כתב: גילי חסקין; 25-10-26

ראו גם: סין, המלצות לקריאה

תקציר

המאמר בוחן את התמורות במעמדן של נשים בסין מן התקופה הקיסרית ועד ימינו. הוא מבקש לערער על התיאור המקובל של מסלול ליניארי מכפיפות לשחרור. הדיון ההיסטורי מתמקד בחברה ההאנית ובוחן את הסדר המשפחתי הפטריליני והפטרילוקלי[1] שעוצב בהשפעת הקונפוציאניזם: העדפת הבנים, מוסד הפילגשים, פולחן הנאמנות וקשירת הרגליים. לצד אלה הוא מצביע על מוקדי הכוח, הרכוש והעבודה היצרנית שהיו בידי נשים בתוך המערכת.

המאמר עוקב אחר ניסיונות השינוי בעת החדשה: מדיניות מרד הטאיפינג (Tayping), תנועת הרפורמה ותנועת ארבעה במאי, חוק הנישואים של 1950 והגיוס המאואיסטי לעבודה הציבורית. הוא מראה כיצד הרחיבה המדינה את זכויותיהן המשפטיות של נשים ואת השתתפותן בעבודה, אך הותירה על כנו את הנטל הכפול ואת היעדרן מן הצמרת הפוליטית.

בהמשך נבחנות השלכותיהן של רפורמות השוק ושל מדיניות הילד האחד, שהעצימה בנות יחידות בערים ובה בעת החריפה את העדפת הבנים ואת חוסר האיזון המגדרי. החלק העכשווי עוסק בכמה תחומים: השכלה ותעסוקה, הפער בין העיר לכפר ומערכת רישום התושבים – ההוקואו (hùkǒu), הסחר בנשים, חקיקת הנישואים והגירושים, הפמיניזם הממלכתי והאקטיביזם העצמאי, ומדיניות עידוד הילודה החדשה בתקופת שלטונו של ש’י ג’ינפינג.

השוואה לרוסיה, ליפן, לדרום קוריאה ולטאיוואן, מראה שהמקרה הסיני מבטא מתח משותף לחברות רבות: המדינה זקוקה לנשים כעובדות וכאמהות גם יחד, ודור משכיל של נשים מסרב לשאת לבדו את מחיר שני התפקידים. המאמר טוען שמוקד המאבק עבר מן הזכות לצאת מן הבית אל השליטה בזמן, בגוף ובעבודת הטיפול.

השאלות המרכזיות שהמאמר עונה עליהן

1. כיצד עיצב הסדר הקונפוציאני והמשפחה הפטרילינאלית את מעמדן של נשים בסין הקיסרית, ואילו מוקדי כוח, רכוש ועבודה נשארו בידיהן בתוך מערכת זו?
2. מה היו המשמעויות החברתיות, הכלכליות והגופניות של מנהגים כמו קשירת הרגליים, הפילגשים ופולחן הנאמנות, וכיצד השתנו בין תקופות, אזורים ושכבות?
3. מה ניסה מרד הטאיפינג לשנות במעמד הנשים, ומדוע נותר הפער בין תוכניתו לבין המציאות?
4. כיצד הפכה שאלת האישה לחלק מן המאבק על המודרניזציה הסינית בסוף שושלת צ’ינג ובתנועת ארבעה במאי (1919), ומה היה חלקן של הנשים עצמן במאבק זה?
5. מה השיגו חוק הנישואים של 1950 והמהפכה המאואיסטית עבור נשים, ומדוע לא הצליחו לבטל את הנטל הכפול ואת היעדרן מן הצמרת הפוליטית?
6. כיצד השפיעו רפורמות השוק של דנג ש’יאופינג ומדיניות הילד האחד על נשים, ומדוע העצימה אותה מדיניות בנות יחידות בערים והחריפה בה בעת את העדפת הבנים ואת חוסר האיזון המגדרי?
7. מדוע אין ההישגים המרשימים של נשים בהשכלה מיתרגמים לשוויון בשוק העבודה ובפוליטיקה, וכיצד מגיבות נשים לחסמים אלה, בין היתר באמצעות יזמות ומסחר מקוון?
8. כיצד יוצרים הפער בין העיר לכפר, מערכת ההוקואו וחוסר האיזון בין המינים, שני מסלולי חיים שונים לנשים, וכיצד הם קשורים לתופעת הסחר בנשים?
9. כיצד משלבת המדינה הסינית בתקופת ש’י ג’ינפינג בין הצהרה על שוויון מגדרי לבין קידום ערכי משפחה ועידוד ילודה, ומה מקומם של הפמיניזם הממלכתי והאקטיביזם העצמאי במתח זה?
10. מה מלמדת השוואה לרוסיה, ליפן, לדרום קוריאה ולטאיוואן על הייחוד של המקרה הסיני ועל המשותף לו ולחברות אחרות, ומדוע עבר מוקד המאבק מן הזכות לצאת מן הבית אל השליטה בזמן, בגוף ובעבודת הטיפול?

הקדמה

בפארק העם שבמרכז שאנגחאי, בכל סוף שבוע, פותחים הורים מטריות על שבילי הגן ותולים עליהן דפים מודפסים מסוג: בת, ילידת 1993, דוקטורט בכימיה, גובה 1.65, דירה בבעלותה. הבת עצמה אינה שם. היא בעבודה, או במעבדה, או פשוט אינה רוצה להיות שם. במרחק כמה קילומטרים, בבית ישן בעיר העתיקה, אפשר עדיין למצוא בארון זוג נעלי משי רקומות, קטנות דיין כדי להיכנס לכף יד, שנעלה פעם סבתה של סבתה. בין שני החפצים האלה, הנעל הזעירה והדף שעל המטרייה, עוברת ההיסטוריה של נשים בסין במאה וחמישים השנים האחרונות. מגוף שעוצב כדי להתאים לשוק הנישואים ועד לקורות חיים שנכתבו כדי למצוא לו חתן, השאלה נותרה דומה במידה מפתיעה: מי מחליט מה אישה צריכה להיות.

מבוא

מעמדן של נשים בסין הוא אחד המפתחות להבנת החברה הסינית בכללותה. דרך חייהן אפשר לבחון כיצד חולקו סמכות ורכוש, כיצד נקבעה ההשתייכות המשפחתית, ומה היה היחס בין צורכי היחיד לחובותיו כלפי המשפחה והמדינה. שאלות הנוגעות לנישואים, ללידה, לעבודה ולהשכלה היו כרוכות לאורך ההיסטוריה גם בשאלות של סדר חברתי ושל כוח פוליטי. מי רשאית לבחור בן זוג, מי יורש את נכסי המשפחה, מי מטפל בהורים המזדקנים ומי מנציח את זכר האבות: בכל אלה משתקף מקומן של נשים, אך גם האופן שבו החברה הסינית הבינה את עצמה.

במשך יותר מאלפיים שנה עוצבו חייהן של נשים סיניות רבות בתוך מערכת משפחתית היררכית, פטרילינאלית ופטרילוקלית.[2] פטרילינאלית, משום שההשתייכות לשושלת המשפחתית והמשכיותה נקבעו בעיקר דרך הקו הגברי; פטרילוקלית, משום שלאחר הנישואים עברו בני הזוג בדרך כלל להתגורר עם משפחת הבעל או בקרבתה. הבת נולדה אפוא למשפחה שממנה הייתה עתידה לצאת, ואילו הבן נתפס כמי שימשיך את השושלת, יקיים את פולחן האבות ויישא באחריות להוריו בזקנתם. העדפת הבנים הייתה נטועה במבנה זה: לצד ערכים ואמונות, עמדו מאחוריה שיקולים של פרנסה, ביטחון לעת זקנה והמשכיות משפחתית.

המשפחה הייתה ועודנה יחידה כלכלית, חברתית ופולחנית, ולא רק מסגרת רגשית. בתוכה יוצרו מוצרים, עובדה האדמה, הועבר רכוש וחונכו ילדים; באמצעותה נקשרו בריתות בין בתי אב ונקבע מקומו של האדם בקהילה. משום כך, לנישואים הייתה משמעות שחרגה הרבה מעבר ליחסים שבין בני הזוג. הם נועדו להבטיח המשכיות, להסדיר חובות ולחבר בין משפחות. רצונה של האישה היה כפוף לעיתים קרובות לצרכים אלה, ומעמדה הושפע מיכולתה להשתלב בבית הבעל, ללדת ילדים, ובעיקר בנים, ולמלא את החובות שיוחסו לכלה, לרעיה ולאם.

המחשבה הקונפוציאנית העניקה לסדר המשפחתי הזה הצדקה מוסרית והשפיעה עמוקות על החינוך, על המנהגים ועל תפיסות ההתנהגות הראויה. יחסי הסמכות בין גבר לאשתו, השתלבו במערכת רחבה יותר של יחסים בין שליט לנתיניו, בין הורים לילדיהם ובין מבוגרים לצעירים: הזוטר בהיררכיה תפקידו לשרת את הבכיר, והבכיר תפקידו לדאוג ולהגן על הזוטר.  אולם אין לראות בקונפוציוניזם הסבר יחיד למעמד הנשים בסין. גם תנאי הקיום, דפוסי הבעלות, צורכי העבודה, הדין ומסורות מקומיות עיצבו את חייהן. יתרה מזו, הטקסטים שהורו כיצד אישה אמורה להתנהג, אינם תיאור ישיר של האופן שבו כל הנשים חיו. הפער בין הנורמה המוצהרת למציאות היומיומית הוא אחד הצירים המרכזיים של הדיון ההיסטורי. יש גם לזכור שלא לאורך כל ההיסטוריה הסינית, הקונפוציוניזם הייתה הגישה השלטת. היו תקופות לאורך ההיסטוריה, כמו מרבית תקופת טאנג, בהן שלטה הגישה הבודהיסטית, לפיה הן גבר והן אישה יכולים להגיע במידה שווה להארה, ולכן המגדר אינו משרה חשיבות, ולראיה, עד היום הבודהיסטווה של הרחמים גוואן-אין, היא האל המוערך יותר בסין, כפי שהמדונה נערצת בעולם הנוצרי. התקופות בהן שלט הבודהיזם ודוכא הקונפוציוניזם, היו תקופות פריחה למעמד האישה, אם כי לתקופות קצרות בלבד, ולא חלחלו דיין מההנהגה לעם הפשוט ולמורשת.

גם בתוך המשפחה ההיררכית לא היה מעמד האישה קבוע לאורך חייה. כלה צעירה עשויה הייתה להיות כפופה לבעלה ולחמותה, ואילו אם לבנים בוגרים יכלה לצבור סמכות ניכרת בבית. אישה הייתה עשויה לסבול ממנגנוני הכפיפות בצעירותה ולהשתתף באכיפתם בבגרותה. לכך נוספו הבדלים עמוקים בין נשים ממשפחות אמידות לנשים עניות, בין העיר לכפר ובין אזורים שונים. האידיאל שהרחיק נשים מן המרחב הציבורי התקיים לצד מציאות שבה רבות מהן עבדו בשדות, ייצרו אריגים, סחרו ונשאו חלק חיוני בכלכלת המשפחה. עבודתן הייתה לעיתים הכרחית לקיום הבית, גם כאשר לא הקנתה להן הכרה או סמכות התואמות את תרומתן. לכן, תולדות הנשים בסין אינן מתמצות בתולדות הכפפתן. לצד הגבלות קשות התקיימו גם מרחבים של יוזמה, יצירה והשפעה. נשים ניהלו משקי בית ורכוש בנסיבות מסוימות, קיימו רשתות של תמיכה הדדית, השתתפו בחיי הדת ויצרו ספרות ואמנות. ההכרה בפעולתן אינה מבטלת את אי־השוויון, אך היא מאפשרת להבין כיצד התמודדו עמו: מתי הסתגלו לכללים, כיצד ניהלו בתוכם משא ומתן, ובאילו תנאים הצליחו להרחיב את אפשרויותיהן. גם סיפורה של אישה בעלת השפעה מחייב זהירות, שכן חריגה מרשימה אינה מעידה בהכרח על מצבן של מרבית הנשים בתקופתה.

השינוי המודרני במעמד הנשים החל עוד לפני המהפכה הקומוניסטית. בשלהי התקופה הקיסרית ובתקופה הרפובליקנית בראשית המאה ה-20′ נעשתה שאלת האישה חלק מן הוויכוח על עתידה של סין. חינוך לבנות, המאבק בנוהג קשירת כפות הרגליים וביקורת על נישואים כפויים, נקשרו לרעיונות של התחדשות לאומית, אזרחות וקִדמה. בעיני רפורמטורים ומהפכנים, חברה המבקשת להתחזק נדרשה לשנות גם את חיי נשותיה. ואולם כבר בשיח הזה ניכר מתח שילווה את המאה העשרים: האם יש לקדם את חירות האישה כזכות העומדת בפני עצמה, או בעיקר משום שהשכלתה ועבודתה עשויות לשרת את המשפחה, האומה והמדינה?

בתקופה שקדמה להקמת הרפובליקה העממית של סין (1921–1949), המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP) ראתה בשחרור האישה כלי אסטרטגי ומרכזי להשגת הניצחון המהפכני, תוך שילוב המאבק המגדרי במאבק המעמדי. עם זאת, מעמדן של הנשים בפועל נע בין הבטחות אידאולוגיות לשוויון לבין כפיפות הצרכים הפמיניסטיים לאינטרסים הצבאיים והפוליטיים של המפלגה.  כבר בקונגרס השני שלה ב-1922, המפלגה הקומוניסטית קראה לביטול כל החוקים המגבילים נשים ולהענקת זכות בחירה שווה. הוקמה “מחלקת נשים” מיוחדת לקידום נושאים אלו. המנהיגים, ובראשם מאו דזה-דונג, זיהו כי הנשים בסין המסורתית (הקונפוציאנית) סבלו מדיכוי עמוק (כגון קשירת כפות רגליים, נישואים כפויים וביגמיה). המפלגה ראתה בנשים הכפריות מגזר קריטי שיש לגייסו, שכן לא היה להן אינטרס לשמר את מבני הכוח הישנים. באזורים שבשליטת הקומוניסטים הוקמו תוכניות ללימוד קרוא וכתוב עבור נשים, ובשנת 1939 אף הוקמה “אוניברסיטת הנשים הסינית” בינ’נאן (Yan’an) כדי להכשיר קאדרים של נשים. עוד לפני שתפסה את השלטון במדינה כולה, יישמה המפלגה רפורמות מרחיקות לכת במובלעות הטריטוריאליות שניהלה (כמו ברפובליקה הקומוניסטית הסינית בג’יאנגשי ובהמשך בינ’נאן):

• חוקי נישואין מתקדמים: נאסרו נישואי ילדים, מכירת נשים ופילגשות. לנשים ניתנה, לראשונה מבחינה חוקית, הזכות ליזום גירושין.
• זכויות קניין: במסגרת הרפורמות המוקדמות בחלוקת הקרקעות (Land Reform), הוענקה לנשים זכות רשמית לבעלות על אדמה.

