תולדות סין בעת החדשה: מ-1850 ועד הקמת הרפובליקה הקומוניסטית

כתב: גילי חסקין ; 08-10-26

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

תקציר

מאמר זה סוקר את התמורות הפוליטיות, החברתיות והרעיוניות שחלו בסין מאמצע המאה התשע עשרה ועד הקמת הרפובליקה העממית בשנת 1949. במרכזו עומדת התערערות הסדר הקיסרי בעקבות הצטלבותם של משברים פנימיים, ובהם לחץ דמוגרפי, מצוקה כפרית ומרידות רחבות היקף, עם התערבות המעצמות הזרות והפגיעה בריבונות הסינית. המאמר בוחן את מרד טאיפינג, תנועת ההתחזקות העצמית, ניסיונות הרפורמה בשלהי שושלת צ’ינג ומרד הבוקסרים, ומציג את הישגיהם ומגבלותיהם של המאמצים לשקם את כוחה של הקיסרות.

בהמשך נדונים מהפכת 1911, כישלון התבססותו של משטר רפובליקני יציב, התעצמות איילי המלחמה והתפתחותן של תנועות לאומיות ומהפכניות. המאמר עוקב אחר המאבק בין הגואומינדנג למפלגה הקומוניסטית, תוך בחינת השפעת הפלישה היפנית והמלחמה על יחסי הכוחות ועל יכולתן של התנועות לגייס תמיכה ולבסס שליטה. ניצחון הקומוניסטים מוצג כתוצאה של תהליך היסטורי מורכב, ולא כהתפתחות הכרחית שנקבעה מראש. הטענה המרכזית היא כי התקופה הנדונה התאפיינה בחיפוש מתמשך אחר מסגרת מדינית שתשיב לסין אחדות, ריבונות ועוצמה. הקמת הרפובליקה העממית סיימה שלב מרכזי במאבק זה, ובה בעת פתחה שלב חדש של שינוי פוליטי וחברתי תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית.

המאמר עונה על כמה שאלות מרכזיות:

1. מה גרם להתערערות הקיסרות הסינית במאה התשע עשרה? כיצד השתלבו גידול האוכלוסייה, המצוקה הכלכלית, המרידות הפנימיות וחולשת הממשל עם הלחץ הצבאי והכלכלי של המעצמות הזרות?
2. כיצד ניסתה שושלת צ’ינג להתמודד עם המשבר, ומדוע לא הצליחה להציל את שלטונה? מה היו הישגיהם ומגבלותיהם של ההתחזקות העצמית ושל ניסיונות הרפורמה בחינוך, בצבא ובמוסדות המדינה?
3. מדוע נפילת הקיסרות לא הביאה להקמת רפובליקה יציבה? כיצד השפיעו חולשת המוסדות האזרחיים, כוחם של מפקדי הצבא ומאבקי ההנהגה על התפצלותה הפוליטית של סין?
4. כיצד התפתחו החלופות הרעיוניות והפוליטיות לסדר הישן? כיצד עיצבו הלאומיות, הביקורת על המסורת והקומוניזם את החיפוש אחר מדינה סינית מודרנית?
5. כיצד השפיעו הפלישה היפנית והמלחמה על עתידה של סין? כיצד שינו את יחסי הכוחות בין הלאומנים לקומוניסטים ואת יכולתם לזכות בתמיכה ציבורית?
6. מדוע ניצחו הקומוניסטים במלחמת האזרחים? כיצד השתלבו בניצחונם הארגון הפוליטי והצבאי, גיוס האוכלוסייה הכפרית וחולשותיו של השלטון הלאומני?
7. מה הייתה משמעות הקמת הרפובליקה העממית בשנת 1949? באיזו מידה הייתה סיום למאבק על אחדות וריבונות, ובאיזו מידה הייתה ראשיתה של מהפכה חדשה במבנה המדינה והחברה?

השאלה המקשרת בין כולן היא: כיצד עברה סין מקיסרות במשבר למדינה בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, ומדוע גברה דרך זו על החלופות שהתחרו בה?

הקדמה

כיצד מתמוטט סדר מדיני שהתקיים יותר מאלפיים שנה? ומה צומח מתוך חורבותיו? באמצע המאה התשע עשרה ניצבה סין בפני משבר שערער את יסודות עולמה. הקיסר עדיין ישב בבייג’ינג, הפקידים עדיין נבחנו על כתבי החכמים, ומיליוני איכרים המשיכו לעבד את אדמתם. אולם מאחורי מראית העין של ההמשכיות הלך הסדר הישן ונסדק. ספינות מלחמה זרות כפו על הקיסרות תנאים משפילים, מרידות אדירות החריבו מחוזות שלמים, והאמונה ביכולתו של השלטון לשמור על הסדר ולהבטיח את קיומם של נתיניו התערערה.

במשך כמאה שנים הייתה סין לזירת מאבק על עצם דמותה: מי ישלוט בה, מה יחבר בין חלקיה, ועל אילו רעיונות יושתת עתידה. פקידים ביקשו לחזק את הקיסרות באמצעות ידע מערבי; מהפכנים ביקשו להחליפה ברפובליקה; סטודנטים קראו תיגר על מוסכמות עתיקות; מצביאים חילקו ביניהם שטחים ואוכלוסיות; ולאומנים וקומוניסטים הציעו דרכים מתחרות להצלת הארץ. מאחורי התוכניות והסיסמאות חיו בני אדם שנדרשו לשרוד רעב, עקירה, פלישה ומלחמות חוזרות. עבורם, השאלה כיצד תיראה סין החדשה הייתה גם השאלה מי יגבה מחר את המס, מי יגייס את בניהם, והאם יוכלו לשוב ולעבד את שדותיהם.

כשמאו דזה־דונג הכריז בבייג’ינג, ב־1 באוקטובר 1949, על הקמת הרפובליקה העממית של סין, הסתיים פרק מרכזי במאבק הארוך הזה ונפתח פרק חדש. אולם הדרך אל אותו מעמד לא הייתה מסלול שסופו נקבע מראש. היא עברה בניסיונות תיקון, בתקוות שנכזבו, בבריתות שהתהפכו ובהכרעות שמחירן היה עצום. כדי להבין כיצד הגיעו הקומוניסטים לשלטון, יש לחזור אל העולם שהתפרק לפניהם ואל החלופות שביקשו לרשת אותו. זהו סיפורה של סין במאה שבה התערערו מוסדותיה העתיקים, ונאבקו מתוכה כוחות שביקשו להשיב לה אחדות, ריבונות וכוח.

מבוא: מאה שנות נפילה, ומהפכה ועלייה

מעטות המדינות שעברו בזמן קצר יחסית תמורה עמוקה כמו סין. באמצע המאה התשע עשרה הייתה סין עדיין אימפריה אדירה, יורשתה של מסורת מדינית בת יותר מאלפיים שנה, מרכזו של עולם תרבותי שראה בעצמו ציוויליזציה ולא סתם מדינה. הבחירה באמצע המאה ה־19′ כנקודת פתיחה לתולדות סין בעת החדשה אינה מקרית, אך גם אינה מוסכמת לחלוטין. היסטוריונים שונים מציעים נקודות פתיחה שונות בהתאם לשאלה שהם מבקשים להדגיש. בהיסטוריוגרפיה הסינית היה מקובל במשך שנים לראות ב־1839, שנת פרוץ מלחמת האופיום הראשונה 1839–1842)), את ראשיתה של סין המודרנית. המלחמה ותבוסתה של שושלת צ’ינג לבריטניה, ערערו את מערכת היחסים הישנה בין הקיסרות הסינית לעולם החיצוני. חוזה נאנג’ינג (Treaty of Nanjing) מ־1842 פתח נמלים סיניים למסחר בריטי, העביר את האי הונג קונג לבריטניה והיה הראשון בשורה של הסדרים שכונו לימים בסין “החוזים הבלתי שוויוניים”. הסכמים נוספים הרחיבו את זכויות המעצמות והגבילו בהדרגה היבטים של הריבונות הסינית. משום כך אפשר לראות בשנים 1839–1842 נקודת מפנה ביחסיה של סין עם המערכת הבינלאומית.

אולם סביב 1850 נוסף למשבר החיצוני משבר פנימי חסר תקדים. מרד טאיפינג (Taiping Rebellion), שהחל ב־1850 ונמשך עד 1864, התפתח למלחמת אזרחים עצומה שאיימה על עצם קיומה של שושלת צ’ינג. המורדים השתלטו על אזורים נרחבים בדרום ובמרכז סין, כבשו את נאנג’ינג ב־1853 והפכו אותה לבירת “הממלכה השמימית של השלום הגדול”. המלחמה, בצירוף רעב, מגפות והרס כלכלי שנלוו אליה, הביאה למותם של מיליונים רבים, כאשר האומדנים משתנים מאוד בין המחקרים. חשיבותה ההיסטורית לא הסתכמה בהיקף האסון. מאחר שהצבא הקיסרי התקשה לדכא את המרד, נאלצה החצר להסתמך על כוחות אזוריים שגויסו ונוהלו בידי אנשי האליטה המקומית, ובראשם צבא ש’יאנג (Xiang Army) של דזנג גוֹפאן (Zeng Guofan). בכך התחזקו מוקדי כוח צבאיים אזוריים על חשבון השלטון המרכזי. אין לראות בכך סיבה ישירה ופשוטה להופעת איילי המלחמה לאחר נפילת הקיסרות ב־1911, אך היה זה שלב חשוב בתהליך ארוך של ביזור העוצמה הצבאית והפוליטית.

ייחודו של אמצע המאה ה־19′ הוא אפוא בהצטלבות המשבר הפנימי עם הלחץ החיצוני. בזמן ששושלת צ’ינג נאבקה בטאיפינג ובמרידות נוספות, התחדשה המתקפה המערבית במלחמת האופיום השנייה (Second Opium War, 1856–1860). בריטניה וצרפת הביסו את כוחות צ’ינג, חדרו לבייג’ינג וב־1860 בזזו והעלו באש את ארמון הקיץ, יואנמינגיואן (Yuanmingyuan). ההסכמים שנכפו על סין בעקבות המלחמה הרחיבו עוד יותר את פתיחת המדינה למסחר ולנוכחות זרה, אפשרו נוכחות דיפלומטית קבועה בבייג’ינג וחיזקו את מעמדן של המעצמות בתוך סין. מכאן ואילך נעשו המשבר הפנימי והחדירה האימפריאלית לתהליכים שקשה להבין כל אחד מהם בנפרד.

מן המשבר הזה צמחה משנות ה־60′ תנועת ההתחזקות העצמית (Self-Strengthening Movement), שביקשה לרכוש טכנולוגיה וידע מערביים מבלי לוותר על יסודות הסדר הקונפוציאני. נרכש ציוד צבאי ונעשו ניסיונות לפתח תעשיות מודרניות. המאמץ לא הסתכם ברכישת רובים וספינות. ברחבי הקיסרות הוקמו ארסנלים לייצור נשק ותחמושת, מספנות לבניית אוניות, בתי ספר לשפות ולהכשרה טכנית ומפעלים שנועדו לצמצם את התלות ביבוא. השלטון החל גם לפתח כלים קבועים יותר לניהול היחסים עם מדינות זרות. בהמשך קודמו מיזמי כרייה ותעשייה, לעיתים בשיתוף בין פקידים לסוחרים. אלה היו שינויים ממשיים, אך הם נשענו במידה רבה על יוזמות של בעלי תפקידים במחוזות ולא יצרו מערכת ארצית אחידה. התנועה סייעה לשושלת להסתגל לעולם משתנה, אך הפער בין מפעלי החידוש לבין יכולתה של המדינה לממן, לתאם ולנהל אותם נותר בעינו מאחורי הצעדים המעשיים עמדה שאלה שתלווה את סין במשך דורות: כיצד לאמץ מן המערב את מקורות כוחו מבלי לאבד את הזהות התרבותית ואת הסדר החברתי והפוליטי הסיני.

לכן יש להבין את שנת 1850 לא כגבול חד בין “סין המסורתית” ל”סין המודרנית”, אלא כנקודת ציון נוחה בפריודיזציה (תיקוף, חלוקה לתקופות). אפשר להתחיל את סיפורה של סין המודרנית, במשלחת מקרטני ב־1793, המדגישה את המפגש בין תפיסת העולם הקיסרית לבין המערכת האירופית.[1] במלחמת האופיום הראשונה ב־1839–1842, המדגישה את האימפריאליזם ואת אובדן הריבונות; במרד טאיפינג ב־1850, המדגיש את המשבר הפנימי; בתבוסה ליפן ב־1895, שחשפה את מגבלות הרפורמות של צ’ינג, במרד הבוקסרים ודיכויו ע”י המעצמות ב-1901 או במהפכת 1911, שהפילה את הקיסרות עצמה. הבחירה באמצע המאה ה־19′ מועילה במיוחד משום שבתקופה זו נפגשו שלושה תהליכים שעתידים לעצב את מאה השנים הבאות: חדירה אימפריאלית מבחוץ, התערערות הסדר הקיסרי מבפנים והחיפוש הסיני אחר דרכים חדשות לבניית מדינה חזקה ומודרנית. במובן זה, התקופה שממלחמות האופיום ומרד טאיפינג ועד הקמת הרפובליקה העממית ב־1949 יכולה להיקרא כרצף ארוך של ניסיונות להשיב לסין את האחדות, הריבונות והעוצמה שאבדו בהדרגה במהלך המאה ה־19′.

נקודת המבט של ההיסטוריון והעיתונאי הבריטי ג’ונתן פנבי (Jonathan Fenby), מחבר The Penguin History of Modern China, מועילה משום שהיא מדגישה עד כמה ההווה הסיני נושא עמו את משקעי העבר. פנבי מתאר את התקופה שמאמצע המאה ה־19′ ואילך כרצף של משברים, פלישות, מהפכות ומאמצים להשיב לסין את אחדותה ואת מעמדה כמעצמה.[2] רוברט ביקרס (Robert Bickers), היסטוריון בריטי מאוניברסיטת בריסטול ומן החוקרים הבולטים של האימפריאליזם המערבי בסין, בחן לעומק את ‘נמלי האמנה’ (הנמלים בהם מותר לבריטים לעגון, להקים נציגות ולסחור), הנוכחות הזרה ואת פירוקה ההדרגתי של מערכת זכויות היתר שהמעצמות כפו על סין. מחקריו מסייעים להבין מדוע זיכרון התקופה שבה מעצמות זרות כפו על סין ויתורים טריטוריאליים, נמלים פתוחים, אקסטריטוריאליות וזכויות מסחריות מיוחדות מוסיף להיות מרכיב חשוב בשיח הלאומי הסיני גם כיום.[3]

1850: אימפריה במשבר

שושלת צ’ינג (Qing), ששלטה בסין מאז 1644, הייתה בשיאה אחת האימפריות החזקות והעשירות בעולם. אלא שבמאה התשע עשרה הלכה ונחשפה חולשתה. גידול אוכלוסייה עצום לא לווה בעלייה מקבילה בכמות הקרקע החקלאית, המנגנון הממשלתי התקשה לשלוט באוכלוסייה הגדלה, השחיתות התרחבה ומרידות פרצו בפריפריה.

לכך נוסף האתגר המערבי. מלחמת האופיום הראשונה, שהסתיימה ב־1842 בחוזה נאנג’ינג (Treaty of Nanjing), אילצה את סין לפתוח נמלים למסחר בריטי ולמסור את איי הונג קונג לבריטניה ולהחכיר לה שטחים נוספים לצד האי ל-99 שנים. תבוסות נוספות והסכמים שכונו מאוחר יותר בסין “החוזים הבלתי שוויוניים”, הרחיבו את זכויות המעצמות הזרות.

