התעצמותה של יפן, קריסת הדמוקרטיה ומלחמתה בסין בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.
תקציר
המאמר בוחן את תהליך התעצמותה הצבאית והאימפריאלית של יפן בשנים 1920–1940, תוך התמקדות בשחיקת הדמוקרטיה הפרלמנטרית, בעליית המיליטריזם ובהידרדרות היחסים עם סין עד לפרוץ מלחמה כוללת בין שתי המדינות. במרכז הדיון עומדת השאלה כיצד הפכה יפן, שאימצה מוסדות פוליטיים מודרניים והפגינה בשנות העשרים מגמות של ליברליזציה, למדינה שבה הצבא נעשה גורם מכריע בעיצוב מדיניות הפנים והחוץ.
המאמר מנתח את יחסי הגומלין בין חולשותיה המבניות של המערכת החוקתית היפנית, המשברים הכלכליים והחברתיים, התפשטות הלאומנות הרדיקלית והתחזקותם של חוגים צבאיים שראו בהתפשטות טריטוריאלית תנאי לביטחונה ולשגשוגה של האומה. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להשפעת השפל הכלכלי הגדול על החברה הכפרית, לטרור הפוליטי של שנות השלושים, למאבקים הפנימיים בצבא ולתפקידם של הקיסר הירוהיטו ושל המוסדות האזרחיים בתהליך קבלת ההחלטות.
בהמשך נבחנת מדיניות ההתפשטות היפנית בסין, החל מההשתלטות על מנצ’וריה בשנת 1931 והקמת מדינת החסות מנצ’וקואו, דרך התערערות הסדר הבינלאומי ופרישת יפן מחבר הלאומים, ועד להסלמת העימות למלחמה כוללת בשנת 1937. המאמר דן גם במצבה הפוליטי המפוצל של סין, במאבק בין הלאומנים לקומוניסטים, בהתגבשות החזית המאוחדת נגד יפן ובמעבר ממלחמת כיבוש מהירה למלחמת התשה ממושכת. במסגרת זו נבחנים גם קווי הדמיון וההבדלים בין המיליטריזם היפני לבין המשטר הנאצי בגרמניה.
המאמר מדגיש כי עליית המיליטריזם היפני לא הייתה תוצאה של הפיכה יחידה או של אידיאולוגיה מגובשת אחת, אלא של תהליך הדרגתי שבו השתלבו חולשה מוסדית, אינטרסים כלכליים, שאיפות אימפריאליות, הקצנה לאומנית ותמיכה ציבורית נרחבת. המסקנה המרכזית היא שהמלחמה בסין, שנועדה לבסס את מעמדה של יפן כמעצמה מובילה באסיה, העמיקה את תלותה בכוח הצבאי, צמצמה את אפשרויות הפשרה המדינית ותרמה להידרדרותה לעימות רחב יותר בזירה הבינלאומית. בכך מציע המאמר לראות במלחמת סין–יפן חוליה מרכזית בהבנת התהליכים שהובילו את מזרח אסיה אל מלחמת העולם השנייה.
השאלות העיקריות שעליהן עונה המאמר
- כיצד הידרדרה יפן מדמוקרטיה פרלמנטרית שברירית למשטר מיליטריסטי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? אילו חולשות מוסדיות, משברים פוליטיים ותהליכים חברתיים אפשרו לצבא להשתלט בהדרגה על מוקדי קבלת ההחלטות?
- כיצד השפיעו המשברים הכלכליים והחברתיים על עליית הלאומנות הקיצונית ביפן? מה היה חלקם של השפל הגדול, מצוקת האיכרים, התסכול מן המערכת הפוליטית והתחזקות האידיאולוגיה האימפריאלית?
- מדוע ביקשה יפן להשתלט על מנצ’וריה ולהרחיב את שליטתה בסין? כיצד השתלבו שיקולים אסטרטגיים, אינטרסים כלכליים, שאיפות אימפריאליות וחששות מפני התחזקות סין וברית המועצות במדיניות ההתפשטות היפנית?
- כיצד הצליח הצבא היפני לכפות את מדיניותו על הממשלה האזרחית, ומה היה תפקידם של הקיסר הירוהיטו ושל החברה היפנית בתהליך זה? כיצד השפיעו רציחות פוליטיות, ניסיונות הפיכה, מאבקים פנימיים בצבא ותעמולה לאומנית על התגבשות המשטר המיליטריסטי?
- כיצד הפך העימות בין יפן לסין ממאבק מוגבל על מנצ’וריה למלחמה כוללת וממושכת? מה הייתה השפעתם של הפיצול הפוליטי בסין, המאבק בין הלאומנים לקומוניסטים, ההתנגדות הסינית והתגובה הבינלאומית על התפתחות המלחמה?
- במה דמה המיליטריזם היפני למשטרים הפשיסטיים באירופה, ובמה נבדל מהם, וכיצד תרמה המלחמה בסין להידרדרותה של יפן לעימות בינלאומי רחב יותר? מה ניתן ללמוד מן ההשוואה על אופיו הייחודי של המשטר היפני ועל הקשר בין התפשטות אימפריאלית, הקצנה אידיאולוגית ומלחמת העולם השנייה?
הקדמה
בתוך שנים ספורות הפכה יפן ממדינה שנראתה כמי שצועדת לעבר דמוקרטיה פרלמנטרית למעצמה מיליטריסטית, שצבאה כבש שטחים נרחבים בסין והמיט על תושביהם הרס ומוות. כיצד התחולל המהפך הזה? כיצד הפכה מדינה שהצטיינה במודרניזציה מהירה, בפיתוח תעשייתי ובאימוץ מוסדות מערביים, למדינה שבה קצינים צעירים רצחו ראשי ממשלה, הצבא פעל בניגוד להוראות הממשלה והכיבוש הוצג כשליחות לאומית?
בשנות העשרים של המאה העשרים עוד נדמה היה שיפן צועדת בדרך אחרת. מפלגות התחרו על השלטון, העיתונות שגשגה וזכות הבחירה הורחבה. אולם מתחת לחזות הליברלית רחשו כוחות רבי עוצמה: משבר כלכלי שהחריב את פרנסתם של איכרים, תחושת השפלה מול מעצמות המערב, לאומנות קיצונית וצבא שראה בעצמו את מגלם רצונו האמיתי של הקיסר. מעבר לים ניצבה סין, מדינה עצומה ושסועה, שביקשה להשתחרר מהשפעת המעצמות הזרות ולהשיב לעצמה את ריבונותה. בעיני הלאומנים היפנים הייתה סין בעת ובעונה אחת איום, הזדמנות ומפתח לעתידה של יפן כמעצמה.
בספטמבר 1931 פוצצו קצינים יפנים קטע ממסילת רכבת במנצ’וריה, האשימו בכך את הסינים ופתחו במסע כיבוש. שש שנים לאחר מכן התלקחה מלחמה כוללת, שהגיעה לשיאה בכיבוש ערים גדולות, בטבח בנאנג’ינג ובמלחמת התשה אכזרית שגבתה מיליוני קורבנות. המלחמה, שנועדה להבטיח את עוצמתה של יפן, הפכה למלכודת שממנה התקשתה להיחלץ.
זהו סיפורה של הידרדרות שלא הייתה בלתי נמנעת: סיפורם של מוסדות דמוקרטיים שנחלשו, של קצינים שהכתיבו מדיניות בכוח הנשק, של חברה שנסחפה אחר חזון של גדולה לאומית ושל אימפריה שביקשה להבטיח את עתידה באמצעות כיבושים, אך סללה בכך את הדרך לאסון. כדי להבין כיצד הגיעה יפן למלחמה בסין, יש לחזור אל השנים שבהן נדמה היה שעתידה עשוי להיות שונה לחלוטין.
רקע: יפן, סין והיבשת האסייתית
המפגש האלים בין יפן לסין בשנות השלושים של המאה העשרים לא נולד יש מאין. הוא היה שלב נוסף, ואכזרי במיוחד, בתהליך שהחל כארבעים שנה קודם לכן. יפן של תקופת מייג’י, שיצאה מבידודה ב-1868 ובנתה בתוך דור אחד מדינה מודרנית, צבא סדיר וצי מלחמה, ראתה ביבשת האסייתית מרחב חיוני לביטחונה ולכלכלתה. סין של שושלת צ’ינג, ששקעה באותן שנים במשבר פנימי עמוק, הייתה היריבה הטבעית.
מלחמה ראשונה בין יפן לסין התחוללה בשנים 1894–1895, והיא פרצה בעקבות סכסוך ממושך בין שתי המדינות על השליטה בקוריאה. סין נחלה בה תבוסה ניצחת, בים וביבשה, והיפנים כבשו את הנמל החשוב פורט ארתור (לושון) בדרום מנצ’וריה. בהסכם שימונוסקי (אפריל 1895) נאלצה סין להכיר בעצמאות קוריאה, למסור ליפן את האי פורמוסה (היום טייוואן), את האיים הפסקדוריים ואת חצי האי ליאודונג, לשלם ליפן פיצויים כבדים ולפתוח ארבעה נמלים נוספים לסוחרים זרים.[1]
עשר שנים אחר כך ניצחה יפן את רוסיה במלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). בהסכם פורטסמות’ (ספטמבר 1905) העבירה רוסיה ליפן את זכויות החכירה על הקצה הדרומי של חצי האי ליאודונג ואת הזיכיון על הקטע הדרומי של מסילת הרכבת המנצ’ורית. כדי לנהל את הזיכיון הזה הוקמה ב-1906 “חברת הרכבת של דרום מנצ’וריה” (מנטטסו), שהחלה לפעול בפועל באביב 1907. החברה הפכה במהרה לתאגיד ענק, שעסק גם במכרות, בנמלים, במחקר ובהתיישבות. ב-1910 סופחה קוריאה ליפן. במלחמת העולם הראשונה ניצלה יפן את עיסוקן של מעצמות אירופה, כבשה את השטח החכור הגרמני בג’יאוג’ואו שבחצי האי שאנדונג, וב-1915 הציגה לסין את “עשרים ואחת הדרישות”, שנועדו להפוך אותה בפועל למדינת חסות יפנית. הדרישות רוככו בלחץ בריטי ואמריקני, אך הן חשפו את שאיפותיה של יפן והציתו בסין לאומנות אנטי-יפנית, שהגיעה לשיאה ב”תנועת הרביעי במאי” ב-1919.
יפן בשנות העשרים: דמוקרטיה שברירית
בשנות העשרים נראה היה לרגע כי יפן הולכת בדרכן של הדמוקרטיות המערביות. לתקופה זו, שחפפה בחלקה את שלטונו של הקיסר טאישו (1912–1926), נהוג לקרוא “הדמוקרטיה של טאישו”. ב-1918 עמד בראש הממשלה לראשונה פוליטיקאי מפלגתי שאינו בן אצולה, הארה טאקאשי, ובין 1924 ל-1932 התחלפו השלטון בין שתי המפלגות הגדולות, הסייוקאי והמינסייטו, כמעט כמו במשטר פרלמנטרי בריטי. ב-1925 הונהגה זכות בחירה כללית לגברים, ומספר בעלי זכות ההצבעה גדל פי ארבעה.
אולם הדמוקרטיה הזאת נשענה על יסודות רעועים. ליפן היו פרלמנט נבחר, מפלגות, עיתונות ערה וחברה אזרחית פעילה, אך המוסדות האלה פעלו לצד מוקדי כוח שלא היו כפופים לממשלה הנבחרת: חצר הקיסר, המועצה החסית, הבית העליון של הפרלמנט והפיקוד הצבאי. איש מן הפוליטיקאים לא העז לגעת במוסד הקיסרות או לשנות את חוקת מייג’י מ-1889. החוקה העניקה את הריבונות לקיסר ולא לעם, והפקידה בידיו את הפיקוד העליון על הצבא והצי. הרמטכ”לים היו אחראים ישירות לקיסר (“עצמאות הפיקוד העליון”), וההנהגה הצבאית נהנתה מעצמאות רבה ביחס לממשלה. תקנה משנת 1900 חייבה ששרי הצבא והצי יהיו גנרלים ואדמירלים בשירות פעיל. כך יכלו הכוחות המזוינים להפיל ממשלה בסירוב למנות שר, או למנוע את הקמתה מלכתחילה. ב-1913 רוככה התקנה, ומאז אפשר היה למנות לתפקיד גם קצינים במילואים או בגמלאות. הדרישה לשירות פעיל הוחזרה רק ב-1936, אחרי מרד הקצינים הצעירים. סמל לכפילות של התקופה היה “חוק שמירת השלום”, שנחקק באותה שנה שבה הורחבה זכות הבחירה, ושימש כלי לרדיפת קומוניסטים, סוציאליסטים ולבסוף כל מי שנחשד בערעור על “המבנה הלאומי”. הניסיון הדמוקרטי נכשל, והמדינה נותרה מסורתית מאוד ברעיונותיה ובאידיאולוגיה שלה.
