כתב: גילי חסקין: 09-10-2026

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו באתר זה: דרך המשי, עבר והווה. תולדות דרך המשי. נתיביה של דרך המשי

מושג שנולד בדמיון האירופי

דרך המשי איננה רק שם, אלא בעיקר מושג. היא מעוררת דימויים רומנטיים של שיירות גמלים כפולי דבשת, שווקים הומי אדם, תבלינים ובדי משי. אולם הנוסע המגיע אל נאות המדבר של אסיה התיכונה מגלה, למרבה ההפתעה, שאין מדובר במשי, בתחרה או במלמלה. לפניו נפרשת רשת של דרכי מסחר מאובקות, שחיברו בין נאות מדבר, מעברי הרים וערים שקמו ונפלו לאורך יותר מאלפיים שנה. גם במציאות הפחות רומנטית הזאת, זהו מרחב עשיר בנופים ועתיר בתרבות. המדבר, ההרים, כרי הדשא ואדמות הלס מפנים בו מקום זה לזה, ויושבי ערים מתחלפים באיכרי נאות מדבר ובנוודים הרועים את עדריהם למרגלות ההרים.

את השם “דרך המשי” טבע הגאוגרף הגרמני פרדיננד פון ריכטהופן (Ferdinand von Richthofen), שערך בשנים 1868 עד 1872 שבעה מסעות ברחבי סין. בספרו רב הכרכים על סין כינה את נתיבי השיירות בשם Seidenstraße, והביטוי הצית את דמיונם של חוקרים, הרפתקנים, דיפלומטים ומטיילים, שביקשו לחדש את ימי הזוהר של דרכים שחלקים מהן איבדו מחשיבותם בתקופות שונות.[1] תלמידו, השוודי סוון הדין (Sven Hedin), הקדיש לדרך המשי ספר שלם בשנות השלושים של המאה העשרים, ומאז השם מהדהד בטונים של מסתורין ואקזוטיקה. אלא שהכינוי מטעה בשני מובנים. המשי היה רק אחת הסחורות המרכזיות והיוקרתיות שנעו בדרך, אך רחוק מלהיות היחידה. והדרך מעולם לא הייתה אחת. זו הייתה אלומה של נתיבי יבשה וים, שחיברו בין מזרח אסיה לבין מרכזה, דרומה ומערבה, ומשם גם אל מזרח אפריקה ודרום אירופה. משום כך נכון יותר לדבר על דרכי המסחר מזרח-מערב.

כל מסע בציר שבין סין לאירופה הוא במידה רבה מסע בדרכי המשי: מישורי ההצפה של הנהר הצהוב, מסדרון חאש’י (Hexi Corridor) במחוז גאנסו (Gansu) וש’ינג׳יאנג (Xinjiang) שבמערב סין, קירגיזסטן, טג׳יקיסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן, ומעבר לים הכספי גם אזרבייג׳ן, גאורגיה, ארמניה, טורקיה, איראן ומדבריות ערב. אוזבקיסטן אימצה את המושג בהתלהבות לאחר התפרקות ברית המועצות לטעמי, החלק המובהק ביותר של הדרך נמצא דווקא במערב סין, במחוזות גאנסו וש’ינג׳יאנג. שם המערות הבודהיסטיות, נאות המדבר והערים הקבורות בחול עדיין מספרים את הסיפור במלואו.

דרך שנסללה למרות הגאוגרפיה

נתיבי היבשה התפתחו למרות מכשולים קשים. הם הקיפו כמה מן המדבריות הצחיחים בעולם וחצו כמה ממעברי ההרים הגבוהים ביותר, משום שחיברו בין שווקים, מרכזי שלטון וקהילות שלא תמיד היו נגישים בדרך הים. ובכל זאת היו להם גם יתרונות. ג׳ארד דיימונד (Jared Diamond) הראה כיצד הציר המזרחי-מערבי של אירואסיה (Eurasia), שלאורכו האקלים דומה יחסית, הקל על מעבר של גידולים, בעלי חיים וידע, בהשוואה לצירים הצפוניים-דרומיים של אפריקה ושל אמריקה).[2]

מצפון לנתיבי נאות המדבר נמתחה דרך הערבות, מישורים רחבים מכוסי עשב מן הערבה המונגולית ועד צפון הים השחור. זו הייתה מערכת צפונית בעלת אופי משלה, עולמם של הנוודים, ובה נעו עדרים, פרשים ולעתים גם סחורות. היא לא הייתה מנותקת מן הדרכים שבדרום. בצמתים רבים נקשרה אל נאות המדבר, וסוסים, סחורות ואנשים עברו מן האחת אל האחרת.

מים: התשתית הנסתרת

נאות המדבר לא היו רק תחנות מנוחה בדרך. קיומן נשען על המים היורדים מן ההרים. השלגים והקרחונים של רכס הרי השמיים טיאן שאן (Tian Shan), ורכסי הרי פמיר (Pamir) וקונלון (Kunlun) נמסים בקיץ, ונהרות ונחלים זורמים מהם אל שולי המדבר, שם הם נבלעים בחול או מתפזרים במניפות סחף. במקומות האלה חפרו האיכרים תעלות השקיה ובארות, ומערכות קארז (Karez), בהופכם מדבר לקרקע מושקית של שדות, גנים ומטעים. ההשקיה יצרה באזורים המיושבים בדלילות עודפי מזון, והעודפים אפשרו קיומן של ערים, בעלי מלאכה ושווקים, ושל מערכת שלמה של שירותים לשיירות: מספוא לבהמות, צידה לדרך, אכסניות, מתווכים, ובזכות השיירות גם פרנסה לפקידי מכס ומתורגמנים. נווה מדבר היה אפוא מערכת של ייצור ויישוב. היה ומערכת המים שלו קרסה בשל שינוי בתוואי נהר, מלחמה או הזנחה, נעלמה עמה גם העיר. כך ננטשו בין השאר הערים לולאן (Loulan), נייה (Niya) ודנדן אויליק (Dandan Oilik), שחורבותיהן קבורות היום בחול.[3]

נוודים ויושבי קבע

במקורות שכתבו יושבי הקבע מופיעים הנוודים בעיקר כאיום, והפשיטות והמלחמות אכן היו חלק מן הסיפור. אך היחסים בין שני העולמות היו גם יחסים סימביוטיים של תלות הדדית. הנוודים סיפקו סוסים, בקר וצאן, עורות, פרוות ומוצרי חלב, ובתמורה ביקשו דגנים, בדים, מתכות ומוצרי מותרות. הם שימשו שכירי חרב ובעלי ברית, הגנו על שיירות או גבו מהן דמי מעבר, וקשרו בין אזורים מרוחקים שהעירונים לא הגיעו אליהם. רבות מן האימפריות שעיצבו את הדרך, מן הש’יונגנו (Xiongnu) ועד הטורקים (והמונגולים), צמחו בערבות.

שיירות ומתווכים

בדמיון הפופולרי מנו השיירות מאות סוסים וגמלים. שיירות גדולות כאלה אכן יצאו לדרך, בעיקר בשליחות שליטים ובמשלחות רשמיות. אולם ולרי הנסן (Valerie Hansen) הראתה, על סמך תעודות שנמצאו בטורפאן (Turpan) ובדונחואנג (Dunhuang), שרוב התנועה הייתה מקומית ונעשתה בשיירות קטנות, של בהמות ספורות עד כמה עשרות.[4] הגמלים, הסוסים והחמורים נשאו את הסחורה היקרה, אך גם את מזונם ומימיהם של הנוסעים. נאות המדבר במערב סין מרוחקות זו מזו לעתים מאות קילומטרים, ושיירה התקדמה 20 עד 30 קילומטרים ביום. בין דונחואנג לחאמי (Hami), למשל, משתרעים כ־400 קילומטרים של מדבר. מים נמצאו בבארות ובמעיינות פזורים, אך זמינותם השתנתה לפי העונה, והמרחק בין מקור למקור, כמו גם סוג הבהמות, קבעו כמה מים ומזון היה צריך לשאת. בנאות המדבר עצמן חיכה שפע: מלונים מתוקים בחאמי, ענבים בטורפאן, אבטיחים בקוצ׳ה (Kucha), ושדות חיטה וכותנה, משמשים, אגוזים ושקדים בקשגר (Kashgar). במשך מאות שנים חיו באזור מלווי שיירות מקצועיים, שאיש לא העז לצאת לדרך בלעדיהם.

שיירה אחת לא עברה, בדרך כלל, את כל המרחק. הבהמות, ולעתים גם הסוחרים, לא עמדו בתלאות המסע. הסחורות עברו מיד ליד באמצעות מתווכים ונעו מתחנה לתחנה, ותחנות המעבר הפכו לערי מסחר משגשגות. חלקן היו קרוואן-סראי,[5] אכסניות לשיירות, שבערים נקראו לרוב ח׳אנים, וחלקן צמחו לערים של ממש. כשהסחר נעצר, ננטשו ערי השיירות המובהקות וכוסו בחולות, ואילו ערים שהיה להן בסיס קיום נוסף המשיכו לשגשג. ברוב התקופות התקיימו לאורך הדרך מדינות שכלכלתן נשענה על המכס שגבו מן השיירות שעברו בתחומן.

משום כך גם סין שבה וניסתה לאחוז באזורים המערביים, אף שאוכלוסייתם הייתה ברובה שונה בלשונה ובתרבותה מאוכלוסיית לב סין. אחיזתה שם הייתה לסירוגין. היא שלטה בהם בימי שושלת האן המערבית (Western Han))ושוב בימי תחילת תקופת שושלת טאנג (Tang). לאחר פרוץ מרד אן לושאן (An Lushan) בשנת 755 נחלשה אחיזתה של סין במערב. חילות מצב נקראו מזרחה, ובהמשך השתלטו הטיבטים על מסדרון חאש’י (Hexi Corridor) ועל חלקים נרחבים מן הנתיבים ומתחנותיהם. כבר בשנת 763 היו חילות המצב שנותרו באגן טארים מנותקים מן המרכז. מכאן ועד כיבושי שושלת צ׳ינג (Qing) בשנת 1759 חלפו כמעט אלף שנה, שבהן לא התקיים באגן טארים שלטון ממושך של ממשל שמרכזו בסין.

המסלול: מן הנהר הצהוב אל חופי הים התיכון

התיאור שלהלן מחבר נתיבים ואתרים מתקופות שונות, ואין הוא משחזר מסלול יחיד שפעל בשלמותו בזמן נתון. המפה שלהלן מבחינה בין נתיבי נאות המדבר וההרים, דרך הערבות ודרכי הים, וגם היא מצרפת יחד מקומות שפרחו בתקופות שונות.

מפה סכמתית של דרכי המשי. הנתיבים והאתרים פעלו בתקופות שונות.

מצ׳אנג-אן אל שערי המערב

לואויאנג (Luoyang) וצ׳אנג-אן (Chang’an) היו בתקופות שונות המוקדים המזרחיים החשובים של רשת הדרכים. לואויאנג הייתה לתקופות קצרות בירת שושלות האן המזרחית, וויי הצפונית ובשלהי תקופת טאנג, ולא הרחק ממנה חצובות מערות לונגמן (Longmen), העשירות בפסלים בודהיסטיים. לאורך הדרך מערבה השקיעו כמעט כל השושלות במערות פולחן: מאיג׳ישאן (Maijishan) במזרח גאנסו, בינגלינגסה (Binglingsi) ליד לאנדזואו (Lanzhou), מאטיסי (Matisi) ליד ג׳אנגיה (Zhangye) ומוגאו (Mogao) ליד דונחואנג.

