ההומוגניות של החברה היפנית – בין מיתוס למציאות היסטורית וחברתית

כתב: גילי חסקין; ‏05/11/2025

תודה ליובל נעמן על הערותיו המלמדות

ראו גם באתר זה: הבורוקימין. – המעמד הנחות ביפן, ההאפו – בני התערובת ביפן

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן

יפן נחשבת במשך עשרות שנים, לפחות בעיני עצמה, לדוגמה כמעט מושלמת לחברה הומוגנית – מדינה שבה כולם נראים דומים, מדברים באותה שפה וחולקים את אותם ערכים. דימוי זה שהושרש ביפן, כפי שכל מבקר ביפן רואה בנקל, אינו אמיתי. צבעי עור שונים, מבני גוף שונים, שעירות שונה – דברים בולטים לעין שנסתרים מהיפנים עצמם ,המעדיפים לראות בעצמם בני גזע אחד והומוגניות מלאה. אך מתחת לפני השטח מתגלה מציאות מורכבת בהרבה: האחידות היפנית אינה עובדה ביולוגית או תרבותית, אלא מיתוס לאומי שנבנה לאורך מאות שנים. היא נועדה לחזק זהות משותפת בעידן של בידוד, ולשמר תחושת יציבות מול תהליכי מודרניזציה, גלובליזציה ושינוי חברתי מואץ.[1]

מי הם היפנים?

שאלה זו העסיקה חוקרים החל מהמאה ה-16' במפגש של אירופאים עם יפנים. היו קיימות מסורות יפניות/סיניות שהיפנים הגיעו מאסיה ומסין. במאה ה-19', נושא הזהות היפנית הפך מעניין יותר, כאשר מוצא האדם הפך לנושא של סיווג, עם עליית התורה הדרוויניסטית לכותרות. מומחים שונים ניסו להסביר מהיכן הגיעו היפנים. מרבית התשובות סופקו על-ידי אירופאים, בעיקר גרמנים. כאשר יפן נפתחה לעולם, הוזמנו מומחים שונים ללמד ביפן. הגרמנים היו ידועים בתחום הרפואה ולכן הם הוזמנו ללמד את הנושא.

ביפן ישנם מגוון פנים ומופעים גופניים שונים. התפישה בעבר הייתה חלוקה לפי מעמדות – טיפוסים שונים של אנשים על-פי מעמדם. החוקר המפורסם ביותר היה ארווין בלץ (Bälz Erwin) [2] שאף חקר את הקיסר עצמו. יפנים ממעמד גבוה היו בעלי פנים מאורכים יותר, אפים מפותחים, צרים, עיניים יחסית צרות. היו חוקרים שטענו שרואים בין היפנים אנשים בעלי תווי פנים יהודיים – אף נשרי וכו' וזה השתלב בתיאוריה שאולי היפנים הם מעשרת השבטים האבודים.

"התנגשות הציביליזציות" היא תאוריה, שהוצעה על ידי הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון ((Samuel P. Huntington, ‏1927–2008))[3], אשר בעיקרה נאמר כי הזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי של הסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. ראשיתה של התאוריה היא בהרצאה מפיו של הנטינגטון שנשא בעקבות פרסום הספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" (1992) ב"מכון האמריקני ליוזמה". בשנת 1996, פרסם הנטינגטון ספר בנושא.[4] בספרו הוא מחלק את העולם על רקע תרבותי. האם יפן עומדת בהגדרה זו של ציוויליזציה הומוגנית? ויותר מזה, האם אנשי יפן הם גזע נפרד והומוגני? להגדרת הנטינגטון, ציוויליזציה מורכבת מקבוצות חברתיות (כמו מיעוטים אתניים ודתיים). הדת היא המרכיב המאחד העיקרי, אך גם שפה וקרבה גאוגרפית מהוות גורם חשוב. מאידך גיסא, ציוויליזציה אינה מחייבת דת, גזע או שפה משותפים. ציוויליזציה יכולה לכלול קבוצות רחוקות תרבותית. זו למעשה הישות התרבותית הרחבה ביותר בין תרבויות נבדלות. הנטינגטון מגדיר שציוויליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר, המגדירה אחידות תרבותית. ולגבי גזע נפרד, מיום השלמת פרויקט ריצוף הגנים של האדם, קל להתחקות אחר מוצאים שונים, וקל להגדיר גנטית קשרים בין בני אדם, ובכך להגדיר קרבה גזעית בין אנשים.

באוכלוסייה היפנית מוצאים שרידים לשלוש אוכלוסיות מרכזיות:

א. כ-80% מהגנים מגיעים מאוכלוסייה שהגיעה מקוריאה.

ב. כ-10% מהגנים מגיעים מהדרום – פנים עגולות, אפים רחבים, פיות רחבים.

ג. כ-10% מאוכלוסיית האיינו. לא בכדי היפנים ככלל שעירים יותר ממרבית האסייתיים.

כקבוצה, היפנים הם אינם קוריאנים ואינם סינים ונראים אחרת בגלל היותם הטמעת שלוש הקבוצות הללו.

מאפיינים של מיזוג שלוש הקבוצות:

החלוקה של אונסק"ו משנת 1950 הציעה חלוקה של שלושה גזעים בעולם – הגזע הקווקזי, הגזע הנגרואידי והגזע המונגולואידי. (קיימים בנוסף גם הגזעים הבושמני ואאוקייני)

היפנים שייכים יותר לגזע המונגולואידי. יש להם את מירב המאפיינים של אותה קבוצה.

• נמוכים יחסית לשאר הגזעים.
• שיער שחור חלק עבה וחזק. שיבה מאוחרת ומעט אובדן שיער. שעירות גוף מצומצמת ומעט שיער על הפנים.
• הבדלי בהירות – המעמדות הגבוהים בהירים יותר, הכהים יותר היו סימן לעובדי שדה.
• נטייה גזעית למבנה שונה של מלנין – כאשר נחשפים לשמש הם נהיים כהים יותר מאיתנו. קיים ניסיון עיקש להימנע משמש כדי לא להפוך כהים.
• קוצר ראיה נפוץ.

1. שורשי ההומוגניות: היסטוריה של בידוד ואחדות

שורשי האתוס ההומוגני של יפן נעוצים כבר בתקופות הקדומות.

האנתרופולוגים המודרניים מציעים מודל היסטורי תלת-שכבתי (Tripartite Model) של התפתחות האוכלוסייה. לפי גישה זו, היפנים בני זמננו הם צאצאים של שלוש קבוצות היסטוריות עיקריות: ג'ומון, יאיוי, וקופון (Kofun).

נושאי התרבות הקדומה של הג'ומון (Jōmon) – ציידים-לקטים שחיו באיי יפן במשך אלפי שנים ופיתחו אמנות קרמית מרשימה וסמלים דתיים ראשונים. הבולט בעבודת החרס שלהם הן תבניות שהם הטביעו על כלי חרס באמצעות חבלים ומכאן שמם ג'ומון – חרס וחבל. היפנים היָאמָאטוֹ" (Yamato minzoku) המודרניים,[5] נושאים פחות מ-20% מהגנום של אנשי ג'וֹמוֹן.

במהלך תקופת היאיוי (Yayoi), קבוצות חקלאים היגרו מאזור מזרח אסיה (בעיקר מן היבשת הסינית והקוריאנית) בין השנים 300 לפנה"ס ל־300 לספירה. בני היאיוי הביאו עימם ידע בחקלאות האורז, בעיבוד מתכת ובארגון חברתי מתקדם, והשפעתם שינתה מן היסוד את אורח חייהם של אנשי הג'ומון. בניגוד לציידים לקטים של ג'ומון, היאיוי היו חקלאים. הם הביאו ליפן אורז והתחילו לעבוד בשדות רטובים. ידעו לביית חיות והחיה הבולטת היא הסוס. ביתו גם חזירים ועופות. בנוסף, שלטו במתכת. המפגש בין שתי קבוצות אלו מביא לתוצאות הרסניות לקבוצת הציידים.

בתקופת קופון (Kofun period) המקבילה לתקופה המטלטלת שבין שושלות האן וטאנג בסין, התיישבו ביפן מהגרים ממחוזות שונים בסין, שנשאו עמם תרבות מפותחת, טכנולוגיה מתקדמת, בניית קברים עצומים ורעיון של שלטון ריכוזי וקיסרי.[6] גנטית, אוכלוסייה זו דמתה מאוד לעם ההאן הסיני (שגם בו ישנה שונות גנטית גדולה ביותר), ובכך היא ביססה את התהליך שהוביל להיווצרות המדינה היפנית המאוחדת. סביב תהליך זה צמחה תפישה תרבותית של עם אחד, שפה אחת ודת אחת – השינטו (Shintō), שהציבה את העם היפני כבעל ייחוס קדום ואלוהי.

ביפן המודרנית, המונח "יָאמָאטוֹ מִינְזוֹקוּ" נתפש כמיושן בשל קונוטציות גזעיות שנזנחו במעגלים רבים מאז כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה[7]. במקום זאת, משתמשים לעתים קרובות במונחים "העם היפני" או אפילו "יפנים-יפנים".

במהלך תקופת טוקוגאווה (Tokugawa Shogunate) הקרויה גם "אדו" (Edu), על שם המרכז השלטוני באדו, היא טוקיו, במאות ה־17' וה־18', קיבלה ההומוגניות ממד פוליטי מובהק. תחת מדיניות סָקוֹקוּ (Sakoku) – "המדינה הסגורה" – נאסרה הכניסה לזרים, ויפן חיה בבידוד ממושך שנמשך למעלה מ־220 שנה. ההסתגרות הזו חיזקה את הדימוי העצמי של יפן כתרבות ייחודית ונבדלת, שבה זהות לאומית ואתנית התמזגו לכדי מכלול אחד.

2. מיתוס ההומוגניות כאתוס לאומי

כאשר נפתחה יפן לעולם במאה ה־19' בעקבות הגעת אוניות הקיטור השחורות של הקומודור מאת'יו פרי (1853), היא נאלצה להתמודד עם מפגש מטלטל עם המערב. בתקופת הרפורמות של מֵייג'י (Meiji, 1868–1912), שאפה המדינה להתפתח במהירות תוך שמירה על אחדות פנימית. התשובה לשאלה "מהי יפניות?" הייתה מיתוס האחידות: העם היפני הוצג כצאצאי שבט יאמאטו (Yamato) הקדום, שחי בשלום ובהרמוניה תחת קיסרות אחת. המעמדות בוטלו כביכול – מעתה כולם סמוראים המאמצים את קוד הבושידו (Boshi-Do). מערכת החינוך החדשה חיזקה את הנרטיב הזה, והחדירה את הרעיון שכל אזרח יפן הוא חלק ממשפחה לאומית אחת – "עם אחד, תרבות אחת, שפה אחת".