אולם למרות החזון האוטופי, נוצר פער בין חזון למציאות. לצד ההישגים, נשים במפלגה נתקלו בחסמים קשיחים ופגיעות רבות:

• הקרבה צבאית ואישית: נשים שלקחו חלק באירועים מכוננים כמו “המצעד הארוך” (1934–1935) סבלו מתנאים פיזיים קיצוניים, ולעיתים קרובות נאלצו לנטוש את ילדיהן בדרך בשל אילוצי המנוסה והלחימה.
• הכפפת הפמיניזם לצורכי המלחמה: כאשר הרפורמות החברתיות (כמו זכות הגירושין) עוררו התנגדות עזה מצד הגברים המקומיים והאיכרים – שהיוו את עיקר כוח הלחימה של המפלגה – נסוגה המנהיגות זמנית מהאכיפה כדי שלא לפגוע בלכידות הצבא. המאבק המגדרי הוגדר תמיד כמשני למאבק המעמדי ולמלחמה נגד היפנים והלאומנים.
• השתקה פוליטית: פעילות פמיניסטיות בולטות בתוך המפלגה שביקרו את הפטריארכיה הפנימית והצביעו על הפער בין המילים למעשים – דוגמת הסופרת דינג לינג (Ding Ling) שפרסמה מניפסט ביקורתי בינ’נאן ב-1942 – זכו לנזיפות חמורות והוכרחו לעבור תהליכי “תיקון רעיוני” והשתקה.
• העדר נשים בהנהגה הבכירה: אף על פי שנשים מילאו תפקידים חיוניים כלוחמות, קשריות, אחיות ומארגנות פוליטיות, עמדות קבלת ההחלטות הגבוהות ביותר (הפוליטביורו) נותרו גבריות לחלוטין.

בשורה התחתונה, המפלגה הקומוניסטית העניקה לנשים לפני 1949 חינוך, הגנה משפטית מוגבלת והזדמנות חסרת תקדים לצאת מהמרחב הביתי ולפעול בזירה הציבורית. עם זאת, חופש זה הוענק להן בעיקר בתור “פועלות ולוחמות המהפכה”, תוך דרישה מוחלטת להכפיף את זכויותיהן כנשים ליעדים הפוליטיים והצבאיים של התנועה.

לאחר ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית במלחמת האזרחים והקמת הרפובליקה העממית ב־1949 ביקש השלטון הקומוניסטי ליישם את מדיניותו ולערער יסודות מרכזיים של הסדר המשפחתי הישן. רפורמות משפטיות קידמו את עקרונות ההסכמה לנישואים והשוויון בין בני הזוג, והמדינה הרחיבה את נגישותן של נשים להשכלה ולעבודה מחוץ למשק הבית. לאחר ניצחון המהפכה הקומוניסטית, החליף מאו דזה־דונג את השימוש הרווח במונח הסיני 女人 (nǚrén – “נשים”) במונח 妇女 (fùnǚ), המתייחס לנשים עובדות ומדגיש את תפקידן המהפכני בבניית המדינה ובשחרור החברה. האמרה המיוחסת למאו דזה־דונג מאותה העת, “נשים נושאות מחצית השמים”,[3] ביטאה את מקומן המוצהר בבניית החברה החדשה. נשים הוצגו כאזרחיות וכעובדות המשתתפות במפעל הלאומי, והישגיהן בתחומים אלה שינו את חיי המשפחה ואת אופק הציפיות של דורות שלמים. אולם ההכרזה על שוויון לא ביטלה את חלוקת העבודה המגדרית. השתלבותן של נשים בעבודה בשכר ובייצור הקולקטיבי לא לוותה תמיד בחלוקה מחודשת של הטיפול בילדים, הבישול, הניקיון והדאגה לקשישים. רבות נדרשו לשאת בעת ובעונה אחת בחובות העבודה ובאחריות לבית. גם העדפת הבנים והסמכות הגברית לא נעלמו עם שינוי החוקים. המדינה הרחיבה את אפשרויותיהן של נשים, ובה בעת הכפיפה את חייהן ליעדים של ייצור, התארגנות פוליטית ותכנון ילודה. יש לבחון אפוא את הישגי התקופה לצד גבולות השוויון שהציעה.

הרפורמות הכלכליות שנפתחו בסוף שנות השבעים שינו שוב את התנאים שבהם פעלו נשים. צמיחת השוק, העיור וההגירה הפנימית, פתחו אפיקים חדשים של עבודה, הכנסה ועצמאות, אך גם יצרו הבדלים חדשים והעמיקו אחרים. האפשרויות שנפתחו בפני אישה משכילה בעיר גדולה היו שונות מאלו שעמדו בפני עובדת שהיגרה מן הכפר. השכלה והכנסה יכלו להרחיב את מרחב הבחירה, אך משמעותן הייתה תלויה גם בתנאי ההעסקה, בנגישות לשירותי טיפול ובתמיכה המשפחתית. משום כך, אין די בשאלה אם נשים יצאו לעבוד; יש לשאול באילו תנאים עבדו, מי שלט בהכנסתן ואילו חובות המשיכו להמתין להן בבית.

בסין של ימינו בולט במיוחד הפער בין ההתרחבות המרשימה של השכלת נשים לבין החסמים שעדיין עשויים להגביל את אפשרויותיהן. לפי הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה של סין, בשנת 2024 היו נשים 50.8% מכלל הלומדים במסגרות ההשכלה הגבוהה ו־50% מן הלומדים לתארים מתקדמים.[4] נתונים אלה ממחישים שינוי היסטורי עמוק בנגישות לידע ולהכשרה מקצועית. עם זאת, שוויון במספר הלומדות אינו מעיד כשלעצמו על שוויון בשכר, בקידום, בייצוג במוקדי סמכות או בחלוקת האחריות המשפחתית.

על רקע ירידת הילודה והזדקנות האוכלוסייה, מקבלות שאלות הנישואים והאימהות משמעות ציבורית מחודשת. כאן נפגשות שאיפותיה של האישה להשכלה, לפרנסה ולהגשמה אישית עם ציפיות המשפחה ועם צורכי המדינה. ההחלטה אם להינשא, מתי ללדת וכמה ילדים לגדל כרוכה באפשרות לשלב עבודה וטיפול, בעלות הדיור והחינוך ובמידת הביטחון בעתיד. מכאן שהדיון בילודה אינו יכול להסתפק בשאלת נכונותן של נשים להיות אימהות. הוא מחייב לבחון גם את התנאים שבהם הן מתבקשות לעשות זאת, ואת חלוקת המחיר והאחריות בין נשים, גברים, משפחות ומוסדות ציבוריים.

הדיון ההיסטורי שלהלן עוסק בעיקר בחברה ההאנית, שהיא הרוב הגדול באוכלוסיית סין. עם זאת, סין כוללת קבוצות אתניות, אזורים ומסורות משפחתיות שאינם תואמים כולם את הדגם המתואר כאן. גם בתוך החברה ההאנית היו הבדלים ניכרים בין תקופות, שכבות חברתיות וסביבות חיים. יש לקרוא אפוא את התיאור כמערכת משתנה של נורמות, מוסדות ונטיות, תוך תשומת לב לפער שבין הכלל לחוויה האישית. מתוך כך עולה השאלה המלווה את המאמר: כיצד השתנה כוחן של נשים לעצב את חייהן, וכיצד השתנו לאורך הדרך הכוחות המשפחתיים, הכלכליים והפוליטיים שהציבו להן גבולות?

חלק ראשון: הסדר המשפחתי בסין הקיסרית

יין ויאנג והסדר הקונפוציאני

קל מדי להסביר את מעמד הנשים בסין באמצעות הניגוד בין יין (yin) ליאנג (yang). במסורת הקוסמולוגית הסינית היאנג נקשר לאור, לפעילות, לשמים ולזכרי, והיין לחושך, לפנימיות, לאדמה ולנקבי. יין ויאנג אינם בהכרח ניגוד בין טוב לרע או בין עליון לנחות; הם משלימים זה את זה, וכל אחד מהם נחוץ לקיומו של האחר. אף על פי כן, פרשנויות קוסמולוגיות וחברתיות שימשו גם להצדקת מדרג בין גברים לנשים. ההקבלה בין יחסי בעל ואישה ליחסי יאנג ויין תורגמה לחלוקת מרחבים: לגבר יוחס החוץ (wai), המרחב הציבורי והמוביל, ולאישה הפנים (nei), משק הבית. המשלימות וההיררכיה התקיימו זו לצד זו. לדוגמא המילה “שלווה” (安, ān), המוכרת משם העיר ש’יאן (西安, “השלווה המערבית”) ומהכתוב על ניידות המשטרה גונג-אן – (公安, “שלוות הציבור”), מורכבת מהסימנית 女, (אישה), מתחת ל-宀 (גג). כלומר, אישה היושבת בתוך ביתה. כשהאישה בבית ישנם שקט שלווה וביטחון על פי המורשת המוטמעת בכתב הסיני.

את המדרג ביסס בעיקר הסדר החברתי והמשפחתי שעוצב בהשפעת הקונפוציוניזם. המורה קונג-פוזי (קונפוציוס) עצמו לא ניסח תורה שיטתית על נחיתות נשים, אך המסורת שהתפתחה בעקבותיו ראתה במשפחה מיקרוקוסמוס של המדינה. כשם שהנתין כפוף לשליט והבן לאב, כך האישה הוכפפה לבעלה ולמשפחתו.

ראו באתר זה: קונפוציוניזם

שני מושגים ביטאו סדר זה. שלוש הצייתנויות (sancong) קבעו שבצעירותה מצייתת האישה לאביה, לאחר נישואיה לבעלה, ולאחר מות בעלה לבנה. ארבע המידות (side) הגדירו את המעלות הנשיות: מוסר, דיבור הולם, הופעה נאותה ומיומנות בעבודות נשים, ובראשן טווייה ואריגה.[5] שורשי המושגים בטקסטים קדומים, והם זכו לפרשנויות ולהדגשות משתנות לאורך התקופות. הם לא תיארו את חייהן בפועל של כל הנשים, בוודאי לא של איכרות שנשאו חלק כבד מן העבודה החקלאית, אך הם קבעו נורמה תרבותית. חשוב לציין שעבודות הטקסטיל לא היו עיסוק ביתי שולי: הן היו עבודה יצרנית בעלת ערך כלכלי של ממש, ובמשפחות רבות היו מקור הכנסה מרכזי.

המשפחה הפטרילינאלית והעדפת הבנים

המשפחה הסינית המסורתית התבססה על המשכיות הקו הזכרי ועל פולחן האבות, שנשען על ערך הש’יאו (xiao), כיבוד ההורים והאבות. עם נישואיה עזבה האישה בדרך כלל את משפחת הוריה ועברה לבית משפחת בעלה. ילדיה השתייכו לשושלתו, נשאו את שם משפחתו והשתתפו בפולחן אבותיו. מכאן נבעה חשיבותו של הבן. הוא היה היורש, מי שמבטיח את המשך השושלת ואת פולחן האבות, וכאשר עיקר האחריות לקיום בזקנה הוטל על המשפחה, גם מי שיסעד את הוריו. בת עתידה הייתה לעבור למשפחה אחרת, והפתגם תיאר אותה כמים שנשפכו החוצה. הכמיהה לצאצאים רבים באה לידי ביטוי גם בסמליות: הרימון, רב הגרעינים, ועצי השיזף נקשרו לברכות פריון ונישואים. החתונה נתפסה כחוליה בהמשכיות המשפחה, ולא רק כאיחוד בין שני יחידים.

לאותו היגיון היה צד אפל. המתת תינוקות בנות, ובעיקר נטישתן או הזנחתן, תועדה בסין לאורך דורות, במיוחד בתקופות של מחסור ובקרב משפחות עניות. היא לא הייתה נורמה מוצהרת, והוגים ופקידים קיסריים גינו אותה שוב ושוב. אך היא נבעה מן החשבון הכלכלי והפולחני של המשפחה הפטרילינאלית, שבו בת לא המשיכה את השושלת ונישואיה חייבו את הוריה בנדוניה.[6] רקע זה מסביר מדוע, בסוף המאה העשרים, צירוף של הגבלת ילודה וטכנולוגיה רפואית חדשה הפיח חיים חדשים בהעדפת בנים שנראתה כשריד של העבר.

נישואים, פילגשים ומעגל החיים

הנישואים נתפסו כחוזה בין משפחות לשימור השושלת והמעמד. הם נערכו לרוב בגיל צעיר, באמצעות שדכנית ובתיאום בין ההורים, ובני הזוג לעיתים קרובות לא הכירו זה את זה. במשפחות ובאזורים שבהם היה נהוג המנהג, הובלה הכלה ביום החתונה מבית הוריה באפריון אדום סגור. בבית בעלה עמדה בתחתית המדרג: היא נדרשה לשרת את חמותה, להוכיח את צייתנותה ובעיקר ללדת בן.

