גילי חסקיןטיול בגאורגיה : פרקי מבוא
הרפובליקה של גאורגיה, המוכרת בישראל גם בשמה הרוסי "גרוזיה", נודעה בעבר גם בשם "גורג'יה" (השם המקומי בגאורגית הוא: საქართველო, בתעתיק עברי: סַכָּרְתְבֵלוֹ Sakartvelo). מבחינה אדמיניסטרטיבית כלולים בה גם הרפובליקה האוטונומית של אֲבחזִיָה, הרפובליקה האוטונומית של אַגַ'רִיָה והמחוז האוטונומי של דרום אוסֶטיה. מביניהם, רק אג'ריה נשאר בגאורגיה.
ראו גם, באתר זה: הנחיות לטיול בארצות הקווקז הקטן , מסע בארצה של המלכה תמר ; בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן
סטלין – איש הברזל מגרוזיה; יהודי גאורגיה ; גאורגיה בעת העתיקה ; גאורגיה בימי הביניים ; גאורגיה בעידן הרוסי סובייטי ; קורותיה של גאורגיה העצמאית ;
זו ארץ של ניגודים, ישן מול חדש, שפע מול מחסור, נדיבות מול עליבות על רקע המלחמות והדרמות הפוליטיות שמשחקות באזור הקווקז משחר הימים ועד ימינו.
גאורגיה, המתוארת לפרקים כחלק מאירופה, ולעתים כחלק ממרכז אסיה או מהמזרח התיכון, היתה מאז ומתמיד צומת דרכים תרבותית וגיאוגרפית. זוהי ארץ עשירה ומורכבת, בעלת תרבות מרתקת, תולדה של אזור הדחוק בין שלוש אימפריות לשעבר: רוסיה, פרס ותורכיה. סיפוח רוסיה על ידי הצבא האדום ב-1921 גרם לרבים לראות אותה כחלק אינטגראלי מרוסיה אך האמת היא שתולדותיה מושפעות מהמזרח התיכון, וספגה השפעות חיתיות, אשוריות, סקיתיות, קימריות, יווניות, רומאיות, ביזנטיות, ערביות פרסיות, תורכיות, מונגוליות ולימים גם רוסיות
למרות הכול, גאורגיה שמרה על תרבותה, מסורתה, דתה, שפתה ומנהגיה וגם על הסובלנות הדתית: בטיביליסי ניתן למצוא בית כנסת, מסגד, בזיליקה גאורגית, כנסיה ארמנית ומקדש זורואסטרי במרחק 15 דק' הליכה אחד מהשני.
ההיסטוריה שלה אוצרת סיפורים על עליית ונפילת אימפריות, של פלישות, של התכתשויות, מלחמות ומעשי טבח. אך זוהי גם אומה של הישרדות, של טבע נהדר, יופי תרבותי וגסטרונומי. לאחר שהיתה כבולה אל הדוב הרוסי במשך למעלה משבעים שנה משמעותיות, ולאחר אי השקט הפנימי והקונפליקט עם מי שהית הפעם אמא רוסיה, גאורגיה מושיטה את זרועותיה אל העולם והעולם מגיב.
מזג האוויר והנופים שבה הם מיזוג בין מזרח למערב. ההיסטוריה שלה היא רשימה ארוכה של אימפריות שעלו ונפלו, של פלישות, של מאבקים, של מעשי טבח ושל מלחמות. אך זוהי גם מדינה ששרדה, מדינה ובה יופי טבעי, תרבותי וקולינארי עוצר נשימה.
גאורגיה, שלפני שנעי עשורים התנערה מהחיבוק הסובייטי החונק, פותחת את זרועותיה בפניה העולם, וכשהתסיסה האזרחית במדינה שוככת, מתחיל העולם גם לגלות אותה. למרות שרמת החיים בה משתפרת, היא עדיין לא עומדת באמות המידה המקובלות במערב ולא מתקרבת לזו שמבקש הממשל להשיג. שירותי התיירות מחוץ לבירה, טביליסי, אינם מפותחים, ורבים מהסחורות והשירותים שנראים מובנים מאליהם במדינות אחרות עדיין אינם קיימים כאן. למרות כל זאת, ולמרות שאיזור אחד בצפון המדינה נמצא מחוץ לתחום בשל שליטתם של כוחות בדלניים, עקב פעילות טרור ובשל המוקשים החבויים בשטח, מציגה גאורגיה פנים נעימות וגאות בפני העולם. תרבותה עתיקה וכוללת מגוון של השפעות, תושביה מפגינים שילוב בין המסורתי למודרני!
תעודת זהות
מיקום: החלק המערבי של טראנסקווקזיה.
שטח: 69,700 קמ"ר (מקום 122 בעולם).
גבולות: רוסיה, אוסטיה, ארמניה, אזרבייג'אן
אוכלוסייה: 4,661,473 (מקום 115 בעולם)
שיעור גידול אוכלוסין 0.35%- (האוכלוסייה מצטמצמת)
צפיפות אוכלוסין: 66 נפשות לקמ"ר.
תוחלת חיים: 73 שנה (71 בעולם). יש מיתוסים על אנשים שחיים בגאורגיה עד גילאים מופלגים של 140-150 שנה אך מחקרים רפואיים מפריכים את המיתוס וטוענים שרישומי לידה מוכיחים שמדובר באנשים בני 70 שנה שנראים בני 140 בגלל תנאי חיים קשים.
ידיעת קרוא וכתוב: 99%.
בירה: טביליסי (טיפליס) – 1.3 מיליון תושבים.
חלוקה אתנית: 70% גאורגים, 8% ארמנים, 6% רוסים, 6% אזרים.
