצ׳ר הייתה לסמל הניאו־ליברליזם: הפרטה, צמצום מעורבות המדינה במשק, היחלשות האיגודים המקצועיים ומשמעת תקציבית. טקאיצ׳י דוגלת במידה רבה בגישה ההפוכה, שמרנות בעלת מאפיינים קיינסיאניים (על שם הכלכלן ג׳ון מיינרד קיינס, שטען כי על המדינה להגדיל את הוצאותיה כדי לעורר את המשק) שבה המדינה משמשת מנוע השקעה.. ממשלתה אינה שואפת לכווץ את המגזר הציבורי אלא להשתמש בו כדי לממן תחומים שהיא רואה בהם אסטרטגיים: שבבים ומוליכים למחצה, בינה מלאכותית, רובוטיקה, מחשוב קוונטי, בניית ספינות ותשתיות לאומיות. ביטוי מעשי לכך היה חבילת התמריצים בהיקף של 21.3 טריליון ין (כ־139 מיליארד דולר) שאישרה ממשלתה בנובמבר 2025.[4] בבסיס הגישה עומדת ההנחה שעוצמה כלכלית ועוצמה ביטחונית קשורות זו בזו.

הדמיון הממשי בין השתיים נמצא דווקא בסגנון: הנכונות להציג עמדות חדות, הסירוב להיראות כמי שנסוגה מפני לחץ, וטיפוח דימוי של עבודה בלתי פוסקת. בנאום שנשאה לאחר ניצחונה בבחירות לראשות המפלגה הודיעה כי תוותר על ״האיזון בין עבודה לחיים״ ותעבוד ״עבודה, עבודה ועוד עבודה״.

האמירה עוררה ויכוח ציבורי, משום שיפן נאבקת זה שנים בתרבות של שעות עבודה מופרזות. התופעה חמורה עד כדי כך שנטבע לה מונח מיוחד, קָארוֹשִׁי (Karōshi, death from overwork), ״מוות מעומס עבודה״.

6. המשבר במפלגת השלטון וצמיחת הימין הפופוליסטי

כדי להבין את עלייתה של טקאיצ׳י, יש לבחון את המשבר שפקד את ה־‪LDP. המפלגה, ששלטה ביפן כמעט ברציפות מאז הקמתה ב־1955, ספגה בשנים האחרונות שחיקה ציבורית חמורה. פרשת ״הקרנות השחורות״, שנחשפה ב־2023, הראתה כי סיעות פנימיות במפלגה לא דיווחו כחוק על הכנסות ממכירת כרטיסים לאירועי התרמה, והובילה לפירוקן של רוב הסיעות. רצח אבה בידי אדם שטען כי כנסיית האיחוד (‪Unification Church) רוששה את משפחתו, חשף את קשריהם של פוליטיקאים רבים במפלגה עם הארגון הדתי, שמוצאו בקוריאה הדרומית. במקביל, התייקרות המזון ושחיקת השכר הריאלי העמיקו את תחושת הניכור מן האליטה הפוליטית.

קודמה בתפקיד, שיגרו אישיבה, ניסה להציג קו פרגמטי ומתון, אך בתקופת כהונתו איבדה הקואליציה את הרוב בבית הנבחרים, באוקטובר 2024, ובבית היועצים, ביולי 2025.

בבחירות לבית היועצים ביולי 2025 בלטה מפלגת ‘סאנסייטו’ (Sanseitō), תנועה ימנית־פופוליסטית שזכתה ב־14 מושבים. המפלגה השתמשה ביעילות ברשתות החברתיות, ובמיוחד ביוטיוב, ואימצה את הסיסמה ״היפנים תחילה״ (Japanese First). סוגיות של הגירה וזהות לאומית לא היו חדשות בשיח הפוליטי היפני, אך סאנסייטו העבירה אותן אל מרכז הבמה. היא הציגה אותן בניסוח חריף, שכוון בעיקר אל בוחרים צעירים ברשת.

חשוב להבחין בין הימין הממסדי שטקאיצ׳י מייצגת לבין הפופוליזם של סאנסייטו. טקאיצ׳י פועלת מתוך מפלגת השלטון ומחויבת לברית עם ארצות הברית, למוסדות המדינה ולקהילה העסקית. סאנסייטו מטפחת חשדנות כלפי האליטות, כלפי גורמים בינלאומיים ולעיתים גם כלפי הממסד הרפואי והמדעי. ובכל זאת, הצלחתה לימדה את ה־‪LDP שבוחרים שמרניים נוטשים אותה, וטקאיצ׳י נתפסה כמי שמסוגלת להחזירם.

טקאיצ׳י זיהתה את הלך הרוח הזה ואימצה רטוריקה תקיפה בנושא הזרים. במהלך המרוץ לראשות המפלגה, בספטמבר 2025, אמרה כי תיירים זרים בועטים באיילים בפארק נארה. האיילים, הנחשבים במסורת המקומית לשליחי האלים ומוגנים כמונומנט טבע לאומי, הם סמל מובהק של מחוז הולדתה. האמירה זכתה לתהודה רבה וגם לביקורת, בין היתר משום שלא נלוו אליה ראיות. יש להבחין בין ההתבטאות עצמה, שמילאה תפקיד פוליטי ברור בפנייה לבוחרים החוששים מזרים, לבין השאלה העובדתית, אם ובאיזו מידה אירועים כאלה אכן התרחשו. ההתבטאות מלמדת על הרטוריקה של טקאיצ׳י יותר משהיא מלמדת על התנהגות התיירים.

7. בחירות פברואר 2026: משבר פוליטי שהפך לרוב פרלמנטרי

בפברואר 2026 התחולל מפנה משמעותי במעמדה הפוליטי של טקאיצ׳י. ממשלתה הראשונה נשענה על בסיס רעוע. לאחר פרישת קומייטו נחתם הסכם שיתוף פעולה עם מפלגת החדשנות של יפן (‪Nippon Ishin), שתמכה בממשלה אך בשלב הראשון לא שלחה שרים מטעמה. גם בצירוף מפלגת החדשנות לא היה לקואליציה רוב מוצק בבית הנבחרים, ובבית היועצים היא נותרה במיעוט.

ב־19 בינואר 2026 הודיעה טקאיצ׳י על כוונתה להקדים את הבחירות, וב־23 בינואר פוזר בית הנבחרים. ההחלטה הייתה כרוכה בסיכון: המפלגה עדיין נשאה את משקלן של שערוריות המימון, והציבור התמודד עם התייקרות המזון, שחיקת כוח הקנייה וחוסר ודאות כלכלית. טקאיצ׳י הימרה על הפופולריות האישית שלה, שהייתה גבוהה בהרבה מזו של מפלגתה, והציגה במרכז מערכת הבחירות הבטחה להשעות לשנתיים את מס הצריכה על מזון. מערכת הבחירות הייתה הקצרה ביותר ביפן שלאחר המלחמה.