גורמים נוספים כרסמו באמון הציבור בממשל האזרחי. רעידת האדמה הגדולה של קאנטו, שהיכתה את טוקיו ויוקוהמה ב-1 בספטמבר 1923, גבתה את חייהם של כ-105 אלף בני אדם והחריבה את רוב הבירה. השריפות שפרצו בעקבותיה גרמו לרוב ההרס. בימים שאחרי האסון הופצו שמועות כי קוריאנים מרעילים בארות ומציתים בתים. משמרות אזרחים, ולעתים גם אנשי משטרה וצבא, רצחו אלפי קוריאנים, ועמם מאות פועלים סינים ויפנים שנחשדו בטעות כקוריאנים. המהומה נוצלה גם נגד השמאל. חיילים רצחו פעילי איגודים בתחנת המשטרה בקאמאידו שבטוקיו, ובפרשה שנודעה בשם “תקרית אמאקאסו” רצח קצין המשטרה הצבאית אמאקאסו מאסאהיקו את האנרכיסט אוסוגי סאקאה, את בת זוגו, הפמיניסטית איטו נואה, ואת אחיינו של אוסוגי, ילד בן שש. אמאקאסו נידון לעשר שנות מאסר, שוחרר כעבור כשלוש שנים, ולימים מילא תפקידים בכירים במנצ’וקואו. האסון חשף את עומקם של המתחים הלאומיים והחברתיים שמתחת לפני השטח של הדמוקרטיה היפנית. הכישלון בניהול האסון ואזלת ידו של הממשל מול שורה של משברים פיננסיים, שהגיעו לשיאם במשבר הבנקים של 1927, סייעו לחוגי הצבא ולשמרנים בבירוקרטיה להשתלט בהדרגה על תחומי הפיקוח החברתי והכלכלי ולדחוק את רגליהם של הפוליטיקאים.
השפל הגדול והמשבר בכפר
ב”יום חמישי השחור”, באוקטובר 1929, קרסה הבורסה בוול סטריט, ועמה החל השפל העולמי. ליפן היה העיתוי גרוע במיוחד: בינואר 1930 החזיר שר האוצר אינואה ג’ונוסקה את המטבע היפני לבסיס הזהב, מתוך מדיניות קשוחה של צמצום והורדת מחירים. התוצאה הייתה שפל חריף. מדינות העולם הגנו על עצמן במכסי מגן גבוהים. יפן נקטה צעדים דומים כדי להגן על תוצרתה, וגילתה שכשם שהיא חוסמת סחורות זרות, כך נחסמים בפניה השווקים שבחוץ.
מי שספגו את המכה הקשה ביותר היו האיכרים. מצב החקלאות היה רע עוד קודם לכן, ועכשיו צנחו בבת אחת מחירי האורז ומחירי המשי הגולמי. גידול טוואי המשי ומכירת הפקעות היו מקור הכנסה משלים וחיוני למשפחות איכרים רבות, במיוחד באזורים ההרריים, וקריסת הביקוש האמריקני למשי גולמי פגעה בהן קשות. ב-1930 הניב דווקא יבול אורז גדול במיוחד, שהוריד את המחירים עוד יותר. ב-1931 פגע מזג אוויר קר ביבולים בטוהוקו, צפון-מזרח האי הונשו, ובהוקאידו. ב-1934 נרשם שם כישלון יבול חמור עוד יותר, והאזור ידע רעב של ממש. משפחות מכרו את בנותיהן לבתי בושת ולמפעלים, וכפרים שלמים נקלעו לחובות.
הדבר השפיע ישירות על הצבא, שכן רוב החיילים היו בני כפרים. חיילים שהוצבו במנצ’וריה או בקוריאה קיבלו מכתבים מהבית על המצב הקשה, והתסיסה חלחלה לשורות הצבא, במיוחד בקרב קצינים צעירים שרבים מהם היו בעצמם בני הכפר.
מן הראוי לציין שיפן התאוששה מן השפל מהר יותר מרוב מדינות המערב. מסוף 1931 נטש שר האוצר טאקאהאשי קורקיו את בסיס הזהב, הוריד את ערך הין והגדיל את ההוצאה הממשלתית, ובמיוחד את ההוצאה הצבאית. אלא שההתאוששות הייתה בעיקר עירונית ותעשייתית, והכפר נותר עני ומר.
הלאומנות הרדיקלית והטרור הפוליטי
המשבר הכלכלי הביא לפריחתן של אגודות חשאיות ותנועות לאומניות. הן דיברו על שחיתותם וחולשתם של הפוליטיקאים ושל התאגידים הגדולים (הזאיבאצו), על סלידתן מהדרישות הסיניות לבטל את ההסכמים הבלתי שווים עם יפן, ועל הפחד מהתחזקותה של ברית המועצות, שעלולה לגרום ליפנים להיזרק מן היבשת. רבות מהן דרשו שהצבא ישתלט על המערכת הפוליטית ויחולל “רסטורציה של שואה”, כלומר מהפכה שתחזיר, כביכול, את השלטון לידי הקיסר. בין ההוגים שהשפיעו על הקצינים הצעירים בלטו קיטה איקי, שתוכניתו לרה-ארגון יפן שילבה לאומנות קיצונית עם רעיונות של הלאמה ושוויון, ואוקאווה שומיי, שהטיף לשחרור אסיה מן השלטון המערבי בהנהגה יפנית. ב-1931 תכננה “אגודת פריחת הדובדבן”, שהקים סגן-אלוף האשימוטו קינגורו, שתי הפיכות צבאיות (במרץ ובאוקטובר). שתיהן לא יצאו לפועל, ואיש לא נענש עליהן ברצינות.
גל של רציחות פוליטיות ליווה את התהליך. ראש הממשלה האמאגוצ’י אוסאצ’י, שאישר ב-1930 את אמנת לונדון להגבלת החימוש הימי בניגוד לעמדת המטה הכללי של הצי, נורה בנובמבר אותה שנה בתחנת הרכבת של טוקיו בידי צעיר לאומני, ומת מפצעיו כעבור תשעה חודשים. בפברואר ובמרץ 1932 רצחו חברי “ליגת הדם” את שר האוצר לשעבר אינואה ג’ונוסקה ואת ראש קונצרן מיצואי, דאן טאקומה. ב-15 במאי 1932 פרצו קציני צי צעירים למעונו של ראש הממשלה אינוקאי צויושי ורצחו אותו. התגובה הציבורית הייתה מאלפת: המשפטים נהפכו לבמה לנאשמים, הוגשו עצומות חנינה עם מאות אלפי חתימות, והעונשים היו קלים. רצח אינוקאי סימן את סופה של תקופת ממשלות המפלגות, אף שהמפלגות עצמן המשיכו להתקיים ולהשתתף בבחירות עד 1940. מכאן ואילך הורכבו הממשלות בהסכמה בין הצבא, הביורוקרטיה, חצר הקיסר והאליטות הפוליטיות, ובראשן עמדו אדמירלים, גנרלים, ביורוקרטים ואריסטוקרטים.
היחלשות הגורמים האזרחיים הביאה לחיזוק משמעותי של המערכת הצבאית ושל דור צעיר של ביורוקרטים, שידעו לנצל את המרירות הציבורית לטובתם. עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בינואר 1933 עודדה את הימין היפני בתחושה שמשטר המפלגות הליברלי שייך לעבר.
מדיניות החוץ של יפן
בשנות העשרים התאפיינה מדיניות החוץ של יפן בריסון ובפייסנות כלפי המערב. יפן רצתה לשמור על ידידותן של ארה”ב ובריטניה, שהיו גם שותפות הסחר החשובות שלה. את הקו הזה גילם שר החוץ שידהרה קיג’ורו, ש”דיפלומטיית שידהרה” שלו העדיפה השפעה כלכלית בסין על פני התערבות צבאית. מנגד עמדו הלאומנים והמיליטריסטים. בעיניהם, הפתרון לבעיות החברתיות והכלכליות של יפן היה התפשטות במרחב העצום של סין, ובראש ובראשונה במנצ’וריה. הקו התקיף זכה לביטוי בתקופת כהונתו של ראש הממשלה הגנרל טנאקה גיאיצ’י (1927–1929), שדגל ב”מדיניות חיובית” כלפי סין.
ניסיונות ההתפשטות היפנית נבלמו תחילה בוועידת וושינגטון. הוועידה, שכינס נשיא ארה”ב וורן הרדינג, נמשכה מנובמבר 1921 עד פברואר 1922, ונועדה להסדיר את המצב הבינלאומי במזרח אסיה ולהגביל את מרוץ החימוש הימי. באמנת חמש המעצמות נקבע יחס של 5:5:3 בין ארה”ב, בריטניה ויפן בטונאז’ של אוניות המערכה ושל נושאות המטוסים. באמנת תשע המעצמות התחייבו החותמות לכבד את ריבונותה ושלמותה של סין. בהסדר נפרד, שנחתם בפברואר 1922, הסכימה יפן להשיב לסין את השטח החכור הגרמני לשעבר בג’יאוג’ואו ולהעביר לידיה את מסילת הרכבת בשאנדונג, תוך שמירה על אינטרסים כלכליים יפניים באזור. בעיני הקצינים היפנים היה זה הסדר משפיל, שנכפה על יפן בידי המעצמות האנגלו-סקסיות.
המצב בסין
סין של שנות העשרים הייתה מדינה מפוצלת. אחרי מהפכת 1911 ונפילת שושלת צ’ינג התפרקה המדינה בפועל לשטחי שליטה של תקיפים צבאיים מקומיים (“אדוני המלחמה”). מפלגת הגואומינדאנג (המפלגה הלאומית), שייסד סון יאט-סן, שלטה בדרום. אחרי מותו של סון ב-1925 עלה בה כוכבו של צ’יאנג קאי-שק, מפקד האקדמיה הצבאית של המפלגה. ב-1926 יצא צ’יאנג ל”מסע הצפוני”, שנועד לאחד את סין בכוח, תוך שיתוף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית ובסיוע סובייטי.
השותפות הזאת לא החזיקה מעמד. באפריל 1927 טבחו כוחותיו של צ’יאנג, יחד עם כנופיות העולם התחתון של שנגחאי, באלפי קומוניסטים ופעילי איגודים בעיר. שרידי הקומוניסטים נמלטו אל ההרים והקימו בסיסים כפריים, שהחשוב בהם היה “הרפובליקה הסובייטית הסינית” בחבל ג’יאנגשי.
בשנים 1930–1934 ערך צ’יאנג חמישה מבצעי כיתור נגדם, והאחרון שבהם הצליח. באוקטובר 1934 פרצו הקומוניסטים את הכיתור ויצאו ל”מסע הארוך”. במשך שנה עברו כ-10,000 קילומטרים, תוך קרבות כמעט בלתי פוסקים, עד שהגיעו לצפון מחוז שאאנשי. בדרך, בוועידת דזוני בינואר 1935, חיזק מאו דזה-דונג את מעמדו בהנהגה הצבאית והמדינית של המפלגה. זו הייתה ראשיתה של עלייה הדרגתית, ומעמדו כמנהיג שאין עליו עוררין התבסס רק בשנים הבאות. מתוך כ-86 אלף לוחמים ואנשי מנהלה שיצאו עם הכוח המרכזי מג’יאנגשי הגיעו לצפון שאאנשי רק כמה אלפים. כוחות קומוניסטיים נוספים יצאו למסעות דומים מבסיסים אחרים והגיעו לצפון ב-1935 וב-1936, ולכן אין לראות במספרים האלה את מניין כלל המשתתפים. מעוזם החדש, שמרכזו מראשית 1937 בעיר יאנאן, היה קרוב יחסית למונגוליה החיצונית ולסיוע סובייטי.
ב-1928 הגיע המסע הצפוני לבייג’ינג, וממשלת הגואומינדאנג, שבירתה נקבעה בנאנג’ינג, זכתה להכרה בינלאומית. היפנים ניסו לחסום את דרכו של צ’יאנג צפונה: ב-1927 ושוב ב-1928 נחתו כוחות יפניים בחצי האי שאנדונג, באמתלה של הגנה על כ-20 אלף האזרחים היפנים שחיו שם. במאי 1928 התנגשו כוחות יפניים וסיניים בעיר ג’ינאן, ומאות סינים נהרגו. במקביל רקמו כמה מקציני צבא קוואנטונג תוכנית משלהם. ג’אנג דזואו-לין, אדון המלחמה ששלט במנצ’וריה ושיתף פעולה עם היפנים כל עוד הדבר שירת אותו, נסוג באותם ימים מבייג’ינג לבסיסו במוקדן. ב-4 ביוני 1928 פוצצו קצינים יפנים את הקרון שבו נסע, סמוך לתחנת חואנגגוטון, והוא נהרג. מתכנן הפעולה, קולונל קומוטו דאיסאקו, קיווה שהרצח יוביל לכאוס שיצדיק כיבוש. התוצאה הייתה הפוכה: בנו ויורשו, ג’אנג שואה-ליאנג, הצטרף לממשלת צ’יאנג קאי-שק בדצמבר אותה שנה. ראש הממשלה טנאקה הבטיח לקיסר להעמיד את האחראים לדין, אך הצבא סירב, וקומוטו נענש בהעברה למילואים בלבד. הקיסר הצעיר נזף בטנאקה, וזה התפטר ביולי 1929. “תקרית חואנגגוטון” המחישה את חולשת הממשלה האזרחית מול קציני צבא קוואנטונג, ולימדה אותם שאפשר לפעול על דעת עצמם ולצאת בלא עונש.
