גאורגיה (גרוזיה) בעידן הרוסי סובייטי

תולדות גאורגיה (גרוזיה) בתקופת השלטון הרוסי-סובייטי

כתב: גילי חסקין, 1998. עריכה: 31-05-24

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו: אלבום תמונות מטיול לטושטי וחבסורטי מ-2010

ראו גם  באתר זה:  מסע בארצה של המלכה תמר ;   בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה ;

ראו: אלבום תמונות מטיול לגאורגיה, ב-2007

הנחיות לטיול בארצות הקווקז הקטן  ; סטלין – איש הברזל מגרוזיה ; יהודי גאורגיה  ;   גאורגיה בעת העתיקה ;                      גאורגיה בימי הביניים ; גאורגיה בעידן הרוסי סובייטי ; קורותיה של גאורגיה העצמאית ; גיאוגרפיה של הקווקז ;     עמים ושפות בקווקז ;  סכסוכים אתניים בקווקז ; טיול בקווקז הרוסי

לאלבום תמונות מטיול לגאורגיה בשנת 2010; אלבום מטיול בגאורגיה – 2012 ; אלבום תמונות מטיול בטושטי וחבסורטי

הקדמה

עד 1991 הייתה גאורגיה, או "גרוזיה", כפי שהייתה מוכרת אז, חלק מברית המועצות. משום כך נטו רבים לראות אותה כחלק מרוסיה. טיול בגאורגיה של היום מגלה שתרבותה של גאורגיה קשורה יותר למזרח התיכון ולאסיה התיכונה, מאשר לרוסיה. יחד עם זאת, העבר הרוסי ניכר בכול מקום: שלטים בכתב קירילי, בתים בסגנון סטליניסטי, אנדרטות מעוצבות בסגנון סובייטי קר ומנוכר ועוד.

סיכום זה שופך אור על העידן הרוסי-סובייטי בתולדותיה של גאורגיה, בתקווה שיסיע למטייל בה.

הרוסים באים

במחצית השנייה של המאה ה-18', מלך גאורגיה, אֶרֶקלֶה ה-II לבית בגרטיוני, מלך ממלכת כארתלי-קאחתי (Kartli-Kakheti) היה שליט העם הגאורגי מזה זמן מה ובעוד ממלכתו הייתה מדינת חסות של הממלכה הפרסית זמן רב, הכאוס הפנימי בתוך פרס הביא את הממלכה הגאורגית להיות סמי-עצמאית דה פקטו. המלך הגיע למסקנה שממלכתו הנוצרית המבודדת, לא תוכל לשרוד לבדה מול אויבותיה המוסלמיות. במאמצי ההתגוננות של גאורגיה כנגד האימפריה העות'מנית ופרס, פנה לעזרתה של רוסיה. האחות הנוצרית הגדולה בצפון, שהשפעתה בקווקז החלה בסוף שושלת רוריק, והלכה וגדלה מאה שנים לאחר מכן, בתקופתו של פטר הגדול.[1]

ב 24' ליולי 1783, חתם המלך ארקלה ה-II על חוזה גֶאורְגְיֶיבְסָק (Georgievsk)[2] – המעביר את ממלכת כארתלי-קאחתי הקטנה,[3] לחסות (פרוטקטוראט) האימפריה הרוסית של יקתרינה הגדולה. כך החל חיבורה של גאורגיה לעולם הסלבי. הקיסרית התחייבה לשמור על הריבונות הפנימית של הממלכה ושלמותה הטריטוריאלית. היא התחייבה כמו כן וגם לראות באויבי הממלכה כאילו היו אויביה. הגאורגים מצדם התחייבו שמאותה עת, כל מלך שימונה ישבע אמונים לצאר הרוסי, לתמוך באימפריה הרוסית במלחמותיה ולא לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות ללא הסכמת הרוסים מראש. סעיפים נוספים קובעים כי בין הארצות יהיה גבול פתוח לתנועת סחורות, מהגרים ותיירים, ומבטיחים שרוסיה תימנע מלהתערב בענייני הפנים של כארתלי-קאחתי, בכלל זה בענייני מיסוי. את הסכמתם של הגאורגים לקבל עליהם חסות זו יש לראות על רקע הצורך בהגנה מפני פלישות מדרום, מצד הע'ותמנים והפרסים. הסכמי חסות דומים נחתמו קודם לכן עם שליטים עות'מאנים ופרסים.

