הנתונים במאמר עודכנו לנובמבר 2026

כתב: גילי חסקין; 04-11-2026

ראו באתר זה: הגאוגרפיה של יפן, הכנה עיונית לטיול ביפן, תופעות געשיות בעולם.

תקציר

מאמר זה בוחן את תופעת רעידות האדמה ביפן מנקודת מבט גאולוגית, גאוגרפית והיסטורית, תוך התמקדות ביחסי הגומלין שבין הפעילות הטקטונית, התפתחות ההתיישבות האנושית, אסונות הטבע והיערכותה של החברה היפנית להתמודדות עמם. מיקומה של יפן באזור המפגש של כמה לוחות טקטוניים, בשוליה המערביים של טבעת האש הפסיפית, הופך אותה לאחד האזורים הפעילים בעולם מבחינה סייסמית. המאמר מסביר את מנגנוני ההפחתה וההעתקה האחראים לרעידות האדמה, את ההבדלים בין מגניטודה לעוצמת הטלטול המקומית, ואת התנאים שבהם רעידות תת־ימיות מחוללות גלי צונאמי הרסניים.

באמצעות סקירה כרונולוגית של רעידות האדמה המרכזיות בתולדות יפן, מן העדויות הקדומות במאה השביעית ועד לאירועים שהתרחשו בעשור השלישי של המאה ה־21, מנתח המאמר את השפעתם של אסונות אלה על החברה, הכלכלה, התשתיות והמרחב הבנוי. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לרעידת קנטו הגדולה בשנת 1923, לרעידת קובה בשנת 1995, לאסון טוהוקו והצונאמי של שנת 2011, ולרעידות קוממוטו ונוטו. אירועים אלה מראים שממדי האסון תלויים בעוצמת הרעידה ובאותה מידה בתנאי הקרקע, צפיפות האוכלוסייה, איכות הבנייה, מאפייני קו החוף, רמת המוכנות ויעילות התגובה המוסדית.

המאמר עוקב אחר התפתחות מדיניות ההיערכות היפנית, החל משיטות הבנייה המסורתיות, דרך החמרת תקני הבנייה והטמעת טכנולוגיות הנדסיות מתקדמות, ועד להקמת מערכות התרעה מוקדמת, פיתוח תשתיות מיגון והטמעת תרבות של חינוך והיערכות לאסונות. בתוך כך נבחנות מגבלותיהן של מערכות ההגנה, במיוחד לנוכח אסונות צונאמי, וכן ההשלכות החברתיות והכלכליות ארוכות הטווח של פינוי אוכלוסיות, שיקום יישובים ושינויים בדפוסי ההתיישבות.

לבסוף נדונים הסיכונים הסייסמיים העתידיים, ובראשם האפשרות לרעידת אדמה גדולה לאורך שקע ננקאי ולרעידה הרסנית באזור המטרופוליני של טוקיו. המאמר מדגיש את ההבחנה בין הערכת סיכונים הסתברותית לבין חיזוי מדויק של רעידות אדמה, שעדיין אינו אפשרי מבחינה מדעית.

טענתו המרכזית של המאמר היא כי אסונות רעידות האדמה ביפן הם תוצאה של מפגש מתמשך בין כוחות הטבע לבין מאפייניה הגאוגרפיים, החברתיים והטכנולוגיים של המדינה. ניסיונה ההיסטורי של יפן מלמד כי צמצום נזקי האסונות מחייב, מעבר לפתרונות ההנדסיים, שילוב של ידע מדעי, תכנון מרחבי, היערכות מוסדית, חינוך ציבורי ושימור הלקחים שהצטברו בעקבות אסונות העבר.

פתיחה

על מדרון מיוער מעל מפרץ קטן בחוף איוואטה (Iwate), בצפון־מזרח יפן, ניצבת אבן אפורה ועליה כתובת חרוטה בכתב יפני ישן. ב־11 במרץ 2011, בשעה 14:46, החלה האדמה לרעוד. מוקד הרעידה היה מתחת לקרקעית האוקיינוס השקט, כשבעים קילומטר מזרחית לחצי האי אוג׳יקה (Oshika), והטלטול נמשך דקות ארוכות. כחצי שעה אחר כך נכנס הים אל המפרץ, טיפס במעלה העמק לגובה של כארבעים מטרים מעל פני הים ונעצר במדרון, כתשעים מטרים מתחת לאבן. בתי הכפר אנאיושי (Aneyoshi), שנבנו כולם מעל האבן, לא נפגעו.

הכתובת על האבן, שהוצבה אחרי שהכפר נמחק פעמיים, ב־1896 וב־1933, אומרת לבני הכפר שלא לבנות בתים מתחת לנקודה זו. במרחק קילומטרים ספורים משם, ולאורך מאות קילומטרים של חוף, שטפו גלי הצונאמי ערים, כפרי דייגים, נמלים ושדות. כ־18 אלף בני אדם נהרגו או נעדרו, ובתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה דאיצ׳י (Fukushima Daiichi) החל משבר שהשלכותיו מורגשות עד היום.

בין האבן באנאיושי לבין החורבות שמסביבה עובר הנושא של המאמר הזה. רעידות האדמה ביפן הן תופעה גאולוגית שאפשר למדוד ולהסביר, הן פרק מתמשך בהיסטוריה של המדינה, והן חוויה שהתרבות היפנית ניסתה במשך יותר מאלף שנה לתאר, להבין ולזכור. המאמר עוסק בשלושת הרבדים האלה, ובשאלה מה קורה כאשר אחד מהם נחלש.

מבוא: רעידות אדמה בעולם

רעידת אדמה היא רטט של קרום כדור הארץ, הנוצר כאשר סלעים משתחררים בפתאומיות לאורך העתק, משטח שבר בקרום. רוב רעידות האדמה החזקות מתרחשות לאורך הגבולות בין הלוחות הטקטוניים, הלוחות הגדולים שמהם בנוי המעטה החיצוני של כדור הארץ. הלוחות נעים זה ביחס לזה בקצב של סנטימטרים אחדים בשנה, בערך בקצב שבו גדלות ציפורני האדם, אך התנועה אינה רציפה. בחלקים מגבולות הלוחות הסלעים ננעלים זה בזה, ומאמצים אלסטיים מצטברים בהם במשך עשרות ומאות שנים. כאשר המאמצים גוברים על ההתנגדות להחלקה, מתרחשת תזוזה פתאומית לאורך ההעתק, והאנרגיה שנאגרה משתחררת בצורת גלים סייסמיים.

גבולות הלוחות הם משלושה סוגים עיקריים. בגבולות מתכנסים לוח אחד שוקע מתחת לאחר, בתהליך המכונה הפחתה (Subduction); שם מתרחשות הרעידות הגדולות ביותר המוכרות. בגבולות מתרחקים, כמו ברכסי האמצע של האוקיינוסים ובבקע האפריקני, הלוחות נפרדים זה מזה, והרעידות בדרך כלל מתונות יותר. בגבולות טרנספורם הלוחות מחליקים זה לאורך זה באופן אופקי, כמו בהעתק סן אנדראס (San Andreas) בקליפורניה ובבקע ים המלח. רעידות מתרחשות גם בתוך הלוחות, הרחק מגבולותיהם, אם כי בתדירות נמוכה יותר.

הגלים הסייסמיים הם משלושה סוגים. גלי P (ראשוניים) הם גלי לחץ מהירים, שמגיעים ראשונים ולרוב גורמים לטלטול חלש. גלי S (משניים) איטיים מהם ובעלי משרעת גדולה יותר, וגלי השטח, הנעים לאורך פני הקרקע, גורמים לרוב הנזק. הפער בין הגעת גלי P לבין הגעת גלי S הוא הבסיס למערכות ההתרעה המוקדמת, שעוד נעסוק בהן.

ברחבי העולם מתרחשות בממוצע כחמש עשרה רעידות במגניטודה 7 ומעלה בשנה, ורעידה אחת בערך במגניטודה 8 ומעלה. לפי הסקר הגאולוגי האמריקני, כשמונים אחוזים מן הרעידות הגדולות ביותר מתרחשות לאורך ״טבעת האש״, רצועת גבולות הלוחות המקיפה את האוקיינוס השקט. אבל עוצמת הרעידה היא רק חלק מן התמונה. מספר ההרוגים תלוי במידה רבה בבני האדם: במקום שבו בנו את בתיהם, בחומרים ובתקנים שבהם השתמשו, בשעה שבה פגעה הרעידה ובמוכנות של המוסדות ושל הציבור. אצל מהנדסי רעידות אדמה רווח המשפט שרעידות אדמה אינן הורגות בני אדם, בניינים הורגים אותם. יפן היא מקרה מבחן מובהק לתובנה הזאת, לכיוון אחד ולכיוון ההפוך.

הגאולוגיה של יפן ומנגנוני רעידות האדמה

יפן על קו השבר

יפן שוכנת בשוליה המערביים של טבעת האש, באזור מפגש מורכב של לוחות טקטוניים. הלוח הפסיפי נע מערבה בקצב של כשמונה סנטימטרים בשנה ושוקע מתחת לצפון־מזרח יפן לאורך שקע יפן ושקע קוריל (Kuril). לוח ים הפיליפינים שוקע מתחת למרכז הארכיפלג ולמערבו לאורך שקע ננקאי (Nankai) ושקע סגמי (Sagami). הארכיפלג עצמו יושב על לוחות שזהותם תלויה במודל: במודלים גאולוגיים רבים מזוהים בצפון לוח אוחוצק (Okhotsk) ובדרום־מערב לוח אמור (Amur), ואילו במודלים אחרים הם נחשבים לחלקים ממערכות הלוחות הצפון־אמריקנית והאירו־אסייתית. לכן התיאור הפופולרי של יפן כ״נקודת מפגש של ארבעה לוחות״ הוא פישוט: מדובר במערכת של גבולות לוחות, ולא בצומת אחד.

