כתב: גילי חסקין; 06-11-2026

תודה לאיילה דנון על מאמרה “נשים קטנות גדולות“, שעורר את התעניינותי בנושא

למאמר הקודם: “מעמד האישה ביפן לאורך ההיסטוריה: מן העת העתיקה ועד 1945”

ראו גם באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; ; שער לתרבות יפן ; מסלול מומלץ לטיול ביפן הקלאסית

הרצאה על יפן: “ארץ השמש העולה”

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; הרצאה על יפן: “ארץ השמש העולה” ; שער לתרבות יפן ; מסלול מומלץ לטיול ביפן הקלאסית ; תולדות יפן המודרנית

תקציר

המאמר בוחן את מעמדן של נשים ביפן מן הכיבוש האמריקאי ועד שנת 2026. הוא ממשיך את המאמר “מעמד האישה ביפן לאורך ההיסטוריה: מן העת העתיקה ועד 1945″, ומשתמש באותה הבחנה בין ארבעה רכיבים של מעמד: מעמד משפטי, כוח חברתי, עצמאות כלכלית וחירות אישית. נטען כי אחרי 1945 השתנה הרכיב המשפטי כמעט בבת אחת, עם זכות הבחירה, חוקת 1947 וביטול מוסד האיה, ואילו שלושת הרכיבים האחרים השתנו באיטיות. יתרה מזו, חלק ניכר מן המגבלות המוצגות כיום כ”מסורתיות” נוצר דווקא בעשורים שאחרי המלחמה: מודל איש השכר ועקרת הבית במשרה מלאה, שיטת התעסוקה לכל החיים, מערכת המס לבני זוג וחלוקת העובדים למסלולים. המאמר דן בגל השני של הפמיניזם, בדיני המשפחה, בהפלות ובזכויות רבייה, בתעסוקה, בפוליטיקה ובספרות, וכן בהבדלים שבין נשים לפי מעמד, גיל, מקום מגורים ומוצא, ובשינוי בדמותו של הגבר היפני. נטען כי הלחץ הדמוגרפי וחילופי הדורות הם כיום המניעים העיקריים לשינוי, וכי בחירתה של ראשת ממשלה ממחישה את הפער שבין קידומה של אישה יחידה לבין שינוי מבני. המאמר נחתם בהשוואה למזרח אסיה, לאירופה ולישראל.

השאלות שבהן עוסק המאמר

המאמר מבקש להשיב על חמש שאלות.

• כיצד נוצר השוויון המשפטי של 1945–1947, ומה היה חלקם של הכובשים האמריקאים, של ביאטה סירוטה גורדון ושל הנשים היפניות עצמן?
• מדוע לא תורגם השוויון הזה לשוויון בעבודה ובבית, ועד כמה המכשולים שנותרו הם שריד של העבר ועד כמה הם יצירה של יפן שלאחר המלחמה?
• מה השיגה התנועה הפמיניסטית מאז שנות השבעים, ומה השתנה בדיני המשפחה, בזכויות הרבייה ובמאבק בהטרדה?
• האם אפשר בכלל לדבר על “האישה היפנית”, או שההבדלים בין נשים לפי מעמד, מקום ומוצא חשובים לא פחות?
• מה משמעות בחירתה של ראשת הממשלה הראשונה, וכיצד ישפיעו המשבר הדמוגרפי והשינוי בדמות הגבר על מעמדן של נשים בעשורים הבאים

למאמר על סאינה טקאצ’י – ראש ממשלת יפן

פתיחה

ב-10 באפריל 1946 עמדו מול הקלפיות ברחבי יפן נשים שלא הצביעו מעולם. רבות מהן באו מערים שעדיין היו חרבות מן ההפצצות, ועד דצמבר 1945 נאסר עליהן להצביע, להיבחר או להצטרף למפלגה. כשני שלישים מבעלות זכות הבחירה הצביעו באותו יום, ו-39 נשים נבחרו לבית הנבחרים. שנה אחר כך כבר עמדה בתוקף חוקה שהבטיחה להן שוויון מלא, שוויון שהחוקה של ארצות הברית, שכוחותיה כבשו את יפן, אינה מעגנת במפורש עד היום.

שמונים שנה חלפו מאז. באוקטובר 2025 בחר הפרלמנט היפני לראשונה אישה לראשות הממשלה. ובכל זאת, באותה שנה ממש דורגה יפן במקום ה-118 מתוך 148 מדינות במדד הפער המגדרי העולמי, אחרונה בין המדינות המתועשות, ורוב נשותיה עדיין נושאות כמעט לבדן בעול הבית והמשפחה. כיצד יכולים שני הדברים להיות נכונים בעת ובעונה אחת? מדוע מהפכה משפטית שהושלמה בתוך שנתיים לא הפכה לשוויון בחיים עצמם, גם אחרי שני דורות? על השאלה הזאת מבקש המאמר להשיב.

מבוא

המאמר הקודם ליווה את נשות יפן מן המיתוס של אמטרסו ועד הכניעה של 1945. הוא הסתיים ברגע שבו הייתה האישה היפנית חסרת זכות בחירה, כפופה בחוק לראש משק הבית ומגויסת לשירות המדינה כרעיה וכאם. המאמר הזה מתחיל באותה נקודה. גם כאן כדאי להבחין בין ארבעה רכיבים של מעמד: מעמד משפטי, כוח חברתי, עצמאות כלכלית וחירות אישית. אחרי 1945 השתנה הרכיב הראשון כמעט בן לילה, ואילו שלושת האחרים השתנו לאט, ולעתים אף התקבעו מחדש בצורה חדשה. הפער הזה, בין שוויון שנכתב בחוקה לבין חיים שממשיכים להתנהל לפי כללים אחרים, הוא הנושא של הפרקים הבאים.

אחרי 1945: מהפכה מלמעלה

ראו באתר זה: יפן במלחמת העולם השנייה ; תולדות יפן המודרנית ; יפן והקשר היהודי

התבוסה במלחמת העולם השנייה הביאה את השינוי המשפטי הגדול ביותר במעמדן של נשות יפן. בדצמבר 1945, תחת הכיבוש האמריקאי, תוקן חוק הבחירות והוענקה לנשים זכות הבחירה וזכות להיבחר. בבחירות של אפריל 1946 הצביעו נשים לראשונה, ו-39 נשים נבחרו לבית התחתון, כ-8.4 אחוז מחבריו. בין הנבחרות הייתה קאטו שיזואה, שעשר שנים קודם לכן ישבה במעצר בשל המאבק לתכנון המשפחה. אין בכך עדות לפיגור מיוחד ביחס למערב: בצרפת, למשל, קיבלו הנשים את זכות הבחירה רק בשנת 1944.

החוקה החדשה, שנכנסה לתוקף ב-1947, קבעה בסעיף 14 שכל האזרחים שווים בפני החוק, ואסרה על אפליה ביחסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים על רקע גזע, אמונה, מין, מעמד חברתי או מוצא משפחתי. סעיף 24 הוקדש למשפחה: הוא קבע שהנישואין מבוססים על הסכמה הדדית בלבד ועל שוויון זכויות בין בני הזוג, ושהחקיקה בענייני בחירת בן זוג, רכוש, ירושה, מקום מגורים וגירושין תיעשה מתוך כבוד לפרט ושוויון מהותי בין המינים.

בניסוח הטיוטות של סעיפי זכויות הנשים והמשפחה מילאה תפקיד מרכזי צעירה בת 22, בֵּאָטֶה סירוֹטָה גוֹרדוֹן, יהודייה ילידת וינה, בתו של הפסנתרן ליאו סירוטה, שהיגר מרוסיה. היא הגיעה עם הוריה לטוקיו בגיל חמש וחצי, שם לימד אביה באקדמיה הקיסרית למוזיקה, ודיברה יפנית שוטפת. בתחילת פברואר 1946, כשהתברר שטיוטת החוקה שהכינה הממשלה היפנית שמרנית מדי, הורה הגנרל דאגלס מקארתור לאנשי המטה שלו לנסח חוקה חדשה, והם עשו זאת בתוך כשבוע. גורדון, שעבדה במטה הכיבוש כמתורגמנית וכחוקרת, צורפה לתת-הוועדה לזכויות האזרח, יחד עם שני גברים, והייתה כמעט האישה היחידה בחדר. היא הסתובבה בין ספריות טוקיו ואספה חוקות מכל העולם, מן החוקה הוויימארית ועד החוקות הסקנדינביות, ונשענה גם על זיכרונות ילדותה: נשים שצעדו כמה צעדים מאחורי בעליהן, נשים שאכלו בנפרד, נשים שנישאו לגבר שלא בחרו.

הטיוטות שלה היו רחבות בהרבה ממה שנכנס לבסוף לחוקה. הן כללו הגנה על נשים בהריון ועל אמהות, שכר שווה, וזכויות לילדים שנולדו מחוץ לנישואין. הממונים עליה, ובראשם סגן-אלוף צ’ארלס קֵיידִיס, קיצצו את רובן בטענה שפרטים כאלה מקומם בקוד האזרחי ולא בחוקה. גורדון התעקשה, ולימים סיפרה שאף פרצה בבכי, משום שידעה שהפקידים היפנים השמרנים לעולם לא יכניסו את הזכויות האלה מרצונם. לפי עדותה, כשקיידיס העיר שהיא נותנת לנשים היפניות יותר זכויות ממה שיש בחוקה האמריקאית, השיבה שאין בזה קושי רב, משום שהחוקה האמריקאית אינה מזכירה נשים כלל. הנוסח הסופי היה תוצאה של עבודת צוות, של עריכה בידי הממונים עליה ושל משא ומתן עם נציגי הממשלה היפנית, ולכן אין לייחס אותו לה לבדה; אבל את הכיוון ואת רוב הניסוחים הראשונים של סעיפי המשפחה קבעה היא.