שפות: גאורגית (71%), רוסית (9%) ארמנית (7%) אבחזית (6%) שפה
מטבע: לארי. בין 1924-1993 המטבע שהיה בשימוש הוא הרובל, כפי שהיה בשימוש בכל מדינות בריה"מ. לאחר נפילת בריה"מ היה בשימוש הקופון כמטבע זמני עד ללארי שהחליף אותו עד היום
דת: 60% גאורגים אורתודוכסים, 10% רוסים אורתודוכסים, 11% מוסלמים אורתודוכסים, 8% ארמנים אפוסטלים (קתולים). על הנצרות הגאורגית, ראה להלן.
ממשל: רפובליקה נשיאותית.
מבנה:
זוהי ארץ הררית. מגוונת מאד ביחס לשטחה. גאורגיה כוללת אזורים טבעיים מגוונים: ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואזור סובטרופי לח במערב. המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול ואת המורדות הצפוניים של הקווקז הקטן. בצפון – רכס הקווקז הגדול הנמתח מהים השחור ועד לגבולה הצפון-מזרחי של גאורגיה עם דָגֶסְטַאן ואזרבייג'אן. שיאיו אֶלְבְרוס (5,633 מ') נמצא ברוסיה, סמוך לגבול גאורגיה. ההרים הגבוהים בגאורגיה גופא הם שָחָרַה (5068) וקאזבֶק (5043 מ'). הקווקז מסמן את הגבול בין אסיה לאירופה.
מדרום לקווקז משתרע אזור נמוך, הנמתח מהאזור הסובטרופי של שפלת הים השחור לבין הערבות היבשות של אזרבייג'אן; רובן מתחת לפני הים. מדרום מתרומם רכס הגבעות של דרום גאורגיה, ארמניה ונגורנו-קרבח, הידוע בתור "הקווקז הקטן" וממשיך לרמת ארמניה. זהו אזור מרעה, יערות מחטניים, כשבדרום ובמערב הופך האזור לחום, מדברי למחצה של מזרח תורכיה וצפון-מערב איראן. רכס נוסף הוא ליחי (Likhi) – רכס סוראם – הנמתח מצפון לדרום, במרכז המדינה ומחלק את גאורגיה לשני חלקים: שפלת קלְכִידָה על חוף הים במערב, ומחציתו המערבית של אגן נהר קורה במזרח. האזור המערבי – אגן נהרות ריאוני ואנגורי נשפכים אל הים השחור. חלק מן האזור מכוסה עדיין ביצות, שבעבר היו קני קדחת. זהו אזור החקלאות הסובטרופית – גידולי גפן, תה, עצי הדר ועצי פרי אחרים. טבק, במבוק, אקליפטוס. האזור המזרחי ההררי, אגן הניקוז של נהר מטקוָוארי (Mtkvari), בעיקר אזור קָחֶטִי (Kakheti) הוא אזור גידול הענבים ותעשיית היין. נהר מטקוָוארי, סיירוס ((Cyrus של העת העתיקה), הקורָה Kura)) כפי שהוא נקרא באזרבייג'אן, הוא הנהר הגדול באזור. נובע בתורכיה וזורם אל הים הכספי, כ-150 ק"מ דרומית לבאקו (Baku). היובל החשוב ביותר שלו הוא הארס (Araxe) הוא מתחיל באזור ארזרום (Erzerum) שבתורכיה וזורם מזרחה בין פסגות האררט והארגטס (Aragats), הגבוה בהרי ארמניה. משם, מרבית אורכו בין אירן בדרום לבין המובלעת האזרית נחצ'יואן (Naxivan), ארמניה ואזרבייג'אן בצפון.
בגאורגיה למעלה מ-850 אגמים. הגדול שבהם הוא אגם פָארָאוָאני, ששטחו 37.5 קמ"ר. בדרום – רמת ג'וואחטוי (Javakheti) המתרוממת לאורך הגבול עם תורכיה.
המחצבים העיקריים הם מאנגאן, בקרבת צ'יאטורה, שמרבציו הם מן העשירים בעולם. פחם באמרטיה (בקרבת טקיבולי וטקורצ'לי); נפט בערבת-שיראק בכאחטיה. מקורות האנרגיה הם הנהרות מעירי הזרם המשמשים יסוד להקמת תחנות הידרו אלקטריות רבות. אזור זה, בעיקר קָחֶטִי הוא אזור גידול הענבים ותעשיית היין. המזון העיקרי ברמת ג'וואחטוי, לאדם ולבהמה, הוא התירס. העמקים בדרום הם אזורי חיטה וכרמים.
ענפי תעשיה: תעשיה כבדה כפלדה, משאיות וכדומה, טקסטיל, נעלים, מוצרי עץ ויין.
אקלים
האקלים בגאורגיה שונה מהותית בין הצפון והדרום ועוד יותר בין המזרח למערב. הצפון גבוה יותר וקר יותר. המזרח מופרד מהמערב שנושבות בו רוחות חמות המגיעות מהים השחור על ידי רכס ליקחי (Likhi). דבר הגורם לאקלים יבשתי יבש. חם בקיץ וקר מאד בחורף. במשך 6 חודשים הפסגות מכוסות שלג. אקלימו של האזור המערבי – קולכיס – חמים ולח. בקיץ חם ולח מאד. הטמפרטורה השנתית הממוצעת °14. כמות המשקעים השנתית מ-1500 עד 2600 מ"מ. הכמות הגדולה ביותר בברה"מ לשעבר. האזור המזרחי ההררי, איבריה, ובעיקר אגן הניקוז של נהר מטקוָוארי (Mtkvari), הוא בעל אקלים יבשתי: עם טמפרטורות קיצוניות בחורף ובקיץ.