צ׳אנג-אן, ש’יאן (Xi’an) של ימינו, ידועה בצבא חיילי הטרקוטה של הקיסר צ׳ין שי חואנג די (Qin Shi Huangdi). אך המקום הממחיש ביותר את רוח הדרך הוא הרובע המוסלמי ובו המסגד הגדול בלב העיר, הממחישים יותר מכל את הבינלאומיות של העיר בתקופת זוהרה. המסגד כולו בנוי במתכונת מקדש סיני, על חצרותיו, שעריו וביתניו, ורק הצריח, ביתן “התבוננות הלב”, עשוי כפגודה מתומנת. בחצרותיו ניצבות אסטלות בכתב סיני ובכתב ערבי. בשווקים שסביבו מסתובבים בני החווי (Hui), מוסלמים סיניים. הם פרי מיזוג ארוך בין מהגרים וסוחרים מוסלמים, מפרס, מחצי האי ערב ומאסיה התיכונה, לבין סינים בני האן. שיפודי הכבש ומרק הלחם והכבש, יאנגרואו פאומו, מזכירים שכבר כאן מתחיל עולם אחר.

מערבה לש’יאן הצטרפו דרכים רבות ויצרו מניפה על פני המפה, עד לאנדזואו (Lánzhōu) שלגדת הנהר הצהוב (Huang He). משם חוצה הדרך את מסדרון חאש’י שבגאנסו, רצועה צרה בין מדבר גובי (מצפון להרי צ׳יליאן (Qilian) מדרום. מלאנדזואו עד ג׳יאיוגואן (Jiayuguan) נמתחים כ־750 קילומטרים, והמסדרון כולו, עד דונחואנג ושערי הגבול שמעבר לה, משתרע לאורך כאלף קילומטרים.

בג׳יאיוגואן ניצבת המצודה שנבנתה בשנת 1372, בראשית ימי שושלת מינג (Ming), וכונתה “המעבר הראשון והאדיר תחת השמים”. המצודה נבנתה כנגד פלישה צפויה של טימור-לנג שמעולם לא באה (הוא מת בדרכו לשם). אולם המצודה חוזקה ושימשה המעבר הסופי של מגורשים מסין שלעולם לא שבו אליה. היא מסמנת את הקצה המערבי של החומה הגדולה של מינג, זו שהמטיילים מכירים היום. אלא שחומות קודמות, מימי שושלת האן, הגיעו רחוק יותר מערבה. סוללות של עפר דחוס וקני סוף, ולצדן שרשרת של מגדלי משואה, נמתחו אל מעבר לדונחואנג וליו-מן-גואן (Yumenguan), עד שולי לופ נור (Lop Nur) ולתוך ש’ינג׳יאנג של היום. העוברים בשערי ג׳יאיו-גואן בימי מינג נפרדו מסין ויצאו אל ארץ הערבות רבת הסכנות.

סביב טקלה מקאן

בדונחואנג, שנוסדה בשנת 111 לפני הספירה וכונתה “עיר החולות”, התפצלה הדרך. ממערב לה נפרש מדבר טקלה מקאן (Taklamakan). בפי העם מתפרש שמו “מי שנכנס אליו אינו יוצא”, אך זו אטימולוגיה עממית, והבלשנים מקשרים אותו למילה אויגורית או פרסית שפירושה “מקום נטוש” או “חורבות”.

הענף הצפוני יצא דרך יו-מן-גואן, “מעבר שער הירקן”, מצודת הגבול שבה עבר הירקן של חוטאן (Khotan) בדרכו אל לב סין, והמשיך אל חאמי. משם עבר דרך האזור שכונה “עמק השדים” אל בקעת טורפאן. נאת מדבר זו, הנקודה השנייה בעומקה בעולם והחמה ביותר בסין, חייבת את קיומה למערכת הקארז, רשת של תעלות תת קרקעיות המובילות את מי הפשרת השלגים בהרים הרחוקים מתחת לפני הקרקע ומונעות את התאדותם. הדמיון לקנאטים של פרס ולפוגרות של צפון אפריקה ברור, אך מקורה של השיטה בטורפאן ומועד התפתחותה שנויים במחלוקת. יש הרואים בה ידע שהגיע מפרס ויש המייחסים אותה לפיתוח מקומי, שהתרחב בעיקר בימי צ׳ינג.[6] בשנות החמישים של המאה העשרים נמנו בטורפאן כ־1,700 תעלות כאלה. כ־1,100 מהן שרדו, ורק כמה מאות פעילות עד היום.

בסמוך לטורפאן, שוכנות חורבות הערים ג׳יאוחה (Jiaohe) וגאוצ׳אנג (Gaochang), ולאורך העמק משתרע רכס הרי הלהבה, שאבן החול האדמדמה שלו נראית בוערת באוויר הלוהט. השיירות לא חצו אותו אלא זחלו לאורכו, בעמק שבו עוברים היום הכביש ומסילת הברזל. מטורפאן המשיך הענף הצפוני לקוצ׳ה ולאקסו (Aksu).

הענף הדרומי יצא מדונחואנג דרך יאנג-גואן (Yangguan), “מעבר השמש”, מצודת הגבול השנייה, ועבר תחילה בשולי אגן לופ נור, הימה הנודדת שהתייבשה במאה העשרים והפכה לאתר ניסוי גרעיני. משם הקיף את מדבר הטאקלה-מקאן מדרום, דרך מיראן (Miran) ונייה, אל חוטאן, שבנהרותיה, יורונגקאש (Yurungkash) וקאראקאש (Karakash), אוספים ירקן עד היום, ומשם אל ירקנד (Yarkand). שני הענפים, הצפוני והדרומי, המקיפים את המדבר, נפגשו בקשגר, מן המרכזים העירוניים החשובים במערב אגן טארים. עד לפני שנים לא רבות נראתה קשגר כעיר שהזמן עצר בה מלכת, ושוק הבהמות שלה בימי ראשון שימר את אווירת השיירות. בשנים האחרונות הועבר הבזאר למתחם מקורה, וחלקים גדולים של העיר העתיקה נהרסו ונבנו מחדש בתהליך הסיניפיקציה שעשו לתושבים האויגורים והמיעוטים המוסלמיים המקוריים בעיר.

מעל גג העולם

מקשגר, אחרי ששרדו את מעבר המדבר השומם, נדרשו השיירות להתמודד עם המכשול הגדול מכולם: הרי טיאן שאן והרי פמיר, “גג העולם”, שפסגותיהם מתנשאות לרום של יותר מ־7,000 מטרים. דרומה, נתיב אחד עבר דרך טאשקורגן (Tashkurgan) ומעברי מינטקה (Mintaka) וקיליק (Kilik) אל עמק הונזה (Hunza), גנדהרה (Gandhara) ומישורי הנההות של הודו. בסמוך לתוואי הזה סלול כיום כביש קאראקורם (Karakoram). הכביש בחר במעבר חונג׳ראב (Khunjerab), והוא מן הכבישים הבינלאומיים הסלולים הגבוהים בעולם. נתיב אחר עבר במסדרון ווחאן (Wakhan), בין פמיר להינדו כוש (Hindu Kush), שלאורכו ניצבות מצודות שמירה עתיקות.

צפונה חצתה הדרך את מעבר טורוגרט (Torugart) אל קירגיזסטן. מן המעבר ירדו השיירות אל הקרוואן-סראי טאשרבאט (Tash Rabat), החבוי בעמק צדדי, ומשם אל אגן נארין (Naryn). כאן התפצלה הדרך שוב. ענף אחד פנה צפונה, אל עמק צ׳וי (Chüy Valley), שבו שוכנת היום בירת קירגיזסטן בישקק (Bishkek). בעמק הזה עמדה בלאסגון (Balasagun), ליד טוקמק (Tokmok) של ימינו, ומשם המשיכה הדרך מערבה, דרך עמק טלאס (Talas), אל בירת אוזבקיסטן טשקנט. ענף אחר פנה מנארין מערבה, אל עמק פרגנה (Fergana). נתיב שלישי עקף את טורוגרט מדרום. הוא יצא מקשגר אל מעבר אירקשטם (Irkeshtam), ירד אל אוש (Osh) ועמק פרגנה, ומשם המשיך לח׳וג׳נד (Khujand).

מח׳וג׳נד המשיכו נתיבים מערבה אל סמרקנד (Samarkand), מן המרכזים החשובים של המסחר של סוגדיאנה. מסמרקנד יצא גם ענף מזרחה, במעלה עמק זראפשאן (Zarafshan), אל פנג׳יקנט (Panjikent), עיר סוגדית משגשגת בתחומי טג׳יקיסטן של ימינו. מן העמק הסתעפו דרכים דרך מעברי ההרים דרומה, אל עמקי חיסאר (Hissar) ואל אגן אמו דריה (Amu Darya) בהמשך התחברה רשת הדרכים לנתיבי בדחשאן (Badakhshan) ומסדרון וואחאן (Wakhan), באזור שבו נפגשים הרי פמיר והינדו כוש. הנתיב דרך ואחאן נמשך מזרחה לאורך העמקים הגבוהים, עלה אל מעבר ואחג׳יר (Wakhjir), ומעבר לו התחבר לדרכים המוליכות אל טאשקורגן (Tashkurgan) וקשגר. כך סיפקו נתיבי ואחאן חיבור הררי נוסף בין מרכז אסיה למערב סין, מדרום לנתיבים שעברו בקירגיזסטן ובעמק פרגנה.

מאסיה התיכונה אל הים

הנתיבים שבו ונפגשו בסמרקנד (ובבוכרה, מרכזי התרבות הפרסית. מבוכרה ירדה הדרך למרב (Merv). שם נבנו לאורך הדורות כמה ערים מבוצרות זו לצד זו, ארק-קלה (Erk Kala), גיאור-קלה (Gyaur Kala) וסולטאן-קלה (Sultan Kala), שחורבותיהן משתרעות היום על פני קילומטרים רבים. משם המשיכה לניסה (Nisa), מבירותיהם הראשונות של הפרתיםודרך איראן אל מסופוטמיה. בתקופה הרומית פרתית שכן הצומת הגדול בבירה הפרסית-ססאנית קטסיפון (Ctesiphon) ובסלווקיה (Seleucia) שעל החידקל. משם המשיכו השיירות דרך פלמירה (Palmyra) היא תדמור הסורית, אל אנטיוכיה ואל נמלי הלבנט (Levant), בצור בצידון ובעכו. משנוסדה בגדד ליד הצומת בקטסיפון בשנת 762, תפסה היא את מקומן כלב הרשת.

ענף אחר חצה את הים הכספי אל באקו. משם עלה דרך שקי, שבה נשמר קרוואן-סראי המשמש היום בית מלון, אל טביליסי וקוטאיסי, ומשם אל טרבזון שלחוף הים השחור ואל קונסטנטינופול, היא איסטנבול התורכית. בקצה הדרומי התחברה הדרך לדרך הבשמים של הנבטים, שהובילה מור ולבונה מדרום ערב דרך פטרה אל נמל עזה.