הנציגים היפנים התנגדו בתוקף לסעיף 24 וטענו שאינו הולם את התרבות היפנית. מה שקרה אז ידוע בעיקר מזיכרונותיה של גורדון, שנכתבו עשרות שנים אחר כך, ויש לקרוא את הסיפור בהתאם. בלילה הארוך של 4 במרץ 1946, כשישבו שתי המשלחות על הנוסח, שימשה גורדון מתורגמנית, והיפנים, שלא ידעו שהיא שכתבה את הסעיף, העריכו את יחסה האוהד. כשהגיעו לסעיף 24, אמר להם קיידיס שמיס סירוטה שמה את לבה על זכויות הנשים, ואולי כדאי לאשר אותו. הסעיף אושר. במשך עשרות שנים שמרה גורדון את חלקה בסוד, בין השאר משום שחוגים שמרניים ביפן טענו שהחוקה נכפתה מבחוץ, וגילוי העובדה שצעירה זרה בת 22 כתבה את סעיפי המשפחה היה משמש להם תחמושת. רק בשנות התשעים סיפרה את הסיפור בפומבי, בזיכרונות שפרסמה תחילה ביפנית. ביפן הפכה לדמות אהודה, על חייה הועלו מחזות ונעשה סרט תיעודי, ובשנת 1998 העניקה לה ממשלת יפן את מסדר האוצר הקדוש.[1]

הקוד האזרחי תוקן בהתאם, ומוסד האיה בוטל. אישה בגירה יכלה מעתה להינשא בלי הסכמת ראש המשפחה, לרשת רכוש ולהתגרש בתנאים שווים. חוק תקני העבודה של 1947 אסר על אפליה בשכר בין גברים לנשים, ובאותה שנה מונתה יאמאקאווה קיקואה לראש הלשכה לענייני נשים ונוער במשרד העבודה החדש, האישה הראשונה שעמדה בראש לשכה במשרד ממשלתי ביפן.

השוויון שעל הנייר לא שינה מיד את החיים. בשנות הצמיחה הכלכלית שאחרי המלחמה התגבש המודל של “איש השכר” (סָרָרִימָן), המקדיש את חייו לחברה, ושל עקרת הבית במשרה מלאה (סֶנְגְיוֹ שוּפוּ), המנהלת את הבית ומגדלת את הילדים. נשים צעירות עבדו בחברות כ”פרחי משרד” (OL, “אוֹפִיס לֵיידִי”), שתפקידן כלל לא פעם הגשת תה לעובדים הגברים, עד הנישואין. בשנות ה-80 עוד נפוצה הבדיחה שאישה היא כמו עוגת חג המולד: אחרי ה-25 איש כבר לא רוצה אותה.

שחרור האישה בגרסה היפנית

הגל השני של הפמיניזם הגיע ליפן בשנת 1970, מתוך תנועות המחאה נגד מלחמת וייטנאם ותנועות הסטודנטים של השמאל החדש. נשים רבות בתנועות האלה גילו שהמהפכה נעצרת בפתח המטבח: הגברים נאמו, והן הכינו להם כדורי אורז. מן התסכול הזה צמחה האוּמָן רִיבּוּ (Ūman Ribu, מן האנגלית women’s lib). הקריאה המכוננת שלה הייתה החוברת “שחרור מבית השימוש” שפרסמה טָנָקָה מִיצוּ בשנת 1970. טנקה טענה שהחברה היפנית רואה באישה אחד משני דברים: אם, או בית שימוש שבו הגבר פורק את תאוותו, ושהשחרור מתחיל כשהאישה מסרבת לשתי ההגדרות גם יחד. להבדיל מן הדור הקודם, שנאבק על זכויות בחוק, שמה הריבו במרכז את הגוף, את המיניות (סֵיי נוֹ קָאיהוֹ, “שחרור המין”) ואת הביקורת על המשפחה ועל מקום העבודה. בשנת 1972 נפתח בשִינְג’וּקוּ מרכז הריבו, ששימש מקום מפגש ומקלט לנשים.[2]

ההישג המעשי החשוב של התנועה היה דווקא מגננה: בשנים 1972–1973, ושוב בשנת 1982, ניסו חוגים שמרניים לבטל את ההיתר להפלה מטעמים כלכליים, ומחאת הנשים סיכלה את המהלך בשתי הפעמים. קבוצה קולנית יותר, “צ’וּפִּירֶן”, בהנהגת אֵנוֹקִי מִיסָאקוֹ, דרשה לאשר את הגלולה, ונודעה בהופעות ראווה של פעילות חבושות קסדות אופנוע ורודות, שהתפרצו למשרדיהם של גברים בוגדניים. העיתונות נהנתה מן המחזה, ולעגה לתנועה כולה; אך מבעד ללעג עלו לשיח הציבורי נושאים שלא נדונו בו קודם לכן.

הלחץ הבינלאומי השלים את מה שהתנועה התחילה. כדי לאשרר את אמנת האו”ם לביטול כל צורות האפליה נגד נשים (CEDAW), נדרשה יפן לתקן כמה חוקים. חוק האזרחות תוקן בשנת 1984, כך שגם אם יפנית מורישה את אזרחותה לילדיה ולא רק אב יפני, ושיעורי כלכלת הבית, שנלמדו עד אז רק בידי בנות, הפכו בהדרגה לחובה גם לבנים. חוק שוויון ההזדמנויות בתעסוקה נחקק בשנת 1985. הוא אסר אפליה בהכשרה, בהטבות, בגיל הפרישה ובפיטורים, אבל בתחומים החשובים ביותר, גיוס, קבלה לעבודה, שיבוץ וקידום, הסתפק בנוסחו הראשון ב”חובת השתדלות” של המעסיקים, בלי סנקציות. החברות הגדולות הגיבו בפיצול העובדים לשני מסלולים, ניהולי וכללי, ומיינו אליהם גברים ונשים כמעט כמו קודם. החוק הוחמר בשנים 1997 ו-2007, ונאסרה בו גם אפליה עקיפה. בשנת 1989 הגישה עובדת בהוצאה לאור בפוקואוקה את התביעה הראשונה ביפן בגין הטרדה מינית בעבודה. פסק הדין לטובתה ניתן ב-1992 והפך לתקדים, ובאותה שנה שבה הוגשה נבחרה המילה “סֶקוּהָרָה” (sexual harassment) למילת השנה.

בעשורים הבאים עבר הפמיניזם היפני לאקדמיה ולארגונים. הסוציולוגית אוּאֶנוֹ צִ’יזוּקוֹ (Ueno Chizuko) ניתחה את הקשר בין הפטריארכיה למשק היפני והפכה לאינטלקטואלית הפמיניסטית הבולטת במדינה. בשנת 2019, בנאום בטקס פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטת טוקיו, אמרה לסטודנטים הטריים שהעולם שמחכה להם אינו הוגן כלפי נשים, ושעליהם להשתמש בכישרונם לטובת מי שלא זכו בהם. העיתונאית מָצוּאִי יָאיוֹרִי ארגנה בשנת 2000 בטוקיו בית דין בינלאומי סמלי לשפיטת הפשעים שנעשו בנשים שנכפו לזנות בשירות הצבא היפני, ה”נשים לנחמה”. תנועת MeToo# התקבלה ביפן בהיסוס, אבל העיתונאית אִיטוֹ שִיאוֹרִי, שהתיק הפלילי בעניינה נגד עיתונאי בכיר נסגר בלי כתב אישום, אבל בהליך האזרחי שהגישה קבע בית המשפט שקיים עמה יחסים בלי הסכמתה, נעשתה לסמל, ובשנת 2019 התפשטו ברחבי המדינה “הפגנות הפרחים”, שבהן התאספו נשים מדי חודש עם פרח ביד במחאה על זיכויים בתיקי אונס. בשנת 2023 תוקנו עבירות המין בחוק העונשין: העבירה הוגדרה מחדש כמגע מיני ללא הסכמה, וגיל ההסכמה הועלה מ-13, מן הנמוכים בעולם המפותח, ל-16.

תמונות מחיי נישואין

ריבוי הנשים, שהיה מקובל בקרב האצולה והסמוראים, נשמר בחוק גם בראשית ימי מייג’י: חוק פלילי משנת 1870 עוד מנה את הפילגש כקרובת משפחה מדרגה שנייה. רק בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 בוטל מעמדה החוקי, וכיום אסור על גבר לשאת יותר מאישה אחת. התופעה של גברים אמידים המחזיקים פילגש לא נעלמה, אך היא אינה נהנית עוד מלגיטימציה חברתית.