אין לראות בנשים אלה רק קורבנות חסרי כוח. מעמדה של אישה השתנה לאורך מעגל החיים. כלה צעירה הייתה חלשה בבית בעלה, אך אם שילדה בנים, ובעיקר חמות מבוגרת, יכלה לצבור סמכות ניכרת בניהול משק הבית. הפטריארכיה הסינית הייתה מערכת שבה גם נשים מבוגרות הפעילו כוח, לעיתים על נשים צעירות מהן.[7]

ריבוי הנשים ומוסד הפילגשים היה חוקי ומקובל בסין הקיסרית, ובקרב האליטות והמשפחות האמידות שימש גם סמל מעמד. המשכיות השושלת הייתה ההצדקה המרכזית לו, ובמיוחד כאשר לאישה הראשית לא נולד בן, אך גברים החזיקו פילגשים גם כשהיו להם בנים מן האישה הראשית. נשים נכנסו למעמד זה בדרכים שונות, ממכירה בידי משפחות עניות ועד הסדרים בין משפחות. ההבדל בין האישה הראשית לפילגש היה במעמד המשפטי, הטקסי והמשפחתי: האישה הראשית נישאה בטקס מלא, הייתה האם הרשמית של כל ילדי הבעל ושותפה לפולחן האבות, ואילו הפילגש נותרה במעמד נחות גם כאשר זכתה לחיבתו של הבעל. במשפחות עשירות השתתפה האישה הראשית לעיתים בבחירת פילגשים לבעלה, ולעיתים אף בבחירת פילגשים לבניה. בחצר הקיסרית לבש המוסד ממדים עצומים, וחיי הפילגשים בארמון היו רוויים תככים ומאבקים על חסדו של הקיסר.[8]

המערכת הביגמית, הכוללת אישה ופילגשים, המשיכה להתקיים גם בתקופת הרפובליקה, עד שחוק הנישואים של 1950 אסר אותה. האישה השנייה (ernai) של עידן הרפורמות אינה המשך משפטי של המוסד הישן; זהו קשר בלתי רשמי ובלתי חוקי, שיש בו דמיון חברתי מסוים לפילגשים.

צניעות, אלמנות ורכוש

מוסר הנישואים דרש מן האישה צניעות ומסירות לבעלה ולמשפחתו, ומאלמנה ציפו שלא להינשא שנית. בתקופות שושלות מינג וצ’ינג (מאות 14′-20′) הפך פולחן הנאמנות לחלק מן המדיניות הקיסרית: אלמנות שלא נישאו שוב, ונשים שהעדיפו למות על פני פגיעה בכבודן, זכו לאותות הוקרה ממלכתיים, ולזכרן הוקמו קשתות אבן (paifang) בכניסות לכפרים. קשתות אלו עומדות עד היום במקומות רבים בסין. במציאות, אלמנות רבות נישאו שנית, בעיקר בשכבות העניות, שבהן לא היה ביכולתה של המשפחה לפרנס אלמנה צעירה.[9]

זכויותיהן של נשים ברכוש ובירושה היו מוגבלות ותלויות בתקופה, במעמד ובמצב המשפחתי, אך לא נעדרו לחלוטין. הנדוניה נשארה לא פעם בשליטת האישה, לאלמנות היו זכויות בנכסי הבעל בנסיבות מסוימות, ובתקופות מסוימות, ובהן תקופת שושלות סונג הצפונית והדרומית (מאות 10′-13′), יכלו בנות לרשת חלק מן הרכוש כאשר לא היו בנים.[10] מתוך העולם הסגור הזה צמחה גם אחת התופעות התרבותיות המרתקות בתולדות סין. בנפת ג’יאנגיונג (Jiangyong) שבדרום מחוז חונאן, אזור שבו חיו בני האן ובני מיעוט היאו (Yao), פיתחו נשים כתב הברתי ייחודי, נושו (Nüshu).[11] נשים שלא למדו את הכתב הסיני הרשמי השתמשו בו כדי להתכתב, לכתוב שירים, לתעד את קשיי הנישואים ולשמור על קשרי אחיות מושבעות עם חברותיהן גם לאחר שנישאו לכפרים אחרים. הנושו מזכיר שגם בתוך מערכת מגבילה יצרו נשים מרחבים משלהן.

מתקופת שושלת טאנג לסונג

מעמד הנשים לא היה אחיד לאורך ההיסטוריה הסינית. תקופת טאנג (Tang, 618 עד 907) זכורה, במידה מסוימת של אידאליזציה, כתקופה שבה נשים מן האליטות נהנו מחופש יחסי. באמנות הטאנג מופיעות נשים רוכבות על סוסים ואף משחקות פולו, משתתפות בחיי החצר ולובשות בגדים המעידים על השפעות ממרכז אסיה. תמונה זו משקפת בעיקר את חיי האליטה; על חייהן של איכרות באותה תקופה ידוע הרבה פחות.

ראו באתר זה: שושלת טאנג

הדוגמה יוצאת הדופן היא וו דזה־טיין (Wu Zetian), האישה היחידה בתולדות סין שנטלה לעצמה באופן רשמי את התואר הקיסרי. בשנים 690 עד 705 שלטה בשם שושלת ג’ואו שחידשה, בתוך הרצף ההיסטורי של טאנג, ולמעשה החזיקה בהשפעה מכרעת על השלטון כמעט ארבעים שנה. זו הייתה תקופת הפריחה של הבודהיזם, שכמוזכר לעיל התייחס למגדר בחשיבות נמוכה. ההיסטוריוגרפיה הקונפוציאנית המאוחרת, שהחלה בסוף טאנג ברדיפות של שנת 845, תיארה את הקיסרית וו בחומרה רבה. מגדר והפרת סדר הירושה היו מרכיבים מרכזיים בביקורת עליה, לצד מאבקי כוח והערכות של דרכי שלטונה. עצם העובדה שמקרה זה נותר יחיד מלמדת על גבולות האפשרויות הפוליטיות של נשים.[12]

החל מתקופת שושלת סונג (Song, 960 עד 1279) התחזקו מגמות נאו־קונפוציאניות שהדגישו היררכיה משפחתית, צניעות נשית והפרדה בין המרחב הגברי לנשי. המעבר מטאנג לסונג אינו מעבר פשוט מחופש לדיכוי. האידאלים המגבילים התחזקו, אך הם לא ביטלו את מוקדי הכוח הכלכליים והמשפחתיים של נשים, והמחקר על תקופת סונג מראה כי בתחומים מסוימים, כמו זכויות בנדוניה, היה מעמדן איתן יותר משנהוג לחשוב. באותה תקופה התפשט גם המנהג המזוהה ביותר עם דיכוי נשים בסין המסורתית, קשירת הרגליים.

קשירת הרגליים

קשירת הרגליים החלה ככל הנראה בקרב נשים מן האליטה בסוף האלף הראשון והתפשטה בהדרגה. כפות רגליהן של ילדות, בדרך כלל בגילאי ארבע עד שבע, נקשרו ברצועות בד ארוכות כדי לעצור את גדילתן ולעצב אותן לצורה שנחשבה אידאלית. בדרך כלל כופפו ארבע האצבעות הקטנות אל מתחת לכף הרגל, הבוהן נותרה במקומה, וקשת הרגל נדחקה עד שבירת עצמות. האידאל המכונה “לוטוס הזהב” בן שלושת האינץ’ היה כ-7.6 סנטימטרים, אך בפועל היו דרגות רבות של קשירה. התהליך היה כואב מאוד ולעיתים גרם לזיהומים ולנכות.

קשירת הרגליים שילבה אידאלים של יופי, נשיות, משמעת ומעמד, אך משמעותה השתנתה בין אזורים ושכבות חברתיות. היא הגבילה את תנועתן של נשים רבות, ובה בעת התקיימה לצד עבודתן היצרנית, במיוחד במלאכות טקסטיל ביתיות. אין לראות בה רק סימן לכך שאישה הייתה פטורה מעבודה. מחקרים מן השנים האחרונות אף מצביעים על קשר בין הקשירה לבין עבודת הנערות בטווייה ובאריגה בתוך הבית, וגם השפעתה על סיכויי הנישואים מורכבת יותר מן התיאור העממי.[13]

המנהג לא התקיים באותה מידה בכל השכבות ובכל הקבוצות האתניות. נשים מנצ’וריות לא קשרו בדרך כלל את רגליהן, והמנהג היה נדיר גם בקרב ההאקה (Hakka). בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים הפכה ההתנגדות לקשירת הרגליים לחלק מתנועת הרפורמה, שטענה כי סין לא תוכל להפוך לאומה מודרנית כל עוד מחצית מאוכלוסייתה פגועה בגופה ומודרת מחינוך.

חלק שני: מודרניזציה ומהפכה

מרד הטאיפינג: ניסיון ראשון שנשבר

הניסיון הראשון בעת החדשה לשנות מן היסוד את מעמדן של נשים בסין לא בא מן הרפורמטורים של סוף המאה התשע עשרה, אלא ממרד דתי ואיכרי. בשנים 1851 עד 1864 הקים הונג ש’יו־צ’ואן (Hong Xiuquan), שראה עצמו אחיו הצעיר של ישו, את “ממלכת השמים של השלום הגדול” (Taiping Tianguo). הוא השתלט על חלקים נרחבים בדרום סין ובמרכזה, ובהם נאנג’ינג, שהפכה ב-1853 לבירה השמיימית. בסיסו החברתי של המרד היה בקרב בני ההאקה, שנשותיהם לא קשרו את רגליהן ועבדו בשדות לצד הגברים. מורשת זו, לצד השפעה נוצרית פרוטסטנטית, עיצבה את מדיניות הטאיפינג כלפי נשים.

הטאיפינג אסרו את קשירת הרגליים, ובערים שכבשו התירו חיילים לא פעם בכוח את התחבושות מרגלי הנשים. הם אסרו גם זנות, פילגשים ומכירת נערות, ותוכנית הקרקע של הממלכה מ-1853 קבעה הקצאת אדמה לנשים בדומה לגברים. נשים שירתו ביחידות צבאיות נפרדות ומונו לתפקידי פקידות. בנאנג’ינג הועסקו אלפי נשים בעבודות ציבוריות כמו חפירת תעלות וביצורים, נוסף על האריגה והתפירה שעסקו בהן קודם לכן. לפי מסורת מאוחרת נערכה ב-1853 גם בחינה לנשים, ופו שאנש’יאנג (Fu Shanxiang) זכתה בה ומונתה לתפקיד בכיר, אך ההיסטוריונים חלוקים על אמינות הסיפור.

ראו באתר זה: מרד הטאיפינג

המציאות הייתה רחוקה מן התוכנית. הטאיפינג הפרידו בין המינים בקפדנות, שיכנו גברים ונשים במחנות נפרדים ואסרו לזמן מה אף על בני זוג נשואים לחיות יחד. כל אישה נדרשה להשתייך למסגרת מוגדרת, משפחה או מחנה. מנהיגי הממלכה, ובראשם הונג עצמו, החזיקו הרמונות גדולים, והונג חיבר שירים שדרשו מנשות הארמון צייתנות מוחלטת. אף אישה לא הגיעה לעמדת כוח של ממש בצמרת. המרד עלה בחייהם של עשרות מיליונים ודוכא בידי שושלת צ’ינג, ותוכניתו נקברה עמו. ובכל זאת, הוא הראה לראשונה שאפשר לדמיין סדר חברתי שבו נשים אינן כפופות לשלוש הצייתנויות, והמפלגה הקומוניסטית ראתה בו לימים מבשר של המהפכה.[14]

לידתה של האישה החדשה

משבר האימפריה בסוף שושלת צ’ינג, המפגש עם המערב והמאבק לבניית מדינה מודרנית שינו את הדיון במעמד האישה. חינוך נשים הפך לעניין לאומי: אם נשים הן אימהות הדור הבא, טענו רפורמטורים, אומה חזקה זקוקה לאימהות משכילות.

נשים לא היו רק מושא לרפורמות שגברים הגו. צ’יו ג’ין (Qiu Jin, 1875-1907) עזבה את נישואיה, נסעה ללמוד ביפן, ייסדה בשנגחאי עיתון לנשים, שקרא לחינוך נשים ולביטול קשירת הרגליים, והצטרפה לתנועה המהפכנית נגד שושלת צ’ינג. היא הוצאה להורג ב-1907 לאחר כישלון מרד שבתכנונו השתתפה, והפכה לאחד הסמלים של המהפכה ושל הפמיניזם הסיני המוקדם.[15] לצידה פעלו נשים רבות שהקימו בתי ספר לבנות, אגודות נגד קשירת הרגליים וכתבי עת.

לאחר מהפכת 1911 אסרה הרפובליקה את קשירת הרגליים כבר ב-1912, אף שהאכיפה נמשכה עשרות שנים. בתקופת תנועת  הארבעה במאי (May Fourth Movement) של 1919 הפכה שאלת האישה לחלק מן המאבק במסורת. אינטלקטואלים תקפו את הנישואים המאורגנים, את סמכות האב ואת המוסר הקונפוציאני, והאישה החדשה הייתה אמורה לבחור את בן זוגה, ללמוד, לעבוד ולפתח אישיות עצמאית. ב-1920 התקבלו לראשונה נשים ללימודים באוניברסיטת בייג’ינג. הקודקס האזרחי של ממשלת הלאומנים, שספר המשפחה שלו נכנס לתוקף ב-1931, העניק לבנות זכות ירושה שווה, אסר נישואים בכפייה, הכיר בזכות נשים לשלוט ברכושן ואפשר להן ליזום גירושים. השפעתו הייתה מוגבלת בעיקר לערים ולשכבות המשכילות, והכפר המשיך לחיות במידה רבה לפי הנוהג הישן. לעיתים קרובות גם הגדירו גברים אינטלקטואלים כיצד צריכה להיראות האישה המשוחררת, והאישה נותרה סמל של המודרניות הלאומית גם כאשר אחרים דיברו בשמה.