אולם האיום החמור ביותר על קיומה של הקיסרות באמצע המאה התשע עשרה הגיע מבפנים. בעוד המעצמות הזרות כפו על סין לפתוח נמלים ולוותר על חלק מסמכויותיה, התפרצה בדרומה תנועה שביקשה לעקור את השלטון הקיים ולהקים תחתיו סדר דתי, חברתי ופוליטי חדש. מרד טאיפינג (Taiping Rebellion), שהתפתח למלחמת אזרחים עצומה בשנים 1850–1864, צמח מתוך מצוקה שהצטברה במשך דורות: גידול אוכלוסייה שהחריף את הלחץ על הקרקע, עוני כפרי, מתחים בין קהילות ואובדן אמון ביכולתם של השלטונות להגן על נתיניהם. בתוך מציאות זו, ההבטחה לעולם צודק יותר הייתה לכוח מגייס אדיר.

מנהיג התנועה, הונג ש’יו־צ’ואן (Hong Xiuquan), היה בן למשפחה מקהילת ההאקה (Hakka) בדרום סין, שניסה שוב ושוב לעבור את בחינות השירות הקיסרי ונכשל. הבחינות היו שער הכניסה לעולם הפקידות והיוקרה החברתית, ולכן כישלונו ביטא גם את חסימת דרכו בתוך הסדר הקיים. בעקבות משבר אישי וחזיונות שחווה, ובהשפעת חיבורים נוצריים שהגיעו לידיו, פיתח הונג אמונה שלפיה הוא אחיו הצעיר של ישו, שנשלח לטהר את העולם מעבודת אלילים. את שליטי שושלת צ’ינג המנצ’ורית הציג כאויבי האל וכשליטים זרים שיש לסלקם. תורתו שילבה יסודות נוצריים עם תפיסות סיניות של גאולה, מלכות וסדר מוסרי; היא העניקה למאבק בשלטון משמעות של שליחות שמימית.

ההתנגשויות בין חסידיו לבין השלטונות התרחבו במהלך 1850, ובינואר 1851 הוכרזה רשמית “הממלכה השמיימית של השלום הגדול”. התנועה התקדמה מבסיסיה בדרום לעבר עמק היאנגדזה, ובמרס 1853 כבשה את ג’יאנגנינג (Jiangning) המוכרת כיום כנאנג’ינג (Nanjing). העיר נעשתה לבירת הממלכה ושמה הוחלף לטיאנג’ינג (Tianjing), “הבירה השמיימית”. הבחירה בעיר גדולה שהייתה בירה, בלבו של אחד האזורים העשירים והמאוכלסים בסין, ועל דרך המסחר של התעלה הגדולה, העניקה למרד בסיס אסטרטגי וכלכלי. מכאן ניהלו הטאיפינג מדינה מתחרה, בעלת הנהגה, צבא ומוסדות שלטון. במשך יותר מעשור החזיקו בשטחים נרחבים במרכז סין ובדרומה, אף שגבולות שליטתם השתנו בהתמדה. מסע צבאי ששלחו צפונה איים על אזור הבירה הקיסרית, אך נכשל בהגעה לבייג’ינג ובהפלת השושלת המנצ’ורית השולטת בסין.

עוצמתה של התנועה נבעה גם מהבטחותיה החברתיות. בתוכנית הקרקעות שפרסמה ב־1853 הוצג חזון של חלוקת אדמה לפי צורכי המשפחות, תוך התחשבות במספר הנפשות ובאיכות הקרקע, ושל העברת עודפי היבול למאגרים משותפים. החזון ביקש להבטיח קיום לכל אדם ולצמצם את הפער בין עשירים לעניים. אולם המרחק בין התוכנית לבין מימושה היה גדול: צורכי המלחמה, קשיי המנהל והמציאות המקומית מנעו את יישומה השיטתי. חשיבותה הייתה בעיקר בהצגת חלופה מוסרית לסדר החברתי הקיים ובהבטחה שהעוני והמחסור אינם גזירת גורל.

הטאיפינג ביקשו לשנות גם את חיי היומיום. הם אסרו על צריכת אופיום ועל מנהגים נוספים שראו בהם השחתה, התנגדו לקשירת רגלי נשים ונתנו לנשים מקום רחב יותר בחיי התנועה, לרבות במסגרות צבאיות. לצד זאת הנהיגו משמעת נוקשה והפרדה בין המינים. הבטחות לשוויון התקיימו אפוא בתוך משטר דתי סמכותני, שהכפיף את היחיד לצורכי הממלכה ולציוויי הנהגתה. הפגיעה בפולחנים ובמוסדות המסורתיים עוררה התנגדות בקרב רבים מבני העילית המקומית, שראו במרד איום על עולמם התרבותי והחברתי.

גם בתוך הממלכה התגלו סתירות עמוקות. מנהיגיה, שנשאו תארים מלכותיים וסמכויות דתיות, התחרו על שליטה בצבא ובמנגנון השלטון. ב־1856 הגיעו המאבקים לשיאם בטיהורים ובהרג המוני בבירה. אובדן מנהיגים מנוסים, החשדנות בין המפקדים והתרחקותו של הונג מניהול המלחמה החלישו את התנועה. היא המשיכה להילחם ואף השיגה הצלחות נוספות, אך התקשתה לתרגם את כוחה הצבאי לשלטון יציב לאורך זמן.

מנגד, הצבאות הקיסריים הקיימים התקשו לדכא את המרד. החצר נאלצה להסתמך יותר ויותר על פקידים שהקימו כוחות אזוריים, ובהם דזנג גווֹ־פאן (Zeng Guofan), מארגן צבא שיאנג מחונאן, ולי הונג־ג’אנג (Li Hongzhang), שהקים את צבא חוואי. כוחות אלה גויסו באמצעות רשתות מקומיות, וקשרי האמון בין מפקדים לחיילים היו מרכיב מרכזי בלכידותם. ההתגייסות להגנת השושלת נשענה גם על נכונותם של בעלי קרקעות ומלומדים להגן על הסדר הקונפוציאני. כך נעשתה המלחמה למאבק על השלטון ועל יסודות החברה גם יחד.

בשלבים המאוחרים סייעו לכוחות הקיסריים גם קצינים מערביים, נשק מודרני ויחידות סיניות שאומנו בפיקוד זר. מעצמות המערב העדיפו לבסוף את המשך קיומו של שלטון צ’ינג, שעמו יכלו לקיים יחסים ולהגן על האינטרסים המסחריים שלהן, על פני ניצחונה של תנועה דתית בלתי צפויה. לכל זאת התווספה מלחמת האופיום השנייה (1856-1860) וביזת ארמון הקיץ בביג’ינג, וכן אובדן שטחים ניכרים ממנצ’וריה וצפון סין לרוסים בהסכמי אייגון (Aigun 1958) ובייג’ינג (1860), ולא פחות חשוב – מותו של הקיסר ש’יאנפנג בן ה-30, ומינוי יורשו בנו בן השש, והשתלטות על הקיסרות בידי אשת הקיסר האלמנה, צה-ש’י באוגוסט 1861.

ביולי 1864, זמן קצר לאחר מותו של הונג, נפלה נאנג’ינג לאחר מצור ממושך ולחימה קשה. נפילתה סיימה את קיומה של הממלכה כמרכז שלטוני, אף שכוחות מורדים המשיכו להילחם לאחר מכן.

מחירה האנושי של המלחמה היה עצום. אומדן נפוץ מדבר על 20-50 מיליון מתים ואף יותר, אך אין נתונים המאפשרים לקבוע מספר מדויק. רבים מתו ברעב ובמחלות, לצד ההרוגים בקרבות, במעשי טבח ובפעולות נקם. שדות ננטשו, יישובים חרבו, המסחר נפגע ואוכלוסיות נעקרו ממקומן. אזורים שהיו מן המשגשגים בסין איבדו תושבים, מקורות הכנסה ותשתיות, והשיקום נמשך עשרות שנים.

השושלת ניצלה, אך דרך הצלתה שינתה את מבנה הכוח בקיסרות. הצורך בצבאות אזוריים ובמימון מקומי הגדיל את משקלם של מושלים, מפקדים ורשתות של בעלי השפעה במחוזות. אין פירוש הדבר שהמרכז איבד מיד את שליטתו, או שמנהיגי הצבאות ביקשו לפרק את הקיסרות: רבים מהם פעלו בנאמנות לשושלת. אולם החצר נעשתה תלויה יותר במתווכים שבידיהם הצטברו כוח צבאי, משאבים וקשרים אישיים. במובן זה, דיכוי הטאיפינג היה גם ניצחון של הקיסרות וגם עדות לשינוי בדרכי פעולתה. הוא אפשר את הישרדותה ואת ניסיונות ההתחדשות שבאו בעקבותיו, ובה בעת העמיק את המתח בין סמכות קיסרית לבין מוקדי כוח אזוריים.

תנועת ההתחזקות העצמית: כיצד ללמוד מן המערב בלי להפוך למערביים

לאחר דיכוי הטאיפינג ניסו מדינאים סינים להתמודד עם הפער הטכנולוגי.

מתוך המשבר הכפול של מלחמות האופיום והמרידות הפנימיות צמחה, מראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה, תנועת “ההתחזקות העצמית” (Self-Strengthening Movement). זו הייתה סדרה של יוזמות שנועדו להשיב לקיסרות את כושר ההגנה ואת יכולת הפעולה שלה, באמצעות רכישת ידע וטכנולוגיה מערביים. הניסיון הצבאי הוביל להכרה כואבת: עליונותה התרבותית של סין בעיני עצמה לא הבטיחה לה עליונות בשדה הקרב. כדי להתמודד עם אוניות קיטור, תותחים ורובים מודרניים, נדרשו אמצעים דומים, הכשרה מקצועית ושיטות לחימה חדשות. בעיני מקדמי התנועה, לימוד מן המערב היה אמצעי להצלת הקיסרות ולשימור המסורת שעליה נשענה.

ההיגיון התרבותי של תנועת ההתחזקות העצמית התבסס על הבחנה בין יסודות החברה לבין הכלים הדרושים לחיזוקה: המסורת הסינית, ובראשה הערכים הקונפוציאניים והסדר הפוליטי הקיסרי, אמורה הייתה להישאר ה״מהות״; ואילו הידע המערבי, בעיקר בתחומי המדע, הטכנולוגיה והצבא, נועד לשמש כלי מעשי. כלומר, אפשר היה לאמץ מן המערב אמצעים לבניית מסילות ברזל, להקמת מפעלים ולחיזוק הצבא, בלי לאמץ בהכרח את תפיסותיו החברתיות והפוליטיות. רעיון זה ליווה את ניסיונות ההתחדשות במשך עשרות שנים. אחד ממנסחיו המשפיעים היה דזאנג דזה־דונג (Zhang Zhidong), מדינאי בכיר בשושלת צ’ינג ומושל כללי של מחוזות חשובים, שקידם תעשייה מודרנית, חינוך והכשרה צבאית, ובה בעת ביקש לשמר את יסודות המסורת הקונפוציאנית. בחיבורו ״המלצה ללימוד״, שפורסם ב־1898, העניק לתפיסה זו ביטוי שיטתי: ללמוד מן המערב כדי לחזק את סין, תוך שמירה על זהותה התרבותית ועל הסדר הקיסרי. ה”מהות” כללה את עקרונות המוסר, ההיררכיה החברתית והסמכות השלטונית המזוהים עם המסורת הקונפוציאנית; ה”שימוש” כלל ידע ואמצעים מעשיים שאפשר לשאול מן המערב. החלוקה נועדה להעניק לגיטימציה לשינוי: אפשר ללמוד הנדסה, ניווט וייצור נשק, בלי להסיק מכך שיש לוותר על מוסד הקיסרות או לאמץ משטר פרלמנטרי. במובן זה הייתה זו פשרה פוליטית מתוחכמת, שאפשרה לקדם חידושים בתוך מערכת שחששה מהשלכותיהם.

בפועל, ההתחזקות העצמית חרגה בהדרגה מרכישת ציוד. הוקמו ארסנלים, מספנות ובתי ספר מקצועיים; נשכרו מומחים זרים, תורגמו ספרים ונשלחו תלמידים ללמוד מחוץ לסין. מוסדות התרגום וההכשרה הכניסו לעולם הלימוד הסיני תחומים כגון מתמטיקה, מדעים, הנדסה ומשפט בין־לאומי. עצם הקמתם ביטאה שינוי מוסדי חשוב: לצד המלומד שהוכשר באמצעות הקלאסיקות הקונפוציאניות הופיעו המתורגמן, המהנדס והקצין בעל ההכשרה הטכנית. עם זאת, מוסדות חדשים אלה התקיימו לצד מערכת הבחינות המסורתית, שהמשיכה לקבוע במידה רבה את דרכי הקידום ואת מעמדו של הידע בחברה.

משנות השבעים התרחב המאמץ גם לעבר התשתית הכלכלית. מנהיגים ובהם לי הונג־דזאנג (Li Hongzhang) הבינו שכוח צבאי זקוק לעושר שיממן אותו. מכרות פחם, חברות ספנות, מפעלי תעשייה ותחבורה מודרנית נעשו אפוא חלק מתוכנית ההתחזקות. בכמה מן המפעלים התפתח דגם של ניהול מסחרי בפיקוח פקידים, שנועד לשלב הון ויוזמה של סוחרים עם חסות שלטונית. כך החלה הקיסרות להרחיב את מעורבותה בתעשייה המודרנית, והקשר בין ביטחון, כלכלה וטכנולוגיה נעשה ברור יותר.

כאן נחשפו גם גבולות ההבחנה בין “מהות” ל”שימוש”. מבחינה מעשית, טכנולוגיה צבאית מחייבת מערך שלם של מוסדות והרגלי עבודה. אפשר לקנות אוניית מלחמה, אך כדי להפעילה לאורך שנים יש להכשיר קצינים, מלחים ומהנדסים, להבטיח אספקת דלק ותחמושת, לקיים מתקני תיקון ולממן תחזוקה שוטפת. תותח מודרני דורש תחמושת מתאימה, אימונים, מדידות ותיאום עם יתר הכוחות. מכאן שהיכולת הצבאית תלויה גם באיכות החינוך, בניהול התקציב, בארגון התעשייה וביכולת השלטון לתכנן ולפקח. זו משמעותו הרחבה של הקושי שעמד בפני ההתחזקות העצמית: האמצעים החדשים דרשו שינויים עמוקים יותר מן הרכישה הראשונית שלהם.

לכן יש לדייק בטענה שאפשר היה “לרכוש תותחים מערביים בלי לאמץ מוסדות מערביים”. מקדמי התנועה אכן ביקשו לשמור על יסודות הסדר הקיסרי, אך כבר הקימו מוסדות חדשים כדי לתמוך בטכנולוגיה שאימצו. השאלה הייתה עד כמה יורחבו השינויים הללו, ואילו תחומים יישארו מחוץ להם. בתי ספר מקצועיים, מפעלים ומנגנוני תרגום יכלו להיפתח בחסות פקידים יוזמים, בעוד שינוי כולל בדרכי הכשרת הפקידות, בהקצאת המשאבים ובארגון השלטון היה קשה הרבה יותר. יתר על כן, הלחץ הזר והמחסור במשאבים הכבידו על המאמץ מלכתחילה.