בבחירות שנערכו ב־8 בפברואר 2026 זכתה המפלגה הליברל־דמוקרטית ב־315 מתוך 465 מושבי בית הנבחרים, ולאחר הצטרפותו של נבחר עצמאי הגיעה ל־316 מושבים. זהו ההישג הגדול ביותר של מפלגה יפנית אחת מאז הקמת ה־‪LDP ב־1955, הרבה מעבר לשיא הקודם של המפלגה, 300 מושבים, שהושג ב־1986 בהנהגת יאסוהירו נקאסונה. מפלגת החדשנות זכתה ב־36 מושבים, כך שבידי הגוש הקואליציוני 352 מושבים.[5] באופוזיציה, ברית הרפורמה המרכזית, שהקימו לקראת הבחירות המפלגה החוקתית־דמוקרטית וקומייטו, צנחה ל־49 מושבים בלבד.[6] סאנסייטו גדלה משני מושבים ל־15.

הניצחון שינה את מאזן הכוחות. טקאיצ׳י, שהגיעה לשלטון על רקע חולשת מפלגתה, קיבלה בסיס פרלמנטרי רחב לקידום מדיניותה. רוב של שני שלישים בבית התחתון מאפשר לה גם לעקוף את בית היועצים בחקיקה רגילה, משום שהבית התחתון רשאי לאשר מחדש הצעת חוק שנדחתה בבית העליון. אולם הרוב אינו מבטל את כל מגבלותיה. בבית העליון נותרו יחסי הכוחות שונים, ושינוי החוקה מחייב רוב של שני שלישים גם בו ואישור במשאל עם. כך, דווקא המטרה האידיאולוגית החשובה ביותר של המחנה שטקאיצ׳י מובילה, תיקון סעיף 9, נותרה רחוקה גם לאחר הניצחון.

התוצאה המחישה גם את השינוי שעבר על המערכת המפלגתית. התוצאה המחישה גם את השינוי שעבר על המערכת המפלגתית. במשך יותר מעשרים שנה נשענה ה־LDP על שותפות עם קומייטו (Kōmeitō), מפלגה שהקימה ב־1964 התנועה הבודהיסטית סוֹקָּה גָּקַּאי (Sōka Gakkai, ״החברה ליצירת ערכים״).[7] השותפות נשענה על חליפין פשוטים: חברי התנועה הצביעו בצורה ממושמעת והכריעו את הבחירות במחוזות רבים לטובת ה־LDP, וקומייטו קיבלה בתמורה השפעה על המדיניות, הרבה מעבר לגודלה. בזכות השפעה זו בלמה קומייטו את האגף הלאומי של ה־LDP בנושאי ביטחון וזיכרון היסטורי. היא התנגדה לתיקון מרחיק לכת של סעיף 9 בחוקה ולביקורי ראשי ממשלה במקדש יסוקוני, ודגלה ביחסים תקינים עם סין. במקומה התבססה שותפות עם מפלגת החדשנות, שבסיסה באזור אוסקה והיא מזוהה עם רפורמות מוסדיות וכלכליות ועם חיזוק הביטחון הלאומי. השותפה החדשה דוחפת את הממשלה ימינה ולא מרסנת אותה. במקומה התבססה שותפות עם מפלגת החדשנות, שבסיסה באזור אוסקה והיא מזוהה עם רפורמות מוסדיות וכלכליות ועם עמדות התומכות בחיזוק הביטחון הלאומי. השותפה החדשה דוחפת את הממשלה ימינה ולא מרסנת אותה.

אין פירוש הדבר שמעמדה של טקאיצ׳י חסין. בקיץ 2026 נשחקה התמיכה בממשלתה על רקע עליית התשואות על אגרות החוב הממשלתיות והיחלשות הין לשפל של ארבעה עשורים.[8] בספטמבר ערכה חילופי שרים בממשלתה השנייה, תוך שמירה על הבכירים המזוהים עם מדיניותה הכלכלית. לפיכך ניצחונה אינו רק הישג אישי של האישה הראשונה בראשות ממשלת יפן. הוא מסמן שינוי ביחסי הכוחות בין הזרמים השמרניים, המרכז הפוליטי ומפלגות המחאה, ומעלה את השאלה אם הרוב הפרלמנטרי הרחב יתורגם לשינויים ארוכי טווח במדיניותה של יפן.

8. האתגר הכלכלי: חוב, ין ויוקר המחיה

בלי להבין את מצבה של הכלכלה היפנית קשה להבין את מדיניותה של טקאיצ׳י. במשך כשלושה עשורים, מאז התפוצצות בועת הנכסים בראשית שנות ה־90, התמודדה יפן עם צמיחה איטית, מחירים יציבים ולעיתים יורדים, וריבית אפסית. מאז 2022 השתנתה התמונה. האינפלציה עלתה מעל יעד של 2% ונותרה שם רוב הזמן, מחירי המזון והאנרגיה עלו, והשכר הריאלי של משקי הבית נשחק. הבנק המרכזי החל להעלות את הריבית לאחר שנים ארוכות של ריבית שלילית.

על רקע זה עומד החוב הציבורי של יפן, הגבוה ביותר בעולם המפותח, בהיקף של יותר מפי שניים מן התוצר. מרבית החוב מוחזק בידי גופים יפניים, ובהם הבנק המרכזי, ולכן יפן חסינה יחסית מבריחת משקיעים זרים. ואולם בסביבה של ריבית עולה גדל נטל תשלומי הריבית, וכל הרחבה תקציבית נבחנת בקפידה בשווקים. היחלשות הין מקלה על היצואנים, אך מייקרת את היבוא של מזון ואנרגיה ומעמיקה את תחושת יוקר המחיה.

ממשלת טקאיצ׳י פועלת בתוך המתח הזה. התקציב לשנת הכספים 2026, שאושר באפריל, הגיע לשיא של 122.3 טריליון ין, ובו 8.89 טריליון ין לביטחון.[9] באוגוסט 2026 הוחלט להפחית את מס הצריכה על מזון ועל משקאות שאינם אלכוהוליים מ־8% ל־1% למשך שנתיים, החל מאפריל 2027, והצעת החוק נדונה בדיאט בסתיו.[10] מקורות המימון להפחתת המס ולהרחבת תקציב הביטחון לא הוצגו במלואם, והשווקים הגיבו בעליית תשואות. טקאיצ׳י הצהירה כי ממשלתה מוכנה לבחון מחדש את תוכניות ההוצאה וההכנסה אם התשואות יזנקו באופן חריג. המתח בין הרחבה תקציבית לבין יציבות פיננסית הוא אולי המבחן המעשי החשוב ביותר של כהונתה.

9. השסע הדמוגרפי: הגירת עבודה ותיירות יתר

הוויכוח הציבורי על מקומם של זרים ביפן חושף דילמה דמוגרפית, כלכלית וחברתית. עם זאת, יש להבחין בין שתי תופעות שונות, המעורבבות לעיתים קרובות בשיח הציבורי.