אמנם, רוסיה התחייבה לשמור על שלמותה של גאורגיה. אך לא עמדה בתנאי החוזה, כאשר יקתרינה השיגה את כוחותיה מגאורגיה, עם פרוץ המלחמה העות'מנית-רוסית ב-1787.[4] השליט הפרסי שאח אֵעָ'א מֻוחַמַּד חָ'אן קָאגָ'אר,[5] הורה לשווא לארקלה להכיר בכפיפותו לממלכת פרס ולשליט הפרסי העליון מעליו ובאביב 1796 צעד לעבר הפרובינציות שמעבר לאזרבייג'ן האיראנית, כדי לאכוף את טענותיו. לרוסים, שהמעיטו בנחישותו של אע'א מוחמד ובכלל בכוחם של הפרסים, לא היו חיילים בעבר הקווקז, מדרום לקווקז הגדול, שיעזרו לבעלת בריתם החדשה.

הכוחות הפרסים פלשו לגאורגיה. צבאו של ארקלה, שהיה גדול במספר רב מחילות הפרסים, הובס, וטביליסי נכבשה בפראות. אע'א מוחמד ח'אן החריב את העיר, שרף אותה והרג כ-50,000 תושבים. לפחות 15,000 גברים ונשים כשירים נלקחו לעבדות. המלך ארקלה עצמו נשבה בקרב, נמלט משוביו לקאחתי, שם מת ב-1798.

בנו של המלך ארקלה, גאורגי ה-XII, שמלך בסך הכול שנתיים (1798-1800), ביקש לספח את גאורגיה לרוסיה של הצאר פאבל ה-I, יורשה של יקתרינה ה-II, וכך הפך למעשה, ב-18/12/1800 לאחרון מלכי בית בגרטיוני ואחרון מלכי גאורגיה.

בינואר 1801, בעקבות סכסוכים בין בני שושלת בגרטיוני על השלטון בכארתלי-קאחתי, הכריז הצאר פאבל על סיפוח כארתלי-קאחתי לרוסיה באופן חד-צדדי, בניגוד לחוזה גאורגייבסק. פאבל מת זמן קצר לאחר מכן, ויורשו אלכסנדר ה-I, ביטל את ממלכת כארתלי-קאחתי מבלי להתדיין על כך עם הנציגים הגאורגים, שישבו בסנקט פטרבורג. הסיפוח הרוסי שם קץ לשלטון בעל אלף השנים של שושלת בגרטיוני. ב-12' בספטמבר 1801 נעשתה גאורגיה המזרחית למחוז רוסי לכל דבר. יורש העצר האחרון של כארתלי-קאחתי, דוד בגרטיוני, הוגלה לסנקט פטרבורג ב-1803.

בין 1804 ל-1811 סופחו גם כל הנסיכויות הגאורגיות, אחת אחת, לרוסיה, למרות מספר מרידות של הגאורגים. עצמאותה של אימרתי בוטלה ב-1810 ובעקבותיה סופחו גוריה (1829), מינגרליה (1857, סוואנטי (1858) ואבחזיה (1864).

תחת שלטון הצאר

השלטון הרוסי, שאיחד תחת ידו את רוב הטריטוריות של הגאורגים, ביטל ב-1811 את עצמאותה של הכנסייה הגאורגית וצירף אותה לכנסייה הפרובוסלבית הרוסית. מושלים צבאיים רוסיים ישבו בטביליסי ונשלחו לפקח על ההעברה והשינויים. זכויות האצולה בוטלו והונהגה שיטת מיסוי חדשה. הרוסים שאפו להפוך את הפיאודליזם הגאורגי שיתנהל על פי מודל רוסי, במישור הסוציאלי והאדמיניסטרטיבי. פקידי ממשל צבאי נשלחו לטביליסי (טיפליס בפי הרוסים של אז, על פי ההגיה היוונית) כדי לפקח על השינוי. את המסורות הפיאודליות תפסה בירוקרטיה גסה, מן הסוג שתיאר הסופר ניקולאי גוגול[6] בסטירה שלו "רוויזור".[7] כמו כן הונהגה השפה הרוסית בכנסיה ובחינוך. כל זה לא עבר ללא מחאה, ובכמה מקרים פרצו מרידות. אך דווקא רוסיה היא שהבטיחה את שרידותה הפיסית של האומה הגרוזינית, בהדבירה את כנופיות ההרים שפשטו על הארץ מדגסטאן, ובגרשה את התורכים והפרסים מחלקים שנחשבו מבחינה היסטורית, כחלק מגאורגיה.

בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-19' גאורגיה השתלבה בשיטה הרוסית. השלטון הרוסי הביא פריחה כלכלית לגאורגיה. עם שחרור הצמיתים ברוסיה, בוטלה ב-1864 גם צמיתותם בגאורגיה, אך הם לא זכו בבעלות על האדמות שעיבדו כי לא יכלו לרכוש אותן. מדיניות הרוסיפיקציה הלכה וגדלה ונגעה בכל אספקט של החיים בגאורגיה. כמובן שהשתייכות הגאורגים לכנסייה האורתודוכסית הקלה על השתלבותם בחיים המדיניים והחברתיים ברוסיה. דרך רוסיה הגיעו לגאורגיה בסוף המאה ה-19', גם השפעות תרבותיות וחברתיות אירופאיות. כראקציה לרוסיפיקציה הטוטאלית, קמה חבורה של אינטלקטואלים גאורגים, ביניהם הנסיך לשעבר איליה חווחוודזה (Ilia Chavchavadze 1907-1837), שהיה גם משורר, סופר, בנקאי, נואם בחסד ומדינאי. שיצא כנגד הרוסיפיקציה הכפויה.

תחייתה של תנועה לאומית נתנה השראה לפרוזה ולשירה, שהושפעו על ידי הרומנטיציזם האירופאי. השירה הרומנטית פרחה בהשפעתו של נוקולוז באראתאשווילי (1845-1818). אְקָקְי צְ'רְטֶלי (1840-1915 Tsereteli) היה משורר לירי בולט, בעוד בני דורו, ואחזה פשאוולה ואלכסנדר קאזבקי שיקפו ביצירתם את מסורות הגבורה של הגרוזינים ההרריים. הם באו מהאוניברסיטאות ברוסיה עם רעיונות של סוציאליזם אקטיביסטי ואידיאלים של דמוקרטיה שהשתקפו בכתביהם.

כמה מהם, כמו צ'רטלי, ניסו לקשור קשר כנגד השלטון הרוסי. השתתפותם בקשר הובילה למעצרם. אך עם שחרורם כמה שנים מאוחר יותר, הם הובילו אסכולה רומנטית של ספרות, שהתמקדה בתקופת הזוהר של גאורגיה.

ראה גם באתר זה: סתיו בטביליסי; הספרות הגאורגית

בשנות ה-80' של המאה ה-19' החלה לנשב בגאורגיה רוח אידיאליסטית חדשה: אינטלקטואלים גאורגים ששבו למולדתם, הביאו עמם דוקטרינה מרקסיסטית מגובשת וכינו את עצמם Tergdaleulni, מילולית: "אלה ששתו מנהר הטֶרֶק". משום שלמדו ברוסיה, מעבר לנהר הטרק, והצליחו לסחוף את המוני העם. כמו בכל רוסיה, בשל ביטול הצמיתות נשארו האיכרים, בעלי החלקות הקטנות, ללא שטחי קרקע מספיקים והדבר הוביל לתסיסה חברתית. ב-1893 ייסדו פעילים רדיקליים את התנועה המרכסיסטית, שכונתה "מסאמה דאסי", או "הקבוצה השלישית". בהמשך השתלטו על הארגון המנשביקים, בהנהגתו של נואֱ זורְדָנְיָה (1868-1953 Noe Zordania), אשר הוביל את התנועה הסוציאל-דמוקרטית עד המהפכה הרוסית ב-1917.