התבוסה ליפן במלחמת סין-יפן הראשונה 1894–1895 ערערה את האמון ביכולתה של דרך זו להבטיח את ביטחונה של סין. לאחר עשרות שנים של השקעה בנשק, בתעשייה ובהכשרה, התברר שההישגים אינם מספיקים מול יריב שעבר שינוי דומה אך רחב יותר במוסדות המדינה. עם זאת, אין לראות בהתחזקות העצמית כישלון חסר תוצאות. היא הניחה יסודות לתעשייה, לחינוך מקצועי ולרכישת ידע מדעי, ויצרה ניסיון שעליו נשענו רפורמות מאוחרות יותר. התבוסה חידדה את השאלה שכבר עלתה מתוך מפעליה: עד כמה אפשר לשנות את יכולותיה של המדינה תוך שימור דרכי פעולתה הקיימות, ובאיזה שלב מחייבת ההתחזקות גם שינוי בסדר הפוליטי והחברתי עצמו?

רפורמת מאה הימים ומרד הבוקסרים

בעקבות התבוסה ליפן ביקשו אינטלקטואלים כמו קאנג יואווי (Kang Youwei) וליאנג צ’יצ’או (Liang Qichao) לערוך שינוי עמוק יותר. ב־1898 תמך הקיסר גואנג־ש’ו (Guangxu Emperor) בסדרת רפורמות שנודעה בשם “רפורמת מאה הימים” (Bǎirì Wéixīn). הן עסקו בחינוך, ממשל, צבא וכלכלה. המהלך נבלם בידי הכוחות השמרניים סביב הקיסרית האלמנה צה־ש’י (Empress Dowager Cixi).

זמן קצר לאחר ביטול הרפורמות של 1898 החריף בצפון סין משבר מסוג אחר: התקוממות עממית שביקשה לסלק את הנוכחות הזרה ולהילחם בהתפשטות הנצרות. התנועה, שנודעה במערב בשם “מרד הבוקסרים” (Boxer Rebellion), התרחבה במהלך 1899 והגיעה לשיאה בקיץ 1900. שמה המערבי נבע מתרגילי אמנויות הלחימה של חבריה, ששולבו בטקסים דתיים ובאמונה כי כוחות רוחניים יעניקו להם חסינות מפני כלי נשק. עבור המשתתפים, רבים מהם בני הכפרים בצפון סין, המאבק בזרים היה גם ניסיון להשיב לעולם המקומי את הסדר ואת הביטחון שהתערערו.

המרד צמח באזור חצי האי שַאנְדונְג. הוא לא התחיל כמרד, אלא כתנועה חברתית עממית. שַאנְדונְג שבצפון חופה של סין, הוא מקום פועלו של קונפוציוס. במהלך המאה ה-19′, כשסין נחשפה יותר ויותר למערב, הייתה שאנדונג אחד האזורים המושפעים יותר מהקולוניאליזם, כשבריטניה וגרמניה מתחרות על ההשפעה בפנינסולה ומפתחות אותה במהירות. זהו אזור עני המוכה מצד אחד בבצורת, ומצד שני בשיטפונות. הקרקע דלה יחסית. באופן היסטורי האזור ידע תהפוכות חברתיות אלימות. זהו אזור עם מסורת של התקוממויות.

העוינות לנצרות הייתה קשורה קשר הדוק למעמדן של המעצמות בסין. המיסיונרים פעלו בחסות ההסכמים שנכפו על הקיסרות, ויכלו להסתייע בנציגים דיפלומטיים ובהתערבות זרה. כך קיבלו סכסוכים מקומיים בין נוצרים לבין שכניהם משמעות רחבה יותר: בעיני מתנגדיהם, הכנסיות והקהילות הנוצריות סימלו חדירה של סמכות חיצונית אל חיי הכפר וערעור של מסורותיו. שמועות על מעשיהם של הזרים החריפו את החשדנות. האלימות הופנתה כלפי מיסיונרים וזרים, אך גם כלפי סינים שהתנצרו, שנחשבו בעיני התוקפים לשותפים של הכוחות הזרים. כנסיות ובתים נשרפו, אנשים נרצחו, ומסילות ברזל וקווי טלגרף הותקפו כסמלים וכאמצעים של החדירה הזרה.

יחסה של החצר הקיסרית לתנועה היה מהוסס ורווי מחלוקות. תחילה פורסמו צווים שהורו לדכא את הבוקסרים ולהגן על הזרים ועל הנוצרים הסינים. אולם בתוך החצר היו גם מי שראו בתנועה כוח עממי שאפשר לרתום נגד המעצמות. הקיסרית האלמנה צה־ש’י (Cixi) נטתה לבסוף לתמוך בה, מתוך תקווה שהתגייסות עממית תסייע לקיסרות להשתחרר מן הלחץ הזר. זה היה הימור מסוכן: השלטון ביקש להיעזר בתנועה שלא שלט בה כלל, ושאמונתה בכוחה הרוחני לא סיפקה מענה לעליונותם הצבאית של יריביה.

בקיץ 1900 הפך המשבר לעימות צבאי בבירה. רובע הנציגויות הזרות בבייג’ינג הושם במצור שנמשך חמישים וחמישה ימים, ובו התבצרו דיפלומטים, אזרחים זרים וסינים נוצרים. במתקפות השתתפו בוקסרים וגם כוחות קיסריים. בתגובה התארגנה ברית של שמונה מעצמות: יפן, רוסיה, בריטניה, צרפת, ארצות הברית, גרמניה, איטליה ואוסטרו־הונגריה. באוגוסט נכנסו כוחותיה לבייג’ינג ושברו את המצור, והחצר הקיסרית נמלטה מן העיר. ההתערבות הצילה את הנצורים, אך הביאה גם לכיבוש, לביזה ולפעולות עונשין שפגעו באוכלוסייה הסינית.

המחיר המדיני והכלכלי עוגן ב”פרוטוקול הבוקסרים”, שנחתם ב־7′ בספטמבר 1901. סין התחייבה לשלם פיצויים בסך 450 מיליון טאל, יחידת משקל וחשבון המבוססת על כסף, בתוספת ריבית שנתית של ארבעה אחוזים ובפריסה של שלושים ותשע שנים. הכנסות ממכס וממס המלח הועמדו כערובה לתשלום. המעצמות קיבלו זכות להחזיק משמרות קבועים ברובע הנציגויות וכוחות בנקודות שבין הבירה לים; מבצרים נהרסו, ונקבעו עונשים לפקידים שתמכו באלימות. כך העמיקה ההתקוממות שנועדה להרחיק את הזרים דווקא את נוכחותם ואת אחיזתם במשאבי הקיסרות.

פרשת הבוקסרים המחישה את עומק המבוי הסתום שאליו נקלעה שושלת צ’ינג. ניסיונות ההתחזקות באמצעות טכנולוגיה מערבית לא הבטיחו את ביטחונה, ואילו הפנייה להתנגדות עממית אנטי־זרה הסתיימה באסון נוסף. השושלת שרדה, אך יוקרתה נפגעה ויכולתה להגן על ריבונות סין הוטלה בספק חריף יותר. בעקבות המשבר החלה החצר לקדם רפורמות נרחבות בחינוך, בצבא ובמינהל. השינויים שנדחו קודם לכן נעשו כעת דחופים, בשעה שהאמון בשלטון הקיסרי כבר נשחק במידה שקשה היה לתקן. התבוסה והפיצויים שהוטלו על סין העמיקו את תחושת ההשפלה. נדרשו רפורמות גדולות. מערכת הבחינות הקונפוציאנית, ששימשה במשך מאות שנים מנגנון הגיוס לבירוקרטיה, בוטלה ב־1905. הוקמו בתי ספר חדשים, נשלחו סטודנטים לחו”ל ונעשו ניסיונות להקים מוסדות חוקתיים. אלא שהרפורמות הגיעו מאוחר מדי.

מהפכת 1911: סוף הקיסרות

מהפכת שׂינְהַאי (Xinhai) שפרצה בהתקוממות ווצ’אנג (Wuchang) באוקטובר 1911 התפשטה במהירות. מחוזות הכריזו על פרישה מן האימפריה. תוך ארבעה חודשים קרסה הקיסרות והוקמה רפובליקה. סון יאט־סן (Sun Yat-sen), מהפכן ורופא שפעל שנים בגלות, נבחר לנשיאה הזמני של הרפובליקה החדשה שהוכרזה.

סוּן-יאטסֵן פיתח תורה בשם “שלושת עקרונות העם” (San Ming Zhuyi): אלה עקרונות שהוא מציג לראשונה ב-1905:

1. לאומיות– תפקיד השליט לדאוג לרווחת הלאום. הלאומיות מוגדרת בעיקר מתוך התנגדות לצֽ’ינְג. הצֽ’ינְג היו כידוע מָנְצ’וּ, ולכן כשהוא מדבר על לאומיות, כוונתו להפיל את הצֽ’ינְג כשלטון זר ולהעלות שלטון מבני ההאן.
2. רפובליקניות – להבדיל מדמוקרטית, השתתפות של אנשים מסוימים, בעלי זכות מסוימות – במקרה הזה זהו שלטון העם, אך בצורה שונה.
3. רווחת העם – הרעיון הוא שלעם יהיה בסיס כלכלי טוב למחייה. ללא עוני נורא.

אולם בעת פרסום התורה לא היה בידיו כוח צבאי מספיק ליישם אותה.

במהלך מהפכת שינהאי היה סוּן-יאטסֵן במסע גיוס כספים בארה”ב. לאחר שדאג לתמיכה בינלאומית בהפיכה, הוא חוזר לסין בסוף דצמבר. סוּן-יאטסֵן נבחר למנהיג המהפכה ולהיות הנשיא הראשון של הרפובליקה, בלי צבא של ממש מאחוריו. מכיוון שברור לו שאין לו מספיק כוח, כאשר הוא עולה לשלטון בדצמבר, הוא מודיע לגנרל יואן שה-קאי (Yuan Shikai): “תפקיד הנשיא הוא שלך, ואעביר אותו כאשר התנאים יבשילו לכך”. הנשיאות הועברה ליואן שה־קאי, בפברואר 1912, או אז בוטלה רשמית הקיסרות של הקיסר האחרון, פויי (Puyi) בן ה-5′, שכלל לא ידע שהקיסרות בוטלה. הוא נותר קיסר עד סוף 1925, אך ממלכתו הייתה בתוך חומות העיר האסורה בלבד ובכך הסתיימו יותר מאלפיים שנות שלטון קיסרי. אולם ביטול הקיסרות היה קל יותר מבניית מדינה מודרנית.

הרפובליקה ואיילי המלחמה

מאפייני הרפובליקה הסינית החדשה היו: דגל חדש, חמישה צבעים המסמלים חמישה לאומים/גזעים שונים המרכיבים את הרפובליקה הסינית, טיבטים, האן, מָנְצ’וּ, מונגולים ואויגורים. הדגל מעביר את הרעיון של רפובליקה פלורליסטית דיה  בכדי לכלול בני גזעים שונים. במהלך 1912 מתארגנים לבחירות. מתחילות לצוץ הרבה מפלגות וגופים ברחבי סין, גם כאלה שנחשבו בעבר ללא חוקיים – רובן מאד קטנות. המפלגה הגדולה ביותר היא הגואומִינְדנג (GuoMinDang – KMT/GMD) ההולכת על פי דרכו של סון יאט-סן.

יואן שה־קאי, איש צבא ומדינאי בכיר בשלהי שושלת צ’ינג, נעשה ב־1912 לנשיא הרפובליקה הסינית הצעירה. כוחו נשען בעיקר על נאמנותם של מפקדי צבא בֵּייָאנְג, הכוח הצבאי החזק בצפון סין, ופחות על המוסדות הרפובליקניים החדשים. מנהיג הגואומינדנג, הזוכה לתמיכה גדולה, נרצח בידי מתנקש, וסוּן-יאטסֵן נאלץ לברוח לגלות ביפן והוא חוזר רק כאשר יואן שה-קאי מת. החשדות ברצח מנהיג המפלגה הן כמובן כנגד יואן שה-קאי. יואן מפזר את מפלגת הגואומִינדנג וכך סין נותרת בלי פרלמנט ובלי המפלגה הגדולה ביותר שהייתה אמורה לייצג בו את העם או לפחות את נציגיו. וכך האיש החזק במערכת הוא יואן שה-קאי. בהדרגה הוא דחק את יריביו הפוליטיים, וב־1914 פיזר את הפרלמנט וריכז בידיו סמכויות נרחבות. בדצמבר 1915 הרחיק לכת והכריז על עצמו בתואר קיסר, מתוך כוונה להקים שושלת חדשה. אולם המהלך עורר התנגדות חריפה: מנהיגים רפובליקניים התקוממו, מחוזות הכריזו על עצמאותם מן השלטון המרכזי, וגם בקרב מפקדיו התערערה התמיכה בו. במרס 1916 נאלץ לבטל את הקיסרות שעליה הכריז, וביוני אותה שנה מת. הניסיון להשיב את המלוכה החליש אפוא את השלטון שביקש לחזק ופגע עוד יותר באמון ברפובליקה.

לאחר מותו לא נמצא מנהיג שהיה מסוגל לשמור על אחדות המערכת הצבאית והפוליטית. מפקדים ששירתו תחתיו התארגנו בסיעות יריבות, ולצדם פעלו בעלי כוח צבאי במחוזות אחרים. כך התבססה תקופת איילי המלחמה (Warlord Era), שנהוג לתארכה לשנים 1916–1928. סין לא חדלה להתקיים כמדינה, ובבייג’ינג המשיכה לפעול ממשלה שטענה לסמכות כלל־ארצית; אולם יכולתה לאכוף את מרותה הייתה מוגבלת ומשתנה. בחלקים נרחבים של הארץ נשענו השליטים בפועל על צבאותיהם, גבו מסים, כרתו בריתות ונלחמו זה בזה. הפיצול לא נוצר ביום אחד עם מות יואן, אלא היה תוצאה של היחלשות ממושכת של השלטון המרכזי ושל התעצמות הכוחות האזוריים.

אף שהתקופה מזוהה עם מלחמות, אי־יציבות ופגיעה קשה באוכלוסייה, חיי הרוח לא קפאו. דווקא בשנים אלו העמיקה תסיסה אינטלקטואלית שהחלה עוד לפני מות יואן. נפילת הקיסרות ב־1911 והקמת הרפובליקה עוררו תקווה שסין תוכל להתחדש באמצעות שינוי המשטר; אולם השלטון הסמכותני, הניסיון להשיב את המלוכה והמאבקים בין המפקדים המחישו כי החלפת התואר ״קיסר״ בתואר ״נשיא״ אינה מבטיחה שלטון חוק או השתתפות ציבורית. מכאן צמחה בקרב אינטלקטואלים שאלה נוקבת: האם די בחוקה, בפרלמנט ובמוסדות חדשים, או שיש לשנות גם את דפוסי החשיבה, החינוך והיחסים החברתיים שעליהם נשען הסדר הישן?