הגירת עבודה ותושבות ארוכת טווח

יפן מתמודדת עם הזדקנות מהירה ועם התכווצות האוכלוסייה. ענפי הבנייה, החקלאות, הסיעוד לקשישים, המסעדנות והייצור סובלים ממחסור כרוני בעובדים. בתגובה הרחיבו ממשלות ה־‪LDP בשנים האחרונות את מסלולי האשרות לעובדים זרים, ובהם מסלול ״העובדים המיומנים המוגדרים״ שהונהג ב־2019. לפי נתוני רשות ההגירה, בסוף 2025 התגוררו ביפן 4,125,395 תושבים זרים, לראשונה יותר מארבעה מיליון.[11] זהו שינוי מרחיק לכת בחברה שטיפחה במשך שנים דימוי עצמי של הומוגניות אתנית ותרבותית. הדימוי הזה מעולם לא תאם את המציאות במלואה: ביפן חיים בני העם האיינו, שהוכרו בחוק ב־2019 כעם ילידי, תושבי איי ריוקיו בעלי התרבות הייחודית, צאצאי הקוריאנים שהגיעו בתקופת השלטון הקולוניאלי ומיעוטים נוספים. הפרדוקס המבני ברור: הכלכלה תלויה במידה גוברת בעובדים זרים, ואילו התרבות הפוליטית מתקשה לדון בגלוי בשאלת שילובם.

.

תיירות יתר וחיכוך תרבותי קצר טווח

מנגד ניצבת התופעה של הגידול המהיר בתיירות הבינלאומית, שזינקה לאחר פתיחת הגבולות בתום מגפת הקורונה ובעקבות היחלשות הין. מספר המבקרים הזרים שובר שיאים משנה לשנה, והם מתרכזים במוקדים כמו טוקיו, קיוטו, נארה והר פוג׳י. כאן הבעיה אינה שילוב חברתי אלא עומס על התשתיות ופערים בהתנהגות. המרחב הציבורי היפני נשען על קודים בלתי כתובים של שקט, התחשבות הדדית, ניקיון וכבוד במקדשים. התנהגויות שנחשבות שגרתיות במקומות אחרים נתפסות ביפן כפגיעה בנורמות, והחיכוך מתועד ומופץ במהירות ברשתות החברתיות, שם הוא משמש חומר בעירה פוליטי. רשויות מקומיות כבר הגיבו בצעדים כמו מגבלות כניסה לסמטאות בקיוטו, אגרת טיפוס על הר פוג׳י ומיסי לינה.

לקורא הישראלי המטייל ביפן יש בהבחנה זו גם משמעות מעשית. העוינות הפוליטית כלפי ״זרים״ מכוונת בעיקר לתושבים ולעובדים ולא לתיירים, אך התיירים הם הפנים הגלויות של הנוכחות הזרה, ולכן הם המושא הנוח לביקורת. הקפדה על כללי ההתנהגות המקומיים אינה עניין של נימוס בלבד אלא חלק מוויכוח ציבורי ער.

הגירה ופשיעה

הדיון הציבורי ביפן קושר לעיתים בין גידול האוכלוסייה הזרה לבין חששות מפשיעה ומפגיעה בסדר הציבורי. בחינת טענות אלה מחייבת שימוש בנתונים מהימנים, הבחנה בין סוגי עבירות ובין קבוצות אוכלוסייה, ובהן תושבי קבע, עובדים זמניים ותיירים, והתחשבות בגיל, במעמד התושבות ובגורמים חברתיים וכלכליים. יש לזכור גם שחלק מן העבירות המיוחסות לזרים הן עבירות מנהליות על חוקי ההגירה, שאזרחים אינם יכולים מטבע הדברים לעבור. אין להסיק מעצם הגידול במספר התושבים הזרים על עלייה בפשיעה, ושיעורי הפשיעה הכלליים ביפן נותרו מן הנמוכים בעולם.

10. ביטחון לאומי ומשבר טאיוואן

טקאיצ׳י אינה רק פוליטיקאית של שמרנות פנים־יפנית. תפיסת הביטחון שלה נצית מזו של רוב קודמיה. היא רואה בהתעצמותה הצבאית של סין, בתוכניות הטילים והגרעין של צפון קוריאה ובפעילות הצבאית הרוסית בצפון איומים ישירים על יפן. ממשלתה הקדימה בשנתיים את היעד, שנקבע ב־2022, להעלות את ההוצאה הביטחונית לכ־2% מן התוצר, יעד שהושג כבר בשנת הכספים שהסתיימה במרץ 2026. עד סוף 2026 אמורה הממשלה לאשר נוסח מעודכן של שלושת מסמכי הביטחון הלאומי, שיקבעו את קצב ההתעצמות בשנים הבאות.  במסגרת זו נמשך פיתוח יכולת ״מהלומת נגד״ (Counterstrike capabilities), כלומר טילים לטווח ארוך המסוגלים לפגוע בבסיסי שיגור של יריב. במקביל מעמיקה יפן את שיתוף הפעולה במסגרת הדיאלוג הביטחוני המרובע (The Quad) עם ארצות הברית, אוסטרליה והודו, ומהדקת את השותפות עם נאט״ו.  .[12]

היבט מרכזי בעמדתה נוגע לטאיוואן. ב־7 בנובמבר 2025, בתשובה לשאלה בוועדה של בית הנבחרים, אמרה טקאיצ׳י כי מצור ימי או שימוש בכוח צבאי מצד סין נגד טאיוואן, עלולים להוות ״מצב המאיים על הישרדותה של יפן״. זהו מונח משפטי מחוקי הביטחון של 2015, המאפשר ליפן להפעיל את זכותה להגנה עצמית קיבוצית, כלומר להשתמש בכוח כדי לסייע לבעלת ברית מותקפת. ראשי ממשלה קודמים נמנעו במכוון מלקשור את המונח לתרחיש מוגדר בטאיוואן, ודבריה נתפסו כחריגה ממדיניות העמימות המסורתית. בהערכת האיומים השנתית של קהילת המודיעין האמריקאית לשנת 2026 הם תוארו כשינוי משמעותי בעמדת ראש ממשלה יפני מכהן.[13]

התגובה הסינית הייתה חריפה. בייג׳ינג הזהירה את אזרחיה מפני נסיעה ליפן, השעתה את יבוא פירות הים היפניים, צמצמה טיסות וקווי ספנות והביאה את המחלוקת לאו״ם. הקונסול הכללי של סין באוסקה פרסם ברשת מסר מאיים נגד טקאיצ׳י, שטוקיו הגדירה ״בלתי הולם באופן קיצוני״. טקאיצ׳י הודתה כי דבריה חרגו מן העמדה הממשלתית המקובלת והתחייבה להימנע מאמירות דומות, אך סירבה לחזור בה. לפי הערכות רבות, היחסים בין שתי המדינות הגיעו לשפל שלא נראה מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ב־1972. בקיץ 2026 יצאה משלחת של חברי פרלמנט מכל המפלגות לבייג׳ינג, בניסיון לחדש את הדיאלוג.[14] בתוך יפן, לעומת זאת, זכו דבריה לתמיכה רחבה בסקרים, ונראה שאף תרמו לניצחונה בבחירות.