שטחה של יפן הוא פחות מאחוז אחד משטח היבשה בעולם, אך לפי אומדן מקובל מתרחשות בה ובסביבתה כחמישית מרעידות האדמה במגניטודה 6 ומעלה בעולם. כמו כל נתון מסוג זה, השיעור תלוי בגבולות האזור שנבחרו, בתקופת המדידה ובסף המגניטודה, ויש להתייחס אליו כאל סדר גודל ולא כאל קבוע.[1]

מנגנוני הרעידות

לאורך גבולות ההפחתה ננעל הלוח השוקע בלוח שמעליו, והלוח העליון נגרר ונדחס לאט במשך עשרות ומאות שנים. כאשר המאמצים גוברים על ההתנגדות להחלקה, הלוח העליון ״קופץ״ בחזרה בבת אחת. כך נוצרות רעידות דחיקה לאורך גבול הלוחות, הידועות גם כרעידות מגה־דחף (Megathrust). אלה הרעידות החזקות ביותר המוכרות: הן יכולות להגיע למגניטודה 8 ואף 9, והתזוזה האנכית של קרקעית הים בעת התרחשותן היא המחוללת העיקרית של צונאמי.

לצד רעידות אלה מוכרים ביפן שני סוגים עיקריים נוספים. הראשון הוא רעידות בתוך הלוח השוקע עצמו, לעיתים בעומק של עשרות ומאות קילומטרים. השני, ולעיתים ההרסני ביותר לערים, הוא רעידות רדודות בהעתקים פעילים בתוך הקרום היבשתי. ביפן מופו כאלפיים העתקים פעילים כאלה. רעידה במגניטודה 7 בלבד, אם מוקדה רדוד וקרוב ליישוב, עלולה להחריב עיר, כפי שקרה בקובה (Kōbe) ב־1995 ובקוממוטו (Kumamoto) ב־2016 וב־2026.

רעידות אדמה, הרי געש ונוף

אותם תהליכים שמחוללים את רעידות האדמה יצרו גם את הנוף שהמטייל רואה ביפן. כאשר לוח אוקייני שוקע לעומק של כמאה קילומטרים, הוא משחרר מים אל המעטפת שמעליו, הסלע ניתך באופן חלקי, והמגמה עולה ויוצרת קשת של הרי געש לאורך הארכיפלג, במרחק קבוע בקירוב מן השקע. ביפן מוגדרים 111 הרי געש פעילים. ״פעיל״ הוא כאן מונח מקצועי: הסוכנות המטאורולוגית מגדירה כך הר שהתפרץ בעשרת אלפים השנים האחרונות או שמתקיימת בו כיום פעילות געשית ניכרת, ואין פירוש הדבר שהוא מתפרץ בהווה.[2] החום העולה מן המגמה מזין עשרות אלפי מקורות של מעיינות חמים, האונסן (onsen), שהם חלק מרכזי מן התרבות היפנית.

הדחיסה בין הלוחות מרימה גם רכסי הרים. האלפים היפניים במרכז הונשו (Honshū), שפסגותיהם מתנשאות לגובה של יותר משלושת אלפים מטרים, מתרוממים בקצב מהיר במונחים גאולוגיים. חצי האי איזו (Izu) היה בעבר קשת איים געשית על לוח ים הפיליפינים, שהתנגשה בהונשו ונדחקה לתוכה, והר פוג׳י (Fuji) שוכן סמוך לאזור ההתנגשות הזה. מעבר לחופים צוללת הקרקעית אל שקעי ים עמוקים: שקע יפן מגיע לעומק של יותר משמונה קילומטרים. ההפרש בין הפסגות לבין השקעים, על פני כמה מאות קילומטרים בלבד, הוא מן החדים בעולם.

עם זאת, לא כל רעידת אדמה ביפן קשורה לפעילות געשית. רוב הרעידות הגדולות נובעות מתנועת הלוחות ומהעתקים בקרום, ורעידות שמקורן בהר געש הן בדרך כלל קטנות ומקומיות. הקשר בין השתיים הוא קשר של מקור משותף, ולא של סיבה ותוצאה.

רעידות אדמה כמעצבות נוף

רעידות אדמה אינן רק מטלטלות את הנוף, הן גם משנות אותו. ברעידות גדולות מתרוממים קטעי חוף או שוקעים, וקווי חוף משתנים בתוך שניות. ברעידת נוטו (Noto) ב־2024 התרוממו קטעים מן החוף הצפוני של חצי האי בכמה מטרים, והים נסוג מנמלים שלמים. לאורך חופים רבים ביפן ניכרות טרסות ימיות, מדרגות של קרקעית ים קדומה שהורמו מעל פני המים ברעידות חוזרות; בכף מורוטו (Muroto) שבשיקוקו (Shikoku), למשל, מתרוממת הקרקע בכל רעידה גדולה בשקע ננקאי, ונתוני ההתרוממות בנמל הסמוך משמשים כיום בחישובי ההסתברות לרעידה הבאה. בתוך היבשה יוצרות רעידות מצוקי העתק, משנות את מהלכם של נחלים ומחוללות מפולות שחוסמות עמקים ויוצרות אגמים זמניים. ברעידת קובה נחשף על פני הקרקע באי אוואג׳י (Awaji) קטע מהעתק נוג׳ימה (Nojima), ובו תזוזה של יותר ממטר, שנשמר כיום כאתר ביקור.

התיישבות במרחב מוגבל

כשלושה רבעים משטחה של יפן הם הרים וגבעות, והאוכלוסייה, החקלאות והתעשייה מרוכזות במישורי חוף צרים, באגני סחף ובעמקים. המישורים האלה, כמו מישור קנטו (Kantō) שבו שוכנת טוקיו (Tōkyō) או מישור אוסקה (Ōsaka), בנויים משכבות עבות של משקעים רכים שהנהרות הביאו מן ההרים. הם נוחים לבנייה ולחקלאות, אבל משקעים רכים מגבירים את הטלטול, ואגנים עמוקים עלולים ״להדהד״ בגלים סייסמיים ארוכים ולטלטל בניינים גבוהים. לחץ האוכלוסייה הוביל גם לייבוש שטחים נרחבים מן הים במפרצי טוקיו, אוסקה ונגויה (Nagoya), שעליהם נבנו נמלים, מפעלים ושכונות מגורים. התוצאה היא שחלק גדול מאוכלוסיית יפן חי בדיוק במקומות הפגיעים ביותר לטלטול, להתנזלות קרקע ולצונאמי. זהו הקשר המרכזי בין הגאוגרפיה הפיזית של יפן לבין מפת הסיכון שלה.

מדידת רעידות אדמה והסכנות הנלוות להן

מגניטודה ושינדו

בכל דיווח על רעידה ביפן מופיעים שני מספרים, והם מודדים דברים שונים. המגניטודה מבטאת את גודל הרעידה, ויש לה ערך אחד לכל רעידה. המדד המדעי המקובל כיום, מגניטודת המומנט, מחושב מן המומנט הסייסמי, התלוי בשטח ההעתק שנקרע, במידת ההחלקה לאורכו ובקשיחות הסלעים. כמות האנרגיה שהשתחררה נגזרת מן המגניטודה בקירוב, באמצעות קשר אמפירי. הסולם לוגריתמי: עלייה ביחידה אחת מייצגת בקירוב פי 32 יותר אנרגיה, ועלייה בשתי יחידות כמעט פי אלף.

הסוכנות המטאורולוגית היפנית (JMA) מפרסמת בדיווחיה השוטפים מגניטודה המחושבת בשיטה משלה, ולכן מופיעים לעיתים לאותה רעידה ערכים שונים במקורות יפניים ובינלאומיים, בלי שתהיה ביניהם סתירה. רעידת קובה, למשל, מדורגת ביפן ב־7.3, ובמגניטודת מומנט בכ־6.9.[3] את הרעידה בקוממוטו ביולי 2026 דירגה הסוכנות היפנית ב־7.1, ואילו הסקר הגאולוגי האמריקני העריך את מגניטודת המומנט שלה ב־6.8.

סולם שינדו (Shindo) של הסוכנות המטאורולוגית מודד את עוצמת הטלטול בנקודה מסוימת על פני השטח, כפי שהיא נרשמת במכשירים הפרוסים ברחבי המדינה. לסולם עשר דרגות: מ־0 עד 4, אחריהן 5 חלש ו־5 חזק, 6 חלש ו־6 חזק, ולבסוף 7, טלטול קיצוני שבו אי אפשר לעמוד, רהיטים כבדים נעים ונופלים ומבנים שאינם מחוזקים קורסים. עד 1996 נקבעה הדרגה לפי התרשמותם של צופים, ומאז היא נמדדת במכשירים.[4] רעידה אחת יוצרת מפה שלמה של דרגות שינדו, משום שהטלטול משתנה לפי המרחק מן המוקד, עומקו ואופי הקרקע.

ההבחנה חשובה למטייל. כשהטלפון או הטלוויזיה במלון מדווחים על רעידה, המספר שמתאר את מה שהורגש במקום שבו הוא נמצא הוא דרגת השינדו המקומית. רעידה גדולה ורחוקה עשויה להיות מורגשת כנדנוד קל, ורעידה בינונית שמוקדה רדוד וקרוב עלולה לגרום נזק של ממש. הטבלה שלהלן מסכמת את ההבדלים.

הצונאמי: הסכנה המגיעה מן הים

המילה צונאמי (Tsunami) מורכבת מן המילים היפניות ״צוּ״, נמל, ו״נאמי״, גל. לפי הסבר מקובל, השם נולד אצל דייגים שלא הבחינו בדבר בים הפתוח וחזרו למצוא את הנמל שלהם הרוס. צונאמי נוצר לרוב מתזוזה אנכית של קרקעית הים בעת רעידת אדמה, ולעיתים ממפולת תת־ימית או מהתפרצות געשית. בלב האוקיינוס הגל נמוך ובקושי מורגש, אבל הוא נע במהירות של מטוס סילון, 700 עד 800 קמ״ש. בקרבת החוף, כשהמים נעשים רדודים, הוא מאט, נדחס וגדל לגובה רב. מפרצים צרים בצורת משפך, כמו אלה של חוף סנריקו (Sanriku), מרכזים את האנרגיה ומגביהים את הגל עוד יותר.