שאלה זו עמדה בלב תנועת התרבות החדשה (New Culture Movement), שראשיתה מקובלת ב־1915. באותה שנה ייסד צ’ן דו־ש’יו (Chen Duxiu) את כתב העת שנודע בהמשך בשם ״הנוער החדש״, ואוניברסיטת בייג’ינג נעשתה למרכז חשוב של הדיון. הוגים המזוהים עם התנועה טענו כי התחדשות פוליטית מחייבת גם שינוי תרבותי: עידוד חשיבה ביקורתית ומדעית, הרחבת חירות הפרט, שיפור מעמד האישה וכתיבה בלשון המדוברת. חלקם תקפו בחריפות את הסמכות שיוחסה למסורת הקונפוציאנית, ובייחוד את הדרישה לציות בתוך המשפחה וביחסים שבין שליט לנתיניו. הם לא היו תמימי דעים בדבר היקף השינוי הנדרש, אך חלקו תחושה שהמשבר הסיני עמוק מכדי להיפתר באמצעות החלפת שליטים בלבד.בתקופת איילי המלחמה, בה סין מפורקת, ובמקביל יפן, ששלחה כוחות גדולים לדיכוי מרד הבוקסרים ומחזיקה כוח רב בסין, מגישה יפן לסין את מסמך 21 התביעות. מכיוון שאירופה והעולם כולו עסוקים במלחמת העולם, אין קשב רב לתלונות סין על הדרישות המשפילות. ההשפלה הזו בסין הובילה לגל לאומנות חריף, לחרם על סחורות יפניות, ובסופו של דבר היוותה את הזרז הישיר ל”תנועת ה-4′ במאי” בשנת 1919. במהלך המלחמה שלחה סין כ-100,000 פועלי עזר לאירופה, לתמיכה במדינות ההסכמה, וקיוותה להכרת תודה מצד המעצמות.

הרביעי במאי: לידתה של סין הפוליטית החדשה

ב־4′ במאי 1919 יצאו כ־3,000 סטודנטים מאוניברסיטאות וממכללות בבייג’ינג להפגנה בכיכר טיאן־אן־מן (Tiananmen). הזעם הופנה כלפי החלטות ועידת השלום בוורסאי, אך מאחוריו עמדה תחושה עמוקה יותר של השפלה לאומית. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצטרפה סין למדינות ההסכמה וקיוותה כי לאחר ניצחונן יוחזרו לידיה הזכויות והנכסים שהחזיקה גרמניה המפסידה בחצי האי שאנדונג (Shandong), ובכללם זכויות באזור צ’ינגדאו (Qingdao). אלא שבוועידת ורסאי הוחלט להעביר זכויות אלה ליפן, שכבר השתלטה על הנחלות הגרמניות בשאנדונג ב־1914.

בעיני צעירים סינים רבים, הייתה ההחלטה הוכחה כפולה לחולשתה של סין. מצד אחד, המעצמות המערביות שהרבו לדבר על זכותם של עמים להגדרה עצמית, לא היו מוכנות להחיל עיקרון זה במלואו על סין. מצד אחר, הממשלה הסינית נתפסה כחלשה וכמי שאינה מסוגלת להגן על ריבונות המדינה. הכעס הופנה גם כלפי פוליטיקאים סינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם יפן ובהסכמה לדרישותיה. ההפגנה בבייג’ינג הסתיימה בעימותים, במעצר סטודנטים ובהצתת ביתו של אחד מבכירי הממשל המזוהים עם הקו הפרו־יפני.

המחאה לא נשארה בתחומי האוניברסיטאות. בתוך שבועות היא התפשטה לשנגחאי (Shanghai), טיינג’ין (Tianjin), נאנג’ינג (Nanjing) וערים נוספות. אל הסטודנטים הצטרפו סוחרים, בעלי מלאכה ופועלים. הוכרזו שביתות, נסגרו חנויות והתארגן חרם על מוצרים יפניים. כך הפכה מחאת סטודנטים מקומית לתנועה לאומית רחבה. הלחץ הציבורי תרם לשחרור הסטודנטים שנעצרו ולפיטוריהם של כמה מן הפקידים שנחשבו פרו־יפנים, והמשלחת הסינית בפריז סירבה לבסוף לחתום על חוזה ורסאי.

אולם משמעותו של ארבעה במאי חרגה בהרבה משאלת שאנדונג. האירועים העניקו תנופה למהפכה תרבותית ואינטלקטואלית שכבר התפתחה בסין, במסגרת תנועת התרבות החדשה (New Culture Movement). אינטלקטואלים צעירים טענו כי חולשתה של סין אינה נובעת רק מלחץ המעצמות הזרות או ממשטר פוליטי כושל, אלא גם ממבנים חברתיים ותרבותיים שהתקשו להתמודד עם העולם המודרני. הם תקפו את הסדר הקונפוציאני המסורתי, את הסמכות הפטריארכלית, את מעמדן הנחות של נשים ואת שיטות החינוך הישנות, וקראו להעמיד במרכז את המדע, החשיבה הביקורתית, החירות האישית והשתתפות הציבור בחיים הפוליטיים.

אחד מסמליה של המהפכה הזאת היה הקריאה לאמץ את “מר מדע” ואת “מר דמוקרטיה”, שני מושגים שזוהו במיוחד עם צ’ן דוש’יו (Chen Duxiu) וכתב העת “הנוער החדש” (New Youth). במקביל התחוללה מהפכה בשפה הכתובה. סופרים ואינטלקטואלים, ובהם חו שה (Hu Shi) והסופר לו ש’ון (Lu Xun), קידמו את השימוש בשפה המדוברת, באי־חואה (Baihua), במקום בסינית הספרותית הקלאסית שהייתה רחוקה מלשון היום־יום. השינוי הלשוני היה גם מהלך פוליטי ותרבותי: הרחבת מעגל הקוראים והפיכת הידע והספרות לנגישים לציבור רחב יותר.

אך תנועת ארבעה במאי לא הציעה אידאולוגיה אחת מוסכמת. להפך, היא פתחה שוק רעיונות סוער. ליברליזם, אנרכיזם, לאומיות, פמיניזם, פרגמטיזם ומרקסיזם התחרו על נפשם של צעירי סין. בתחילה האמינו אינטלקטואלים רבים כי ניתן ללמוד מן הדמוקרטיות המערביות. אולם ועידת ורסאי ערערה אצל חלקם את האמונה שהמערב הליברלי אכן מיישם את העקרונות האוניברסליים שעליהם הוא מצהיר. במקביל עוררה המהפכה הרוסית של 1917 עניין גובר במרקסיזם ובאפשרות של מהפכה חברתית עמוקה. גם אנשים ששבו מצרפת, וביניהם ג’ואו אנלאי, דנג ש’יופנג ואחרים, הביאו איתם רעיונות מרקסיסטיים. מתוך האקלים הזה צמחה גם התנועה הקומוניסטית הסינית. צ’ן דושיו ולי דאז’או (Li Dazhao), מן הדמויות המרכזיות בחוגי ארבעה במאי, מילאו תפקיד מכריע בהפצת המרקסיזם. מאו דזה־דונג (Mao Zedong), שהיה אז צעיר בראשית דרכו האינטלקטואלית והפוליטית, הושפע אף הוא מן העולם הרעיוני שנוצר בתקופה זו. שנתיים לאחר ההפגנות, ב־1921, נוסדה בשנגחאי המפלגה הקומוניסטית הסינית (Zhōngguó Gòngchǎndǎng, CCP) בחסות ומימון הקומינטרן הסובייטי, שגם תמך בגואומינדנג הלאומני. היא הייתה בתחילה ארגון קטן, אך בתוך פחות משלושים שנה עתידה הייתה לשלוט בארץ כולה. גם הלאומיות הסינית, קיבלה בעקבות האירועים תנופה חדשה. תנועת הרביעי במאי חיזקה את ההבנה כי בנייתה מחדש של סין מחייבת לא רק התנגדות לאימפריאליזם הזר, אלא גם יצירת חברה חדשה ומדינה חזקה ומאוחדת. רעיונות אלה השפיעו הן על הקומוניסטים והן על הלאומנים של הגואומינדנג (Guomindang), אף ששתי התנועות הציעו פתרונות שונים מאוד למשבר הסיני.

משום כך תנועת ארבעה במאי הייתה הרבה יותר מאירוע מחאה. היא סימנה מעבר מדור שחיפש כיצד לתקן את הסדר הקיסרי הישן לדור ששאל איזה סדר חדש צריך לבנות במקומו. שאלת שאנדונג הציתה את המחאה, אבל מאחוריה עמדה שאלה גדולה בהרבה: כיצד יכולה סין, לאחר קריסת הקיסרות והשפלות המאה ה־19′, להפוך למדינה מודרנית, עצמאית וחזקה בלי לאבד לחלוטין את זהותה התרבותית. הוויכוח שנפתח אז בין מסורת למודרניות, בין לאומיות לאוניברסליזם ובין ליברליזם למהפכה חברתית עתיד לעצב חלק גדול מן ההיסטוריה הסינית במאה ה־20′.

הלאומנים, הקומוניסטים וצ’יאנג קאי־שק

לאחר נפילת הקיסרות ב־1911 התברר עד מהרה כי הקמת הרפובליקה לא הביאה לאחדותה של סין. לאחר מותו של יואן שה־קאי (Yuan Shikai) ב־1916, התפוררה המדינה למעשה בין איילי מלחמה אזוריים, שניהלו צבאות פרטיים, גבו מיסים ושלטו במחוזות שלמים. על רקע זה ניסה סון יאט־סן (Sun Yat-sen) לבנות בדרום סין כוח פוליטי וצבאי שיוכל לאחד מחדש את הארץ. המפלגה הלאומנית, הגואומינדנג, צמחה מתוך הארגונים המהפכניים שהקים סון עוד לפני מהפכת 1911, ועברה כמה גלגולים עד שהתעצבה מחדש בראשית שנות ה־20′ כמפלגה מהפכנית מאורגנת.

סון הבין כי רעיונות לאומיים לבדם לא יספיקו כדי להביס את מצביאי המלחמה. הוא נזקק לצבא מודרני, למשמעת מפלגתית ולסיוע חיצוני. לאחר שמעצמות המערב לא גילו נכונות משמעותית לסייע לו, פנה לברית המועצות. מוסקבה הסכימה לספק יועצים, נשק וסיוע ארגוני, ובמקביל עודדה את המפלגה הקומוניסטית הסינית הצעירה לשתף פעולה עם הקואומינטנג. כך נוצרה ב־1923 “החזית המאוחדת הראשונה” (First United Front). הקומוניסטים לא נטמעו לחלוטין בקואומינטנג אלא הצטרפו אליו כיחידים תוך שמירה על ארגונם המפלגתי.

לשיתוף הפעולה הייתה מטרה משותפת: להביס את איילי המלחמה, להתנגד לשליטת המעצמות הזרות ולאחד את סין. ב־1924 הוקמה ליד גואנגדזואו האקדמיה הצבאית של חואנגפו (Whampoa Military Academy), בסיוע סובייטי. למפקדה מונה צ’יאנג קאי־שק (Chiang Kai-shek), קצין וגיס של סון (נשותיהם היו אחיות), שהחל לבנות באמצעותה בסיס כוח צבאי ופוליטי משלו.

מותו של סון יאט־סן ב־1925 הותיר חלל מנהיגותי. צ’יאנג לא הפך מיד ליורשו המוסכם. בקואומינטנג התחרו כמה קבוצות ומנהיגים, ובהם ואנג ג’ינגווי (Wang Jingwei), והתקיים מאבק בין אגף שמאלי, שהיה מוכן להמשיך בשיתוף הפעולה עם הקומוניסטים, לבין גורמים שמרניים ואנטי־קומוניסטיים. כוחו של צ’יאנג צמח בעיקר משום ששלט בחלק חשוב מן הכוח הצבאי של התנועה.

ביולי 1926 פתח הצבא הלאומי המהפכני במסע הצפוני (Northern Expedition). המטרה הייתה לצאת מבסיס הקואומינטנג בדרום, להביס את איילי המלחמה ולהקים ממשלה לאומית שתשלוט, לפחות להלכה, בסין כולה. המערכה התקדמה במהירות יחסית במרכז הארץ. ערים חשובות נפלו לידי הלאומנים, ובמרץ 1927 נכנסו כוחותיהם לשנגחאי. במקביל לפעילות הצבאית התרחבה פעילותם של איגודים מקצועיים, ארגוני איכרים ופעילים קומוניסטים.

הברית הרופפת בין האגף הימני של הגואומינדנג ואגף השמאלי של הקומוניסטים  במסע הצפוני הצליחה להתקיים. אחד האלמנטים החשובים בברית הוא הצבא. זה חלק מהתורה הלניניסטית והקומינטרן, שעזר בהקמת אקדמיה צבאית – אקדמיית וואמפואה (Whampoa) ב-1924 כאשר צ’יאנג קאישק הלאומני עומד בראשה,  גם הקומוניסטים מיוצגים בה, כמו ראש החינוך הפוליטי באקדמיה ג’ואו אנלאי (שיהיה לראש הממשלה הראשון). יש הרבה מתיחות בברית והמחזיק אותה הוא סוּן-יאטסֵן. הברית הופכת להיות מתוחה יותר לאחר מותו של סוּן-יאטסֵן ב-1925, והברית מסתיימת בשנה זו. צ’יאנג וגורמים שמרניים בגואומינדנג חששו כי התנועה הקומוניסטית, ארגוני העובדים ותנועות האיכרים צוברים כוח רב מדי וכי המהפכה הלאומית עלולה להפוך למהפכה חברתית. באפריל 1927 ביצע צ’יאנג תפנית מכרעת נגד שותפיו הקומוניסטים. בשנגחאי דוכאו בכוח ארגוני העובדים והקומוניסטים, ופעילי שמאל רבים נהרגו או נעצרו. האירועים, הידועים כטבח שנגחאי או טיהור שנגחאי, סימנו את קריסתה של החזית המאוחדת הראשונה. הקרע בתוך הגואומינדנג עצמו נמשך עוד זמן מה, אך עד סוף 1927 התבססה המגמה האנטי־קומוניסטית. מקורות דיפלומטיים בני התקופה מתארים הן את הפיצול החריף בגואומינדנג והן את הדרישה לסלק את שרידי ההשפעה הקומוניסטית. מכאן החל מאבק ארוך בין הלאומנים לקומוניסטים, אף שלא היה רציף ולא התנהל תמיד באותה עוצמה. הקומוניסטים נדחקו מן הערים וחלקם פנו בהדרגה לארגון בסיסים כפריים ולמלחמת גרילה. התפתחות זו הייתה בעלת חשיבות עצומה לעלייתו העתידית של מאו דזה־דונג (Mao Zedong), שהלך והדגיש את תפקידם המהפכני של האיכרים במקום להסתמך בעיקר על מעמד הפועלים העירוני.

במקביל המשיך המסע הצפוני. ב־1928 נסוג ג’אנג דזוו־לין (Zhang Zuolin), השליט הצבאי החזק של צפון סין, מבייג’ינג לכיוון מנצ’וריה. בייג’ינג עברה לידי הכוחות המזוהים עם המחנה הלאומני, והמסע הצפוני הגיע למעשה לסיומו. בסוף אותה שנה הכיר גם ג’אנג ש’ואה־ליאנג (Zhang Xueliang), יורשו של ג’אנג במנצ’וריה, בסמכות הממשלה הלאומנית. סין נראתה מאוחדת מחדש תחת הגואומינדנג. אלא שהאיחוד היה במידה רבה פורמלי: מצביאים רבים שמרו על צבאותיהם ועל בסיסי הכוח האזוריים שלהם, גם כאשר הכירו להלכה בממשלה המרכזית. תעודות מן התקופה מדגישות שכבר עם סיום המסע הצפוני נותרה מערכת שברירית של מנהיגים צבאיים וקבוצות אזוריות שהכירו בנאנג’ינג רק במידה מוגבלת.