ראשית המגעים בין מזרח למערב

בעת העתיקה מעטים במזרח התיכון ובאירופה ידעו משהו על מזרח אסיה, וגם במזרח הרחוק לא ידעו על מרכזי האוכלוסייה של אירופה. ובכל זאת, גם בהיעדר מפגשים פנים אל פנים, ברור שהיו קשרי גומלין. לאפיס לאזולי מאפגניסטן הגיע למצרים כבר באלף הרביעי לפני הספירה ומשובץ במסכת הקבורה של תות ענח׳ אמון. בשערה של מומיה מצרית מן המאה ה־11′ לפני הספירה זוהו סיבי משי, אך הממצא שנוי במחלוקת, ולא ברור אם מדובר במשי סיני או במשי בר מקומי. לסין הגיעו, כך נראה, החיטה מן הסהר הפורה וגם ידע בעיבוד מתכות, אף שתעשיית הברונזה הסינית פיתחה במהרה אופי מקומי מובהק. בקברה של פו האו (Fu Hao), רעייתו של מלך משושלת שאנג (Shang) מן המאה ה־13′ לפני הספירה, נמצאו מאות חפצי ירקן. חוקרים אחדים זיהו בחלקם אבן שמקורה בחוטאן, בקצהו הדרום מערבי של אגן טארים, אך זיהוי המקור שנוי במחלוקת. קונכיות הקאורי, שמקורן באוקיינוס ההודי או בים סין הדרומי, שימשו בסין כמטבע עובר לסוחר.

גם המקרא מכיר סחר למרחקים, מן הישמעאלים שהורידו את יוסף מצרימה ועד חירם מלך צור ומלכת שבא.

המשי וסודו

המשי עצמו עטוף אגדות. לפי המסורת הסינית, גילתה אותו הקיסרית ליזו (Leizu), המכונה גם ש’ילינגשי (Xilingshi), רעייתו של הקיסר הצהוב (Huangdi). בגרסה הנפוצה נפלה פקעת לתוך כוס התה שלה. בגרסה אחרת, כאשר חלתה, בישלו משרתותיה פקעות לבנות שמצאו על עץ התות, בתקווה להכין מהן מרפא. בשני המקרים התברר שהפקעת נפרמת לחוט אחד ארוך, דק ומבהיק. בפועל, המשי עתיק בהרבה מכל שושלת היסטורית. אריגי משי מצ׳יינשאניאנג (Qianshanyang) שבמחוז זדג׳יאנג (Zhejiang) מתוארכים לסביבות שנת 2700 לפני הספירה. בקברים בג׳יאחו (Jiahu) זוהו בבדיקה ביומולקולרית עקבות של חלבון משי בדגימות קרקע מן האלף השביעי לפני הספירה. אין זה אריג שלם וגם לא ראיה לתעשיית משי מפותחת, אך הממצא מרמז על היכרות קדומה מאוד עם סיבי המשי.[7] סימני כתב של תולעת, תות ומשי מופיעים כבר על עצמות הניבוי של שושלת שאנג, ומימי שושלת ג׳ואו (Zhou) התגבשה בסין כלכלת משי של ממש, שנשענה על גידול זהיר של זחלי טוואי המשי על עלי תות.

בניגוד לתפיסה המקובלת, המונופול הסיני לא נשמר רק בזכות סודיות. המלאכה דרשה מטעי תות, ידע מצטבר וכוח עבודה רב, ואת אלה קשה היה להעתיק. ובכל זאת הידע היה נחשק, ואגדות ההברחה מעידות על כך. הייצור הגיע לקוריאה (סביב שנת 200 לפני הספירה, וליפן סביב שנת 300 לספירה. לחוטאן הגיע כנראה במאות הראשונות לספירה. הנוסע הבודהיסטי ש’ואן דזאנג (Xuanzang) מספר את הסיפור על נסיכה סינית שנישאה למלך חוטאן והבריחה ביצי טוואי בכיסוי ראשה, והארכיאולוג ההונגרי-בריטי אורל שטיין (Aurel Stein) מצא בדנדן אויליק (Dandan Oilik), בלב המדבר, לוח עץ מצויר המתאר אותה. לפי פרוקופיוס (Procopius), היסטוירו החצר הביזנטי בסביבות שנת 552 הבריחו נזירים נוסטריאניים ביצי טוואי לקיסר יוסטיניאנוס ולפי ההיסטוריון הביזנטי תאופנס (Theophanes) הסתירו אותן בתוך מקל חלול. גם כשהסוד פוענח, הוסיף המשי הסיני ליהנות ממוניטין ומביקוש. בהודו, לעומת זאת, הכירו משי בר מקומי כבר בימי תרבות הרפה (Harappa), באלף השלישי לפני הספירה.

משי כמטבע וכמתנה מדינית

המשי לא נע רק בזכות ביקוש של שווקים. בסין של האן ושל טאנג שימשו גלילי משי באורך תקני כאמצעי תשלום, לצד מטבעות הנחושת והדגנים. תעודות מטורפאן מראות שבימי טאנג שילמה הממשלה לחיילי חילות המצב במערב בגלילי משי, וכך הזרימה אל כלכלת נאות המדבר כמויות גדולות של בד. המשי היה גם כלי דיפלומטי. שושלת האן העבירה לש’יונגנו מדי שנה משי, יין ודגנים במסגרת הסדרי השלום עמם, ושושלת טאנג רכשה מן האויגורים סוסים תמורת עשרות אלפי גלילי משי בשנה. חלק ניכר מן המשי שהגיע מערבה עבר אפוא תחילה דרך ידיהם של שליטי הערבות, ורק אחר כך נמכר הלאה.[8]

האימפריות הראשונות

האימפריה האח׳מנית (Achaemenid), שהשתרעה מהודו ועד כוש (Kush), הפכה את הדרכים לעניין של מדינה. הרודוטוס (Herodotus) מתאר את דרך המלך, שנמתחה לאורך כ־2,800 קילומטרים משושן (Susa) עד סרדיס (Sardis), ובהמשכה עד אפסוס (Ephesus). להולכי רגל, כתב, נדרשו כ־90 ימים. שליחי המלך, שהחליפו סוסים בתחנות קבועות, עברו אותה לפי הערכות מודרניות בשבוע עד תשעה ימים. אלכסנדר מוקדון (Alexander the Great) צעד בדרכים שסללו יריביו הפרסים. הוא נשא לאישה את רוקסנה (Roxana) מסוגדיאנה (Sogdiana) והגיע עד הפנג׳אב (Punjab), ובדרכו החריב את צור ואת עזה, שתי ערי מסחר בקצה המערבי של הדרכים. הסלווקים (Seleucids), יורשיו, פרשו רשת נתיבים מסלווקיה דרך מרב לבקטריה (Bactria). בקטריה העצמאית הפכה לצומת שחיבר בין ערבות הנוודים שבצפון לבין סין, טקסילה (Taxila) ההודית, פרס והמפרץ הפרסי (Persian Gulf). בסוף המאה השנייה לפני הספירה הפכה פרתיה (Parthia) לחוליה המתווכת המרכזית בסחר המשי הסיני מערבה. פרתיה וסין החליפו שגרירים, וכך נולדה דרך המשי, גם אם לא בשם זה.

השליח, הסוסים השמימיים והמסדרון

המסע של דזאנג צ׳יאן

בשנת 138 לפני הספירה שלח קיסר סין וו די (Wudi) משושלת האן את השליח דזאנג צ׳יאן (Zhang Qian) מערבה, כדי לגייס את בני היואג׳י (Yuezhi) נגד שבטי הש’יונגנו, הנוודים שאיימו על סין מצפון. דזאנג צ׳יאן נפל בשבי הש’יונגנו ונמלט רק כעבור עשר שנים. הוא דבק במשימה והגיע לפרגנה, לסוגדיאנה ולבקטריה. היואג׳י סירבו להילחם, אבל כשחזר, לאחר 13 שנה, הביא עמו אוצר של ידע. לראשונה שמעו הסינים על דאיואן (Dayuan), היא פרגנה, ועל אנש’י (Anxi), היא פרתיה העירונית. הם שמעו גם על קאנגג׳ו (Kangju), ממלכה שמרכזה באזור נהר הסיר דריה (Syr Darya) והשפעתה השתרעה גם על סוגדיאנה, ועל ארצות רחוקות עוד יותר במערב, כמו טיאודזי (Tiaozhi), כנראה מסופוטמיה.

הסוסים השמימיים

בעיני הקיסר, הבשורה החשובה ביותר נגעה לסוסים של עמק פרגנה (Fergana), באוזבקיסטן של היום. הם היו גבוהים, מהירים ובעלי סיבולת, “הסוסים השמימיים” ו”מזיעי הדם”. בשנת 104 לפני הספירה יצא צבא סיני לפרגנה, מרחק של יותר מ־3,000 קילומטרים, ונחל מפלה. המצביא לי גואנגלי (Li Guangli) ביקש לסגת, אך הקיסר אסר על הצבא המובס, באיום של הוצאה להורג, לעבור את “מעבר שער הירקן” יומן-גואן בדרכו חזרה, וציווה עליו לצאת שוב. במסע השני, בשנים 102 עד 101 לפני הספירה, שב לי גואנגלי עם כמה עשרות סוסים משובחים ויותר מ־3,000 סוסים נחותים מהם, ועמם ענבים וזרעי אספסת להזנתם.

שמירת המסדרון

בעקבות השליח יצאו משלחות סיניות רבות, בנות מאות אנשים. לפי השי ג׳י (Shiji), בשנים המרובות יצאו יותר מעשר משלחות, ובמעוטות חמש או שש. הפרתים מצדם שלחו את משלחתם הראשונה בשנת 110 לפני הספירה. כדי להגן על הציר הקימה שושלת האן ארבעה מחוזות צבאיים לאורך מסדרון חאש’י: ווּוויי (Wuwei), ג׳אנגיה, ג׳יוצ׳ואן (Jiuquan) ודונחואנג. בהם הוקמו מושבות צבאיות של חיילים איכרים, הטונטיאן (tuntian), ולצדן התיישבו מהגרים מלב סין.[9] קהילות של סוחרים מאסיה התיכונה, ובעיקר סוגדנים (Sogdians), התבססו שם מאוחר יותר. בווּוויי נמצא סוס הברונזה המעופף מן המאה השנייה לספירה, שהפך לסמלה של דרך המשי הסינית ומוצב בהעתקים ענקיים בערי גאנסו וש’ינג׳יאנג.

המצביא באן צ׳או (Ban Chao), שהדף את הקושאנים (Kushans) וכונן סדר בנאות המדבר של אגן טארים, שלח בשנת 97 לספירה את שליחו גאן יינג (Gan Ying) לחפש את דאצ׳ין (Daqin), הכינוי הסיני לאימפריה הרומית. גאן יינג הגיע, ככל הנראה, עד חופי המפרץ הפרסי. שם שכנעוהו הפרתים, שלא רצו לאבד את מעמד המתווך, שההפלגה עלולה לארוך שנתיים. הוא חזר על עקבותיו, ושתי האימפריות לא נפגשו פנים אל פנים.