המושג "הומוגניות" הפך בהדרגה ממצב חברתי למצווה אזרחית. המיתוס שימש כלי פוליטי להבטחת לכידות, אך גם להצדקת היררכיות פנימיות ולהדרה של קבוצות אתניות אחרות. דפוס זה נותר בתודעה היפנית גם לאחר מלחמת העולם השנייה – כמנגנון הגנה תרבותי אל מול חדירת השפעות זרות

3. בין מיתוס למציאות: קיומם של מיעוטים "בלתי נראים"

למרות הדימוי האחיד, החברה היפנית כוללת מגוון של קבוצות אתניות והיסטוריות:

1. האיינו (Ainu) – ילידים ממוצא סיבירי שנדחקו בהדרגה צפונה והיום חיים באי הצפוני הוקיידו. במשך מאות שנים סבלו מהדרה, גזלת קרקעות וניסיונות הכפייה להתבוללות. רק בשנת 2008 הכירה בהם ממשלת יפן רשמית כעם ילידי.
2. האוקינאווים (Okinawans) – תושבי ממלכת איי ריוקיו (Ryūkyū Ōkoku) לשעבר, שסופחו ליפן ב־1879 [8]. הם שומרים עד היום על תרבות, מוסיקה ושפה ייחודיות. למרות היותם אזרחי יפן, רבים מהם מזהים עצמם כעם נפרד.
3. הקוריאנים והסינים (Zainichi) – מהגרים וילדיהם שנולדו ביפן אך נותרו חסרי אזרחות בשל היעדר חוק אזרחות על בסיס לידה. רבים מהם, למרות דיבורם היפני המושלם, מתויגים כ"זרים".
4. מהגרים מדרום אמריקה – בעיקר ברזילאים ממוצא יפני, שחזרו לארץ אבותיהם אך גילו כי החברה היפנית מתקשה לקבלם.

המיעוטים הללו קיימים במציאות היפנית מזה דורות, אך מיעוטם הנראה ועמדת המדינה כלפיהם איפשרו לה לשמר את מיתוס "החברה האחת"

4. האינטגרציה והאפליה של בני האיינו בחברה היפנית

בני האיינו – תושביה הילידיים של הוקאידו, סחלין ושרשרת איי קוריל – תופסים מקום מורכב בנוף החברתי והתרבותי של יפן. במשך מאות שנים היו גם חלק מהחברה היפנית וגם מחוצה לה: הם עברו תהליך של דיכוי תרבותי, אפליה ממסדית וניסיונות התבוללות בכפייה, אך גם זכו בהדרגה להכרה, לייצוג ולגאווה מחודשת בזהותם. סיפורם של האיינו אינו רק סיפור של הדרה, אלא גם של הישרדות, חידוש והשתלבות איטית בחברה ששאפה במשך דורות לשמר את דימויה כעם אחיד.

4.1. שורשי האפליה

לפני התפשטות השלטון היפני צפונה, חיו האיינו כחברה עצמאית בעלת תרבות עשירה ומובחנת, שהתבססה על ציד, דיג ואיסוף מזון, ועל אמונה עמוקה בכוחות הטבע. העולם בעיניהם היה מלא ברוחות ואלים, ה־קַמוּי (Kamuy), שהתגלמו בבעלי חיים, נהרות והרים. עם חיזוק השלטון הפיאודלי היפני בתקופת טוקוגאווה (Tokugawa, 1603–1868), גברו המגעים בין האיינו לסוחרים יפנים. השליטה היפנית בדרום הוקאידו, שהוענקה לשבט מצומה (Matsumae), הפכה את היחסים בין הצדדים לכלכליים ונצלניים. בהדרגה איבדו האיינו את עצמאותם הכלכלית, ומרידותיהם – הבולטת שבהן היא מרד שקושאין (Shakushain Revolt, 1669–1672) – דוכאו באכזריות[9].

לאחר הרסטורציה של מייג'י (Meiji Restoration) ב־1868, כאשר יפן שאפה להפוך למדינה מודרנית ומאוחדת, היא סיפחה את אדמות האיינו וקראה להן "הוקאידו". תחת חוק הקרוי "חוק להגנת הילידים לשעבר של הוקאידו" (1899) – לכאורה למען הגנתם – ננקטה מדיניות של התבוללות כפויה: נאסרה השפה האיינית, נאסרו טקסים מסורתיים וקעקועים שבטיים, ונכפתה עליהם אורח חיים חקלאי ושמות יפניים. למעשה, לא הייתה זו הגנה – אלא ניסיון למחוק את הזהות האיינית ולבלוע אותה בתוך הזהות היפנית.

ראו באתר זה: האיינו

4.2. הדרה חברתית וממסדית

במאה ה־20' המשיכה האפליה נגד האיינו בדרכים מעודנות אך עמוקות. יפן הציגה את עצמה כמדינה הומוגנית – "עם אחד, תרבות אחת, שפה אחת" – ובכך מחקה את קיומם של מיעוטים אתניים.

בני איינו סבלו מנחיתות כלכלית וחברתית, מקשיי גישה להשכלה ולעבודה, ומסטיגמה ציבורית שראתה בהם "פראים" או "נחשלות פרה-מודרנית". ילדים איינים הוסתרו על ידי הוריהם מחשש ללעג, ורבים בחרו להסתיר את מוצאם כדי להשתלב.

המדינה, במקביל, סירבה להכיר בהם כעם נפרד. כל האזרחים נחשבו "יפנים" בלבד – תפישה שנראתה שוויונית על פני השטח, אך בפועל טשטשה את אי-השוויון והאפליה.

4.3. הישרדות תרבותית ומאבק להכרה

למרות הדיכוי, המסורת האיינית לא נעלמה. קהילות שמרו על שפה, סיפורי עם וטקסים דתיים, לעיתים בסתר. באמצע המאה ה־20' החלה תנועת זכויות אדם חדשה, ובתוכה עלה קול אייני גאה.

בשנות ה־60' וה־70' הוקמו ארגונים כמו איגוד 'האוטארי 'של הוקאידו (לימים Ainu Association of Hokkaido), שפעלו להכרה בזכויות האיינו ולשיקום תרבותם. מאבק זה הביא לביטול החוק הישן ולחקיקת "חוק קידום התרבות האיינית" (1997) – הצעד הראשון שבו מדינת יפן הודתה בצורך לשמר את תרבות האיינו.

אולם החוק התמקד בתרבות ולא בזכויות – הוא עודד פעילויות פולקלוריסטיות אך לא טיפל בשאלות של קרקעות, חינוך ושוויון אזרחי. רק בשנת 2008 הכירה ממשלת יפן רשמית באיינו כעם ילידי, תוך הבעת התנצלות על העוולות ההיסטוריות.

ההכרה הזו הייתה סמלית בלבד, אך היא סימנה תפנית תודעתית – הכרה בכך שיפן איננה אחידה גזעית, ושבעברה קיים גם פרק של קולוניאליזם פנימי.

4.4. השתלבות במציאות העכשווית

כיום, תהליך ההשתלבות של האיינו ביפן מתרחש באיטיות אך בעקביות. הקמתו של המוזאון הלאומי של תרבות האיינו – אופופוי (Upopoy) בשנת 2020 בשיראוי, הוקאידו, נועדה לשמש מרכז תרבותי וחינוכי חדש. "אופופוי" פירושו באיינית "לשיר יחד בקבוצה גדולה" – ביטוי סמלי לשאיפה להרמוניה חברתית. עם זאת, יש המבקרים את הפרויקט וטוענים כי הוא משרת בעיקר תיירות וסמליות ממלכתית, בעוד שהבעיות הכלכליות והחברתיות של הקהילה נותרות בעינן. סקרים מצביעים על כך שרבים מבני האיינו עדיין חווים אפליה בעבודה ובנישואין, והכנסתם הממוצעת נמוכה מהממוצע הארצי. ובכל זאת, בעשור האחרון הולך ומתפתח תחייה תרבותית מרשימה: מוזיקאים כמו אוקי קאנו (Oki Kano) משלבים את כלי המיתר האייני טונקורי (Tonkori) עם מוזיקה עכשווית; אמנים ויוצרי קולנוע מתעדים את חיי היומיום בקהילה; ובתי ספר בהוקאידו מלמדים לראשונה את השפה והתרבות האיינית כחלק מתכנית הלימודים.

4.5. בין התבוללות לרב-תרבותיות

יחסה של יפן אל האיינו חושף מתח עמוק בין הרצון לאחדות לבין קבלת הגיוון. במשך דורות נשענה המדינה על מיתוס ה"הומוגניות" – העם היפני כגזע אחד ותרבות אחת. אך המציאות מראה כי המארג החברתי ביפן עשיר ומורכב הרבה יותר. בעוד שבמדינות מערביות נבנתה מדיניות רשמית של רב-תרבותיות, יפן מדגישה את ערך ההרמוניה (ווה – Wa), כלומר שמירה על לכידות חברתית גם במחיר טשטוש השונות. בכך, זכויות ילידיות כמו אלו של האיינו נתפשות לעיתים כערעור על האחדות הלאומית. עם זאת, בזירה הבינלאומית – בעיקר לאחר אימוץ הצהרת האו"ם בדבר זכויות עמים ילידיים, גובר הלחץ על יפן להעמיק את ההכרה ולהעניק מעמד חוקי ממשי לזכויות האיינו, לא רק להיבטים התרבותיים שלהם.

5. השתלבותם ואפלייתם של בני אוקינאווה בחברה היפנית

סיפורה של אוקינאווה – המחוז הדרומי ביותר של יפן והשער התרבותי אל אסיה – הוא סיפור של דו-משמעות מורכבת: שייכות והדרה, גאווה ומרירות, התבוללות והתנגדות. במשך מאות שנים עמדה אוקינאווה בצומת הגיאוגרפית והתרבותית שבין יפן, סין ודרום-מזרח אסיה. תרבותה הייחודית נולדה מתוך המפגש בין העולמות הללו. אולם במסגרת יפן המודרנית, תושביה נתפשו לא פעם כ"אחרים מבפנים" – אזרחים יפנים לכל דבר, אך שונים במבט, בשפה ובזיכרון ההיסטורי. חייהם מגלמים את המתח שבין מדינה הרואה עצמה אחידה לבין קהילה השואפת להכרה בשונותה.