התאחדותה של סין תחת ממשלה לאומנית, שדרשה לבטל את ההסכמים הבלתי שווים ולהחזיר את מסילות הרכבת לידיים סיניות, היוותה איום ממשי על מעמדה של יפן במנצ’וריה. ממשלת נאנג’ינג החלה לבנות מסילות מתחרות ונמלים סיניים לצד אלה שבידי היפנים. במקביל צפו היפנים בחשש בהתחזקותה של ברית המועצות, שתוכנית החומש הראשונה שלה (מ-1928) הפכה אותה למעצמה תעשייתית וצבאית. התסריט של סין לאומנית הדורשת, בתמיכה סובייטית, את ביטול ההסדרים עם יפן, נראה לקצינים היפנים כסכנה מיידית.
ההשתלטות היפנית על מנצ’וריה
בניגוד להתנהגות הפייסנית כלפי המערב, גילתה יפן קשיחות כלפי סין. זכויות החכירה בקצה הדרומי של חצי האי ליאודונג, השליטה במסילת הרכבת הדרום-מנצ’ורית וברצועת הקרקע שלאורכה, והנוכחות הצבאית שהגנה עליהן, העניקו ליפן השפעה כלכלית ואסטרטגית ניכרת בדרום מנצ’וריה. האזור עצמו נותר ברובו בריבונות סינית, ונשלט בפועל בידי אדוני המלחמה המקומיים. להשפעה זו היה ערך אסטרטגי, כלכלי ורגשי. האזור שימש חיץ בין קוריאה היפנית לבין סין ורוסיה, הוא היה עשיר בפחם, בברזל ובקרקע חקלאית, ובמלחמת רוסיה–יפן נפלו כ-90 אלף חיילים יפנים במערכות על השליטה בו. התעמולה היפנית חזרה ותיארה את מנצ’וריה כ”קו החיים” של יפן.
חיל המצב היפני שחנה שם נקרא “צבא קוואנטונג” (קאנטוגון), על שם השטח החכור בקצה הדרומי של חצי האי, שבו שכנו הבסיס הימי פורט ארתור והנמל האזרחי דאירן (דליאן). תפקידו הרשמי היה לשמור על מסילת הברזל. בקרב צבא זה, ובעיקר בבסיסיו בפורט ארתור ובמוקדן (היום שניאנג), ניכרה פעילות אידיאולוגית ערה. ריחוקו מן הבית הוליד חיכוכים רבים בינו לבין הממשל המרכזי בטוקיו, ונאמנותם של קציניו הייתה נתונה יותר למתיישבים היפנים ולחזונם שלהם מאשר לפוליטיקאים שמעבר לים. הוגה הדעות הבולט ביניהם היה סגן-אלוף אישיווארה קנג’י, קצין המבצעים של הצבא, שהאמין כי יפן וארה”ב צועדות לקראת “מלחמה סופית” בין המזרח למערב, ושיפן צריכה לשלוט במשאבי מנצ’וריה כדי לנצח בה. יחד עם קולונל איטגאקי סייסירו תכנן אישיווארה את השתלטות הצבא על האזור.
בלילה שבין 17 ל-18 בספטמבר 1931 הניחו קצינים מצבא קוואנטונג מטען חבלה על מסילת הרכבת היפנית ליד מוקדן. הנזק היה זעום, ורכבת עברה במקום זמן קצר לאחר מכן. הפיצוץ, שיוחס לחבלנים סינים, שימש עילה מוכנה מראש: כבר באותו לילה תקפו חיילים יפנים את המחנה הסיני במוקדן וכבשו את העיר בתוך שעות ספורות. ממשלת ואקאצוקי בטוקיו הכריזה על מדיניות של “אי-הרחבה”, והדיפלומטים הפצירו בה לעצור את הצבא, אך הממשלה לא יכלה לעשות דבר. הצבא כבר יצא משליטתה. כוחות מצבא קוריאה חצו את הגבול למנצ’וריה ללא אישור, והממשלה נאלצה לאשר את המהלך בדיעבד ולממן אותו.
התגובה הסינית הייתה מאופקת. הכוחות הסיניים במנצ’וריה נמנעו ברובם מהתנגדות מאורגנת. ההחלטה נבעה הן מהערכתו של ג’אנג שואה-ליאנג שכוחותיו נחותים מן הצבא היפני, והן ממדיניותו הכללית של צ’יאנג קאי-שק, שהעדיף להימנע בשלב זה ממלחמה כוללת עם יפן ולשמור על כוחותיו למאבק בקומוניסטים. שאלת אחריותו הישירה של צ’יאנג לפקודת אי-ההתנגדות שנויה עד היום במחלוקת. מכל מקום, העיקרון “קודם שקט מבפנים, אחר כך התנגדות מבחוץ” הנחה את מדיניותו עד 1936. האיפוק הזה רק עודד את המשך ההשתלטות היפנית. עד ראשית 1932 נכבשה מנצ’וריה כולה. בינואר 1932 התפשט העימות גם לשנגחאי, שבה פרצו קרבות קשים בין הצי היפני לבין הארמייה ה-19 הסינית, עד שהושגה הפסקת אש במאי.
מנצ’וקואו: מדינת הבובות
ב-1 במרץ 1932 הכריזו היפנים על הקמת מדינה חדשה במנצ’וריה, מנצ’וקואו (“ארץ המנצ’ו”). בראשה הציבו את פו-יי, הקיסר האחרון של שושלת צ’ינג, שהודח בילדותו ב-1912 ונודע במערב בשם הנרי פו-יי. תחילה כיהן כ”ראש המדינה”, וב-1934 הוכתר כקיסר. המדינה נשלטה למעשה בידי צבא קוואנטונג. בשנה הראשונה עמד בראשו הגנרל הונג’ו שיגרו, שמילא בפועל את הוראותיהם של קציני המטה. מאוגוסט 1932 כיהן מפקד הצבא בה בעת גם כשגריר יפן במנצ’וקואו וכמושל השטח החכור, ובכך ריכז בידיו את מוקדי הכוח העיקריים. ההסדר המוסדי השתנה כמה פעמים במהלך השנים, אך ההכרעות החשובות נותרו בידי הצבא. לצד כל שר מקומי כיהן “סגן שר” יפני, ובידיו נתונה הסמכות האמיתית.[2]
התעמולה היפנית הציגה את מנצ’וקואו כמדינה אידיאלית, “גן עדן של דרך המלכים” שבו שוררת “הרמוניה בין חמשת העמים”: יפנים, סינים, מנצ’ו, מונגולים וקוריאנים. במציאות היו היפנים המעמד השליט. הצבא ניסה להקים בה מדינה ללא פוליטיקאים, ללא קפיטליזם חופשי וללא מוסדות נבחרים, מעין מעבדה של כלכלה מתוכננת. בה צמחו כמה מן הדמויות שינהיגו את יפן בהמשך, ובהן טוג’ו הידקי, שכיהן ב-1937 כראש המטה של צבא קוואנטונג, והביורוקרט קישי נובוסוקה, שניהל את התכנון התעשייתי. הממשלה עודדה הגירה של איכרים יפנים למנצ’וריה, וב-1936 אושרה תוכנית שאפתנית ליישב בה מיליון משקי בית יפניים בתוך עשרים שנה. התוכנית לא התממשה. עד 1945 הגיעו לשם, לפי הערכות המחקר, כ-270 עד 300 אלף מתיישבים במסגרת קבוצות ההתיישבות החקלאיות, כולל בני נוער שגויסו ל”גדודי המתנדבים”.[3] מספר זה הוא רק חלק קטן מן האוכלוסייה היפנית במנצ’וריה, שמנתה לקראת סוף המלחמה כמיליון וחצי אזרחים: פקידים, אנשי עסקים, עובדי רכבת ותעשייה ובני משפחותיהם, וזאת מלבד החיילים. המתיישבים החקלאיים, שישבו ברובם באזורי הספר הצפוניים, היו הפגיעים מכולם. רבים מהם נספו או נעזבו לגורלם כשהצבא האדום פלש למנצ’וריה באוגוסט 1945.
תגובת העולם והפרישה מחבר הלאומים
זו הייתה הפעם הראשונה שיפן כבשה שטחים בניגוד מוצהר לעמדת מעצמות המערב. חבר הלאומים לא גילה נכונות לפעול מעבר לשליחת ועדת חקירה בראשות הלורד הבריטי ליטון, במידה רבה משום שהמשבר הכלכלי העולמי העסיק את כל המדינות. גם המדינות עצמן נמנעו מצעדים ממשיים והסתפקו בהצהרות. אף מדינה לא נחלצה לעזרת סין, ולא הוטלו על יפן עיצומים. שר החוץ האמריקני הנרי סטימסון הכריז כי ארה”ב לא תכיר בשינויים טריטוריאליים שהושגו בכוח, אך לא מעבר לזה. ברית המועצות גינתה את התוקפנות היפנית, אך לא הצטערה במיוחד על מפלתו של צ’יאנג קאי-שק, שרדף את הקומוניסטים, וב-1935 אף מכרה למנצ’וקואו את חלקה במסילת הרכבת הסינית-מזרחית.
דו”ח ועדת ליטון, שפורסם באוקטובר 1932, הכיר באינטרסים המיוחדים של יפן במנצ’וריה, אך קבע שמנצ’וקואו אינה ביטוי לרצון התושבים ושהפעולה היפנית אינה הגנה עצמית. ב-24 בפברואר 1933 אימצה עצרת חבר הלאומים את הדו”ח ברוב של 42 מדינות מול קולה של יפן בלבד. ראש המשלחת היפנית, מאצואוקה יוסוקה, יצא מן האולם, ובמרץ הודיעה יפן על פרישתה מן הארגון. לפי אמנת חבר הלאומים נכנסה הפרישה לתוקף כעבור שנתיים, במרץ 1935. יפן הייתה המעצמה הגדולה הראשונה שפרשה מחבר הלאומים. גרמניה פרשה באוקטובר אותה שנה, ואיטליה ב-1937. מאצואוקה שב לטוקיו כגיבור לאומי, וההחלטה זכתה לגיבוי רחב בדעת הקהל.
עוד באותו אביב התפשט הצבא היפני למחוז ז’חה (רהה) והגיע עד החומה הגדולה. בהסכם טאנגגו (מאי 1933) נאלצה סין להסכים לאזור מפורז מדרום לחומה, וכך נפתחה ליפן הדרך לחדירה הדרגתית אל צפון סין עצמה.
מנצ’וריה והכלכלה הצבאית
כיבוש מנצ’וריה, יחד עם המדיניות הכלכלית המרחיבה של טאקאהאשי, סייע ליפן לצאת מן המשבר. הצבא, שהתפרס כדי להגן על גבולותיה הארוכים של המדינה החדשה מול ברית המועצות, הזמין טנקים, תותחים ומטוסים בכמויות גדולות. הצי הזמין ספינות מלחמה ונושאות מטוסים. ההזמנות קידמו את התעשייה הכבדה, והייצור התעשייתי של יפן גדל במחצית השנייה של שנות השלושים בקצב מהיר מזה של כל מדינה מערבית.
ב-1934 התמזגה חברת המספנות של מיצובישי עם חברת המטוסים של הקונצרן לחברת “מיצובישי תעשיות כבדות”. ההזמנות הממשלתיות הצמיחו גם “זאיבאצו חדשים”, שייצרו בעיקר עבור הצבא, היו פתוחים יותר לשיתוף פעולה עם הקצינים, ופחות קשורים לממסד הפוליטי הישן. הבולט שבהם היה “ניסאן” (קיצור של ניהון סאנגיו, “תעשיית יפן”), שהקים איש העסקים אאיקאווה יושיסוקה. הקונצרן עסק במכרות, בכימיקלים ובמכשירי חשמל, ייצר משאיות ומכוניות, וב-1937 העביר את מרכז פעילותו למנצ’וריה כדי להוביל את תוכנית הפיתוח התעשייתי שם. חברת טויודה, שייצרה עד אז נולים אוטומטיים, הקימה ב-1933 מחלקת רכב, ייצרה ב-1935 את משאיותיה הראשונות, וב-1937 נוסדה חברת “טויוטה מוטורס”. הצבא היה הלקוח העיקרי של שתיהן.
המיליטריזם ביפן גופא
כיבוש מנצ’וריה היה נקודת מפנה בהיסטוריה הפוליטית של יפן. הוא שם קץ למגמה הליברלית והדמוקרטית שהתפתחה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, ופתח מגמה הפוכה, של לאומנות ומיליטריזם, שתאפיין את יפן בחמש עשרה השנים הבאות. ההיסטוריונים היפנים מכנים את התקופה 1931–1945 “מלחמת חמש עשרה השנים”. הפרשה המנצ’ורית הוכיחה שהצבא יכול לתפוס את מושכות ההחלטה ולצאת בלא עונש. הרציחות של 1932 סימנו את קצו המעשי של השלטון באמצעים פרלמנטריים.