המהפכה הקומוניסטית

המפלגה הקומוניסטית ראתה בשחרור האישה חלק מן המאבק בסדר הפיאודלי, ועוד לפני עלייתה לשלטון גייסה נשים לשורותיה. בב־1939 הקימה המפלגה הקומוניסטית ביאנ’אן (Yan’an), ששימשה מרכז שלטונה בצפון־מערב סין בשנות המלחמה, את אוניברסיטת הנשים של סין. . האוניברסיטה הכשירה נשים לתפקידי הנהגה ופעילות במפלגה.

בשנות הרפורמה האגררית, שבהן הוחרמו אדמות מבעלי הקרקעות וחולקו לאיכרים, ארגנו פעילות המפלגה בכפרים אספות של סוקו (Suku), כלומר “שפיכת מרירות”. באספות אלה עמדו איכרות לפני כל תושבי הכפר וסיפרו בפומבי על ההתעללות והניצול שסבלו מבעלי האדמות. לעיתים סיפרו גם על התעללות מצד חמותן או בעליהן. רבות מהן דיברו כך בפומבי בפעם הראשונה בחייהן. בעיני המפלגה, האיכרה הייתה אמורה לעבור פנשן (fanshen), מילולית להתהפך, כפול: כבת המעמד המדוכא וכאישה.[16]

חוק הנישואים של 1950, מן החוקים הראשונים של הרפובליקה העממית, נועד לפרק את המבנה המשפחתי המסורתי. הוא העמיד במרכז את רצונם החופשי של בני הזוג, אסר נישואים שנכפו בידי המשפחות, נישואי ילדים, ביגמיה ופילגשים, ואסר לדרוש כסף או רכוש כתנאי לנישואים. הוא חייב רישום רשמי, קבע גיל מינימום של 20 לגברים ו-18 לנשים, עיגן זכויות שוות בניהול רכוש המשפחה וזכויות ירושה הדדיות בין בני הזוג, ואישר את זכותה של אישה להשתמש בשם משפחתה. את הקצאת הקרקע לנשים עיגנה בעיקר חקיקת הרפורמה האגררית של אותה שנה. החוק אפשר לכל אחד מבני הזוג ליזום גירושים. הזכות עצמה כבר הוכרה בקודקס הרפובליקני, אך החידוש הקומוניסטי היה בהיקף הגיוס המדינתי ליישום הרפורמה. בשנים הראשונות הגישו מאות אלפי נשים בקשות גירושים, רבות מהן כדי להשתחרר מנישואים כפויים או מתעללים. בכפרים נתקל החוק בהתנגדות עזה ולעיתים אלימה, ומספר לא מבוטל של נשים נרצחו או התאבדו במאבק על מימושו.[17]

נשים עבדו בשדות, בבתי מלאכה ובמשקי הבית הרבה לפני 1949. השינוי בתקופת מאו היה בהרחבת השתתפותן בעבודה ציבורית ומאורגנת, בהכרה הפוליטית בה ובאפשרויות שנפתחו בפניהן. הסיסמה נשים נושאות מחצית השמים ביטאה את האידאל החדש, והמונח “פונו” (funü) הפך לקטגוריה הפוליטית הרשמית לנשים כקולקטיב מגויס[18]. לבוש מהפכני פשוט החליף חלק מן האופנות הנשיות, וטיפוח אישי נחשב בורגני. כרזות הציגו נשים המפעילות טרקטורים, עובדות במפעלים ונושאות נשק, ונערות הברזל (tie guniang), צוותי צעירות שלקחו על עצמן עבודות שנחשבו גבריות, הפכו לסמל. בערים הוקמו מעונות יום ופעוטונים.

בקומונות הכפריות נרשמו נקודות עבודה לכל אישה. עם זאת, נשים קיבלו לעיתים קרובות פחות נקודות מגברים גם כאשר ביצעו עבודה דומה, והרישום לא הבטיח להן שליטה בהכנסה, שהועברה לרוב לראש משק הבית. מחקריה של גייל הרשטר (Gail Hershatter) על נשים כפריות במחוז שאאנש’י (Shaanxi), שבצפון־מערב סין.  מראים כיצד העבודה הקולקטיבית נוספה לעבודות הבית ולעבודת הטקסטיל הלילית במקום להחליפן.[19] כך נוצר הנטל הכפול: נשים נשאו בעבודה בשכר או בנקודות עבודה, ובנוסף בעיקר עבודות הבית, הטיפול בילדים והטיפול בקשישים. דפוס זה ילווה את נשות סין בצורות משתנות עד היום.

השחרור הנשי בתקופת מאו הונהג מלמעלה ושירת את יעדיה הכלכליים והפוליטיים של המדינה, אך נשים לא היו בו רק כלי. הן פעלו בתוך המערכת, ניצלו את החוקים החדשים כדי להשתחרר מנישואים, התמקחו על תנאי עבודתן והתנגדו כאשר נדרש. יוזמתן לא נמחקה משום שפעלה תחת שלטון מפלגתי.

דנג ש’יאופינג והשוק

הרפורמות שהוביל דנג ש’יאופינג (Deng Xiaoping) מסוף שנות השבעים שינו שוב את התמונה. כלכלת השוק פתחה בפני נשים אפשרויות חדשות כיזמיות, עובדות מקצועיות וצרכניות, אך גם החלישה את המנגנונים שהבטיחו תעסוקה וביטחון סוציאלי בתקופה המאואיסטית. מעסיקים החלו להביא בחשבון את עלות חופשת הלידה והטיפול בילדים, ובשוק תחרותי חזרו אפליות שנבלמו במערכת התעסוקה הממלכתית ופערי השכר התרחבו. תרבות צרכנית חדשה הדגישה נשיות, יופי ונעורים, ולצידה חזרו תופעות שהמדינה המאואיסטית דיכאה, כמו זנות, סחר בנשים ופילגשים בלתי רשמית של גברים אמידים.

השוק העניק לנשים רבות חופש אישי וכלכלי רב יותר, ובה בעת החזיר לשיח הציבורי הבחנות מגדריות שהמהפכה ניסתה לטשטש. בעידן מאו הונהג השחרור הנשי בידי המדינה; בעידן הרפורמות השיגו נשים רבות השכלה ואוטונומיה, אך נדרשו להתמודד במידה רבה בכוחות עצמן עם כוחות השוק.

מדיניות הילד האחד

מדיניות הילד האחד, שהונהגה ב-1979 ו-1980 והוחמרה בשנות השמונים, לא הייתה אחידה. משפחות כפריות רבות הורשו להביא ילד שני אם הראשון היה בת, מיעוטים אתניים זכו להקלות, והאכיפה השתנתה לפי מחוז, תקופה ומעמד חברתי. לנשים עירוניות רבות אפשרה המדיניות להקדיש פחות שנים להיריון ולגידול ילדים ולפתח קריירה. מנגד, אכיפתה נעשתה, במיוחד בשנותיה הראשונות ובכפרים, באמצעים כוחניים, ובכללם הפלות ועיקורים בכפייה. גופן של נשים הפך לזירה המרכזית של מדיניות האוכלוסין.[20]

השילוב בין הגבלת הילודה להעדפת בנים יצר תוצאות קשות. התפשטות האולטרה־סאונד אפשרה הפלות סלקטיביות על בסיס מין העובר, אף שהמדינה אסרה עליהן, ובחלק מן האזורים תועדו נטישה והזנחה של תינוקות בנות. במפקד של 2000 עמד יחס המינים בלידה על כ-117 בנים ל-100 בנות, לעומת יחס טבעי של 103 עד 107. דמוגרפים משתמשים במושג “נשים חסרות” לתיאור הפער בין מספר הנשים בפועל לבין מספרן הצפוי באוכלוסייה. מושג זה כולל כמה תופעות נפרדות: ברירת מין לפני הלידה, תמותה עודפת של ילדות בשל הזנחה, ותת־רישום של בנות שנולדו ולא נרשמו.[21]

למדיניות הייתה גם תוצאה הפוכה. במשפחות עירוניות רבות שבהן נולדה בת יחידה, כל משאבי המשפחה הופנו אליה. בהיעדר אח שיתחרה בה על ההשקעה, הורים מימנו את חינוכה, את לימודיה באוניברסיטה ואת ראשית דרכה המקצועית, ומעמדן של הבנות, בבית הוריהן ואחר כך בבית נישואיהן, עלה. כך צמח דור גדול של נשים משכילות ושאפתניות, ובו עומד כיום הוויכוח על עתיד המשפחה הסינית.[22]

חלק שלישי: נשים בסין בת זמננו

השכלה, עבודה ותקרת הזכוכית

הפער המגדרי בחינוך החובה כמעט נעלם. ב-2024 עמד שיעור ההשתתפות נטו בבית הספר היסודי על 99.9% לבנות ולבנים כאחד, ונשים היו רוב קטן במסגרות ההשכלה הגבוהה.[23] נתון זה כולל כמה סוגי מסגרות, מאוניברסיטאות מחקר ועד מכללות מקצועיות, ואינו מלמד שנשים הן רוב בכל מוסד או בכל תחום. במקצועות ההנדסה, למשל, הן עדיין מיעוט. ובכל זאת, סין שהוציאה מתוכה רק זוכה פרס נובל אחד בתחום מדעי, הייתה זו דווקא אישה – הפרמקולוגית טו יויו (Youyou Tu), שזכתה בפרס נובל לרפואה בשנת 2015 על מיצוי הארטמיסינין (Artemisinin), ויצירת תרופה למלריה.

השכלה אינה מתורגמת אוטומטית לשוויון בשוק העבודה. נשים מיוצגות בחסר בעמדות ניהול ובדרגי קבלת ההחלטות, בחברות הממשלתיות ובמגזר העסקי כאחד. הן נתקלות באפליה בקבלה לעבודה ובקידום, שכן השאלה אם אישה נשואה ומתי היא מתכננת ללדת משפיעה על החלטות מעסיקים גם כאשר אינה נשאלת במפורש. הן מרוכזות במקצועות ששכרם נמוך יותר, ונושאות בעיקר הטיפול בבית, בילדים ובהורים המזדקנים. המעבר ממדיניות הילד האחד למדיניות המעודדת שניים ושלושה ילדים החריף את הבעיה: ככל שהמדינה מעודדת ילודה, כך מעסיקים עלולים לראות באישה צעירה סיכון של כמה חופשות לידה.

הנחיות ממשלתיות ותיקוני חקיקה אוסרים על מעסיקים לפרסם מודעות דרושים המעדיפות גברים, לשאול מועמדות על תוכניות נישואים ולידה או לדרוש בדיקות היריון. חוק הגנת הזכויות והאינטרסים של נשים, שתוקן ב-2022 ונכנס לתוקף ב-2023, קובע שוויון בין המינים בתחומי חיים רבים ומרחיב את ההגנות בעבודה, ברכוש, בנישואים ובמשפחה. משפטניות ופעילות משתמשות בסעיפים אלה כבסיס לתביעות ולסינגור, אף שהאכיפה חלקית.[24]

יזמות, מסחר מקוון ושידור חי

מול החסמים בשוק העבודה הפורמלי פנו נשים רבות ליזמות. פלטפורמות מסחר מקוון כמו טאובאו (Taobao) הפכו לערוץ מרכזי של עסקים בבעלות נשים, ולפי נתונים שפרסמה קבוצת עליבאבא, חלק ניכר מן החנויות בפלטפורמה מנוהל בידי נשים.[25] האנונימיות היחסית של הרשת מפחיתה הטיות מגדריות, העבודה מהבית מאפשרת גמישות בשעות, וסין נמנית עם המדינות שבהן נמצא חלק ניכר מן הנשים המיליארדריות בעולם שהקימו את עסקיהן בעצמן. בעשור האחרון הצטרף לכך המסחר בשידור חי (livestreaming e-commerce). ב-דואויין (Douyin), פלטפורמת הסרטונים הקצרים של בייטדאנס לשוק הסיני, ובטאובאו-לייב מציגות מנחות צעירות מוצרים בשידור ישיר לקהל של מאות אלפים ולעיתים מיליונים. התחום יצר מסלול מהיר לעצמאות כלכלית שאינו עובר דרך הארגונים המסורתיים, וגם נשים כפריות מוכרות בו תוצרת חקלאית ומלאכת יד מכפריהן.

לעצמאות הזו יש מחיר. היזמיות והמנחות תלויות בפלטפורמות, באלגוריתמים ובקהל, ושעות העבודה ארוכות, לעיתים עד שעות הלילה. כלכלת ה-וואנגהונג (wanghong), כלכלת ידועני הרשת, נשענת על תביעות מראה נוקשות: עור בהיר, פנים צרות, גוף רזה ומראה צעיר, ומסננים דיגיטליים, ניתוחים פלסטיים ודיאטות הפכו לחלק מכלי העבודה. גם הצלחה גדולה אינה מבטיחה יציבות. המנחה הנודעת ויה (Viya, הואנג ווי), שמכרה בערבים בודדים סחורה בשווי מיליארדי יואן, נקנסה בסוף 2021 בכ-1.3 מיליארד יואן בגין העלמת מס ונעלמה מן הפלטפורמות.[26] השוק פותח בפני נשים דלתות שהמוסדות סגרו, ובה בעת מחזיר אותן אל הגוף והמראה כמקור ערכן.

כפר ועיר

הפער בין העיר לכפר יוצר במידה רבה שני מסלולי חיים שונים. בעיר הובילה מדיניות הילד האחד לריכוז המשאבים בבת היחידה. בכפר נותרה העדפת הבנים מושרשת יותר, משאבי המשפחה הופנו קודם לבנים, והאפשרות לילד שני לא ביטלה את התחרות בין האחים.