5.1. ממלכת ריוקיו והסיפוח היפני

הרבה לפני שהפכה לחלק מיפן, שימשה אוקינאווה כמרכז של ממלכת ריוקיו (Ryukyu Kingdom) – ממלכה ימית משגשגת שנוסדה בשנת 1429 ואיחדה את איי הארכיפלג שבין יפן לטאיוואן. ריוקיו ניהלה יחסים מדיניים וכלכליים הדוקים עם סין ועם מדינות דרום-מזרח אסיה, ושימשה גשר תרבותי בין עולמות. תושביה פיתחו שפה, פולחן ואמנות ייחודיים, שונים כמובן מאלה של יפן, השכנה מצפון-מזרח. איי ריוקיו נכבשו בראשית המאה ה-17' על ידי הדאמיו של מחוז סצומה בדרום האי היפני קיושו, ומאז הם חלק מיפן (נקראים ביפן איי נָאן-סֵיי (Nansei shotō "האיים הדרום מערביים"). המציאות של בידול תרבותי השתנתה במאה ה־19'. לאחר הרסטורציה של מֵייג'י (Meiji Restoration), כשהשלטון היפני ביקש לבסס זהות לאומית אחידה וליצור מדינה מודרנית, סופחה ריוקיו ליפן גופא. בשנת 1879 ביטלה הממשלה את המלוכה, הדיחה את המלך שו טאי (Shō Tai) והכריזה על הקמת מחוז אוקינאווה (Okinawa Prefecture). לכאורה היה זה מהלך של "הבאת הקדמה", אך למעשה היה זה מעשה של קולוניזציה.

התרבות המקומית הוגדרה "נחשלת", השפה הריוקיואנית נאסרה בבתי הספר, וילדים נענשו אם דיברו בה. תהליך ה"דוקה" (Dōka – "התאמה") נועד לטשטש כל סממן של זהות נפרדת. בני אוקינאווה נדרשו "להיות יפנים טובים" – אך לעולם לא הוכרו ככאלה באמת. תהליך זה אף הואץ כאשר השתלטה יפן על טאיוואן ב-1895 ואוקינאווה חדלה להיות בקצה הרחוק.

5.2. מלחמת העולם השנייה – שיא ההקרבה

במהלך מלחמת העולם השנייה, הפכה אוקינאווה לשדה הקרב הקטלני ביותר בזירה הפסיפית. ב־1945 התחולל בה קרב אוקינאווה (Battle of Okinawa) – קרב עקוב מדם שבו נהרגו כ־200,000 איש, בהם יותר משליש מתושבי האי. חיילים יפנים עודדו את האזרחים לבצע התאבדויות המוניות כדי "לא ליפול בשבי", בשם הנאמנות לקיסר. משפחות שלמות נמחקו. בקרב זה שילמו האוקינאווים את המחיר הכבד ביותר על היותם "יפנים" – אך לאחר המלחמה גילו כי בעיני טוקיו נחשבו עדיין "אחרים". יפן עצמה שוקמה תחת חסות אמריקנית, ואילו אוקינאווה נכבשה ונשלטה בידי ארצות הברית במשך 27 שנים, שנות ניכור ופער עמוק מהיבשת היפנית. 5.3. שלטון אמריקני ו"הכפלה של שוליות"

בין השנים 1945–1972, חיו תושבי אוקינאווה תחת ממשל אמריקני ישיר. בזמן שיפן נהנתה מ"נס כלכלי" וצמיחה מרשימה, נותרה אוקינאווה מאחור – ענייה ותלויה בכלכלה הצבאית של בסיסי ארה"ב. אודות תקופה זו מספר סרט המופת "בית התה של ירח אוגוסט" בכיכובו של מרלון ברנדו שמשחק אוקינאווי[10].

כאשר הושבה הריבונות היפנית על האי ב־1972, קיוו התושבים לשוויון ולפיתוח. אך המציאות נותרה עגומה: רוב הבסיסים האמריקניים נותרו על אדמתם. גם כיום, למעלה מ־70% מהבסיסים האמריקניים ביפן מרוכזים באוקינאווה, על אף שהמחוז מהווה פחות מאחוז אחד משטחה של המדינה. כך נוצרה מציאות של "שוליות כפולה": אוקינאווה כפופה גם לממשלה היפנית המרכזית וגם לאינטרסים הצבאיים של ארצות הברית. התושבים נאלצים לשאת ברעש המטוסים, בזיהום הסביבתי ובמקרי אלימות שנגרמו על ידי חיילים אמריקנים. ההפגנות נגד הרחבת הבסיסים – בעיקר באזורים הנוקו (Henoko) ו־פוטנמה (Futenma) – הפכו לסמל של התנגדות מקומית ושל קריאה לצדק אזרחי.

5.4. זהות תרבותית ומאבק לשימור

למרות עשרות שנות דיכוי תרבותי, האוקינאווים הצליחו לשמור על זהות ייחודית וחיה. השפה המקומית – או למעשה משפחת שפות הריוקיו – נשמרת בפולקלור, בשירים ובטקסים. הפסטיבלים המסורתיים כמו אֵייסָה (Eisa), שימי (Shīmī) ומרוצי סירות הדרקון הסיניים ממשיכים לציין את הקשר העמוק שבין האדם לים ולאבותיו.

אולם במשך שנים רבות נחשבה התרבות האוקינאווית בעיני ממשלת יפן ל"צבע מקומי" בלבד – לא לזהות נפרדת אלא לקישוט אקזוטי. רבים מבני האיים שניסו להשתלב בערי היבשת נתקלו בזלזול ובאפליה. הם נתפשו כפשוטים, כלא יעילים, ולעיתים נאלצו להסתיר את מוצאם כדי למצוא עבודה. עם זאת, בעשורים האחרונים מתחוללת תחיית תרבות מרגשת. אמנים כמו רימי נאצוקאוה (Rimi Natsukawa) ולהקות כמו BEGIN או הזמרת הבינלאומית נאמיה אמורו (Namie Amuro) הפכו את התרבות האוקינאווית לנוכחת במיינסטרים היפני. חוקרים ופעילים מקומיים חזרו לעסוק בהיסטוריה של ריוקיו, ושינו את הנרטיב הלאומי: מעם שנבלע באימפריה לעם שתרם תרומה ייחודית לפסיפס היפני.

5.5. ההווה – בין שייכות לאי-שוויון

היום, אוקינאווה הוא חלק בלתי נפרד מיפן מבחינה מדינית וכלכלית, אך תחושת הניכור נותרה עמוקה. הוא עדיין אחד המחוזות העניים במדינה, עם שכר נמוך מהממוצע הארצי ומיעוט הזדמנויות תעסוקה. נוכחות הבסיסים האמריקניים מגבילה את פיתוח הקרקע ומעמיקה את התחושה שהאי משמש כ"שולי האימפריה". למרות זאת, קם באוקינאווה דור חדש של מנהיגות חברתית: תנועות למען שלום, סביבה וצדק אזרחי מקדמות תפישה חדשה של זהות – כזו השואפת להרמוניה, אך גם עומדת על זכותה לשוויון. ביטוי מרגש לכך הוא האמרה האוקינאווית "נוצ'י דו טאקרה" (Nuchi du takara) – "החיים הם אוצר". האמרה הזו, שאומצה בשנים שלאחרי מלחמת העולם והשואה האוקינאווית, לקוחה למעשה ממחזהו של יאמאזאטו אייקיצ'י (Yamazato Eikichi) "הרוח העתיקה של יומאצ'י בנהה" משנת 1932. בסיום המחזה קורא המלך שו טאי (Shō Tai): "סוף סוף עולם המלחמה הגיע לקיצו, עולמו של מאיטרייה הגיע.[11] אל תבכו, נתיניי, חייכם הם אוצר", בזמן שהוא שט בספינה לטוקיו, שם הוא עומד למסור את השליטה על ריוקיו וטירת שורי ליפן, במסגרת מדיניות ההתבוללות הכפויה. הביטוי זכה לחיים משלו מתוך זיכרון הכאב של המלחמה והפך לסמל של תקווה ואהבת אדם.

5.6. בין אחידות לגיוון

סיפורם של האוקינאווים משקף את המתח המתמשך בין שאיפה לאחדות לאומית לבין קבלת השונות. במשך דורות טיפחה יפן מיתוס של "עם אחד ותרבות אחת", אך אוקינאווה מזכירה לה שהיא מעולם לא הייתה אחידה באמת. הממשלה מעודדת כיום את "מורשת אוקינאווה" באמצעות קמפיינים תיירותיים ופסטיבלים, אך לעיתים מדובר ב"רב-תרבותיות למראית עין" בלבד, כמו זו המתקיימת בסין, כזו המנצלת את האקזוטיות של האי אך מתעלמת מהבעיות החברתיות. השתלבות אמיתית תדרוש הכרה באוקינאווה כשותפה שווה – לא כקישוט צבעוני בפריפריה, אלא כחלק חיוני בזהותה של יפן.

5.6. בין צל לאור

סיפורה של אוקינאווה הוא סיפור של קיום במתח מתמיד: בין נאמנות לבין תסכול, בין השתלבות לבין זהות נבדלת. הוא חושף את הפרדוקס של מדינה הרואה בהרמוניה ערך עליון אך מתקשה להכיל את גווניה הפנימיים. האוקינאווים ממשיכים עד היום לשאת זהות כפולה – בני תרבות ריוקיו הגאים ומאידך-גיסא אזרחים יפנים מלאים. מסעם – מסיפוח ועד הכרה, מדיכוי ועד תחייה תרבותית – הוא בבואה של תהליך רחב יותר שעוברת יפן עצמה: מעבר מתפישה של אחידות גזעית אל עבר חברה פתוחה ורב-קולית. בפי האוקינאווים נטבעה אמרה עתיקה: "איצ'אריבה צ'ודֵה" (Ichariba chōdē) – "נפגשנו? הרי שאנחנו אחים." ביטוי זה מסמל לא רק את רוח האירוח והחמימות של תושבי האי, אלא גם את תקוותם כי יום אחד תראה בהם יפן לא "אחרים", אלא שותפים שווים – שונים בקול, אך הרמוניים בנפש.