עוצמת הרעידה לבדה אינה קובעת את גודל הצונאמי. גם מיקום המוקד ועומקו, מנגנון ההעתקה ומידת התזוזה האנכית של קרקעית הים משפיעים עליו. יש רעידות חזקות שמחוללות צונאמי קטן, ויש רעידות מתונות יחסית, ״רעידות אדמה של צונאמי״, שבהן הקרע מתקדם לאט וקרוב לשקע, והגל גדול במיוחד ביחס לטלטול ביבשה. מכאן שתחושת הרעידה אינה מדד אמין לסכנת הצונאמי.

בדיווחים על צונאמי מופיעים שני מדדים שונים, וכדאי להבחין ביניהם. גובה הצונאמי הוא גובה פני המים מעל המפלס הרגיל כפי שהוא נמדד בחוף, למשל במד גאות בנמל. גובה העלייה (Run-up) הוא הגובה המרבי מעל פני הים שאליו מגיעים המים כשהם מטפסים על היבשה. בגלל צורת החוף והשיפוע של הקרקע, גובה העלייה עשוי להיות גדול פי כמה מגובה הגל בקו החוף. הערכים של שלושים וארבעים מטרים שיוזכרו בהמשך הם ברובם גבהי עלייה.

צונאמי אינו גל בודד אלא סדרה של גלים שעלולה להימשך שעות, והגל הראשון אינו בהכרח הגבוה ביותר. לעיתים הים נסוג לפני הגעת הגל וחושף את הקרקעית, אך לא תמיד. הסוכנות המטאורולוגית מפרסמת שלוש דרגות של הודעות: התרעת צונאמי גדול, לגלים של יותר משלושה מטרים; התרעת צונאמי, לגלים של מטר עד שלושה מטרים; והודעת זהירות, לגלים של עד מטר. גם גל בגובה מטר מסוגל להפיל אדם ולסחוף אותו. כאשר מוקד הרעידה קרוב לחוף, הגל עלול להגיע בתוך דקות, לפני שההתרעה הרשמית מתפרסמת. לכן הכלל המעשי הוא שרעידה חזקה או ממושכת באזור חוף מחייבת פינוי מיידי למקום גבוה, בלי להמתין להתרעה.

צונאמי עלול להגיע גם ממרחק עצום. ב־1960 חצה הצונאמי של רעידת צ׳ילה, החזקה ביותר שנמדדה אי פעם, את האוקיינוס השקט כולו, ופגע בחופי יפן כעבור כעשרים ושתיים שעות; יותר ממאה וארבעים בני אדם נהרגו ביפן. ביולי 2025 הוכרזה התרעת צונאמי לאורך כל חופה הפסיפי של יפן, מהוקאידו (Hokkaidō) ועד ואקאיאמה (Wakayama), בעקבות רעידה במגניטודה 8.8 מול חצי האי קמצ׳טקה (Kamchatka), וכשני מיליון תושבים התבקשו להתפנות. הגלים שהגיעו ליפן היו נמוכים, אבל האירוע הדגים עד כמה החוף היפני חשוף לאירועים במרחק אלפי קילומטרים.

הרישום היפני של צונאמי משמש מקור מדעי גם מחוץ ליפן. בינואר 1700 פגע בחופי יפן צונאמי שלא קדמה לו שום רעידה מורגשת. במשך כמעט שלוש מאות שנה נותר ״הצונאמי היתום״ ללא הסבר, עד שבשנות התשעים חיברו חוקרים יפנים ואמריקנים בין התיעוד היפני לבין עדויות גאולוגיות מצפון־מערב ארצות הברית. התברר שמקורו ברעידת דחיקה גדולה באזור קסקדיה (Cascadia), מול חופי וושינגטון ואורגון, ותאריכה נקבע ל־26 בינואר 1700 בזכות הרישומים שנשמרו בכפרים היפניים.[5]

התנזלות קרקע, מפולות ושריפות

התנזלות קרקע (Liquefaction) היא תופעה שבה קרקע חולית רוויה במים מאבדת בעת טלטול חזק את חוזקה ומתנהגת לזמן מה כמו נוזל. מבנים שוקעים לתוכה או נוטים על צדם, צינורות ותאי ביוב צפים אל פני השטח, וחול ומים פורצים מבעד לסדקים. התופעה נפוצה במיוחד בשטחים שיובשו מן הים, במישורי נהרות ובאזורי ביצות לשעבר. רעידת ניגטה (Niigata) ב־1964, שבה נטו בנייני מגורים שלמים על צדם בלי להתפרק, הפכה לאחד ממקרי המבחן הקלסיים בחקר התופעה. ב־2011, במרחק של יותר משלוש מאות קילומטרים מן המוקד, התנזלה הקרקע ברוב שטחה של העיר אוראיאסו (Urayasu) שעל חוף מפרץ טוקיו, שנבנתה ברובה על קרקע מיובשת. אלפי בתים נטו ושקעו, ותשתיות המים והביוב יצאו מכלל שימוש לשבועות.

באזורים הרריים, מפולות הן לעיתים הסכנה העיקרית. קרקע געשית בלתי מלוכדת על מדרונות תלולים, בייחוד אחרי גשמים, עלולה להתמוטט במאות מקומות בבת אחת. בערים הצפופות, האש היא הסכנה המשנית הגדולה ביותר: כפי שנראה, רוב ההרוגים ברעידת קנטו ב־1923 מתו בשריפות ולא בקריסת בניינים.

ההבחנה בין גורמי המוות השונים חשובה להבנת האסונות ולהשוואה ביניהם. בדרך כלל מבחינים בין הרוגים מן הטלטול, בעיקר בקריסת מבנים; הרוגי צונאמי; הרוגי שריפות ומפולות; ומקרי ״מוות הקשור לאסון״, של אנשים שמצבם הבריאותי הידרדר בשל הפינוי, תנאי המחיה במרכזי המפלט, ניתוק השירותים הרפואיים או הלחץ הנפשי. ביפן מוכרים מקרים אלה רשמית אחרי בדיקה, לעיתים חודשים ושנים אחרי האסון, ולכן מספר הנספים ברעידות האחרונות ממשיך להשתנות.

הרעידות הגדולות בהיסטוריה של יפן

הסקירה שלהלן עוקבת אחר הרעידות שעיצבו את ההיסטוריה של יפן. ברעידות שקדמו למאה העשרים, המגניטודות ומספרי ההרוגים הם אומדנים היסטוריים, המבוססים על תעודות, על תיאורי נזק ועל עדויות גאולוגיות, ויש להתייחס אליהם בהתאם.

מן הכרוניקות הקדומות: האקוהו וג׳וגן

הרישום ההיסטורי של רעידות אדמה ביפן הוא מן הארוכים בעולם. ה״ניהון שוקי״ (Nihon Shoki), הכרוניקה הרשמית שהושלמה בשנת 720, מזכיר רעידה באזור יאמאטו (Yamato) בשנת 416, הקדומה ביותר שתועדה בארץ. רשומה משנת 599 מספרת שרעידה הרסה בתים ברחבי הארץ, ושהקיסרית סואיקו (Suiko) ציוותה לעבוד בכל מקום את ״אל הרעידה״. ״נאי״ (nai) היא מילה יפנית קדומה לרעידת אדמה, וההוראה מלמדת שהרעידה נתפסה כביטוי של כוח אלוהי שיש לפייס.

בשנת 684 תיעדה הכרוניקה רעידה גדולה שבעקבותיה שקעו שדות נרחבים במחוז טוסה (Tosa) שבשיקוקו אל תוך הים. זו רעידת האקוהו (Hakuhō). חוקרים רואים בה אחת העדויות הקדומות לרעידה גדולה לאורך מערכת ננקאי, אך זיהויה כרעידה בשקע הוא שחזור מחקרי, המבוסס על התיאור הכתוב ועל עדויות גאולוגיות, ולא מדידה ישירה.

בשנת 869 פקדה רעידה את צפון־מזרח הונשו. כרוניקה רשמית מאותה תקופה מתארת ים שגאה והציף את המישור סביב טאגאג׳ו (Tagajō), המרכז המנהלי של האזור, ומספרת על כאלף בני אדם שטבעו. זו רעידת ג׳וגן (Jōgan). במשך דורות נחשב התיאור לאפיזודה רחוקה, עד שבתחילת שנות האלפיים זיהו גאולוגים במישור סנדאי (Sendai) שכבות של חול ימי שהשאירו צונאמים קדומים קילומטרים בפנים הארץ.[6] הם הסיקו שצונאמים גדולים פקדו את המישור כמה פעמים באלפי השנים האחרונות, במרווחים של מאות שנים. המרווחים האלה אינם קבועים, ואין לראות בהם שעון גאולוגי, אבל הם הספיקו כדי להראות שאירוע כמו זה של 869 אינו חד־פעמי. האזהרה נדונה בוועדות מומחים, אך לא שינתה את ההיערכות לפני מרץ 2011, כשהמים הציפו שוב את אותו מישור, 1,142 שנים אחרי ג׳וגן.

רעידת הוֹאֵיי, 1707: האסון שקדם להתפרצות פוג׳י

ב־28 באוקטובר 1707 פקדה את דרום־מרכז יפן רעידת הוֹאֵיי (Hōei), שעוצמתה מוערכת בכ־8.6 עד 8.7. היא התרחשה לאורך שקע ננקאי, ככל הנראה בקרע אחד שכלל את מקטעי טוקאי (Tōkai) וננקאי גם יחד, ועד 2011 נחשבה לרעידה הגדולה ביותר בהיסטוריה המתועדת של יפן. הצונאמי פגע ברצועת חוף ארוכה, מחצי האי איזו ועד קיושו (Kyūshū), וחדר לאוסקה דרך שפכי הנהרות. מספר ההרוגים מוערך בלפחות 5,000, ולפי חלק מן ההערכות היה גבוה בהרבה.