רפורמות שהחלו ב-1984 הקלו על תנועת תושבי הכפר, ומיליוני צעירות כפריות היגרו לאזורי התעשייה בחופי סין כדי לעבוד במפעלים ובשירותים. הן כונו דאגונגמיי (dagongmei), “נערות מהגרות עובדות”. מאחר שמשפחות כפריות נטו להשאיר את הבנים בלימודים, היו אלו לעיתים קרובות הבנות שנשלחו לפרנס את המשפחה ולממן את לימודי אחיהן. ההגירה התנהלה בצל מערכת רישום התושבות, ההוקואו (hukou).[27] הרישום הכפרי הגביל את גישתן של הפועלות המהגרות לשירותי בריאות, לחינוך לילדיהן, לדיור ולהטבות סוציאליות בעיר, והיקף ההגבלה השתנה לפי המקום והתקופה. מעסיקים העדיפו צעירות רווקות, שנחשבו זריזות, מסוגלות לעבוד שעות ארוכות ופחות מודעות לזכויותיהן, ובמקרים מסוימים דרשו מהן להתחייב שלא להינשא או להרות בתקופת העסקתן. ההגירה העניקה להן עצמאות כלכלית ופתחה בפניהן עולם רחב יותר, אך גם חשפה אותן לניצול ולסחר בבני אדם.

בכפר, הקרקע החקלאית היא בבעלות קולקטיבית, ומשקי הבית מקבלים זכויות שימוש ועיבוד וחלק בהכנסות מן הקרקע. הזכויות רשומות בדרך כלל על שם משק הבית, שבראשו עומד לרוב גבר. החוק אוסר לפגוע בזכויותיהן של נשים בשל נישואים, גירושים או התאלמנות.[28] בפועל, אישה הנישאת לבן כפר אחר מאבדת לא פעם את זכויותיה בכפר מוצאה בלי לקבל זכויות שוות בכפר החדש, ומצב דומה נוצר לעיתים לאחר גירושים. מנהג מחיר הכלה (caili) אף התחזק באזורים כפריים, במידה רבה בשל המחסור בנשים, בעוד שבערים הוא הצטמצם.

בעיר, נשים נהנות מגישה ישירה להכנסה ולבעלות על דירות, וזכויותיהן בירושה וברכוש המשותף מעוגנות בחוק. גם כאן יש פער בין החוק לנוהג: לא פעם רוכשים הורי החתן את דירת הזוג ורושמים אותה על שמו, וכך נחלש מעמדה הכלכלי של האישה אם הנישואים מתפרקים.

חוסר האיזון המגדרי וסחר בנשים

עודף הגברים שנוצר מן השילוב בין העדפת בנים להגבלת ילודה החריף את הקושי להינשא, במיוחד בקרב גברים עניים באזורים כפריים. גברים אלה מכונים בסינית גואנגגון (guanggun), “ענפים חשופים”, ענפים שלא יישאו פרי בעץ המשפחה. אין להסיק ממספר הגברים העודפים כמה מהם יישארו בהכרח רווקים, אך הלחץ המחסור בכלות הזין שוק של חטיפה וסחר בנשים. התופעה איננה חדשה: כבר בשנות השמונים והתשעים, עם פתיחת הכלכלה והתרופפות הפיקוח על תנועת האוכלוסין, נחטפו או פותו עשרות אלפי צעירות ממחוזות עניים בדרום־מערב סין. לרבות מהן הובטחה עבודה בעיר ובפועל נמכרו לכפרים נידחים בצפון ובמרכז הארץ. הקונים היו לרוב גברים עניים שלא הצליחו לשלם את מחיר הכלה המקובל, ולעיתים קרובות השתתפו משפחותיהם והכפר כולו בשמירה על האישה ובמניעת בריחתה. הסרט “ההר העיוור” (Blind Mountain) של הבמאי לי יאנג מ-2007 תיאר מציאות זו, ובסין עצמה הוגבלה הקרנתו.[29]

בעשורים האחרונים התרחב הסחר אל מעבר לגבולות. נשים מווייטנאם, מלאוס, מקמבודיה וממיאנמר, ובהן נשים מבני הקאצ’ין שנמלטו מאזורי הלחימה בצפון מיאנמר, נמכרות לסין דרך מתווכים. לעיתים קרובות מבטיחים להן עבודה או נישואים מרצון. נשים מצפון קוריאה שנמלטות לסין נופלות לא פעם בידי סוחרים, ומצבן פגיע במיוחד משום שגילוין עלול להוביל לגירושן חזרה. נשים שנסחרו נכלאות לעיתים קרובות, תעודותיהן נלקחות מהן והן נאלצות ללדת. במקרים רבים הן משתחררות רק לאחר שילדו, כשהן כבר קשורות לילדיהן ואינן יכולות או רוצות לעזוב.[30]

בתחילת 2022, הופץ ברשת סרטון של אישה שנמצאה כבולה בשרשרת לקיר בבקתה בחצר ביתה. הרשויות המקומיות טענו תחילה שהיא נשואה כחוק ושאין מדובר בסחר. בתוך שבועות פרסמו ארבע הודעות רשמיות, שסתרו זו את זו בשאלת זהותה ומוצאה. הסתירות עוררו גל מחאה ציבורי שלא היה כמותו ברשתות החברתיות הסיניות שנים רבות. מאות מיליוני משתמשים עקבו אחר הפרשה, ובוגרי אוניברסיטאות שלחו עצומות בדרישה לשקיפות.[31] רק בסוף פברואר פרסמה ממשלת ג’יאנגסו דוח חקירה. לפי הדוח, האישה היא ש’יאו חואמיי (Xiao Huamei) מפרובינציית יונ’נאן, שנחטפה ונמכרה ב-1998 כשהייתה נערה. היא נמכרה שלוש פעמים בין סוחרי נשים שונים תמורת סכומים זעומים (כמה מאות דולרים בכל פעם). בסופו של דבר היא נרכשה על ידי גבר מקומי ואביו. “בעלה” כלא אותה, מנע ממנה תנאים בסיסיים כמו מים וחשמל, ואילץ אותה ללדת לו שמונה ילדים. במהלך השנים מצבה הנפשי הידרדר והיא אובחנה עם סכיזופרניה. בעקבות הדוח נענשו 17 פקידים. באפריל 2023 נגזרו על בעלה תשע שנות מאסר, וחמישה סוחרי נשים שהיו מעורבים בחטיפתה ומכירתה לאורך השנים נשלחו לתקופות מאסר של בין 8 ל-13 שנים. הפרשה חשפה פער בחוק הפלילי עצמו. לפי סעיף 240, סוחר בנשים צפוי לעונש של חמש עד עשר שנות מאסר, ובמקרים חמורים אף לעונש מוות. לעומת זאת, סעיף 241 קובע למי שקונה אישה שנחטפה עונש מרבי של שלוש שנים בלבד. משפטנים ופעילות טענו שהפער הזה משקף את התפיסה הוותיקה של קניית כלה כעבירה קלה, כמעט עניין משפחתי, ודרשו להחמיר את העונש על הקונים. בינתיים לא תוקן הסעיף. המדינה הגדירה סחר בנשים עבירה חמורה כבר בשנות החמישים, וב-2021 פרסמה תוכנית פעולה לאומית נגד חטיפה וסחר בבני אדם לשנים 2021 עד 2030.[32]

בעקבות פרשת ש’יאו חואמיי הוכנסה לחוק הגנת זכויות הנשים חובה על הרשויות המקומיות לדווח למשטרה ללא דיחוי על כל חשד לחטיפה או לסחר בנשים, ונערכה סריקה ארצית לאיתור נשים וילדים שנסחרו. הפרשה חשפה גם את גבולות המערכת: טיוח מקומי, פעולה רק תחת לחץ ציבורי והתנכלות למתנדבות שניסו לחקור את המקרה. שתי צעירות שנסעו לכפר כדי לבקר את האישה נעצרו. היא עצמה לא נשמעה בפומבי מעולם, וגורלה נותר עלום. הפרשה חשפה גם את גבולות המערכת: טיוח מקומי, פעולה רק תחת לחץ ציבורי, והתנכלות למתנדבות שניסו לחקור את המקרה, עד כדי מעצרן.[33]

נישואים, רווקות ולחץ חברתי

גיל הנישואים בסין עולה, ומספר הצעירים שאינם ממהרים להינשא גדל. נשים עירוניות משכילות דוחות נישואים כדי ללמוד ולבנות קריירה. במשך שנים השתמש השיח הציבורי במונח שנגנו (sheng nü), הנשים שנשארו, לתיאור נשים משכילות שלא נישאו עד סוף שנות העשרים לחייהן. ב-2007 הוסיף אותו משרד החינוך ללקסיקון הרשמי, והתאחדות הנשים הממלכתית הפיצה מאמרים שייחסו את רווקותן לציפיות גבוהות מדי.[34] המונח חושף סתירה: החברה מעודדת נשים להצטיין בלימודים ובעבודה, אך מתייחסת לאישה שהצלחתה המקצועית דוחה את הנישואים כמי שהחמיצה את תפקידה החברתי. בעיני רבים, ובמיוחד בעיני דור ההורים, הנישואים הם עדיין חובה. ביטוי מוחשי לכך הם שווקי השידוכים בפארקים של שנגחאי ובייג’ינג, שבהם הורים תולים דפים ובהם נתוני ילדיהם: גיל, השכלה, הכנסה וגובה.

הסוציולוגית סנדי טו (Sandy To) ראיינה חמישים נשים מקצועיות שלא נישאו.[35] רוב המרואיינות רצו להינשא, והקושי נבע במידה רבה מכך שגברים חשו מאוימים מהצלחתן או ציפו שיצמצמו את עבודתן. טו תיארה כמה דרכי התמודדות: חיפוש בן זוג במעמד גבוה עוד יותר או הצנעת ההישגים, בחירה מכוונת בבן זוג במעמד נמוך יותר, ניסיון להתאים את עצמן למסלול הנורמטיבי, ובקבוצה קטנה גם ויתור על חובת הנישואים. מחקר איכותני זה מאיר את חוויותיהן של נשים מקצועיות עירוניות, ואין להציג את ממצאיו כמייצגים את כלל הנשים בסין.

נשים רבות דוחות גם את האימהות, בשל מחירי הדיור, שעות העבודה הארוכות, עלויות החינוך והציפייה שהאם תישא בעיקר הטיפול בילדים. לפי הערכות של מכוני מחקר דמוגרפיים, סין היא מן המדינות היקרות בעולם לגידול ילד ביחס להכנסה לנפש.[36] עבור נשים רבות הבעיה אינה בהכרח היעדר רצון בילדים, אלא המחיר המקצועי והאישי של האימהות.

חוקי הנישואים והגירושים

חוק הנישואים של 1980 שמר על האיסורים שנקבעו ב-1950. הוא העלה את גיל הנישואים המינימלי ל-22 לגברים ול-20 לנשים, ולראשונה שילב בחוק את חובת תכנון המשפחה. הוא קבע כי בני הזוג רשאים לבחור אם האישה תצטרף למשפחת הבעל או הבעל למשפחת האישה, הכרה סמלית בכך שהמשפחה אינה חייבת להיות פטרילוקלית. על פי סעיף 10 “לבעל ולאישה תהיה הזכות להשתמש בשם משפחתם” ועל פי סעיף 16 ילדים רשאים לאמץ את שם המשפחה של אביהם או של אמם”. מכך עולה בפועל שהמשפחה גם אינה חייבת להיות פטרילינאלית.[37] החידוש החשוב ביותר היה ההכרה בהתמוטטות החיבה ההדדית כעילה לגירושים. עילה זו פתחה את הדרך לעלייה מתמשכת בשיעורי הגירושים, שגברה ככל שגדלה עצמאותן הכלכלית של נשים.

תיקון 2001 נועד להתמודד עם תוצאות רפורמות השוק. הוא החמיר את המאבק בביגמיה ובקשרים של נשים שניות, קבע כי צד שהסתיר רכוש משותף ייענש בעת חלוקתו, ואפשר לצד הנפגע לתבוע פיצויים במקרים של אלימות במשפחה, ביגמיה, מגורים משותפים בלתי חוקיים או נטישה. תקנות רישום הנישואים של 2003 פישטו את ההליך. בני זוג לא נדרשו עוד לאישור ממקום העבודה או מן הוועד השכונתי כדי להינשא או להתגרש.

הקודקס האזרחי (minfadian) אושר ב-2020 ונכנס לתוקף ב-2021. הוא איחד את דיני המשפחה בספר נפרד, הגדיר נישואים כאיחוד בין גבר לאישה והציב כמטרה משפחה הרמונית. בתגובה לחששות מהתפוררות המשפחה הנהיג הקודקס תקופת צינון בגירושים בהסכמה. ההליך בנוי משני שלבים. לאחר הגשת הבקשה לרשות הרישום חלה תקופת צינון בת 30 יום, ובמהלכה רשאי כל אחד מבני הזוג לחזור בו. בתום התקופה עליהם להתייצב שוב, יחד, בתוך 30 יום נוספים. אם לא התייצבו, הבקשה מבוטלת.[38]

תקופת הצינון חלה רק על גירושים בהסכמה ברשות הרישום. תביעת גירושים בבית משפט אינה כפופה לה. לכן, אישה הנתונה לאלימות יכולה להגיש תביעה לבית המשפט ולעקוף את ההמתנה המנהלית. המדינה הציגה את ההסדר כאמצעי למניעת גירושים אימפולסיביים. ערב כניסתו לתוקף מיהרו זוגות רבים להשלים את ההליך, ולאחר מכן ירד בחדות מספר הגירושים שנרשמו מנהלית. קשה לבודד את השפעת התקנה מהשפעת מגפת הקורונה ומשינויים אחרים, ויש להבחין בין גירושים ברשות הרישום לבין כלל הגירושים, שחלקם מתנהלים בבתי המשפט. ברשתות החברתיות עורר ההסדר זעם רב. מבקריו טוענים כי הוא מקשה במיוחד על נשים המבקשות לצאת ממערכות יחסים פוגעניות, ומקרי אלימות שאירעו בתקופות ההמתנה חיזקו את החשש.