צ’יאנג קאי־שק ביסס את הממשלה הלאומנית בנאנג’ינג (Nanjing), ומכאן הכינוי “עשור נאנג’ינג” (Nanjing Decade) לתקופה שבין 1927 ,לפרוץ המלחמה הסינית־יפנית בהיקף מלא ב־1937. ב־1928 עוצב משטר שבו הגואומינדנג החזיק בעמדת בכורה מובהקת, בהתאם לתפיסתו של סון יאט־סן של “אפוטרופסות פוליטית”: שלב ביניים שבו המפלגה אמורה להדריך את האוכלוסייה לקראת שלטון חוקתי עתידי. באוקטובר 1928 הוקמה בנאנג’ינג מסגרת ממשלתית חדשה ובה חמש רשויות, ה”יואן”, תחת פיקוחו הפוליטי של הגואומינדנג. עשור נאנג’ינג היה תקופה מורכבת. מצד אחד, לאחר עשרות שנים של התפוררות פוליטית נעשה ניסיון רציני לבנות מדינה מודרנית. הממשלה הרחיבה את המנגנון הביורוקרטי, פיתחה מערכת משפט ומוסדות פיננסיים, השקיעה בכבישים, במסילות ברזל, בתקשורת ובתעשייה וקידמה חינוך מודרני. הערים הגדולות, ובמיוחד שנגחאי ונאנג’ינג, עברו תהליכי מודרניזציה מהירים. הממשלה ניסתה גם לצמצם את הפריבילגיות שהוענקו למעצמות הזרות במסגרת “החוזים הבלתי שוויוניים” ולהחזיר בהדרגה לסין חלק מן השליטה בענייניה הכלכליים והמשפטיים.

מצד אחר, אין לראות בתקופה זו איחוד מלא של סין. הממשלה המרכזית שלטה באופן ישיר בעיקר בחלקים של מרכז ומזרח המדינה. באזורים אחרים נאלצה להתפשר עם מצביאים מקומיים ולהכיר בכוחם בתמורה לנאמנות פורמלית. צבאות אזוריים לא נעלמו, וב־1930 אף פרצה מלחמת המישורים המרכזיים (Central Plains War), שבה התמודד צ’יאנג עם קואליציה של יריבים צבאיים רבי עוצמה. הסתירה הייתה ברורה: המשטר ביקש לחסל את עידן איילי המלחמה, אך נאלץ למשול באמצעות בריתות עם כמה מאותם מוקדי כוח אזוריים.

לכך נוספו בעיות חברתיות עמוקות. מרבית אוכלוסיית סין הייתה עדיין כפרית וענייה, והמודרניזציה העירונית לא שינתה במהירות את תנאי החיים בכפרים. הגואומינדנג גם לא ביצע רפורמה אגררית מקיפה, ובאזורים רבים נשמר כוחם של בעלי הקרקעות. במקביל השקיע צ’יאנג משאבים רבים במאבק בקומוניסטים, שהקימו בסיסים מהפכניים באזורים הכפריים. המאבק הזה עתיד להוביל למסעות הכיתור נגד הקומוניסטים ולבסוף ל”מסע הארוך” בשנים 1934–1935.

מעל כל אלה הלך וגבר האיום היפני. ב־1931 השתלטה יפן על מנצ’וריה והקימה בה את מדינת הבובות מנצ’וקואו (Manchukuo), בראשה הציבו את הקיסר המודח פויי. צ’יאנג ניסה להימנע בשלב זה ממלחמה כוללת עם יפן, מתוך תפיסה שעליו להשלים תחילה את האיחוד הפנימי ולחסל את האיום הקומוניסטי. מדיניות זו עוררה ביקורת חריפה בקרב סינים שסברו כי יפן היא הסכנה המיידית והגדולה יותר. צ’יאנג נהג לומר שהיפנים הם מחלת עור והקומוניסטים הם סרטן, וזאת בגלל שהיפנים זרים והקומוניסטים הם בשר מבשרו של העם. לכן “עשור נאנג’ינג” היה בעת ובעונה אחת תקופה של בניית מדינה ושל חולשה מבנית. הגואומינדנג הצליח ליצור ממשלה מרכזית, מוסדות לאומיים ותשתית של מדינה מודרנית יותר מזו שהתקיימה בעידן איילי המלחמה, אך לא הצליח לבטל את הפיצול האזורי, לפתור את המשבר החברתי בכפר או לחסל את הקומוניסטים. כאשר פרצה ב־1937 מלחמה כוללת עם יפן, תהליך בניית המדינה הלאומנית עדיין היה רחוק מהשלמה.

מאו, הכפר והמצעד הארוך

לאחר הקרע בין הגואומינדנג לקומוניסטים ב־1927 והדיכוי האלים של הארגונים הקומוניסטיים בערים, עמדה המפלגה הקומוניסטית הסינית בפני משבר קיומי. האסטרטגיה המקורית שלה, שהושפעה מן המהפכה הרוסית ומן המרקסיזם האירופי, התבססה במידה רבה על הפרולטריון העירוני. אלא שסין הייתה שונה מאוד מרוסיה וממדינות מערב אירופה: הרוב המכריע של אוכלוסייתה היה מורכב מאיכרים, ואילו מעמד הפועלים התעשייתי היה קטן ומרוכז במספר מצומצם של ערים.

כאן התבלטה תפיסתו של מאו דזה־דונג. כבר בשנות ה־20′, ובמיוחד בעקבות פעילותו במחוז חונאן (Hunan), הגיע מאו למסקנה שהאיכרים אינם רק כוח עזר למהפכה, אלא יכולים להיות הכוח המרכזי שלה. זו הייתה התאמה משמעותית של המרקסיזם למציאות הסינית. במקום להמתין להתפתחותו של פרולטריון תעשייתי גדול, ביקש מאו לגייס את מאות מיליוני האיכרים באמצעות מאבק בבעלי הקרקעות, חלוקה מחדש של אדמות, ארגון פוליטי והקמת כוחות חמושים מקומיים.

לאחר כישלון ההתקוממויות העירוניות של 1927 נסוגו הקומוניסטים לאזורי ההרים שבין חונאן לג’יאנגש’י (Jiangxi). שם החלו הקומוניסטים לפתח דגם חדש של מהפכה: הקמת בסיסים באזורים כפריים מרוחקים יחסית משליטת הממשלה, גיוס איכרים, חלוקת אדמות והקמת צבא המבוסס על לוחמת גרילה ועל תמיכת האוכלוסייה המקומית. המהפכה לא הייתה אמורה עוד לפרוץ בעת ובעונה אחת במרכזי השלטון, אלא לצמוח מן הפריפריה, לצבור כוח ובהדרגה להקיף את הערים.

בראשית שנות ה־30′ התבסס המרכז הקומוניסטי החשוב ביותר מתבסס במובלעת בדרום מחוז ג’יאנגש’י. המובלעת הזו נקראת בספרות Jiangxi Soviet. ב־1931 הכריזו הקומוניסטים ברויג’ין (Ruijin) על “הרפובליקה הסובייטית הסינית” (Chinese Soviet Republic). הייתה זו מעין מדינה מהפכנית בתוך סין, עם ממשל, צבא, מערכת מיסוי, מנגנוני משפט ותוכניות לחלוקת קרקעות. מאו היה אחת הדמויות המרכזיות בה, אם כי בשלב זה עדיין לא היה המנהיג הבלתי מעורער של המפלגה.

צ’יאנג קאי־שק ראה בבסיסים הקומוניסטיים איום על עצם קיומה של המדינה הלאומנית. בשנים 1930–1934 ניהל הגואומינדנג סדרה של מסעות כיתור והשמדה נגד אזורי השליטה הקומוניסטיים. בארבעת מסעות הכיתור הראשונים הצליח הצבא הקומוניסטי האדום לנצל את השטח, את הניידות ואת שיטות הגרילה כדי לבלום את הכוחות הלאומניים. אולם במסע הכיתור החמישי שינה צ’יאנג את האסטרטגיה. במקום לרדוף אחר הכוחות הקומוניסטיים, הקימו הלאומנים מערך הדרגתי של ביצורים, דרכים ומוצבים, שהלך והתהדק סביב האזור הקומוניסטי.

במהלך 1934 הלכה והצטמצמה יכולתם של הקומוניסטים להחזיק בבסיסם בג’יאנגש’י. במערכת הכיתור החמישית שניהל נגדם צ’יאנג קאי־שק, נשענו הכוחות הלאומניים על התקדמות הדרגתית, הקמת מוצבים מבוצרים וחסימת דרכי התנועה והאספקה. טבעת הכיתור נועדה לשחוק את הבסיס הקומוניסטי ולצמצם את המרחב שבו יכול הצבא האדום לתמרן. הנהגת המפלגה והצבא, שמאו דזה־דונג טרם שלט בה, התקשתה למצוא מענה למהלך. באוקטובר החליטו הקומוניסטים לנטוש את בסיסם ולנסות להציל את עיקר כוחם באמצעות פריצה מערבה. כך החל המצעד הארוך (Long March), שביסודו היה נסיגה צבאית מתוך סכנת השמדה.

הכוח שיצא מג’יאנגש’י מנה, לפי אומדן מקובל, כ־86,000 איש. הוא כלל יחידות לוחמות, את הנהגת המפלגה ומנגנונים שנועדו לאפשר את המשך פעילותה לאחר אובדן הבסיס. חלק מן הכוחות נשאר בדרום כדי להמשיך במלחמת גרילה. היוצאים נאלצו לפרוץ כמה קווי חסימה בזה אחר זה, תוך נשיאת ציוד ואספקה שהכבידו על תנועתם. כבר בשבועות הראשונים התברר עד כמה קשה להעביר כוח גדול דרך שטח עוין, כאשר האויב מנסה לצפות את נתיבו ולחסום את מעברי הנהרות ואת דרכי הנסיגה.

בסוף נובמבר ובראשית דצמבר 1934 הגיע הכוח הקומוניסטי הנסוג לנהר ש’יאנג (Xiang River), ונאלץ להילחם בכוחות הלאומניים, כדי לפרוץ את קו החסימה ולחצות את הנהר. הוא הצליח לעבור, אך ספג אבדות כבדות. מתוך כ־86,000 איש שיצאו מג’יאנגש’י באוקטובר, נותרו לאחר החצייה, לפי אומדן מקובל, כ־30,000 בלבד. ההפרש אינו מספר ההרוגים בקרב על הנהר: הוא משקף את כלל האנשים שאבדו לכוח מאז תחילת המסע, ובהם הרוגים, שבויים, עריקים, פצועים שנותרו מאחור ואנשים שנותקו מיחידותיהם. חציית הנהר הייתה אפוא הצלחה בהיחלצות מן הכיתור, אך מחירה הכבד עורר ספקות חריפים בנוגע לדרך שבה נוהלה הנסיגה.

בינואר 1935, במהלך המסע הארוך, השתלטו הכוחות הקומוניסטיים על העיר דזוניי שבמחוז גווידזואו (Guizhou), ובה התכנסה ועידת דזוניי (Zunyi Conference). מנהיגי המפלגה בחנו את הכישלונות הצבאיים שאילצו אותם לנטוש את בסיסם בג’יאנגש’י ואת האבדות הכבדות שספגו בחודשים הראשונים של הנסיגה. ביקורת חריפה הופנתה כלפי בו גו (Bo Gu), שהיה מן האחראים המרכזיים להנהגת המפלגה, וכלפי אוטו בראון (Otto Braun), קומוניסט גרמני שהוכשר בענייני צבא בברית המועצות ושימש בסין יועץ צבאי מטעם הקומינטרן, הארגון הבין־לאומי של המפלגות הקומוניסטיות שמרכזו היה במוסקבה. בראון, שנודע בסין בשם ״לי דה״, לא הסתפק במתן עצות: הייתה לו השפעה רבה על תכנון המבצעים ועל ניהול הלחימה של הצבא האדום הסיני. בוועידה טענו מבקריהם של בו גו ובראון כי שיטות הלחימה שקידמו לא התאימו לתנאים בסין ולנחיתותם של הקומוניסטים מול צבאות הלאומנים. בעקבות הדיונים נחלש מעמדם. מאו דזה־דונג, שהשפעתו פחתה בשנים שקדמו למסע, שב לעמדה מרכזית בהנהגה וזכה להשפעה גוברת על ניהול המערכה. עם זאת, הוועידה לא הפכה אותו באחת למנהיג היחיד של המפלגה והצבא. ההנהגה נותרה משותפת, וג’ואו אנלאי (Zhou Enlai) ומנהיגים נוספים המשיכו למלא תפקידים מרכזיים בקבלת ההחלטות. חשיבותה של ועידת דזוניי הייתה אפוא בכך שסימנה נקודת מפנה בעלייתו של מאו, בעוד שמעמדו כמנהיג העליון התבסס בהדרגה בשנים שלאחר מכן.

בהמשך נעשה המסע גמיש יותר, עם שינויי כיוון ותמרונים שנועדו להטעות את הכוחות הרודפים ולהיחלץ מריכוזי אויב. הכוח המרכזי חצה נהרות, ובהם צ’ישווי (Chishui) ודאדו (Dadu) , התקדם אל מערב סין ועבר ברכסי הרים מושלגים ובמרחבים גבוהים וביצתיים. הגאוגרפיה הייתה גורם פעיל במערכה: נהר יכול היה לחסום נסיגה, מעבר הרים לצמצם את התנועה לטור חשוף, ושטח דל אוכלוסייה להרחיק את החיילים ממקורות מזון. קור, רעב, מחלות, תשישות וקשיי הגובה גבו מחיר גם כשהכוח הצליח להתחמק מן האויב.

למעשה, השם “המצעד הארוך” מאגד כמה מסעות של כוחות קומוניסטיים שונים, שיצאו מבסיסים שונים ונעו בנתיבים שונים במהלך 1934–1936. המפגשים ביניהם לא ביטלו את המחלוקות על אסטרטגיה ועל הנהגה. מאו נדרש לבסס את מעמדו גם מול מפקדים שהחזיקו בצבאות ובבסיסי כוח משלהם. ההישרדות הצבאית והמאבק הפוליטי בתוך המפלגה התנהלו אפוא בעת ובעונה אחת. משום כך גם המרחק המפורסם של 25,000 לי, המקובל בתרגום כ־12,500 קילומטרים, אינו מדידה מוסכמת של מסלול אחד שעברו כל המשתתפים. אורכי המסעות תלויים בכוח הנבחן ובאופן השחזור, ואילו המספר עצמו נעשה סמל לעוצמת המאמץ המהפכני.

באוקטובר 1935 הגיע לצפון מחוז שאאנש’י (Shaanxi) הכוח העיקרי של הצבא האדום שיצא מג’יאנגש’י, ובו מאו דזה־דונג והנהגת המפלגה. בכך הסתיים המסע הארוך עבור כוח זה. מתוך עשרות אלפי הלוחמים שיצאו לדרך, רק אלפים הגיעו ליעד; המספר המדויק שנוי במחלוקת, משום שהאומדנים מתייחסים למועדי ספירה שונים ולהרכבים שונים של הכוחות. בצפון שאאנש’י כבר פעלו כוחות קומוניסטיים מקומיים, ששלטו בחלק מן האזור. הבסיס שהקימו סיפק לבאים מקום מקלט, תמיכה ואפשרות לשקם את כוחם ולהתארגן מחדש. יחידות קומוניסטיות אחרות, שיצאו למסעות נסיגה מאזורים שונים בסין, הגיעו לצפון־מערב המדינה במהלך 1936. עם זאת, ההגעה לשאאנש’י לא הייתה ההגעה ליאנ’נאן (Yan’an): הנהגת המפלגה התיישבה בעיר רק בינואר 1937. מאז הייתה יאנ’נאן למרכז הנהגת התנועה, להכשרת אנשיה ולגיבוש דרכה הפוליטית והרעיונית.