חי וצומח
למרות שגאורגיה היא קטנה יחסית, יש בה מינים רבים של צמחים, שהתרכזו בה, בשל המפגש בין אזורי אקלים שונים, טופוגרפיה מגוונת של הרים גבוהים ומישורים וכן מסלע מגוון של גרניטים, גיר וסלעים וולקניים. מדובר באלפים רבים של מיני פרחי בר. הצמחייה שונה בין המזרח היבש יחסית, למערב הנהנה מגשמים עזים המגיעים מהים השחור.
גם עולם החי עשיר מאותן סיבות. בגאורגיה חיים מאה מיני יונקים, 330 מינים של עופות וכן מינים רבים של זוחלים ודגים. יש בעולם החי של גאורגיה אלמנטים של חי פלאו-ארקטי (אירו-אסייתי) ואוריינטלי. בגאורגיה חיים שני מינים של שור בר דאגאסטני וקווקזי. סנאים, עטלפים, חפרפרות, ומכרסמים אחרים וכן גיריות, סמורים, חתולי בר, דובי גריזלי, חזירי בר, זאבים, שועלים ותנים. בין הציפורים נמנים שלדגים, יונים, עופות מים, שלווים, חוחיות, סנוניות, נקרים, עורב, שחף, אווז, ברווז, זנבתן ועוד. התאו והנמר הקווקזי החלו נכחדים בראשית המאה ה-20 וגם אוכלוסיות של צבועים, עיזי בר וצבאים ממין מסוים בסכנת הכחדה. מכל מקום, בשנים האחרונות החלו הגאורגים לנקוט צעדים לשימור אותם בעלי חיים הנמצאים בסכנת הכחדה.
העם
בין האנשים הנחמדים ביותר על פני כדור הארץ עם מסורת חזקה של אבירות וקודים של כבוד אישי. חברות היא הערך העליון והיא באה לידי ביטוי ב'עוטה עור הנמר' שם נמדד ערכו של אדם לא לפי ממונו אלא לפי מספר חבריו. הגאורגים גאים, מלאי תשוקה, אינדווידואליסטים ועדין קשורים אחד לשני מתוך תחושת השתייכות למשפחה אחת גדולה.
הגם שמדובר בחברה פטריארכלית, עם ערכים שוביניסטיים-זכריים, נשים מוערכות מאד ופסלה של אמא גאורגיה (קארטליס דדה) עומד ומשקיף מעל העיר, מסמל את המהות הגאורגית: בשמאלה היא אוחזת אגן יין שעימו היא מברכת את חבריה ובימינה אוחזת חרב שאיתה היא מאיימת על אויביה.
היסטוריה
אין הרבה מידע על תולדות גאורגיה בעת העתיקה. במוזיאון של טביליסי מוצגים ממצאים חשובים, החל מתקופת האבן (נאוליתית), דרך תקופת הנחושת (כלקוליתית) ותקופת הברזל. כנראה שזה המקום הקדום בעולם בו החלו לייצר מתכות. בעקבות יצירת האימפריה המקדונית-הלניסטית והתפרקותה, קמה אופליסציחה (ליד גורי המודרנית), אולי על ידי על ידי מתיישבים מאסיה הקטנה. בחציבה ניכרת השפעה ברורה של העולם הקלאסי.
במאה הראשונה לפנה"ס השתלט פומפיוס הרומאי על שטחים הקווקז והאזור הפך לאזור גבול ומריבה בין מזרח למערב: פרתים מול רומאים ובהמשך סאסאנים מול ביזנטים. בעקבות הגעת נינו הקדושה מקפדוקיה, הפך המלך מריאן ממצחתה את גאורגיה לנוצרית בשנת 337 ומאז הנצרות היא חלק בלתי נפרד מזהותה של המדינה.
עד עתה קשה לדבר על ישות גאורגית אחת, אלא בעצם על שתי מדינות: איבריה שבמזרח וקולכיס שבמערב.
במאה ה-5, הצליח המלך ואכטאנג גורגאסלי, בן דמותו הגאורגי של המלך ארתור, לאחד את איבריה וקולכיס וזוהי למעשה ראשיתה של המדינה הגאורגית. כמו כן, העביר את חצר המלוכה לבירה החדשה שייסד בטיבליסי ומנהיג את הכתב המיוחד לארץ זו. הפרסים בהנהגת כוסרו הראשון, החריבו את הממלכה הצעירה ב-533 והשלטון עבר לידיהם של אריסתאווים, היינו, דוכסים פיאודליים מקומיים. במאה ה-7, השתלטו הערבים המוסלמים על הקווקז וייסדו בטיבליסי אמירות קטנה, שהתקיימה עד סוף המאה העשירית.
אשוט הגדול (780-826) משושלת בגרטיוני (שמוצאה ארמני), קבל את התואר "קוראפאלאט" (שומר הארמון) מידי הקיסר הביזאנטי ונסיך אחר מהשושלת – באגרט השלישי (975-1014) איחד שוב את נסיכויות המזרח והמערב לממלכה אחת בשם סכארתוואלו, שמה של המדינה בפי תושביה, עד ימינו אלה.
בראשית המאה ה-11, הגיעו הסלג'וקים התורכים והשתלטו על אסיה התיכונה ועל מרבית האימפריה העבאסית. הם הביסו את הערבים ואת הביזנטים ולמעשה החלו בתהליך התורכיזציה של אנטוליה.
המלך דוד הבנאי (1089-1125), מי שהניח את אבן הפינה ל"תור הזהב" הגאורגי, השכיל לאחד את נסיכי הארץ, לשכור שכירי חרב קיפצ'אקים ולגבש כוח צבאי שהצליח להתעמת עם הסלג'וקים ואף לכרות עמם בריתות הגנה זמניות. הוא הצליח בשנת 1122 לקחת את השלטון בטביליסי מידי משפחת ג'אפרידזה המוסלמית ובראייתו האסטרטגית השכיל לנצל את חולשת האסלאם בשל הגעת הצלבנים למזרח הים התיכון.