6. השתלבותם ואפלייתם של הקוריאנים בחברה היפנית

סיפורה של הקהילה הקוריאנית ביפן – הידועה בשם זייניצ'י (Zainichi Koreans), שפירושו "קוריאנים השוהים ביפן" — הוא סיפור של הישרדות, תלישות ומאבק מתמשך להשתייכות ולהכרה. קוריאנים ראשונים ייובאו בפלישות הידיושי בסוף המאה ה-16' לקוריאה כבעלי מקצוע. הגירה של למעלה משני מיליון קוריאניים ליפן התרחשה בתקופת הכיבוש היפני בקוריאה בשנים 1910-1945. אזרחי קוריאה שהיגרו ליפן אחרי הסכם הסיפוח, קיוו שבכך יקיץ הקץ על תלאות חייהם. בפועל הם סבלו מאפליה ואי-שוויון מחפיר. חרפת הרעב אמנם נותרה מאחוריהם, בקוריאה. אבל בד בבד, ביפן לא שכחו להם את מוצאם. חלפו מספר דורות מאז והם עדיין נחשבים כקוריאנים אתניים. במהלך חייהם רובם חווים השפלה אישית וקהילתית, הם משמשים מטרה לגנאי וללעג והם כפופים לגחמותיהם של היפנים ביפן. במשך למעלה ממאה שנה חיה קהילה זו, שהיא המיעוט השלישי בגודלו ביפן (כמעט חצי מיליון איש) בין שתי זהויות — שורשיה בקוריאה, אך חייה נטועים עמוק באדמת יפן. דרכה של הקהילה חושפת את המתח שבין מיתוס ההומוגניות היפנית לבין המציאות הרב-תרבותית, ואת מאבקה של יפן עצמה להגדיר מהי "יפניות" בעידן מודרני ומשתנה. הספר "פאצ'ינקו", של מין ג'ין-לי, מתאר את החיים של הקהילה ביפן.[12]

6.1. מהגירה כפויה לשוליות חברתית

שורשי הסיפור נטועים בתקופה האפלה של הכיבוש היפני בקוריאה (1910–1945). באותן שנים הפכה קוריאה למושבה שסיפקה לאימפריה היפנית כוח עבודה, מזון ומשאבים. מדיניות החרמת הקרקעות וההלאמות אילצה מיליוני קוריאנים לעזוב את מולדתם. חלקם היגרו ליפן מרצון בחיפוש אחר עבודה, אך רבים אחרים גויסו בכפייה לעבודות פרך במכרות, בנמלים ובמפעלים — או לשירות צבאי בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנת 1945, ערב תבוסת יפן, חיו בתחומי המדינה למעלה משני מיליון קוריאנים. עם כניעתה ואובדן מושבותיה, חדלה יפן להכיר בהם כאזרחים. רבים שבו לחצי האי הקוריאני, אך כ־600 אלף נותרו מאחור — חסרי מדינה וזהות ברורה. הם נותרו תלויים במדינה שלא רצתה בהם ובמולדת שלא יכלו לחזור אליה.

6.2. מעמד חוקי וזהות חסרת שורש

הסכם סן-פרנסיסקו (1952) עיגן רשמית את מעמדם החדש: ביום אחד איבדו הקוריאנים ביפן את אזרחותם היפנית. הם לא יכלו להצביע, לעבוד במשרות ציבוריות או לקבל קצבאות. במשך שנים נחשבו "זרים" גם אם נולדו וחיו כל חייהם ביפן. המצב המשפטי הבלתי יציב גרם להם לחיות בין זהויות. רבים נרשמו כבעלי אזרחות דרום קוריאנית, אחרים נותרו תחת סיווג עמום בשם "צ'וסון" (Chōsen),[13] המייצג את קוריאה שלפני החלוקה, אך אינו מוכר רשמית בדרום קוריאה. רק בשנת 1991 קיבלו מעמד חדש של "תושבות קבע מיוחדת" (Special Permanent Resident), המבטיח ביטחון מסוים אך אינו מקנה זכויות אזרח מלאות. תהליך ההתאזרחות אפשרי אך טעון: עבור חלקם הוא נתפש כוויתור על זהותם, בעוד שאחרים רואים בו דרך מילוט מהאפליה היומיומית. גם מי שהתאזרחו נושאים לעיתים את תחושת הזרות, משום שהחברה היפנית עדיין רואה בהם "יפנים למחצה".

6.3. החברה היפנית והאחר הבלתי נראה

לאורך עשרות שנים נשמרה ביפן אידאולוגיה לאומית של "עם אחד, תרבות אחת וגזע אחד" — אמירה שהושמעה שוב ושוב על ידי פוליטיקאים, ביניהם שר החוץ טארו אסו. גישה זו הציבה רף בלתי נראה אך נוקשה: מי שאינו חלק מהדגם היפני "הטהור" — נשאר מחוץ לגבולות הלגיטימיות. הקוריאנים הפכו ל"זר בתוך הבית". הם דיברו יפנית, למדו בבתי ספר יפניים, אך נחשבו "לא־יפנים". רבים נאלצו לאמץ שמות יפניים (Tsūmei) כדי להתקבל לעבודה או להשתלב בחברה מבלי להיחשף. החברה, המבקשת לשמר חזות של אחידות, העדיפה להתעלם מהשונות במקום להתמודד עמה. במקביל, התפתח גם גל של עוינות גלויה. קבוצות ימין קיצוניות, המכונות אויוקו דנטאי (Uyoku Dantai), קיימו מצעדים גזעניים בריכוזי אוכלוסייה קוריאניים, כמו בשכונת שין-אוקובו (Shin-Ōkubo) שבטוקיו, תוך קריאות "להרוג את הקוריאנים". רק בשנת 2014 קבע בית המשפט העליון כי ניתן להוציא צווי מניעה נגד מצעדים כאלה, אך השינוי המשפטי טרם הצליח לעקור את הלך הרוח החברתי.

6.4. חינוך, תרבות ופיצול פנימי

מלחמת קוריאה (1950–1953) הוסיפה קרע פנימי בתוך הקהילה. שתי תנועות יריבות, צ'ונגריון (Chongryon) המזוהה עם צפון קוריאה ו־מינדאן (Mindan) המזוהה עם דרום קוריאה, התחרו על הנהגת הקהילה. כל אחת מהן הקימה רשת חינוך ותרבות משלה. בתי הספר של צ'ונגריון לימדו בקוריאנית והדגישו נאמנות לפיונגיאנג, אך נתקלו באפליה קשה מצד הרשויות. תלמידים מבתי ספר אלה הוטרדו לא אחת, ובתי הספר נותרו מחוץ למערכת התמיכה הציבורית.

למרות הכול, תרבות קוריאנית חלחלה עמוק לתוך החברה היפנית. המטבח הקוריאני, הסדרות (K-dramas) וה־K-pop הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום ביפן. כך נוצר פרדוקס מרתק: אותה חברה שהדירה את הקוריאנים כאנשים, אימצה בשמחה את תרבותם כמותג.

6.5. זהות חצויה ומאבק על שייכות

עבור רבים מבני הדור השני והשלישי לזייניצ'י, הזהות היא מאבק יומיומי. הם רואים עצמם יפנים לכל דבר — בשפה, באורח החיים ובחינוך – אך החברה אינה רואה בהם כך. הם מכונים לעיתים "המיעוט הבלתי נראה": נראים יפנים, אך מודעים לכך שהם נבדלים. יש מהם שמבקשים לחיות בזהות כפולה, יפנית־קוריאנית, ואחרים מתנערים משתי הזהויות גם יחד. אפילו לאחר התאזרחותם, רבים מדווחים על תחושת זרות. הסופרת הקוריאנית-יפנית לי יאנג־ג'י (Lee Yangji) ניסחה זאת היטב: "אנחנו חיים עם משקל של היסטוריה שאף צד אינו מוכן לשאת באמת".

6.6. היאקוזה כ"חברה חלופית"

ההדרה הכלכלית והחברתית דחפה חלק מבני הקהילה לעבר החברה התחתונה. מאז שנות ה־50', רבים מצאו מקלט בארגוני הפשע היפניים – היאקוזה (Yakuza). שם, בתוך היררכיה סגורה וקוד של חובה לעומת רגש (Giri ו-Ninjo), יכלו למצוא תחושת שייכות וכבוד שאינם בנמצא בחברה הכללית. לפי הערכות סוציולוגיות, 20%–30% מחברי היאקוזה בעבר היו ממוצא קוריאני או ממעמדות "בורקומיני" (מנודים לשעבר). מעורבות זו לא ביטאה נטייה תרבותית, אלא תוצאה של הדרה ממושכת והיעדר אפשרויות קיום חוקיות. כמה מראשי הארגונים הידועים ביותר, בהם מנהיגים ביאמאגוצ'י־גומי (Yamaguchi-gumi), נחשדו כבני מוצא קוריאני. בתוך המערכת הזו, הם זכו להכרה ולכוח שלא נמצאו להם בחברה היפנית הרשמית – אך באותה עת גם נלכדו במעגל של סטיגמה ואלימות, שהעמיק את הפער בינם לבין החברה.

ראו באתר זה: היאקוזה

6.7. שינויי מגמה ותחילת השתלבות

מאז שנות ה־90' חלו ביפן שינויים מהותיים. חקיקה נגד פשע מאורגן החלישה את כוחן של קבוצות היאקוזה, ובמקביל עלתה שכבה חדשה של קוריאנים משכילים ובעלי אזרחות. הדור הצעיר משולב כיום באקדמיה, באמנות, בתקשורת ובכלכלה. דמויות בולטות כמו הסופרת יו מירי (Yu Miri), זוכת פרס אקוטגאווה ו־National Book Award, או הבמאי סאי יוֹאִיצ'י (Sai Yoichi), מייצגות דור שמבקש להגדיר מחדש את היפניות – לא על בסיס דם ומוצא, אלא על פי תרבות, שפה וחוויה משותפת. במקביל, גלי הגירה חדשים מסין, וייטנאם והפיליפינים הופכים את יפן בהדרגה לחברה רב-תרבותית. בתוך המרחב החדש הזה הופכים הקוריאנים ממיעוט מודר – לסמל לבחינה מחודשת של משמעות הזהות היפנית עצמה.

6.8. אנתרופולוגיה של "שוליות"

מנקודת מבט אנתרופולוגית, סיפורם של הקוריאנים ביפן מגלם את התהליך שבו הדרה חברתית מולידה זהות חלופית. כאשר החברה דוחה אותך, אתה יוצר לעצמך עולם אחר – בין אם דרך תרבות נגדית, ארגון קהילתי או, במקרים מסוימים, דרך עולם הפשע. היאקוזה הייתה במובנים רבים "חברה נגדית" (Counter-Society) – מערכת שהעניקה למודרים מעמד וכבוד, אך גם לכדה אותם מחוץ לגבולות החברה הלגיטימית. זוהי תופעה חברתית החוזרת גם במקומות אחרים בעולם, שבה מיעוטים מקופחים מפתחים זהות אלטרנטיבית כמענה על הדרה מתמשכת.

6.10. בין עבר כואב להווה משתנה

הסיפור של הקוריאנים ביפן הוא סיפור של עמידה איתנה מול אפליה שקטה. ממעמד של כפייה וניצול תחת האימפריה היפנית, דרך עשרות שנים של הדרה והסתרת זהות, ועד להישגים מרשימים בתחומי התרבות, הפוליטיקה והאמנות – הם הלכו דרך ארוכה, אך מסעם טרם הסתיים. השתלבות אמיתית אינה נמדדת רק בזכויות משפטיות, אלא גם בקבלה רגשית ובחופש להיות מי שאתה. הקוריאנים ביפן מהווים עדות לכך שיפן, אף על פי שהיא מתעקשת לראות את עצמה אחידה, היא למעשה פסיפס עשיר של זהויות, לשונות וזיכרון.