משי ברומא

בשנת 53 לפני הספירה יצא קראסוס (Crassus) למסע מלחמה נגד פרתיה, יריבתה המסורתית של רומא, בין השאר כדי להשתלט על דרכי הסחר. בקרב חרן (Carrhae) הושמד צבאו בידי פרשים וקשתים פרתים, והוא עצמו נהרג. לפי מסורת מאוחרת הניפו הפרתים דגלי משי שסנוורו את הלגיונרים. כעשרת אלפים שבויים רומאים הוגלו מזרחה, למרגיאנה (Margiana), היא מרב. יש המשערים שחלקם הגיעו עד מערב סין, אך זו השערה שלא הוכחה.[10]

ברומא התעורר ביקוש עצום. הרומאים כינו את הסינים “סֶרֶס” והאמינו שהמשי גדל על עצים. פליניוס הזקן (Pliny the Elder) כתב שהסרס (Seres) סורקים סיבים לבנים מעלים שהושרו במים, ותיאר בד שאפשר לנשות רומא להתלבש ולחוש עירומות. סנקה הצעיר (Seneca the Younger) התלונן שבגד משי אינו מסתיר דבר, ולכן אין לבעל יתרון על פני זר בהתבוננות באשתו. בשנת 16 לספירה, בימי טיבריוס (Tiberius), אסר הסנאט על גברים ללבוש משי, אך הציבור לא עמד בגזירה. פליניוס קונן על מאה מיליון ססטרצים הזורמים מדי שנה מרומא להודו, לסין ולערב (Arabia).[11] מכאן נולדה הטענה, מוסרנית ברוחה, שיבוא המשי מוטט את כלכלת רומא. היא נראית מופרזת; קשה להניח שאימפריה תקרוס בגלל גנדרנות אציליה. ההיסטוריון פלורוס (Florus) סיפר שבימי אוגוסטוס (Augustus) הגיעו לרומא גם שליחי הסרס, לצד הסקיתים וההודים שהביאו פנינים, אבנים יקרות ופילים. במשנה ובתלמוד נקרא המשי שיראים, ומשי גולמי נקרא “מטקסא”, על פי המונח היווני μέταξα.[12]

במאה השנייה לספירה הגיעו המגעים לשיאם. סין של האן ורומא לא קיימו יחסים דיפלומטיים רשמיים, אך ידעו זו על זו. בשנת 166 רשמו תולדות האן המזרחית (Hou Hanshu) את בואה, בדרך הים, של משלחת מטעם אנדון (Andun), הוא מרקוס אורליוס אנטונינוס (Marcus Aurelius Antoninus). ככל הנראה היו אלה סוחרים שהציגו עצמם כשליחים, אך זו העדות הסינית הראשונה למגע ישיר עם רומא. מערבה נעו משי, סמים ותבלינים, קלים יחסית ובעלי ערך גבוה. מזרחה נעו כמויות גדולות של זהב וכסף, ורובן נעצרו בהודו; בסין עצמה נמצאו מטבעות רומיים מעטים מאוד. בין שני הקצוות ישבו הפרתים והקושאנים, שהחזיקו חילות מצב, הגנו על השיירות וגבו מס דרכים. הקושאנים, צאצאי היואג׳י, שלטו מבקטריה ועד עמק הגנגס. שלטונם הישיר באגן טארים אינו מוכח, אך השפעתם התרבותית שם ודאית. בזכותם הגיעו לנאות המדבר הכתב החרושתי ההודי והאמנות היוונית בודהיסטית של גנדהרה. גם מרכזי מסחר באסיה התיכונה נהנו מן התנועה, ולאורכה פרחו סמרקנד, בוכרה, שאש (Chach), היא טשקנט, ואוש.

במקביל, פעלה דרך המשי הימית, רשת שהפעילו בראשונה יורדי ים אוסטרונזיים מדרום מזרח אסיה (Southeast Asia) ואחריהם סוחרים פרסים, ערבים וטמילים (Tamils). מדליונים רומאיים מימי אנטונינוס פיוס (Antoninus Pius) ומרקוס אורליוס נמצאו באוק אאו (Oc Eo) שבדלתת המקונג (Mekong). בשנת 226 הגיע סוחר בשם צ׳ין לון (Qin Lun), שהציג עצמו כבא מדאצ׳ין, לחצר סון צ׳ואן (Sun Quan) בדרום סין.

סחורות, אמונות ורעיונות

מלבד המשי ייצאה סין ברזל, קרמיקה, כלי לכה, פרוות ובשמים, ולרומא הגיעו האפרסק והמשמש. בכיוון ההפוך נעו כסף, זהב, שנהב, אבני חן, יין, זעפרן, פיסטוק ותמרים מפרס, לבונה ומור מערב ומסומליה (Somalia), וזכוכית ים תיכונית צבעונית, שהייתה בעיני הסינים כמעט מה שהיה המשי בעיני האירופאים. לעתים עברו בדרך גם סוסים גזעיים, חיות מחמד, יענים ואקרובטים. מעמי הצפון באו פרוות, ומחופי הים הבלטי (Baltic Sea) הגיע ענבר, בתיווכם של סוחרים סלאבים (Slavs) לאורך הדנייפר (Dnieper). רוב הסחורות היו מותרות, שכן רק רווחים גבוהים במיוחד הצדיקו את תלאות הדרך.

בין הסחורות היו גם בני אדם. שבויי מלחמה ועבדים נמכרו בשווקי הדרך לאורך כל תולדותיה. בין התעודות מטורפאן נמצא חוזה בסוגדית משנת 639, המתעד מכירה של נערה שבויה. במאות התשיעית והעשירית העבירו הסאמאנים (Samanids) שבבוכרה נערים טורקים מן הערבות אל צבאות הח׳ליפות, שבהם הפכו לחיילים עבדים, ובאותה עת הביאו הוורנגים (Varangians) שבויים סלאבים אל שווקי בוכרה ואל ביזנטיון (Byzantium). הדימוי הרומנטי של שפחות יפהפיות בשווקים מכסה על מציאות של אלימות ושל סחר בבני אדם.

אולם הזוהר האמיתי של הדרך הוא בתרומתה לתרבות האנושית. לאורכה עברו המניכאיזם, הזורואסטריות (דת זרתוסטרא Zarathustra), הנצרות הסורית ולימים גם האסלאם. החידוש העמוק ביותר שהביאה היה הבודהיזם. הוא החל להגיע מהודו לסין במאה הראשונה לספירה, ובעיקר במאה השביעית, במגוון של אסכולות וטקסטים, ורק בהדרגה הפכה המסורת המהאיאנית לדומיננטית במזרח אסיה. בגנדהרה, שבה נפגשו השפעות הודיות, פרסיות, הלניסטיות ורומיות, החל בודהה (Buddha) להופיע בדמות אנושית, ולא עוד כגלגל, עץ או טביעת רגל. חוקרים רבים מזהים בדמותו השפעה של האמנות ההלניסטית והרומית: הגלימה רבת הקפלים בנוסח ההימטיון, השיער המתולתל ותווי הפנים מזכירים פסלים של אפולו (Apollo), אך זו השערה פרשנית ולא העתקה ישירה של דגם. הרקלס (Heracles), לעומת זאת, שימש בבירור דגם לדמות וג׳רפאני (Vajrapani), שומר ראשו של בודהה. במקביל נוצר במתורה (Mathura) שבצפון הודו דימוי אנושי הודי לחלוטין של בודהה, והשאלה מי קדם למי שנויה במחלוקת. אן שיגאו (An Shigao), אציל פרתי שהפך למיסיונר, הגיע לבירת האן המזרחית לואויאנג בשנת 148, והיה המתרגם הראשון הידוע בשמו של כתבים בודהיסטיים לסינית. ההולכים בדרכי המדבר ביקשו גם חסות דתית וביטחון רוחני. לאורך הדרך צמחו מנזרים ומערות מצופות תמשיחי קיר, וסוחרים ונוסעים תרמו להם ומימנו את עיטורם.

גם הנצרות נעה מזרחה. כנסיית המזרח, המכונה לעתים נסטוריאנית, אף שהכינוי אינו מדויק בכל הקשר, התפתחה בהדרגה בקרב הקהילות הנוצריות של האימפריה הפרסית, שהתקיימו שם עוד לפני ועידת אפסוס בשנת 431. הפילוג הדוקטרינרי שבא בעקבות הוועידה חיזק את ייחודה, וממרכזיה בפרס ובמסופוטמיה יצאו מיסיונרים מזרחה. בשנת 781 הוצבה בצ׳אנג אן אסטלה בסינית ובסורית, המתעדת את הגעתם לסין כבר בשנת 635. בתקופת טאנג הגיעו לסין גם מוסלמים ויהודים. אחת העדויות הקדומות לנוכחות יהודית באזור ש’ינג׳יאנג היא מכתב מסחרי בפרסית יהודית, מסביבות שנת 718, שמצא אורל שטיין בדנדן אויליק שליד חוטאן. מן המערה החתומה בדונחואנג הגיע דף סליחות בעברית, מן המאה השמינית או התשיעית. ההיסטוריון אבו זייד אל סיראפי (Abu Zayd al-Sirafi) מספר כי בשנת 878, כשכבש המורד הואנג צ׳או (Huang Chao) את גואנגדזואו (Guangzhou), נטבחו בה מוסלמים, נוצרים, יהודים וזורואסטרים, כולם סוחרים זרים שישבו בעיר הנמל.[13]

את רוב הסחר בלב הדרך החזיקו בני סוגדיאנה, ארץ פרסית בין נהרות הסיר דריה לאמו דריה (Amu Darya) שבירתה מרקנדה (Maracanda), היא סמרקנד. הסוגדים היו סוחרים מובהקים. הם נדדו בין הודו, סין ופרס והעבירו מושגים, סיפורים וידע טכנולוגי. “האגרות העתיקות” שכתבו בראשית המאה הרביעית, ונמצאו במגדל שמירה ממערב לדונחואנג, מעידות שכבר אז פעלה רשת סוגדית מבוססת. קהילות שלמות שלהם ישבו בצ׳אנג-אן, ועד אמצע המאה השמינית החזיקו בחלק ניכר מן הסחר הבינלאומי של סין ואף בחלק מן הסחר הפנימי. מעמדם נפגע קשות אחרי מרד אן לושאן בשנת 755, שבראשו עמד מפקד ממוצא סוגדי. ציורי הקיר של אפרסיאב (Afrasiab) בסמרקנד, שבהם משלחות זרות צועדות אל המלך, מיטיבים לבטא את העולם הזה.[14]

תור הזהב של טאנג

דרך המשי הגיעה לשיא פריחתה בימי שושלת טאנג, מן המאה השביעית ועד אמצע המאה השמינית. צ׳אנג-אן הייתה עיר קוסמופוליטית שבתוך חומותיה חיו כמיליון נפש, ובהן סוחרים מפרס, סוגדיאנה, הודו, ארמניה וחצי האי ערב. היו בה כנסיות של כנסיית המזרח ומקדשים הינדואיים, בודהיסטיים, זורואסטריים ומניכאיים. בשווקיה נמכרו זעפרן, בשמים, שטיחים ותרופות, ובחצר הופיעו להטוטנים, תוכים, טווסים ובנות יענה.

הצליינים והמסע של ש’ואן דזאנג

הדרך הייתה גם נתיב של עלייה לרגל, וצליינים בודהיסטים נעו בה עוד לפני ימי טאנג. כבר בשנת 260 יצא הנזיר דזו שיש’ינג (Zhu Shixing) מערבה והגיע לחוטאן.

פאש’יאן (Faxian) הוא מן הצליינים המוקדמים החשובים שהותירו תיאור מפורט של מסעם. הוא יצא בשנת 399, כבר בן שישים לערך, כדי להביא מהודו את כללי המשמעת הנזירית. הוא חצה את המדבר ואת ההרים ברגל, דרך דונחואנג וחוטאן, למד בפאטליפוטרה (Pataliputra) ואסף כתבים בסרי לנקה (Sri Lanka). בדרכו חזרה, בים, הסיטה אותו סערה אל ארץ יאפוטי (Yapoti), שזיהויה עם ג׳אווה (Java) או עם סומטרה (Sumatra) שנוי במחלוקת. משם הגיע בספינה אחרת לחופי שאנדונג (Shandong). ביומנו תיאר בפליאה את ארץ המרכז שבהודו, שבה, כך כתב, אין התושבים נדרשים לרשום את משקי ביתם.[15]

כמאתיים שנה אחריו יצא לדרך ש’ואן דזאנג, בשנת 629, בניגוד לאיסור הקיסר.[16] בדרכו איבד את המימייה במדבר, חצה את רכס טיאן שאן ועבר בטוקמק, בטשקנט ובסמרקנד. שנים ארוכות למד במנזר נאלנדה (Nalanda) שבהודו[17]. כשחזר בשנת 645 התקבל כגיבור, ואת 657 הכתבים שהביא אכסנו בפגודת אווז הבר הגדולה (דא יֶן טא) בצ׳אנג-אן, שנבנתה במיוחד לשם כך. מסעו הפך במאה ה־16′ לרומן “המסע למערב” (Journey to the West), האהוב ברומנים הסיניים. כל ילד בסין מכיר את גיבוריו, ובראשם הקוף, והוא אף תורגם בחמש גרסאות לעברית.