באותה שנה, הסוציאל-דמוקרטים הגאורגים, בהנהגתו של זורדניה, השתלטו על הסובייט בטיפליס, תפשו את הארמון ששימש בעבר את המשנה למלך. תחילה ראתה "התנועה הסוציאל-דמוקרטית הגרוזינית" את עצמה, כחלק מהתנועה הסוציאל-דמוקרטית הכלל רוסית, אך אחר כך, הציגה דרישות לאומיות עצמאיות. הקואליציה של בולשיביקים ומנשיביקים, שיחד עם מפלגות נוספות הרכיבה את "התנועה הסוציאל-דמוקרטית", לא הצליחה לגבש פלטפורמה משותפת, בשל סדר היום השונה ונקודות המבט השונות לגבי עתידה של גאורגיה. בעת מהפיכת 1905, התחוללו מהומות ברחבי גאורגיה. בחבל גוריה הוקמה קומונה. היו מעשי טבח וכוחות הצבא הצאריים הגיבו ביד קשה. פעילים גרוזינים, בעיקר מנשביקים, מילאו תפקידים מרכזיים במהפכת פברואר 1917. הגרוזינים אירקלי טצרתלי וניקולאי צ'חיידה, היו מן הדמויות המרכזיות בממשלת המעבר הרוסית של אלכסנדר קרנסקי.[8] היו שלש קבוצות של התנועה. באחת מהם בלט יוסיפ דזוגשווילי, שכינה את עצמו "איש הפלדה" (Steel) ובגאורגית "סטלין". עם התפלגות התנועה ברוסיה, נמנו רוב הסוציאל-דמוקרטים הגרוזינים עם האגף המנשיביקי הדמוקרטי ורק מעטים, ביניהם סטלין הצעיר, תמכו בבולשביקים. ביוני 1917, הבולשיביקים, בלחצו של לנין, התפצלו מן המנשביקים הגאורגיאנים. לאחר שהבולשביקים עלו לשלטון ברוסיה, חזרו הפעילים הגורזינים הביתה והצטרפו לז'ורדניה. אחרי מהפיכת אוקטובר, שסימנה למעשה את כניעת רוסיה והפסקת המלחמה במעצמות המרכז, הכריזו עמי טראנס-קווקז על עצמאותם.

ב-26/05/1918 הניפה הממשלה המנשביקית של נואה זורדניה, דגל לאומי חדש והכריזה על עצמאות גאורגיה. כך הסתיימו זמנית למעשה 117 שנות היחסים הרשמיים של רוסיה. ממשלה זו נתמכה על ידי בעלות הברית המערביות. באותה שנה ירדו הבולשביקים הגרוזינים למחתרת והחלו להתארגן להדחת הממשלה של ז'ורדניה.

בעקבות חוזה ברסט-ליטובסק,[9] נכבשה גאורגיה ב-1918 על ידי צבא גרמני, שהגיע לקווקז מאוקראינה. ב-1919, עם כניעת צבא גרמניה, גורשו הגרמנים בקווקז על ידי צבא בריטי, שהגיע לקווקז מעיראק ופרס דרך באקו. אחרי יציאת הצבאות הזרים, התגבשה גאורגיה כרפובליקה דמוקרטית עצמאית וניהלה את העניינים בזהירות: במלחמת האזרחים הרוסית שמרה גאורגיה על ניטרליות, ועצמאותה הוכרה על ידי הממשלה הבולשביקית הסובייטית. היערות והמכרות הולאמו, נערכה רפורמה אגררית מתונה, באופן שאפשר חלוקה צודקת יותר, מבלי לנשל את האצולה מכל נכסיה. הקרקעות נמסרו לאיכרים תמורת פיצויים לבעלי האחוזות. בשלטון הסוציאל-דמוקרטים המנשביקים, הכנסייה האורתודוכסית הלאומית חודשה. בו בזמן, הבולשביקים הסיתו את האיכרים ואת העובדים כנגד הדרך המנשביקית, "הבורגנית", ודרשו לחסל את הקפיטליזם. ב-28' באפריל 1920 הצבא האדום צעד אל באקו וייצר את הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'ן. ב-7/5/20 הכריזו רוסיה הסובייטית וגאורגיה הסוציאל-דמוקרטית על הכרה הדדית, אך הבולשביקים הפרו את החוזה. ב-14' בפברואר 1921, הצבא האדום חצה את הגבול מאזרבייג'ן לרוסיה וב-25' לפברואר חייליו היו כבר בטביליסי ודחפו את הממשלה לבאטומי (Batumi). שלושה חודשים אחר כך, נאלצו זורדניה ואנשיו להפליג לצרפת. החלום על גאורגיה דמוקרטית – עצמאית היה קצר. גאורגיה הסתפחה לברה"מ.