בבית המשפט מתנהלים גירושים שאין עליהם הסכמה או שכרוכים בסכסוך. החוק מונה במפורש אלימות במשפחה כעילה לגירושים, ובית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים לצד שאינו אשם במקרי אלימות, ביגמיה או נטישה. גם חלוקת הרכוש אינה אוטומטית. הרכוש שנצבר במהלך הנישואים הוא ככלל רכוש משותף, אך יש לכך חריגים, כמו מתנות וירושות שיועדו לאחד מבני הזוג. לפי סעיף 1087 לקודקס, הרכוש מחולק בהסכמה, ובהיעדרה מכריע בית המשפט תוך התחשבות בנסיבות ובזכויות הילדים, האישה והצד שאינו אשם. סעיף 1088 מאפשר לבן זוג שנשא בנטל עודף בגידול הילדים, בטיפול בקשישים או בסיוע לעבודת בן הזוג לתבוע פיצוי בעת הגירושים. זו הכרה משפטית חשובה בעבודת הטיפול הבלתי מתוגמלת, שרובה מוטלת על נשים.[39] בעניין משמורת הילדים מכריעים בתי המשפט לפי טובת הילד. מחקרים על פסיקת בתי המשפט הראו כי שופטים נוטים לדחות תביעות גירושים ראשונות כדי לשמור על הנישואים, גם כאשר הוצגו טענות לאלימות.[40]

שיעור הגירושין בסין עומד על כ-0.28% עד 0.33% מהאוכלוסייה הכללית בשנה (כ-2.8 עד 3.3 גירושין לכל אלף תושבים), כאשר היחס בין הגירושין לנישואין במדינה עומד על למעלה מ-50%. לפי נתונים עדכניים ל-2024, על כל 100 נישואין בסין מתרחשים כמעט 58 גירושין (כ-58.14%). לאחר תקופת ירידה מסוימת בעקבות תקופת הקורונה והכנסת חוק “תקופת הרגיעה” (המחייבת המתנה של 30 יום לפני אישור הגירושין), מספר הגירושין בסין חזר לעלות בשנים 2024–2025, עם כמעט 2.6 עד 2.7 מיליון זוגות מתגרשים בשנה. על פי נתונים משפטיים ורשמיים, כ-70% מבקשות הגירושין המוגשות לבתי המשפט בסין הן ביוזמת נשים.[41]

אלימות במשפחה והטרדה מינית

במשך שנים נתפסה אלימות במשפחה כעניין פרטי. תיקון לחוק זכויות הנשים מ-2005 אסר אותה במפורש, וב-2015 נחקק חוק ייעודי נגד אלימות במשפחה, שנכנס לתוקף ב-2016 והנהיג צווי הגנה. הקודקס האזרחי אוסר אותה גם הוא, וב-2022 פרסם בית המשפט העליון הנחיות שהרחיבו את הגדרתה כך שתכלול גם הטרדה, מעקב והתעללות מילולית, והקלו על נפגעות לקבל צווי הגנה באמצעות הורדת רף הראיות.[42]

גם הטרדה מינית זכתה בהדרגה להכרה משפטית וציבורית, וחוק זכויות הנשים המעודכן מתייחס אליה במפורש. תנועת MeToo הגיעה לסין ב-2018, בעיקר דרך אוניברסיטאות ורשתות חברתיות. נשים פרסמו עדויות נגד מרצים, אנשי תקשורת ודמויות ציבוריות, ונפתח מרחב חדש לשיחה על יחסי כוח. ביוני 2022 תועדה במצלמות אבטחה תקיפה אכזרית של קבוצת נשים במסעדה בעיר טנגשאן (Tangshan), לאחר שאחת מהן דחתה הטרדה. גורמים רשמיים הציגו את האירוע כבעיה של סדר ציבורי ופשיעה מאורגנת, ואילו פעילות פמיניסטיות ראו בו ביטוי לאלימות מגדרית יומיומית. הוויכוח על עצם ההגדרה היה פוליטי.

המדינה והפמיניזם

הממשל הסיני מנתב את העיסוק בזכויות נשים בעיקר דרך פמיניזם ממלכתי, שבמרכזו התאחדות הנשים של כל סין (All-China Women’s Federation, ACWF). ההתאחדות נוסדה ב-1949 והיא אחד מארגוני ההמונים הפועלים תחת הנהגת המפלגה. היא משמשת צינור להעברת מדיניות המפלגה אל הנשים וערוץ מבוקר לייצוג צורכיהן כלפי מעלה. ברמת השטח היא מפעילה בתי נשים ומועצות נשים בשכונות ובכפרים ומובילה תוכניות לעידוד תעסוקה, יזמות והכשרה. ברמה הלאומית היא משתתפת בעיצוב חקיקה הנוגעת לנשים ולמשפחה, וברמה הבינלאומית היא מקיימת קשרים עם ארגוני נשים ועם סוכנויות האומות המאוחדות ומפעילה תוכניות הכשרה לנשים במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות היא גם הצינור המרכזי של השיח על ערכי המשפחה ועל התפקיד הכפול של האישה, בעבודה ובבית.

להתאחדות מעמד ממסדי דומיננטי בייצוג נשים, וארגונים ופעילות שמחוץ לה נתקלים בחשדנות. המבנה הפוליטי בסין אינו מעודד התארגנות חברתית עצמאית, וכל פעילות פמיניסטית נדרשת לפעול בתוך הגבולות שהמדינה מגדירה. נקודת מפנה הייתה מעצרן של חמש פעילות פמיניסטיות במרס 2015, ערב יום האישה הבינלאומי, לאחר שתכננו לחלק מדבקות נגד הטרדה מינית בתחבורה הציבורית. מאז נסגרו ארגונים לא ממשלתיים שעסקו בזכויות נשים, חשבונות פמיניסטיים ברשתות החברתיות נחסמו ופעילות נעצרו.[43] גורמים לאומניים ותומכי ממשל מתייגים פמיניזם עצמאי כהשפעה מערבית. חלק ניכר מן הפעילות הציבורית מתנהל ברשת, שם פיתחו המשתמשות שפה של כינויים, סמלים ואימוג’ים כדי לעקוף את הצנזורה, והוא נשען במידה רבה על החוק עצמו כבסיס לגיטימי לתביעות.

נשים בפוליטיקה

נשים נוכחות במוסדות המפלגה, בממשל המקומי ובקונגרסים, אך שיעורן קטן ככל שעולים בהיררכיה. בתקופת מאו נקבעו מכסות לשילוב נשים בגופי המפלגה, ונשים מעטות הגיעו לצמרת. בתקופת מהפכת התרבות קודמו פועלות כמו וו גווייש’יאן (Wu Guixian), שהפכה לסגנית ראש הממשלה, ולי סוון (Li Suwen), וג’יאנג צ’ינג (Jiang Qing), אשתו הרביעית של מאו, הייתה מן הדמויות החזקות במדינה עד נפילתה ב-1976. כוחה נבע מקרבתה למאו, ולא ממסלול מוסדי שנפתח לנשים.

כיום, ברמה המקומית מהוות נשים כשליש מן הצירים בקונגרסים העממיים של הנפות והעיירות ורוב חברי ועדי השכונות. בקונגרס העממי הלאומי היו נשים ב-2023 כ-26.5% מן הצירים. סין, שדורגה ב-1997 במקום ה-16 בעולם בייצוג נשים בפרלמנט לפי האיגוד הבין־פרלמנטרי, ירדה מאז לסביבות המקום ה-50, בעיקר משום שמדינות אחרות התקדמו מהר יותר. בצמרת הפער חריף. הוועדה המתמדת של הפוליטביורו מעולם לא כללה אישה, ומאז הקונגרס העשרים של המפלגה באוקטובר 2022 אין אישה גם בפוליטביורו בן 24 החברים, לראשונה מזה כרבע מאה. גם בממשלה המרכזית מכהנות נשים ספורות.[44]

סין אינה דמוקרטיה אלקטורלית, והדרך לצמרת עוברת בתוך מנגנון המפלגה, בשרשרת ארוכה של מינויים. נשים מתקשות להיכנס למסלול זה, בין היתר משום שגיל הפרישה המוקדם שנקבע להן בשירות הציבורי קיצר את הקריירה שלהן ביחס לגברים. ועדת האומות המאוחדות לביעור אפליה נגד נשים (CEDAW) הכירה ב-2023 בהתקדמות המשפטית והחברתית, אך הצביעה על פערים שנותרו בייצוג נשים בקבלת החלטות.[45] בדוח פער המגדר העולמי של הפורום הכלכלי העולמי לשנת 2026 דורגה סין במקום ה-96 מתוך 145, לעומת המקום ה-69 ב-2012. דירוג יחסי כזה מושפע גם מהתקדמותן של מדינות אחרות ומן המשקל שהמדד נותן לייצוג פוליטי וליחס המגדרים בלידה, ואין בו לבדו עדות לשיפור או להידרדרות בכל התחומים.[46]

ש’י ג’ינפינג, ערכי המשפחה ועידוד הילודה

תקופת שלטונו של ש’י ג’ינפינג אינה מבטלת את הישגי המהפכה בתחום זכויות הנשים. המדינה ממשיכה להגדיר שוויון מגדרי כמדיניות יסוד לאומית, וחוק זכויות הנשים המעודכן קובע שנשים וגברים זכאים לשוויון בחיים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים, החברתיים והמשפחתיים. לצד שיח השוויון מתחזק שיח של משפחה, הרמוניה וערכי משפחה. ש’י הדגיש את התפקיד הייחודי של נשים בחיי המשפחה וקרא להן להיות רעיות טובות ואימהות טובות ולטפח תרבות חדשה של נישואים וילודה. שינוי זה קשור למשבר הדמוגרפי: לאחר עשרות שנים שבהן ביקשה המדינה מנשים ללדת פחות, היא מבקשת כיום להעלות את הילודה.

המדינה פועלת בכמה מישורים. ב-2016 הוחלפה מדיניות הילד האחד במדיניות שני ילדים, ותיקון חוק האוכלוסין ותכנון המשפחה ב-2021 התיר שלושה ילדים וביטל את אגרת החריגה מן המכסה ואת הסנקציות הנלוות לה. נוסח החוק עדיין מתייחס למספר הילדים המותר, אך האכיפה והמדיניות התהפכו מהגבלה לעידוד.[47]

לפרק הפתיחה של חוק זכויות הנשים הוסף סעיף המורה לנשים לכבד את חוקי המדינה, את המוסר החברתי, את האתיקה המקצועית ואת ערכי המשפחה, והחוק לקידום חינוך משפחתי מ-2021 הדגיש את המשפחה כיחידת היסוד של החברה. הנחיות ממשלתיות קראו לצמצם הפלות שאינן נחוצות מבחינה רפואית.

במישור הכלכלי, ממשלות מקומיות הציעו מענקי לידה, הטבות מס וסבסוד דיור וחינוך, וב-2025 הונהגה קצבה ארצית בסיסית של 3,600 יואן לשנה לכל ילד זכאי שטרם מלאו לו שלוש, והתוכנית נמשכה ב-2026.[48] כשמשווים סכום זה לעלות גידול ילד בערים הגדולות, ניכר המרחק בין התמיכה הכספית לבין העלויות והאחריות המוטלות על ההורים. במישור המנהלי, ועדות תכנון המשפחה המקומיות, שבעבר אכפו את הגבלת הילודה, מופעלות כעת לעידודה. דווח על פקידים מקומיים שפנו לנשים בשיחות טלפון ובהודעות כדי לברר את תוכניותיהן להינשא וללדת, ולעיתים אף פרטים על מחזורן החודשי.

בתקופת מאו ביקשה המדינה להוציא את האישה מן הבית אל הייצור הסוציאליסטי; כיום היא זקוקה לה כעובדת משכילה וגם כאם. אולם הדור שאליו פונה המדינה משכיל יותר, עירוני יותר ומחובר יותר לעולם מדורות קודמים, ורבות מנשותיו הן אותן בנות יחידות שמדיניות הילד האחד הפכה למוקד ההשקעה של משפחותיהן. עבור אישה שהשקיעה שנים בהשכלה ובקריירה, ההחלטה להביא שניים או שלושה ילדים כרוכה במחיר שאינו מתחלק בהכרח באופן שווה עם בן זוגה.

לצד מחאה ציבורית ופעילות משפטית, יש המפרשים גם את דחיית הנישואים וההורות כצורה של התנגדות. ברשתות החברתיות נשמעים ספקנות ולעג כלפי הקמפיינים הממשלתיים, ופניות הפקידים לבירור תכניות היריון עוררו זעם. עם זאת, לא כל דחיית לידה היא מחאה. היא עשויה לנבוע מאילוצים כלכליים, מהעדפה אישית או משילוב ביניהם, ויש להבחין בין ההתנהגות הנמדדת לבין המשמעות הפוליטית שחוקרים מייחסים לה.

התופעה משתלבת בתחושת מיצוי רחבה בקרב הדור הצעיר, גברים ונשים כאחד. ב-2021 התפשט ברשת הביטוי “טאנגפינג” (躺平, tangping), שהוראתו “לשכב שטוח”, שפירושו סירוב מכוון להשתתף במרוץ אחר קריירה תובענית, דירה יקרה, נישואים וילדים. לצידו רווח הביטוי באילאן (摆烂, bailan), “להניח לדברים להירקב”, ויתור מודע על מאמץ שנראה חסר תוחלת. שניהם צמחו מתוך ביקורת על ניי־ג’ואן (内卷, neijuan), תחרות אינסופית שבה כולם עובדים יותר כדי להישאר באותו מקום, שסמלה המובהק הוא תרבות ה-996 בחברות הטכנולוגיה, עבודה מתשע בבוקר עד תשע בערב שישה ימים בשבוע. ההאטה הכלכלית חיזקה את התחושה: אבטלת הצעירים בערים עלתה ב-2023 מעל 20%, והרשויות הפסיקו לפרסם את הנתון לזמן מה.[49] הממשל גינה את הטאנגפינג, והצנזורה הגבילה את הדיון בו. הלחצים הכלכליים והמשפחתיים פועלים על שני המגדרים, אך חלוקת עבודת הטיפול יוצרת עבור נשים עלויות נוספות, ובראשן מחיר האימהות. ברשת רווחה סיסמה שלפיה מי שאינה נישאת ואינה יולדת שומרת על ביטחונה, והיא חיברה בין החשש מאלימות, מהפסד כלכלי בגירושים ומאובדן הקריירה לבין דחיית הנישואים.