כ־49 ימים לאחר הרעידה, ב־16 בדצמבר, החלה ההתפרצות הגדולה האחרונה של הר פוג׳י. היא נמשכה כשבועיים, יצרה את מכתש הוֹאֵיי שבמדרון הדרום־מזרחי של ההר ופיזרה אפר געשי על שטחים נרחבים. באדו (Edo), במרחק של כמאה קילומטר, כיסה האפר את הרחובות, ושדות רבים במחוזות סגמי וסורוגה (Suruga) לא היו ראויים לעיבוד במשך שנים. השוגונות הטילה היטל מיוחד על כל המחוזות לטובת השיקום. הסמיכות בין שני האירועים מעוררת שאלה טבעית, אבל התשובה זהירה: חוקרים הציעו שהרעידה שינתה את מצב המאמצים בקרום ואולי הקלה על עליית המגמה, אך אין הוכחה שהרעידה גרמה להתפרצות.

רעידות אנסיי, 1854–1855: שתי מערכות, שלוש רעידות

תחת השם ״רעידות אנסיי״ (Ansei) נכללות שלוש רעידות שהתרחשו בתוך פחות משנה, אך שייכות לשתי מערכות טקטוניות שונות. בדצמבר 1854 נשבר שקע ננקאי פעמיים בהפרש של כ־32 שעות, תחילה במקטע טוקאי ולמחרת במקטע ננקאי, ושתי הרעידות עוררו צונאמי הרסני לאורך החוף הדרומי של יפן. העיתוי היה רגיש: יפן נפתחה אז בלחץ אל העולם החיצון, ובנמל שימודה (Shimoda) עגנה הפריגטה הרוסית ״דיאנה״, שהביאה את השליח יבפימי פוטיאטין (Yevfimy Putyatin) לשיחות על הסכם בין שתי המדינות. הצונאמי פגע קשות בספינה, והיא טבעה זמן קצר לאחר מכן. המלחים הרוסים בנו בעזרת נגרים יפנים ספינה חדשה ובה הפליגו חזרה, והניסיון הזה תרם לידע היפני בבניית ספינות בסגנון מערבי.

בליל הרעידה השנייה, בכפר הִירוֹ (Hiro) שבחצי האי קיי (Kii), הצית סוחר מקומי בשם המגוצ׳י גוריו (Hamaguchi Goryō) ערימות של אלומות אורז כדי להאיר לתושבים את הדרך אל הגבעה. לאחר האסון מימן מכספו סוללת הגנה לאורך החוף ושילם שכר לתושבים שעבדו בבנייתה, וכך סייע גם לשיקומו הכלכלי של הכפר. סיפורו הגיע לקהל עולמי דרך הסופר לפקדיו הרן (Lafcadio Hearn), שעיבד אותו ב־1897, ובגרסה יפנית, ״אינאמורה נו הי״ (״האש בערימות האורז״), נלמד בבתי הספר היסודיים ביפן. ב־2015 קבע האו״ם את 5 בנובמבר, תאריך הרעידה בלוח השנה הירחי, כיום העולמי למודעות לצונאמי.

הרעידה השלישית, רעידת אנסיי־אדו, אירעה ב־11 בנובמבר 1855 ולא הייתה קשורה לשקע ננקאי. מוקדה היה מתחת לאזור מפרץ טוקיו של ימינו, ישירות מתחת לאדו, בירת השוגונות, ועומקה ומנגנונה המדויקים עדיין נתונים בדיון מחקרי. המגניטודה שלה מוערכת בכ־7. שריפות פרצו בעשרות מקומות ושכונות שלמות של בתי עץ נשרפו. מספר ההרוגים מוערך בכ־7,000 עד 10,000. בין הנספים היה פוג׳יטה טוקו (Fujita Tōko), מן ההוגים הבולטים של אסכולת מיטו (Mito). הרעידה באה כשנתיים אחרי הגעת ״הספינות השחורות״ של קומודור פרי (Matthew C. Perry), ורבים ראו בה סימן לטלטלה רחבה יותר בסדר החברתי והמדיני. התחושה הזאת מצאה ביטוי בגל של הדפסים עממיים, הנמזו־אה (Namazu-e), שהופצו בעיר בשבועות שאחרי הרעידה. במרכזם השפמנון הענק, הנמזו, שלפי המסורת רובץ מתחת לאדמה ומחולל את הרעידות, והוא מוצג בהם לא פעם כמי שמערער את הסדר ומחלק מחדש את העושר.

רעידות סנריקו, 1896 ו־1933: כשהים נעשה קטלני

ב־15 ביוני 1896, בערב, התרחשה רעידת אדמה מול חופי סנריקו, חוף המפרצים המפורץ של צפון־מזרח הונשו. באותו יום ציינו ביישובי החוף את חג החמישי בחודש החמישי, ומשפחות רבות היו בבתיהן. הטלטול היה חלש יחסית, ומעטים חשו בסכנה. כחצי שעה לאחר מכן הגיע הצונאמי. גובהו בקו החוף היה בכמה מקומות למעלה מעשרה מטרים, ובמפרץ ריורי (Ryōri) הגיע גובה העלייה של המים על היבשה לכ־38 מטרים. כ־22 אלף בני אדם נהרגו. זו הדוגמה המובהקת ביותר ביפן לרעידת אדמה של צונאמי, שבה הפער בין הטלטול החלש לבין עוצמת הגל היה קטלני.

37 שנים אחר כך, ב־3 במרץ 1933, פגעה רעידה נוספת באותו חוף, הפעם רעידה בתוך הלוח הפסיפי, וגבתה כ־3,000 קורבנות. לאחריה העבירו כפרים אחדים את בתיהם אל הגבעות והציבו אבני אזהרה, כמו האבן באנאיושי. בחלק מן הכפרים ירדו התושבים כעבור דור בחזרה אל החוף, קרוב לנמל ולסירות. ההבדל בין הכפרים שזכרו לבין אלה ששכחו התברר במרץ 2011.

רעידת קנטו הגדולה, 1923: טוקיו עולה באש

ב־1 בספטמבר 1923, בשעה 11:58, פקדה רעידה במגניטודה של כ־7.9 את מישור קנטו, ובכללו טוקיו ויוקוהמה (Yokohama). מוקדה היה באזור מפרץ סגמי, והקרע התרחש לאורך ממשק ההפחתה שבו שוקע לוח ים הפיליפינים מתחת לאזור קנטו, במערכת שקע סגמי. העיתוי היה קטלני: שעת צהריים, כשבבתים רבים בישלו על אש גלויה, ורוח חזקה שנשבה באותו יום בעקבות סופה שחלפה באזור. השריפות התפשטו במהירות בין בתי עץ צפופים ובערו כמעט יומיים. באזור הונג׳ו (Honjo) שבטוקיו, במגרש פתוח שבו שכן קודם מחסן הלבוש של הצבא, התאספו עשרות אלפי פליטים עם מטלטליהם. מערבולת אש שפרצה למקום הרגה כ־38 אלף מהם. מספר ההרוגים והנעדרים הכולל נאמד בכ־105 אלף, רובם המכריע בשריפות ולא בקריסת מבנים. גם יוקוהמה, הנמל הבינלאומי הגדול של יפן, נהרסה כמעט כליל.

לאסון היה גם פרק אפל. בימים שלאחר הרעידה נפוצו שמועות שקריות שלפיהן קוריאנים מרעילים בארות ומציתים שריפות. קבוצות משמר אזרחיות, ולעיתים גם שוטרים וחיילים, טבחו בקוריאנים, ונפגעו גם סינים ויפנים שנחשדו בטעות בשל מבטאם. מספר הנרצחים שנוי במחלוקת ומוערך באלפים. בתוך הכאוס רצחה המשטרה הצבאית גם את האנרכיסט אוסוגי סאקאה (Ōsugi Sakae), את בת זוגו ואת אחיינו בן השש. רעידת קנטו הייתה אפוא אסון טבע וגם אסון חברתי ומוסרי, וזיכרון מעשי הטבח עדיין רגיש בשיח הציבורי ביפן.

את שיקום טוקיו הנהיג גוטו שינפיי (Gotō Shinpei), שתכנן עיר חדשה ושאפתנית. רק חלק מתוכניותיו יצא לפועל, אך הורחבו שדרות, נבנו גשרים חדשים על נהר סומידה (Sumida), נפתחו פארקים שנועדו לשמש גם אזורי מקלט מפני אש, ובתים משותפים מבטון החליפו חלק מבתי העץ. מאז 1960 מציינת יפן ב־1 בספטמבר את ״יום ההיערכות לאסונות״, ובו נערכים תרגילים ברחבי המדינה.

רעידות טונאנקאי וננקאי, 1944 ו־1946: אסונות בצל המלחמה

ב־7 בדצמבר 1944 נשבר מקטע טונאנקאי (Tōnankai) של שקע ננקאי ברעידה במגניטודה של כ־7.9, ושנתיים אחר כך, ב־21 בדצמבר 1946, נשבר מקטע ננקאי ברעידה במגניטודה של כ־8. כל אחת מהן גבתה יותר מאלף קורבנות. רעידת 1944 התרחשה בשלבי המלחמה האחרונים ופגעה במפעלי תעשייה צבאית באזור נגויה. הצנזורה הצבאית צמצמה את הדיווח עליה למינימום, ומידע עליה הגיע לציבור במשך שנים רק במקוטע. אלה הרעידות הגדולות האחרונות שנרשמו לאורך שקע ננקאי, ומאז חלפו כשמונים שנה.

רעידת הוקאידו, 1993: הצונאמי שהכה בתוך דקות

ב־12 ביולי 1993, בשעה 22:17, התרחשה רעידה במגניטודה 7.8 בים יפן, מדרום־מערב להוקאידו. הצונאמי הגיע לאי אוקושירי (Okushiri) בתוך דקות ספורות, ובמקומות מסוימים נמדדו גבהי עלייה של המים שהתקרבו ל־30 מטרים. בכפר אאונאה (Aonae) שבקצה הדרומי של האי הציף הגל את רוב הבתים, ושריפות שפרצו אחריו כילו את מה שנותר. כ־230 בני אדם נהרגו או נעדרו. ההתרעה הרשמית פורסמה אחרי שהגל כבר פגע בחלק מן החופים, ובאוקושירי התברר הלקח שתואר לעיל: כשהמוקד קרוב, הרעידה עצמה היא ההתרעה. האי שוקם, וחופיו הוקפו חומות גבוהות ומגדלי מפלט.