הדמות הבולטת של השנים 1931–1934 הייתה שר הצבא, הגנרל אראקי סאדאו, נואם כריזמטי ואידיאולוג שהטיף ל”דרך הקיסרית” (קודו) וזכה להערצת הקצינים הצעירים. סביבו, ולצד הגנרל מאזאקי ג’ינזאבורו, שכיהן ב-1934–1935 כמפקח הכללי על החינוך הצבאי, התגבשה “סיעת הדרך הקיסרית” (קודו-הא). היא דגלה בטיהור רוחני של האומה, ב”רסטורציה” שתבוא מבפנים ובהכנה למלחמה בברית המועצות. מולה עמדה “סיעת הפיקוד” (טוסיי-הא), שקציניה העדיפו לבנות את כוחה של יפן באמצעות גיוס כלכלי ותעשייתי מתוכנן, בשיתוף פעולה עם הביורוקרטיה והתעשייה. לא היו אלה מפלגות מאורגנות בעלות גבולות ברורים. היו אלה רשתות של קצינים, בריתות אישיות ומגמות רעיוניות, והשמות ניתנו להן בעיקר מבחוץ. המאבק ביניהן החריף ביולי 1935, כשמאזאקי הודח מתפקידו. כעבור חודש רצח סגן-אלוף אאיזאווה סאבורו בחרבו את הגנרל נגאטה טטסוזאן, מראשי סיעת הפיקוד, במשרדו שבמשרד הצבא. ההתנגשות הזאת תכריע את דמותה של יפן בשנים הבאות.
אנשי רוח מעטים, כמו ההוגה הליברלי יושינו סאקוזו, ביקרו את הכיבוש, אך רוב הציבור תמך בו בהתלהבות. העיתונות, שראתה את תפוצתה מזנקת בזכות דיווחי החזית, התייצבה כמעט כולה מאחורי הצבא. הגינוי הבינלאומי איחד את היפנים בתחושה שהעולם כולו נגדם. המחאות של ארה”ב ובריטניה, ששלטו בעצמן בשטחים נרחבים באסיה, נשמעו באוזני היפנים צבועות ומתחסדות, ונראו כנובעות מגזענות ומחוסר נכונות להכיר בזכותה של יפן להשיג לעצמה מרחב מחיה. התחושה הזאת לא הייתה חסרת בסיס: חוק ההגירה האמריקני מ-1924 אסר כליל על הגירה מיפן, וב-1919 דחו המעצמות את ההצעה היפנית לכלול באמנת חבר הלאומים סעיף על שוויון גזעי. ככל שגבר הגינוי הבינלאומי, כך התחזקה ביפן התחושה שעליה לסמוך על כוחה בלבד.
השלטונות הטילו צנזורה חריפה על פרסומים, ובעזרת ארגונים שונים, ובהם אגודת החיילים המשוחררים ואגודות הנוער והנשים, הביאו את האידיאולוגיה המיליטריסטית אל הכפרים. מנצ’וקואו הוצגה לעם היפני כדוגמה למה שהצבא מסוגל לעשות, וכאב-טיפוס אפשרי לשליטה יפנית באסיה כולה. החרדה מפני הקומוניזם הייתה גדולה מזו שבאירופה, משום שהאידיאולוגיה הזאת יכלה להתחרות בהגמוניה יפנית באסיה, ומשום שמרכזה, ברית המועצות, היה בעצמו מעצמה אסייתית שלא ניתן לסלקה כפי שאפשר לסלק קולוניה. מסיבות אלה, ומשום שניכר שיפן צועדת לעימות עם לפחות אחת המעצמות, החל גיוס ההמונים וגיוס הכלכלה התאגידית לצורכי הצבא. המדיניות הצבאית קבעה אילו תעשיות חיוניות ואילו אינן, ותאגידים רבים שינו את אופיים לפי הגדרות הצבא ודרישותיו.
הצבא ביקש להנחיל ליפנים מודל של חברה כפרית, כמעט פיאודלית, הבנויה על משפחה פטריארכלית, על עליונותו הדתית והאישית של הקיסר, ועל אנשים הצמודים למקומם ולמשרתם ומשרתים את האינטרס הלאומי. האינדוקטרינציה הצליחה מעבר למצופה, למעט קשיים מסוימים בחוגי הסטודנטים. החיילים היו ממושמעים, יעילים ובעלי מוראל גבוה, והאזרחים לא הרבו להתלונן, על אף המצב הכלכלי הקשה.
בספרי הלימוד של ראשית שנות השלושים עוד הופיעו אופטימיות, תרבות וכלכלה, אך עם עליית המיליטריזם עלתה קרנם של ערכים ספרטניים: משמעת, עמידה בכאב, נאמנות וציות מוחלט. לצדם הודגשו ערכים לאומיים ומיתיים, כמו המדינה, הקיסר, ההמנון, ה”קוקוטאי”[4] ו”דרך הלוחם” (בושידו), ורעיונות על צדקתה של יפן ועל ייעודה לשחרר את עמי אסיה משלטון המערב. ב-1937 פרסם משרד החינוך את החיבור “עקרונות הקוקוטאי” (קוקוטאי נו הונגי), שחולק בעשרות אלפי עותקים לבתי הספר ולמוסדות ההשכלה, ודחה במפורש את האינדיבידואליזם, הליברליזם והדמוקרטיה כרעיונות זרים לרוח היפנית.
האידיאולוגיות שהציגו את יפן כמשחררת עמי אסיה מן הקולוניאליזם, וכמי שתעמוד בראש גוש כלכלי אסייתי חזק, זכו להצלחה ולכיסוי תקשורתי רב. דעת הקהל שיקפה רצון גובר להדגיש את ייחודם של היפנים לעומת שאר עמי העולם, רעיון שלאחר המלחמה יזכה לשם “ניהונג’ינרון”, ואת עוצמת מסר הקוקוטאי, שהתבטא גם בהצהרותיהם ובפעולותיהם של משרדי הממשלה עצמם. הלאומנות שנוצרה ביפן בשנות השלושים הייתה לוחמנית וקיצונית יותר מכל מה שנראה בה עד אז.
מעטים התנגדו לכך. הבולט שבהם היה הפרופסור טאטסוקיצ’י מינובה, בר-סמכא למשפט חוקתי, שחיבוריו על החוקה היפנית עשו אותו לאבי הליברליזם הפרלמנטרי. במשך שנים לימד מינובה את “תורת הקיסר כאיבר”, שלפיה הקיסר הוא האיבר העליון של המדינה ולא ישות העומדת מעליה, והחוק נועד להגן על הפרט ואינו נתון לשרירות לבו של השלטון. התורה הזאת נלמדה באוניברסיטאות כדבר מובן מאליו עשרות שנים, אך ב-1935 הותקף הפרופסור הישיש בבית העליון של הפרלמנט, שבו כיהן כחבר, ונאשם בחילול כבוד הקיסר. ספריו נאסרו, הוא נאלץ להתפטר, ושנה לאחר מכן נפצע בניסיון התנקשות. הממשלה פרסמה שתי הצהרות “להבהרת הקוקוטאי”, שדחו את תורתו.
עלייתו של הצבא לא התאפשרה רק בזכות הנסיבות. המסורת הפוליטית היפנית סללה לה את הדרך: הרשות המבצעת עמדה תמיד מעל הרשות המחוקקת, והתרבות הפוליטית העדיפה ערכים של סדר, הרמוניה ויציבות על פני זכויות הפרט. מקומו של הקיסר הירוהיטו, שעלה לכס ב-1926, במערכת הזאת מורכב. הוא לא היה שליט חסר סמכות, אך גם לא דיקטטור ששלט לבדו במערכת הצבאית והמדינית, ומידת השפעתו השתנתה עם הנסיבות. ב-1929 נזף בראש הממשלה טנאקה והביא להתפטרותו, ובפברואר 1936 עמד בתקיפות על דיכוי המרד בטוקיו. במקרים אחרים אישר החלטות צבאיות ומדיניות שהובילו להסלמת המלחמה בסין, ולעתים קרובות נמנע מעימות עם הצבא. שאלת אחריותו האישית נותרה מוקד מרכזי של מחלוקת היסטוריוגרפית: יש המציגים אותו כמונרך חוקתי שהיה כבול בידי יועציו ובידי הקצינים, ויש המדגישים את מעורבותו הפעילה בקבלת ההחלטות.
מרד ה-26 בפברואר 1936
המאבק בתוך הצבא הגיע לשיאו בשחר ה-26 בפברואר 1936. קבוצה של קצינים צעירים מסיעת הדרך הקיסרית, בראש כ-1,400 חיילים, תפסה את מרכז טוקיו ורצחה את שר האוצר טאקאהאשי קורקיו, את שומר החותם הקיסרי סאיטו מאקוטו ואת המפקח הכללי על החינוך הצבאי הגנרל ואטאנאבה ג’וטארו. ראש הממשלה אוקאדה קייסוקה ניצל משום שהמורדים רצחו בטעות את גיסו. המורדים דרשו מן הקיסר להקים ממשלה צבאית ולחולל את “הרסטורציה”. הם הופתעו לגלות שהקיסר הירוהיטו זועם ועומד על דיכוי המרד. לאחר שלושה ימים נכנעו, ומנהיגיהם הוצאו להורג, וכמוהם ב-1937 גם קיטה איקי, שנחשב להשראה הרעיונית שלהם.
המרד נכשל, אך תוצאותיו היו הפוכות מכפי שאפשר היה לצפות. סיעת הדרך הקיסרית סולקה, וסיעת הפיקוד, שהייתה מתוחכמת ומאורגנת יותר, השתלטה על הצבא. הצבא ניצל את האיום של הפיכה נוספת כדי להגביר את כוחו: במאי 1936 הוחזרה התקנה שחייבה ששרי הצבא והצי יהיו קצינים בשירות פעיל, וכך קיבל הצבא זכות וטו מעשית על הרכב כל ממשלה.[5] ממשלת הירוטה קוקי, שקמה אחרי המרד, אישרה באוגוסט 1936 את “עקרונות המדיניות הלאומית”, שצירפו יחד את שאיפותיו של הצבא להתפשט צפונה, מול ברית המועצות, ואת שאיפותיו של הצי להתפשט דרומה, אל דרום-מזרח אסיה. הצבא, שחשש ממלחמה נגד המערב או נגד ברית המועצות, לא חשש ממלחמה בסין, וראה בהתפשטות בה אמצעי להגביר את כוחו, להסיח את דעת הציבור מן הבעיות הכלכליות, לגבש את העם ולהעלות את מעמדה של יפן בזירה הבינלאומית.
יפן בזירה הבינלאומית
היפנים הבחינו שהדמוקרטיות הגדולות הפגינו חולשה רבה בשנות השלושים, לעומת הצלחתם של שליטים כמו סטלין, היטלר ומוסוליני, ושהדמוקרטיות נוטות לפשרה מול דרישותיהם התוקפניות. רבים הסיקו שיפן צריכה לנהוג באותה דרך, ושבתקיפות תשיג את מבוקשה. הפלישה האיטלקית לחבש ב-1935, הכניסה הגרמנית לחבל הריין ב-1936 והאדישות המערבית שליוו אותן חיזקו את המסקנה הזאת.
בידודה של יפן בזירה הבינלאומית קירב אותה אל גרמניה הנאצית, שגם היא הייתה מדינה מנודה. היפנים לא קיבלו את האידיאולוגיה הגזעית של היטלר, שהציבה אותם עצמם במקום נחות, ולא אימצו את משטרו הדיקטטורי, אך העריצו את העזתו לקרוא תיגר על ההגמוניה האנגלו-סקסית. ב-25 בנובמבר 1936 חתמה יפן עם גרמניה על “הסכם האנטי-קומינטרן”, ההסכם הראשון בין שתי המדינות. נגד ברית המועצות כוון נספח סודי, שבו התחייבו שתי המדינות שלא לסייע לה אם תתקוף אחת מהן. ההסכם לא חייב את היפנים לדבר מעבר לכך ולא הטריד את המערב במיוחד. בנובמבר 1937 הצטרפה אליו גם איטליה.
האידיאולוגיה של התפשטות בסין וחיזוק האינטרסים היפניים בה הזכירה במידה מסוימת את מושג ה”לבנסראום” (מרחב המחיה) הנאצי, וסין הייתה מרחב המחיה של יפן. המתח עם ארה”ב, שראתה את עצמה כמגינה על עצמאותה ושלמותה של סין, גבר. בדצמבר 1934 הודיעה יפן על ביטול מחויבותה לאמנת וושינגטון הימית, ובינואר 1936 עזבה את ועידת לונדון הימית. מסוף 1936 לא הוגבל עוד החימוש הימי, ומרוץ החימוש בין יפן לארה”ב התחדש. ב-1937 החל הצי היפני בבניית ספינות הקרב הענקיות מסדרת יאמאטו, הגדולות שנבנו אי פעם. באותה שנה בלעו ההוצאות על הכוחות המזוינים כמחצית מתקציב המדינה, ובשנים הבאות עלה חלקן עוד יותר.
המיליטריזם היפני והנאציזם: השוואה
ניתן להשוות את המיליטריזם היפני למשטר הנאצי שהתפתח בגרמניה באותן שנים, ויש קווי דמיון רבים ביניהם.