טלאס והנייר

במאה השביעית כבשו הערבים את פרס, והממלכה הסאסאנית (Sasanian) נפלה בשנת 651. בראשית המאה השמינית כבש קותייבה אבן מוסלם (Qutayba ibn Muslim) את בוכרה, בשנת 709, ואת סמרקנד, בשנת 712. בשנת 751 גברו העבאסים (Abbasids) על צבא טאנג בקרב טלאס.[18] מסורת מאוחרת קושרת את הפצת ייצור הנייר לשבויים סינים מן הקרב הזה. ואולם נייר היה מוכר במרכז אסיה עוד לפני הקרב, ואין לראות באירוע זה לבדו את ראשית העברת הטכנולוגיה מערבה. כך או כך, בתוך זמן קצר קמו בסמרקנד ובבגדד מפעלי נייר, והנייר סייע לעולם האסלאם להפיץ את תרבותו. המפגש בין הסקרנות הערבית, הפילוסופיה היוונית והמסורת הפרסית הצמיח מבני אסיה התיכונה את אל ח׳וארזמי (al-Khwarizmi) המתמטיקאי, שמוצאו מח׳וארזם (Khwarazm) ופעל בבגדד, את אבן סינא (Ibn Sina) הרופא והפילוסוף ואת אל בירוני (al-Biruni), איש האשכולות. האחרון ליווה את מחמוד מע׳זנה (Mahmud of Ghazni) להודו, וכתב עליה מתוך רצון להבין ולא לשפוט.

סוחרים יהודים וויקינגים

באותן מאות פעלו גם הרדאנים (Radhanites), סוחרים יהודים שחיברו בין צרפת (France) וספרד (Spain) לבין בגדד, הודו וסין. הגאוגרף אבן ח׳ורדאדבה (Ibn Khordadbeh), מנהל הדואר העבאסי, תיאר אותם כדוברי ערבית, פרסית, יוונית ולשונות הפרנקים (Franks), האנדלוסים (Andalusians) והסלאבים. לדבריו נעו בים וביבשה ממערב למזרח וחזרה, ונשאו סריסים, שפחות, חרבות ופרוות.[19] שפה משותפת, אמון בין קהילות מפוזרות ומעמד של מתווכים ניטרליים העניקו להם יתרון. הם נעלמו בסוף המאה העשירית, עם שקיעת הח׳ליפות וירידת הביטחון בדרכים. תעודות משלהם לא שרדו. בסביבות 2011 נמצאו במערה בצפון אפגניסטן כתבי יד יהודיים מן המאה ה־11′ עד המאה ה־13′, ובהם ארכיון של משפחת סוחרים מן המאה ה־11′. אין הם עדות ישירה לפעילות הרדאנים, אך הם מלמדים על קהילה יהודית שחיה ועסקה במסחר בלב הדרך. חלק מהם שמור כיום בספרייה הלאומית בירושלים.[20]

באותה עת סחרו בדרך גם הוורנגים, ויקינגים של הנהרות. בבירקה (Birka), מרכז המסחר הוויקינגי שבשוודיה (Sweden), נמצאו אריגי משי שהגיעו מן המזרח. אבן פדלאן (Ibn Fadlan), ששלח הח׳ליף, בשנת 921 , אל הבולגרים של הוולגה תיאר את בני רוס של קייב (Rus) כגבוהים כעצי תמר, ואת טקס שריפת המת שלהם בפירוט שאין לו מקבילה. אבן חוקל (Ibn Hawqal), סוחר וגאוגרף מן המאה העשירית, מיפה את ארצות האסלאם מספרד ועד ח׳וארזם בעשרים מפות צבעוניות.

אחרי טאנג: מוקדים מתחלפים

התפוררות שושלת טאנג בתחלת המאה העשירית שינתה את מאזן הכוחות ואת התנאים לתנועה בין סין למרכז אסיה. נתיבים מסוימים נפגעו, אך אחרים הוסיפו לשגשג תחת שליטים חדשים ובזיקה לשווקים של העולם המוסלמי. במאות 10′-12′ פרחו ערי עמק זרפשאן (Zarafshan) ונאות המדבר שבשולי מדבר קאראקום (Karakum), ובראשן בוכרה וסמרקנד, בימי הסאמאנים ואחריהם בימי הקאראח׳אנים (Karakhanids), ואונסק”ו מונה תקופה זו בין תקופות הפריחה של המסדרון.[21] פירדוסי (Ferdowsi), שכתב את השאהנאמה (Shahnameh) בחסות אותו עולם, תיאר את העימות בין טוראן הנוודית לאיראן המיושבת. אך גם שליטים שיצאו מן הערבות, כמו הקאראח׳אנים והסלג׳וקים (Seljuks), טיפחו ערים, מסגדים ושווקים. בנימין מטודלה (Benjamin of Tudela), שיצא מספרד במחצית השנייה של המאה ה־12′, תיאר את קהילות ישראל עד פרס, אך את סמרקנד ובוכרה הכיר רק מפי השמועה.

השלום המונגולי

הכיבושים המונגוליים במאה ה־13′ לוו בהחרבת ערים, בהרג המוני ובהעברה כפויה של בעלי מלאכה, וההיסטוריוגרפיה האירופאית תיארה את המונגולים כמשחיתי תרבות. אך הם יצרו גם מרחב עצום של שלטונות בעלי מוצא משותף, ובתקופות מסוימות הקלו מאוד על מסעות למרחקים ארוכים. מערכת תחנות הדואר, הים (Yam), חסות שלטונית לסוחרים, סובלנות דתית יחסית וקשרים בין הח׳אנויות תרמו למסחר. המרחב לא היה מאוחד או בטוח בכל עת. כבר במחצית השנייה של המאה ה־13′ התפצלה האימפריה לח׳אנויות יריבות, עדר הזהב (Golden Horde), הח׳אנות הצ׳גאטאית (Chagatai Khanate), האילח׳אנים (Ilkhanids) בפרס ושושלת יואן (Yuan) בסין, שנלחמו זו בזו. ובכל זאת, ברוב השנים שבין אמצע המאה ה־13′ לאמצע המאה ה־14′ יכלו סוחרים ושליחים מאירופה להגיע בעצמם אל ערי סין והודו, במקום להמתין לסחורות בנמלי הלבנט.[22]

נזירים בחצר הח׳אן

אירופה, שנבהלה מן הפלישה המונגולית ומן התבוסה בלגניצה (Legnica) בשנת 1241, קיוותה בכל זאת לגייס את המונגולים לברית נגד האסלאם. האפיפיור אינוצנטיוס הרביעי (Innocent IV) שלח בשנת 1245 את הנזיר הפרנציסקני ג׳ובאני דה פיאן דל קרפיני (Giovanni da Pian del Carpine), אז כבר אדם מבוגר. קרפיני חצה את הערבות, עצר אצל באטו ח׳אן (Batu Khan) על הוולגה והגיע לקראקורום (Karakorum), הבירה המונגולית, בדיוק להכתרתו של גויוק ח׳אן (Güyük Khan). הח׳אן לא שקל להתנצר, ודרש מן האפיפיור ומשליטי אירופה לבוא ולכרוע ברך.

כעבור עשור שלח לואי התשיעי (Louis IX) את הנזיר וילם מרוברוק (William of Rubruck). הוא הגיע למחנהו של מנגקה ח׳אן (Möngke Khan) בסוף דצמבר 1253 ולקראקורום באפריל 1254. בחצר מצא כמרים של כנסיית המזרח וכמרים קתולים, נזירים ארמנים, בודהיסטים ומוסלמים, ובמאי 1254 השתתף בוויכוח דתי שנערך ביניהם בחסות השליט. שם פגש גם צורף פריזאי, שבנה עבור הח׳אן עץ כסף שממנו זרמו משקאות. סגנונו של רוברוק מפוכח, כמעט מדעי, והוא מקפיד להבחין בין מה שראה לבין מה ששמע. הוא דחה את האמונה הרווחת בימי הביניים שהים הכספי הוא מפרץ של האוקיינוס, וקבע, כפי שידע כבר הרודוטוס, שזו ימה סגורה. הוא גם היה הראשון שזיהה את ארץ הקתאי עם ארץ הסרס של הרומאים.

ראו באתר זה: השלום המונגולי

מרקו פולו ובני דורו

המפורסם שבנוסעים היה כמובן מרקו פולו (Marco Polo). הוא יצא לדרך בשנת 1271, בן 17, עם אביו ניקולו (Niccolò Polo) ודודו מאפאו (Maffeo Polo), שכבר ביקרו בחצר קובלאי ח׳אן (Kublai Khan). הם עברו דרך הורמוז (Hormuz), חששו מן הספינות הרעועות ופנו ליבשה. בדרכם חצו את בדחשאן (Badakhshan) ואת פמיר, שבה הבחין מרקו, שבשל הגובה האש אינה בוערת כהלכה והמזון אינו מתבשל  ואת מדבר גובי, שעל פי האמונה היה מלא רוחות הלוחשות לנוסעים ומפתות אותם אל מותם. 17 שנה שירת מרקו את הח׳אן. הוא התפעל משטרות כסף הנייר, ממערכת השליחים ומן התעלות של סוג׳ואו (Suzhou). בשנת 1291 או 1292 יצא מסין בדרך הים, ובשנת 1295 הגיע לונציה (Venice). לאחר שחזר ממסעותיו במזרח, לחם פולו כאיש צוות באוניה ונציאנית בקרב מול ג’נובה בשנת 1298 ונפל בשבי. בכלא הגנבאזי הכתיב את סיפורו לרוסטיקלו מפיזה (Rustichello da Pisa), והספר הפך לרב מכר עוד לפני המצאת הדפוס.

ראו באתר זה: מרקו פולו

כשקולומבוס (Christopher Columbus) הפליג מערבה, כמאתיים שנה אחר כך, היה שבוי בדמיון שעורר הספר ובאמונה בארץ זיפנגו (Zipangu), שארמונותיה מקורים זהב. העותק שהיה ברשותו, עמוס הערות בכתב ידו, שמור עד היום בסביליה (Seville). באטלס הקטלאני (Catalan Atlas) שצייר אברהם קרשקש (Abraham Cresques), קרטוגרף יהודי ממיורקה (Majorca), מופיעה שיירה החוצה את אסיה (Asia), המזוהה לרוב עם בני פולו.