רעידת קובה, 1995: כשהתשתיות המודרניות קרסו

ב־17 בינואר 1995, בשעה 5:46 לפנות בוקר, פקדה רעידה במגניטודה 7.3 לפי הסולם היפני את קובה וסביבתה. הקרע התרחש במערכת העתקים יבשתית רדודה, שכללה את העתק נוג׳ימה באי אוואג׳י והעתקים מתחת לקובה עצמה, ובחלקים מן העיר הגיע הטלטול לשינדו 7, לראשונה מאז הוגדרה הדרגה. רעידת הנשין־אוואג׳י (Hanshin-Awaji) הגדולה גבתה 6,434 קורבנות. רוב ההרוגים מתו בדקות הראשונות, רבים מהם נמחצו בשנתם בבתי עץ ישנים שגגות הרעפים הכבדים שלהם קרסו עליהם. עשרות אלפים נפצעו ומאות אלפים נעקרו מבתיהם. קטע באורך של יותר מחצי קילומטר מן הכביש המהיר המוגבה הנשין התהפך על צדו, תשתיות מים וגז נפגעו ושריפות התפשטו בשכונות הצפופות.

האסון חשף את פגיעותם של מבנים שנבנו לפי תקנים ישנים: רוב המבנים שקרסו נבנו לפני 1981, השנה שבה הוחמר תקן הבנייה הסייסמי. הוא חשף גם את מגבלות התגובה הממסדית, שהייתה איטית ומסורבלת. מנגד, יותר ממיליון מתנדבים הגיעו לאזור בשנה הראשונה, ו־1995 זכתה בכינוי ״השנה הראשונה של ההתנדבות״, ציון דרך בהתפתחות החברה האזרחית ביפן. בעקבות הרעידה חוזקו תשתיות, הוחמרו התקנים לבתי עץ והוקמה רשת צפופה של מכשירי מדידה. בקובה נערך מאז 1995 פסטיבל האורות ״לומינריה״ (Luminarie) לזכר הקורבנות.

רעידת טוהוקו, 2011: האסון ששינה את יפן

ב־11 במארס 2011 נשבר לאורך שקע יפן קטע של גבול הלוחות שאורכו כ־500 קילומטר ורוחבו כ־200, ברעידה במגניטודה 9.0. בחלקים ממנו זז הלוח העליון ביחס ללוח השוקע בעשרות מטרים, וחצי האי אוג׳יקה נדחק יותר מחמישה מטרים מזרחה. כדי להבין את האסון כדאי להפריד בין שלושה מרכיבים שהתרחשו בזה אחר זה: הטלטול, הצונאמי והאסון הגרעיני.

הטלטול עצמו היה עז וממושך, והגיע לשינדו 7 בעיר קוריהארה (Kurihara) שבמחוז מיאגי (Miyagi). ובכל זאת, בזכות תקני הבנייה, מספר הבניינים שקרסו מן הטלטול עצמו היה קטן יחסית לעוצמתו. הנזק העיקרי מן הטלטול נגרם בהתנזלות קרקע באזור מפרץ טוקיו, במפולות ובפגיעה בתשתיות, ובניינים גבוהים בטוקיו ובאוסקה התנדנדו דקות ארוכות בגלים סייסמיים ארוכים.

הצונאמי היה הגורם העיקרי למוות. התזוזה הרימה חלקים מקרקעית האוקיינוס, והגלים הכו במיוחד במחוזות איוואטה, מיאגי ופוקושימה. במקומות מסוימים הגיע גובה העלייה של המים על היבשה לכ־40 מטרים. כ־15,900 בני אדם נהרגו, ולפי נתוני המשטרה, יותר מתשעים אחוזים מן ההרוגים שזוהו מתו בטביעה. כ־2,500 נעדרים עד היום. אם מוסיפים את מקרי המוות הקשורים לאסון, של מפונים שמצבם הבריאותי הידרדר בחודשים ובשנים שאחריו, עולה המניין הכולל על 22 אלף. האסון חשף את מגבלות חומות ההגנה. בעיירה טארו (Tarō), שהקיפה את עצמה אחרי 1933 בחומה כפולה שזכתה לכינוי ״החומה הגדולה של יפן״, עבר הגל מעל החומה.

סיפורם של שני בתי ספר ממחיש את משקלן של ההחלטות בדקות הראשונות. בקמאישי (Kamaishi), שבה תרגלו התלמידים במשך שנים פינוי עצמאי למקום גבוה, ניצלו כמעט כל כ־3,000 תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים, ותלמידים בוגרים אף הובילו את הצעירים מהם. בבית הספר היסודי אוקאווה (Ōkawa) שבאישינומאקי (Ishinomaki), לעומת זאת, המתינו התלמידים והמורים בחצר כחמישים דקות בזמן שהמבוגרים התלבטו לאן להתפנות, אף שגבעה מיוערת התנשאה ממש מאחורי הבניין. 74 תלמידים ועשרה אנשי צוות נספו. בית המשפט קבע לימים שהעירייה ומערכת החינוך נושאות באחריות.

האסון הגרעיני היה תוצאה של הצונאמי ולא של הטלטול. בתחנת הכוח פוקושימה דאיצ׳י הושבתו הכורים הפעילים באופן אוטומטי עם הרעידה, אך הצונאמי, שגובהו במקום עלה על 13 מטרים, הציף את הגנרטורים וניתק את מערכות הקירור. בשלושה כורים התרחשו התכות ליבה, פיצוצי מימן הרסו מבנים בתחנה, וחומרים רדיואקטיביים שוחררו לסביבה. בשיא הפינוי עזבו את בתיהם יותר מ־150 אלף מתושבי מחוז פוקושימה. רוב הנספים באסון 2011 מתו בצונאמי ולא מחשיפה לקרינה, אך במחוז פוקושימה עלה מספר מקרי המוות הקשורים לאסון, שרבים מהם נבעו מן הפינוי הממושך, על מספר ההרוגים הישירים. פירוק התחנה צפוי להימשך עשרות שנים, ומאז 2023 משחררת החברה המפעילה לים מים מטופלים שהצטברו באתר, מהלך שעורר התנגדות בקרב דייגים ובמדינות שכנות.

אחרי האסון נבנו לאורך מאות קילומטרים של חוף בטוהוקו (Tōhoku) חומות ים גבוהות יותר, חלקן בגובה של יותר מעשרה מטרים, ויישובים שלמים הועברו לשטחים מוגבהים. ההחלטות האלה שנויות במחלוקת. יש הרואים בחומות הגנה הכרחית, ויש המזכירים שהן מנתקות את התושבים מן הים שממנו הם מתפרנסים ועלולות ליצור תחושת ביטחון כוזבת, כפי שקרה בטארו.

רעידת קוממוטו, 2016: שתי רעידות בזו אחר זו

ב־14 באפריל 2016 פקדה רעידה במגניטודה 6.5 את מחוז קוממוטו שבקיושו והגיעה לשינדו 7 בעיירה מאשיקי (Mashiki). תושבים רבים חזרו לבתיהם בלילה שלאחר מכן, בהנחה שהגרוע מכל כבר מאחוריהם. כעבור 28 שעות, ב־16 באפריל, באה רעידה חזקה יותר, במגניטודה 7.3, שמקורה בהעתק פוטאגאווה (Futagawa), והגיעה שוב לשינדו 7 באותו אזור. הרעידה הראשונה התבררה בדיעבד כרעידה מקדימה. בתים שנפגעו בראשונה קרסו בשנייה, מפולות ניתקו כבישים וגשרים באזור אסו (Aso), וטירת קוממוטו ההיסטורית ניזוקה קשות. כחמישים בני אדם נהרגו ישירות, ובהמשך הוכרו יותר מ־200 מקרי מוות הקשורים לאסון. בעקבות האירוע הפסיקה הסוכנות המטאורולוגית להשתמש בהודעותיה הראשונות במונח ״רעידת המשך״, ומאז היא מזהירה שרעידה חזקה דומה, או חזקה ממנה, עלולה להתרחש בימים הקרובים.

רעידת הוקאידו, 2018: כשההרים התמוטטו

ב־6 בספטמבר 2018, בשעה 3:07 לפנות בוקר, התרחשה רעידה במגניטודה 6.7 באזור איבורי (Iburi) שבדרום הוקאידו, והגיעה לשינדו 7 בעיירה אצומה (Atsuma). הרעידה חוללה אלפי מפולות קרקע, בעיקר במדרונות המכוסים בשכבות של אפר ושל חומרים געשיים בלתי מלוכדים שמקורם בהתפרצויות קדומות של הרי הגעש בסביבה. רבות מן המפולות התרחשו באזור אצומה, ושם נקברו בתים תחת כמויות עצומות של קרקע. באסון נהרגו יותר מארבעים בני אדם, ורבים מהם נספו במפולות. טייפון שחלף באזור יומיים קודם לכן הרטיב את הקרקע ותרם לאי־יציבות המדרונות, אך לא היה הגורם היחיד להתמוטטותם. רשת החשמל של האי קרסה, ולראשונה ביפן נותק החשמל בכל שטחו של מחוז שלם, כשלושה מיליון משקי בית, למשך ימים אחדים.

רעידת חצי האי נוטו, 2024: אסון בראש השנה

ב־1 בינואר 2024, בשעה 16:10, כשמשפחות רבות היו מכונסות לחגיגות השנה החדשה, התרחשה רעידה במגניטודה 7.6 בחצי האי נוטו שבמחוז אישיקאווה (Ishikawa), הבולט אל ים יפן. היא באה אחרי נחיל רעידות שנמשך באזור מאז סוף 2020, ומקורה בהעתקים בקרום מצפון לחצי האי. הטלטול הגיע לשינדו 7 בעיר ואג׳ימה (Wajima) ובעיירה שיקה (Shika). בתים מסורתיים קרסו וכבישים נותקו. בוואג׳ימה פרצה שריפה שכילתה מאות מבנים ברובע השוק הוותיק, לב מסורת הכלים בלכה של העיר. לראשונה מאז 2011 הוכרזה ביפן התרעת צונאמי גדול, והגלים הגיעו לחופים תוך דקות. בחלקים מן החוף הצפוני התרוממה הקרקע בכמה מטרים, קרקעית הים נחשפה ונמלי דייגים נעשו רדודים מכדי לשמש את הסירות.