כדי להבין את הסוגיה יש להפריד בין שלוש רמות. הרמה הראשונה היא עמדותיה הפוליטיות של טקאיצ׳י, שלפיהן גורלה של טאיוואן קשור קשר הדוק לביטחונה של יפן. הרמה השנייה היא הפרשנות המשפטית: האם תרחיש מסוים במצר טאיוואן עומד בתנאים שקבע החוק להפעלת הגנה עצמית קיבוצית, שאלה שהממשלה מתחייבת להכריע בה לפי נסיבות קונקרטיות. הרמה השלישית היא המדיניות המבצעית של כוחות ההגנה העצמית, התלויה גם בתיאום עם ארצות הברית. העובדה הגיאוגרפית ברורה: האי יוֹנָגוּנִי (Yonaguni), הקצה המערבי של מחוז אוקינאווה, מרוחק כ־110 ק״מ בלבד מחופי טאיוואן. באזור עוברים גם נתיבי השיט שבהם מגיעים ליפן רוב האנרגיה והמזון שהיא מייבאת. עם זאת, לא כל עימות סביב טאיוואן יסכן מיד את ריבונותה הטריטוריאלית של יפן. השאלה אם עימות כזה מאיים עליה ישירות תלויה באופיו ובהיקפו..

11. הברית עם ארצות הברית: קרבה ותלות

אין די בהצגת טקאיצ׳י כממשיכת דרכו של אבה כדי להבין את יחסיה עם וושינגטון. הברית עם ארצות הברית, המעוגנת באמנת הביטחון ההדדי מ־1960, היא עמוד התווך של מדיניות החוץ והביטחון היפנית. כ־55 אלף חיילים אמריקאים מוצבים ביפן, רבים מהם באוקינאווה, ויפן נשענת על המטרייה הגרעינית האמריקאית. מכאן נובעת תלות אסטרטגית עמוקה, שהממשלות בטוקיו אינן יכולות להתעלם ממנה גם כשהן חלוקות עם וושינגטון.

שובו של דונלד טראמפ לבית הלבן בינואר 2025 העמיד את הברית במבחן. המכסים שהטיל ממשל טראמפ על יבוא מיפן, ובמיוחד על מכוניות, פגעו בענף שהוא מנוע מרכזי של הכלכלה היפנית. בקיץ 2025, עוד בתקופת אישיבה, הושג הסכם סחר שבמסגרתו הופחת המכס הכללי ל־15%, ויפן התחייבה להשקעות בהיקף של 550 מיליארד דולר בארצות הברית. ביקורו של טראמפ בטוקיו, ימים ספורים לאחר כניסתה של טקאיצ׳י לתפקיד, התנהל באווירה חמה, וטקאיצ׳י הקפידה להציג את עצמה כממשיכה של היחסים האישיים הקרובים שטיפח אבה עם טראמפ בכהונתו הראשונה.[15]

מאחורי הקרבה האישית עומדות שאלות קשות. וושינגטון דורשת מיפן להגדיל את ההוצאה הביטחונית הרבה מעבר ל־2% מן התוצר, ויש בממשל מי שמדברים על 3.5%. דרישה כזו מתנגשת ישירות במגבלות התקציב שתוארו לעיל. חשש נוסף נוגע ליחסים בין וושינגטון לבייג׳ינג. כאשר טראמפ נפגש עם נשיא סין שי ג׳ינפינג, ובכלל זה בביקורו בבייג׳ינג במאי 2026, עלתה בטוקיו השאלה אם לא יושגו הבנות על חשבונה של יפן. בעוד הממשלה מקפידה להדגיש את אחדות הברית, פרשנים יפנים מציינים כי היחסים בין יפן לסין תלויים כיום, במידה רבה, ביחסים בין ארצות הברית לסין.

12. זיכרון היסטורי ומקדש יסוקוני

המחלוקות ההיסטוריות ממשיכות להשפיע על יחסיה של יפן עם שכנותיה, ובמיוחד עם סין וקוריאה הדרומית. הימין השמרני ביפן מבקש לבסס זהות לאומית גאה, המשתחררת מן מה שהוא מכנה ״השקפת ההיסטוריה המאשימה את עצמה״. מנקודת מבט זו, הדגש שהושם לאחר המלחמה על פשעי הצבא הקיסרי מוגזם ופוגע בגאווה הלאומית. הוויכוח בא לידי ביטוי בכמה זירות: בספרי הלימוד בהיסטוריה, שהתיאור בהם של מעשי הצבא היפני בסין ובקוריאה עורר מחלוקות חוזרות מאז שנות ה־80; בשאלת ״נשות הנחמה״, הנשים שגויסו בכפייה לבתי בושת צבאיים; ובמעמדן של ההצהרות הממשלתיות שבהן הביעה יפן חרטה, ובראשן הצהרת קונו (1993) והצהרת מוראיאמה (1995).

טקאיצ׳י מזוהה עם האגף הנחרץ בוויכוח זה. ב־2013, כשעמדה בראש מועצת המחקר המדיני של המפלגה, הסתייגה בפומבי מהשימוש במונח ״תוקפנות״ בהצהרת מוראיאמה. היא נמנית גם עם החוגים הפוליטיים המקורבים לנִיפּוֹן קַאיגִי (Nippon Kaigi), מן הארגונים הלאומיים־שמרניים המשפיעים ביותר ביפן. הארגון פועל לתיקון החוקה ולחיזוק החינוך הפטריוטי.

סמל מרכזי של הוויכוח הוא מקדש יסוקוני (‪Yasukuni Shrine) בטוקיו. המקדש השינטואיסטי, שנוסד ב־1869, מנציח כ־2.5 מיליון יפנים שנפלו במלחמות המדינה מאז העת החדשה. ב־1978 הונצחו בו בחשאי ארבעה־עשר אישים שסווגו כפושעי מלחמה מסוג A, כלומר מי שהואשמו בתכנון מלחמת התוקפנות ובניהולה, ובהם ראש הממשלה בזמן המלחמה הידקי טוֹג׳וֹ. לא כולם הורשעו בפועל בבית הדין הצבאי הבינלאומי בטוקיו: שבעה הוצאו להורג, חמישה מתו בכלא, ושניים מתו לפני מתן פסק הדין.[16] מאז שנודע על ההנצחה, ביקורים של ראשי ממשלה במקדש נתפסים בסין ובקוריאה הדרומית כהתחמקות מאחריות לפשעי העבר האימפריאלי. הקיסר הירוהיטו עצמו חדל לבקר במקדש לאחר 1975, ויורשיו לא ביקרו בו מעולם.

..