נישואי שידוך (אוֹמִיאַי), שבהם מכיר שדכן (נָקוֹדוֹ) בין בני הזוג ומשפחותיהם, היו הדרך המקובלת ביפן המסורתית. בני הזוג נפגשו, בילו יחד תקופה מסוימת באירועים חברתיים, והחליטו. כבר בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים עקפו “נישואי האהבה” את נישואי השידוך, וכיום פחות מעשירית מן הזוגות מגיעים לחופה דרך אומיאי. את מקום השדכן תפסו אפליקציות היכרויות ואירועי “ציד נישואין” (קוֹנְקָאצוּ); ממשלת מחוז טוקיו אף השיקה אפליקציית היכרויות משלה. גיל הנישואין הראשונים הממוצע עומד כיום על כ-31 לגברים וכמעט 30 לנשים, ומספר הנישואין בשנה ירד מיותר ממיליון בתחילת שנות ה-70 לכ-489 אלף בשנת 2025.[3]

טקס החתונה היפני הוא דוגמה טובה לגמישות הדתית של היפנים. החתונה השינטואיסטית, הנחשבת “מסורתית”, התפשטה בכלל רק אחרי חתונת יורש העצר בשנת 1900. מאז שנות ה-80 רוב הזוגות בוחרים בטקס בסגנון נוצרי, בקפלה שבמלון או באולם האירועים, ולעתים קרובות עם “כומר” זר שנשכר לערב, אף שרק כאחוז אחד מן היפנים הם נוצרים. זוגות רבים משלבים: טקס במקדש שינטו, קבלת פנים, ושמלה לבנה בקפלה. אם ננסה לדמיין זאת אצלנו, הזוג הצעיר יתחיל בחופה בבית הכנסת, ימשיך למסיבה, יעצור בכנסייה כי נעים לשמוע את העוגב, ובדרך יבקש ברכה גם מהמואזין. אצל היפנים אין בכך סתירה: הדת היא בעיקר טקס ומנהג, ולא שאלה של השתייכות בלעדית.

ומה קורה אחרי החתונה? בשנת 1986 הפכה סיסמה מפרסומת לקוטל חרקים לביטוי שגור: “בעל טוב הוא בעל בריא שאינו בבית” (טֵיישוּ גֶנְקי דֶה רוּסוּ גָה אִיִי). הבעל עובד שעות ארוכות, ובערבים יוצא עם עמיתיו לשתות ולאכול. הבילויים האלה (נוֹמִיקָאי) אינם בזבוז זמן אלא חלק מן העבודה: בהם נרקמים הקשרים, מתבררות ההחלטות שבדרך ומתלבנים היחסים בין הבוס לעובדים. בילויים משותפים של בני זוג נדירים יחסית, ומן האישה מצופה לגלות הבנה לשעות העבודה הארוכות, המעידות על הערכה מצד הממונים ועל סיכויי קידום. בעל החוזר מוקדם הביתה מעורר דווקא דאגה: אולי אין מספיק עבודה, ומעמדו בחברה בסכנה.

הבעל מביא את המשכורת, אך מי שמנהלת את תזרים המזומנים של המשפחה היא האישה. במשפחות רבות מועברת המשכורת כולה לחשבון שבידיה; היא מנהלת את הוצאות הבית ואת חינוך הילדים, ומקציבה לבעל “דמי כיס” (אוֹקוֹזוּקָאי) חודשיים לפי צרכיו. התנסות אישית אינה ראיה סטטיסטית, אבל לפעמים היא מבהירה את מה שהמספרים אינם מראים. איילה דנון מספרת במאמרה שלא האמינה לדברים האלה עד שהתקשר אליה עמית לעבודה של בעלה, שהוזמן לאירוע שערכו. “אשתי רוצה לדעת כמה כסף להקדיש לאירוע”, אמר, וכשלא הבינה, הסביר בשמחה: “היא צריכה לחשב כמה כסף לתת לי”. מאז אותה שיחה, כתבה, לא הקלה עוד ראש במעמדה של האישה היפנית ובכושר הניהול שלה. ובכל זאת, ניהול התקציב אינו שוויון בקבלת החלטות. את ההחלטות הגדולות, היכן יעבוד הבעל, אם יעבור לעיר אחרת, אם האישה תחזור לעבודה, מכתיבה לא פעם הקריירה שלו.

החלוקה הזאת נבחנת מחדש כשהבעל יוצא לגמלאות. ליפנים יש כינוי מעט אכזרי לגמלאי שאינו יודע מה לעשות עם עצמו ונצמד לאשתו בכל צעד: “עלה שלכת רטוב” (נוּרֶה אוֹצ’יבָּה), שאי אפשר לנער אותו מהנעל. מאז שנת 2007, כשתוקן החוק כך שאישה מתגרשת זכאית לחלק מן הפנסיה של בעלה, עלה מספר “גירושי הגיל המבוגר”, שבהם נשים מסיימות נישואין ארוכים בדיוק כשהבעל חוזר הביתה. בקרב הזוגות הצעירים התמונה משתנה: שיעור האבות היוצאים לחופשת לידה, שהיה כשני אחוזים בשנת 2013, עלה בעקבות שינויי חקיקה ותמריצים לכ-40 אחוז בשנת 2024, אם כי רבים מהם יוצאים לשבועות ספורים בלבד. השיעור מלמד כמה אבות יוצאים לחופשה, אבל לא כמה זמן הם נשארים בבית ולא כיצד מתחלקת העבודה אחרי שהם חוזרים.

גם דיני המשפחה עצמם, שנשענו במשך יותר ממאה שנה על הקוד של מייג’י, משתנים בעשור האחרון בקצב מהיר מבעבר. הקוד האזרחי אסר על אישה גרושה להינשא מחדש במשך שישה חודשים, כדי למנוע ספק באבהות. בשנת 2015 פסק בית המשפט העליון שהתקופה ארוכה מדי, היא קוצרה ל-100 יום, ובאפריל 2024 בוטלה לגמרי. גיל הנישואין, שעמד על 16 לנשים ו-18 לגברים, הושווה בשנת 2022 ל-18 לשניהם. עד לאחרונה הכיר החוק היפני רק במשמורת של הורה אחד לאחר גירושין, בדרך כלל האם, והאב איבד לא פעם כל קשר לילדיו; תיקון משנת 2024, שנכנס לתוקף באביב 2026, מאפשר לראשונה משמורת משותפת. החוק למניעת אלימות בין בני זוג משנת 2001 הגדיר אלימות במשפחה כפגיעה בשוויון החוקתי והסדיר צווי הגנה ומקלטים. הוויכוח הגדול שלא הוכרע הוא ויכוח שמות המשפחה, שעוד נחזור אליו.

גוף, מיניות ומרחב ציבורי

למראית עין, יפן של היום מתאפיינת בפתיחות מינית שמביכה לעתים את המבקר המערבי, וזהו המשך מודרני של יחס שאינו רואה במיניות חטא. צעירים מתהדרים במותגי אופנה, הקשרים בין המינים פתוחים, וברחבי המדינה פזורים “מלונות אהבה” (רָבּוּ הוֹטֶרוּ), מוסד מקובל לגמרי המשמש זוגות צעירים, וגם זוגות נשואים, שאין להם פרטיות בדירה הקטנה ובקרבת ההורים. המָנגָה, הקומיקס היפני, היא תעשייה עצומה המקיפה כל ז’אנר אפשרי, מהיסטוריה וספורט ועד בישול ופילוסופיה. יש בה גם ז’אנרים ארוטיים, אך הם רק חלק ממנה. דווקא בתחום זה בולטות נשים: המנגה לנערות ולנשים (שוֹג’וֹ וג’וֹסֵיי) נכתבת ומאוירת ברובה בידי נשים, והן משתמשות בה לא פעם כדי לפרק תפיסות מקובלות על מיניות, מגדר והורות.

אבל לאותה פתיחות יש צד אחר. ברכבות הצפופות של טוקיו ואוסקה סבלו דורות של נשים ונערות מהטרדה מינית, שהיפנים מכנים צִ’יקָן, ובמשך שנים רבות היא התקבלה כעניין שאין טעם להתלונן עליו. מאז ראשית שנות האלפיים הנהיגו חברות רכבת רבות קרונות לנשים בלבד בשעות העומס, ובתחנות תלויות כרזות המזהירות שההטרדה היא עבירה. בשנת 2015 עיצבה נערה בטוקיו, יחד עם אמה, תגים שעליהם נכתב “הטרדה היא פשע, לא אשתוק”, והרעיון התפשט בין תלמידות בכל המדינה. בשנת 2023 נקבעה בחוק עבירה חדשה של צילום מיני בסתר. הקרונות הנפרדים מעוררים ויכוח: יש הרואים בהם הגנה מעשית, ויש הטוענים שהם מעבירים את האחריות אל הנשים ומשמרים את הבעיה במקום לטפל בה.

ילדי המים

מספרים שלקח ליפן עשרות שנים לאשר את הגלולה למניעת הריון, ושישה חודשים בלבד לאשר את הוויאגרה. הגלולה אושרה רק בשנת 1999, וזמן קצר אחרי אישור הוויאגרה באותה שנה, בין השאר בעקבות הביקורת הציבורית על הפער. גם כיום רק אחוזים בודדים מן הנשים משתמשות בה, ואמצעי המניעה הנפוץ ביותר הוא הקונדום. אמצעי המניעה לא היו אסורים, אבל במשך עשרות שנים תפקידם בתכנון המשפחה היה שולי.