ראו באתר זה: קולומבוס

בעקבות בני פולו הגיעו לסין אנשי כנסייה וסוחרים. ג׳ובאני ממונטקורבינו (Giovanni da Montecorvino) הגיע לח׳אנבליק (Khanbaliq), לפני הפיכתה לבייג׳ינג (Beijing), בשנת 1294, זמן קצר אחרי מות קובלאי ח’אן, ובשנת 1307 מונה לארכיבישוף הראשון שלה. אודוריק מפורדנונה (Odoric of Pordenone) שהה בסין שלוש שנים ותיאר דיג בעזרת קורמורנים ואת קשירת כפות רגליהן של נשים, פרטים שמרקו פולו לא הזכיר. בשנת 1340 כתב הפלורנטיני פגולוטי (Francesco Balducci Pegolotti) מדריך לסוחרים, ובו עצות מעשיות: לגדל זקן, לשכור מתורגמן ולשלם לו ביד רחבה, לשכור בטאנה (Tana) שעל ים אזוב (Sea of Azov) אישה דוברת קומאנית שתדאג, כלשונו, לצורכי הסוחר, ולהחליף בדים בכסף באורגנץ׳ (Urgench) ואת הכסף בכסף נייר בסין.[23] בן אותו דור, אבן בטוטה (Ibn Battuta) ממרוקו (Morocco), יצא בשנת 1325 לעלייה לרגל למכה (Mecca) והגיע עד הודו, האיים המלדיביים (Maldives) וסין. לאורך כל הדרך נשען על רשת המסגדים, המדרסות ובתי הדין של עולם האסלאם.

ראו באתר זה: אבן בטוטא

גם סיפורו של יעקב מאנקונה (Jacob of Ancona), סוחר יהודי שכביכול הגיע לסין לפני מרקו פולו, שייך לתקופה זו, אף שרוב החוקרים רואים בו זיוף מודרני.

נשות הערבות

הנוסעים הללו הופתעו גם ממעמדן של הנשים בעולם שאליו הגיעו. בקרב המונגולים, וכמותם בקרב העמים הטורקיים שנדדו לאורך הדרך, האישה לא הייתה סגורה בבית. אצל נשים מן השורה בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנועה ובעבודה. בזמן שהגברים יצאו למלחמה ולציד, ניהלו הנשים את המחנה, את העדרים ואת האוהלים, הקימו ופירקו אותם והובילו את העגלות בעונות הנדידה. קרפיני כתב שהנערות והנשים רוכבות במיומנות של גברים, ושראה אותן נושאות אשפות וקשתות. רוברוק תיאר אישה אחת המובילה לבדה שיירה של 20 או 30 עגלות. אצל נשות השליטים נוסף לכך ממד פוליטי. הן ניהלו חצרות משלהן, ולעתים גם את האימפריה עצמה. טורגנה (Töregene), אלמנתו של אוגדיי-ח’אן (Ögedei Khan), משלה כעוצרת בשנים 1241 עד 1246. סורקוקתני בקי (Sorghaghtani Beki), נוצרייה בת כנסיית המזרח, גידלה את מנגקה-ח’אן, את קובלאי-ח’אן ואת הולאגו-ח’אן (Hülâgû Khan) ותמכה במוסדות של דתות שונות. יש המשערים שבניה ספגו ממנה את יחסם הסובלני לדתות, אף שזו השערה ביוגרפית ולא הסבר מוכח. כשמונים שנה אחר כך התפלא אבן בטוטה לראות בחצרו של ח׳אן אורדת הזהב נשים בלא רעלה, היושבות לצד השליט ונהנות, לדבריו, מכבוד רב מזה של הגברים. גם בערבות נקבעו הנישואים בידי המשפחות, ואלמנה עברה לעתים לאחי בעלה. לכן נכון לדבר על חופש תנועה, על מקום מרכזי בכלכלת המשק ועל השפעה פוליטית של נשות האצולה, יותר מאשר על שוויון.[24]

הדבר

לשלום המונגולי היה גם מחיר. מחקר של דנ״א עתיק שפורסם בשנת 2022 זיהה את חיידק הדבר בשרידי אנשים שנקברו בשנים 1338 ו־1339 בבתי קברות של קהילה נוצרית בעמק צ׳ו, ליד איסיק קול (Issyk-Kul) שבקירגיזסטן של ימינו, וקשר אותו לשושלת החיידק שממנה התפתח המוות השחור. זו ראיה חשובה למקור המגפה ולתזמונה, אך לא הוכחה למסלול התפשטות יחיד. בשנים שלאחר מכן התפשטה המגפה מערבה, והמוות השחור הביא למותם של שליש עד מחצית מתושבי אירופה.[25] ובמקביל התפשט גם דרומה בסין ועד לבורמה.

נתיבים משתנים

הקשרים היבשתיים שהתרחבו בימי המונגולים נחלשו עם התפוררות הח׳אנויות במאה ה־14′. בשנת 1368 נפלה שושלת יואן ועלתה שושלת מינג. מינג הסתגרה מפני העולם בהדרגה; בראשית ימיה עוד יצאו ציי האדמירל ג׳נג חה (Zheng He), בשנים 1405 עד 1433, עד חופי מזרח אפריקה.

באסיה התיכונה קם טימור לנג (Timur). מסעות המלחמה שלו לוו בהחרבת ערים ובהרג המוני, מאיספהאן (Isfahan) ועד דלהי (Delhi) ובגדד, ובד בבד העביר בכפייה אומנים לסמרקנד וטיפח אותה כבירה מפוארת. בשנת 1403 שלח אליו מלך קסטיליה (Castile), אנריקה השלישי (Enrique III), את רוי גונסלס דה קלביחו (Ruy González de Clavijo), בתקווה לברית נגד העות׳מאנים (Ottomans), לאחר שטימור הביס את באיזיד הראשון (Bayezid I) באנקרה (Ankara). קלביחו הגיע לסמרקנד בסוף אוגוסט 1404 ותיאר עיר עשירה. לדבריו העביר אליה טימור יותר מ־150,000 איש מן הארצות שכבש: אורגי משי, קדרים, מנפחי זכוכית וחרשי נשק, שנחסכו חייהם בערים הכבושות והם הועברו בכפייה לסמרקנד.[26] טימור, תשוש וכמעט עיוור, קיבל אותו באוהלי משי ליד מזרקה, וחצי שנה אחר כך מת. סמרקנד לא התרוקנה אחריו. בימי נכדו אולוג-בג (Ulugh Beg), בשנים 1409 עד 1449, נבנו בה המדרסה שברגיסטאן (Registan) ומצפה הכוכבים המפורסם. שקיעתה באה רק במאה ה־16′, כשבוכרה הפכה לבירה.

בשנת 1453 נפלה קונסטנטינופול בידי העות׳מאנים. התפיסה שלפיה סגרו העות׳מאנים את דרכי המסחר ודחפו בכך את האירופאים אל הים נפוצה מאוד, אך המחקר ההיסטורי מבקר אותה כבר יותר ממאה שנה. מלחמות, מכסים והגבלות השפיעו על המסחר, אבל הסחר האירופי עם ארצות האסלאם, באלכסנדריה (Alexandria), בחלב (Aleppo) ובדמשק (Damascus), נמשך. גם התפשטות הפורטוגלים לאורך חופי אפריקה החלה לפני 1453, עם כיבוש סאוטה (Ceuta) בשנת 1415.[27] מן המאה ה־15′ התרחבו אפשרויות המסחר הימי של האירופאים. הפורטוגלים ביקשו להגיע ישירות למקורות התבלינים ולהפחית את תלותם במתווכים ובמערכות המכס הקיימות. הגעתו של וסקו דה גמה (Vasco da Gama) להודו בשנת 1498 פתחה נתיב חדש, אך לא ביטלה את דרכי היבשה או את המסחר דרך הים האדום (Red Sea) והלבנט. הסחר הימי באוקיינוס ההודי פעל מאות שנים לפני כן, והשיירות הוסיפו לנוע ביבשה זמן רב אחרי כן. מה שהשתנה הוא משקלם היחסי של הנתיבים. חלק מן הדרכים הבין יבשתיות איבדו מחשיבותן, ואילו המסחר האזורי באסיה התיכונה, בין הערים, הנוודים, פרס, הודו ורוסיה (Russia), הוסיף להתקיים.

המשחק הגדול והחוקרים

במאה ה־19′ שבה אסיה התיכונה לתודעה האירופית, הפעם כזירת “המשחק הגדול” בין רוסיה לבריטניה (Britain). בעקבות הצבאות, ולעתים לפניהם, הגיעו החוקרים. פיוטר סמיונוב (Pyotr Semyonov) מיפה את טיאן שאן והוכיח שאין אלה הרי געש. הוא זכה לצרף לשמו את הכינוי טיאנשנסקי, ומפותיו שימשו את הקצינים שכבשו את קוקנד (Kokand), טשקנט וסמרקנד. אלכסיי פדצ׳נקו (Alexei Fedchenko) אסף צמחים ובעלי חיים בפרגנה ובקיזיל קום (Kyzylkum) ומת צעיר. ניקולאי פרז׳ואלסקי (Nikolai Przhevalsky), קצין שחקר את מונגוליה (Mongolia), צפון טיבט (Tibet) ולופ נור, הביא לאירופה את הסוס הפרא הנקרא על שמו. הוא הביא עמו גם השקפה גזענית גלויה. בכתביו, שבהם קרא להרחיב את השליטה הרוסית אל מרכז אסיה שבשלטון סין, טען כי אלף חיילים רוסים יספיקו כדי להכניע את אסיה כולה, מאגם בייקל (Baikal) ועד ההימאליה (Himalaya).[28] פרז׳ואלסקי מת בקראקול (Karakol) שליד איסיק קול, והעיר נקראה על שמו כמעט מאה שנה. ארמין ואמברי (Ármin Vámbéry), יהודי עני מהונגריה (Hungary) שהפך למזרחן, התחפש לדרוויש. בשנת 1863 עבר עם עולי רגל דרך חיווה (Khiva), בוכרה וסמרקנד, ונאלץ לרשום את רשמיו בסתר.

במפנה המאה ה־20′ נפתח עידן החוקרים הארכאולוגים. סוון הדין איבד חלק מאנשיו בצמא בטקלה מקאן וגילה את שרידי העיר לולאן הבודהיסטית שליד לופ נור. במסעו האחרון, בשנים 1927 עד 1935, עמד בראש משלחת סינית שוודית רחבת היקף. אורל שטיין, בן למשפחה יהודית מבודפשט (Budapest) שהוטבל לנצרות בילדותו, שירת את האימפריה הבריטית. הוא חפר בנייה, בדנדן אויליק ובמיראן, ובאחרונה מצא ציורי קיר בודהיסטיים ברוח הלניסטית. בשנת 1907 הגיע לדונחואנג ושכנע את הנזיר וואנג יואנלו (Wang Yuanlu) למסור לו, תמורת סכום זעום, כ־7,000 כתבי יד שלמים וכ־6,000 קטעים מן המערה החתומה במוגאו, שהכילה כ־50,000 פריטים. ביניהם הייתה סוטרת היהלום (Diamond Sutra) משנת 868, הספר המודפס המתוארך הקדום בעולם. שנה אחריו הגיע הצרפתי פול פליו (Paul Pelliot), שקרא סינית על בוריה. בשלושה שבועות עבר על כ־15,000 כתבי יד ובחר את החשובים שבהם. בעיני רבים בסין של היום הם שודדי אוצרות; בעיני אחרים הצילו מורשת שהייתה עלולה לאבוד.

דרך המשי החדשה

מטיילים בעקבות השיירות

הדרך ההיסטורית אינה קיימת עוד. רוב מלונות הדרכים לא שרדו, ורק קרוואן סראים (“ח’אנים”) ספורים, כמו טאש רבאט ושקי, עומדים על תלם. העדות לקיומה של הדרך היא בעיקר בשרידי הערים והמצודות, במערות ובתמשיחים, בנוכחות האסלאם והבודהיזם בתוך סין ובפסיפס העמים החיים לאורכה. אלה הם אויגורים, קזחים (Kazakhs), קירגיזים (Kyrgyz), טג׳יקים (Tajiks), חווי, אוזבקים (Uzbeks) וטורקמנים (Turkmens), ומעבר לים הכספי אזרבייג’נים (Azerbaijanis), גאורגים, ארמנים, כורדים (Kurds) וטורקים.