6.10. סיכום ביניים – בין מיתוס למציאות

הקהילה הקוריאנית ביפן משמשת ראי לחברה היפנית עצמה – חברה המתקשה לוותר על מיתוס ההומוגניות, אך מגלה לאיטה את עושרה של הרב-תרבותיות. הכרה בקוריאנים אינה רק תיקון היסטורי, אלא הזדמנות ליפן להגדיר את עצמה מחדש – לא כמדינה סגורה, אלא כתרבות חיה, נושמת ומתפתחת, שמבינה כי עוצמתה נובעת מהיכולת להכיל שונות. אם תדע יפן לחבק את פסיפס הזהויות שבתוכה, היא תוכל להפוך לדגם ייחודי באסיה – לא של טוהר גזעי, אלא של הומניזם תרבותי, שבו כל אדם, ללא קשר לשורשיו, יוכל לומר בגאווה: "אני יפני".

7. ברזילאים ממוצא יפני ביפן – בין זהות לחיפוש שייכות

קהילת הברזילאים ממוצא יפני, הידועה בשם "נִיקֵיי ברזילאים" (Nikkei Brazilians), מהווה אחד מסיפוריה המרתקים של ההגירה המודרנית. זהו סיפור של מסע כפול – יציאה מיפן בראשית המאה ה־20' אל ברזיל הרחוקה, וחזרה אל "המולדת" כמעט מאה שנה מאוחר יותר, רק כדי לגלות שהחזרה הזו רצופה תחושת זרות. הקהילה הזו, הגדולה ביותר מבין דוברי הפורטוגלית באסיה, מונה כיום מאות אלפים – מספר גדול יותר מכלל דוברי הפורטוגלית במזרח טימור, מקאו וגואה גם יחד. במקביל, ברזיל עצמה נותרה הבית לקהילה היפנית הגדולה ביותר מחוץ ליפן.

7.1. מיפן לברזיל – סיפורו של מיעוט מצליח

בראשית המאה ה־20' חוותה יפן עוני, צפיפות וקשיים כלכליים. הממשלה עודדה אזרחים להגר למושבות או למדינות אחרות, וב־1908 הפליגה הספינה הראשונה לנמל סנטוס שבברזיל. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היגרו יותר מ־190 אלף יפנים, רובם חקלאים פשוטים שהועסקו במטעי הקפה. עם השנים השתלבו המהגרים היפנים בחברה הברזילאית, אך גם שמרו על שורשיהם. ילדיהם ונכדיהם – "הניקֵיי ברזילאים" – הפכו לדוגמה של הצלחה כלכלית וחברתית. האנתרופולוג טאקאיוקי צודה (Takayuki Tsuda)[14] כינה אותם "מיעוט חיובי" – קהילה קטנה שהצליחה בזכות חינוך, משמעת ועבודה קשה. בברזיל הם נחשבו "מיעוט דוגמה" (Model Minority) – מוערכים בזכות תרבות העבודה, הישגיותם ומעמדם הבינוני-גבוה, אך נותרו לעיתים זרים במולדתם המאומצת, בשל מראם היפני ואורח חייהם המובחן.

7.2. הדרך חזרה – "דֶקַאסֶגִי" והנדידה ההפוכה

בשנות השמונים, כשהכלכלה היפנית פרחה, החלה תופעה הפוכה – "הגירה לאחור". צאצאי אותם מהגרים יפנים בברזיל שבו אל ארץ אבותיהם בחיפוש אחר הזדמנויות. ב־1990 חוקקה ממשלת יפן תיקון שאפשר לצאצאי דור שני ושלישי למהגרים יפנים מדרום אמריקה להיכנס ולעבוד במדינה באופן חופשי. ההנחה הייתה שהמוצא היפני יקל על ההשתלבות. כך נולדה תנועת ה־"דֶקַאסֶגִי" (Dekasegi) – מילולית "יוצאים לעבוד". בתוך שני עשורים הגיעו יותר מ־300 אלף ברזילאים ממוצא יפני, רובם למפעלים באזורי התעשייה של אאיצ'י, שיזואוקה, גונמה וגיפו. אולם מהר מאוד התברר כי הדם המשותף אינו מבטיח השתלבות קלה. למרות מוצאם היפני, רבים מהמהגרים דיברו פורטוגלית בלבד, היו נוצרים, והביאו עמם תרבות שמחה, פתוחה ורגשית – כמעט הפוכה מזו של החברה היפנית המאופקת. בעיני היפנים, הם נראו יפנים אך "לא התנהגו כיפנים". הפער הזה בין מראה חיצוני לזהות תרבותית יצר תחושת זרות כפולה. בברזיל נחשבו "יפנים", וביפן – "ברזילאים". ילדים נתקלו בקשיי שפה וביחס מתנשא בבתי הספר, וחלק מהמשפחות הקימו בתי ספר קהילתיים בפורטוגלית, דבר שהעמיק את בידודם.[15]

7.3. כלכלה וחברה – בין תשתית לצווארון כחול

רוב הברזילאים ממוצא יפני נקלטו בעבודות ייצור, רכב ואלקטרוניקה, במשרות קשות אך הכרחיות לתעשייה. הם מילאו את "שלושת ה-K": Kitsui ("קשה"), Kitanai ("מלוכלך"), ו-Kiken ("מסוכן"). למרות השכר הנאה, מעמדם החברתי נותר נמוך. הם הוגדרו "עובדים זמניים", חסרי ביטחון תעסוקתי ועתיד מקצועי. המשבר הכלכלי העולמי של 2008 פגע בהם במיוחד: הממשלה אף הציעה מענקי פרישה וכרטיסי טיסה חזרה לברזיל – בתנאי שלא יבקשו לחזור ליפן לעבודה בעתיד.

7.4. אפליה וזהות בין שתי מולדות.

ביפן נתקלו הניקיי ברזילאים לעיתים באפליה סמויה וגלויה. בעלי בתים סירבו להשכיר להם דירות, מעסיקים חששו להעסיקם לטווח ארוך, והשכנים התלוננו על "מוזיקה חזקה" או "חוסר סדר". מנגד, חלק מהיפנים ראו בהם אנשים "ראויים לרחמים" שנאלצו להגר בשל מצוקה כלכלית. אך מעבר ליחס החברתי, עיקר הקושי היה פסיכולוגי: ברזילאים ממוצא יפני נולדו לתחושת גאווה בזהותם היפנית, אך ביפן גילו כי מוצאם אינו פותח בפניהם דלתות. בעיני היפנים, ה"יפניות" נמדדת בשפה, בהתנהגות ובציות לכללי החברה – לא בגנים.

7.5. יצירת קהילה חדשה

למרות הקשיים, נוצרו ביפן קהילות ברזילאיות פעילות, בעיקר בערים כמו המאמאצו (Hamamatsu), אויזומי (Ōizumi) וןטויוטה סיטי (Toyota City), שבהן שיעור דוברי הפורטוגלית מגיע עד 15% מהאוכלוסייה. בקהילות אלו נפתחו סופרמרקטים, תחנות רדיו, עיתונים בפורטוגלית וכנסיות קתוליות. פסטיבלים כמו " Hamamatsu International Festival או ‎Hamamatsu Brazil Friendly Festival בהמאמאצו" ו־"פסטיבל ברזיל" בטוקיו[16] מציינים גאווה זהותית ותחושת בית. יש הטוענים כי הקרנבל של טוקיו, אגב, הוא כיום הגדול בעולם מחוץ לברזיל עצמה. כך נולדה זהות חדשה – "יפני-ברזילאי" – המשלבת סמבה וסושי, פורטוגלית ויפנית, ונימוס עתיק עם שמחת חיים דרום-אמריקאית.

7.6. דור שני – זהות כפולה כגשר תרבותי

בני הדור השני שנולדו ביפן מתפקדים כמתווכים תרבותיים. הם מדברים שתי שפות, צורכים גם אנימה וגם מוזיקת סמבה, וחיים בין שני עולמות. חלקם רואים בעצמם "יפנים עם נשמה ברזילאית", אחרים שואפים להשתלב לחלוטין בחברה היפנית. אולם הזהות הכפולה הזו הפכה לעוצמה תרבותית. הדור הצעיר מביא עמו פתיחות, יצירתיות ואומץ לערער על מוסכמות, ומחזק את המגמה של יפן רב-תרבותית, שבה מושג ה"יפניות" מקבל פירוש חדש ורב־גוני.

7.7. בין שתי מציאויות – מעגל שנשלם

בין אם בברזיל ובין אם ביפן, הקהילה הניקֵיי חיה תמיד "בין עולמות" – נהנית מתרבות עשירה ומגוונת אך גם נאבקת על זהות והכרה. אם בעבר נחשבו "יפנים בברזיל", הרי שכיום הם הפכו ל"ברזילאים ביפן" – מיעוט שתרומתו לתרבות, לכלכלה ולחברה ניכרת יותר ויותר. המסע הזה, שראשיתו בכפרים העניים של יפן בראשית המאה ה־20' וסופו במפעלים ובערים התוססות של ימינו, הוא עדות לכוחם של בני אדם לחצות גבולות, להסתגל, וליצור משמעות חדשה לזהותם. או כפי שסיכם מורה אחד מהמאמאצו: "לא באנו רק לעבוד – הבאנו איתנו דרך אחרת להיות יפנים".

8. הבורקומין – צלקת חברתית ביפן המודרנית

ביפן, ארץ שבה מושגי הטוהר וההרמוניה מושרשים עמוק בתודעה הקולקטיבית, מתקיים נושא רגיש ומושתק: סיפורם של הבורקומין (Burakumin), היינו "אנשי השכונות". היו אלה צאצאי קבוצות שנדחו לשולי החברה הפיאודלית בשל עיסוקיהן ה"מטמאים" כמו קצבות, עיבוד עורות, קבורה או הוצאה להורג. לפי התפישה הבודהיסטית, כל מגע עם דם או מוות גרם לטומאה רוחנית (Kegare), ומכאן נולד הפחד מן הבלתי טהור. למרות שבמראם, בלשונם ובתרבותם הם יפנים לכל דבר, החברה רואה בהם עד היום פליטים של עבר היררכי ובלתי שוויוני.