המלך דויד, בנו ג'ורג' ובעיקר הנכדה תמרה (1184-1213), העניקו לגאורגיה צביון דתי ברור, תהליך שנמשך מאז ובכול פעם שהיה אפשר, עד זמננו. המשפחה המלכותית הקימה עשרות כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ (קתדרלת אלאוורדי בקאחטי, סויטיצחובלי במצחטה, מנזר גלאטי ליד קוטאיסי). לתנופת הבנייה הגדולה תרמו גם הפליטים הארמנים שמצאו מחסה בממלכה הנוצרית היחידה ששרדה במרחב. בתקופת השיא הזו כתב שותא רוסטאוולי, שהיה שר האוצר ואולי גם המאהב המלכותי של המלכה תמר. בסופה של התקופה הגדולה משתרעת הממלכה הגאורגית מאזורי המזרח של הים שחור עד לקו אֱרְזֶרוּם (שנמצאים היום במזרח טורקיה) ועד לים הכספי ודרומה לתוך ארמניה של ימינו.
הכיבוש המונגולי, לא השפיע קשות על גאורגיה, כפי שהשפיע על שכנותיה. אם כי עמקים עשירים כקאחטי וכארתלי, עורו לשליטתם של החאנים המונגולים של פרס. חבל אימרתי שבירתו קוטאיסי (במערב) נישאר עצמאי תחת ענף נפרד של משפחת בגראטאיוני. עם שקיעתם של המונגולים בראשית המאה ה-14 עלה לשלטון המלך גאורגי "לאשה", היינו, "המבריק" (1314-1346), שיקם את המערכת החוקתית וחיזק את המערכת הפיאודלית, כדי לעודד את נאמנות הנסיכים לשלטון המרכזי. הממלכה הגאורגית שרדה עד הגעת גיסותיו של טימור לאנג. הטימורידים מסמרקנד ריסקו את הממלכה הגאורגית והפכו אותה למערך של נסיכויות פיאודליות. מכה נוספת ניחתת על הגאורגים עם כיבושה של קונסטנטינופול הביזנטית ב-1453 ונפילתה של קיסרות טרבזון השכנה, שמונה שנים אחר כך. מאז מתחילה להתבסס החוויה הגאורגית הקולקטיבית, של מיעוט נוצרי בלב הים המוסלמי.
מעתה ואילך היתה גאורגיה נחלקת למחוזות השפעה עות'מני במערב ופרסי במזרח. החיים במדינה קטנה, לכודה בצבת של שתי מעצמות מוסלמיות, גרמו לגאורגים לא מעטים להתאסלם. כך למשל האג'רים, החיים בדרום מזרח המדינה ובעיניהם של נוצרים רבים, הם אינם נחשבים עוד לגאורגים. "ימי הביניים" הללו לא היו רק חשוכים כלל ועיקר. בתקופת הזאת התרחשו כמה אירועים חשובים. כך למשל, ואכטאנג השישי, שהיה עוצר כארתלי בשנים 1703-1711 ואחר כך מלך עד 1723, מינה קבוצת מלומדים לכתיבת ועריכת דברי ימיה של הארץ, חוקק חוקים והקים את בית הדפוס הראשון בטיביליסי. הוא תמך בפטר הראשון במסע המלחמה נגד השאח הפרסי ועם התבוסה נאלץ למצוא מקלט בסנט פטרסבורג. בעקבות הלחץ הפרסי פנתה גאורגיה לעזרת השכנה הנוצרית מצפון, והמלך הרקלה השני כרת ברית ידידות עם קתרינה הגדולה, בשנת 1783. אולם ביום פקודה לא עמדה הברית במבחן: בשנת 1795 בזז הסריס הפרסי אגא מוחמד חאן חאג'אר את טביליסי.
ב-1801 סופחה גאורגיה לרוסיה, בה שלט הצאר אלכסנדר. הגאורגים השתלבו לחלוטין במערך האימפריאלי הצארי. מחד, בית המלוכה הגאורגי ירד מגדולתו; מאידך, רוסיה הצארית הצליחה להשקיט את הארץ ולשמר עליה כישות מאוחדת.
בניסיונם לבצע "רוסיפיקציה" של גאורגיה, ניסו הרוסים לפגוע בסמל הגאורגי המהותי ביותר, היינו, הכנסיה. הם טייחו בלבן את מרבית תמשיחי הקיר בכנסיות, דבר שהוביל לתסיסה עממית רחבה ולהופעתה של תנועה לאומית. כמו כן, הם ניסו הרוסים לבטל את לימוד השפה הגאורגית בבתי הספר. דבר שהוליד התנגדות לאומית, בהשפעת אביב העמים האירופאי ובהנהגת בהנהגת הנסיך והסופר אליה צ'אווצ'אוודזה.
הרוסים ניסו להיטיב עם האיכרים ולבטל את מוסד האריסות ב-1863, אולם צעד זה גרם דווקא להתרחבות ממדי העוני, מכיוון שהאיכרים נותרו כשברשותם חלקות קטנות מכדי לפרנסם. ככל שהתפתחו הטכנולוגיה והכלכלה, כך גברה גם תחושת הלאומיות. באותה תקופה קמו התנועות הלאומניות של גרוזיה, 'הקבוצה הראשונה', 'הקבוצה השנייה' ו'הקבוצה השלישית', כל אחת יותר קיצונית מקודמתה. ב'קבוצה השנייה' היה חבר בשם יוסף דג'וגאשווילי, ששינה את שמו לימים ל'איש הפלדה' וברוסית "סטלין".