המצעד הארוך הציל את גרעין ההנהגה ואת חלק מן הצבא, אך הותיר אחריו תנועה שספגה אבדות עצומות ואיבדה את בסיסיה בדרום. משמעותו המאוחרת נבנתה גם מתוך הזיכרון שעיצבה המפלגה: הנסיגה הוצגה כמבחן עליון של נחישות, הקרבה ואמונה בניצחון.

סיפור המסע, שהופץ גם מחוץ לסין באמצעות כתביו של העיתונאי אדגר סנואו (Edgar Snow), סייע לבסס את דמותו של מאו כמנהיג המסוגל להוליך את אנשיו מתוך סכנה אל עתיד חדש. כך נעשה אירוע של הישרדות קשה למיתוס מכונן. ההבחנה בין ההיסטוריה לבין המיתוס מאפשרת להבין הן את ממדי האסון והמאמץ האנושי, הן את הכוח הפוליטי שהעניקה זכירתו למנהיגות הקומוניסטית.

במונחים צבאיים מיידיים היה המצעד הארוך נסיגה קשה. הקומוניסטים איבדו את בסיסם העיקרי ואת רוב הכוח שיצא מג’יאנגש’י. אולם במונחים פוליטיים התוצאה הייתה שונה לחלוטין. המפלגה שרדה ניסיון של הגואומינדנג לחסלה, הגיעה לאזור חדש שממנו יכלה להתארגן מחדש, ומאו יצא מן המשבר כשמעמדו בהנהגה חזק בהרבה.

לא פחות חשובה הייתה הפיכתו של המצעד הארוך למיתוס מכונן. בזיכרון הרשמי של המפלגה הוא הוצג כאפוס של הקרבה, משמעת, אומץ ונאמנות למהפכה. סיפורים על חציית נהרות תחת אש, טיפוס בהרים מושלגים ומעבר בביצות הפכו לחלק מן האתוס הקומוניסטי. חלק מן האפיזודות הללו עברו במהלך השנים עיצוב והאדרה, ולכן יש להבחין בין האירועים ההיסטוריים לבין האופן שבו נבנו בזיכרון הרשמי.

למצעד הייתה גם משמעות ארגונית יוצאת דופן. אלה ששרדו אותו צברו יוקרה עצומה בתוך המפלגה. רבים מהם, ובהם ג’ואו אנלאי (Zhou Enlai), ג’ו דה (Zhu De), לין ביאו (Lin Biao), דנג ש’יאופינג (Deng Xiaoping) ואחרים, ימלאו לימים תפקידי מפתח בהנהגת סין הקומוניסטית. במובן זה היה המצעד הארוך לא רק מסע הישרדות אלא גם תהליך של סינון וגיבוש האליטה המהפכנית שתנהיג את הרפובליקה העממית של סין לאחר 1949.

חשיבותו העמוקה ביותר של המצעד הארוך הייתה בהתגבשותה של דרך מהפכנית סינית ייחודית. המהפכה הסינית התרחקה מן הדגם האירופי של התקוממות פרולטרית עירונית והפכה למאבק ממושך הנשען על הכפר, על האיכרים ועל צבא גרילה הקשור לאוכלוסייה המקומית. הכפר לא היה עוד רק המקום שאליו נסוגו הקומוניסטים לאחר תבוסתם בערים. הוא הפך לזירה שבה נבנה כוחם מחדש. מכאן צמחה האסטרטגיה שתאפשר למאו, בתוך פחות מחמש עשרה שנה, להפוך מתנועת מורדים נרדפת למנהיגה של סין.

מצד שני, המנוסה של הקומוניסטים הנסוגים, איפשרו לצבא של צ’יאנג במרדפו מערבה ואחר כך צפונה, להשתלט על שטחים נרחבים – ברובם שבטיים, שלפני זה לא נשלטו על ידי סין הלאומנית, כמו מחוזות יונ’נאן, סה-צ’ואן והלאה ללב סין.

האתגר היפני והמלחמה ששינתה את סין

בעוד הגואומינדנג והקומוניסטים נאבקים זה בזה על עתידה של סין, הלך והתעצם איום חיצוני שהיה חמור משניהם: התפשטותה של יפן הקיסרית ביבשת אסיה. ליפן היו כבר מראשית המאה ה־20′ אינטרסים נרחבים במנצ’וריה, ובהם מסילות ברזל, זכויות כלכליות ונוכחות צבאית. המשבר הגדול של שנות ה־30′, התחזקות הצבא בפוליטיקה היפנית והרצון להבטיח חומרי גלם ומרחב אסטרטגי חיזקו את המגמה האימפריאלית.

בספטמבר 1931 אירעה “תקרית מוקדן” (Mukden Incident). קצינים בצבא קוואנטונג היפני ניצלו פיצוץ קטן במסילת הרכבת שבשליטת יפן ליד מוקדן, כיום שניאנג (Shenyang), כעילה להשתלטות צבאית על מנצ’וריה. בתוך חודשים השתלטה יפן על האזור העצום, וב־1932 הקימה בו את מנצ’וקואו (Manchukuo), מדינת חסות שהוצגה כעצמאית אך הייתה כפופה למעשה ליפן. בראשה הוצב פויי (Puyi), הקיסר האחרון של שושלת צ’ינג, תחילה כראש המדינה ומ־1934 כקיסר.

התגובה הבינלאומית הייתה חלשה. חבר הלאומים סירב להכיר בכיבוש ובמנצ’וקואו כמדינה עצמאית, אך לא הצליח לכפות על יפן נסיגה. יפן, שהייתה ממייסדות חבר הלאומים, פרשה מהאירגון ב־1933. מבחינת סינים רבים הייתה פרשת מנצ’וריה הוכחה נוספת לכך שסין אינה יכולה לסמוך על המערכת הבינלאומית שתגן על ריבונותה.

כיבוש מנצ’וריה גם החריף את הביקורת על צ’יאנג קאי־שק. צ’יאנג סבר כי לפני שסין תוכל להתמודד בהצלחה עם יפן עליה להשיג אחדות פנימית ולחסל את הקומוניסטים. הוא ניסח את סדר העדיפויות ברוח העיקרון שלפיו יש להתמודד תחילה עם “האויב מבית” ורק לאחר מכן עם האויב החיצוני. בעיני מבקריו הייתה זו מדיניות בלתי נסבלת בשעה שיפן משתלטת בהדרגה על שטחים סיניים.

המתח בין התביעה הציבורית להתנגד להתפשטות יפן לבין מדיניותו של צ׳יאנג קאי־שק, שביקש להכניע תחילה את הקומוניסטים ולבסס את אחדותה הפנימית של סין, הגיע לשיאו בדצמבר 1936, בתקרית ש’יאן (Xi’an Incident). במרכז המשבר עמד דזאנג ש’וליאנג (Zhang Xueliang), “המרשל הצעיר” שעמד בראש השלטון והצבא במנצ׳וריה לפני הכיבוש היפני ב־1931 והיה קודם לכן בן ברית של צ’יאנג קאישק. רבים מחייליו היו בני האזור, שנעקרו ממולדתם והתקשו להשלים עם הדרישה להילחם בסינים אחרים בשעה שהיפנים שולטים בבתיהם. דזאנג, שפעל עד אז במסגרת המחנה הלאומני, הגיע למסקנה שיש להפסיק את המערכה נגד הקומוניסטים ולרכז את הכוחות במאבק ביפן. לעמדה זו הצטרף יאנג חו־צ׳נג (Yang Hucheng), מפקד צבאי חשוב בצפון־מערב סין. השניים כבר קיימו מגעים עם הקומוניסטים לקראת הפסקת הלחימה ביניהם.

בתחילת דצמבר הגיע צ׳יאנג לש’יאן כדי להאיץ במפקדים לחדש את המתקפה על הבסיס הקומוניסטי בצפון מחוז שאאנש’י. לאחר שניסיונות השכנוע נכשלו, החליטו דזאנג ויאנג לכפות עליו שינוי במדיניות. בליל ה־12′ בדצמבר 1936 השתלטו חייליהם על מקום שהותו במעיינות החמים סמוך לש’יאן ולכדו אותו. הייתה זו התקוממות של מפקדים הכפופים להנהגה הלאומנית נגד מנהיגם. דרישתם המרכזית הייתה להפסיק את מלחמת האזרחים ולגבש התנגדות משותפת ליפן. מעצרו של צ׳יאנג יצר משבר מסוכן: בנאנג׳ינג נשקלה פעולה צבאית נגד חוטפיו, והיה חשש שהאירוע יוביל להחרפת המלחמה הפנימית דווקא בשעה שסין נזקקה לאחדות.

בסופו של דבר הושג פתרון במשא ומתן, שבו השתתפו נציגים מן המחנה הלאומני ומן המפלגה הקומוניסטית, ובהם ג׳ואו אנלאי (Zhou Enlai). גם ברית המועצות תמכה בשחרורו של צ׳יאנג ובהסדר שיאפשר התנגדות רחבה ליפן, שנתפסה כאיום על ביטחונה. צ׳יאנג שוחרר ב־25′ בדצמבר, אך אין לתאר את שחרורו כתוצאה של חתימה על הסכם מפורט שהקים מיד חזית משותפת. היקף ההתחייבויות שנתן במהלך המשבר נותר שנוי במחלוקת במחקר. דזאנג ליווה אותו בחזרה לנאנג׳ינג, ושם נעצר בעצמו; בהמשך הוחזק במעצר בית במשך 54 שנים – הרבה אחרי מותם של מאו, ג’ואו אנלאי וצ’יאנג קאישק.

תקרית ש’יאן הייתה אפוא נקודת מפנה שהאיצה את המעבר ממלחמה פנימית לשיתוף פעולה לכאורה במלחמה נגד יפן, אך החזית המאוחדת השנייה (Second United Front) התגבשה רק במהלך 1937, ובייחוד לאחר פרוץ המלחמה הרחבה עם יפן ביולי. בספטמבר קיבל שיתוף הפעולה הכרה פומבית. הכוחות הקומוניסטיים השתלבו באופן רשמי במסגרת הצבא הלאומי, אך שמרו במידה רבה על פיקודם ועל עצמאותם בפועל. שני הצדדים אכן נלחמו ביפן, ולכן המילה “לכאורה” ממעיטה יתר על המידה בממשותו של המאבק המשותף. עם זאת, החזית הייתה ברית מוגבלת ושברירית: החשד ההדדי, התחרות על שטחים ועל תמיכת האוכלוסייה והשאיפות להנהיג את סין לא נעלמו, ובהמשך אף שבו והתפרצו בעימותים מזוינים.

נקודת המפנה הגיעה ב־7′ ביולי 1937 בתקרית גשר מרקו פולו (Marco Polo Bridge Incident), סמוך לבייג’ינג. עימות מקומי בין יחידות סיניות ויפניות, מן הסוג שכבר התרחש בעבר, הידרדר הפעם במהירות. בתוך שבועות התרחבה הלחימה למלחמה רחבת היקף בין סין ליפן. מקובל לראות באירוע זה את ראשיתה של מלחמת סין־יפן השנייה בהיקפה המלא, אף שההתפשטות היפנית בסין החלה כבר שנים קודם לכן.

בייג׳ינג וטיינג׳ין נפלו לידי היפנים בתוך זמן קצר, אך בשנגחאי החליט צ׳יאנג קאי־שק לרכז כוחות ולנהל מערכה רחבת היקף. הקרב על העיר, שנמשך מאוגוסט עד נובמבר 1937, היה מן הקשים והעקובים מדם בשלב הראשון של המלחמה. צ׳יאנג הטיל למערכה כמה מן היחידות המאומנות והמצוידות ביותר של הצבא הלאומני, מתוך שאיפה לבלום את ההתקדמות היפנית ולהוכיח כי סין מסוגלת לעמוד במלחמה ממושכת. הבחירה להילחם בשנגחאי, מרכז מסחרי בין־לאומי שבו הייתה נוכחות זרה בולטת, נועדה גם להביא את המאבק הסיני לעיני העולם ולעורר את המעצמות לפעולה. אולם לאחר כשלושה חודשי לחימה נאלצו הכוחות הסיניים לסגת. ההתנגדות העיקשת המחישה את נחישותה של סין, אך גבתה מחיר כבד בחיי אדם ושחקה קשות את יחידות העילית שעליהן נשען צ׳יאנג.

לאחר נפילת שנגחאי התקדמו היפנים לעבר נאנג׳ינג, בירת הממשלה הלאומנית, וכבשו אותה ב־13′ בדצמבר 1937. כדי לעכב את היפנים, הורה צ’יאנג על פיצוץ סכרים, דבר שגרם לקבורת עשרות ישובים ולמותם של עשרות אלפי סינים. בשבועות שלאחר מכן ביצעו חיילים יפנים מעשי רצח המוניים, אונס, ביזה והתעללות באזרחים ובשבויי מלחמה. האירועים נודעו כטבח נאנג׳ינג (Nanjing Massacre). מספר הקורבנות המדויק מוסיף להיות נושא למחקר ולמחלוקת, בין היתר בשל הבדלים בהגדרת תחום האירוע ומשך הזמן הנכלל בו, אך עצם התרחשותם של מעשי הרג המוניים של מאות אלפי אנשים ושל אלימות מינית נרחבת שבוצעה בעשרות אלפי ילדות, נערות, נשים וזקנות, מתועד היטב. הטבח הפך לאחד הסמלים המרכזיים של סבל האוכלוסייה הסינית תחת הכיבוש היפני.

האלימות היפנית בסין לא הסתכמה במעשי הטבח. במנצ׳וריה הכבושה פעלה יחידה 731 (Unit 731), יחידה סודית של הצבא היפני שעסקה בפיתוח נשק ביולוגי, בהנהגת הרופא הצבאי אישיאי שירו (Ishii Shirō). במתקניה באזור חרבין נערכו ניסויים קטלניים בבני אדם, בעיקר בסינים, ובהם שבויי מלחמה ואזרחים שנכלאו בידי היפנים. הניסויים כללו הדבקה מכוונת במחלות כגון דבר, כולרה וגחלת, וכן ניתוחים בבני אדם חיים וניסויי חשיפה לקור קיצוני. המטרה הייתה לבחון את השפעתן של מחלות ופגיעות גופניות ולפתח אמצעים לשימוש צבאי. פעילותה של היחידה ושל יחידות הקשורות בה חרגה מן המעבדות: במהלך המלחמה ביצעו היפנים גם התקפות ביולוגיות באזורים בסין, בין היתר באמצעות הפצת פרעושים נגועים בדבר וזיהום מקורות מים ומזון. אלה היו פשעים שהתמשכו לאורך שנות המלחמה, בזירות שונות, ולא חלק מטבח נאנג׳ינג עצמו.

לצד הלוחמה הביולוגית הפעיל הצבא היפני בסין גם נשק כימי. בעוד שנשק ביולוגי מבוסס על גורמי מחלה, נשק כימי פוגע באמצעות חומרים רעילים. הכוחות היפניים השתמשו בחזיתות שונות בתחמושת כימית, ובה חומרים צורבים כגון גז חרדל ולואיזיט, שגרמו לכוויות קשות, לפגיעות בעיניים ובמערכת הנשימה ולעיתים למוות. השימוש בנשק זה הוסיף ממד של אימה למלחמה ופגע גם באוכלוסייה האזרחית. עם תבוסת יפן נותרו בסין מצבורי תחמושת כימית שננטשו או נקברו בקרקע; אלה המשיכו לסכן תושבים גם עשרות שנים לאחר סיום המלחמה.