8.1. הבורקומין – הצל הסמוי של ההומוגניות היפנית

יפן מתגאה זה דורות בזהותה ההומוגנית – חברה הנתפשת כהרמונית, מאוחדת וחפה מקונפליקטים אתניים או מעמדיים. אך מאחורי דימוי זה מסתתרת מציאות מורכבת יותר, שסיפורה של קבוצת הבורקומין (Burakumin) חושף במלוא עומקה. במשך מאות שנים התקיימו הבורקומין במעמד נחות מחוץ לסדר החברתי הרשמי. לצד קהילת ה"אֵטָה" – (Eta), העוסקים במוות ובבשר – התקיימה גם קבוצת ה"הינין" (Hinin), "הלא־אנשים", שכללה קבצנים, שחקנים נודדים ויתומים. שתי הקבוצות חיו באזורים נפרדים, לעיתים בכפרים סגורים שכונו אטמורה (Etamura), ונאסר עליהן להינשא לבני מעמדות אחרים או להיכנס למקדשים. עם רפורמות מייג'י בשנת 1871, בוטלה רשמית מערכת המעמדות בצו "השחרור" (Kaihōrei), אך בפועל הדעות הקדומות לא נעלמו. החברה המשיכה לזהות את בני הקבוצות הללו דרך שמות משפחה וכתובות מגורים, והאפליה רק עברה ממישור חוקי למישור חברתי. ביפן המודרנית, הבורקומין אינם נבדלים חיצונית מהיפנים האחרים, אך הסטיגמה ההיסטורית נותרה בעינה. במשך עשרות שנים נוהלו בדיקות יוחסין לפני נישואין כדי לוודא שאין "דם בורקומין" בצד השני, וחברות השתמשו ב"רשימות סודיות" של שכונות "חשודות" כדי למנוע קבלה לעבודה. בשנות השישים הכירה הממשלה בצורך בתיקון, וחוקקה את "חוק האמצעים המיוחדים לפרויקטי דואה" (1969–2002), שבמסגרתו שוקמו שכונות, הוקמו בתי ספר ומרכזי תרבות – אך הדעות הקדומות שרדו. מן הצד הרוחני, הבורקומין מצאו משמעות ונחמה בזרם הבודהיזם של ג'ודו שינשו (Jōdo Shinshū), המדגיש את חסדו של בודהה אמידה, שאינו מבחין בין קדוש לחוטא[17]. רעיון זה העניק לגיטימציה רוחנית לשוויון בין בני אדם. אחד מבני הזרם, הכומר מאנקיצ'י סאיקו (Mankichi Saiko) היה ממייסדי האיגוד לשוויון לאומי (Zenkoku Suiheisha) שהוקם בקיוטו בשנת 1922, וקרא למאבק חברתי המבוסס על חמלה ולא על נקמה. עם השנים הפכה אמונה זו לאבן יסוד מוסרית במאבק הבורקומין לשוויון. אחד ההיבטים המורכבים והטעונים ביותר בסיפורם הוא השתלבותם בעולם היאקוזה (Yakuza). לפי הערכותיהם של החוקרים דייוויד קפלן ואלק דוברו בספרם Yakuza: The Explosive Account of Japan's Criminal Underworld (1986), כ־70% מחברי ארגון הפשע הגדול ביותר – יאמאגוצ'י־גומי – היו ממוצא בורקומין. במקרים רבים, ההדרה החברתית דחפה את בני הקהילה לחפש שייכות בתוך מסגרות אלטרנטיביות, שבהן המוצא אינו קובע אלא הנאמנות. למרות רפורמות רבות, נושא הבורקומין נותר טאבו חברתי. הוא כמעט ואינו נלמד בבתי הספר ושיח ציבורי גלוי עליו נחשב עדיין מאיים על דימוי ההרמוניה הלאומית. אתרי אינטרנט עכשוויים אף מפרסמים לעיתים "מפות דואה" המציינות שכונות 'בורקומין' לשעבר – עדות לכך שהסטיגמה שורדת גם בעידן הדיגיטלי. ובכל זאת, במערכת החינוך ובדור הצעיר מתפתחת בהדרגה תודעה חדשה של זכויות אדם ופתיחות תרבותית, המנסה לשלב הכרה בעבר עם תיקון חברתי.

בניגוד לאפליה של האיינו, האוקינאווה והקוריאנים, שהם נחשבים ל"לא יפניים", כאן מדובר באפליה והדרה בתוך החברה היפנית. סיפורם של הבורקומין חושף את הפרדוקס של ההומוגניות היפנית: חברה שמקדשת הרמוניה ושוויון חיצוני, אך מתקשה להתמודד עם גיוון פנימי ועם צללים מוסריים מעברו. הם מהווים תזכורת לכך שהרמוניה אמיתית איננה בהסתרת השוני, אלא בהכרה בו. דרכם הארוכה משולי החברה אל ליבה של התודעה היפנית משקפת לא רק מאבק על צדק, אלא גם ניסיון קולקטיבי להשיב לאדם את כבודו בתוך תרבות שמזה מאות שנים מזדהה עם טוהר ואחידות. סיפור הבורקומין מלמד עד כמה עמידים מושגים כמו "טוהר", "בושה" ו"שושלת" בתרבות יפן, ועד כמה קשה לעקור תפישות חברתיות מושרשות. אך הוא גם עדות לכוחו של שינוי תרבותי: לנכונות להודות בעבר, לשוב אליו לא ממקום של אשמה אלא של תיקון. במובן זה, הבורקומין אינם רק פרק בהיסטוריה של יפן, אלא מראה אנושית רחבה – סיפור על הדרה, זהות, חוסן וחיפוש מתמשך אחר שוויון אמיתי בתוך חברה הרואה עצמה הרמונית.

8.2 היאבקושה

היבקושה (ביפנית: 被爆者, Hibakusha, מילולית: "האנשים שנפגעו מהפיצוץ") הוא הכינוי ביפן לניצולים של ההפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945. מדובר באנשים שנחשפו ישירות לפיצוץ, לקרינה או להשלכות ארוכות הטווח של ההפצצות – וכן בילדים שנולדו להם לאחר מכן וסבלו מתופעות בריאותיות עקביות.

עם תום המלחמה הוערך מספר ההיבקושה בכ־650,000 איש, מתוכם כ־140,000 מתו עד סוף 1945 כתוצאה מהפצצה על הירושימה, וכ־70,000 נוספים בנגסאקי. כיום נותרו בחיים כמה עשרות אלפי ניצולים בלבד, שרבים מהם מאוגדים בארגוני תמיכה וזיכרון.

היבקושה סבלו ממגוון רחב של בעיות רפואיות – סרטן, מחלות דם, פגיעות עור, עקרות ומומים מולדים בקרב צאצאיהם. עם זאת, מעבר לפגיעות הגופניות, הם נשאו על גבם סטיגמה חברתית קשה. החברה היפנית שלאחר המלחמה, ששאפה לשיקום מהיר ולשכחת העבר, נטתה להתרחק מהם. הניצולים נחשבו ל“נגועים” או “מסוכנים”, בשל פחדים בלתי מבוססים מהדבקה בקרינה. משום כך, גם הם סוג של "בארוקימין". רבים מהם התקשו למצוא עבודה, להתחתן או להשתלב חברתית, שכן מעסיקים ומשפחות חששו שילדיהם יסבלו ממחלות תורשתיות.

רק בשנות ה־50 החלה הממשלה היפנית להכיר באחריותה לטיפול בהיבקושה, ובשנת 1957 נחקק חוק מיוחד שנועד להבטיח להם טיפולים רפואיים חינם וסיוע כספי. למרות זאת, הניצולים נאלצו להיאבק במשך עשרות שנים על זכויותיהם ועל הכרה בנזקי הקרינה.

היבקושה הפכו גם לסמלים של מאבק עולמי נגד נשק גרעיני. רבים מהם הקדישו את חייהם להפצת מסר של שלום ופירוז גרעיני, והם מופיעים בטקסי זיכרון ובפעילויות חינוכיות ביפן ובעולם.

ההיבקושה מייצגים את אחד הפרקים הטראגיים והמורכבים בתולדות יפן המודרנית – שילוב של סבל פיזי ונפשי, אפליה חברתית, והפיכה לסמל מוסרי אוניברסלי נגד השימוש בנשק גרעיני. סיפורי חייהם חושפים לא רק את אימת ההפצצות, אלא גם את מאבקה של חברה שלמה להתמודד עם בושה, פחד ואחריות קולקטיבית.

ראו בהרחבה, באתר זה: הבורוקימין

9. ההָאפוּ – סדק בהומוגניות היפנית

על רקע דימויה של יפן כחברה הומוגנית והרמונית, בולטים בני התערובת – המכונים הָאפוּ (Hāfu), מהמילה האנגלית Half – כתזכורת לכך שגם בתוך אחידות מדומיינת מתקיים גיוון אנושי מורכב. ההָאפוּ הם ילדים לאחד מהורים יפני ולאחר זר, שחייהם מתנהלים על קו התפר שבין התרבות היפנית הסגורה לעולם הגלובלי הפתוח. ההיסטוריה שלהם נטועה במפגש טעון בין מזרח ומערב – החל מנישואי תערובת נדירים בתקופת מייג'י (Meiji), דרך אלפי ילדים שנולדו לאימהות יפניות ואבות אמריקאים בימי הכיבוש שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועד לדור החדש של בני נישואין בין-לאומיים בעידן הגלובליזציה. בעוד שחלקם נתפשים ביפן כסמל לפתיחות וליופי מודרני, אחרים סובלים מאפליה סמויה ומחסומים של זהות – נתפשים כ"יפנים מדי כדי להיות זרים, וזרים מדי כדי להיות יפנים". תופעת ההָאפוּ מאירה את המתח בין הרמוניה קבוצתית (Wa) לבין שונות אישית: בחברה שבה שייכות נמדדת בהתאמה לנורמה, השונות הפיזית או התרבותית עלולה להיראות מאיימת. עם זאת, דמויות ציבוריות כמו הטניסאית נָאוֹמי אוֹסַאקַה (Naomi Osaka), הדוגמנית אריאנה מיאמוטו (Ariana Miyamoto) ויוצרות כמו לארה פרז טקאגי ומגומי נישיקורה, שהפיקו את הסרט Hafu: The Mixed-Race Experience in Japan (2013), הפכו את הזהות המעורבת משוליים לסמל של יפן חדשה – פתוחה, רב-תרבותית וגאה בגווניה. כך הופכת תופעת ההָאפוּ למראה חברתית החושפת כי מאחורי פני האחידות היפנית פועם לב אנושי רב-קולי, שבו מתעצבת מחדש המשמעות של להיות "יפני".

ראו בהרחבה, באתר זה: בני התערובת בתרבות היפנית.

10. תפישת ההומוגניות כערך תרבותי

ההומוגניות ביפן אינה רק מצב חברתי אלא עמוד תווך תרבותי-מוסרי. מושגים כמו ואה (Wa – "הרמוניה") ו־טאיג'ין קנקיי (Taijin Kankei – "יחסי אנוש הרמוניים") משקפים את החשיבות שמייחסים היפנים להתאמה לקבוצה ולשמירה על קונצנזוס. ההתבלטות האישית נתפשת כמאיימת על ההרמוניה הקולקטיבית והנורמה היא התאמה שקטה. תפישה זו תרמה ליצירת חברה מאורגנת, נקייה ומתפקדת היטב, אך גם ללחצים חברתיים עזים ולתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori) – הסתגרות חברתית ממושכת. השאיפה להרמוניה, שביסודה עומד ערך מוסרי חיובי, הופכת לעיתים למחסום בפני קבלה של שונות וזרות.