בעבר נהגה טקאיצ׳י לפקוד את המקדש בקביעות, בפסטיבלי האביב והסתיו וב־15 באוגוסט, יום כניעתה של יפן, גם בתקופות שבהן כיהנה כשרה. אולם מאז שנבחרה לראשות המפלגה היא נוקטת זהירות רבה יותר. באפריל 2026, ב־15 באוגוסט ובפסטיבל הסתיו שנפתח ב־17 באוקטובר 2026 נמנעה מביקור אישי, והסתפקה במשלוח מנחות פולחניות: עץ מָסָקָאקִי, ענף ירוק־עד המשמש בטקסי השינטו, שנשא את תוארה כראש ממשלה, ותרומה כספית מכיסה הפרטי.[17] שרים אחדים בממשלתה ביקרו במקדש בעצמם. גם צעד מוגבל זה עורר הבעות ״אכזבה וצער״ מצד ממשלת קוריאה הדרומית וביקורת בבייג׳ינג. התנהלותה ממחישה את המתח בין מחויבותה למחנה הלאומי־שמרני לבין הצורך לשמור על יחסים דיפלומטיים תקינים עם סין וקוריאה הדרומית, ועם וושינגטון, שהביעה בעבר אכזבה פומבית מביקורו של אבה במקדש ב־2013.

13. ביטחון אנרגטי ושובה של האנרגיה הגרעינית

גם בתחום האנרגיה מציגה טקאיצ׳י עמדה ריאליסטית־שמרנית. לאחר אסון פוקושימה במרץ 2011, שבו גרמו רעידת אדמה וצונאמי להתכה בשלושה כורים, הושבתו כל הכורים ביפן, והחזרתם לפעולה התנהלה באיטיות ובפיקוח הדוק של הרשות לפיקוח גרעיני (‪NRA), שהוקמה לאחר האסון. טקאיצ׳י טוענת כי ביטחון לאומי וביטחון אנרגטי כרוכים זה בזה. ליפן משאבי דלק מאובנים מוגבלים בלבד, והיא מייבאת קרוב ל־85% מצריכת האנרגיה הראשונית שלה, תלות שהתבררה כמסוכנת בעת המלחמה באוקראינה ותנודות מחירי הגז הטבעי הנוזלי.

במדיניות הגרעין יש להבחין בין ארבעה רכיבים, הנמצאים בשלבי בשלות שונים מאוד:

1. הפעלה מחדש של כורים קיימים שעמדו בתקני הבטיחות החדשים. תהליך זה כבר מתקיים.
2. הארכת חיי כורים. חוק מ־2023 מתיר לנכות את תקופות ההשבתה ממגבלת 60 שנות ההפעלה.
3. פיתוח כורים מדור חדש, ובהם כורים מודולריים קטנים (SMR, Small Modular Reactors). טכנולוגיה זו עדיין לא הוכחה בקנה מידה מסחרי.
4. מחקר בהיתוך גרעיני. תועלתו המעשית רחוקה עוד שנים רבות.

מדוע דווקא יפן, שחוותה את אסון פוקושימה, שבה לאנרגיה גרעינית? הסיבות הן כמה. יפן התחייבה להגיע לאפס פליטות פחמן נטו עד 2050, והאנרגיה הגרעינית אינה פולטת פחמן.

הביקוש לחשמל צפוי לעלות לאחר שנים של ירידה, בעיקר בשל מרכזי נתונים (Data Centers) לבינה מלאכותית ומפעלי שבבים חדשים. גם המלחמה באוקראינה המחישה את המחיר של תלות ביבוא דלקים. מנגד, לאנרגיה גרעינית יש מחירים כבדים. בניית כורים יקרה, וכך גם פירוקם בתום חייהם. במדינה מוכת רעידות אדמה, סיכוני הבטיחות ממשיים. ובעיית הפסולת טרם נפתרה: ליפן עדיין אין אתר קבע לאחסון פסולת רדיואקטיבית ברמה גבוהה. הציבור היפני חלוק בשאלה. הסקרים מראים תמיכה גוברת בהפעלה מחדש של כורים, אך בקהילות הסמוכות לתחנות הכוח ההתנגדות עדיין עזה. רעידת האדמה בחצי האי נוֹטוֹ בינואר 2024, שפגעה באזור הסמוך לתחנת הכוח שִׁיקָה, החזירה את החששות לסדר היום.
‬‬‬‬‬‬

.

14. שאלת המגדר: שמרנות משפחתית ושמות המשפחה

הפרדוקס הבולט ביותר במנהיגותה של טקאיצ׳י נוגע למעמד האישה ביפן. מצד אחד, למינויה של אישה לראשות הרשות המבצעת יש משמעות סמלית רבה. במדד הפער המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי לשנת 2026 דורגה יפן במקום 117 מתוך 145 מדינות,[18] בעיקר בשל ייצוג נמוך של נשים בפוליטיקה ובעמדות ניהול בכירות. בבחירות פברואר 2026 נבחרו לבית הנבחרים 68 נשים מתוך 465 חברים, כלומר 14.6%.[19] מינויה של סאצוקי קטאיאמה (‪Satsuki Katayama) לשרת האוצר, האישה הראשונה בתפקיד זה, היה צעד סמלי נוסף. ועם זאת, בממשלתה הראשונה כיהנו שתי שרות בלבד, אף שבמהלך מרוץ ההנהגה דיברה על ייצוג נשי ברמה של מדינות סקנדינביה.

מצד שני, עמדותיה של טקאיצ׳י בענייני משפחה ומגדר רחוקות מאלה של ארגוני הנשים והגורמים הליברליים. המבחן הבולט ביותר הוא סוגיית שמות המשפחה הנפרדים לבני זוג נשואים (Sentakuteki Fūfu Bessei, optional separate surnames for married couples). סעיף 750 בחוק האזרחי היפני מחייב כל זוג נשוי לאמץ שם משפחה משותף, של הבעל או של האישה.[20] החוק אינו קובע מי מבני הזוג יוותר על שמו, אך בפועל, ביותר מ־95% מן המקרים האישה היא שמשנה את שמה. בית המשפט העליון אישר את חוקתיות ההסדר ב־2015 וב־2021, והעביר את ההכרעה לבית המחוקקים.

התומכים ברפורמה, ובהם ארגוני נשים, חלק מן הקהילה העסקית ואף חברים ב־‪LDP, טוענים כי החובה לשנות את השם פוגעת בזהות האישית וברצף המקצועי של נשים, מסבכת את חייהן בהליכים מנהליים ובנסיעות לחו״ל, ומטילה את הנטל כמעט תמיד על צד אחד. טקאיצ׳י מתנגדת בעקביות לאפשרות של שמות נפרדים. לטענתה, שם משפחה משותף מבטא את אחדות התא המשפחתי ומגן על ילדים מפני מצב שבו לא יהיה להם שם משותף עם אחד מהוריהם. כפתרון ביניים היא מקדמת הרחבה של השימוש החוקי בשם הנעורים כשם נוסף במסמכים רשמיים ובמקום העבודה, בלי לשנות את עקרון השם המשותף. מתנגדיה משיבים שפתרון זה משאיר בעינה את החובה הבסיסית ומוסיף כפילות בירוקרטית.