הקווקז הכריז על עצמו פדרציה עצמאית מהשלטון המרכזי במוסקבה בשנת 1918, אבל עד מהרה התפצל לשלוש רפובליקות נפרדות: גרוזיה, ארמניה ואזרבייג'אן. גרוזיה נפלה לידי הצבא האדום בשנת 1920, לאחר שנכבשה לזמן קצר על-ידי הבריטים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ואז אוחדה שוב עם שכנותיה ונקראה 'הרפובליקה הסוציאליסטית סובייטית המאוחדת של הקווקז' (TSFSR), אחת החברות הראשונות בברית המועצות. מאז 1936, היתה "גרוזיה" רפובליקה עצמאית.
במלחמת העולם השנייה היו הגרמנים קרובים מאד. הם כבשו את גרוזני שבצ'צ'ניה והניפו את דגלם על האלברוס, הגבוה בהרי הקווקז ובאירופה, אך לא חדרו לגאורגיה. תחת שלטונו של סטלין שוב שטף גל של לאומנות את גרוזיה, וכתוצאה מכך נשלחו למעלה מ-100,000 מתושבי המדינה לסיביר.
לאחר שהחלודה איכלה לבסוף את מסך הברזל, הפכה גרוזיה למדינה הראשונה מבין הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר, שערכה בחירות רב מפלגתיות, ב-11.11.90. כמה מפלגות יצרו קואליציה שכונתה "השולחן העגול של גאורגיה חופשית". לנשיא המדינה מונה זוויאד גמסחורדיה, בנו של אחד הסופרים החשובים של המדינה. רבים האמינו שלגרוזיה, הדינאמית מבחינה כלכלית, יש הסיכוי הטוב ביותר להצליח כבר בטווח הקרוב. אולם המדינה הצעירה התקשתה להתמודד עם החבלים המתמרדים, אבחזיה ודרום אוסטיה. גאורגיה הפסידה במלחמתה נגד אבחזיה הפורשת, שנעשרה ברוסיה ורבע מיליון פליטים זרמו לטביליסי. כתוצאה מהתמוטטות המבנים השלטוניים, הפכו האנרכיה ושלטון המאפיה לדרך החיים בגרוזיה למשך תקופת מה.
כמו כן, האשימה האופוזיציה הקולנית את גמסחורדיה בשיטות דיקטטוריות. הלשונות הרעים מלחשים כי מאחורי הקלעים עמד אדוארד שוורדנדזה, מי שקודם התפרסם כשר החוץ של גורבאצ'וב, מחולל הפרסטרויקה והגלאסנוסט.
שוורדנדזה, שנהנה ממוניטין עולמי ושמינויו הכשיר את הדרך בה סולק גמסחורדיה, שלט כמעט שלטון יחיד ודומה היה שהוא מצעיד את המדינה לחוף מבטחים. אולם הקצב היה איטי מדי. הגאורגים התבוננו בתסכול בתעשייה הגוועת, במערכת הדרכים המוזנחת ובשכנותיהן הקווקזיות – ארמניה ואזרבייג'אן – שעלו עליהן עשרות מונים בתוצר הלאומי וברמת הפיתוח. לאחר ששוורדנדזה נבחר מחדש ב-2003, הצטברו עדויות מפלילות על זיופים בספירת הקולות. מפגינים חדרו לבניין הפרלמנט, כשהם קוראים לסילוקו של שוורדנדזה. הוא נמלט בדלת האחורית ולמחרת היום התפטר. ההפיכה השקטה כונתה לימים "מהפיכת הוורדים", או "מהפיכת הקטיפה". הנשיא החדש מיכאל סאקאשווילי בן ה-35 שם לו למטרה לכפות את מרות המדינה על החבלים המתבדלים והוא אכן הצליח הן באג'ריה והן בסוונטי. בעקבות פעילותו הנמרצת עלתה רמת הביטחון האישי וירדה רמת השחיתות. אלא שמדיניותו הפרו -מערבית לא מצאה חן בעיני הרוסים, שקודם לכן בחשו בקדירה האבחזית וכעת דאגו להבעיר אש באוסטיה. סביר להניח שרצונו של סאקאשווילי להצטרף לברית נאט"ו היה לצנינים בעיני הרוסים. היה כאן מסלול התנגשות וודאי. בעוד שהגאורגים רואים את עצמם כחלק מאירופה (גם אם לא ממש בצדק), רואים בהם שכניהם מצפון, חלק ממעגל ההשפעה הרוסי. דבר שניתן להבין לאחר נוכחות רוסית של למעלה ממאתיים שנה בקווקז.
בספטמבר 2006 עצרה המשטרה הגאורגית ארבעה קציני צבא רוסים והאשימה אותם בריגול. הרוסים הגיבו בחוסר פרופורציה, ניתקו את קשרי האוויר, היבשה והים עם גאורגיה.
בינתיים, חלה הסלמה בדרום אוסטיה, שהיתה אובלסט תחת השלטון הסובייטי וכעת שאפה להתאחד עם צפון אוסטיה שבשליטת הרוסים. ניסיונה של גאורגיה לכפות את מרותה הובילה ב-2008 למלחמה חסרת סיכוי מול הרוסים. דבר שרק חיזק את נטייתה הפרו – מערבית.
כלכלה
בתקופת ברה"מ היתה גרוזיה הרפובליקה עם רמת החיים הגבוהה ביותר מבין 15 החברות. הכלכלה התבססה על חקלאות עשירה, הפופולאריות של חוף הים השחור והפיתוח המקומי של הכלכלה הסובייטית. מאז קבלת העצמאות ירדה רמת התיעוש, בעיקר משום שניתק הקשר אל המחצבים ויעדי המכירה, שהיו ברפובליקות אחרות, שהרי הרוסים דאגו לכרוך את הרפובליקות זו בזו כמותם התדרדרו גם המסחר והתקשורת. הדבר גרר אבטלה סמויה וסגירת מפעלים. לחקלאות הפרטית צפוי כנראה עתיד מזהיר. כפי שאפשר לצפות מארץ כה פורייה. למעט ייצור התה, היצוא לא נפגע. החוות נוטות להיות קטנות ומעסיקות בעיקר את בני המשפחה. כארץ על הציר שבין אירופה ואסיה מצפים להרחבת ולשיפור הדרכים.