תחושת עליונות לאומית וגזעית. הגרמנים ראו בעצמם גזע עליון, והיפנים ראו בעצמם את העם המוביל של אסיה, שנועד להנהיג את שכניו. התפיסה היפנית הציגה את עמי אסיה כ”משפחה” שבראשה עומדת יפן, אך המשפחה הזאת הייתה היררכית, והיחס בפועל לסינים, לקוריאנים ולעמים הנכבשים היה מתנשא ולעתים קרובות אכזרי.
משבר ופוליטיקאים חלשים. בשתי המדינות הניעו המשבר הכלכלי וחולשת הפוליטיקאים את גלגלי הכוחות הקיצוניים.
מרחב מחיה ומיעוטים בחו”ל. שתי המדינות שאפו להגן על בני עמן שחיו מחוץ לגבולותיהן ולהשיג “מרחב מחיה” להתפשטות האוכלוסייה והכלכלה.
הגמוניה יבשתית. כל אחת מהן שאפה לשלוט ביבשת שבה היא נמצאת, ולסלק ממנה את השפעתן של המעצמות האחרות.
אנטי-קומוניזם ואנטי-ליברליזם. שתיהן היו אנטי-קומוניסטיות ואנטי-דמוקרטיות, וראו בברית המועצות את האויב האידיאולוגי המובהק.
פחד מכיתור. שתיהן חששו מהתעצמות שכנותיהן. היפנים חששו מסין המתאחדת ומברית המועצות שמאחוריה, והגרמנים חששו מכיתור בידי צרפת וברית המועצות.
אולם גם ההבדלים מהותיים.
זיכרון המלחמה הקודמת. גרמניה הונעה במידה רבה מכוחה של אגדת “הסכין בגב” ומטראומת התבוסה במלחמת העולם הראשונה ושלום ורסאי. יפן, לעומתה, הייתה בין המדינות המנצחות, אף שגם היא יצאה מאוכזבת מוועידת השלום בפריז ומהסדרי וושינגטון.
מפלגה ומנהיג. הנאציזם התבסס על מפלגה עממית המונית, שנהנתה מתמיכה ציבורית רחבה. בראשה עמד מנהיג כריזמטי יחיד, וכל מוסדותיה היו כפופים לו. ביפן לא הייתה מפלגה דומיננטית ולא היה מנהיג שהעם יכול היה להתלכד סביבו. “אגודת הסיוע לשלטון הקיסרי”, שהוקמה ב-1940 לאחר פירוק המפלגות, נועדה למלא תפקיד דומה, אך נותרה גוף ביורוקרטי חסר עוצמה. גם הבחירות לפרלמנט נמשכו לאורך כל התקופה. המשטר היפני לא נולד ממהפכה, אלא צמח בהדרגה מתוך מוסדות מייג’י הקיימים, ולכן היו מי שכינו אותו “פשיזם מלמעלה”.
הצבא והמדינה. בגרמניה היה הצבא כפוף להיטלר. מאז 1934 נשבעו לו החיילים אמונים אישית, וחריגה מפקודות הפיקוד העליון נחשבה לבגידה. ביפן היו הצבא והצי הכוח המרכזי במאזן הכוחות, בתמיכת דור צעיר של ביורוקרטים. הממשלה בטוקיו שיתפה עמם פעולה אך לא שלטה בהם, והגנרלים עשו לרוב כרצונם. מפקדים בשטח פעלו לא פעם על דעת עצמם, והמטה בטוקיו אישר את מעשיהם בדיעבד. גם הזאיבאצו, העיתונות ומערכת החינוך נרתמו למטרה העליונה.
תקרית שיאן והחזית המאוחדת
במחצית השנייה של 1935 החריף הצבא היפני את לחציו על צפון סין. בהסכם הה–אומזו (יוני 1935) נאלצה ממשלת נאנג’ינג להוציא את כוחותיה ואת סניפי הגואומינדאנג ממחוז חביי, ובנובמבר הוקמה בחלקו המזרחי של המחוז “מועצה אוטונומית” בחסות יפנית. היפנים קיוו לנתק את חמשת המחוזות הצפוניים מסין ולהפוך אותם למנצ’וקואו שנייה. התגובה הסינית הייתה חריפה מכפי שציפו: בדצמבר 1935 יצאו אלפי סטודנטים בבייג’ינג להפגנות נגד יפן ונגד מדיניות הוויתור של הממשלה, והמחאה התפשטה לערים אחרות.
התקרבות יפן לגרמניה והלחץ היפני בצפון הבהילו הן את צ’יאנג קאי-שק והן את הקומוניסטים. חולשת משטרו של צ’יאנג השתקפה בכך שלא הצליח להדביר את הקומוניסטים, והוא המשיך להתעקש על כך שהמאבק בהם קודם למאבק ביפנים. בדצמבר 1936, כשהגיע לעיר שיאן כדי לזרז את המערכה נגד הקומוניסטים, נחטף בידי חייליו של ג’אנג שואה-ליאנג, השליט המודח של מנצ’וריה, ובשיתוף הגנרל המקומי יאנג הו-צ’נג. החוטפים, שחייליהם המנצ’ורים רצו לשוב לבתיהם ולא להילחם בסינים אחרים, דרשו מצ’יאנג להפסיק את המלחמה בקומוניסטים ולהתייצב עמם יחד נגד יפן. בתיווכו של המנהיג הקומוניסטי ג’ואו אן-לאי, ובלחץ סובייטי, הושגה הסכמה. צ’יאנג שוחרר ביום חג המולד ושב לנאנג’ינג. ג’אנג שואה-ליאנג, שליווה אותו מרצונו, הועמד לדין ונשאר במעצר בית יותר מחמישים שנה, תחילה בסין ואחר כך בטייוואן.
ההסכם לא נוסח בכתב באותו שלב, וה”חזית המאוחדת השנייה” בין הגואומינדאנג לקומוניסטים הוכרזה רשמית רק בספטמבר 1937, אחרי פרוץ המלחמה. אך התקרית שינתה את המצב מן היסוד. ההתמרדויות בצבאות יפן וסין ב-1936 הביאו לכך שבסוף אותה שנה ניצבו שתי המדינות במסלול של התנגשות: יפן הייתה איתנה בדעתה להתפשט בצפון סין, וסין, לראשונה זה שנים, הייתה איתנה בדעתה למנוע זאת.
תקרית גשר מרקו פולו ופרוץ המלחמה
בקיץ 1937 התדרדרה יפן למלחמה כוללת בסין, תוך ניצול תקרית מקומית כאמתלה למבצע צבאי רחב.[6] התקרית עצמה הייתה קטנה, ובימים הראשונים אף הושגו הסדרים מקומיים להפסקת האש. אולם ב-11 ביולי החליטה ממשלת ראש הממשלה הנסיך קונואה פומימארו לשגר תגבורת גדולה לצפון סין, וזו הייתה נקודת האל-חזור. קונואה, אריסטוקרט פופולרי שעלה לשלטון חודש קודם לכן, לא היה רק קורבן חסר אונים של הצבא: הוא אימץ את הקו התקיף ובחר להסלים. גם בהנהגת הצבא היו חילוקי דעות. אישיווארה קנג’י, שהיה אז ראש מחלקת המבצעים במטה הכללי, חשש שמלחמה בסין תסבך את יפן ותחליש אותה מול ברית המועצות, אך קולו נדחק הצידה. הקיסר לא התלהב במיוחד מתוכניות הקצינים, שהבטיחו מלחמה קצרה, תכליתית ובמעט קורבנות, אך אישר אותן.
כך החלה מלחמת סין–יפן השנייה. היא נמשכה שמונה שנים, עד כניעת יפן באוגוסט 1945, ומדצמבר 1941 התמזגה במלחמת העולם השנייה ונעשתה לחזית היבשתית של מלחמת האוקיינוס השקט. היפנים מעולם לא הכריזו עליה מלחמה רשמית, וכינו אותה “התקרית בסין”. הם העריכו שסין השסועה לא תוכל לגלות התנגדות של ממש ושהמבצע יסתיים בתוך חודשים ספורים. בתחילה נראה שההערכה מתאמתת: עד סוף יולי נפלו בייג’ינג וטיינג’ין, והצבא היפני התקדם במהירות לאורך מסילות הרכבת בצפון.
אך הפעם החליט צ’יאנג קאי-שק להילחם. באוגוסט 1937 פתח בקרב על שנגחאי, והעמיד בו את מיטב דיוויזיותיו, שאומנו בידי יועצים גרמנים. הקרב, שנמשך כשלושה חודשים, היה אחד הקשים של המלחמה כולה. הוא גבה מן היפנים עשרות אלפי נפגעים ומן הסינים מאות אלפים, ובהם רוב יחידות העילית של צ’יאנג. צ’יאנג קיווה, בין היתר, שקרב בעיר הבינלאומית, מול עיני המערב, יביא להתערבות המעצמות. זו לא באה. בתחילת נובמבר נחתו כוחות יפניים במפרץ האנגג’ואו, מאחורי הקווים הסיניים, והחזית קרסה. הצבא היפני רדף את הנסוגים אל עבר נאנג’ינג, הבירה, ונכנס אליה ב-13 בדצמבר 1937. ב-12 בדצמבר, כשהכוחות היפניים כבר הסתערו על חומות העיר, תקפו מטוסים יפניים על נהר היאנגצה, במעלה הנהר מן העיר, את סירת התותחים האמריקנית “פאניי”, שפינתה מן העיר דיפלומטים ואזרחים זרים, והטביעו אותה. יפן מיהרה להתנצל ולשלם פיצויים, והמשבר נסגר, אך בארה”ב הוא הותיר רושם עמוק.
הטבח בנאנג’ינג
התנהגות היפנים כלפי האוכלוסייה הסינית הייתה אכזרית ועוררה כלפיהם שנאה כללית. בנאנג’ינג, אף שהעיר נכנעה והצבא הסיני נמלט ממנה בבהלה, איבדו החיילים היפנים כל רסן. במשך כשישה שבועות ביצעו רצח המוני של שבויים ושל אזרחים, מעשי אונס בהיקף עצום, ביזה והצתה.[7] זוועות בהיקף כזה לא נראו עד אז בחלק זה של העולם.
בעיר נותרה קבוצה קטנה של אנשי מערב, ובהם איש העסקים הגרמני ג’ון ראבה, חבר המפלגה הנאצית, והמחנכת האמריקנית מיני וואוטרין. הם הקימו “אזור ביטחון” שבו מצאו מחסה כרבע מיליון סינים, ותיעדו את מה שראו ביומנים, במכתבים ובסרט שצילם הכומר ג’ון מגי. כתבים אמריקנים שעזבו את העיר ימים ספורים אחרי נפילתה פרסמו את הדיווחים הראשונים, והעולם נדהם לנוכח האכזריות היפנית.
הציבור ביפן לא ידע כמעט דבר על מעשי החיילים. העיתונים דיווחו מדי יום על כיבושים נרחבים ועל ניצחונות גדולים, נפילת נאנג’ינג נחגגה בטוקיו בתהלוכות לפידים ופנסים, ועיתון יפני גדול אף דיווח בגאווה על “תחרות” בין שני קצינים, מי מהם יערוף ראשונה מאה ראשים בחרבו. אך בתוך זמן קצר פסקו הכותרות על הכיבושים הגדולים, ואל הבתים החלו לחזור כדי האפר של החיילים.
1938: המלחמה שוקעת
נפילת הבירה לא הביאה לכניעה. ניסיון תיווך של שגריר גרמניה בסין, אוסקר טראוטמן, נכשל, משום שהתנאים שהציבו היפנים הלכו והוחמרו ככל שהתקדמו. ב-16 בינואר 1938 הכריז קונואה שיפן “לא תתייחס עוד לממשלה הלאומנית” כצד למשא ומתן, ובכך סגר בעצמו את הפתח להסדר מדיני.
עד סוף 1938 השתלטה יפן על מרבית סין המזרחית. היא כבשה את רוב הערים הגדולות, תפסה את המגזר המפותח של הכלכלה הסינית והשתלטה על התעבורה במסילות הברזל, בכבישים ובנהרות. באביב 1938 נחלו הסינים ניצחון נדיר בטאיארג’ואנג, אך בסופו של דבר נפלה העיר שוג’ואו, צומת הרכבות החשוב. ביוני 1938, בניסיון נואש לעצור את ההתקדמות היפנית, פרצו הסינים את סכרי הנהר הצהוב. ההצפה עיכבה את היפנים לכמה חודשים, אך גבתה את חייהם של מאות אלפי איכרים סינים והפכה מיליונים לפליטים. באוקטובר נפלו קנטון (גואנגג’ואו) בדרום וווהאן במרכז, שבה ישבה בפועל הממשלה הסינית מאז נפילת נאנג’ינג.