האסון חשף את פגיעותם של יישובים קטנים ומזדקנים בקצה חצי אי הררי. הגישה אליהם עברה בכבישים בודדים שנחסמו, אספקת המים נותקה לחודשים, ורבים מן המפונים היו קשישים. בספטמבר 2024 פקדו את האזור גשמים עזים שגרמו לשיטפונות ולמפולות ופגעו שוב ביישובים שהחלו להשתקם. נוטו היא הדוגמה הברורה ביותר לפער בין הרוגי הרעידה עצמה לבין מקרי המוות הקשורים לאסון. נכון לסוף אוגוסט 2026, 228 בני אדם נהרגו ישירות, בעיקר בקריסת מבנים, ו־527 מקרי מוות הוכרו כקשורים לאסון, יותר מפי שניים ממספר ההרוגים הישירים. המניין הכולל עמד על 755, ושני בני אדם נותרו נעדרים. ההכרה במקרים נוספים נמשכת.[7]

שנים של התרעות: 2024–2026

מאז 2024 נבחנות מערכות ההתרעה החדשות של יפן שוב ושוב. ב־8 באוגוסט 2024 פקדה רעידה במגניטודה 7.1 את מפרץ היוגה־נאדה (Hyūga-nada) שמול מחוז מיאזאקי (Miyazaki), בקצהו הדרום־מערבי של שקע ננקאי. לראשונה פרסמה הסוכנות המטאורולוגית ״מידע מיוחד על רעידת אדמה בשקע ננקאי״, שזכה בתקשורת לכינוי ״התרעת מגה־רעידה״. ההודעה לא חזתה רעידה. היא קבעה שהסבירות לרעידה גדולה עלתה זמנית וקראה לציבור לבדוק את ההיערכות. במשך שבוע נסגרו חופים, בוטלו אירועים, מלונות דיווחו על ביטולים ומדפי המים ומזון החירום התרוקנו. הרעידה הגדולה לא באה, וההתרעה עוררה דיון ציבורי על הדרך לתקשר הסתברות שהיא נמוכה, אך גבוהה מן הרגיל.

מערכת מקבילה פועלת לגבי שקע יפן ושקע קוריל, מול הוקאידו וסנריקו. היא הופעלה לראשונה אחרי רעידה במגניטודה 7.5 מול החוף המזרחי של מחוז אאומורי (Aomori) ב־8 בדצמבר 2025, ושוב אחרי רעידה במגניטודה 7.7 מול חופי סנריקו ב־20 באפריל 2026. הרעידה באפריל התרחשה בעומק של כעשרים קילומטרים, על גבול הלוח הפסיפי, והגיעה לשינדו 5 חזק בעיירה האשיקאמי (Hashikami) שבאאומורי. הוכרזה התרעת צונאמי לגלים של עד שלושה מטרים, אך הגובה המרבי שנמדד, בנמל קוג׳י (Kuji) שבאיוואטה, היה 79 סנטימטרים. ההתרעה לרעידה גדולה בהמשך חלה על 182 רשויות מקומיות בשבעה מחוזות, מהוקאידו ועד צ׳יבה (Chiba), והוסרה כעבור שבוע.[8] בשני המקרים לא באה רעידה גדולה יותר.

ב־28 ביולי 2026, בשעה 16:27, פגעה רעידה במגניטודה 7.1 במחוז קוממוטו, עשר שנים אחרי האסון הקודם שם. זו רעידה בתוך הקרום, בעומק של כחמש עשרה עד שש עשרה קילומטרים, במנגנון של העתק חילוף אופקי, שבו גושי הקרום נעים זה לאורך זה. הקרע, באורך של כשלושים קילומטרים, התפתח לאורך מערכת ההעתקים של היינאגו (Hinagu), ההמשך הדרום־מערבי של מערכת ההעתקים שנשברה בחלקה ב־2016. חוקרים התריעו זמן רב שקטעים ממנה טרם נשברו. הטלטול הגיע לשינדו 7 בעיר אוּקִי (Uki) ובעיירה היקאווה (Hikawa). מרכז קניות גדול סמוך לקוממוטו קרס חלקית, ארובה במפעל נייר ביאצושירו (Yatsushiro) התמוטטה על עובדים, רכבת ירדה מן הפסים בתחנת יאצושירו, וחלק מחומות האבן בטירת קוממוטו, שזה עתה שוקמו, קרסו שוב. ב־8 באוגוסט 2026 עמד מספר הנספים על 39, כולל מקרים שנבדקו כקשורים לאסון, ויותר מ־6,500 בני אדם עדיין שהו במרכזי פינוי.[9]

אף אחד מן האירועים האלה לא היה ״הרעידה הגדולה״ שמדברים עליה ביפן, אבל יחד הם משקפים את מצבה של המדינה כיום: מערכות התרעה מתוחכמות וציבור מתורגל, לצד אי ודאות יסודית לגבי מה שעלול לבוא אחרי כל רעידה.

בנייה, היערכות והסיכונים העתידיים

אדריכלות והנדסה

מבני העץ המסורתיים ביפן נבנו בחיבורים גמישים יחסית, כך שהשלד יכול לנוע ולספוג חלק מן האנרגיה. הפגודות הן הדוגמה המפורסמת. מעטות מאוד מהן קרסו ברעידות אדמה לאורך ההיסטוריה, והפגודה בת חמש הקומות במקדש הוריו־ג׳י (Hōryū-ji) עומדת על תילה יותר מ־1,300 שנה. עמידותן נובעת משילוב של גורמים: הקומות אינן מחוברות זו לזו בקשיחות ונעות כל אחת בנפרד, הגגות הרחבים מאזנים את המבנה, ובחלק מהן קיים עמוד מרכזי המכונה שינבשירה (Shinbashira). מתכנני מגדל טוקיו סקיטרי (Tokyo Skytree), שנחנך ב־2012, שאבו השראה מן העיקרון הזה ותכננו עמוד בטון מרכזי המחובר באופן חלקי לשלד החיצוני. עם זאת, אין לייחס לעמוד המרכזי לבדו את העמידות, ובתי עץ ישנים רגילים, בייחוד כאלה שגגותיהם עשויים רעפים כבדים, הם מן המבנים הפגיעים ביותר, כפי שהוכיחו קובה ונוטו.

הבנייה המודרנית ביפן נשענת על שלוש גישות משלימות. הבסיסית שבהן היא חיזוק המבנה כדי שיעמוד בטלטול. השנייה מתקינה בולמי אנרגיה בתוך השלד, והשלישית מבודדת את הבניין מן הקרקע באמצעות מיסבים בבסיסו, כך שהקרקע נעה מתחתיו והוא עצמו נע הרבה פחות. תקני הבנייה הוחמרו פעמים רבות לאחר רעידות גדולות, והציון החשוב ביותר הוא 1981. מבנים שנבנו לפי התקן של אותה שנה עמדו ברובם בקובה, בקוממוטו ובנוטו, ואילו מבנים ישנים יותר קרסו בשיעורים גבוהים בהרבה.

התרעה מוקדמת ותרבות של היערכות

לצד ההנדסה פועלת מאז 2007 מערכת התרעה מוקדמת ארצית. היא מזהה את גלי P הראשונים ומפיצה אזהרה בטלוויזיה, ברדיו ובטלפונים הניידים לפני הגעתם של הגלים ההרסניים. הזמן שהיא מספקת נע בין שניות ספורות לעשרות שניות, ובאזורים הקרובים מאוד למוקד לעיתים אין זמן כלל. גם שניות אחדות מאפשרות להתרחק מחלון, לעצור מעלית או להאט רכבת. רכבות השינקנסן (Shinkansen) מצוידות במערכות עצירה אוטומטיות, ובכל שנות פעילותה של הרשת לא נהרג בה נוסע כתוצאה מרעידת אדמה.

תרגילי חירום, מפות סיכון מקומיות, שלטי פינוי, מגדלי מפלט מצונאמי וחינוך בבתי הספר משלימים את התמונה. ביפן התפתחה תרבות מוסדית וציבורית של היערכות לאסונות, ״בוסאי״ (Bōsai), שבה ערכת חירום בבית ומסלול פינוי מוכר הם חלק מן החיים הרגילים.

האיום העתידי: שקע ננקאי והרעידה מתחת לטוקיו

שקע ננקאי, מדרום לחופי מרכז יפן ומערבה, הוא מוקד הסיכון המרכזי. לאורכו התרחשו רעידות גדולות בין השאר ב־684, ב־887, ב־1096 וב־1099, ב־1361, ב־1498, ב־1605, ב־1707, ב־1854 וב־1944–1946, כלומר אחת לכמאה עד מאה וחמישים שנה בממוצע, ובמרווחים לא סדירים. ב־26 בספטמבר 2025 עדכנה ועדת חקר רעידות האדמה הממשלתית את הערכתה להסתברות של רעידה במגניטודה 8 עד 9 בשקע בשלושים השנים הבאות. במקום הנתון הקודם, ״כ־80 אחוזים״, הציגה שני טווחים: ״60 עד 90 אחוזים ויותר״ לפי מודל אחד, המתבסס על נתוני התרוממות הקרקע בכף מורוטו, ו״20 עד 50 אחוזים״ לפי מודל אחר, שבו משתמשים לגבי אזורים אחרים ביפן. הוועדה הודתה שאינה יכולה לקבוע איזה מהם מדויק יותר, אך המליצה לרשויות להתבסס על הגבוה. שני הטווחים נמצאים בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר בסיווג הממשלתי.[10]

במרץ 2025 פרסמה הממשלה הערכה מעודכנת לתרחיש הגרוע ביותר: רעידה במגניטודה 9 בלילה של חורף, ואחריה צונאמי בגובה של יותר מעשרים מטרים בחלק מן החופים. בתרחיש כזה עלולים למות עד כ־298 אלף בני אדם, כ־215 אלף מהם בצונאמי, בהנחה שרק חמישית מן התושבים יתפנו מיד. הנתון הזה הוא גם המפתח לצמצום הנזק, משום שפינוי מהיר של רוב התושבים יקטין מאוד את מספר ההרוגים. הממשלה הציבה יעד להפחית את מספר ההרוגים הצפוי בשמונים אחוזים בתוך עשור.