התמ"ג לנפש: 3,300 דולר (מקום 159 בעולם).
שיעור האבטלה: 12.5%. אינפלציה: 19%.
כלכלתה של גאורגיה ידעה שיעור צמיחה שנתי של 10%, שירד בשנת 2008 ל-2.1% בשל המלחמה עם רוסיה, והיעדר השקעות מסיבות ביטחוניות ומסיבות הקשורות למשבר הכלכלי העולמי. החל משנת 2009 ניכרת שוב צמיחה.
המיתוס
לגאורגיה קשורים כמה מיתוסים. ראשית כול, מיתוס פנימי: כאשר אלוהים חילק את העולם היו הגאורגים עסוקים באוכל ובשתייה. כשהתייצבו לפני האל התברר כי חילק את הכול. הם התנצלו על ש"שתו לכבוד אלוהים". האל התרצה והעניק להם את חלקת הארץ ששמר לעצמו.
מיתוס אחר טוען שמצפון, לה, לגדת נהר טרגי (Tergi), או טרק (Terek) חיו האמזונות.
פרומתאוס – הטיטן שהבריח את האש עבור בני האדם, נכבל בשלשלות להרי הקווקז. אולי לקזבק (Kazbeki) ושם התענה בקור וביובש, כשנשרים אכלו את הכבד שלו, עד ששוחרר על ידי הרקלס.
קולכיס – ארץ גיזת הזהב. אותה גיזה תוארה כבר במאה ה-1 לפנה"ס על ידי הגיאוגרף היווני סטראבו. הוא כתב על הטכניקה לסינון עפרת זהב מהנהרות בעזרת צמר כבשים (פליס) וחלק מזקני גאורגיה ובעיקר בחבל סוונטי עדין מכירים את השיטה שהפכה גיזות למוזהבות (קולחטי נמצאת היום במערב גאורגיה). לקולכיס שעל הים השחור הפליגו יאסון ושנים עשר הארגונטים – ביניהם הרקולס ואורפאוס – לחפש את גיזת הזהב. ההרפתקאות שעברו בדרך היו כאין וכאפס לעומת המשימות שהטיל עליהם מלך קולכיס שלא שש לוותר על הגיזה המפורסמת. את המשימות הצליחו הארגונטים לבצע בזכות אהבת מדיאה ליאסון. אבל אהבת מדיאה הביאה רק אסונות: היא בגדה באביה, רצחה את אחיה, וכשנעזבה על ידי יאסון הרגה את כלתו ואת בניה שלה ונעלמה במרכבה רתומה לדרקונים.
שפה
מדובר בשפה קשה ללימוד. שלוש השפות של הגאורגינים: גאורגית, סוואן ומינגרלולאז שייכות לשפות האיבריות-קווקזיות. בגלל הגירת שבטים אל המדינה ומחסומים טופוגרפיים טבעיים שהביאו לבידוד, הקארטוואלים העתיקים התפתחו בצורות שונות. גאורגית מודרנית מדוברת ברחבי המדינה אך שפות אחרות נמצאות בשימוש באזורים אחרים של המדינה. בנוסף לשלוש השפות המקוריות יש דיאלקטים מקומיים. סטראבו כתב שבעיר דיאוסקוריוס (סוחומי) שעל גדות הים השחור היו מתאספים בני שבעים שבטים מתאספים יחד בשוק היומי "כולם מדברים שפות שונות משום עקשנותם ואכזריותם שבגינה הם חיים בקבוצות מפוזרות ללא מגע אחד עם השני".
גאורגיה השתמשה באלפבית היווני ובאלפבית הארמי לפני שאימצה את האלפבית הגאורגי, שאינו דומה לשום אלפבית אחר בעולם. נראה שהאלפבית הגאורגי התפתח סביב המאה ה-5 לפנה"ס כנראה בהשפעה ארמית. אחרי ההתנצרות במאה ה-4 לספירה הכתב עבר שינוי תחת השפעה יוונית. הכתובת הכי עתיקה בכתב גאורגיני נמצאה במדבר יהודה (430 לספירה) וכתב היד הכי עתיק נמצא במנזר סנטה קטרינה בסיני (864 לספירה). העמידות של השפה הגאורגית לאורך ההיסטוריה הפרועה הוא הפקטור היחיד לזהות את הישרדות העם הגאורגי. מתוך למעלה מ-70 עמים שונים שחיו באזור רק לגאורגים היתה שפה כתובה משלהם עוד לפני בוא הרוסים במאה ה-19.
המסורת האוראלית הגאורגית עברה בבלדות, שירים, אגדות ומשלים. ראשית הספרות הכתובה במאה ה-5. ליתר דיוק, מהחצי הראשון של המאה ה-5 לפנה"ס. באותה תקופה נוצר האלפבית הגאורגי בצורתו הראשונה – כתב חוצורי (או כתב הכנסייה) – הכולל 38 אותיות. ממנו התפתח במאה ה-12 כתב מְחֶדְרולִי (או כתב הכנסייה), המקובל אף היום.