אך כאן קפאה המלחמה, וההישגים התגלו כאשליה. הממשלה והצבא הסיניים נסוגו אל מערבה ההררי של המדינה, שם החזיקו מעמד בעקשנות, והתקדמותו של הצבא היפני נעצרה, אף שנהנה מעדיפות טכנולוגית מכרעת. מאות מפעלים, אוניברסיטאות ומוסדות פורקו והועברו מערבה, ומיליוני פליטים נדדו בעקבותיהם. צ’יאנג קאי-שק, שקבע את בירתו בצ’ונגצ’ינג שבמחוז סצ’ואן, העריך, ובצדק, שעליו להחזיק מעמד עד שמדינות המערב ייכנסו למלחמה עם יפן, ובינתיים לקבל סיוע מכל גורם שיציע אותו ולהתיש את היפנים. חיל האוויר היפני הפציץ את צ’ונגצ’ינג שוב ושוב בשנים 1938–1943, באחד ממסעות ההפצצה המתמשכים הראשונים בהיסטוריה נגד עיר, אך לא שבר את רוח העמידה. מאחורי הקווים היפניים, בצפון, ניהלו הקומוניסטים לוחמת גרילה והרחיבו את שטחי שליטתם. סין נמצאה בלתי נכבשת, והבעיות הכלכליות של יפן נותרו בעינן. לא יפן בלעה את סין, כפי שקיוו חמומי המוח בצבא; סין המתפלשת בחוסר אונים היא שבלעה את יפן.
ביפן עצמה השלימה המלחמה את המעבר לכלכלה מגויסת. באפריל 1938 נחקק “חוק הגיוס הלאומי הכללי”, שהעניק לממשלה סמכות לפקח על כוח האדם, על חומרי הגלם, על המחירים ועל העיתונות. בנובמבר 1938 הכריז קונואה על “הסדר החדש במזרח אסיה”, שבו יפן, מנצ’וקואו וסין יהוו גוש מדיני וכלכלי אחד. משלא הצליחו לכפות כניעה על צ’יאנג, פנו היפנים לחפש שותף סיני אחר. בדצמבר 1938 ערק מצ’ונגצ’ינג ואנג ג’ינג-ויי, מוותיקי הגואומינדאנג ויריבו של צ’יאנג, ובמרץ 1940 הועמד בראש ממשלת בובות בנאנג’ינג. הוא לא זכה לתמיכה ממשית בקרב הסינים ולא הביא את המלחמה לקיצה.
הסיוע הזר וההתנגשות עם המעצמות
ההתנגדות הסינית התאפשרה במידה רבה בזכות נשק וציוד שסופקו לסין מבחוץ. בשנים הראשונות של המלחמה הייתה הספקית העיקרית ברית המועצות, שחתמה עם סין על הסכם אי-התקפה באוגוסט 1937, סיפקה לה מאות מטוסים, תותחים ותחמושת, ושלחה טייסים מתנדבים ויועצים צבאיים. ארה”ב ובריטניה סיפקו בעיקר הלוואות ואשראי, והיקף הסיוע שלהן גדל בהדרגה. לאחר שהיפנים השתלטו על נמלי סין, המשיכה האספקה לזרום דרך הודו-סין הצרפתית ודרך “דרך בורמה”, כביש הררי שנסלל בשנים 1937–1938 מרנגון שבבורמה הבריטית אל מחוז יונאן.
היפנים, שראו את הצלחתן של המדינות הפשיסטיות בעימותים מדיניים וצבאיים, לא הבינו מדוע דווקא דרישותיהם ה”לגיטימיות” בסין נתקלות בהתנגדות המערב. הם ראו בכך בגידה ותלו במעצמות המערב את האשמה בהתמשכות המלחמה. הם העריכו שמדינות המערב עסוקות במשברים שבאירופה ולא יסתבכו בסין, ושהצבא הסובייטי נחלש מאוד בעקבות הטיהורים של סטלין ב-1937. ההערכה האחרונה התבררה כשגויה. בקיץ 1938 התנגשו כוחות יפניים וסובייטיים ליד אגם חסאן, בגבול קוריאה, ובמאי–ספטמבר 1939 פרצה ליד נומונהאן, בגבול מנצ’וקואו ומונגוליה, מלחמה בלתי מוכרזת שבה הובס צבא קוואנטונג קשות בידי כוחות שריון סובייטיים בפיקודו של גאורגי ז’וקוב. בעיצומם של הקרבות חתמה גרמניה, בעלת בריתה האידיאולוגית של יפן, על הסכם אי-התקפה עם ברית המועצות (הסכם מולוטוב–ריבנטרופ, 23 באוגוסט 1939). ממשלת הירנומה בטוקיו התפטרה בהלם.
גם היחסים עם ארה”ב החמירו. באוקטובר 1937 קרא הנשיא פרנקלין רוזוולט להטיל “הסגר” על המדינות התוקפניות, ביולי 1939 הודיעה ארה”ב על ביטול הסכם המסחר שלה עם יפן, ומ-1940 החלה להגביל את ייצוא חומרי הגלם אליה, כמו גרוטאות ברזל ודלק מטוסים. יפן הייתה תלויה בארה”ב ברוב צריכת הנפט שלה, ובדיוק המשאבים שהמלחמה בסין חייבה הם שהלכו ונמנעו ממנה.
מלחמת ההתשה
בעיותיהם של היפנים גדלו ככל שהלחימה התארכה. איש לא היה מוכן לשאת באחריות למחדל ההולך ומתגלה, ולא נראה באופק פתרון שיוציא את יפן מסין בכבוד. בשנים 1939–1940 נמשכה מלחמת ההתשה, ובסין הוצבו יותר מ-800 אלף חיילים יפנים. מתקפות יפניות גדולות לא הכריעו, ובאוגוסט 1940 פתחו הקומוניסטים ב”מתקפת מאה הגדודים” נגד קווי הרכבת והמוצבים היפניים בצפון, שהוכיחה כי הארץ הכבושה רחוקה מלהיות שקטה.
הציבור היפני החל לחוש אי-נוחות מול הוצאות המלחמה הגדולות, הגיוס הכולל, מספר הקורבנות ההולך וגדל והיעלמותן של הידיעות על ניצחונות גדולים ביבשת. האורז, הסוכר והגפרורים הוקצבו, והממשלה הפיצה את הסיסמה “המותרות הם האויב”. ב-1940 פורקו המפלגות הפוליטיות והוחלפו ב”אגודת הסיוע לשלטון הקיסרי”.
במקום לחפש דרך החוצה, בחרה הנהגת יפן לברוח קדימה. נצחונותיה של גרמניה במערב אירופה באביב 1940 הותירו את המושבות הצרפתיות, ההולנדיות והבריטיות בדרום-מזרח אסיה כמעט ללא הגנה, ובעיני רבים בטוקיו נראתה ההזדמנות להשיג את הנפט, הגומי והבוקסיט של האזור ולנתק את קווי האספקה לסין. בקיץ 1940 לחצה יפן על בריטניה לסגור את דרך בורמה לשלושה חודשים, בספטמבר נכנסו כוחותיה לצפון הודו-סין הצרפתית, ובאותו חודש חתמה עם גרמניה ואיטליה על הברית המשולשת. המלחמה בסין, שהחלה בתקרית מקומית ליד גשר מרקו פולו, היא שהובילה את יפן אל העימות עם ארה”ב. כשדרשה ארה”ב בנובמבר 1941 שיפן תיסוג מסין כתנאי להסדר, ראתה הנהגת יפן בכך דרישה לוותר על כל מה שהושג מאז 1931, והעדיפה מלחמה.
על כניסת יפן למלחמת אסיה הגדולה ראו: יפן במלחמת העולם השנייה.
סיכום: מן הדמוקרטיה של טאישו אל מלחמת אסיה הגדולה – יפן בעידן הדיקטטורות
התעצמותה של יפן והידרדרותה למלחמה כוללת בסין היו חלק מתהליך היסטורי רחב בהרבה, שהתחולל בעולם שבין שתי מלחמות העולם. זה היה עידן של משבר באמונה בדמוקרטיה הליברלית, של התחזקות הלאומנות ושל עליית משטרים סמכותניים, שהבטיחו להשיב לאומותיהם את כבודן, את יציבותן ואת עוצמתן. בספרד, בפורטוגל, באיטליה, בגרמניה ובטורקיה התגבשו משטרים שהעמידו במרכזם את המדינה, את האומה ואת סמכותו של השלטון. ביפן התפתח תהליך מקביל, אך בעל מאפיינים ייחודיים: לא מנהיג יחיד או מפלגה מהפכנית תפסו את השלטון, אלא מערכת צבאית שהרחיבה בהדרגה את עצמאותה, כרסמה בסמכות הממשלה האזרחית והובילה את המדינה להרפתקה אימפריאלית שממנה התקשתה להיחלץ.
סיפורה של יפן בשנים 1920–1940 הוא אפוא לא רק סיפור על צמיחת המיליטריזם ועל מלחמה בסין. זהו מקרה מבחן להבנת הדרך שבה משטר בעל מוסדות פרלמנטריים, חברה אזרחית פעילה וכלכלה מודרנית עלול לאבד את יכולתו לרסן את מוקדי הכוח שבתוכו. הוא מלמד כיצד משבר כלכלי יכול להזין הקצנה לאומנית, כיצד תסכול מדיני עשוי להפוך לאידיאולוגיה של התפשטות, וכיצד הצלחה צבאית מהירה עלולה ליצור דינמיקה של כיבושים נוספים, עד שהמלחמה נעשית לא רק אמצעי להשגת יעדים מדיניים, אלא גם גורם המעצב אותם.
בשנות העשרים נראתה יפן כמדינה המתקרבת למודל הפרלמנטרי המערבי. תקופת הדמוקרטיה של טאישו התאפיינה בפעילות מפלגתית, בעיתונות תוססת ובהרחבת זכות הבחירה לגברים בשנת 1925. אולם המבנה החוקתי של המדינה נשא בתוכו סתירה עמוקה. לצד הפרלמנט והממשלה הנבחרת התקיימו מוסדות שלא היו כפופים להם, ובראשם הפיקוד העליון של הצבא והצי, שפעלו מכוח סמכותו של הקיסר.
הדמוקרטיה היפנית לא קרסה ביום אחד. היא נשחקה בהדרגה, כאשר המשברים הכלכליים והחברתיים ערערו את האמון בפוליטיקאים, ואילו הצבא הציג את עצמו כמוסד המגלם את האינטרס הלאומי האמיתי. רעידת האדמה הגדולה של קאנטו בשנת 1923, המשבר הפיננסי של 1927 והשפל הכלכלי העולמי שהחל ב-1929 העמיקו את תחושת חוסר הביטחון. בכפרים, שבהם חיו משפחות רבות מגידול אורז ומשי, התמוטטו מקורות הפרנסה. מצוקת האיכרים השפיעה גם על הצבא, שחייליו וקציניו הצעירים הגיעו בחלקם הגדול מן הסביבה הכפרית.
על רקע זה התחזקו חוגים לאומניים שהאשימו את המפלגות, את בעלי ההון ואת הדיפלומטים בחולשתה של יפן. הרציחות הפוליטיות, ניסיונות ההפיכה והמרד הצבאי של פברואר 1936 לא הביאו להפלת הקיסרות, אלא להפך: הם חיזקו את מעמדו של הצבא במסגרת הסדר הקיסרי הקיים. גם כאשר נכשלו הקצינים המורדים, הצליח הממסד הצבאי להרחיב את שליטתו במערכת הפוליטית.
התוצאה הייתה משטר סמכותני בעל מבנה יוצא דופן. יפן לא הפכה לדיקטטורה אישית כדוגמת גרמניה של היטלר, וגם לא למדינת מפלגה אחת במתכונת הפשיזם האיטלקי. מוסדותיה המסורתיים המשיכו להתקיים, אך יכולתם לפקח על הכוחות המזוינים הלכה והצטמצמה. הצבא והצי, הביורוקרטיה, חצר הקיסר והאליטות הכלכליות פעלו בתוך מערכת מורכבת של שיתוף פעולה, תחרות ומאבקי כוח. דווקא פיצול הסמכויות הקשה על עצירת ההסלמה.
כדי להבין את המתרחש ביפן, יש להציבו בהקשר הבינלאומי של התקופה. מלחמת העולם הראשונה לא הביאה לעידן יציב של שלום ודמוקרטיה, כפי שקיוו רבים. להפך: התמוטטותן של האימפריות הישנות, משברים כלכליים, מתחים מעמדיים, חשש מפני מהפכה קומוניסטית ואכזבה מן ההסדרים המדיניים שלאחר המלחמה יצרו תנאים נוחים לעליית משטרים סמכותניים.
באיטליה עלה בניטו מוסוליני לשלטון בשנת 1922, ובמהלך השנים הבאות פירק בהדרגה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית והקים משטר פשיסטי. הפשיזם הציע חלופה לליברליזם ולסוציאליזם כאחד: מדינה חזקה, לאום מלוכד, מנהיגות סמכותית וגיוס החברה למען יעדים לאומיים. הוא גם קידש את המלחמה ואת ההתפשטות האימפריאלית כביטויים של חיוניות לאומית. הפלישה האיטלקית לאתיופיה בשנת 1935 המחישה כיצד שאיפות אלה תורגמו למלחמת כיבוש.