למגמות אלה השלכות ארוכות טווח גם על מערכות הרווחה. בסין, הזכאות לפנסיה ולביטוח סוציאלי קשורה במידה רבה לתעסוקה האישית ולא למעמדו של בן הזוג, ולכן נשים עירוניות שואפות לשמור על רציפות תעסוקתית. בינואר 2025 החלה העלאה הדרגתית של גיל הפרישה, שנועדה להביא לאורך 15 שנה את גיל הפרישה של גברים מ-60 ל-63, ואת גיל הפרישה של נשים מ-50 ל-55 בקטגוריה אחת ומ-55 ל-58 בקטגוריה השנייה.[50] ההעלאה מאריכה את הקריירה של נשים, אך היא מתנגשת בהסתמכות המשפחות על עבודת הסבתות. במשך עשורים אפשרו סבתות שפרשו מוקדם לאמהות צעירות לצאת לעבודה בכך שגידלו את הנכדים. כשהן נשארות בשוק העבודה זמן רב יותר, ובמקביל צפויות לטפל גם בהוריהן המזדקנים, מקבל הנטל הכפול של תקופת מאו צורה דמוגרפית חדשה.

סיכום

תולדות הנשים בסין אינן מסלול ישר מכפיפות לחירות. בסין הקיסרית הוגדרו נשים בעיקר באמצעות מקומן בשושלת, אך החזיקו גם במוקדי כוח, ברכוש ובעבודה יצרנית. המודרניזציה הפכה את שחרורן לסמל לאומי, והן עצמן היו שותפות למאבק. הקומוניזם העניק להן שוויון משפטי ושילב אותן בעבודה הציבורית בלי לבטל את הנטל הכפול. הרפורמות הכלכליות פתחו הזדמנויות והחזירו הבחנות מגדריות, ומדיניות הילד האחד העצימה בנות יחידות בערים והחריפה את העדפת הבנים. כעת, מול ילודה נמוכה והזדקנות, חוזרת המשפחה למרכז השיח. בכל אחת מן התקופות היו חייהן של נשים מגוונים בהרבה מן הדגם שהאידאולוגיה ביקשה לקבוע.

המקרה הסיני מתבהר כשמניחים אותו לצד רוסיה, המדינה שהקדימה אותו בניסוי הקומוניסטי. ברית המועצות הייתה הראשונה שהכריזה על שחרור האישה כמטרה ממלכתית. היא העניקה לנשים זכות בחירה ב-1917, התירה הפלות ב-1920 והוציאה מיליוני נשים לעבודה בתעשייה.[51] סין המאואיסטית העתיקה במידה רבה את הדגם הזה, ועמו גם את מגבלותיו. גם בברית המועצות נוספה העבודה בשכר על עבודות הבית, וגם שם נותרה הצמרת הפוליטית גברית כמעט לחלוטין. גם התנודות דומות: כבר ב-1936 אסר סטלין את ההפלות כדי להעלות את הילודה, ולאחר נפילת הקומוניזם חזרו ברוסיה, כמו בסין של הרפורמות, אפליה בשוק העבודה ותרבות צרכנית שהדגישה מראה ונשיות.

בעשור האחרון הקווים מתקרבים עוד יותר. רוסיה של פוטין, כמו סין של ש’י, מציבה את ערכי המשפחה המסורתיים במרכז האידאולוגיה הלאומית ומתמודדת עם ירידה חדה בילודה. ב-2017 הפכה רוסיה תקיפה ראשונה בתוך המשפחה שלא גרמה לחבלה חמורה מעבירה פלילית לעבירה מנהלית.[52] ב-2024 אסרה בחוק את מה שהגדירה תעמולה לוויתור על ילדים.[53] במקביל הוגבלו ההפלות במרפאות פרטיות בכמה אזורים.

ההבדל בין המדינות מלמד דווקא על סין. בחקיקה בסין לא חלה נסיגה גלויה: חוק זכויות הנשים הורחב, האלימות במשפחה הוגדרה מחדש והגנות התעסוקה חוזקו. הלחץ על נשים מופעל בעיקר באמצעות שיח, תמריצים ופיקוח מנהלי. בשתי המדינות נשים משכילות ועירוניות מגיבות לקריאה ללדת בהיסוס ובדחייה. בשתיהן מתברר שקשה להחזיר לבית דור שהמדינה עצמה חינכה לצאת ממנו.

גם ההשוואה לשכנות באסיה המזרחית מאירה את סין מזווית אחרת. יפן, טאיוואן, סינגפור ודרום קוריאה חולקות עם סין את המורשת הקונפוציאנית של המשפחה הפטרילינאלית, אך עברו מודרניזציה קפיטליסטית בלי מהפכה קומוניסטית. ביפן ובקוריאה נשים משכילות לא פחות, אך שיעור השתתפותן בעבודה הציבורית היה נמוך יותר במשך עשורים. רבות עזבו את שוק העבודה עם הנישואים או הלידה, וחזרו אליו לאחר שהילדים גדלו. בסין, לעומת זאת, הותירה המורשת המאואיסטית נורמה של עבודה נשית במשרה מלאה, ומערכת פנסיה הנשענת על התעסוקה האישית מחזקת אותה.

מנגד, קוריאה, טאיוואן ויפן מקדימות את סין במשבר הדמוגרפי. שיעור הפריון בטאיוואן הוא הנמוך בעולם עם 0.695 ילדים לאישה. בדרום קוריאה צנח שיעור הילודה ב-2023 לשפל של 0.72 ילדים לאישה, הנמוך בעולם, ועלה מאז במתינות ל-0.80 ב-2025.[54] שם צמחה תנועת 4B, שקראה לנשים לוותר על נישואים, על לידה ועל זוגיות עם גברים, מתוך מחאה מפורשת על חלוקת העבודה המגדרית. בסין הדחייה מתבטאת בעיקר בסירוב פרטי ובביטויי רשת כמו טאנגפינג. בקוריאה היא הפכה לעמדה פוליטית מוצהרת, והפילוג המגדרי בין צעירים לצעירות הפך לאחד מקווי השבר בפוליטיקה הקוריאנית.

בייצוג הפוליטי התמונה מגוונת עוד יותר. ביפן, שבה מיעוט קטן מחברי הפרלמנט הן נשים, נבחרה באוקטובר 2025 סנאה טאקאיצ’י לראשת הממשלה הראשונה. היא שמרנית מובהקת שאינה מזוהה עם תביעות פמיניסטיות.[55] טאיוואן חולקת עם סין שפה ומורשת תרבותית. היא בחרה ב-2016 בצאי אינג־ון לנשיאה, ונשים הן בה 41.6% מחברי הפרלמנט, אחד השיעורים הגבוהים באסיה.[56] הפער בין טאיוואן לרפובליקה העממית מלמד שהיעדר נשים בצמרת הסינית אינו תוצאה הכרחית של תרבות קונפוציאנית. במידה רבה הוא תוצאה של מבנה פוליטי שבו הדרך לשלטון עוברת במנגנון מפלגתי סגור, ולא בבחירות ובמכסות מפלגתיות.

בדוח פער המגדר העולמי לשנת 2026 דורגה סין במקום ה-96, לפני דרום קוריאה (101), יפן (117) והודו (131).[57] הדירוג מבטא את ההישגים הכלכליים והחינוכיים של נשים בסין יותר מאשר את מעמדן הפוליטי.

ההשוואה מעלה מסקנה אחת: סין אינה חריגה. היא מקרה מובהק של מתח המשותף לחברות רבות באסיה ובעולם הפוסט־סובייטי. מדינה זקוקה לנשים כעובדות וכאמהות גם יחד, ודור נשים כבר אינו מוכן לשלם לבדו את מחירם של שני התפקידים. החוק בסין מכיר היום בשוויון בין המינים, וההישגים בהשכלה ובעבודה ניכרים.

הוויכוח המרכזי מתנהל כעת סביב הזמן, הגוף והטיפול: מי יטפל בילדים ובהורים המזדקנים, מי ישלם את מחיר האימהות בקריירה, מי יחליט אם ומתי להינשא וכמה ילדים להביא לעולם. ומעל כל אלה עומדת השאלה אם המשפחה היא יחידה שהמדינה זקוקה לה, או מרחב שחבריה רשאים לעצב כרצונם.

הסיסמה “נשים נושאות מחצית השמים” הייתה מהפכנית משום שהכריזה שהאישה אינה נספח לגבר. במאה העשרים ואחת כבר אין ספק שנשים בסין מסוגלות לשאת מחצית השמים. השאלה היא מי קובע כיצד עליהן לשאת אותם.

ביבליוגרפיה

1. Bossen, Laurel, and Hill Gates. Bound Feet, Young Hands: Tracking the Demise of Footbinding in Village China. Stanford, CA: Stanford University Press, 2017. https://doi.org/10.11126/stanford/9780804799553.001.0001.
2. Bossen, Laurel, Wang Xurui, Melissa J. Brown, and Hill Gates. “Feet and Fabrication: Footbinding and Early Twentieth-Century Rural Women’s Labor in Shaanxi.” Modern China 37, no. 4 (2011): 347–383. https://doi.org/10.1177/0097700411403265.
3. Bray, Francesca. Technology and Gender: Fabrics of Power in Late Imperial China. Berkeley: University of California Press, 1997.
4. Ebrey, Patricia Buckley. The Inner Quarters: Marriage and the Lives of Chinese Women in the Sung Period. Berkeley: University of California Press, 1993.
5. He, Haoran, Sherry Xin Li, and Yuling Han. “Labor Market Discrimination against Family Responsibilities: A Correspondence Study with Policy Change in China.” Journal of Labor Economics 41, no. 2 (2023): 361–387. https://doi.org/10.1086/719966.
6. Jiang, Pei, and Wei Wang. “Tradition, Revolution and Gender: An Analysis of Wife-Initiated Divorce in North China’s Revolutionary Bases from 1941–1949.” Frontiers of History in China 11, no. 1 (2016): 66–92. https://doi.org/10.3868/s020-005-016-0004-8.
7. Ko, Dorothy. Cinderella’s Sisters: A Revisionist History of Footbinding. Berkeley: University of California Press, 2005.
8. Xu, Yuehua, Shujie Zhang, Manyuan Li, Depeng Liu, Haichuan Zhao, and Guiyao Tang. “Work–Family Interference in Urban China: Gender Discrimination and the Effects of Work–Family Balance Policies.” npj Urban Sustainability 4 (2024): Article 1. https://doi.org/10.1038/s42949-023-00137-6.
9. Zhong, Chensi, and Jennifer Wilkinson. “The Paradox of Women’s Marital Freedom: Nonlinear Individualization in Post-Reform China.” Theory and Society 54 (2025): 119–138. https://doi.org/10.1007/s11186-025-09591-w.
10. Zuo, Jiping. “Women’s Liberation and Gender Obligation Equality in Urban China: Work/Family Experiences of Married Individuals in the 1950s.” Science & Society 77, no. 1 (2013): 98–125. https://doi.org/10.1521/siso.2013.77.1.98.
11. National Bureau of Statistics of China. Statistical Monitoring Report of Outline for Women’s Development in China (2021–2030) in 2024. Beijing: National Bureau of Statistics of China, December 2025. https://www.stats.gov.cn/english/PressRelease/202512/t20251231_1962224.html.

National Bureau of Statistics of China

[1] בעוד שהמושג פטריארכלי מגדיר יחסי סמכות במשפחה הכפופים לאב, פטריליני (קו האב) עוסק בסדרי השארות (שייכות הילד לאביו), ופטרילוקאלי (מקום האב) עוסק במקום המחייה של המשפחה.

[2] מאמר זה עוסק בעיקר ברוב ההאני בסין. ישנן קבוצות כמו הנאש’י (Naxi), המוסו (Mosuo) ואחרות בהן מערכת היחסים המשפחתית שונה.

[3] DeMare, Brian James (2019). Land wars : the story of China’s agrarian revolution. Stanford, California: Stanford Uni. Press. p. 64.

[4] משרד המידע של מועצת המדינה של סין, הספר הלבן על הישגי סין בהתפתחותן הכוללת של נשים בעידן החדש, ספטמבר 2025: נשים היו ב-2024 50.76% מן הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ו-50.01% מן הסטודנטים לתארים מתקדמים. ראו גם:

National Bureau of Statistics of China, Statistical Monitoring Report of Outline for Women’s Development in China (2021-2030) in 2024, December 2025, https://www.stats.gov.cn/english/PressRelease/202512/t20251231_1962224.html

[5]הניסוח הקלאסי של שלוש הצייתנויות מופיע בפרק על לבוש האבל בספר הטקסים יי לי (Yili), וארבע המידות נידונו בהרחבה בחיבורה של בן ג’או (Ban Zhao), לקחים לנשים (Nüjie), מראשית המאה השנייה לספירה. על חשיבותה הכלכלית של עבודת הטקסטיל הנשית ראו: Francesca Bray, Technology and Gender: Fabrics of Power in Late Imperial China, Berkeley: University of California Press, 1997.

[6] Michelle T. King, Between Birth and Death: Female Infanticide in Nineteenth-Century China, Stanford: Stanford University Press, 2014.

[7] Margery Wolf, Women and the Family in Rural Taiwan, Stanford: Stanford University Press, 1972.

וולף טבעה את המושג המשפחה הרחמית (uterine family) לתיאור רשת הקשרים שבנתה אישה סביב ילדיה כבסיס לכוחה בבית בעלה.

[8] Patricia Buckley Ebrey, The Inner Quarters: Marriage and the Lives of Chinese Women in the Sung Period, Berkeley: University of California Press, 1993.

[9] Janet M. Theiss, Disgraceful Matters: The Politics of Chastity in Eighteenth-Century China, Berkeley: University of California Press, 2004; Susan Mann, Precious Records: Women in China’s Long Eighteenth Century, Stanford: Stanford University Press, 1997.

[10] Bettine Birge, Women, Property, and Confucian Reaction in Sung and Yuan China (960-1368), Cambridge: Cambridge University Press, 2002; Kathryn Bernhardt, Women and Property in China, 960-1949, Stanford: Stanford University Press, 1999.