לאחר התפרקות ברית המועצות התעורר עניין מחודש בדרך. ארגון אונסק”ו הכריז כבר בשנת 1988, על עשור של מחקר מרוכז בנתיביה, והתיירות מביאה לה כיום פריחה מחודשת. לפי המועצה העולמית לנסיעות ותיירות, תרומת התיירות לכלכלות מרכז אסיה כבר עלתה בבירור על רמתה ערב מגפת הקורונה.[29]

גם הרכבות חוזרות אל הדרך, הפעם בשירות המטיילים. רכבת התיירים ג׳יבק ז׳ולי (Jibek Joly), “דרך המשי” בקזחית, פועלת מאז נובמבר 2024. במרץ 2026 יצאה למסע שחיבר את קזחסטן (Kazakhstan), אוזבקיסטן וטג׳יקיסטן ועבר באלמטי (Almaty), בשימקנט (Shymkent), באוטרר (Otrar), בטורקסטן (Turkistan), בדושנבה (Dushanbe), בסמרקנד ובטשקנט.[30] מפעיל בריטי פרסם מסע יוקרה ברכבת מבייג׳ינג לטשקנט, המתוכנן לסתיו 2026. המסע משלב שתי רכבות פרטיות וטיסה מקשגר לאלמטי, כך שאינו רציף ברכבת לכל אורכו.[31]

נשיא קירגיזסטן חזר בקיץ 2026, על חוף איסיק קול, על הצעתו לוויזת תיירות אחת לחמש מדינות מרכז אסיה, ברוח שנגן. לפי הדיווחים, קזחסטן ואוזבקיסטן תומכות ברעיון, אך לא נקבע לו מועד. לעת עתה כל מטייל עדיין עובר את הגבולות כמו השיירות, מדינה אחר מדינה.[32]

הרכבות של המאה העשרים ואחת

שוב נפרשות דרכים במדבריות, אך הפעם אלה מסילות חדשות, קווי רכבות מטען וכבישים החולפים על פני גשרי בטון. ושוב סין, הממלכה התיכונה בלבושה החדש, נותנת את הטון. בספטמבר 2013, בנאום באוניברסיטת נזרבייב (Nazarbayev University) שבאסטנה (Astana), הכריז נשיא סין, ש’י ג׳ינפינג (Xi Jinping), על “חגורת דרך המשי הכלכלית”. מכאן צמחה יוזמת החגורה והדרך, המשתמשת בדימוי דרכי המשי לקידום מסדרונות תחבורה, תשתיות וקשרים כלכליים, ומבקשת לבסס את מעמדה של סין כמרכז הסחר העולמי. עד שנת 2022 בנו חברות סיניות למעלה מאלף פרויקטים ברחבי העולם.

הנתיב היבשתי כולל כמה מסדרונות. קו הרכבת מייווּ (Yiwu), דרומית מערבית לשנגחאי (Shanghai), למדריד (Madrid) משתרע לאורך כ־13,000 קילומטרים וחוצה שמונה מדינות. לאורכו מתחלפים שלושה רוחבי מסילה שונים, ולכן מעבירים בו שלוש פעמים את המכולות, במנופים, מרכבת לרכבת. המסע אורך כשלושה שבועות, כמחצית מן הזמן שנדרש לספינה, ופליטת הפחמן נמוכה בהרבה מזו של משאיות. מנהרת מרמריי (Marmaray), העוברת מתחת לבוספורוס (Bosphorus) מאז 2013, חיברה בין הצד האסייתי לצד האירופי של איסטנבול (Istanbul). בנובמבר 2019 חצתה אותה רכבת המשא הראשונה, ובה 42 מכולות של מוצרי אלקטרוניקה, בדרך מש’יאן לפראג (Prague).

המסדרון האמצעי עובר דרך קזחסטן, הים הכספי, קו הרכבת באקו טביליסי קארס (Kars) וטורקיה, ומאפשר לעקוף את רוסיה. היקף המטען שעובר בו גדל במהירות בשנים האחרונות, וזמן המעבר התקצר בתוך שנה בכמחצית. גם כאן חוזרת בעיה עתיקה של השיירות. לפי הדיווחים, רוב רובן של המכולות נעות מערבה, והמפעילים מחפשים סחורה אירופית שתמלא את הקרונות בדרכם חזרה מזרחה.[33]

בדצמבר 2024 הונחה אבן הפינה למסילה שתחבר בין קשגר לבין אנדיז׳ן (Andijan) שבעמק פרגנה, דרך מעבר טורוגרט ולב הרי קירגיזסטן, כמעט בתוואי השיירות הקדום. הפרויקט נדון מאז שנות התשעים ונתקע שוב ושוב בוויכוחים על מימון, תוואי ורוחב מסילה. כעת הוא מתקדם, ועבודות החפירה והבנייה מתנהלות במנהרות ובגשרים לאורך התוואי ההררי. השלמת הקו מתוכננת לסביבות שנת 2030. טג׳יקיסטן כבר מבקשת להתחבר אליו, ומשרד התחבורה שלה שרטט נתיב עתידי מסין דרך עמק פרגנה, טורקמניסטן (Turkmenistan), איראן וטורקיה אל אירופה. השרטוט נראה כאילו הועתק ממפת דרכי המשי של ימי הביניים.[34]

היקף התנועה ניכר כבר עכשיו. בדצמבר 2024 הגיעה לדואיסבורג (Duisburg) רכבת המשא המאה אלף של שירות הרכבות בין סין לאירופה. המספר הוא מניין מצטבר של הנסיעות מאז הרכבת הראשונה, שיצאה מצ׳ונגצינג (Chongqing) במרץ 2011.[35] דרך המשי הימית, מחרוזת הנמלים שבין החוף הסיני, מצר מלאקה (Malacca), סרי לנקה, מזרח אפריקה ותעלת סואץ (Suez Canal), מגיעה עד פיראוס (Piraeus), שבשליטת קוסקו הסינית, ועד נמל המפרץ בחיפה (Haifa), המופעל בידי חברה סינית.[36]

מחלוקות וצללים

היוזמה אינה נקייה ממחלוקת. מבקרים במערב מדברים על “מלכודות חוב” ועל השתלטות כלכלית, אך המחקר חלוק בשאלה אם קיימת אסטרטגיה סינית מכוונת של יצירת חוב לשם השתלטות.[37] הודו מתנגדת לנוכחות הסינית בגבולותיה, ובמרכז אסיה רואים ביוזמה גם הזדמנות וגם איום. לצד סין פועלות רוסיה, השואפת מאז ימי איוון ה-IV (Ivan Grozny) להתפשט מזרחה, וטורקיה, המטפחת חזון של קרבה בין כל העמים דוברי השפות הטורקיות.

בתוך סין עצמה, מסילות הרכבת והכבישים מקרבים מיליוני סינים בני האן אל ש’ינג׳יאנג ואל טיבט, בעידוד ממשלתי ובהטבות כלכליות. העיר אורומצ׳י (Urumqi), ששמה במונגולית פירושו כרי דשא, היא היום עיר של גורדי שחקים ופקקי תנועה. האויגורים חשים מאוימים תרבותית, לאומית וכלכלית, ממש כפי שחשו האינדיאנים מול שיירות המתיישבים במערב האמריקני (American West). הריסת מורשת העיר העתיקה של קשגר היא חלק מאותו תהליך של דחיקת התרבות האויגורית. ואולם המילה “חשים” ממעיטה במצב. מאז 2017 מתועדים מעצר המוני של אויגורים ובני מיעוטים מוסלמים אחרים ב”מחנות חינוך מחדש”, לצד פיקוח הדוק על חיי היומיום ועל הפולחן הדתי. נציבות האו״ם לזכויות האדם קבעה בשנת 2022 כי היקף המעצרים השרירותיים והמפלים, וההפרות הנלוות להם, עשוי להוות פשעים בינלאומיים, ובייחוד פשעים נגד האנושות.[38] מטייל בש’ינג׳יאנג פוגש את הדברים בעיניו, במחסומים ובמצלמות הפזורים בכל פינה. ואילו הצבעים והקולות של תנועת השיירות המודרנית, המשאיות הענקיות החוצות את קירגיזסטן וטג׳יקיסטן, הם בעיקר סיניים.

סיכום

דרכי המשי היו מערכת חיה של נתיבים, שהתרחבה ונסוגה ושינתה את מוקדיה עם עלייתן ונפילתן של אימפריות, עם שינויי האקלים ועם תנודות הביקוש. היא נולדה מצורכי מלחמה ומותרות, מסוסי פרגנה ומגנדרנות אצילי רומא. מה שהשאירה אחריה גדול בהרבה: את הבודהיזם של מזרח אסיה, את הנייר של העולם המוסלמי, את מרקו פולו ואת הדמיון האירופאי שדחף את קולומבוס אל הים. דווקא ביובש של המדבריות השתמרו התמשיחים של מערות מוגאו, בהן נמצאו המגילות של דונחואנג ותעודותיהם של סוחרים יהודים מחוטאן ומאפגניסטן.

כיום, כשהמכולות נעות על פסי פלדה ממזרח למערב, מתברר שרבים מן האילוצים הגאוגרפיים מוסיפים להשפיע. אותם מדבריות, אותם מעברים ואותם נאות מדבר מכתיבים עדיין את התוואי, ואותה שאלה עתיקה, מי שולט בדרך ומי מרוויח ממנה, חוזרת ועולה.

בשנים שבהן אני מוביל קבוצות לאורך הדרך למדתי שהיא נחשפת דווקא ברגעים הקטנים. בשער ג׳יאיו-גואן, כשהרוח היורדת מן הגובי מצליפה בפנים, מבינים בלי הסבר מה פירוש הדבר לצאת מסין. בטאש-רבאט, כשהחושך יורד על העמק הריק והאבן עוד שומרת את חום היום, קל לדמיין את הגמלים כורעים בחצר. ובשוק של טורפאן, מול מוכר צימוקים השוקל את סחורתו, קל לחוש את ההמשכיות שבין המסחר המקומי של היום לבין עולם השיירות. אני מבקש מן המטיילים שלי לזכור שאת הדרך הזאת לא בנו קיסרים בלבד. בנו אותה מלווי שיירות ונזירים, מתורגמנים וסוחרים, נשים שהקימו ופירקו אוהלים בערבות, ואינספור אנשים שהעבירו מיד ליד חבילה, סיפור או מילה. המפגש הזה עם הזר, שבזכותו נוצרה הדרך, ממשיך בכל פעם שקבוצה יוצאת אליה מחדש.

לקריאה נוספת

Valerie Hansen, The Silk Road: A New History, Oxford University Press, New York 2012.

Susan Whitfield, Life along the Silk Road, 2nd ed., University of California Press, Oakland 2015.

Étienne de la Vaissière, Sogdian Traders: A History, translated by James Ward, Brill, Leiden 2005.

Jonathan M. Bloom, Paper Before Print: The History and Impact of Paper in the Islamic World, Yale University Press, New Haven 2001.

Michal Biran, Jonathan Brack and Francesca Fiaschetti (eds.), Along the Silk Roads in Mongol Eurasia: Generals, Merchants, and Intellectuals, University of California Press, Oakland 2020.