כפי שמציין החוקר שוטארו יושידה (Shotaro Yoshida) מאוניברסיטת טוקיו, ההומוגניות ביפן אינה רק תולדה של תרבות הרמונית, אלא גם של מבנים היסטוריים של הדרה, שנוצרו בתקופת המודרניזציה. בתקופת מֵייג'י (סוף המאה ה-19'), כאשר המערב סיווג את היפנים כחלק מ"הגזע הצהוב",[18] נוצר ביפן מושג פנימי של "אתניות ייחודית" שנועד לבדל את היפנים מסינים וקוריאנים. מאז פתיחת נמל יוקוהמה (1859) התקיימה נוכחות משמעותית של מהגרים סינים ששימשו מתווכים בין יפן למערב, אך כבר בסוף המאה ה־19' יצרה המדינה מערכת של הפרדה ברורה בין "פנים" ל"חוץ" – אזרחים לעומת זרים. חוקי ההגירה והאזרחות שנחקקו אז קבעו היררכיות המבוססות על דם ולא על מקום לידה, והניחו את היסודות למדיניות ההפרדה הנהוגה גם כיום. אירועים היסטוריים כמו רעידת האדמה הגדולה בקאנטו (1923 Kantō daishinsai) – שבה נרצחו אלפי קוריאניים בפוגרומים[19] – או עבודות הכפייה של סינים במלחמת העולם השנייה[20], כמעט ואינם נלמדים בבתי הספר. היעדר העיסוק בעבר יצר ביפן סוג של שיכחה היסטורית, שבה מיתוס ההומוגניות מחליף עיסוק באחריות מוסרית.

11. ההווה המשתנה – יפן בין בידוד לפתיחות

יפן של המאה ה־21' כבר איננה סגורה כפי שהייתה. שיעור הזרים בה נמצא בעלייה מתמדת: בשנת 2024 הגיע מספר התושבים הזרים ל־3.6 מיליון – כ־3% מכלל האוכלוסייה. במטרופולינים כמו טוקיו ואוסקה ניתן לראות בתי ספר רב-לאומיים, מסעדות קוריאניות וקהילות וייטנאמיות. תיירות ההמונים, נישואין בין-גזעיים והגירה כלכלית משנים את פניה של החברה. עם זאת, המדינה עצמה עדיין מהססת להשתמש במונח "רב-תרבותיות". היא מעדיפה לדבר על "חברה הרמונית" (Chōwa Shakai) – ביטוי רך יותר שמרמז על גיוון מתון שאינו מאיים על האחדות הלאומית. המתח בין הצורך בשימור זהות ייחודית לבין המציאות הגלובלית יוצר שיח ציבורי חדש סביב המושגים "יפניות", "גזע" ו"שייכות". דמויות כמו אריאנה מיאמוטו (Ariana Miyamoto) – מלכת היופי המעורבת הראשונה של יפן – או כוכבים צעירים ממוצא מעורב, הפכו לסמלים של יפן חדשה, שבה הגזע חדל להיות קו גבול ברור לזהות.

סיכום – בין הרמוניה למודעות

ההומוגניות של החברה היפנית היא אפוא לא מצב טבעי, אלא תוצר תרבותי והיסטורי מתמשך. היא שימשה במשך מאות שנים כחומת מגן מפני שינוי – אך במאה ה־21' היא הופכת לאתגר בפני עצמה.

היפנים אינם עם אחיד במובן הגנטי או התרבותי, אלא חברה מורכבת, שבה האחדות נבנית דרך דמיון קולקטיבי.[21] המיתוס של "עם אחד, תרבות אחת" ממשיך להעניק תחושת זהות וביטחון, אך גם דורש בחינה מחודשת נוכח מציאות רב-תרבותית הולכת ומתרחבת. עבור המבקרים שוחרי האנתרופולוגיה, יפן היא מעבדה חיה של זהות תרבותית במבחן – מקום שבו הרמוניה משמשת הן כחזון והן כמסך, שמאחוריו מתנהלת חברה מגוונת, משתנה ומודעת יותר לעצמה מאי פעם.

[1] גם בסין, בה "לגזע הסיני" – בני האן, יש מאות מוצאים שונים, שאוחדו תרבותית, ובודלו בפרוייט הגדרת המיעוטים, שאיחד את הסינים שעתה הוגדרו ביצירת "מיעוטים מתוזמנים", כפי שעמים רבים מוגדרים על ידי השוני מהאחר ולא הדמיון העצמי.

[2] Bälz, Erwin. Die koerperlichen Eigenschaften der Japaner. (1885) Mittheil.d.deutschen Gesell.

[3] סמואל פ. הנטינגטון (1927–2008) היה מדען מדינה אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת הרווארד, שנודע כאחד ההוגים הבולטים בחקר מדע המדינה והיחסים הבין־לאומיים. בין כתביו המרכזיים נמנים Political Order in Changing Societies ‏(1968), שבו הדגיש את חשיבות המוסדות הפוליטיים לשמירה על יציבות במדינות מתפתחות, ו-The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order ‏(1996), שבו טען כי לאחר תום המלחמה הקרה העימותים המרכזיים בעולם יתרחשו בין ציוויליזציות ותרבויות שונות ולא בין מדינות או אידאולוגיות. הנטינגטון השפיע עמוקות על החשיבה האסטרטגית והפוליטית של סוף המאה ה־20 וראשית המאה ה־21

[4] הנטינגטון, סמואל. התנגשות הציביליזציות. הוצאת שלם, 2003.

[5] המונח "יפנים יָאמָאטוֹ" (大和民族, Yamato minzoku) מתייחס לקבוצת הרוב האתנית של יפן, הנחשבת לעם היפני במובנו ההיסטורי-תרבותי. מקור השם בממלכת יאמאטו (Yamato), שנוסדה במאה ה־3' לספירה באזור נָארָה (Nara) שבמרכז האי הונשו, והייתה הבסיס להיווצרות המדינה היפנית המאוחדת. עם הזמן הפך השם יאמאטו לשם נרדף ליפן עצמה, ולסמל של זהות לאומית ותרבותית "טהורה", המשקפת את המורשת הילידית היפנית. הביטוי Yamato minzoku ("העם היאמאטואי") שימש בתקופה המודרנית, ובייחוד בראשית המאה ה־20', גם בהקשרים לאומניים וגזעיים, כדי לבדל את "היפנים המקוריים" מקבוצות אתניות אחרות, כגון האַיְינוּ בצפון, הריוקיואנים (Ryukyuans) בדרום, או מיעוטים ממוצא קוריאני וסיני. כיום השימוש במונח הוא בעיקר היסטורי ותרבותי, לתיאור העם היפני הקדום, שממנו צמחו מוסדות המדינה והתרבות של יפן, ולא כקטגוריה גזעית או פוליטית. במובן זה, "יפנים ימאטו" מייצגים את הבסיס ההיסטורי, התרבותי והרוחני של הזהות היפנית.

[6] תקופת קופון ביפן (בערך בין המאה ה־3' לספירה ועד המאה ה־7'), קרויה על שם תלי הקבורה הענקיים – הקופון, שנבנו עבור בני האצולה. תקופה זו מאופיינת בהתגבשותה של חברה ריכוזית ראשונית תחת הנהגת שבט יאמאטו (Yamato), והיא נחשבת לשלב חשוב במעבר מיפן הפרהיסטורית למדינה המאוחדת הראשונה. אותם תילי קבורה, הקופון, נבנו גם באותה תקופה בקיונגג'ו בקוריאה, ומוקדם יותר, בתקופות צ'ין והאן גם בסין.

[7] יאמטו מינזוקו (大和民族, Yamato minzoku) הוא מונח יפני המתייחס ל“האומה היפנית” או ל“עם היפני האתני” — הקבוצה האתנית המרכזית שממנה מורכבת מרבית אוכלוסיית יפן. המונח “יאמטו” (Yamato) היה שמו הקדום של בית המלוכה ושל המדינה היפנית הקדומה, ומכאן נובע השימוש בו כביטוי לזהות הלאומית־אתנית היפנית.

במובן ההיסטורי והאידאולוגי, Yamato minzoku שימש במיוחד בתקופת האימפריה היפנית (סוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם השנייה) כדי לבסס תחושת אחדות לאומית ולעיתים גם עליונות תרבותית על עמים אחרים במזרח אסיה. במובנו המודרני יותר, המונח מתייחס פשוט לרוב האתני ביפן, בניגוד לקבוצות מיעוט כמו האיינו, הריוקיו (אוקינווים), הקוריאנים והסינים החיים במדינה.

[8] ממלכת איי ריוקיו (ביפנית: 琉球王国, ‏Ryūkyū Ōkoku)  ) הייתה ממלכה ששלטה באיי ריוקיו, השרשרת הדרומית של יפן, מן המאה ה־15 ועד סיפוחה הרשמי ליפן בשנת 1879. הממלכה הוקמה עם איחוד שלוש הנסיכויות המקומיות על ידי המלך שו הראשון, וקיימה מערכת יחסים כפולה עם סין ויפן – מדינת חסות של סין במסגרת מערכת המחווה, אך גם כפופה להשפעת שבט סצומה היפני לאחר פלישת 1609. בזכות מיקומה הגאוגרפי שימשה מרכז מסחר חשוב בין סין, יפן ודרום־מזרח אסיה. עם רפורמות מייג’י במאה ה־19 סופחה הממלכה ליפן והפכה למחוז אוקינאווה, אך תרבותה, לשונותיה ומנהגיה נשמרו וממשיכים להבדיל את תושבי האיים מהתרבות היפנית המרכזית.

[9] מרד שקושאין (ביפנית: 蘇鉄騒動 או 叛乱, Shakushain no Ran) היה מרד גדול של בני האיינו נגד השלטון היפני באי הוקאידו (שנקרא אז אֶזוֹ) בשנת 1669. המרד הונהג בידי ראש שבט איינו בשם שקושאין (Shakushain), שמרד בשלטון שבט סצומה והסוחרים היפנים ששלטו באזור מטעם השוגונות של טוקוגאווה.

שורשי המרד נעוצים בהעמקת שליטתה של יפן באי, ובעיקר בניצול הכלכלי של האיינו במסגרת מסחר כפוי בעורות, דגים וסחורות אחרות. המתיחות גברה לאחר עימותים בין שבטי איינו לבין סוחרים יפנים מאזור מַצֻמַאֵה, ששלטו במסחר וביבוא הסחורות הדרושות לקיום. בשנת 1669 איחד שקושאין כמה משבטי האיינו והכריז על התנגדות גלויה לשלטון היפני. בתחילה נחלו המורדים הצלחות והצליחו להכות בכוחות היפנים המקומיים, אך השוגונות שלחה תגבורות, וב־1672 דוכא המרד באכזריות. שקושאין עצמו הוזמן למשא ומתן שלום ונרצח בבגידה, מה שסימן את קץ ההתנגדות המאורגנת של האיינו לשלטון יפן במשך מאות שנים.