איום נוסף הוא רעידה במגניטודה של כ־7 שמוקדה ישירות מתחת לאזור טוקיו רבתי, שבו חיים יותר משלושים מיליון איש. ההסתברות לרעידה כזו בשלושים השנים הבאות מוערכת בכ־70 אחוזים. רעידה כזו אינה צפויה לחולל צונאמי גדול, אך שריפות בשכונות של בתי עץ צפופים, כמו ב־1923, והתנזלות קרקע בשטחים המיובשים שלחוף המפרץ הן מן התרחישים המדאיגים ביותר. בכל המקרים, הערכות סיכון הסתברותיות אינן תחזית לתאריך מסוים. המדע עדיין אינו מסוגל לחזות במדויק את מועד התרחשותה של רעידת אדמה גדולה.

השכחה, והמאבק בה אחרי 2011

ההיסטוריה של רעידת ג׳וגן ושל כפרי סנריקו שירדו מן הגבעות בחזרה אל החוף מראה עד כמה הזיכרון שביר. אבנים רבות נשכחו מאחורי שיחים, יישובים חדשים נבנו מתחת לקווים שסימנו, והכרוניקה של 869 נקראה במשך מאות שנים כסיפור רחוק. לפיזיקאי ולמסאי טראדה טוראהיקו (Terada Torahiko), שחקר את רעידת קנטו, מיוחס המשפט ״אסונות טבע באים כשאנשים כבר שכחו אותם״. ספק אם כתב אותו במילים אלה, אך המשפט מצוטט ביפן אחרי כל אסון, והוא נאמן לרוח כתיבתו.[11]

אחרי 2011 נעשה מאמץ שיטתי לחזק את הזיכרון. לאורך החוף נבנו מוזיאונים ומרכזי זיכרון, ונמתחה ביניהם רשת של אתרים המכונה ״דרך הזיכרון של 3.11״. על השאלה אם לשמר את חורבות האסון, ״שינסאי איקו״ (Shinsai ikō), התנהל ויכוח כואב בין מי שביקשו שהמבנים יעידו לדורות הבאים לבין משפחות שלא רצו לראות מדי יום את המקום שבו מתו יקיריהן. בית הספר אוקאווה נשמר בסופו של דבר כאתר זיכרון. ניצולים רבים משמשים ״קאטאריבה״ (Kataribe), מספרים, ומוליכים קבוצות תלמידים ומבקרים באתרים שבהם חוו את האסון, כדי שהסיפור יעבור מן הדור שראה אותו אל הדור שלא ראה.

מנקודת מבט זו, האבן באנאיושי, הסיפור על האש בערימות האורז, הנמזו־אה ואבן הזיכרון באוסקה שייכים לאותה מסורת: ניסיון של בני אדם להעביר את מה שלמדו מן האסון אל מי שיחיו אחריהם, בארץ שבה האדמה עצמה אינה יציבה.

המטייל ביפן: הנחיות מעשיות ואתרי ביקור

בעת רעידה

רוב המטיילים ביפן לא ייתקלו ברעידה משמעותית, אך רעידות קלות שכיחות, וכדאי להכיר את הכללים הבסיסיים. בעת רעידה יש להגן על הראש, להתכופף מתחת לשולחן יציב אם יש כזה, ולהתרחק מחלונות, ממדפים ומחפצים העלולים ליפול. אין לרוץ החוצה בזמן טלטול חזק, משום שרבים מן הנפגעים נפגעים מרעפים, משלטים ומזכוכיות הנופלים לרחוב. רוב בתי המלון המודרניים בנויים לפי תקנים מחמירים, ועדיף להישאר בחדר עד שהטלטול נפסק. כדאי להכיר מראש את דרכי היציאה ואת מקומו של פנס החירום, שנמצא בחדרים רבים.

באזורי חוף יש להתפנות מיד למקום גבוה אחרי רעידה חזקה או ממושכת, גם אם לא נשמעה התרעה, ולא לחזור עד שההתרעה הוסרה. בערי החוף פזורים שלטים המסמנים מסלולי פינוי ומקומות מפלט מצונאמי, ולצד רבים מהם מצוין גובה המקום מעל פני הים. בהרים יש להיזהר ממפולות, מסלעים מתדרדרים ומכבישים חסומים. ברכבת או בשינקנסן יש להישאר במקום ולפעול לפי הוראות הצוות.

התרעות בטלפון

ההתרעה המוקדמת מגיעה לטלפונים הניידים ביפן בהודעת חירום המשודרת דרך רשתות הסלולר המקומיות, בצליל אזעקה מובחן, שניות אחדות לפני הגעת הטלטול החזק. טלפון המחובר לרשת יפנית, באמצעות כרטיס SIM מקומי או eSIM, מקבל בדרך כלל את ההודעות האלה באופן אוטומטי, ואילו בטלפון בנדידה מחו״ל קבלתן אינה מובטחת. לפני היציאה לטיול כדאי לוודא בהגדרות הטלפון שהתרעות החירום מופעלות.

סוכנות התיירות היפנית מפעילה את היישומון Safety Tips, המספק באנגלית ובשפות נוספות התרעות על רעידות ועל צונאמי והנחיות התנהגות. מי ששוהה ביפן זמן ממושך יכול להוסיף את היישומון של Yahoo! Japan להתרעות על אסונות, המשמש מיליוני יפנים ושולח הודעות דחיפה מיידיות על רעידות, צונאמי, גשמים עזים ומפולות לפי מיקום. ממשקו כתוב בעיקר ביפנית, ולכן כדאי להתקין אותו ולהגדיר אותו מראש, ולהשתמש בו לצד Safety Tips ולא במקומו. מידע עדכני מפרסמים גם הסוכנות המטאורולוגית היפנית והשידור הציבורי NHK World. מספרי החירום ביפן הם 110 למשטרה ו־119 לכבאות ולאמבולנס.

אתרי ביקור

רבים מן האירועים שתוארו במאמר הותירו אתרים שאפשר לבקר בהם, וחלקם משתלבים בקלות במסלולי טיול מקובלים. בקובה פועל ״מכון הנשין־אוואג׳י לצמצום אסונות ולהתחדשות אנושית״, מוזיאון מקיף על רעידת 1995 ועל היערכות לאסונות. באי אוואג׳י, שמחובר לקובה בגשר, נשמר בפארק הזיכרון של הוקודאן (Hokudan) קטע באורך של כמאה וארבעים מטרים מהעתק נוג׳ימה, ואפשר לראות בו את התזוזה של פני הקרקע. בטוקיו, בפארק יוקואמיצ׳ו (Yokoamichō) שברובע סומידה, ניצבים אולם הזיכרון ומוזיאון רעידת קנטו, באתר מחסן הלבוש לשעבר שבו נספו עשרות אלפים במערבולת האש.

לאורך חוף טוהוקו אפשר לעקוב אחר ״דרך הזיכרון של 3.11״. בריקוזנטקאטה (Rikuzentakata) פועל מוזיאון הצונאמי של איוואטה, ולידו ״עץ האורן של הנס״, היחיד מבין כשבעים אלף עצים ביער החופי שנותר עומד אחרי הגל; העץ מת לאחר מכן מן המליחות, וגזעו שומר כאנדרטה. בקסנומה (Kesennuma) נשמר בניין של בית ספר תיכון שהגל חדר לקומותיו העליונות כמוזיאון זיכרון, ובאישינומאקי נשמרו חורבות בית הספר אוקאווה. בפוקושימה, בעיירה פוטאבה (Futaba) הסמוכה לתחנת הכוח, פועל מוזיאון המוקדש לרעידה ולאסון הגרעיני. מעל מפרץ אנאיושי שבמיאקו (Miyako) אפשר לטפס אל אבן האזהרה. באי אוקושירי פועל מוזיאון לזכר הצונאמי של 1993.

במחוז ואקאיאמה, בעיירה הירוגאווה (Hirogawa), אפשר לבקר במוזיאון ״אינאמורה נו הי״ וללכת לאורך הסוללה של המגוצ׳י. בקאשימה (Kashima) שבמחוז איבראקי (Ibaraki) אפשר לראות בחצר המקדש את ״אבן היסוד״, קאנאמה־אישי (Kaname-ishi), שלפי המסורת מצמידה את השפמנון לקרקע ומונעת ממנו לזעזע את האדמה. באוסקה, ליד גשר טאישו (Taishō), ניצבת אבן זיכרון משנת 1855, המזהירה את הדורות הבאים שלא לברוח לסירות אחרי רעידה, כפי שעשו קודמיהם ב־1707 וב־1854; תושבי השכונה מחדשים מדי שנה את הדיו בחריטות הכתובת. בקוממוטו מספרת הטירה, שחלקה שוקם וחלקה ניזוק שוב ב־2026, את סיפורן של שתי הרעידות, ובאזור אסו פועל מוזיאון לרעידת 2016, ובו קטע העתק שנחשף על פני השטח. בחצי האי נוטו אפשר לראות את קטעי החוף שהתרוממו ב־2024, אבל השיקום עדיין נמשך, וכדאי לבדוק מראש את מצב הדרכים והשירותים ולבקר בהתחשבות בתושבים. על מדרונות הר פוג׳י אפשר להגיע אל שולי מכתש הוֹאֵיי, עדות להתפרצות 1707.

סיכום: יפן ורעידות האדמה בהקשר עולמי

יפן בהשוואה לאזורים סייסמיים אחרים

יפן אינה האזור היחיד בעולם שבו האדמה רועדת בעוצמה כזו, והשוואה לאזורים אחרים מבהירה מה מייחד אותה. הדומה לה ביותר מבחינה גאולוגית היא צ׳ילה. גם שם שוקע לוח אוקייני מתחת ליבשת, גם שם מתרחשות רעידות דחיקה ענקיות וצונאמי, ושם נמדדה ב־1960 הרעידה החזקה ביותר אי פעם, במגניטודה 9.5. צ׳ילה, כמו יפן, למדה מאסונותיה ופיתחה תקני בנייה מחמירים, וברעידה במגניטודה 8.8 ב־2010 היה מספר ההרוגים נמוך במידה מרשימה ביחס לעוצמתה. באלסקה (9.2 ב־1964) ובקמצ׳טקה מתרחשות רעידות דומות, אבל באזורים דלילי אוכלוסין. ההבדל המרכזי של יפן הוא הצפיפות: מעטים המקומות בעולם שבהם עשרות מיליוני בני אדם חיים על מישורי חוף צרים מעל אזורי הפחתה פעילים.