.

עמדה זו משתלבת בהתנגדותה להכרה בנישואים חד־מיניים, אף שכמה בתי משפט לערעורים ביפן קבעו שהאיסור עליהם אינו עולה בקנה אחד עם החוקה. היא משתלבת גם בעמדתה בסוגיית הירושה הקיסרית. כאן יש להבחין בין שתי שאלות. השאלה הראשונה היא אם אישה יכולה למלוך כקיסרית בזכות עצמה. בהיסטוריה היפנית היו שמונה קיסריות מולכות, האחרונה שבהן במאה ה־18, וכולן היו בנות לקו הגברי של בית הקיסרות. השאלה השנייה היא אם צאצאים של אישה מבית הקיסרות יכולים לרשת את הכתר. חוק בית הקיסרות מ־1947 מגביל את הירושה לגברים שהם צאצאים בקו האבהי,[21] ונשים מבית הקיסרות המתחתנות עם אזרחים מאבדות את מעמדן המלכותי. כיום יש רק שלושה יורשים אפשריים, ומבחינה דמוגרפית ההמשכיות של השושלת מוטלת בספק. טקאיצ׳י דוחה את שתי האפשרויות ותומכת בהחזרת גברים מענפי משפחת הקיסר שאיבדו את מעמדם לאחר המלחמה, למשל באמצעות אימוץ.

פריצת תקרת זכוכית אישית אינה מעידה בהכרח על פירוק המבנה המגדרי הקיים. במקרה של טקאיצ׳י, דווקא המנהיגה הראשונה מעניקה לגיטימציה מחודשת לעולם הערכים השמרני. עם זאת, חשוב לזכור שרבים מתומכיה, ובהם נשים רבות, אינם רואים בעמדותיה סתירה, אלא ביטוי לתפיסה שלפיה שוויון בהזדמנויות אינו מחייב שינוי של מוסד המשפחה.

15. סיכום: סתירותיה של יפן המודרנית דרך דמותה של מנהיגה

דמותה של סאנאה טקאיצ׳י משקפת כמה מן המתחים המרכזיים של יפן בעשור השלישי של המאה ה־21. זוהי אומה המטפחת דימוי של הומוגניות ולכידות תרבותית, אך תלויה במידה גוברת בעובדים זרים כדי לקיים את כלכלתה. זוהי מדינה שחוקתה מוותרת על מלחמה, אך היא מגדילה את תקציב הביטחון, מפתחת יכולות התקפיות ונערכת לאפשרות של עימות במצר טאיוואן. זוהי חברה שמדורגת נמוך במדדי שוויון מגדרי ובה הגיעה אישה לתפקיד הבכיר ביותר, אך המנהיגה עצמה מגינה על מוסדות המשפחה המסורתיים. וזוהי כלכלה הנושאת את החוב הציבורי הגבוה בעולם המפותח ואת עול ההזדקנות, ובכל זאת שואפת לממן השקעות שאפתניות בבינה מלאכותית, בשבבים ובביטחון כדי לשמר את מעמדה הטכנולוגי.

בחירתה של טקאיצ׳י מבטאת שילוב של חידוש מגדרי סמלי ושמרנות אידיאולוגית. היא שברה את הדפוס של מנהיג מפלגה גבר הצומח מתוך שושלת פוליטית, אך עשתה זאת כדי לחזק את העקרונות הלאומיים שהמפלגה נשאה מאז ימיו של אבה. ניצחונה בבחירות פברואר 2026 העניק לה כוח פרלמנטרי שלא היה לאף מנהיג יפני בדורות האחרונים, אך גם הסיר ממנה את התירוץ של חולשה פוליטית. מעתה תימדד ביכולתה להתמודד עם יוקר המחיה ועם החוב, לנהל את היחסים המתוחים עם סין בלי לפגוע בברית עם וושינגטון, ולגשר בין הצורך הכלכלי בעובדים זרים לבין החששות בציבור.

טקאיצ׳י וקודמיה: הדומה והשונה

כדי להעריך את מקומה של טקאיצ׳י בתולדות יפן כדאי להציב אותה מול מי שקדמו לה. במישור הביוגרפי היא שייכת לקבוצה קטנה של ראשי ממשלה שלא ירשו את מקומם. רבים מקודמיה בעשורים האחרונים היו בני שושלות:

שינזו אבה  היה נכדו של ראש הממשלה נובוסוקה קישי (Nobusuke Kishi) ובנו של שר החוץ שינטארו אבה (Shintaro Abe). ג׳ונאיצ׳ירו קואיזומי (Junichiro Koizumi) ופומיו קישידה (Fumio Kishida) היו דור שלישי לפוליטיקאים, וגם שיגרו אישיבה (Shigeru Ishiba) היה בנו של מושל מחוז טוטורי ושר בממשלה. טקאיצ׳י קרובה יותר לקאקואיי טנאקה (Kakuei Tanaka), ראש הממשלה בשנים 1972 עד 1974, בן למשפחה כפרית ממחוז ניאיגטה, שלא למד באוניברסיטה ועשה את הונו בענף הבנייה. היא קרובה גם ליושיהידה סוגה (Yoshihide Suga), ראש הממשלה בשנים 2020 עד 2021, בנו של מגדל תותים ממחוז אקיטה. מבחינת מסלול ההכשרה, הקרוב אליה ביותר הוא דווקא יריב פוליטי: יושיהיקו נודה (Yoshihiko Noda), ראש הממשלה מטעם המפלגה הדמוקרטית בשנים 2011 עד 2012, היה בוגר המחזור הראשון של מכון מאצושיטה, וטקאיצ׳י היא בוגרת המכון השנייה שהגיעה לראשות הממשלה.[22]

הדמיון לטנאקה אינו מסתכם במוצא. טנאקה האמין בכוחה של ההשקעה הממשלתית יותר מכל פוליטיקאי יפני אחר, ותוכניתו ל״שיקום הארכיפלג היפני״ הזרימה כספי ציבור לכבישים, לרכבות מהירות ולתעשייה באזורים מרוחקים. גם טקאיצ׳י רואה במדינה מנוע צמיחה, אלא שהיעדים השתנו: במקום כבישים ומסילות, שבבים, בינה מלאכותית ובניית ספינות. במדיניות החוץ, לעומת זאת, השניים עומדים בקצוות מנוגדים. טנאקה הוא שכונן ב־1972 את היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין, ובתקופת טקאיצ׳י ירדו היחסים, לפי הערכות רבות, לשפל שלא נראה מאז.[23]

ההקבלה ההיסטורית המאלפת ביותר היא אולי ליאסוהירו נקאסונה, ראש הממשלה בשנים 1982 עד 1987. גם הוא ביקש ״לסגור את החשבון״ של הפוליטיקה שלאחר המלחמה, קידם התחזקות צבאית, ובתקציב 1987 חצה את התקרה הבלתי רשמית של 1% מן התוצר להוצאות הביטחון. גם הוא טיפח קשר אישי הדוק עם נשיא אמריקאי, רונלד רייגן, עד שהיחסים ביניהם זכו לכינוי ״רון־יאסו״. וגם הוא למד את מחירו של הזיכרון ההיסטורי: ב־15 באוגוסט 1985 ערך ביקור רשמי במקדש יסוקוני, ולאחר המחאה הסינית נמנע מביקורים נוספים.[24] טקאיצ׳י, שפקדה את המקדש בקביעות בתקופת כהונתה כשרה, הפנימה את הלקח עוד לפני שביקרה בו כראש ממשלה. ההבדל המובהק ביניהם כלכלי. נקאסונה, בן דורם של רייגן ותאצ׳ר, הפריט את רשת הרכבות הלאומית ואת חברת הטלפונים הממשלתית, ואילו טקאיצ׳י מרחיבה את תפקיד המדינה במשק. במובן זה היה נקאסונה קרוב לתאצ׳ר יותר ממנה.