המרד נחשב כיום לאירוע סמלי בתולדות יחסי יפן והאיינו — ביטוי לשאיפתם של בני האיינו לעצמאות, להתנגדות לניצול ולשימור תרבותם הייחודית מול ההתפשטות היפנית.

[10] בית התה של ירח אוגוסט (The Teahouse of the August Moon) הוא רומן סאטירי מאת ורן סניידר שראה אור בשנת 1951, שעובּד למחזה מאת ג'ון פטריק (1953) ולסרט קולנוע בבימוי דניאל מאן (1956). העלילה מתרחשת באוקינאווה שביפן לאחר מלחמת העולם השנייה, ומתארת קצין אמריקאי הנשלח “להדמוקרטיזציה” של כפר מקומי, אך מגלה כי תושבי המקום מעדיפים לבנות בית תה מסורתי במקום בית ספר מערבי. היצירה מציגה בעין ביקורתית את המפגש התרבותי בין הכובש האמריקאי לאוכלוסייה האוקינאוואנית, ומשלבת הומור עם דיון עמוק בשאלות של תרבות, זהות וכיבוש

[11] הבודהיסטווה העתידי – המשיח הבודהיסטי, שתורתו תתמקד בכינון מחדש של הדהרמה של הבודהה על פני כדור הארץ.

[12] מין ג'ין לי, פצ'ינקו, הוצאת שוקן, 2018, פאצ'ינקו (Pachinko) הוא רומן היסטורי מאת הסופרת הקוריאנית-אמריקאית מין ג'ין־לי, שראה אור בשנת 2017. הספר מתאר את קורותיה של משפחה קוריאנית בארבעה דורות, משלהי התקופה הקולוניאלית היפנית בקוריאה ועד יפן של סוף המאה ה־20. במרכז העלילה עומדת סונג’ה, בתו של דייג עני, שנאלצת להגר ליפן לאחר הריון בלתי צפוי, שם היא ובני משפחתה מתמודדים עם אפליה, עוני, שאלות זהות ותחושת זרות מתמשכת. שם הספר מתייחס למשחק ההימורים היפני "פאצ'ינקו", המשמש כמטפורה לגורל, סיכוי ומאבק ההישרדות בעולם לא צפוי. הרומן זכה לשבחי ביקורת, היה מועמד לפרס הספר הלאומי האמריקאי ועובּד לסדרת טלוויזיה מצליחה של Apple TV+ בשנת 2022.

[13] שושלת צ'וסון הייתה השושלת האחרונה של ממלכת קוריאה, והשם "צ'וסון" הוא שמה של צפון-קוריאה (צ'וֹסוֹן מִינְג'וּג'וּאֶה אִינְמִין גּוֹנְגְּהְוָאגּוּק). שפתה של קוריאה הצפונית נקראת צ'וסון-גול.

[14] האנתרופולוג טאקאיוקי צודה (Takayuki Tsuda) הוא חוקר יפני-אמריקאי מאוניברסיטת המדינה של אריזונה (Arizona State University), המתמחה באנתרופולוגיה של הגירה ובזהות אתנית ביפן ובאמריקה הלטינית. מחקריו עוסקים בעיקר במהגרים ממוצא יפני שחזרו ליפן מדרום אמריקה, וביחס המורכב של החברה היפנית כלפיהם. צודה טבע את המונח "מיעוט חיובי" (Positive Minority) לתיאור הדרך שבה נתפשו היפנים בברזיל – כקהילה חרוצה, ממושמעת ומצליחה – אך גם כקבוצה שנושאת עמה סטראוטיפים חברתיים וציפיות כבדות מצד הרוב. ספרו המרכזי "Strangers in the Ethnic Homeland" (משנת 2003) נחשב למחקר מכונן על חוויותיהם של מהגרים ברזילאים ממוצא יפני החוזרים ליפן.

[15] גם במערב אפריקה ישנה תופעה דומה: בבנין יש קהילה מתבדלת של חוזרים מברזיל שהקימו חברה שונה ואליסטית, כאשר לא ממש נקלטו באפריקה כאשר שבו אליה אחרי שנים של השפעה נוצרית. בליבריה אלה השבים מארה"ב שהקימו מדינה מתבדלת משאר אפריקה.

[16] הפסטיבל Festival Brasil & Latino מתקיים ב־פארק Yoyogi Park שבטוקיו בימים 19-20 יולי 2025, בין השעות 11:00-20:00, בהשתתפות קהילת ברזיל ביפן.

הכניסה חופשית, והאירוע כולל הופעות סאמבה, מוזיקה לטינית, סדנאות קפוארה, דוכני אוכל ברזילאי-לטיני ושוק תרבותי.

Time Out Worldwide

הפסטיבל מאורגן על-ידי Brazil Chamber of Commerce in Japan (CCBJ) ומציין את 130 שנות יחסי הידידות בין יפן וברזיל.

[17] בזרם הבודהיזם של ג’וֹדוֹ שִינְשׁוּ (浄土真宗, Jōdo Shinshū – “הזרם האמיתי של ארץ הטהרה”), הנוסד ביפן במאה ה־13 על־ידי הנזיר שינראן (Shinran), מושם הדגש על חסדו הבלתי־מותנה של בודהה אמידה (Amitābha Buddha). לפי תפיסת שינשו, הישועה או ההגעה ל“ארץ הטהורה” (Jōdo) אינן מושגות באמצעות מעשים טובים, מדיטציה או סגפנות, אלא אך ורק מכוח האמונה והמסירות הכנה אל אמידה – ביטוי המוכר כ־שיןג’ין (信心).

ייחודו של הזרם טמון ברעיון שאמידה מקבל כל אדם באהבתו – “קדוש או חוטא, עשיר או עני, מלומד או בור” – משום שחסדו איננו מבחין ואיננו נמדד במעשי האדם. אמירת נוסחת האמונה נָמוּ אַמִידָה בּוּצוּ (“אני שם את מבטחי באמידה בודהה”) משמשת ביטוי להודיה על חסדו, ולא אמצעי להשגת גמול.

שינראן טען כי דווקא ההכרה בחולשת האדם, באי־יכולתו להגיע לנירוונה בכוחות עצמו, היא שמובילה להבנה אמיתית של חמלתו של אמידה. מכאן שג’ודו שינשו הוא זרם בודהיסטי אשר מבטל היררכיות רוחניות ומדגיש שוויון מוחלט בפני החסד הבודהיסטי – אמונה שהפכה אותו לאחד הזרמים הפופולריים והעממיים ביותר ביפן.

[18] יוהאן פרידריך בלומנבאך (Johann Friedrich Blumenbach) הציע ב-1775 חלוקה של אוכלוסיית העולם על בסיס מאפיינים פנוטיפיים מובחנים, כדוגמת מראה חיצוני. חלוקתו הייתה לחמישה צבעים והוא כלל את היפנים (שלא הכיר) בקטגוריה "צהובים" או "מונגוליים".

[19] רעידת האדמה הגדולה בקאנטו (Kantō Daishinsai) התרחשה ב־1 בספטמבר 1923 והייתה אחת הקטסטרופות הגדולות בתולדות יפן. מוקד הרעידה היה במפרץ סגאמי, מדרום לטוקיו וליוקוהמה, ועוצמתה הוערכה בכ־7.9 בסולם ריכטר. הרעידה ארכה כחמש דקות וגרמה להרס עצום – מאות אלפי מבנים קרסו, שריפות ענק פרצו כתוצאה מפיצוצי גז ותנורי בישול, וגלי צונאמי פגעו בחופים הסמוכים. ההערכות מדברות על כ־140,000 עד 150,000 הרוגים, וכמיליון חסרי בית. מעבר להרס הפיזי, האסון הוליד גם משבר חברתי חמור: שמועות על מרידות כביכול הובילו לפוגרומים נגד מהגרים קוריאנים ולינצ'ים המוניים, ולעיתים השתתפו בהם גם שוטרים וחיילים. רעידת האדמה חשפה את שבריריותה של יפן המודרנית ואת מתיחותה החברתית בתקופה שבין המלחמות. בתגובה לכך פתחה הממשלה בתוכנית שיקום נרחבת, שכללה תכנון עירוני חדש לטוקיו וליוקוהמה, הקמת מבני ציבור עמידים לרעידות אדמה ושדרוג תשתיות. האסון נצרב בזיכרון הקולקטיבי כנקודת מפנה בעיצוב פני יפן המודרנית, ויום ה־1 בספטמבר מצוין מאז כ"יום ההגנה מפני אסונות טבע" (防災の日, Bōsai no Hi), יום זיכרון ותרגול לאומי שנתי להיערכות לרעידות אדמה ולצונאמי.

[20] מהלך מלחמת העולם השנייה גייסה יפן הקיסרית בכפייה עשרות אלפי אזרחים סינים לעבודה בשטחה, כחלק ממדיניות כללית של ניצול אוכלוסיות מהשטחים הכבושים לצורכי התעשייה והמלחמה. החל משנת 1943, עם החרפת המחסור בכוח אדם, הועברו ליפן כ־35,000–40,000 פועלים סינים, שנלקחו באיומים או נחטפו משטחי סין שבשליטה יפנית. הם נשלחו לכ־135 אתרי עבודה ברחבי המדינה – בעיקר למכרות פחם ומתכות, נמלים, ומפעלי בנייה ותעשייה כבדה – שם עבדו בתנאים קשים, תחת אלימות, רעב ומחלות. לפי נתונים רשמיים של משרד העבודה היפני, כ־7,000 מהם מתו בתקופת עבודתם, אם כי מקורות סיניים טוענים לשיעור תמותה גבוה בהרבה. לאחר תום המלחמה הושתק הנושא במשך עשורים, והחברה היפנית נטתה להתעלם מאחריותה. רק משנות ה־1990 החלו ממשלות יפן וחברות תעשייה גדולות, כגון Mitsubishi Materials ו־Kajima Corporation, להכיר במעורבותן, לפרסם התנצלות רשמית ולהקים קרנות פיצויים לניצולים ולמשפחותיהם. עם זאת, סוגיית הפיצוי המוסרי והמשפטי נותרה שנויה במחלוקת, שכן הסכם השלום בין יפן לסין משנת 1972 כלל ויתור סיני על תביעות מדינתיות, אך לא ביטל תביעות פרטיות של יחידים. עבודות הכפייה של הסינים ביפן נחשבות עד היום לאחד הפרקים האפלים בזיכרון המלחמה היפני, והן מהוות מוקד למאבק היסטורי על צדק, הכרה וזיכרון בין שתי המדינות.

[21] בדיוק כפי שיפן, על מאות האיים שבה, מתייחסת לאיים המרכזיים כ"מיין-לנד" (Mainland) שמשמעותו "יבשת(Naichi) ", ולא איים נפרדים, כדי "לאחד" גם את הארץ.