[1] Daniel C. Waugh, Richthofen’s Silk Roads: Toward the Archaeology of a Concept, The Silk Road, vol. 5, no. 1 (2007). ראו גם: Vadime Elisseeff, Approaches Old and New to the Silk Roads, בתוך: The Silk Roads: Highways of Culture and Commerce, UNESCO, Paris 1998, עמ׳ 1 עד 2; יונתן גלובמן, מבוא לדרך המשי, חומר רקע למטיילי שביל הדרקון.

[2] ג׳ארד דיימונד, רובים, חיידקים ופלדה, תרגמה עתליה זילבר, עם עובד, תל אביב 2002, עמ׳ 138 עד 149.

[3] UNESCO World Heritage Centre, Silk Roads: the Routes Network of Chang’an-Tianshan Corridor (2014); Silk Roads: Zarafshan-Karakum Corridor (2023). תיאורי האתרים ברשימת המורשת העולמית מדגישים את מערכות המים ואת התלות ההדדית בין נוודים ליושבי קבע.

[4] Valerie Hansen, The Silk Road: A New History, Oxford University Press, New York 2012, ובמיוחד הפרקים על טורפאן ועל דונחואנג.

[5] קרוואן-סראי (Caravansary) הוא חאן עתיק או פונדק דרכים מבוצר ששירת שיירות סוחרים (קרוואנים) בדרכי המסחר הישנות ברחבי אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

[6] על הוויכוח בדבר מקור הקארז בטורפאן ראו את תיק המועמדות שהגישה סין לרשימת המורשת העולמית: UNESCO World Heritage Centre, Tentative Lists, Karez Wells (2008).

[7] Yuxuan Gong et al., Biomolecular Evidence of Silk from 8,500 Years Ago, PLOS ONE 11, no. 12 (2016).

[8] Valerie Hansen, The Silk Road: A New History, Oxford University Press, New York 2012, הפרק על טורפאן; Susan Whitfield, Life along the Silk Road, 2nd ed., University of California Press, Oakland 2015.

[9] ארבעת המחוזות הצבאיים של שושלת האן במסדרון חאש’י היו ווּוויי, ג׳אנגיה, ג׳יוצ׳ואן ודונחואנג. לאנדזואו וג׳יאיוגואן, שנזכרות לעתים ברשימה זו, מילאו תפקיד חשוב בתקופות מאוחרות יותר.

[10] על השבויים במרגיאנה ראו: פליניוס הזקן, תולדות הטבע ו, 47. בכפר ליצ׳יאן שבמחוז גאנסו יש תושבים בהירי עיניים, ומסורת מקומית רואה בהם צאצאי לגיונרים רומאים. יש חוקרים שקשרו את שם המקום לשם ליג׳יאן, שבו כינו הסינים ארץ רחוקה במערב. הבדיקות הגנטיות שנערכו שם לא אימתו את ההשערה, והיא נותרה בגדר מיתוס מקומי.

[11] על איסור הסנאט ראו: טקיטוס, אנאלים ב, 33. על זרימת הכסף מזרחה ראו: פליניוס הזקן, תולדות הטבע יב, 84.

[12] הרומאים כינו את העם שסיפק את המשי בשם Seres ואת המשי עצמו sericum, ומכאן השיראים שבלשון חכמים.

[13] D. S. Margoliouth, An Early Judaeo-Persian Document from Khotan, Journal of the Royal Asiatic Society, 1903; M. Aurel Stein, Ancient Khotan, Clarendon Press, Oxford 1907. דף הסליחות מדונחואנג שמור כיום בספרייה הלאומית של צרפת, באוסף פליו. עדותו של אבו זייד אל סיראפי מובאת בחיבורו על מסעות הסוחרים לסין ולהודו, מראשית המאה העשירית.

[14] Étienne de la Vaissière, Sogdian Traders: A History, translated by James Ward, Brill, Leiden 2005.

[15] Faxian, A Record of Buddhistic Kingdoms, translated by James Legge, Clarendon Press, Oxford 1886.

[16] שנת 629 מקובלת ברוב התיאורים; מסורת תיארוך אחרת, שאומצה בידי חוקרים אחדים, מקדימה את היציאה ל־627. ראו: Sally Hovey Wriggins, Xuanzang: A Buddhist Pilgrim on the Silk Road, Westview Press, Boulder 1996.

[17] ראו באתר זה: מסע בעקבות הבודהא

[18] יש מקורות המתארים את הקרב כמסתיים ללא הכרעה, אך הדעה המקובלת היא שהעבאסים ובני בריתם הקרלוקים גברו בו. השפעתו על מאזן הכוחות באסיה התיכונה הייתה מוגבלת יותר משמקובל לחשוב, ואילו הסיפור על מעבר סוד הנייר דרך שבויי טלאס מבוסס על מסורת מאוחרת. על תולדות הנייר בעולם האסלאם ועל ההסתייגות מסיפור טלאס ראו: Jonathan M. Bloom, Paper Before Print: The History and Impact of Paper in the Islamic World, Yale University Press, New Haven 2001.

[19] אבן ח׳ורדאדבה, כתאב אל מסאלכ ואל ממאלכ, ספר הדרכים והממלכות, נכתב סביב שנת 870.

[20] הגניזה האפגנית נמצאה ככל הנראה במערה בצפון אפגניסטן (יש המציינים את מחוז סמנגאן). היא כוללת מסמכים מן המאה ה־11′ עד המאה ה־13′, ובהם ארכיון של משפחת סוחרים יהודית מן המאה ה־11′, דף משנה ושטר חוב בפרסית יהודית. עשרים ותשעה דפים ממנה נרכשו על ידי הספרייה הלאומית בסוף 2012 והוצגו בינואר 2013, ובשנים שלאחר מכן נרכשו חלקים נוספים. ראו את תיאור האוסף באתר הספרייה הלאומית, nli.org.il.

[21] UNESCO World Heritage Centre, Silk Roads: Zarafshan-Karakum Corridor, נרשם ברשימת המורשת העולמית בשנת 2023.

[22] Michal Biran, Jonathan Brack and Francesca Fiaschetti (eds.), Along the Silk Roads in Mongol Eurasia: Generals, Merchants, and Intellectuals, University of California Press, Oakland 2020.

[23] Francesco Balducci Pegolotti, La Pratica della Mercatura, נכתב סביב שנת 1340.

[24] Jack Weatherford, The Secret History of the Mongol Queens, Crown, New York 2010. התיאורים בפסקה מבוססים על דוחותיהם של ג׳ובאני דה פיאן דל קרפיני ושל וילם מרוברוק ועל ספר מסעותיו של אבן בטוטה.

[25] Maria A. Spyrou et al., The Source of the Black Death in Fourteenth-Century Central Eurasia, Nature 606 (2022), pp. 718-724.

[26] Ruy González de Clavijo, Embassy to Tamerlane 1403 to 1406, translated by Guy Le Strange, Routledge, London 1928.

[27] דניאל בורסטין, הגילויים החשובים של העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימינו, הוצאת כתר, ירושלים 1983, עמ׳ 109 עד 111. בורסטין מציג את התפיסה המסורתית בדבר “החסימה הטורקית”. לביקורת עליה ראו כבר:

588. H. Lybyer, The Ottoman Turks and the Routes of Oriental Trade, English Historical Review 30 (1915),., pp. 577-588.

[28] Donald Rayfield, The Dream of Lhasa: The Life of Nikolay Przhevalsky, Explorer of Central Asia, Paul Elek, London 1976. הדברים נכתבו בהקשר של הקריאה להתפשטות רוסית אל מרכז אסיה ואל המערב הסיני.

[29] World Travel & Tourism Council (WTTC), Economic Impact Research, 2026. בנתוני הארגון “מרכז אסיה” כוללת ארבע מדינות, ללא טורקמניסטן. לפי הארגון, תרומת התיירות לתוצר של מדינות האזור גדלה מכ־15.8 מיליארד דולר בשנת 2019 לכ־20.1 מיליארד דולר בשנת 2025. הנתונים נבדקו בספטמבר 2026.

[30] הודעת ממשלת קזחסטן, gov.kz, המסכמת את המסע, מרץ 2026. נבדק בספטמבר 2026.

[31] Kun.uz, British Operator Launches $50,700 Luxury Silk Road Train from Beijing to Tashkent, 2026; Bangladesh Monitor, Grand Silk Road Luxury Train to Link China and Central Asia in 2026, 16 בפברואר 2026. לפי אתר המפעיל, goldeneagleluxurytrains.com, המסע מתוכנן לימים 21 בספטמבר עד 12 באוקטובר 2026, נמשך 22 ימים ועובר בחמש מדינות. לוח הנסיעות המפורסם אינו מעיד כשלעצמו שהמסע אכן יצא לפועל. נבדק בספטמבר 2026.

[32] Asia Plus, Without Visas and Unnecessary Borders: Can Central Asia Create Its Own Schengen Equivalent?, 16 בספטמבר 2026; VisasNews, Kyrgyzstan Revives Central Asia Single Visa Plan, 5 באוגוסט 2026; Zamin.uz, 3 באוגוסט 2026. הנתונים נכונים לספטמבר 2026.

[33] Ports Europe, Reference: Trans-Caspian International Transport Route, 15 ביוני 2026; The Times of Central Asia, Middle Corridor Freight Grows, but Eastbound Cargo Lags, ספטמבר 2026. המדד הוא היקף המטען הכולל, בטונות, שעבר בנתיב: כ־1.5 מיליון טון בשנת 2022 וכ־4.5 מיליון טון בשנת 2024. זמן המעבר, שהגיע בשנת 2022 עד 53 ימים, ירד באביב 2023 ל־19 עד 23 ימים. לפי הדיווח האחרון, כארבע חמישיות מן המכולות בנתיב נעות מערבה. הנתונים נבדקו בספטמבר 2026.

[34] The Diplomat, Progress on the China-Kyrgyzstan-Uzbekistan Railway, Some Challenges Remain, 18 ביולי 2026; Asia Plus, Construction of the China-Kyrgyzstan-Uzbekistan Railway Is Gaining Momentum, 17 בספטמבר 2026. הנתונים על התקדמות העבודות מבוססים על דיווחי סוכנות הידיעות הקירגיזית קבאר. על מועד ההשלמה המתוכנן ראו גם: Kun.uz, Kyrgyz President Eyes 2030 Launch for China-Kyrgyzstan-Uzbekistan Railway, מרץ 2026. פרטי הפרויקט, נכון לסוף אוגוסט 2026: אורך הקו כ־523 קילומטרים, מהם כ־305 בקירגיזסטן; עלות הפרויקט כולו מוערכת בכ־4.7 מיליארד דולר, ומחציתה הלוואה סינית לשלושים וחמש שנה. החפירה החלה ב־26 מתוך 29 המנהרות בקטע הקירגיזי, מנהרה אחת באורך כ־200 מטרים נפרצה לכל אורכה, והעבודה נמשכה ב־40 מתוך 50 הגשרים.

[35] The State Council of the PRC, China-Europe Freight Train Services Faster, Greener, 3 בינואר 2025. הרכבת הגיעה לדואיסבורג ב־3 בדצמבר 2024; המספר הוא מניין מצטבר של נסיעות השירות בשני הכיוונים.

[36] על היבטיה העכשוויים של הדרך ראו גם: רנן הורקני, החיים החדשים של דרך המשי, ynet, 7 במרץ 2016.

[37] Deborah Brautigam, A Critical Look at Chinese “Debt-Trap Diplomacy”: The Rise of a Meme, Area Development and Policy, no. 1 (2020), pp. 1-14.

[38] Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights, OHCHR Assessment of Human Rights Concerns in the Xinjiang Uyghur Autonomous Region, People’s Republic of China, 31 ‘-9-2022.