את החלל מילאה במידה רבה ההפלה, שהפכה, לצד הקונדום, לאחד האמצעים המרכזיים לוויסות הילודה. החוק משנת 1948, ובעיקר תיקונו מ-1949 שהתיר הפלה גם מטעמים כלכליים, הפך את יפן לאחת המדינות הראשונות שבהן ההפלה זמינה ומקובלת. בשיא, באמצע שנות ה-50, נרשמו יותר ממיליון הפלות בשנה, וההערכות על המספר בפועל גבוהות בהרבה, משום שרופאים רבים לא דיווחו על כל ההליכים, בין השאר כדי להסתיר הכנסות. חוקרים הראו שאיגוד הגינקולוגים, שההפלות היו מקור הכנסה מרכזי עבורו, היה בין מתנגדי הגלולה.[4] כיום מספר ההפלות הרשומות נמוך בהרבה, כ-120 אלף בשנה, אבל עד היום נדרשת לרוב הסכמת בן הזוג. גלולת ההפלה אושרה ביפן רק בשנת 2023.

לחוק של 1948 היה גם צד אפל, הרמוז כבר בשמו: “חוק ההגנה האאוגנית” (יוּסֵיי הוֹגוֹ הוֹ). בחסותו עוקרו עד 1996 כ-25 אלף בני אדם בעלי מוגבלויות ומחלות, רובם נשים. כ-16,500 מהם עוקרו בלי הסכמתם, חלקם בלי שידעו כלל מה נעשה בהם. בשנת 1996 הוחלף החוק בחוק להגנת בריאות האם, ובשנת 2024 פסק בית המשפט העליון שהעיקור הכפוי היה בלתי חוקתי, וחייב את המדינה לפצות את הקורבנות.

לפי האמונה העממית, רוחם של ילדים שמתו לפני הוריהם אינה יכולה לחצות את נהר המתים, והיא משוטטת על גדתו ובונה ערמות אבנים לשווא. מי שמגן עליהם הוא ג’יזוֹ (Jizō), בודהיסטווה רחום, מגן הילדים והנוסעים. האם שאיבדה הריון רוכשת לזכרו של העובר פסלון קטן של ג’יזו, מלבישה אותו לעתים בסינר אדום ובכובע סרוג, ומציבה אותו בחצר המקדש. הטקס, מִיזוּקוֹ קוּיוֹ, נועד להשקיט את רוחו של “ילד המים”, כינוי השאוב מן המים העוטפים את העובר ברחם. הטקס התפשט במיוחד משנות ה-70, וזכה גם לביקורת על המסחור שלו, אך לנשים רבות הוא מקום של אבל שאין לו ביטוי אחר.[5]

בין קריירה לאמהות: המחיר המשפחתי

נשים נשואות ביפן המודרנית ניצבות מול בחירה מתסכלת. על פני הדברים, הנתונים מרשימים. לפי סקר כוח העבודה של הלשכה היפנית לסטטיסטיקה, נשים הן כיום כ-45 אחוז מכוח העבודה, ושיעור התעסוקה של נשים בגילי 15 עד 64, כלומר החלק מתוך הנשים בגיל הזה שעובדות בפועל, עלה בשנים האחרונות על 73 אחוז, מן הגבוהים במדינות ה-OECD. אבל המספרים הכלליים מסתירים את העיקר. יותר ממחצית הנשים השכירות מועסקות כעובדות “לא קבועות” (הִיסֵיישָאִין), קטגוריה הכוללת עובדות במשרה חלקית, עובדות זמניות ועובדות בחוזים קצובים, ואינה זהה למשרה חלקית. בקרב הגברים השיעור הוא כחמישית בלבד. המשרות האלה כרוכות לרוב בשכר נמוך, בלי ביטחון תעסוקתי ובלי סיכויי קידום.

במשך שנים תוארה השתתפותן של נשים יפניות בשוק העבודה כ”עקומת M”: שיא בשנות העשרים, צניחה בשנות השלושים עם הנישואין והלידה, וחזרה לעבודה, לרוב במשרה חלקית, כשהילדים גדלים. העקומה הלכה והתמתנה. עד שנות האלפיים עזבו כשישים אחוז מן הנשים העובדות את עבודתן עם הלידה הראשונה; בסוף העשור הקודם כבר נשארו בעבודה כשבעים אחוז מהן, אבל רבות עברו למסלול איטי יותר. ההיגיון שמאחורי העקומה עדיין קיים. עם לידת הילד הראשון עומדת אישה שכבר עבדה והתפתחה מול ציפייה חברתית להקדיש את עצמה לגידולו. אמונה עממית עקשנית, “המיתוס של גיל שלוש” (סָנְסָאיג’ִי שִינְוָה), גורסת שילד שאמו לא גידלה אותו בעצמה עד גיל שלוש ייפגע בהתפתחותו. משרד הבריאות קבע כבר בשנת 1998 שאין לאמונה הזאת בסיס, אבל היא ממשיכה להשפיע על החלטות של משפחות רבות.

הצלחת הילדים נחשבת להצלחתה של האם, וכישלונם לכישלונה. הכינוי “אמא של חינוך” (קְיוֹאִיקוּ מָאמָא) מתאר אם המקדישה את חייה להכנת ילדיה לבחינות הכניסה לגני ילדים, לבתי ספר ולאוניברסיטאות יוקרתיים, ומלווה אותם לשיעורים פרטיים ולמכוני הכנה (ג’וּקוּ) עד שעות הערב. גם קופסת האוכל היומית לבית הספר, הבֶּנְטוֹ, הפכה לזירת תחרות: אמהות רבות מעצבות את האורז והירקות בדמות דמויות מצוירות (קְיָארָבֶּן), ומשקיעות בכך זמן רב מדי בוקר.

בחיי היומיום הבעל אינו נדרש לשאת בחלק שווה מעבודות הבית ומגידול הילדים. לפי נתוני ה-OECD, נשים ביפן עושות פי ארבעה עד חמישה עבודה לא בתשלום מן הגברים, אחד הפערים הגדולים בעולם המפותח. ההחלטה לקדם קריירה דורשת אפוא מן האישה אומץ רב ועבודה מתישה, או החלטה מוקדמת לוותר על נישואין ומשפחה. נשות קריירה רבות בחרו שלא להינשא, והחברה היפנית אף טבעה לסגנון החיים הזה מונח חיובי למדי, אוֹהִיטוֹרִיסָאמָה, “אדם לבדו”, עם תעשייה שלמה של מסעדות, מלונות וחבילות טיול לאדם יחיד. הסוציולוג יָמָאדָה מָסָהִירוֹ טבע בסוף שנות התשעים מונח פחות מחמיא, “הרווקים הפרזיטיים” (פָּרָסָאיטוֹ שִינְגוּרוּ), לצעירים, נשים וגברים כאחד, הממשיכים לגור בבית הוריהם ומפנים את הכנסתם לצריכה ולפנאי. מבחינת רבות מן הנשים הצעירות, הבחירה הזאת אינה פינוק אלא תשובה הגיונית לשוק עבודה ולמבנה משפחה שאינם מאפשרים להן לשלב.

אחרות מחפשות דרכים עוקפות. יש הפונות לחברות זרות הפועלות ביפן (גָאישִיקֵיי), שבהן מסלולי הקידום שוויוניים יותר, או למגזר הציבורי, שבו הקבלה נקבעת בבחינות. יש המקימות עסק עצמאי, מחנות מקוונת ועד בית קפה, כדי לשלוט בלוח הזמנים שלהן. העבודה מן הבית, שהתרחבה בתקופת הקורונה, אפשרה לאמהות רבות לשמור על רציפות תעסוקתית, אף שחברות יפניות רבות חזרו מאז להעדיף נוכחות במשרד.

למרות תדמיתה הכנועה, האם היפנית המודרנית מחזיקה בעמדת כוח במשפחה, כמי שמחליטה כיצד יחונכו ילדיה. סיפורה של קְיוֹקוֹ, חברתה הטובה של איילה דנון, הוא מקרה פרטי ולא דפוס כללי, אבל הוא מראה כיצד יכולה אם יפנית לשפר את איכות חייה דווקא בזכות ילדיה. קיוקו ביקשה לשלוח את בתה, בת שנתיים וחצי, לגן מסוים שבו תיחשף לאנגלית. מן הגן הזה, כך לפחות רווחה השמועה, סיכויי הילדים לעבור את בחינות הכניסה לבית ספר פרטי יוקרתי גבוהים יותר. בעלה והוריו גרו בפרברי טוקיו, ובני הזוג החליטו, ככל הנראה בהשפעתה, שקיוקו ובתה יגורו בדירה שכורה בעיר. הבעל המשיך לנהל את עסקיו בפרברים ולדאוג להוריו, וקיוקו הגיעה לבית המשפחה רק בסופי שבוע. האם והבת עברו למרכז טוקיו, דנון זכתה בחברה טובה, וקיוקו השתחררה מעול הבית הגדול שבפרברים, שדרש את כל תשומת לבה, והקדישה את שעותיה הפנויות להתפתחות עצמית.

תקרת הזכוכית: החסמים במקום העבודה

שוק העבודה היפני שאחרי המלחמה נבנה סביב דמותו של הגבר המפרנס. העובד הקבוע (סֵיישָאִין) זכה לתעסוקה לכל החיים ולקידום לפי ותק, ובתמורה התמסר לחברה: שעות נוספות בלי סוף, ערבי שתייה עם הממונים, ונכונות לעבור לכל סניף שאליו נשלח, גם לעיר אחרת ולשנים ארוכות (טֶנְקִין). המודל הזה הניח שבבית מחכה אישה שמטפלת בכל השאר. אישה שרצתה בקריירה כזאת נדרשה לנהוג כגבר בלי רעיה, ומעטות יכלו לכך.