ג׳ונאיצ׳ירו קואיזומי, ראש הממשלה בשנים 2001 עד 2006, הוא התקדים הקרוב ביותר לסגנונה הפוליטי. גם הוא נחשב לזר בתוך מפלגתו, גם הוא נשען על פופולריות אישית שעלתה בהרבה על זו של ה־LDP, וגם הוא הימר על בחירות מוקדמות. ב־2005, לאחר שבית היועצים דחה את חוק הפרטת הדואר, פיזר את בית הנבחרים, הפך את הבחירות למשאל עם על הרפורמה וזכה ב־296 מושבים. טקאיצ׳י חזרה על המהלך ב־2026 והשיגה תוצאה גדולה עוד יותר. במהות, עם זאת, השניים רחוקים זה מזה. קואיזומי היה רפורמטור ניאו־ליברלי שביקש לצמצם את המגזר הציבורי ולרסן את ההוצאה, והתעקש לבקר ביסוקוני מדי שנה, שש פעמים במהלך כהונתו, במחיר הקפאת ביקורי הפסגה בין יפן לסין.[25] טקאיצ׳י מרחיבה את ההוצאה הממשלתית, ומאז שנבחרה נמנעת מביקור במקדש.

על הדמיון לאבה ועל השוני ממנו עמד הפרק הרביעי. נקודה אחת ראויה להדגשה כאן. המונח ״מצב המאיים על הישרדותה של יפן״, שעליו נשענה טקאיצ׳י בהתבטאותה על טאיוואן, נולד בחוקי הביטחון שהעביר אבה ב־2015. אבה עצמו אמר בדצמבר 2021 כי מצב חירום בטאיוואן הוא גם מצב חירום של יפן, אך אמר זאת כראש ממשלה לשעבר, בכנס של מכון מחקר. טקאיצ׳י הייתה הראשונה שקשרה את המונח לתרחיש בטאיוואן מעל במת הדיאט, כראש ממשלה מכהנת.[26] ההבדל בתוכן הדברים קטן, וההבדל בתוצאותיהם גדול.

מול קודמיה הישירים, פומיו קישידה ושיגרו אישיבה, בולט בעיקר ההבדל בטון. קישידה, איש הזרם המתון במפלגה, הוא שקבע ב־2022 את היעד של הוצאה ביטחונית בגובה 2% מן התוצר, וטקאיצ׳י האיצה במידה רבה תוכנית שירשה ממנו.[27] גם בעניין יסוקוני היא נוהגת כמותם ושולחת מנחה במקום לבקר. אולם שניהם נקטו זהירות פיסקלית רבה יותר והקפידו על עמימות בשאלת טאיוואן, ואישיבה, שעמד בראש ממשלת מיעוט, חיפש הסכמות עם מפלגות האופוזיציה. טקאיצ׳י בחרה בשותפה ימנית יותר, בהרחבה תקציבית ובניסוחים חדים.

ייתכן שההשוואה החשובה ביותר אינה לראשי ממשלה כלל, אלא לנשים שניסו להגיע לתפקיד לפניה. טקאקו דוי, שעמדה בשנות ה־80 בראש המפלגה הסוציאליסטית והייתה ב־1993 ליושבת ראש בית הנבחרים הראשונה, באה מן השמאל הפציפיסטי.[28] יוריקו קואיקה, סייקו נודה ויוקו קמיקאווה התמודדו על ראשות ה־LDP ולא הגיעו לסיבוב השני. מי שהצליחה היא דווקא המועמדת שעמדותיה בשאלות של מגדר ומשפחה הן השמרניות שבהן. במפלגה שבה ההכרעה נתונה בידי נבחרים ופעילים שמרנים, הדרך לפסגה עברה דרך נאמנות אידיאולוגית ולא דרך מסר מגדרי.

נותרה שאלת משך הכהונה. בשנים 2006 עד 2012 התחלפו ביפן שישה ראשי ממשלה, כמעט אחד בכל שנה, ורק מעטים, ובהם אייסאקו סאטו, נקאסונה, קואיזומי ואבה, החזיקו מעמד זמן רב מספיק כדי להטביע חותם של ממש.[29] הרוב שזכתה בו ב־2026 מעניק לטקאיצ׳י נקודת פתיחה טובה מזו שהייתה לכל אחד מהם, אך ניסיון העבר מלמד שגם רוב גדול אינו ערובה לכהונה ארוכה, ושהציבור היפני נוטה לגבות מחיר מהיר ממנהיגים שאינם עומדים בציפיות הכלכליות.

השאלה העומדת במרכז כהונתה אינה רק כיצד תיראה יפן תחת האישה הראשונה בראשות הממשלה. השאלה היא אם הרוב הפרלמנטרי הרחב יתורגם לשינויים ארוכי טווח, ואם ״אשת הברזל של יפן״ תצליח להוביל מעצמה המתמודדת עם אתגרים מבניים עמוקים, בין מסורת שהיא מבקשת לשמר לבין מציאות אזורית ועולמית המשתנה במהירות.

הערות

[1] Reuters, ״With golfing gifts, Japan PM invokes Abe’s legacy to forge Trump bond״, 28 באוקטובר 2025; Jiji Press, ״Memories of Abe Help Foster Takaichi-Trump Rapport״, 28 באוקטובר 2025.

[2]משרד ראש ממשלת יפן, ביוגרפיה רשמית של ראש הממשלה סאנאה טקאיצ׳י (‪kantei.go.jp).

[3] מדיניות מוניטרית היא האופן שבו הבנק המרכזי שולט בכמות הכסף במשק ובמחירו, כלומר בריבית. מדיניות ״מרחיבה״ פירושה שהבנק המרכזי מוזיל את הכסף ומגדיל את כמותו, כדי לעודד הלוואות, השקעות וצריכה.

יש לכך שני כלים עיקריים. הראשון הוא הורדת הריבית: כשהלוואות זולות, עסקים משקיעים יותר ומשקי בית קונים יותר. השני, שמשתמשים בו כשהריבית כבר קרובה לאפס, הוא ״הרחבה כמותית״: הבנק המרכזי קונה בהיקף עצום אגרות חוב ונכסים אחרים, ובכך מזרים כסף חדש למערכת הבנקאית.