[11] מקורותיו של כתב הנושו שנויים במחלוקת, וכן השאלה אם יש לייחסו לנשות היאו או לנשות האזור בכלל. התיעוד המוקדם השמור מתוארך לתקופת צ’ינג, והכתב הגיע לידיעת העולם האקדמי בשנות השמונים של המאה העשרים.

[12] N. Harry Rothschild, Wu Zhao: China’s Only Woman Emperor, New York: Pearson Longman, 2008.

[13] Dorothy Ko, Cinderella’s Sisters: A Revisionist History of Footbinding, Berkeley: University of California Press, 2005; Laurel Bossen and Hill Gates, Bound Feet, Young Hands: Tracking the Demise of Footbinding in Village China, Stanford: Stanford University Press, 2017.

[14] Taiping Pipe Dreams: Women’s Roles in the Taiping Rebellion, Senior Honors Thesis, The Ohio State University, https://kb.osu.edu/bitstreams/cc403651-0e01-5fa9-8f48-3300d7451b4f/download העבודה מבוססת בחלקה על John L. Withers II, The Heavenly Capital: Nanjing Under the Taiping, 1853-1864, PhD diss., Yale University, 1983.
ראו גם: Ono Kazuko, Chinese Women in a Century of Revolution, 1850-1950, Stanford: Stanford University Press, 1989; Jonathan D. Spence, God’s Chinese Son: The Taiping Heavenly Kingdom of Hong Xiuquan, New York: W. W. Norton, 1996.

[15] Mary Backus Rankin, The Emergence of Women at the End of the Ch’ing: The Case of Ch’iu Chin, in Margery Wolf and Roxane Witke (eds.), Women in Chinese Society, Stanford: Stanford University Press, 1975.

[16] William Hinton, Fanshen: A Documentary of Revolution in a Chinese Village, New York: Monthly Review Press, 1966.

[17] Kay Ann Johnson, Women, the Family and Peasant Revolution in China, Chicago: University of Chicago Press, 1983; Neil J. Diamant, Revolutionizing the Family: Politics, Love, and Divorce in Urban and Rural China, 1949-1968, Berkeley: University of California Press, 2000.

[18]לפי ההיסטוריונית טני בארלו (Tani Barlow), המונח funü שימש בשיח הקומוניסטי קטגוריה פוליטית ומדינתית, להבדיל מן המונח nüxing, שרווח בשיח האינטלקטואלי של תקופת ארבעה  במאי ושוב בעידן הרפורמות.

[19] Gail Hershatter, The Gender of Memory: Rural Women and China’s Collective Past, Berkeley: University of California Press, 2011.

[20] Susan Greenhalgh and Edwin A. Winckler, Governing China’s Population: From Leninist to Neoliberal Biopolitics, Stanford: Stanford University Press, 2005.

[21] המושג נטבע במאמרו של Amartya Sen, “More Than 100 Million Women Are Missing”, The New York Review of Books, 20 December 1990. נתוני יחס המינים בלידה לפי המפקד החמישי של אוכלוסיית סין (2000), שבו נרשם יחס של כ-116.9.

[22] Vanessa L. Fong, China’s One-Child Policy and the Empowerment of Urban Daughters, American Anthropologist 104, no. 4 (2002), pp. 1098-1109.

[23] הספר הלבן של מועצת המדינה מ-2025 (לעיל, הערה 1), המציין כי שיעור ההשתתפות נטו של בנות בחינוך היסודי עומד מעל 99.9%.

[24] חוק הגנת הזכויות והאינטרסים של נשים של הרפובליקה העממית של סין, כפי שתוקן בוועדה המתמדת של הקונגרס העממי הלאומי ב-30 באוקטובר 2022 ונכנס לתוקף ב-1 בינואר 2023. ראו בעיקר הפרקים על זכויות ואינטרסים בעבודה ובביטחון הסוציאלי.

[25]יש לנקוט זהירות בשימוש בנתונים שמפרסמות הפלטפורמות עצמן, משום שהם משתנים משנה לשנה ונשענים על הגדרות שונות של בעלות על חנות.

[26]רשות המסים של העיר חאנגג’ואו הודיעה ב-20 בדצמבר 2021 על חיוב בסך 1.341 מיליארד יואן במסים, ריבית וקנסות, בגין העלמת מס בשנים 2019 ו-2020. ראו: Viya fined $210m for tax evasion, China Daily, 22 December 2021, https://www.chinaservicesinfo.com/s/202112/22/WS61dff889498e6a12c121d221/viya-fined-210m-for-tax-evasion.html

[27] ההוקואו היא מערכת רישום משקי בית שהונהגה בשנות החמישים. היא מבחינה בין רישום עירוני לרישום כפרי וקושרת את הזכאות לשירותים ציבוריים למקום הרישום. רפורמות בעשורים האחרונים הקלו על המעבר לרישום עירוני, בעיקר בערים הבינוניות והקטנות, אך עקרונות המערכת עדיין בתוקף.

[28] חוק חוזי הקרקע הכפרית של הרפובליקה העממית של סין, בנוסחו המתוקן מ-2018, סעיף 31, וכן הפרק על זכויות ואינטרסים ברכוש בחוק הגנת הזכויות והאינטרסים של נשים.

[29] הסרט: Li Yang (dir.), Blind Mountain (Mang shan), 2007.

[30] נשות הקאצ’ין: Human Rights Watch, Give Us a Baby and We’ll Let You Go: Trafficking of Kachin Brides from Myanmar to China, March 2019.

[31] פרשת שוז’ואו: הדוח הרשמי של ממשלת ג’יאנגסו, 23′ בפברואר 2022. על גזר הדין: בית המשפט העממי הבינוני של שוז’ואו, 7′ באפריל 2023.

[32] החוק הפלילי: החוק הפלילי של הרפובליקה העממית של סין, סעיפים 240 ו-241.

[33] דוח ועדת החקירה של מחוז ג’יאנגסו פורסם ב-23′ בפברואר 2022 וזיהה את האישה כש’יאו חואמיי מפרובינציית יונאן; 17 פקידים נענשו. באפריל 2023 נגזרו על בעלה תשע שנות מאסר. ראו: Jiangsu Provincial Government Steps in to Probe Chained Woman Case”, Sixth Tone, 18″ February 2022, https://www.sixthtone.com/news/1009705/jiangsu-provincial-government-steps-in-to-probe-chained-woman-case ; תוכנית הפעולה של סין נגד חטיפה וסחר בבני אדם (2021-2030), שפרסמה מועצת המדינה באפריל 2021.

[34] Leta Hong Fincher, Leftover Women: The Resurgence of Gender Inequality in China, London: Zed Books, 2014.

[35] Sandy To, China’s Leftover Women: Late Marriage among Professional Women and its Consequences, London: Routledge, 2015.

[36] YuWa Population Research Institute, China Fertility Cost Report 2024. לפי הדוח, עלות גידול ילד עד גיל 18 בסין היא כפי 6.3 מן התוצר לנפש, השנייה בגובהה בעולם אחרי דרום קוריאה.

[37] China: Marriage Law, 1^st jan 1981, https://www.refworld.org/legal/legislation/natlegbod/1981/67024

[38] הקודקס האזרחי של הרפובליקה העממית של סין (2020), סעיף 1077. העילות לגירושים בבית משפט מנויות בסעיף 1079.

[39] הקודקס האזרחי, סעיפים 1062 ו-1063 (רכוש משותף וחריגיו), 1087 (חלוקת הרכוש) ו-1088 (פיצוי על נשיאה בנטל עודף בעבודות הבית). סעיף 1091 מונה את המקרים שבהם רשאי הצד שאינו אשם לתבוע פיצויים.

[40] Ethan Michelson, Decoupling: Gender Injustice in China’s Divorce Courts, Cambridge: Cambridge University Press, 2022.

[41] National Bureau of Statistics, (2024), “China Population: Divorce Rate”, https://www.ceicdata.com/en/china/population-no-of-marriage-and-divorce/population-divorce-rate

[42] החוק נגד אלימות במשפחה של הרפובליקה העממית של סין, שאושר ב-27′ בדצמבר 2015 ונכנס לתוקף ב-1′ במרס 2016; הוראות בית המשפט העליון בדבר יישום צווי הגנה אישיים, שנכנסו לתוקף ב-1′ באוגוסט 2022.

[43] Leta Hong Fincher, Betraying Big Brother: The Feminist Awakening in China, London and New York: Verso, 2018.

חמש הפעילות שוחררו בערבות לאחר 37 ימי מעצר.

[44] No women named to China’s powerful Politburo for first time in 25 years, Axios, 24 October 2022, https://www.axios.com/2022/10/24/china-politburo-standing-committee-no-women-xi.

האישה האחרונה בפוליטביורו הייתה סגנית ראש הממשלה סון צ’ונלאן, שפרשה ב-2022. נתון הייצוג בקונגרס העממי הלאומי לפי דוח הניטור של הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה לשנת 2023.

[45] Committee on the Elimination of Discrimination against Women, “Concluding observations on the ninth periodic report of China”, CEDAW/C/CHN/CO/9, May 2023.

[46] World Economic Forum, “Global Gender Gap Report 2026”, 16 September 2026, https://www.weforum.org/publications/global-gender-gap-report-2026 /. סין דורגה במקום ה-96 מתוך 145 כלכלות, עם ציון של 69.9%, והייתה זו הפעם הראשונה מאז 2016 שבה נכללה במאה המקומות הראשונים.

[47] תיקון חוק האוכלוסין ותכנון המשפחה אושר בוועדה המתמדת של הקונגרס העממי הלאומי ב-20′ באוגוסט 2021, ובספטמבר 2021 ביטלה מועצת המדינה את התקנות בדבר גביית האגרה. ראו: China adopts law amendment allowing couples to have 3 children, Xinhua, 23 August 2021, https://subsites.chinadaily.com.cn/npc/2021-08/23/c_678201.htm

[48] תוכנית היישום של מערכת קצבאות הטיפול בילדים, שפרסמו המשרדים הכלליים של הוועד המרכזי של המפלגה ושל מועצת המדינה ב-28 ביולי 2025, בתוקף רטרואקטיבי מ-1′ בינואר 2025. ראו: https://english.www.gov.cn/news/202507/30/content_WS6889e474c6d0868f4e8f48d2.html ; על סבב 2026: https://english.www.gov.cn/news/202601/05/content_WS695b7a4ec6d00ca5f9a086a5.html

[49] שיעור האבטלה העירונית בגילאי 16 עד 24 הגיע ביוני 2023 ל-21.3%, ובאוגוסט 2023 הודיעה הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה על השעיית הפרסום לצורך שיפור שיטת המדידה. ראו:

China pauses youth unemployment updates amid graduate jobs crisis, Times Higher Education, 27 August 2023, https://www.timeshighereducation.com/news/china-suspends-update-youth-unemployment-due-methodology-revision

[50] החלטת הוועדה המתמדת של הקונגרס העממי הלאומי בדבר העלאה הדרגתית של גיל הפרישה הסטטוטורי, 13′ בספטמבר 2024, בתוקף מ-1′ בינואר 2025. ראו: https://npcobserver.com/2024/09/china-npc-raise-retirement-age /

[51] Wendy Z. Goldman, Women, the State and Revolution: Soviet Family Policy and Social Life, 1917-1936, Cambridge: Cambridge University Press, 1993. הספר עוסק גם באיסור ההפלות ב-1936.

[52] לפי החוק, שעליו חתם פוטין ב-7′ בפברואר 2017, עבירה ראשונה של אלימות במשפחה הגורמת כאב אך לא חבלה גופנית דינה קנס של עד 30,000 רובל, מעצר של עד 15 יום או 120 שעות עבודות שירות. פגיעה חמורה ועבירות חוזרות נשארו פליליות. Putin Signs Law Decriminalizing Some Domestic Violence, Radio Free Europe/Radio Liberty, 7 February 2017, https://www.rferl.org/a/28295098.html

[53] החוק הוסיף את הסירוב להביא ילדים לסעיף 6.21 בקוד העבירות המנהליות, העוסק בתעמולה ליחסים מיניים לא מסורתיים. הדומה אישרה אותו ב-12 בנובמבר 2024, ופוטין חתם עליו ב-23′ בנובמבר. הקנסות מגיעים עד 400,000 רובל ליחידים, 800,000 לנושאי משרה וחמישה מיליון לארגונים, ותוכן כזה נאסר בסרטים, בפרסומות, בתקשורת וברשת. Meduza, 25 November 2024, https://meduza.io/en/news/2024/11/25/putin-bans-childfree-propaganda-and-adoption-of-russian-children-by-citizens-of-countries-that-recognizegender-transition

[54] לפי משרד הנתונים והסטטיסטיקה של דרום קוריאה, שיעור הפריון ירד מ-1.24 ב-2015 ל-0.72 ב-2023, עלה ל-0.75 ב-2024 ול-0.80 ב-2025, הגבוה מאז 2021. Korea’s births rise 6.7% to 254,300 in 2025, Korea Times/Yonhap, 26 August 2026, https://koreatimes.co.kr/southkorea/society/20260826/koreas-births-rise-67-to-254300-in-2025

[55] טאקאיצ’י, מן המפלגה הליברלית־דמוקרטית, נבחרה ב-21′ באוקטובר 2025 בשני בתי הדיאטה. International IDEA, Democracy Tracker: Japan, October 2025, https://www.idea.int/democracytracker/report/japan/october-2025

[56] בבחירות לבית המחוקקים בינואר 2024 נבחרו 47 נשים מתוך 113 חברים, 41.59% מן המושבים. International IDEA, https://www.idea.int/node/157587 . מאז 2008 מחייבת שיטת הבחירות שלפחות מחצית מנבחרי כל מפלגה ברשימה הארצית יהיו נשים. Taiwan Today, 1 May 2024.

[57] World Economic Forum, Global Gender Gap Report 2026. ראו: China returns to top 100 of gender parity ranking for first time since 2016, South China Morning Post, https://scmp.com/news/china/politics/article/3369621/china-returns-top-100-gender-parity-ranking-first-time-2016