אחרי חוק השוויון של 1985 נחלקו העובדים בחברות הגדולות למסלול ניהולי (סוֹגוֹשוֹקוּ) ולמסלול כללי (אִיפָּנְשוֹקוּ). המסלול הכללי, בלי העברות ובלי קידום של ממש, התמלא כמעט כולו בנשים, והמסלול הניהולי נשאר ברובו גברי. התוצאה ניכרת במספרים. לפי סקר של חברת המחקר טֵייקוֹקוּ דָאטָאבַּנְק, בשנת 2025 החזיקו נשים ב-11.1 אחוז בלבד ממשרות הניהול בחברות, וב-42 אחוז מן החברות כל המנהלים היו גברים.[6] לפי סקר מבנה השכר של משרד הבריאות, העבודה והרווחה, נשים המועסקות כעובדות קבועות במשרה מלאה משתכרות כשלושה רבעים משכר הגברים. זהו פער גולמי, שאינו מתוקנן לפי תפקיד, ותק או ענף, והוא מן הגבוהים במדינות ה-OECD, שנובע בעיקר מהבדלים בדרגה, בוותק ובתוספות שכר המיועדות ל”ראש משק הבית”. מאז יולי 2022 מחויבות חברות שבהן יותר מ-300 עובדים לפרסם את פער השכר בין גברים לנשים, ומאפריל 2026 הורחבה החובה גם לחברות שבהן יותר מ-100 עובדים.

מערכת המס תורמת את חלקה. במשך עשרות שנים זכה בעל לניכוי מס, ולעתים גם לתוספת “בן זוג” ממעסיקו, כל עוד הכנסתה של אשתו לא עברה את “הקיר של 1.03 מיליון ין”. נשים נשואות רבות הקפידו לעבוד בדיוק עד הסף הזה, ובחודשי דצמבר נהגו לבקש פחות משמרות כדי לא לחצות אותו. בשנת 2025 הועלה סף מס ההכנסה, אבל “קירות” דומים בדמי הביטוח הלאומי ממשיכים לפעול, והמסר נשאר בעינו: הכנסת האישה היא תוספת.

הלחץ על אמהות קיבל ביפן שם משלו: מָטָהָרָה (matahara), קיצור של maternity harassment. מדובר ברמזים, בהערות ובלחץ גלוי מצד ממונים ועמיתים על עובדת בהריון או על אם צעירה להתפטר, בהורדה בדרגה אחרי חופשת לידה, או בהעברה לתפקיד שולי. בסקרים דיווחה כאחת מכל ארבע נשים עובדות שחוותה יחס כזה. באוקטובר 2014 פסק בית המשפט העליון, בעניינה של פיזיותרפיסטית מהירושימה שהורדה בדרגה בשל הריונה, שהדבר אינו חוקי, וב-2017 חויבו המעסיקים לנקוט צעדים למניעת התופעה. הפעילה אוֹסָקָאבֶּה סָיָאקָה, שאיבדה שני הריונות כשהמשיכה לעבוד שעות ארוכות תחת לחץ, הקימה רשת תמיכה לנשים שנפגעו והפכה את המונח לחלק מן השיח הציבורי.

האפליה מגיעה גם אל שערי ההשכלה. בשנת 2018 התברר שבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טוקיו לרפואה הוריד במשך שנים את ציוניהן של המועמדות בבחינות הקבלה, כדי לשמור את שיעור הנשים בין הסטודנטים סביב שלושים אחוז. ההסבר שניתן, ושעורר סערה, היה שרופאות עוזבות את המקצוע אחרי הלידה ופוגעות בכוח האדם של בתי החולים. בדיקה שנערכה בעקבות הפרשה מצאה נוהלים דומים בבתי ספר נוספים לרפואה.[7]

לצד כל אלה פועלות נורמות של מראה. בשנת 2019 פתחה השחקנית והכותבת אִישִיקָאוָה יוּמִי בקמפיין #KuToo, משחק מילים בין “קוּצוּ”, נעל, ל”קוּצוּוּ”, כאב, נגד הדרישה הרווחת מעובדות לנעול נעלי עקב. שר העבודה דאז השיב שהדרישה “הכרחית וסבירה”. באותה שנה התפרסם שחברות אחדות אוסרות על עובדות, ורק עליהן, להרכיב משקפיים בעבודה, משום שהמשקפיים “מעניקים מראה קר”.

הממשלה מכירה בבעיה, משום שהיא רואה בה בעיה כלכלית. מדיניות ה”ווּמֶנוֹמִיקְס” (Womenomics), שהשיק ראש הממשלה אָבֶּה שִינְזוֹ בשנת 2013, ראתה בשילוב הנשים בשוק העבודה מנוע לצמיחה, והציבה יעד של 30 אחוז נשים בעמדות הנהגה עד 2020. היעד לא הושג ונדחה, וההתקדמות בפועל איטית. מספר הנשים העובדות עלה בעשור שאחרי 2012 ביותר משלושה מיליון, וביניהן נשים נשואות ואמהות רבות שבעבר היו נשארות בבית. חלק ניכר מן העלייה היה במשרות לא קבועות, וההתקדמות בתפקידים בכירים ובצמצום פערי השכר נותרה איטית.

השינוי מגיע גם מלמטה. בשנת 2019 הוטלה על המעסיקים חובה למנוע גם “פָּאוָהָרָה” (power harassment), התעמרות של ממונים בכפופים להם. החובה חלה על החברות הגדולות מ-2020 ועל הקטנות מ-2022, ויחד עם האיסורים על הטרדה מינית ועל מטהרה נוצרה מסגרת חוקית שלא הייתה קיימת לפני דור. המילים סקוהרה ופאוהרה, שעוררו בשנות התשעים חיוך נבוך, הן היום חלק מן השיח הרגיל במשרד, ועובדים צעירים לומדים אותן כבר בהדרכות הקליטה. בסקרים מגלים בני העשרים והשלושים תמיכה גדולה בהרבה מהוריהם בחלוקה שווה של הבית ושל הפרנסה, וגברים צעירים מבקשים יותר ויותר לצאת לחופשת לידה. השינוי בולט במיוחד בחברות הזרות ובחברות הטכנולוגיה הצעירות, שבהן תרבות הוותק וערבי השתייה פחות דומיננטיים. בחברות הוותיקות הוא איטי יותר, משום שאת הנורמות שם עדיין מכתיבים מנהלים שגדלו בעולם של איש השכר ועקרת הבית.

קשרי משפחה

במשפחה היפנית המסורתית גדלו רוב הילדים תחת קורת גג אחת עם סבם וסבתם. חובתה של הכלה, אשתו של הבן הבכור (יוֹמֶה), הייתה לשרת את הורי בעלה ולדאוג לכל מחסורם, בעוד הבעל מפרנס את הבית. ביטוי יפני מוכר מגדיר את המרחק הרצוי בין המשפחה הצעירה להורים כ”מרחק שבו המרק לא מספיק להתקרר”: קרוב מספיק כדי להביא להם מרק חם.

ביפן המודרנית נחלש מאוד הקשר המשפחתי המורחב. צעירים רבים עזבו את הכפרים ואת הערים הקטנות לטובת הערים הגדולות, וכמעט שליש מן האוכלוסייה הוא כיום בני 65 ומעלה. הזדקנות ובדידות הן מן הבעיות החברתיות הכואבות ביותר, ותופעת “המוות הבודד” (קוֹדוֹקוּשי), של קשישים שגופתם מתגלה ימים או שבועות אחרי מותם, מעסיקה את התקשורת ואת הרשויות. את מחירו של הטיפול בהורים המזדקנים, שהוטל על הכלות, תיארה כבר בשנת 1972 הסופרת אָרִיוֹשִי סָוָוקוֹ ברומן “האדם המעורפל” (קוֹקוֹצוּ נוֹ הִיטוֹ), על אישה עובדת המטפלת לבדה בחמיה הדמנטי. הספר נמכר במיליוני עותקים והכניס את הנושא לשיח הציבורי. ביטוח הסיעוד הלאומי, שהונהג בשנת 2000, נועד בין השאר להוריד מכתפי הכלות והבנות את עול הטיפול בהורים, ובכל זאת עשרות אלפי אנשים, רובם נשים, עוזבים מדי שנה את עבודתם כדי לטפל בהורה מזדקן.

עם העלייה ברמת החיים שקלו משפחות רבות לרכוש בתים המאפשרים מגורי שלושה דורות, והממשלה אף עודדה זאת בהטבות. נשות יפן כבר השמיעו את התנגדותן לרעיון, שמשמעותו המעשית היא בדרך כלל חזרה לתפקיד הכלה המטפלת. בינתיים, רוב הזוגות הצעירים מעדיפים את “מרחק המרק” על פני מגורים משותפים.

לא אישה אחת

הדיבור על “האישה היפנית” מסתיר את ההבדלים בין נשים. מנהלת בחברה גדולה בטוקיו, אם יחידנית בעיר שדה, עובדת זמנית בת חמישים ומטפלת סיעודית שהגיעה מווייטנאם חיות במציאויות שונות מאוד, וההבדלים ביניהן נקבעים לא פחות על ידי מעמד, גיל, מקום מגורים ומוצא מאשר על ידי מגדר.