ההשוואה המלמדת ביותר היא לגבי מחירה האנושי של רעידה. ב־2004 פגעה רעידה במגניטודה 9.1 מול סומטרה, והצונאמי שחוללה הרג כ־230 אלף בני אדם בארבע עשרה מדינות, רבים מהם בחופים שבהם לא הייתה כל מערכת התרעה ולא הייתה מסורת של פינוי. ב־2010 הרגה רעידה במגניטודה 7 בהאיטי יותר ממאה אלף בני אדם, וההערכות שונות מאוד. בפברואר 2023 נהרגו בדרום טורקיה ובצפון סוריה כחמישים ותשעה אלף בני אדם בשתי רעידות במגניטודה 7.8 ו־7.5, רבים מהם במבנים חדשים יחסית שנבנו בלי אכיפה של התקנים הקיימים. במרץ 2025 גבתה רעידה במגניטודה 7.7 במיאנמר אלפי קורבנות. ברעידות בעוצמה דומה ביפן, כמו קוממוטו 2016 או נוטו 2024, מספרי ההרוגים הישירים היו בעשרות ובמאות. ההבדל אינו בגאולוגיה, אלא בבניינים, באכיפה ובהיערכות.

ההשוואה מלמדת גם על מגבלותיה של יפן. בקליפורניה, שבה מחליקים הלוחות זה לאורך זה בהעתק סן אנדראס, נבנו בעשורים האחרונים מערכת התרעה מוקדמת ותקני בנייה מחמירים בהשראה יפנית, אבל האיום שם הוא בעיקר של טלטול ושל שריפות, ופחות של צונאמי. ביפן, לעומת זאת, שלושת האיומים מצטלבים, וטוהוקו 2011 הראתה שגם המערכת המתקדמת בעולם עלולה להיכשל מול אירוע שגודלו עלה על התרחישים שתוכננו.

לקורא הישראלי יש בהשוואה הזאת גם ממד קרוב. ארץ ישראל שוכנת לאורך בקע ים המלח, גבול טרנספורם שבו נע לוח ערב צפונה ביחס ללוח סיני. הרעידות בו חלשות ונדירות בהרבה מאשר ביפן, אבל הן אינן זניחות: רעידת 749 החריבה את בית שאן, רעידת 1837 הרסה את צפת וטבריה, ורעידת 1927 גבתה מאות קורבנות בארץ ובעבר הירדן. הבעיה המרכזית בישראל דומה לזו שתוארה בדיון על השכחה: מרווחי הזמן הארוכים בין הרעידות הגדולות מקשים לשמור על תחושת דחיפות, וחלק ניכר מן המבנים נבנה לפני שנקבע תקן לעמידות ברעידות אדמה. יפן מראה מה אפשר להשיג כשזיכרון האסון הופך למוסדות, לתקנים ולהרגלים.

סיכום

הנוף של יפן נוצר מתוך תנועה מתמדת. אותם כוחות שמרימים את רכסי ההרים, מזינים את הרי הגעש ומחממים את המעיינות, הם גם אלה שמזעזעים את עריה ומאיימים על חופיה. תושבי הארכיפלג חיים עם הסתירה הזאת מאז ומעולם: ארץ שופעת יופי, שיציבותה אינה מובטחת.

רעידות האדמה עיצבו את הנוף הפיזי של יפן, ועמו את מוסדותיה, את אדריכלותה, את ספרותה ואת זיכרונה הקולקטיבי. כל אחת מן הרעידות הגדולות הוסיפה לקח משלה. קנטו לימדה על כוחן של האש והשמועה, קובה על פגיעותם של המבנים הישנים ושל המוסדות, טוהוקו על גבולות ההגנה ההנדסית, ונוטו על המחיר שמשלמים יישובים מזדקנים בשנים שאחרי האסון. מן השפמנון המיתולוגי הרובץ מתחת לאדמה ועד מערכות ההתרעה של ימינו, אפשר לזהות מאמץ מתמשך להבין את האסון, להעניק לו משמעות ולצמצם את מחירו.

ועם זאת, ההיסטוריה מלמדת שגם חברה מאורגנת, בעלת יכולת טכנולוגית גבוהה, אינה חסינה מפני כוחות הטבע. חומות עשויות להיפרץ, מבנים עלולים לקרוס, וזיכרון האסונות נשחק דווקא בשנים הארוכות של השקט שביניהם. הישגה החשוב ביותר של יפן הוא אפוא ההכרה שיש להמשיך ללמוד, להיערך ולהעביר את הידע מדור לדור, ולא הניסיון לשלוט באדמה הרועדת. את ההכרה הזאת ניסחו כבר הכפריים שהציבו אבן על המדרון מעל אנאיושי, ותושבי אוסקה שמחדשים מדי שנה את הדיו באבן הזיכרון שלהם.

עבור המטייל ביפן, הבנת רעידות האדמה היא גם מפתח להבנת הארץ עצמה: נופיה, יישוביה, תרבותה והיחסים המורכבים שבין האדם לבין הסביבה שבה הוא חי.

מקורות לקריאה נוספת

Japan Meteorological Agency – Earthquakes and Tsunamis: https://www.jma.go.jp/jma/kishou/books/jishintsunami/en/jishintsunami_en.pdf

Japan Meteorological Agency – Earthquake Information: https://www.jma.go.jp/jma/en/Activities/earthquake.html

Headquarters for Earthquake Research Promotion – Understanding Earthquakes: https://jishin.go.jp/main/pamphlet/brochures2014en/understanding_earthquakes.pdf

Headquarters for Earthquake Research Promotion – Seismic Activity and Evaluations, 2026: https://www.jishin.go.jp/main/chousa/r08-e.htm

Cabinet Office – Disaster Management in Japan, White Paper 2025: https://www.bousai.go.jp/en/documentation/white_paper/pdf/2025/01_chap_01.pdf

USGS – The Orphan Tsunami of 1700: https://pubs.usgs.gov/pp/pp1707/pp1707.pdf

Disaster Reduction and Human Renovation Institution, Kobe: https://www.dri.ne.jp/en/

Kamo no Chōmei, Essays in Idleness and Hōjōki, trans. Meredith McKinney (Penguin, 2013).

Cornelius Ouwehand, Namazu-e and Their Themes (Leiden: Brill, 1964).

Gregory Smits, Seismic Japan: The Long History and Continuing Legacy of the Ansei Edo Earthquake (University of Hawai‘i Press, 2013).

Gregory Smits, When the Earth Roars: Lessons from the History of Earthquakes in Japan (Rowman & Littlefield, 2014).

Lafcadio Hearn, Gleanings in Buddha-Fields (1897).

[1]לפי פרסומי הלשכה הממשלתית לניהול אסונות, בשנים 2004–2013 התרחשו ביפן ובסביבתה כ־18.5% מן הרעידות במגניטודה 6 ומעלה בעולם.

Cabinet Office, Government of Japan, Disaster Management in Japan.

[2]Japan Meteorological Agency, National Catalogue of the Active Volcanoes of Japan.

[3]המגניטודה 7.3 היא לפי סולם הסוכנות המטאורולוגית היפנית; הסקר הגאולוגי האמריקני מעריך את מגניטודת המומנט של הרעידה בכ־6.9.

[4]Japan Meteorological Agency, Tables Explaining the JMA Seismic Intensity Scale.

החלוקה של דרגות 5 ו־6 לחלש וחזק נקבעה ברפורמה של 1996.

[5]Atwater, B. F., et al., The Orphan Tsunami of 1700: Japanese Clues to a Parent Earthquake in North America, U.S. Geological Survey Professional Paper 1707 (2005).

[6]Minoura, K., Imamura, F., Sugawara, D., Kono, Y., Iwashita, T., “The 869 Jōgan Tsunami Deposit and Recurrence Interval of Large-scale Tsunami on the Pacific Coast of Northeast Japan”, Journal of Natural Disaster Science 23 (2001), pp. 83–88.

[7]נתוני מחוז אישיקאווה כפי שדווחו ב־31 באוגוסט 2026: 228 הרוגים ישירים במחוז אישיקאווה; 527 מקרי מוות הקשורים לאסון, מהם 513 באישיקאווה, 8 בטויאמה ו־6 בניגטה. מספר הנעדרים (2) לפי דיווח המחוז מינואר 2026. הנתונים אינם סופיים ואינם כוללים את הרוגי הגשמים של ספטמבר 2024.

[8]Earthquake Research Committee, Headquarters for Earthquake Research Promotion, Evaluation of the Earthquake Offshore of Sanriku on April 20, 2026 (21.4.2026); Japan Meteorological Agency, monthly report, April 2026.

גובה הצונאמי בקוג׳י (79 ס״מ) ובאוראקאווה שבהוקאידו (39 ס״מ) הוא ערך זמני, העשוי להשתנות לאחר בדיקה.

[9]Earthquake Research Committee, Evaluation of the 2026 Kumamoto Earthquake (29.7.2026).

מטה החירום של מחוז קוממוטו, 8 באוגוסט 2026. העומק והמגניטודה הם ערכים זמניים. הנתונים על הנספים משקפים את מועד הדיווח ואינם בהכרח סופיים.

[10]Earthquake Research Committee, Headquarters for Earthquake Research Promotion, Long-term Evaluation of the Nankai Trough (26.9.2025).

הערכת הנזק: קבוצת העבודה של המועצה המרכזית לניהול אסונות, מרץ 2025.

[11]המשפט מיוחס לטראדה טוראהיקו (1878–1935), אך לא נמצא בכתביו שפורסמו; ייתכן שמקורו בדברים שתיעדו תלמידיו.

天災は忘れた頃にやってくる