אולם נפילת נאנג׳ינג לא הביאה לכניעת סין, כפי שקיוו גורמים בהנהגה היפנית. הממשלה הלאומנית העבירה את מוסדותיה מערבה, תחילה לאזור ווהאן ובהמשך לצ׳ונגצינג (Chongqing), הרחק בפנים הארץ. צ׳ונגצינג נעשתה לבירתה של הממשלה הלאומנית בזמן המלחמה ולסמל של ההתנגדות הסינית. היפנים הפציצו אותה שוב ושוב מן האוויר, גרמו להרס נרחב ולמותם של אזרחים רבים, אך לא הצליחו לכפות על צ׳יאנג קאי־שק להיכנע. כדי להמשיך את הלחימה, נסללה “דרך בורמה”, שהובילה אספקה מנמלי רנגון ברכבת לקצה המסילה בלאשיו שבארץ השאן, ומשם במסלול לא יאומן בהרים הגבוהים לעבר קונמינג – מרחק 1130 קילומטר של חיבור דרכי מסחר עתיקות, בעבודת כפיים של מאות אלפי אנשים. ומקונמינג הציוד עבר במשאיות לצ’ונצינג. לאחר כיבוש בורמה על ידי היפנים וניתוק דרך בורמה, פעלה שיירת מטוסי תובלה מאסאם שבהודו, מעל “הגבנון” (Hump) בהימאליה, שתספקה את צ’ונצינג. חלק מהסחורה הגיעה ליעדה, ומרביתה נגנבה כדי לתספק את הצבאות הלאומני והקומוניסטי במלחמת האזרחים שידוע מראש שתגיע לאחר סיום המלחמה עם יפן.

המרחק מן החוף, המרחבים העצומים של סין והיכולת להעביר מערבה מוסדות, מפעלים וכוחות צבא אפשרו לממשלה להמשיך במאבק, גם לאחר אובדן הבירה ורבים מן המרכזים הכלכליים החשובים של המדינה.

המעבר מערבה שינה את הגאוגרפיה הפוליטית והכלכלית של סין. מפעלים פורקו באזורי החוף והועברו אל פנים הארץ, ואוניברסיטאות ומוסדות תרבות נדדו מערבה יחד עם מיליוני פליטים. בכך נוצר תהליך בלתי צפוי: המלחמה החריבה את המרכזים המפותחים של מזרח סין, אך בה בעת הביאה תעשייה, השכלה ומוסדות מדינה לאזורים פנימיים שהיו קודם לכן מרוחקים יותר מתהליכי המודרניזציה.

משנת 1938 ואילך התייצבה המלחמה במידה מסוימת. יפן שלטה בערי החוף הגדולות, בנמלים, במסילות ברזל ובמרכזים עירוניים חשובים, אך התקשתה לשלוט במרחבים העצומים של פנים סין. היא הצליחה לכבוש נקודות אסטרטגיות, אך לא הצליחה לחסל את ממשלת צ’יאנג או לכפות עליה כניעה. המלחמה הפכה למלחמת התשה ארוכה.

למלחמה הייתה השפעה מכרעת על המאבק הפנימי בין הלאומנים לקומוניסטים. הגואומינדנג נשא בחלק הארי של הקרבות הקונבנציונליים הגדולים נגד הצבא היפני, ולכן גם ספג אבדות כבדות במיוחד. הצבא הלאומני איבד כבר ב־1937 חלק ניכר מכוחות העילית שלו. ממשלת צ’יאנג נאלצה במקביל לממן מלחמה ממושכת, להתמודד עם מיליוני פליטים, אובדן אזורי תעשייה וחקלאות חשובים וניתוק חלק גדול ממקורות ההכנסה שלה.

ככל שהתמשכה המלחמה החריפו האינפלציה, המחסור והשחיתות. הפער בין הממשלה לבין חלקים מן האוכלוסייה גדל. אין פירוש הדבר שהלאומנים חדלו להילחם ביפן. להפך, הם המשיכו להחזיק בחזיתות מרכזיות ולשאת בעיקר הנטל של המלחמה הסדירה. אולם מחיר המלחמה שחק בהדרגה את כוחם הצבאי, הכלכלי והפוליטי.

הקומוניסטים נמצאו במצב שונה. במסגרת החזית המאוחדת שולבו כוחותיהם באופן פורמלי במאמץ המלחמתי, בעיקר במסגרת הארמיה השמינית (Eighth Route Army) והארמיה הרביעית החדשה (New Fourth Army). הם פעלו בעיקר מאחורי הקווים היפניים ובאזורים כפריים, תוך שימוש בלוחמת גרילה, חבלה וארגון האוכלוסייה המקומית.

עבור הקומוניסטים הייתה המלחמה גם הזדמנות יוצאת דופן להתרחבות פוליטית. הם הקימו בסיסי שלטון בכפרים, גבו מיסים, ארגנו מיליציות, הרחיבו את מנגנוני המפלגה וקידמו רפורמות קרקע מתונות יותר מאלו של ראשית שנות ה־30′, כדי למשוך שכבות רחבות של האוכלוסייה. הם הציגו את עצמם לא רק כמהפכנים חברתיים אלא גם כפטריוטים הנאבקים בפולש היפני.

החזית המאוחדת הייתה מלכתחילה שברירית. הלאומנים והקומוניסטים חשדו אלה באלה, התחרו על שטחים ועל נאמנות האוכלוסייה ולעיתים אף נלחמו זה בזה.

תקרית הארמיה הרביעית החדשה (הידועה גם כ”תקרית דרום אנחוי” או “תקרית ואנ’נאן”) התרחשה בינואר 1941. היא נחשבת לאחד האירועים המכריעים ביותר ביחסים המתוחים שבין המפלגה הלאומנית לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית. התקרית סיימה בפועל את שיתוף הפעולה המהותי ביניהן במסגרת “החזית המאוחדת השנייה” נגד הפלישה היפנית, והיוותה קדימון לחידוש מלחמת האזרחים הסינית. ב-7′ בינואר 1941, בעודם נעים באזור מחוז ג’ינג שבדרום פרובינציית אנחוי, כותרו הכוחות הקומוניסטיים על ידי כוח לאומני עדיף בהרבה, שמנה כ-80,000 חיילים. בקרב קשה שנמשך כשישה ימים, כמעט כל הכוח הקומוניסטי הושמד. כ-7,000 קומוניסטים נהרגו, נפצעו או נשבו. מפקד הארמיה נעצר ונכלא על ידי הלאומנים. סגנו והקומיסר הפוליטי נמלט אך נרצח זמן קצר לאחר מכן על ידי בוגד בשורותיו. רק כ-2,000 קומוניסטים הצליחו להימלט מהכיתור. התוצאה הייתה שלמרות ששני הצדדים הכריזו רשמית על פתיחה במלחמת אזרחים כוללת מיידית מחשש שהדבר ישרת את היפנים, הברית ביניהם הפכה לעניין פורמלי בלבד. עד סוף מלחמת סין-יפן השנייה, הלאומנים השקיעו משאבים רבים וסגר צבאי ממושך כדי לכתר ולבלום את הקומוניסטים במקום להתמקד אך ורק ביפנים. תקרית זו סימנה את נקודת האל-חזור ביחסים בין שתי התנועות, והבטיחה כי ברגע שהאיום היפני יוסר, סין תגלוש מיד חזרה למלחמת אזרחים אכזרית.

תקרית הארמיה הרביעית החדשה המחישה עד כמה שיתוף הפעולה כבר נשחק. מתחת למלחמה נגד יפן נמשך למעשה המאבק על השאלה מי ישלוט בסין לאחר שהיפנים יובסו.

כניסת ארצות הברית למלחמה נגד יפן בדצמבר 1941, שילבה את מלחמת סין־יפן בזירה הרחבה של מלחמת העולם השנייה. ממשלת צ’יאנג הפכה לבעלת ברית רשמית של ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות במאבק נגד מדינות הציר. סין זכתה למעמד בינלאומי גבוה יותר, וב־1945 תהיה לאחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו”ם. עם זאת, הסיוע החיצוני לא פתר את חולשותיה הפנימיות של הממשלה הלאומנית. ארצות הברית במהלך המלחמה עזרה בציוד, מימון, ואף שלחה לגזרה הסינית את מפקד הגיס הטוב ביותר בצבא ארצות הברית, ג’נרל ג’וסף סטילוול, שישמש מפקד גזרת הודו-בורמה-סין, שהיה אמור לפקד על המערכה באפריקה. הדינמיקה בין ג’ו “חומץ” סטילוול הגבוה, שנאלץ להיות כפוף לצ’יאנג “בוטן” קאישק קטן הממדים אך נפוח הגאווה האישית, לא היה מוצלח. לכך יש להוסיף את יחסיו המעורערים של סטילוול עם בריגדיר-ג’נרל קלייר שנו, מפקד “הנמרים המעופפים” – חיל האוויר האמריקאי ששירת בסין, כדי להבין שתרומתו למאבק של סין ביפן, הייתה מוגבלת.

כאשר יפן נכנעה באוגוסט 1945, סין הייתה לכאורה בין המדינות המנצחות, אך יצאה מן המלחמה הרוסה. שמונה שנות לחימה רחבת היקף, ולמעשה ארבע־עשרה שנים של עימות מאז כיבוש מנצ’וריה, גבו מיליוני קורבנות, יצרו עשרות מיליוני פליטים והחריבו חלקים נרחבים מן הכלכלה והתשתיות.

באופן פרדוקסלי, הניצחון על יפן החליש את הממשלה הלאומנית ביחס ליריבתה הקומוניסטית. הגואומינדנג נשא בחלק גדול מן העימות הצבאי הישיר עם יפן ושילם על כך מחיר עצום. הקומוניסטים, לעומת זאת, הצליחו במהלך שנות המלחמה להרחיב במידה ניכרת את נוכחותם באזורים הכפריים, לבנות מנגנוני ממשל ולבסס את תדמיתם כתנועה לאומית ולא רק כמפלגה מהפכנית. לכן מלחמת סין־יפן השנייה הייתה הרבה יותר ממאבק בין שתי מדינות. היא הייתה כור היתוך שבו השתנתה סין מבפנים. יפן לא הצליחה להביא לכניעתה של סין, אך המלחמה החלישה את המשטר הלאומני, הרחיבה את כוחם של הקומוניסטים והכינה את הקרקע לסיבוב המכריע במלחמת האזרחים לאחר 1945. במובן זה, הדרך לניצחונו של מאו ב־1949 עברה לא רק ביאנ’נאן ובכפר הסיני, אלא גם דרך שנות המלחמה נגד יפן.

1945–1949: מלחמת האזרחים והניצחון הקומוניסטי

כניעת יפן באוגוסט 1945 סיימה שמונה שנות מלחמה כוללת בין סין ליפן, אך לא הביאה שלום לסין. מתחת לחזית המאוחדת שהקימו הגואומינדנג והמפלגה הקומוניסטית נגד יפן המשיכה להתקיים יריבות עמוקה. שני הצדדים ניצלו את שנות המלחמה כדי להתכונן למאבק על השליטה במדינה, ועם היעלמות האויב היפני המשותף חזרה מלחמת האזרחים במהירות למרכז הבמה.

נקודת המוצא של הגואומינדנג נראתה עדיפה בהרבה. ממשלת צ’יאנג קאי־שק (Chiang Kai-shek) הייתה הממשלה המוכרת של סין בזירה הבינלאומית. היא שלטה במנגנוני המדינה, החזיקה בצבא גדול ומצויד יותר ונהנתה מסיוע אמריקאי. ארצות הברית אף סייעה להעביר כוחות לאומניים במהירות לאזורים שפונו בידי היפנים, כדי שיוכלו לקבל את כניעת הכוחות היפניים ולתפוס עמדות אסטרטגיות לפני הקומוניסטים.

אלא שמתחת ליתרונות אלה הסתתרו חולשות עמוקות. שמונה שנות המלחמה נגד יפן התישו את המדינה הלאומנית. הצבא איבד מאות אלפי חיילים, התשתיות נפגעו, הכנסות המדינה נשחקו ומיליוני בני אדם נעקרו מבתיהם. החזרה לשטחים שהיו תחת כיבוש יפני עוררה לעיתים אכזבה: פקידים ואנשי צבא של הגואומינדנג נתפסו בחלק מהמקומות כמי שחזרו לא רק כדי לשחרר את הארץ אלא גם כדי להשתלט על רכוש, משרות ומשאבים.

אחד הגורמים ההרסניים ביותר היה המשבר הכלכלי. הממשלה מימנה חלק גדול מהוצאותיה באמצעות הדפסת כסף, והאינפלציה שהחלה בתקופת המלחמה הפכה בשנים שלאחריה להיפר־אינפלציה. חסכונותיהם של בני המעמד הבינוני נשחקו, משכורות איבדו מערכן ומחירי המזון זינקו. הממשלה ניסתה לבצע רפורמה מוניטרית, אך זו לא הצליחה לייצב את המצב. המשבר הכלכלי פגע במיוחד באוכלוסייה העירונית, שהייתה אמורה להיות אחד מבסיסי התמיכה החשובים של המשטר הלאומני.

גם הצבא הלאומני סבל מבעיות מבניות. על הנייר הוא היה גדול יותר ובעל נשק עדיף, אך יחידות רבות סבלו ממורל ירוד, עריקות, פיקוד לקוי ושחיתות. חלק מן החיילים גויסו בכפייה ולא חשו מחויבות רבה למשטר שלמענו נשלחו להילחם. יתרונו הכמותי והטכנולוגי של הגואומינדנג לא תמיד תורגם ליכולת מבצעית אפקטיבית.

מנגד, המפלגה הקומוניסטית יצאה מן המלחמה נגד יפן חזקה בהרבה משהייתה ב־1937. היא הרחיבה את השפעתה באזורים הכפריים, בנתה מנגנוני ממשל מקומיים, ארגנה מיליציות וצברה ניסיון רב בלוחמת גרילה ובגיוס אוכלוסייה. הצבא האדום, ששינה בהמשך את שמו לצבא השחרור העממי (People’s Liberation Army), התפתח בהדרגה מכוח גרילה לצבא המסוגל לנהל גם מערכות קונבנציונליות גדולות.

לרפורמה האגררית היה תפקיד חשוב בתהליך. באזורים שבשליטת הקומוניסטים הוחרמו אדמות מבעלי קרקעות וחולקו לאיכרים. המדיניות השתנתה ממקום למקום ובמהלך השנים, ולעיתים לוותה באלימות קשה ובמאבקים מעמדיים שהמפלגה עצמה ארגנה. אך מבחינה פוליטית היא קשרה איכרים רבים לסדר החדש: עבור משפחות חסרות קרקע או מעוטות אדמה, ניצחון קומוניסטי היה קשור מעתה גם בשמירת הקרקע שקיבלו.

זירת המאבק החשובה ביותר בראשית מלחמת האזרחים המחודשת הייתה מנצ’וריה. לאחר כניעת יפן נכנס הצבא הסובייטי לאזור. עם נסיגת הסובייטים ניסו הן הלאומנים והן הקומוניסטים להשתלט על המרחב. מנצ’וריה הייתה פרס אסטרטגי עצום: היה בה בסיס תעשייתי מפותח יחסית, רשת מסילות ברזל ומשאבים רבים, והיא סיפקה לקומוניסטים מרחב שבו יכלו לבנות צבא גדול ולהתקדם מלוחמת גרילה למלחמה סדירה.