האמהות היחידניות הן דוגמה בולטת. כמעט כל משקי הבית החד-הוריים ביפן הם של אמהות, ורובן המכריע עובדות, בשיעור גבוה מזה של רוב מדינות ה-OECD. ובכל זאת, קרוב למחצית ממשקי הבית החד-הוריים חיים בעוני יחסי, מן השיעורים הגבוהים בעולם המפותח, משום שרוב האמהות מועסקות במשרות לא קבועות, ומזונות הילדים משולמים בפועל רק במיעוט המקרים.[8] העבודה, שאמורה להיות הדרך לעצמאות, אינה מספיקה כאן כדי לצאת מן העוני.

בכפרים ובערים המתכווצות התמונה שונה שוב. צעירות עוזבות את הפריפריה בשיעור גבוה מצעירים, בעיקר ללימודים ולעבודה בערים הגדולות, ורבות אינן חוזרות. ביישובים רבים נותרים גברים רווקים, קשישים ונשים מבוגרות המטפלות בהם. בעיירות שבהן נסגרים בתי ספר, מרפאות ומעונות יום, האפשרות לשלב עבודה ומשפחה מצטמצמת עוד יותר, והעול של טיפול בהורים מזדקנים נופל שוב, ברוב המקרים, על נשים.

ויש הנשים שאינן יפניות כלל. מאז שנות השמונים הגיעו לכפרים ביפן נשים מן הפיליפינים, מסין, מקוריאה ומתאילנד, שנישאו לחקלאים שלא מצאו כלות יפניות, לעתים בתיווך הרשויות המקומיות. כיום עובדות ביפן מטפלות סיעודיות רבות מווייטנאם, מאינדונזיה ומהפיליפינים, ובמפעלים ובחקלאות מועסקות נשים רבות במסגרת “תוכנית ההכשרה הטכנית”, שספגה ביקורת חריפה על ניצול ועתידה להיות מוחלפת במסגרת חדשה בשנת 2027. משתלמות שנכנסו להריון חששו לא פעם שיגורשו, והיו מקרים קשים של לידות בסתר. יפן, שהתקשתה לשלב את נשותיה בשוק העבודה, ממלאת כך חלק מעבודת הטיפול בעזרת נשים מארצות אחרות, והחלוקה המגדרית של העבודה חוצה את גבולות המדינה.

נשים בפוליטיקה

ראו באתר זה: יפן מגבשת את זהותה

השיא של 1946, 39 נשים בבית התחתון, לא נשמר זמן רב. כבר בבחירות של 1947 נבחרו 15 בלבד, ובמשך ארבעה עשורים נע שיעור הנשים בבית הנבחרים סביב אחוז או שניים. הדרך למעלה נסללה בצעדים מעטים ובודדים. נָקָאיָמָה מָסָה מונתה בשנת 1960 לשרת הבריאות והרווחה, האישה הראשונה שכיהנה כשרה ביפן. דוֹאִי טָקָאקוֹ, שעמדה מ-1986 בראש המפלגה הסוציאליסטית, הייתה האישה הראשונה שהנהיגה מפלגה גדולה. בבחירות לבית העליון בשנת 1989, על רקע שערוריית שחיתות, מס צריכה חדש ופרשה שבה חשפה גיישה את יחסיו עם ראש הממשלה אוּנוֹ סוֹסוּקֶה, נבחרו 22 נשים, והעיתונות כינתה את התופעה “בום המדונה”. בשנת 1993 הייתה דוֹאי לאישה הראשונה שכיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים. אוֹטָה פוּסָאֶה נבחרה בשנת 2000 למושלת אוסקה, המושלת הראשונה ביפן, אוֹגִי צִ’יקָאגֶה הייתה בשנת 2004 לנשיאת הבית העליון הראשונה, וקוֹאִיקֶה יוּרִיקוֹ נבחרה בשנת 2016 למושלת טוקיו.

המספרים הכוללים עלו לאט. בבחירות 2021 נבחרו לבית הנבחרים 45 נשים, 9.7 אחוז בלבד. בבחירות אוקטובר 2024 עלה מספרן לשיא של 73, כ-15.7 אחוז. בבית העליון הייצוג גבוה יותר, ובבחירות יולי 2025 נבחרו אליו 42 נשים, מספר שיא. ברמה המקומית התמונה מגוונת: במועצות הרבעים המיוחדים של טוקיו נשים הן יותר משליש מן החברים, ואילו במועצות המחוזות פחות מחמישית, ובמועצות כפריות רבות אין אף אישה אחת.

החסמים מוכרים היטב. הפוליטיקה היפנית נשענת על שלושה נכסים שהיפנים מכנים בחריזה “ג’ִיבָּן, קָנְבָּן, קָבָּן”: רשת תומכים מקומית, שם מוכר, ותיק מלא כסף. את שלושתם קל יותר לרשת מלבנות, ואכן חלק ניכר מחברי הפרלמנט של המפלגה הליברלית-דמוקרטית הם בנים, נכדים או חתנים של פוליטיקאים. המועמדים נבחרים בסניפים מקומיים הנשלטים בידי גברים מבוגרים, ומעדיפים מי שצבר ניסיון בבירוקרטיה או במועצה, תחומים שבהם נשים מעטות ממילא. חוק משנת 2018 קורא למפלגות לשאוף למספר שווה של מועמדים ומועמדות, אבל הוא אינו מחייב, ומכסות מגדריות אין ביפן. כשהמפלגות בכל זאת העמידו נשים רבות, כמו “המתנקשות” של ראש הממשלה קוֹאִיזוּמִי ב-2005, היה זה לרוב מהלך תדמיתי לקראת בחירות מסוימות. ונוסף על כל זה, היחס עצמו: בסקר ממשלתי משנת 2021 דיווחו יותר ממחצית חברות המועצות המקומיות שחוו הטרדה, מצד בוחרים או מצד עמיתים.

על רקע זה בלט עוד יותר האירוע של הסתיו שעבר. בתחילת אוקטובר 2025 זכתה סָאנָאֶה טָאקָאיצ’י בבחירות להנהגת המפלגה הליברלית-דמוקרטית, וב-21 בחודש בחר בה הפרלמנט לראשת הממשלה הראשונה בתולדות יפן. היא מינתה את סָצוּקי קָטָיָאמָה לשרת האוצר הראשונה של המדינה, אך אף שהבטיחה ממשלה עם ייצוג נשי “ברמה נורדית”, כללה ממשלתה בת 19 השרים שתי נשים בלבד מלבדה. טאקאיצ’י היא שמרנית מובהקת, ועלייתה משתלבת במגמה של חיזוק הזהות והגאווה הלאומית שעוברת על יפן בשנים האחרונות. דרכה לפסגה לא עברה דרך התנועה הפמיניסטית, וחלק מן הפמיניסטיות היפניות הגיבו לבחירתה בהסתייגות. ארבעה חודשים אחרי שנכנסה לתפקיד פיזרה טאקאיצ’י את בית הנבחרים, ובבחירות של 8 בפברואר 2026 זכתה מפלגתה בניצחון הגדול בתולדותיה. שיעור המועמדות היה גבוה מאי פעם, כרבע מכלל המועמדים, אבל נבחרו 68 נשים בלבד, 14.6 אחוז מחברי הבית, מעט פחות מן השיא של 2024.[9]

קשה לסכם במשפט אחד מה משמעותה של טאקאיצ’י לנשים היפניות. בחירתה היא אבן דרך סמלית, אבל אין לראות בה כשלעצמה הישג פמיניסטי, וגם לא להסיק משמרנותה שהיא פועלת נגד נשים. מוטב לבחון את מדיניותה תחום אחר תחום. בייצוג נשים בממשלה, הבטחתה לרמה “נורדית” לא התממשה. בשאלת שמות המשפחה ובירושת הכס היא מחזיקה בעמדות המסורתיות של מפלגתה. בתעסוקה ובמדיניות המשפחה היא ממשיכה בעיקר את הקווים של קודמיה, הרחבת מסגרות לגיל הרך ועידוד חופשת אבות, וממשלתה הקימה בנובמבר 2025 מטה לאסטרטגיית אוכלוסין. ההבדל בין קידומה של אישה אחת לבין שינוי מבני במעמדן של נשים הוא אולי הלקח החשוב ביותר של השנה הראשונה לכהונתה.

קולות חדשים בספרות

את מה שהמספרים בפרלמנט ובמשרדים אינם מראים, אפשר לקרוא בספרות. מאז הִיגוּצ’י איצ’יו, שבה עסק המאמר הקודם, לא פסקה הכתיבה הנשית ביפן, והיא משקפת היטב את המעבר מן המאבק על זכויות אל השאלות על הגוף, על המשפחה ועל החופש לבחור. הָאיָאשִי פוּמִיקוֹ תיארה ב”יומנה של נוודת” (הוֹרוֹקִי), שראה אור בשנים 1928–1930 והפך לרב-מכר, את חייה של צעירה ענייה המחליפה עבודות וגברים ומתקיימת בכוחות עצמה. אֶנְצִ’י פוּמִיקוֹ כתבה ב”שנות הציפייה” (אוֹנָּאזָקָה, 1957) על רעיה מתקופת מייג’י הנדרשת לבחור בעצמה פילגשים לבעלה, ומבליגה במשך עשרות שנים, עד שבסוף חייה היא מבקשת שגופתה תושלך לים ולא תיקבר לצידו.