ההגמוניה הקומוניסטית הביאה את העם הגרוזיני שוב תחת שלטון זר. עד 1936 הייתה גאורגיה חלק מהרפובליקה הטראנס-קווקזית. ומ-1936 אורגנה כרפובליקה סובייטית לעצמה – אחת מ-15 הרפובליקות של ברה"מ (רוסיה, אוקראינה, מולדבה, בלרוס, ליטא, לטביה, אסטוניה, גאורגיה, ארמניה, אזרבייג'ן, קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן). למרות העובדה שסטלין וראש המשטרה החשאית בריה (Beria) היו גאורגים, כמו בולשביקים מרכזיים רבים, לא היה לגאורגיה יחס סלחני או מועדף. ב-1924 פרץ מרד שהונהג על ידי גאורגים מנשביקים. המרד דוכא באכזריות. פעולת התגמול כנגד משפחות האצולה הייתה קשה וכ-5000 הוצאו להורג. השנים 1937-1936 היו קשות במיוחד. כאשר סופרים, מדענים ואינטלקטואלים נרדפו. המשורר הגאורגי הסימבוליסטיקן טיטיאן טָבִידְזֶה הוצא להורג בתקופה זו. סטלין התכתש עם הלאומנים הגרוזינים ושלח כ-100,000 מהם לסיביר. בתקופת השלטון הסטליניסטי – משנות ה-30' ואילך, נגרמו לגאורגיה – לפי הניסוח הרשמי – "אבדות רבות בעקבות שרירות לב וחוסר חוק ומשפט". במהלך הטיהורים של 1937-1936 הוכחד שיעור גבוה יותר מקרב האינטליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים בגאורגיה, מאשר בייתר חלקי רוסיה. ההתנגדות הלאומית של תושבי גאורגיה התבטאה בקנאות של הגרוזינים לערכיהם התרבותיים ולשפתם הלאומית. יחד עם זאת, הפלה סטלין לטובה את ארץ הולדתו ופעל לפיתוחה הכלכלי. הוקמו בה מוסדות ציבור, לרבות "האקדמיה למדעים" בטיבליסי (נוסדה ב-1941), שעשתה עבודה רחבה בכל ענפי המדע בשפה הגרוזינית, וחלה התקדמות רבה בתחומי בריאות הציבור והחינוך. לאחר מותו של סטלין נהנתה גאורגיה מיציבות, שגשוג וקידום חברתי. במהלך שנות ה-50' וה-60' יובשו רוב שטחי הביצות. ביותר מ-5 מיליון דונם נזרעו תבואות – בעיקר חיטה ותירס. כמו כן פותחו שטחים גדולים של תה והדרים. גאורגיה תפסה את מקומה כספקית המנגן הגדולה ביותר בברה"מ. המצב המדיני היה מתוח בעיקר בשל ההתנגדות הלאומית של תושבי גאורגיה לממשל הרוסי.

טבח ה-9' במארס

ב-25' בפברואר 1956 נשא ניקיטה חרושצ'וב את הנאום הסודי בו הוקיע את סטלין, שהיה יליד גאורגיה, כעריץ ברוטלי. חלק מתושבי גאורגיה שגדלו על הערצה לסטלין והתגאו בכך שהוא היה גאורגי ששלט במדינה גדולה כמו ברית המועצות, ראו בהוקעת סטלין פגיעה בגאווה הגאורגית, במיוחד לאור יחס הכבוד שהגאורגים נוהגים כלפי המתים בכלל.

בהתקרב יום השנה השלישי למותו של סטלין התקיימה ב-4' במרץ 1956, הפגנה ספונטנית ליד אנדרטת ענק של סטלין ליד סכר נהר קורה. נשמעו בה נאצות כלפי "אויבי סטלין". למחרת אורגנו על ידי צעירים מקומיים, שלא באישור השלטונות, מספר תהלוכות סטודנטים קטנות לכיוון האנדרטה של סטלין בטביליסי. ההפגנות דמו להפגנות הרשמיות שהתקיימו מעת לעת על ידי השלטון, והשלטונות לא ניסו למנוע את קיומן. בלטו בהשתתפות בהפגנות צעירים שסיימו את לימודיהם ונשלחו לעבוד במחוזות מרוחקים של גאורגיה, אך נמנעו מלעשות זאת ונשארו מובטלים בטביליסי.