דת
בשנת 327, הוכרזה הנצרות כדת הרשמית של המדינה בממלכה הגאורגית העתיקה של ממלכת איבריה. המסורת מספרת שהדת הגיעה לגאורגיה בסביבות 330 לספירה כשנינו הקדושה מקפדוקיה ריפאה את המלכה האיברית נינה ממחלה מסתורית. בעלה, המלך מיריאן התנצר בעת מסע ציד כשהיתה לו התגלות. יש הטוענים שהכנסיה במאסחטה, העמוד המרכזי בה הגיע ונעמד במקומו אחרי התערבות אלוהית. גם הצורה של הצלב הגאורגי האורתודוכסי מתייחס לנינו הקדושה שלפי המסורת לקחה שני ענפי גפן וקשרה אותם עם שערה משערות ראשה. הנצרות בגאורגיה החליפה אמונות פגאניות שהיו מבוססות על פנתיאון אלילים יוונים במערב המדינה ופרסים זוראסטרים במזרחה ועוד תרבויות מאזור אנטוליה.
לקבלת הנצרות צריך להתייחס תוך הבנה שלמעשה בכך גאורגיה הפנתה פניה אל המערב והאמונה בכנסיה האורתודוכסית הרחיקה אותם מהעולם הערבי ומאיראן. בסוף המאה ה-5 המלך ואחטאנג גורגאסאלי קידם את בישוף מאסחטה למעמד של בישוף כללי, מה שנתן לכנסיה האיברית אוטונומיה מסוימת. עד המאה ה-7 הכנסיה האיברית התלבטה בין שתי דוקטורינות בנוגע לאנושיות ולאלוהיות אצל הצלוב ולבסוף בחרה באחת בעוד ארמניה נשארה בשניה. כשרוסיה פלשה לגאורגיה, בתחילת המאה ה-19, הכנסיה איבדה את עצמאותה. הפטריאך הקתולי הודח מסמכויותיו ומאז החליטה הכנסיה האורתודוכסית בכל עניין. ב-1917 נבחר פטריארך חדש. במהלך שלוש השנים הבאות, במלחמת האזרחים הכנסיה תמכה במנהיג המנשביקים – נוה זורדאניה. אולם עם ניצחון הבולשביקים, נאלצה הכנסיה אמונים לסובייטים ואחרי התערבות סטאלין הוכרה שוב עצמאותה של הכנסיה האורתודוכסית הגאורגית כמו הרבה מבנים דתיים אחרים של דתות אחרות, בתקופה הקומוניסטית עד לרפורמות של גורבצ'וב נהרסו או הפכו לאולמות קונצרט או מוזיאונים. בשנת 1988, כתוצאה ממדיניות החדשה של הקרמלין ,החלו לבנות ולשפץ כנסיות גרוזיניות ברחבי גאורגיה. לכנסיה הגאורגית יש כוח חילוני וספיטוראליסטי גם יחד בחיי המדינה.
הגאורגים היו בדרך כלל סובלניים כלפי דתות ועמים אחרים. יש בה מבני קודש של כל בני הדתות וקהילות יהודיות בקוטאיסי וטיביליסי אם כי בעקבות המלחמה באבחזיה והקשיים הכלכליים, רבים עלו לישראל.
באוטונומיות של אג'ריה ואבחזיה רבים המירו דתם לאסלאם עוד מאז ימי העות'מנים. קהילות של מוסלמים אג'ארים חיות גם ברחבי גאורגיה. כמו כן, יש בה ריכוזים קטנים של אזרים וארמנים. כנסיות ארמניות מפוזרות בגאורגיה והן נבדלות במספר דברים מאלו הגאורגיות האורתודוכסיות.
אוכל ומשקה
הגאורגים טוענים שהם אוכלים הרבה כדי להיות חזקים אבל דומה שהם פשוט אוהבים את האוכל שלהם. הלחם המקומי – כרטולי פורי טעים במיוחד וגם החאג'פורי – בצק עם גבינה. המאכל הלאומי הוא החאנגאלי, משהו דומה לפירושקי הרוסי. גבינות לבנות קשות מצוינות, עראקה, הוא אלכוהול בטעם פירותי, מעין שנאפס (בטעם תותה = תות, מומלץ). המטבח מאד מתוחכם ומגוון. במטבח של קולכיס ניכרת נגיעה מזרח תיכונית. המנות הקלאסיות מבוססות על בשר (כבש, בקר או חזיר), עוף ודג, שקדים, אגוזים, חציל, שזיף, תירס, רימון, כוסברה, עדשים, בצל ירוק, פלפל חריף , מנטה ובזיליקום. אף מנה לא חריפה.
השולחן הגאורגי מאופיין בשפע. שפע של צלחות, קערות, קעריות, סירים ומחבתות מלאים כל טוב. לידם יין, שמפניה, לימונדה ומים. יין ילווה כל ארוחה, צהריים וערב. בבשל הקשר הרוסי ארוך השנים, גם מקומה של הוודקה לא נפקד והיא תעזור להחליק את המזון. בכול אירוע, דתי, משפחתי, או התכנסות לסיפור סיפורים, ילווה בהרמת כוסית של יין.
נינו הקדושה מקפדוקיה, התקינה את הצלב שלה מענפי גפן, שקשרה זה לזה בשערות ראשה. אין ספק שהסיפור מחובר למסורת ארוכת הימים של גידול ענבים והפקת יין. הגאורגים אומרים ששתיית יין היא מבורכת. כול שכרות אחרת היא מהשטן. כנראה שראשית הפקת היין בעולם, החלה בגאורגיה. קשור במקצת לסיפור על נוח שתיבתו נחה בהרי אררט הסמוכים לקווקז.