בעשורים האחרונים חזרו הסופרות היפניות לקדמת הבמה, וכיום הן חלק ניכר מן הספרות היפנית המתורגמת בעולם. יוֹשִימוֹטוֹ בָּנָנָה, שזכתה להצלחה מיידית ב”מטבח” (1988), ואוֹגָאוָה יוֹקוֹ כתבו על בדידות, זיכרון ואובדן בקול אינטימי ושקט. מוּרָאטָה סָאיָאקָה זכתה בשנת 2016 בפרס אקוטגאווה על “אשת חנות הנוחות” (קוֹנְבִּינִי נִינְגֶן), על אישה בשנות השלושים לחייה שעובדת בחנות נוחות, אינה מתעניינת בנישואין או בקריירה, וסביבתה כולה אינה מסוגלת לקבל זאת. קָוָואקָאמִי מִיאֶקוֹ הציבה ב”שדיים וביצים” (נָצוּ מוֹנוֹגָטָרִי, 2019) את הגוף הנשי, את האמהות ואת ההחלטה ללדת או שלא ללדת במרכז הרומן, בשפה ישירה שלא נשמעה קודם בספרות היפנית. גם המנגה תורמת את חלקה: בסדרה “אוֹאוֹקוּ” של יוֹשִינָגָה פוּמִי מתוארת יפן חלופית, שבה מגפה הכחידה את רוב הגברים, ונשים מנהלות את המדינה ומחזיקות הרמונים של גברים בטירת אדו.

והגבר?

השינויים במעמד האישה היפנית אינם מתרחשים בחלל ריק, והם קשורים גם לשינוי בדמותו של הגבר. במשך עשרות שנים נמדדה הצלחתו של גבר ביכולתו לפרנס, להתמסר למקום העבודה ולטפס בהיררכיה הארגונית. המודל הזה העניק לגברים יתרונות כלכליים וחברתיים, אבל גבה מהם מחיר: שעות עבודה ארוכות, היעדרות מחיי המשפחה, תלות עמוקה במעסיק, ובמקרים הקיצוניים מוות מעבודת יתר (קָרוֹשִי), תופעה שהמדינה מכירה בה רשמית ומפצה עליה. מאז שנות התשעים, כשהתעסוקה לכל החיים החלה להתפורר, גברים רבים, בעיקר אלה שנשארו במשרות לא קבועות, אינם יכולים עוד למלא את התפקיד שהחברה מצפה מהם, ושיעור הנישואין בקרבם נמוך בהרבה מזה של גברים בעלי משרה קבועה.

גם התרבות מחפשת דמות חדשה. בשנת 2006 טבעה הכותבת פוּקָסָאוָה מָאקִי את הכינוי “גברים אוכלי עשב” (סוֹשוֹקוּ דָנְשִי) לצעירים שאינם מעוניינים בתחרות הקריירה ובכיבוש נשים, ובשנת 2010 השיק משרד העבודה את “פרויקט האִיקוּמֶן”, צירוף של “גידול ילדים” ו”גבר נאה”, כדי להפוך את האב המטפל לדמות נחשקת. השאלה העומדת לפני החברה היפנית אינה רק אם היא מוכנה לקבל אישה מנהלת או ראשת ממשלה, אלא גם אם תקבל גבר שמקצר את יום עבודתו כדי לאסוף את ילדיו מן הגן, ואב שמבקש לחלוק עם בת זוגו את האחריות לבית.

מיהן נשות העתיד של יפן?

יפן היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם המחייבת זוגות נשואים לשאת שם משפחה אחד, ובכ-94 אחוז מן המקרים זו האישה שמשנה את שמה. בית המשפט העליון אישר את חוקתיות ההסדר בשנים 2015 ו-2021, והשאיר את ההכרעה למחוקק. ארגוני עסקים, ארגוני נשים ומפלגות האופוזיציה דורשים לאפשר לבני זוג לשמור על שמותיהם. ממשלת טאקאיצ’י בחרה בדרך אחרת: מתן תוקף חוקי לשימוש בשם הנעורים כשם נוסף, תוך שמירה על חובת השם המשותף. הצעת החוק עוכבה, והוויכוח נמשך.[10]

במדד הפער המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי לשנת 2026 דורגה יפן במקום ה-117 מתוך 145 מדינות, עלייה של מקום אחד בלבד, והיא נותרה במקום האחרון בקבוצת G7. בבריאות ובחינוך הפער כמעט נסגר; בפוליטיקה ובכלכלה הוא עמוק. הדוח ציין את בחירתה של ראשת ממשלה כאירוע היסטורי, ודירוגה של יפן בתחום הפוליטי עלה ארבעה מקומות, אבל רק למקום ה-121, ובתחום הכלכלי ירד ציונה.[11] מינויה של ראשת ממשלה לא שינה לבדו את התמונה.

יפן אינה חריגה באזורה. דרום קוריאה וסין מדורגות במדד מעט מעליה, במקומות 101 ו-96. פער השכר בדרום קוריאה הוא הגדול ביותר ב-OECD, ושיעור הפריון בה, פחות מילד אחד לאישה, הוא הנמוך בעולם. גם בסין ובטייוואן ירדה הילודה לרמות דומות ואף נמוכות יותר. בכל החברות האלה נפגשו צמיחה כלכלית מהירה והשכלה גבוהה לנשים עם מבנה משפחה ותרבות עבודה שלא השתנו באותו קצב, וברקע כולן עומדת מורשת קונפוציאנית של היררכיה משפחתית. התוצאה דומה מסיאול ועד טאיפיי: נשים שאינן מוכנות לשלם את המחיר שהמבנה הזה גובה מהן נמנעות מנישואין ומלידה.

ובכל זאת, הלחץ לשינוי חזק מאי פעם, והוא בא מן הדמוגרפיה. בשנת 2025 נולדו ביפן 671,236 תינוקות לאזרחים יפנים, השפל הנמוך ביותר מאז החל הרישום ב-1899, ושיעור הפריון ירד ל-1.14 ילדים לאישה; בטוקיו הוא נמוך מאחד.[12] לפי תחזיות המכון הלאומי לחקר אוכלוסין, עלולה אוכלוסיית יפן, כ-123 מיליון כיום, להצטמק לכ-87 מיליון עד שנת 2070. המשמעות המעשית היא צמצום חד באוכלוסייה בגיל העבודה. במחצית הראשונה של 2026 נרשמה לראשונה מזה אחת עשרה שנה עלייה קלה במספר הלידות, אולי בעקבות עלייה במספר הנישואין בשנתיים שקדמו לה, אבל מוקדם לדעת אם זו תפנית.[13] הממשלה מבינה זאת היטב, ומאז העשור הקודם היא מנסה להוציא את הנשים המשכילות והמקצועיות של יפן אל הזירה הכלכלית, בעזרת יעדים לייצוג נשים בהנהלות, הרחבת מסגרות לגיל הרך ועידוד אבות לצאת לחופשת לידה.

כאן נמצא הקושי. נשים צעירות רבות ביפן נהנות כיום מאפשרויות בחירה רחבות מבעבר, אבל החירות הזאת אינה מתורגמת תמיד לשוויון במשפחה ובעבודה. רבות מהן מגיעות למסקנה שאי אפשר לשלב בין קריירה למשפחה במסגרת הזאת, ובוחרות לדחות את הנישואין או לוותר עליהם. הדרישה מן הנשים להיכנס לשוק העבודה ובה בעת ללדת יותר ילדים, בלי שינוי עמוק בחלוקת העבודה בבית ובתרבות העבודה, נראית בעיני רבות מהן כבקשה לשאת בנטל כפול.

החברה היפנית ניצבת כיום מול סתירה שקשה להמשיך ולהתעלם ממנה. היא זקוקה לנשים משכילות, עובדות ומנהיגות, אבל מוסדותיה והנורמות שלה עדיין נשענים במידה רבה על חלוקת תפקידים שנוצרה בתקופה שבה הגבר היה המפרנס והאישה נשאה באחריות לבית ולמשפחה. נשים רבות אינן מוכנות עוד לקבל את החלוקה הזאת כמובנת מאליה. חלקן מבקשות לשלב קריירה ואמהות, אחרות בוחרות שלא להינשא, ויש המבקשות לשנות את כללי המשחק מתוך המערכת עצמה.

לפני יותר ממאה שנה כתבה הירצוקה ראיצ’ו שבראשית הייתה האישה השמש, ושבמרוצת הדורות הפכה לירח חיוור, המאיר באור שאול. דבריה ביטאו את שאיפתן של נשים להפסיק להגדיר את עצמן באמצעות הגברים שסביבן. מאז השתנתה יפן לבלי הכר: נשים רכשו השכלה, זכו בזכויות פוליטיות, השתלבו בשוק העבודה והגיעו עד לפסגת השלטון. ובכל זאת, הדרך לשוויון רחוקה מסיומה. ייתכן שהמבחן החשוב אינו מספר הנשים שיגיעו לצמרת, אלא השאלה אם אישה יפנית תוכל לבחור את דרכה בלי שהבחירה בקריירה תחייב אותה לוותר על משפחה, ובלי שהבחירה במשפחה תחייב אותה לוותר על עצמאותה. במובן הזה, השאלה שהציבה הירצוקה ראיצ’ו עדיין מלווה את יפן של ימינו.