ארצות הברית ניסתה למנוע חידוש מלא של מלחמת האזרחים. הגנרל ג’ורג’ מרשל (George C. Marshall) נשלח לסין בסוף 1945, בניסיון לתווך בין הצדדים ולהקים מסגרת פוליטית משותפת. לזמן קצר הושגו הסכמות והפסקות אש, אך חוסר האמון היה עמוק מדי. הן הגואומינדנג והן הקומוניסטים האמינו כי שאלת השלטון בסין תוכרע בסופו של דבר בכוח. ב־1946 התחדשה המלחמה בהיקף מלא. בתחילה השיגו הלאומנים הישגים ניכרים. הם השתלטו על ערים ועל קווי תחבורה ואף כבשו במארס 1947 את יאנ’נאן (Yan’an), המרכז הסמלי של הקומוניסטים. אולם לכיבוש הייתה משמעות סמלית גדולה יותר מאשר אסטרטגית. הקומוניסטים נמנעו מקרבות שבהם יתרונו של הגואומינדנג היה מכריע, נסוגו בעת הצורך ושמרו על כוחותיהם. בהדרגה עברו למתקפת נגד.

במהלך 1947 ו־1948 השתנה מאזן הכוחות. צבא השחרור העממי כבר לא הסתפק בפשיטות גרילה אלא הפעיל כוחות גדולים, כבש ערים והשתמש בארטילריה ובנשק כבד. יחידות לאומניות שלמות נכנעו או עברו לצד הקומוניסטי, והנשק שלהן הצטרף לארסנל של מאו. ככל שהמלחמה נמשכה, איבד הגואומינדנג לא רק שטחים אלא גם חיילים, ציוד ואמון ציבורי.

ההכרעה הצבאית במלחמת האזרחים הסינית התגבשה בין ספטמבר 1948 לינואר 1949, בשלוש מערכות גדולות שניהל צבא השחרור העממי נגד כוחות הגואומינדנג. לא היו אלה שלושה קרבות נקודתיים, אלא מערכות רחבות היקף, שכללו כיתור צבאות, כיבוש ערים וניתוק דרכי אספקה ונסיגה. שתיים מהן התנהלו בחלקן במקביל. יחד הן מוטטו את עיקר כוחו הצבאי של השלטון הלאומני בצפון סין ובמרכזה, וסללו את הדרך להתקדמות הקומוניסטים דרומה.

• “מערכת ליאושן” (Liaoshen Campaign), שנמשכה מ־12′ בספטמבר עד 2′ בנובמבר 1948 והסתיימה באובדן מנצ׳וריה, כלומר צפון־מזרח סין, בידי הלאומנים. נקודת המפתח הייתה כיבוש ג׳ינדזואו (Jinzhou), ששלטה על נתיב הקשר היבשתי בין הכוחות הלאומניים במנצ׳וריה לבין יתר סין. נפילתה הקשתה על נסיגתם דרומה והותירה כוחות גדולים מבודדים באזור. בהמשך נכנעה צ׳אנגצ׳ון (Changchun) לאחר מצור ממושך, ונכבשה שניאנג (Shenyang). הניצחון העניק לקומוניסטים שליטה באזור תעשייתי ואסטרטגי חשוב, ואפשר להם להעביר כוחות גדולים ממנצ׳וריה אל הזירה שמדרום לה.
• “מערכת חואיחאי” (Huaihai Campaign), שהתנהלה מ־6′ בנובמבר 1948 עד 10′ בינואר 1949, התחוללה במרכז־מזרח סין, בעיקר סביב שׂוּדזוֹאוּ (Xuzhou), צומת רכבות חיוני מצפון לנהר היאנגדזה. הכוחות הקומוניסטיים כיתרו והשמידו בזו אחר זו קבוצות גדולות של הצבא הלאומני, וגם כוחות שנשלחו לחלצן נלכדו במערכה. יחידות שלמות חדלו להתקיים ככוח לוחם בעקבות אבדות, כניעה ושבי. חשיבותה של חואיחאי הייתה בכך ששברה את עיקר הכוח הלאומני שנועד להגן על הגישה ליאנגדזה ועל הבירה ההיסטורית נאנג׳ינג. זו הייתה המערכה הקטלנית ביותר עבור הלאומנים, בה איבדו למעלה מחצי מיליון חיילים. משום כך היא נחשבת לאחת המערכות המכריעות ביותר במלחמה: לאחריה התקשה הגואומינדנג להעמיד כוח שיוכל לבלום את ההתקדמות הקומוניסטית לעבר לב שלטונו.
• במקביל התנהלה “מערכת פינג-ג׳ין” (Pingjin Campaign), מ־29′ בנובמבר 1948 עד 31′ בינואר 1949. שמה מחבר בין שמה של בֵּייפִּינְג, היא בייג׳ינג של ימינו, לבין שמה של טיינג׳ין. כוחות קומוניסטיים שהגיעו ממנצ׳וריה הצטרפו לכוחות שכבר פעלו בצפון סין, ובודדו את המרכזים העירוניים ואת חילות המצב הלאומניים. טיינג׳ין נכבשה בהסתערות ב־15′ בינואר 1949; לעומתה, בייפינג עברה לשליטה קומוניסטית בסוף החודש בעקבות הסדר עם המפקד הלאומני המקומי, פו דזוֹ־יִי (Fu Zuoyi), שהסכים להוציא את כוחותיו מן העיר. כך נמנע קרב עירוני רחב היקף בבירה ההיסטורית. המערכה חיסלה את עיקר האחיזה הלאומנית בצפון סין, אף שכיסי התנגדות נותרו באזורים אחרים.

בתום שלוש המערכות עדיין שלטה הממשלה הלאומנית בחלקים נרחבים של המדינה, אך יכולתה לשנות את מהלך המלחמה נפגעה אנושות. הניצחון בחואיחאי המחיש גם את יכולת הגיוס של הקומוניסטים. מספר עצום של איכרים השתתף במערך הלוגיסטי, הוביל מזון, תחמושת ופצועים וסייע לצבא להתקדם. הדבר אינו מוכיח שכל האיכרים היו קומוניסטים או תומכים אידאולוגיים של מאו, אך הוא מלמד על יכולתה של המפלגה לארגן את החברה הכפרית ולהעמיד אותה לשירות המאמץ הצבאי.

בינואר 1949 התפטר צ’יאנג קאי־שק זמנית מתפקידו כנשיא, אך המשיך להשפיע על המתרחש. ניסיונות להגיע להסדר עם הקומוניסטים נכשלו. באפריל חצה צבא השחרור העממי את נהר היאנגדזה, וב־23′ באפריל נכבשה נאנג’ינג (Nanjing), בירת הממשלה הלאומנית. מכאן התקדם הצבא הקומוניסטי במהירות דרומה ומערבה.

ב־1′ באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה־דונג (Mao Zedong) מבמה לפני שער טיאן־אן־מן בבייג’ינג, על הקמת הרפובליקה העממית של סין (People’s Republic of China) – תאריך שנחגג מדי שנה כיום העצמאות. אולם המלחמה לא הסתיימה באותו יום. כוחות קומוניסטיים המשיכו להשתלט על אזורים בדרום ובמערב במהלך החודשים הבאים. ממשלת הרפובליקה של סין נסוגה בהדרגה, ובדצמבר 1949 עבר צ’יאנג קאי־שק לטאיוואן (Taiwan), ששבה להיות חלק מסין לאחר כניעת יפן. הוא עבר לשם יחד עם חלק ניכר מן הצבא, מנגנוני השלטון, אנשי עסקים, אינטלקטואלים, פליטים, ושלל אוצרות שסחב איתו במשך כל המלחמה, והיו עיקר אוצרות הארמון הקיסרי. מאות אלפי אנשים, ולפי הערכות מקובלות יותר ממיליון, עברו מן היבשת לטאיוואן בתקופה זו.

מכאן נוצר מצב היסטורי יוצא דופן. בבייג’ינג שלטה מעתה הרפובליקה העממית של סין, ואילו בטאיוואן המשיכה להתקיים הרפובליקה של סין (Republic of China) בראשות הגואומינדנג. במשך שנים טענו שני המשטרים כי הם הממשלה הלגיטימית של סין כולה. העולם המשיך להכיר בממשלה הלאומנית כנציגים הרשמיים של סין באומות המאוחדות ובמועצת הביטחון עד שנות השבעים. סין העממית המשיכה במלחמה לבסס את שלטונה גם על “חבלים מורדים” כמו טיבט, ואף התערבה משמעותית במלחמת קוריאה. מלחמת האזרחים גם לא הסתיימה בהסכם שלום פורמלי, עובדה שיש לה השלכות פוליטיות ואסטרטגיות עד ימינו.

השאלה מדוע ניצחו הקומוניסטים אינה ניתנת להסבר באמצעות גורם יחיד. הם נהנו מהתמיכה שיצרה הרפורמה האגררית בקרב חלקים נרחבים של האוכלוסייה הכפרית, ממשמעת ארגונית, ממערכת יעילה יחסית של גיוס ומשלטון מקומי שהתפתח במשך שנות המלחמה. הם גם הפגינו גמישות צבאית והצליחו להפוך בהדרגה מצבא גרילה לצבא קונבנציונלי.

במקביל, הגואומינדנג שילם את מחיר המלחמה הארוכה נגד יפן. הוא סבל מאינפלציה קשה, שחיתות, משבר לגיטימציה, חולשת המנגנון הממשלתי ומורל נמוך בחלקים מן הצבא. במילים אחרות, הניצחון הקומוניסטי היה בעת ובעונה אחת תוצאה של התחזקות המפלגה הקומוניסטית ושל התפוררות יכולתו של המשטר הלאומני להחזיק במדינה לאחר עשרות שנים של מלחמה.

סיכום

הקמת הרפובליקה העממית של סין ב־1949 הייתה יותר מחילופי שלטון. בעיני הקומוניסטים היא סימנה את סיומה של ״מאה שנות השפלה״ (Century of Humiliation), שראשיתה במלחמת האופיום הראשונה בשנים 1839–1842: תקופה של תבוסות למעצמות זרות, חוזים בלתי שוויוניים, פגיעה בריבונות, מרידות, התפוררות פוליטית ופלישה יפנית. כוחו של מאו נבע אפוא משילוב בין הבטחה למהפכה חברתית לבין הבטחה לתקומה לאומית. המפלגה הציגה את ניצחונה כרגע שבו סין המפוצלת והמושפלת שבה לעמוד על רגליה כמדינה מאוחדת וריבונית.

מבחינה זו השתייכה המהפכה הסינית למשפחה רחבה של מהפכות שביקשו לא רק להחליף שליטים, אלא לעצב מחדש את המדינה והחברה. המהפכה הצרפתית ערערה את הסדר המלוכני והמעמדי והעמידה במרכז את רעיון האזרחות והשוויון בפני החוק. המהפכה הבולשביקית ברוסיה ביקשה לבטל את הסדר המעמדי ולבנות חברה סוציאליסטית תחת שלטון מפלגה אחת, ובכך הייתה מקור השראה ישיר לקומוניסטים הסינים. בטורקיה הקים מוסטפא כמאל אטאטורק (Mustafa Kemal Atatürk) ב־1923 רפובליקה על חורבות האימפריה העות’מאנית והנהיג רפורמות שנועדו ליצור מדינת לאום חילונית ומודרנית. ביפן חוללה רסטורציית מייג’י, שהחלה ב־1868, שינוי עמוק במוסדות השלטון, בצבא, בחינוך ובכלכלה, תוך שימור הקיסרות כמוקד של זהות ולכידות. המטרות והאידאולוגיות היו שונות, אך בכל המקרים ביקשה ההנהגה לבנות סדר חדש ולשנות את היחסים בין המדינה לאזרחיה.

עם זאת, יש להבחין בין סיפור התקומה שהמפלגה הקומוניסטית בנתה סביב 1949 לבין המציאות ההיסטורית המורכבת. השלטון המרכזי התחזק וסין היבשתית אוחדה במידה שלא התקיימה במשך שנים רבות, אך הפיצול עם טאיוואן נותר בעינו, והאחדות לא הביאה עמה חירות פוליטית. הניצחון פתח שלב חדש של שינוי הבעלות, ארגון החברה וחיסול מוקדי כוח מתחרים תחת שלטון מפלגה אחת. מהפכת 1949 הייתה אפוא נקודת מפנה במאבק על עצמאותה ואחדותה של סין, ובה בעת ראשיתו של מפעל מהפכני ששינה את חיי תושביה מן היסוד, ושמחירו האנושי הכבד התברר בעשורים הבאים.

ביבליוגרפיה

מקורות בעברית

האנציקלופדיה העברית. ״סין״. כרך כ״ה, עמ׳ 806–938. ירושלים: החברה להוצאת אנציקלופדיות, 1974. לפרק ההיסטורי ולדיון במשטר ובמוסדות המדינה
טוכמן, ברברה. סטילוול: אמריקאי בסין, 1911–1945. תרגם מרדכי ברקאי. אור יהודה: דביר, 2005.
סנאו, אדגר. העומדים לצידנו: הודו, סין, ברית המועצות. תרגם יעקב רבי. מרחביה: ספרית פועלים, 1945.
סנאו, אדגר. כוכב אדום בשמי סין. תרגם שבתי טבת. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1950.
סנאו, אדגר. סין: הענק במזרח. תרגם גבריאל מוקד. שני כרכים. ירושלים ותל אביב: שוקן, 1966.
עברון, יורם. ״שניים רבים, השלישי לוקח: מלחמת סין–יפן והתבססות המפלגה הקומוניסטית״. זמנים 105 (2009): 110–114. openscholar.huji.ac.il
פרידמן, אהרן. סין: פרקי מהפכה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1972.
שו, עמנואל צ׳נג־י׳ו. צמיחתה של סין המודרנית. תרגם עמנואל לוטם; עריכה מדעית יורי פינס. ירושלים: שוקן, 2005.
שי, אהרן. ממלחמת האופיום עד יורשי מאו: סין בזירה הבין־לאומית, 1840–1990. תל אביב: זמורה־ביתן, 1990.
שי, אהרן. סין במאה העשרים. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1998. סדרת האוניברסיטה המשודרת.
שי, אהרן. ג׳אנג שואה ליאנג: הגנרל שלא נלחם. אור יהודה: זמורה־ביתן, 2008.
שיחור, יצחק. סין העממית: מסורת מול שינוי. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1989.

מקורות באנגלית

הערות

[1] משלחת מקרטני, ששלח המלך ג׳ורג׳ השלישי לחצר הקיסר צ׳יינלונג בשנת 1793, ביקשה להרחיב את המסחר עם סין ולכונן נציגות בריטית קבועה בבייג׳ינג. הבריטים ראו בה שליחות מדינית בין שתי מעצמות; חצר צ׳ינג פירשה את בואה במסגרת הסדר הקיסרי, שבו שליטים זרים באים לחלוק כבוד לקיסר, ולא נענתה לבקשותיה. המפגש ממחיש את הפער בין תפיסת היחסים האירופית, שהדגישה משא ומתן בין ריבונים, לבין תפיסת הסדר המדיני של חצר הקיסר. עם זאת, אין לראות בו הוכחה לכך שסין הייתה מנותקת מן העולם או אדישה למסחר.

[2] Jonathan Fenby, The Penguin History of Modern China: The Fall and Rise of a Great Power, 1850–2008, London: Allen Lane, 2008.

[3] Robert Bickers, Out of China: How the Chinese Ended the Era of Western Domination, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2017.