בפורטוגל התרחשה הפיכה צבאית בשנת 1926, ששמה קץ לרפובליקה הראשונה, שהתאפיינה בחוסר יציבות פוליטית. אנטוניו דה אוליביירה סלזאר (António de Oliveira Salazar), שהתמנה לראש הממשלה בשנת 1932, ייסד ב-1933 את משטר “המדינה החדשה” (Estado Novo). המשטר היה סמכותני, שמרני, קתולי ואנטי-קומוניסטי. הוא דחה את הדמוקרטיה הליברלית, צמצם את החירויות הפוליטיות והנהיג מערכת קורפורטיסטית, שביקשה לארגן את החברה באמצעות גופים מקצועיים הכפופים למדינה. אולם בניגוד ליפן, פורטוגל לא שאפה באותן שנים לכיבושים יבשתיים חדשים. מטרתה המרכזית הייתה שימור הסדר החברתי והאימפריה הקולוניאלית הקיימת. במלחמת העולם השנייה הצליחה פורטוגל לשמור על ניטרליות רשמית.
בספרד התחיל התהליך עוד קודם לכן. בשנת 1923 תפס הגנרל מיגל פרימו דה ריברה (Miguel Primo de Rivera) את השלטון בהפיכה צבאית, בתמיכת המלך אלפונסו השלושה עשר. שלטונו הסתיים בשנת 1930, ובשנה שלאחר מכן הוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה. אלא שהרפובליקה נקלעה לעימותים חריפים בין שמאל לימין, בין כוחות חילוניים לכנסייה ובין תנועות מהפכניות למגיני הסדר המסורתי. בשנת 1936 פרץ מרד צבאי שהוביל למלחמת אזרחים אכזרית, שהסתיימה בניצחונו של פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco) בשנת 1939. ספרד הפכה לדיקטטורה צבאית ולאומנית, אך בדומה לפורטוגל לא הצטרפה כצד לוחם למלחמת העולם השנייה.
למרות ההבדלים בין ספרד, פורטוגל ויפן, אפשר לזהות בהן מכנה משותף: חוסר אמון גובר ביכולתן של ממשלות פרלמנטריות לפתור משברים, תפיסת הצבא כמגן האומה, עוינות לקומוניזם והעדפת הסדר והסמכות על פני הפלורליזם הפוליטי. עם זאת, אין לראות בכל המשטרים האלה ביטויים זהים של הפשיזם. הסמכותנות הפורטוגלית, הדיקטטורה הפרנקיסטית והמיליטריזם היפני צמחו מתוך מסורות שונות, פעלו באמצעות מוסדות שונים והציבו לעצמם יעדים מדיניים שונים.
מקרה מעניין במיוחד להשוואה הוא טורקיה של מוסטפא כמאל אטאטורק (Mustafa Kemal Atatürk). לאחר התמוטטות האימפריה העות’מאנית במלחמת העולם הראשונה הנהיג כמאל את מלחמת העצמאות הטורקית, ובשנת 1923 ייסד את הרפובליקה. הוא ביטל את הסולטנות ואת הח’ליפות, קידם חילון, הנהיג רפורמות משפטיות וחינוכיות, אימץ את האלפבית הלטיני וביקש לעצב זהות לאומית טורקית מודרנית.
כמו ביפן, גם בטורקיה מילא הצבא תפקיד מכריע בבניית המדינה, והלאומיות הייתה כוח מרכזי בגיוס החברה. שתי המדינות ראו במודרניזציה תנאי להישרדותן בעולם הנשלט בידי מעצמות חזקות, ובשתיהן התקיימה מתיחות בין אימוץ טכנולוגיה ומוסדות מערביים לבין הרצון לשמור על זהות לאומית ייחודית.
אולם ההבדל בין השתיים היה יסודי. אטאטורק ביקש להקים מדינת לאום ריבונית על חורבותיה של אימפריה מתפוררת, ולא לשקם את האימפריה העות’מאנית באמצעות מסע כיבושים. לאחר מלחמת העצמאות התמקדה מדיניותו בעיקר בביסוס גבולות המדינה, בהסדרים דיפלומטיים ובשינויים פנימיים. אף שהמשטר הטורקי היה סמכותני והתקיים למעשה תחת שלטון מפלגה אחת, תכליתו המדינית הייתה שונה מזו של המיליטריזם היפני.
ביפן התפתח תהליך כמעט הפוך: מדינה שכבר השיגה מעמד של מעצמה מודרנית החלה לראות בכיבוש שטחים נוספים תנאי לשמירת הישגיה. בטורקיה שימש הצבא כלי להקמתה של רפובליקה חדשה; ביפן נעשה הצבא בהדרגה מוקד כוח עצמאי, שהכתיב לממשלה את מדיניותה. אטאטורק ביקש לכונן סדר פוליטי חדש תוך החלשת מוקדי הסמכות הדתיים והמסורתיים, ואילו הלאומנים היפנים ביקשו לבסס את סמכותם באמצעות האדרת הקיסר והמסורת הקיסרית.
ההשוואה מלמדת שלא הלאומיות כשלעצמה, ואף לא שלטון סמכותני כשלעצמו, הובילו בהכרח למלחמת כיבוש. ההכרעה הייתה קשורה גם לאופי המוסדות, ליעדים המדיניים, למאזן הכוחות בין הצבא לממשלה ולמקום שתפסה ההתפשטות הטריטוריאלית בתפיסת הביטחון הלאומי.
ההשוואה לגרמניה הנאצית חשובה במיוחד, משום ששתי המדינות הפכו בסופו של דבר לשותפות בברית הציר וליריבותיהן של מעצמות המערב. בשתיהן תרמו המשבר הכלכלי, האכזבה מן הסדר הבינלאומי והתחזקות הלאומנות הקיצונית לערעור הלגיטימיות של הפוליטיקה הליברלית. בשתיהן הוצגה ההתפשטות הטריטוריאלית כצורך קיומי, ולא רק כשאיפה לכוח וליוקרה.
בגרמניה עוצב רעיון “מרחב המחיה” (Lebensraum) סביב השאיפה להשתלט על שטחים במזרח אירופה, ליישב בהם גרמנים ולכונן סדר גזעי חדש. ביפן הוצגה מנצ’וריה כ”קו החיים” של האומה, מקור למשאבים, לשווקים, להתיישבות ולביטחון אסטרטגי. שתי התפיסות העניקו הצדקה אידיאולוגית להתפשטות על חשבון עמים אחרים, אך הן לא היו זהות. הנאציזם העמיד במרכזו תורת גזע ביולוגית קיצונית ותוכנית של השמדה, ואילו האימפריאליזם היפני שילב תפיסות של עליונות לאומית, היררכיה בין עמי אסיה, נאמנות לקיסר ורעיון של שליחות פאן-אסייתית.
גם הדרך לשלטון הייתה שונה. היטלר הגיע לראשות הממשלה בינואר 1933 והקים במהירות דיקטטורה אישית ומפלגתית, שבה רוכזו סמכויות המדינה בידיו. ביפן לא היה היטלר יפני. הקיסר הירוהיטו היה מקור הסמכות והלגיטימציה, אך לא מילא תפקיד זהה לזה של הפיהרר. הצבא והצי היו מפוצלים ביניהם, וגם בתוך הצבא התחרו סיעות וקבוצות קצינים. לכן, בעוד שבגרמניה הייתה ההתרחבות האימפריאלית קשורה במידה רבה לתוכניתו האידיאולוגית של מנהיג יחיד, ביפן היא נבעה משילוב של תפיסות אסטרטגיות, יוזמות צבאיות בשטח, מאבקי כוח פנימיים והחלטות ממשלה שאישרו לעיתים בדיעבד עובדות שכבר נקבעו.
עם זאת, בשתי המדינות נוצר מנגנון של הקצנה מצטברת. הצלחה מדינית או צבאית אחת עודדה את הצעד הבא. בגרמניה היו אלה, בין היתר, החימוש מחדש, הכניסה לחבל הריין, סיפוח אוסטריה והשתלטות על צ’כוסלובקיה. ביפן הייתה זו שרשרת שהחלה בכיבוש מנצ’וריה, נמשכה בהקמת מנצ’וקואו ובהתפשטות לצפון סין, והגיעה למלחמה כוללת בשנת 1937. בשני המקרים התגלתה חולשתם של מנגנוני הביטחון הקולקטיבי ושל חבר הלאומים, שלא הצליחו לבלום את התוקפנות.
המלחמה בסין הייתה החוליה שקישרה בין עליית המיליטריזם היפני לבין התפשטות מלחמת העולם השנייה לאוקיינוס השקט ולדרום־מזרח אסיה. כבר בשנת 1931 השתלט הצבא היפני על מנצ’וריה, ובשנת 1937, בעקבות התקרית בגשר מרקו פולו, פרצה מלחמה כוללת בין יפן לסין. בשעה שאירופה עדיין לא נקלעה למלחמת עולם, התנהלה במזרח אסיה מלחמה רחבת היקף, שגבתה מיליוני קורבנות והרסה אזורים נרחבים.
היפנים קיוו שמכות צבאיות מהירות יאלצו את ממשלת צ’יאנג קאי־שק להיכנע. הם כבשו את שנגחאי, את נאנג’ינג ואת ווהאן, השתלטו על ערי נמל ועל צירי תחבורה חשובים, והפעילו כוח רב נגד האוכלוסייה האזרחית. הטבח בנאנג’ינג בדצמבר 1937 הפך לאחד מסמליה הקשים של המלחמה. אולם הכיבושים לא הביאו להכרעה. הממשלה הלאומנית נסוגה לצ’ונגצ’ינג והמשיכה להילחם, ואילו הקומוניסטים הרחיבו את פעילות הגרילה באזורים הכפריים. יפן שלטה בערים, במסילות רכבת ובשטחים אסטרטגיים, אך התקשתה לכפות את מרותה על המרחב הסיני העצום.
כאן התגלתה הסתירה המרכזית במדיניותה. יפן יצאה למלחמה כדי לחזק את ביטחונה, להבטיח את אספקת חומרי הגלם ולהשיג עצמאות כלכלית גדולה יותר, אך המלחמה הממושכת הגבירה דווקא את תלותה בייבוא נפט, ברזל וחומרים חיוניים אחרים. ככל שגדל מספר החיילים שנדרשו להחזיק בשטחים הכבושים, כך גדלו ההוצאות, החריף המחסור והצטמצמו האפשרויות לסיים את המלחמה מבלי להודות בכישלון.
הקשר למתרחש באירופה נעשה הדוק יותר בשנת 1939. המלחמה שפרצה בעקבות פלישת גרמניה לפולין הסיחה את תשומת לבן של בריטניה וצרפת מאסיה. הצלחותיה של גרמניה באביב 1940, ובייחוד תבוסת צרפת וכיבוש הולנד, החלישו את יכולתן של המעצמות הקולוניאליות להגן על מושבותיהן בדרום־מזרח אסיה. בעיני מקבלי ההחלטות בטוקיו נוצרה הזדמנות להשתלט על מקורות הנפט של איי הודו המזרחיים ההולנדיים, על הגומי של מלאיה ועל משאבים נוספים, ובה בעת לנתק את דרכי האספקה לסין.
ההתרחבות דרומה לא הייתה רק תוצאה של ההצלחות הגרמניות. היא הושפעה גם מן הכישלון היפני להכריע את סין ומן התבוסה שנחלו כוחות יפן מול הצבא האדום והצבא המונגולי בקרבות חלקין גול, סמוך לנומונהאן, בשנת 1939. התבוסה חיזקה את הסתייגותם של חוגים בצבא ממלחמה רחבה נגד ברית המועצות. כך התחזקה החלופה האסטרטגית של התפשטות דרומה, אף שהיא נשאה עמה סכנה של עימות עם בריטניה, הולנד וארצות הברית.
בשנת 1940 קיבל החזון האימפריאלי היפני ביטוי כולל בשם “מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה הגדולה” (Greater East Asia Co-Prosperity Sphere). על פי התעמולה הרשמית, יפן ביקשה לשחרר את עמי אסיה משלטון המעצמות האירופיות ולכונן סדר אזורי חדש, המבוסס על שיתוף פעולה ועל שגשוג משותף. בפועל, החזון הציב את יפן במרכז מערכת היררכית של שליטה מדינית וכלכלית, שנועדה לשרת בראש ובראשונה את צורכיה האסטרטגיים והתעשייתיים.
עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהמסר האנטי־קולוניאלי היפני עורר עניין בקרב חלק מן התנועות הלאומיות באסיה. בבורמה, באינדונזיה ובהודו היו מנהיגים שראו בהיחלשות המעצמות האירופיות הזדמנות לקדם עצמאות לאומית. חלקם שיתפו פעולה עם יפן, לעיתים מתוך תקווה שהכיבוש היפני יהיה שלב מעבר בדרך לשחרור. אלא שהפער בין ההבטחה לשחרור לבין המציאות של שליטה צבאית, ניצול כלכלי, עבודות כפייה ודיכוי היה גדול. החוקר ג’רמי ילן (Jeremy Yellen) מדגיש כי החזון היפני והשאיפות של הלאומנים המקומיים לא היו זהים, אף שלעיתים נפגשו במסגרת המאבק בסדר הקולוניאלי האירופי[1].
בספטמבר 1940 חתמה יפן על הברית המשולשת עם גרמניה ואיטליה. הברית העניקה ביטוי מדיני לקשר בין המלחמות שהתפתחו בשתי קצותיה של אירואסיה, אך לא יצרה פיקוד צבאי משותף או אסטרטגיה אחידה. גרמניה ביקשה להשתלט על אירופה, ואילו יפן שאפה לכונן הגמוניה במזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. כל אחת מהן פעלה בעיקר בהתאם לאינטרסים שלה, אולם הצלחותיה של האחת השפיעו על חישוביה של האחרת.