סיכום: שמונים שנה של שוויון חלקי

כשמביטים על שמונים השנים שנסקרו כאן, בולט קודם כול הפער בקצב. בתוך שנתיים, בין 1945 ל-1947, קיבלו נשות יפן זכות בחירה, שוויון חוקתי וחירות להינשא ולהתגרש, ומוסד האיה בוטל. אבל בשנות הצמיחה שאחר כך התגבש מודל חדש, איש השכר ועקרת הבית במשרה מלאה, שהפך את חלוקת התפקידים המגדרית למוסד כלכלי: שיעור הנשים שהיו עקרות בית במשרה מלאה הגיע לשיאו דווקא באמצע שנות השבעים. הגל השני של הפמיניזם, אמנת האו”ם וחוק השוויון של 1985 סדקו את המודל הזה, והתפוררות התעסוקה לכל החיים מאז שנות התשעים ערערה אותו עוד יותר. מאז העשור הקודם דוחף המשבר הדמוגרפי את המדינה עצמה לרפורמות: עידוד אבות לצאת לחופשה, ביטול תקופת ההמתנה לנישואין שניים, משמורת משותפת, ושקיפות בפערי השכר. בחירתה של סאנאה טאקאיצ’י לראשות הממשלה בשנת 2025 היא אבן דרך סמלית, אבל היא לא שינתה לבדה את התמונה.

אם נחזור לארבעת רכיבי המעמד, התמונה ברורה למדי. מבחינה משפטית קרובות נשות יפן לשוויון מלא, למעט חריגים בולטים כמו חובת שם המשפחה המשותף והאיסור על אישה לרשת את כס הקיסרות. מבחינה כלכלית הן עובדות בשיעור מן הגבוהים בעולם המפותח, אבל רבות מהן במשרות לא קבועות ובשכר נמוך. את הכוח החברתי שבידיהן הן מפעילות בעיקר בתוך הבית, בניהול התקציב ובחינוך הילדים, ומעט מאוד בצמרת החברות ובפרלמנט. ההתקדמות הגדולה ביותר נרשמה דווקא בחירות האישית: היכולת לבחור שלא להינשא, לדחות לידה, לחיות לבד ולהתפרנס בכוחות עצמן, בחירה שרבות מנשות יפן עושות בה שימוש, והחברה כולה משלמת את מחירה הדמוגרפי.

השוואה לתרבויות אחרות מראה שהדרך היפנית אינה יוצאת דופן כפי שנדמה. מודל הגבר המפרנס שלט גם באירופה של אחרי המלחמה: במערב גרמניה קבע החוק עד 1977 שאישה נשואה רשאית לעבוד רק אם עבודתה מתיישבת עם חובותיה לבית ולמשפחה, בבריטניה נדרשו נשים לעזוב את שירות המדינה עם נישואיהן עד 1946, ובהולנד עד 1957. מה שהבדיל את המדינות הסקנדינביות היה ההחלטה לשנות את המוסדות ולא רק את החוקים: שוודיה הנהיגה מיסוי נפרד לבני זוג בשנת 1971, ובשנת 1974 הייתה הראשונה בעולם שאפשרה לאבות לחלוק בחופשת הלידה. יפן נקטה צעדים דומים באיחור של חמישים שנה. דרום קוריאה, סין וטייוואן, שעברו צמיחה מהירה דומה ונשענו על מורשת קונפוציאנית דומה, מתמודדות כיום עם אותה תוצאה בדיוק, ילודה הנמוכה בעולם. ישראל מציגה מקרה הפוך ומעניין: שיעור תעסוקה גבוה של נשים לצד שיעור ילודה גבוה בהרבה מן הממוצע במדינות המפותחות, בין השאר בזכות מערכות תמיכה משפחתיות ונורמות חברתיות שאינן מחייבות בחירה בין עבודה לאמהות. הדוגמאות האלה מלמדות שהמשבר היפני אינו גזירה תרבותית. הוא תוצאה של מוסדות, ומוסדות אפשר לשנות.

בשנת 1911 כתבה הירצוקה ראיצ’ו שהאישה, שהייתה פעם השמש, הפכה לירח המאיר באור שאול. המאמר הקודם עקב אחר האופן שבו הפכה השמש לירח. המאמר הזה עקב אחר המאבק להשיב לה את אורה, מאבק שהגיע רחוק מאוד, ועדיין לא הסתיים.

מקורות ולקריאה נוספת

Alexy, Allison. Intimate Disconnections: Divorce and the Romance of Independence in Contemporary Japan. Chicago: University of Chicago Press, 2020.

Brinton, Mary C. Women and the Economic Miracle: Gender and Work in Postwar Japan. Berkeley: University of California Press, 1993.

Dales, Laura. Feminist Movements in Contemporary Japan. London: Routledge, 2009.

Dalton, Emma. Women and Politics in Contemporary Japan. London: Routledge, 2015.

Gordon, Beate Sirota. The Only Woman in the Room: A Memoir. Tokyo: Kodansha International, 1997.

Iwao, Sumiko. The Japanese Woman: Traditional Image and Changing Reality. New York: Free Press, 1993.

Kelsky, Karen. Women on the Verge: Japanese Women, Western Dreams. Durham: Duke University Press, 2001.

LaFleur, William R. Liquid Life: Abortion and Buddhism in Japan. Princeton: Princeton University Press, 1992.

Molony, Barbara, and Kathleen Uno (eds.). Gendering Modern Japanese History. Cambridge, MA: Harvard University Asia Center, 2005.

Norgren, Tiana. Abortion before Birth Control: The Politics of Reproduction in Postwar Japan. Princeton: Princeton University Press, 2001.

Ochiai, Emiko. The Japanese Family System in Transition. Tokyo: LTCB International Library Foundation, 1997.

Schoppa, Leonard J. Race for the Exits: The Unraveling of Japan’s System of Social Protection. Ithaca: Cornell University Press, 2006.

Shigematsu, Setsu. Scream from the Shadows: The Women’s Liberation Movement in Japan. Minneapolis: University of Minnesota Press, 2012.

Ueno, Chizuko. The Modern Family in Japan: Its Rise and Fall. Melbourne: Trans Pacific Press, 2009.

Gender Equality Bureau, Cabinet Office, Government of Japan. White Paper on Gender Equality (annual).

World Economic Forum. Global Gender Gap Report 2026. Geneva, 2026.

באתר זה: “מעמד האישה ביפן לאורך ההיסטוריה: מן העת העתיקה ועד 1945” ; תולדות יפן המודרנית ; יפן: צעדי מודרניזציה ; יפן במלחמת העולם השנייה ; יפן והקשר היהודי ; יפן מגבשת את זהותה ; גיישה

[1]Beate Sirota Gordon, The Only Woman in the Room: A Memoir (1997). הגרסה היפנית, “חג המולד של 1945” (1945年のクリスマス), ראתה אור בשנת 1995. גורדון נפטרה בניו יורק בשנת 2012.

[2]Setsu Shigematsu, Scream from the Shadows: The Women’s Liberation Movement in Japan (2012).

[3]נתוני משרד הבריאות, העבודה והרווחה היפני לשנת 2025, כפי שפורסמו ביוני 2026.

[4]Tiana Norgren, Abortion before Birth Control: The Politics of Reproduction in Postwar Japan (2001).

[5]William R. LaFleur, Liquid Life: Abortion and Buddhism in Japan (1992). מאות פסלוני ג’יזו כאלה אפשר לראות, למשל, במקדש הָאסֶה-דֶרָה בקמקורה ובמקדש זוֹג’וֹ-ג’י בטוקיו.

[6]Teikoku Databank, סקר עמדות חברות כלפי קידום נשים, יולי 2025 (26,196 חברות). יעד הממשלה הוא כ-30 אחוז נשים בתפקידי הנהגה “בהקדם האפשרי בשנות ה-2020”.

[7]הפרשה נחשפה באוגוסט 2018 במהלך חקירה בנושא אחר. בשנת 2022 פסק בית משפט בטוקיו שהאוניברסיטה חייבת לפצות מועמדות שנפגעו.

[8]משרד הבריאות, העבודה והרווחה, הסקר הכללי של תנאי החיים (2022): שיעור העוני היחסי במשקי בית חד-הוריים עמד בשנת 2021 על 44.5 אחוז.

[9]Jiji Press, “68 Women Elected to Japan’s Lower House, 2nd Highest on Record”, 9.2.2026; International IDEA, Democracy Tracker, Japan, February 2026.

[10]ראו: Jiji Press, “Japan Govt OKs Gender Equality Plan Featuring Maiden Name Use”, 13.3.2026; “Japan Govt Unable to Introduce Maiden Name Bill for Now”, 13.5.2026.

[11]World Economic Forum, Global Gender Gap Report 2026, שפורסם ב-16 בספטמבר 2026. ציון יפן עמד על 0.670, לעומת 0.666 בשנה הקודמת.

[12]משרד הבריאות, העבודה והרווחה, נתוני אוכלוסין לשנת 2025, יוני 2026. זו השנה העשירית ברציפות של ירידה, ומספר המתים עלה על מספר הנולדים בכ-918 אלף.

[13]Jiji Press, “1st-Half Births in Japan Rise for 1st Time in 11 Years”, 28.8.2026. הנתונים המקדמיים כוללים גם לידות של זרים ביפן ושל יפנים בחו”ל.