ביפן הייתה למדיניות הזאת מטרה מוגדרת: לצאת מהדפלציה, ירידת המחירים המתמשכת שליוותה את המשק מאז שנות ה־90. דפלציה מזיקה משום שהיא מעודדת לדחות קניות בציפייה שהמחירים ירדו עוד, וכך מאטה את הכלכלה. במסגרת האבנומיקס, משנת 2013, קנה הבנק המרכזי של יפן אגרות חוב ממשלתיות בהיקף חסר תקדים, הנהיג ב־2016 ריבית שלילית, ובהמשך גם שלט ישירות בתשואות של אגרות החוב לטווח ארוך. אחת התוצאות הייתה היחלשות הין. היא סייעה ליצואנים, אבל ייקרה את היבוא.

[4]על חבילת התמריצים מנובמבר 2025 ראו: ‪AFP, ״‪Japan’s economy crawls at 0.1pc in Q4״, ‪Malay Mail, 16 בפברואר 2026.

[5]‪Nippon.com, ״‪A Landslide for Takaichi’s LDP: House of Representatives Election Results״, פברואר 2026; ‪Associated Press, 9 בפברואר 2026; ‪Kyodo News, 10 בפברואר 2026.

[6]‪East Asia Forum, ״‪How ‘Sana-mania’ swept Japan״, 15 בפברואר 2026.

[7] התנועה נוסדה ב־1930 ושייכת לזרם הבודהיזם של הנזיר ניצ׳ירן, בן המאה ה־13. לאחר המלחמה הפכה לאחת התנועות הדתיות הגדולות ביפן, וחבריה, המונים מיליונים, מדגישים ערכים של שלום, חינוך ורווחה.

[8]‪Taipei Times, ״‪Takaichi defends policy as popularity slips״, 28 ביולי 2026; ‪Associated Press, דיווח על חילופי השרים, ספטמבר 2026.

[9]‪RANE Worldview, ״‪Japan budget passes, Takaichi prioritizes defense over food tax cut״, 7 באפריל 2026.

[10]‪Bloomberg, ״‪Takaichi says Japan may review spending if yields move sharply״, 7 באוקטובר 2026.

[11]רשות שירותי ההגירה של יפן (‪Immigration Services Agency of Japan), נתוני התושבים הזרים לסוף 2025.

[12] Bart Gaens, ״Japan’s Security Policy under Prime Minister Takaichi: Pushing a Realist Agenda into Higher Gear״, FIIA Briefing Paper 441, Finnish Institute of International Affairs, ספטמבר 2026.

[13]‪Office of the Director of National Intelligence, Annual Threat Assessment 2026; ראו גם: ‪Jiji Press, ״‪U.S. Report Calls Takaichi’s Taiwan Remarks ‘Significant Shift’״, ‪Nippon.com, 19 במרץ 2026; ‪Purnendra Jain, ״‪Takaichi’s Taiwan Gamble Escalates Japan-China Tensions״, ‪Observer Research Foundation, 6 בפברואר 2026.

[14]‪Associated Press, ״‪Japan MPs in China to mend ties after Taiwan comments״, 24 באוגוסט 2026.

[15] Trevor Hunnicutt, Tim Kelly and John Geddie, ״Trump praises Japan’s ‘great’ female leader in talks on trade, critical minerals״, Reuters, 28 באוקטובר 2025.

[16]מבין ארבעה־עשר המונצחים, שבעה הוצאו להורג ב־1948, חמישה מתו בכלא בעת ריצוי עונשם, ושניים, יוסוקה מאצואוקה ואוסאמי נאגאנו, מתו במהלך המשפט ולא נשפטו.

[17]‪Jiji Press, ״‪Japan PM Takaichi Makes Ritual Offering to Yasukuni Shrine״, ‪Nippon.com, 17 באוקטובר 2026; ‪Yonhap News Agency ו־‪SBS News, 17 ו־19 באוקטובר 2026.

[18]‪World Economic Forum, Global Gender Gap Report 2026.

[19]האיגוד הבין־פרלמנטרי (‪IPU Parline), נתוני הבחירות לבית הנבחרים של יפן, פברואר 2026.

[20]החוק האזרחי של יפן (‪Civil Code of Japan), סעיף 750.

[21]חוק בית הקיסרות (‪Imperial House Law, 1947), סעיף 1.

[22] על נודה כבוגר הראשון של מכון מאצושיטה שהגיע לראשות הממשלה ראו: Lam Peng Er, ״Japan’s New Prime Minister Noda Yoshihiko: Generational Change in Its Political Leadership?״, EAI Background Brief No. 656, East Asian Institute, National University of Singapore, 2011. על רקעם המשפחתי של ראשי הממשלה ראו את הביוגרפיות הרשמיות באתר משרד ראש ממשלת יפן (kantei.go.jp).

[23] Kakuei Tanaka, Nihon Rettō Kaizō Ron (Tokyo: Nikkan Kōgyō Shinbunsha, 1972); Chalmers Johnson, ״Tanaka Kakuei, Structural Corruption, and the Advent of Machine Politics in Japan״, Journal of Japanese Studies 12, no. 1 (1986), pp. 1–28.

[24] Kyodo News, ״Former Japanese PM Nakasone dies at 101״, Bangkok Post, 29 בנובמבר 2019; Associated Press, ״Japan’s ex-Prime Minister Yasuhiro Nakasone dead at 101״, 29 בנובמבר 2019.

[25] The Japan Times, ״Defiant Koizumi visits Yasukuni״, 16 באוגוסט 2006. על השוואת תוצאות הבחירות של נקאסונה (1986), קואיזומי (2005), אבה (2012) וטקאיצ׳י (2026) ראו: Nippon.com, ״Takaichi’s Big Win: A Potentially Historic Turning Point for Japan״, פברואר 2026.

[26] Ben Blanchard, ״Former PM Abe says Japan, U.S. could not stand by if China attacked Taiwan״, Reuters, 1 בדצמבר 2021. כבר ביולי 2021 אמר טארו אסו, אז סגן ראש הממשלה, כי מצב חירום בטאיוואן עלול להיחשב ״מצב המאיים על הישרדותה של יפן״, אך גם הוא לא כיהן כראש ממשלה. ראו: Financial Times, ״China invading Taiwan would be ’emergency’ for Tokyo, says Abe״, 1 בדצמבר 2021.

[27] ממשלת יפן, אסטרטגיית הביטחון הלאומי (National Security Strategy of Japan), 16 בדצמבר 2022.

[28] Encyclopaedia Britannica, ערך ״Doi Takako״.

[29] Al Jazeera, ״Profile: Yoshihiko Noda״, 29 באוגוסט 2011; Tobias S. Harris, The Iconoclast: Shinzo Abe and the New Japan (London: Hurst, 2020).