התרחבותה של יפן בהודו־סין הצרפתית בשנים 1940–1941 והמשך המלחמה בסין החריפו את העימות עם ארצות הברית. הממשל האמריקני הגביר את הסיוע לסין והטיל הגבלות כלכליות הולכות ומחמירות על יפן. הקפאת הנכסים היפניים והאמברגו על הנפט בשנת 1941 העמידו את ההנהגה בטוקיו בפני דילמה אסטרטגית. נסיגה מסין הייתה כרוכה בוויתור על הישגים טריטוריאליים ומדיניים שהצבא הציג כחיוניים לעתידה של האימפריה; המשך ההתפשטות דרומה חייב התמודדות עם הכוח האמריקני באוקיינוס השקט.
בדצמבר 1941 בחרה יפן במלחמה. ההתקפה על פרל הארבור, לצד התקפות על יעדים אמריקניים, בריטיים והולנדיים באסיה ובאוקיינוס השקט, פתחה שלב חדש במערכה. המלחמה בסין לא הסתיימה, אלא נעשתה חלק ממלחמה אזורית רחבה, שבה ביקשה יפן לכונן סדר אימפריאלי חדש בכל מזרח אסיה ודרום־מזרחה.
המונח היפני “מלחמת מזרח אסיה הגדולה” (Daitōa Sensō), שאומץ בדצמבר 1941, שיקף את האופן שבו ביקש המשטר להציג את המלחמה: מאבק היסטורי לשחרור אסיה מן האימפריאליזם המערבי. במחקר ההיסטורי מקובל להשתמש גם במונחים “מלחמת אסיה והאוקיינוס השקט” או “מלחמת האוקיינוס השקט”, בהתאם להיקף הכרונולוגי והגאוגרפי של הדיון. ההבחנה חשובה, משום שהמונח היפני המקורי נשא עמו מטען תעמולתי שנועד להצדיק את מדיניות הכיבוש.
המלחמה שהחלה בסין נמשכה אפוא עד כניעת יפן באוגוסט 1945. במהלך השנים הללו הפכו שטחים נרחבים של אסיה לזירת לחימה, כיבוש והתנגדות. המערכה תרמה גם לערעור הסדר הקולוניאלי האירופי. אף שיפן הובסה, הכיבושים היפניים פגעו ביוקרתן של המעצמות האירופיות, ובמדינות שונות התעצמו תנועות העצמאות לאחר המלחמה. בסין עצמה הסתיימה המלחמה בניצחון על יפן, אך המאבק בין הלאומנים לקומוניסטים התחדש והוביל להקמת הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949.
מסקנה: בין המשבר הפנימי לבין המלחמה העולמית
ההשוואה בין יפן לבין המשטרים הסמכותניים של אירופה וטורקיה מלמדת כי התקופה שבין שתי מלחמות העולם לא התאפיינה בתהליך פוליטי אחיד. משבר הדמוקרטיה היה תופעה בינלאומית, אך תוצאותיו השתנו ממדינה למדינה. בפורטוגל התגבש משטר שמרני שביקש לשמר את הסדר הקיים; בספרד הובילו הקיטוב הפוליטי והמרד הצבאי למלחמת אזרחים ולדיקטטורה; בטורקיה שימש המשטר הסמכותני כלי לבניית מדינת לאום חדשה; בגרמניה הוקמה דיקטטורה טוטליטרית, שהעמידה במרכז מדיניותה את הכיבוש ואת האידיאולוגיה הגזעית; וביפן התפתח משטר מיליטריסטי, שבו הצבא הרחיב את כוחו בתוך מוסדות המדינה הקיימים והפך את ההתפשטות האימפריאלית לעיקרון מרכזי של המדיניות הלאומית.
המשותף לחלק גדול מן המשטרים הללו היה ערעור האמונה בליברליזם הפרלמנטרי, הדגשת האחדות הלאומית, דיכוי ההתנגדות הפוליטית והצגת המדינה כערך העומד מעל הפרט. אולם ההבדלים ביניהם היו לא פחות חשובים מן הדמיון. לא כל משטר סמכותני היה פשיסטי, לא כל תנועה לאומנית ביקשה להקים אימפריה, ולא כל מדינה שהתחזקה בה השפעת הצבא יצאה למלחמת כיבוש. ההבחנות האלה חיוניות להבנת ייחודו של המקרה היפני.
יפן מלמדת במיוחד על הסכנה הטמונה במערכת שבה האחריות המדינית מפוצלת, אך הכוח הצבאי נהנה מעצמאות רבה. כיבוש מנצ’וריה בשנת 1931 הוכיח שקצינים יכולים לקבוע עובדות בשטח ולזכות באישור בדיעבד. הצלחת הכיבוש עודדה התפשטות נוספת, ואילו היעדר תגובה בינלאומית אפקטיבית חיזק את ההערכה שהמעצמות לא יתערבו. בשנת 1937 כבר הייתה יפן מוכנה להסתכן במלחמה כוללת בסין, אך לא הייתה לה תוכנית מדינית ישימה לסיומה. ההצלחות הצבאיות לא הביאו להכרעה, והכיבושים הפכו לנטל כלכלי ואסטרטגי הולך וגדל.
ככל שהתארכה המלחמה, כך נעשה קשה יותר לסגת. הוויתור על השטחים הכבושים נתפס כפגיעה ביוקרה הלאומית, בכבוד הצבא ובקורבנם של החיילים שנפלו. במקום לבחון מחדש את היעדים, ביקשה ההנהגה להשיג משאבים נוספים ולהרחיב את המלחמה. כך נוצר מעגל שבו כל כיבוש הוליד בעיות חדשות, וכל בעיה שימשה הצדקה לכיבוש נוסף.
התהליך היפני השתלב במגמה רחבה יותר של התפוררות הסדר הבינלאומי שנבנה לאחר מלחמת העולם הראשונה. חבר הלאומים התקשה לאכוף את עקרונות הביטחון הקולקטיבי; המעצמות הדמוקרטיות התקשו לבלום את המדינות התוקפניות; והמשבר הכלכלי העולמי העמיק את היריבות בין מדינות המבקשות להגן על שוקיהן ועל מקורות חומרי הגלם שלהן. בעולם כזה התגבשה ביפן התפיסה שהישרדותה של האומה תלויה ביכולתה לשלוט במרחב כלכלי ואסטרטגי עצמאי, גם במחיר מלחמה.
אולם ההיסטוריה היפנית מדגימה גם את גבולותיו של הכוח הצבאי. הצבא שהצליח להביס את רוסיה בשנת 1905, לכבוש את מנצ’וריה בשנת 1931 ולהשתלט על ערים מרכזיות בסין בשנת 1937, לא הצליח לכפות על סין כניעה. עליונות טכנולוגית וצבאית לא הספיקה כדי לשלוט במדינה עצומה, שאוכלוסייתה המשיכה להתנגד לכיבוש. המלחמה שנועדה לבסס את עוצמתה של יפן חשפה את מגבלותיה והביאה אותה לעימות עם מעצמות בעלות משאבים גדולים משלה.
בסופו של דבר, הטרגדיה של יפן לא הייתה נעוצה רק בכך שהצבא השתלט על המדיניות, אלא גם בכך שהמדינה איבדה בהדרגה את יכולתה להבחין בין אינטרס לאומי לבין יוקרה צבאית, ובין ביטחון לבין התפשטות אימפריאלית. ככל שהתרחבה האימפריה, כך הלך והצטמצם חופש הפעולה של מנהיגיה. יפן ביקשה להבטיח את עתידה באמצעות שליטה באסיה, אך נקלעה למלחמה שהביאה לחורבן עריה, לאובדן האימפריה ולכניעתה בשנת 1945.
במובן זה, סיפורה של יפן הוא חלק בלתי נפרד מתולדות עידן הדיקטטורות ומלחמת העולם השנייה, אך גם פרק ייחודי בהיסטוריה של אסיה. הוא חושף את הקשר בין משברים פנימיים לשאיפות אימפריאליות, בין חולשת המוסדות הפוליטיים להסלמה צבאית, ובין התמוטטות הסדר הבינלאומי לבין התפשטותן של מלחמות אזוריות למלחמה עולמית.
הלקח ההיסטורי הרחב העולה מן המקרה היפני הוא שעוצמה צבאית אינה תחליף לאסטרטגיה מדינית, ושמדינה עשויה לנצח בשורה של מערכות צבאיות ובה בעת להתקדם לעבר תבוסה אסטרטגית. יפן של שנות השלושים לא הובסה משום שלא ידעה לכבוש, אלא משום שלא הצליחה להפוך את כיבושיה להסדר מדיני בר־קיימא. הדרך ממנצ’וריה לפרל הארבור, וממנה לכניעה בשנת 1945, ממחישה כיצד מדיניות שנועדה להבטיח ביטחון ועוצמה עלולה, בתנאים מסוימים, להביא דווקא לאובדנם
[1] Yellen, Jeremy A. The Greater East Asia Co-Prosperity Sphere: When Total Empire Met Total War. Ithaca, NY: Cornell University Press, 2019.
לקריאה נוספת
בן-עמי שילוני, יפן המודרנית: היסטוריה של יפן מתקופת מייג’י ועד ימינו.
Andrew Gordon, A Modern History of Japan: From Tokugawa Times to the Present, Oxford University Press.
Rana Mitter, Forgotten Ally: China’s World War II, 1937–1945, Houghton Mifflin Harcourt, 2013.
Louise Young, Japan’s Total Empire: Manchuria and the Culture of Wartime Imperialism, University of California Press, 1998.
Herbert P. Bix, Hirohito and the Making of Modern Japan, HarperCollins, 2000.
Jonathan D. Spence, The Search for Modern China, W. W. Norton.
הערות
[1]חצי האי ליאודונג הוחזר לסין כבר בנובמבר אותה שנה, בעקבות לחץ משותף של רוסיה, צרפת וגרמניה (“ההתערבות המשולשת”), תמורת הגדלת הפיצויים. ההשפלה הזאת נחרתה עמוק בתודעה היפנית, במיוחד כשרוסיה עצמה חכרה את חצי האי שלוש שנים מאוחר יותר.
[2]מנצ’וקואו לא הייתה מקרה יחיד של מדינה עצמאית למראית עין בתקופה זו. מצרים, שקיבלה עצמאות פורמלית ב-1922, נותרה תחת השפעה בריטית מכרעת ונוכחות צבאית בריטית; תוניסיה הייתה מדינת חסות צרפתית; פנמה הייתה תלויה בארה”ב, שהחזיקה באזור התעלה; ומונגוליה החיצונית הייתה בפועל מדינת חסות סובייטית.
[3]על ההגירה החקלאית למנצ’וריה ראו בהרחבה: Louise Young, Japan’s Total Empire. ההערכות משתנות בהתאם להגדרה: יש הכוללים רק את חברי קבוצות ההתיישבות, ויש המוסיפים את בני הנוער שבגדודי המתנדבים ואת בני המשפחות שהצטרפו מאוחר יותר.
[4]קוקוטאי: “המבנה הלאומי” או “מהות האומה”, המושג שביטא את האחדות המיסטית בין הקיסר, צאצא האלה אמאטראסו בשושלת שלא נקטעה מעולם, לבין עמו.
[5]ראו בהרחבה: בן-עמי שילוני, יפן המודרנית, עמ’ 204–206.
[6]בליל 7 ביולי 1937 ערכה פלוגה יפנית מ”צבא חיל המצב בסין” (ולא מצבא קוואנטונג) תרגיל לילי סמוך לגשר לוגו, הידוע במערב כגשר מרקו פולו, כ-15 קילומטרים מדרום-מערב לבייג’ינג. לאחר יריות קצרות מכיוון לא ידוע התברר שאחד החיילים, טוראי שימורה קיקוג’ירו, נעדר. החייל חזר ליחידתו כעבור כעשרים דקות, אך המפקדים היפנים דרשו להיכנס לעיירה הסמוכה וואנפינג כדי לחפשו, ולאחר סירוב סיני פרצו חילופי אש. עד היום לא ברור מי ירה את היריות הראשונות. בניגוד לתקרית מוקדן, אין ראיות לכך שהתקרית בוימה מראש, ויש היסטוריונים הסבורים שהייתה תאונה. אולם ההחלטה להפוך אותה למלחמה הייתה החלטה יפנית.
[7]היקף הטבח שנוי במחלוקת עד היום. בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בטוקיו העריך את מספר ההרוגים ביותר מ-200 אלף, והעמדה הסינית הרשמית מדברת על 300 אלף. היסטוריונים רבים מעריכים את מספר הנרצחים בין כמה עשרות אלפים לכ-200 אלף, בהתאם להגדרת תחומי העיר, משך הזמן והאם נכללים בו חיילים שנכנעו. ההערכה שבגרסה הקודמת של מאמר זה, 80 עד 120 אלף, נמצאת בתוך הטווח הזה. עוד הוערך כי נאנסו בעיר כ-20 אלף נשים. ביפן עצמה הפך הטבח לנושא של ויכוח פוליטי עז, ובחוגי הימין יש המכחישים אותו או ממזערים את היקפו.