בגאורגיה מגדלים למעלה מ-500 זני ענבים ומיצרים מהם באופן מסחרי כ-60 יינות שונים, חלקם מפורסמים ונחשבים ברחבי העולם. רוב היינות מקבלים את שמם מ האזור ממנו הופקו. היינות המשובחים ביותר מיוצרים בקאחטי, אימרטי וראחה לחקומי. גם אבחזיה מייצרת יין מצוין במיוחד בגאלי, גודאוטה ובסוחומי. ברוב היינות שיעור האלכוהול 10-12 אחוז. למרות חיבתם העמוקה ליין, הגאורגים לא רואים השתכרות של ממש בעין יפה. מנשים לא מצפים לקיבולת זהה לזו של הגברים ובהחלט ניתן לומר שגבר, זכרותו עומדת למבחן לפי קיבולת האלכוהול שלו.
גאורגיה טרם פיתחה מודעות פמיניסטית. הגבר המארח תמיד ישב בראש השולחן בתפקיד הטאמאדה – זה שמנהל את הרמת הכוסיות. אשתו או בתו יגישו את המזון ואולי לא יהיה להן גם זמן לשבת לסעוד. אף אורח לא ייגע במזון, טרם שהטאמאדה יברך וישתה בעצמו. אחר כך נהוג לחזור על הברכה ולשתות, לפי סדר הישיבה סביב השולחן.
בדרך כלל שותים לכבוד השלום, לסיבת ההתכנסות, למארח, לאבות ולאבותיהם, למולדת הגאורגית, לחברים, לזכר של אלו שהלכו לעולמם (על פי רוב תוך שפיכת יין על לחם), לחיים, לילדים, לנשים (ואז נשות הבית – גם אם הן טורחות במטבח צריכות להגיע ולקבל את הברכה). לכל אחד מהאורחים (לפעמים אישית ולפעמים לכולם יחד). הכוס המסכמת תהיה לכבוד הטאמאדה והאחרונה חביבה למסע מוצלח חזרה הביתה ומפגש עתידי עם הנוכחים. ברוב הבתים יש קרן איל או עז, הקרויה Khantsi)). הקרן תגיע אל השולחן במהלך הארוחה מלאה יין ותוגש אל אורח הכבוד. עליו לשתות אותה עד תום.
חגים
טיביליסובה (יום א' האחרון של אוקטובר) הוא חג שנוסד על ידי המדינה לחגוג בו את כל מה שגאורגיה. רוב החגים הגאורגים המקוריים המסורתיים קשורים ללוח השנה של הכנסיה האורתודוכסית. חלק גדול נחגג רק בכפרים מסוימים, אחרים אין להם תאריך מדויק. בימי החג הכפריים בדרך ארוחה גדולה תבוא לאחר הביקור בכנסיה ותיערך בכיכר המרכזית. אורחים מזדמנים אף הם מוזמנים בדרך כלל. תאריכים: 26.5 יום העצמאות, 3.3 יום האם, 1.1 ראש השנה, 9.4 יום הזיכרון. בסוונטי, חגים אחרים, לא בימי החג הנוצריים.
תיירות
הרוסים כינו את האזור Zakavkazye (טראנס קווקזיה = מעבר להרי הקווקז) והפכו אותו לאתר נופש לעלית הרוסית. גן עדן של פסגות מושלגות, חופים טובלים בשמש, פרדסים שופעי פרי ויין מתוק. לאורך כל ההיסטוריה נחשקו הנשים הגאורגיות על ידי הרוסים.
בין 1921-1991 אי אפשר היה לטוס ישירות לטיביליסי בלי לעבור קודם במוסקבה או לנינגרד והטיול חייב היה להתארגן דרך 'אינטוריסט' אותו ארגון תיירים ממשלתי. חופש תנועה, שינויים בלוח הזמנים ויצירת קשר עם מקומיים היו קרוב לבלתי אפשריים. היום הכול השתנה. גאורגיה דוהרת קדימה אל הקפיטליזם.
גאורגים רבים מתלוננים שאין מספיק תשתיות לתיירים ומאידך, תיירות יכולה להכניס הרבה כסף למדינה. לתייר הרפתקן מזדמנת בדיוק בגלל אותה סיבה ארץ לא מקולקלת, אינטימיות נעימה של אכסניות, ואפשרות להציץ בגאורגיה אותנטית. הקודים לפיהם הגאורגים חיים הם הכנסת אורחים, נדיבות וחברות. לטייל לבד עם רכב בגאורגיה יכול להיות עסק לא פשוט. מצב הכבישים לא מזהיר, השילוט בגאורגית ונהגים רבים נוהגים כעדר של מופרעים. מאידך, כבר אין בעיה של אספקת דלק ובכל מקום יש "בבושקה" שעומדת ליד שתי חביות בפתח ביתה והיא תשמח לתדלק. משנה לשנה נפתחים עוד בתי מלון ובתי הארחה. אזורים כמו סוונטי שפעם היו מעבר לכף רגליהם של התיירים, זכו לעדנה ולא ירחק היום שגם מחוזות עלומים כטושטי וחבסורטי, יידעו מבקרים רבים.
אין על גאורגיה – על הנופים – על האוכל – מקומות בילוי והנאה מובטחים לכל אחד ….חובה … במיוחד racha !!!
גיאורגיה – ספור מעניין
אשמח לדת איפה התמונות צולמו:-) תודה- בעיקר התמונה האחרונה עם האגם..
האם מומלץ להגיא בתחילת אוקטובר
כן. עלול להיות מאוחר לאזור טושטי
האם מומלץ להגיע בתחילת אוקטובר
אפשרי בהחלט. למעט אזור טושטי
האם מי שביקר בעבר באבחזיה , יש חותמת של מעבר בגבול רוסיה אבחזיה בדרכון .
יכול לבקר בגרוזיה ?
מה מקור השם גאורגיה גרוזיה,טביליסי ?
מתי ועל ידי מי ?
השם הוא סכרתוולו. את השם ג'אורג'יה נתנו הפרסים ואת השם גרוזיה, העניקו הרוסים