ב-6' במרץ וב-7' במרץ התרחבו ההפגנות ועל פי ההערכות השתתפו בהן כ-70,000 מפגינים. סטודנטים ותלמידים יצאו להפגין במקום ללמוד, כשהם צופרים בכלי רכב, ושרים את הסיסמה "יחי סטלין הגדול, תחי המפלגה של לנין וסטלין, תחי גאורגיה הסובייטית", ליד בניין הממשלה בשדרות רוסתוולי שבטביליסי. המשטרה ניסתה לרסן את ההפגנות, אך ללא הצלחה. במספר מקרים הכו המפגינים אנשים שנחשדו כמתנגדים למפגינים. ההפגנות בבירה טביליסי עוררו הפגנות דומות ברחבי הרפובליקה. בכירי המפלגה ראו בחיוב את ההפגנות ואולי אף קיוו שיוכלו להשתמש בהן להשפיע על שלטונות ברית המועצות לעדן את הקו האנטי-סטליניסטי. אולם באותו יום נתקבלה הוראה לכנס את בכירי המפלגה ולהקריא בפניהם איגרת בנושא הפשעים של סטלין, ובכירי המפלגה לא העזו שלא לבצע את ההוראה.

ב-8' במרץ התגברו המהומות, ומפגינים רבים החרימו מכוניות ומשאיות באיומים ויצאו במכוניות בתהלוכות תמיכה בסטלין. המפגינים הסתובבו עם תמונות של לנין באופן ששידר נאמנות לשלטון. העימותים עם המשטרה תכפו והלכו, והמפגינים דרשו שמזכיר המפלגה הקומוניסטית ינאם בפני ההמונים. בנאומים בכיכר סטלין החלו להיכנס מוטיבים לאומיים גאורגיים. הקבוצות הקיצוניות ביותר היו סטודנטים שתבעו להשיב לגאורגיה את עצמאותה.

בניסיון לשלוט בהתפתחויות, הכריזו השלטונות על עצרות זיכרון לסטלין ב-9' במרץ בכל המוסדות. אולם הדבר לא הרגיע את ההמונים. רבים כלל לא הגיעו למקומות העבודה ורוב החנויות בטביליסי היו סגורות. בערב, הוקראו ליד האנדרטה של סטלין דרישות לפטר את ניקיטה חרושצ'וב ולקדם את מנהיגי המפלגה בגאורגיה. לפנות ערב הוצאה הודעה מטעם שלטונות ברית המועצות בה נאמר ש"אנשים בלתי הגונים" ניצלו את ימי האבל על סטלין להפריע לפעילות התקינה של העיר, ושהתושבים שהוטעו מתבקשים לשוב לשגרת יומם. צו נוסף הודיע על משטר צבאי בעיר החל מחצות לילה והכנסת כוחות צבא לשמירה על הסדר. הצווים הוקראו שוב ושוב ברדיו ברוסית ובגרוזינית. במהלך הערב הצבא פתח ביריות סביב מספר בניינים, וחיילי הצבא והטנקים החלו רודפים אחרי הסטודנטים הנמלטים. מספרם המדויק של הקורבנות אינו ידוע: לפחות 80 (ואולי אף מעל ל-150) צעירים נהרגו, מאות נפצעו ונאסרו. במשך עשור שנים אזכור הטרגדיה של 9' במרץ היה טאבו, אולם הלקח נלמד. במשך 20 השנים הבאות לא נרשם שום עימות, עד שדור חדש של גאורגים צעירים הופיעו בזירה.

גאורגיה בדמדומי ברית המועצות

בשנות השמונים נערמו בעיות הפנים של בריתה מועצות. גרובצ'וב נכשל ביישום כלכלת שוק, דבר שעורר בעיות כלכליות שהלכו והחריפו. במקביל, בציבור פחת גורם הפחד מן השלטון המרכזי. ככל שכשל המרכז בהעמסת מדפי החנויות, כך גבר רצון הרפובליקות לדאוג בעצמן לענייניהן. הרפובליקות לא חדלו לקבול על כך שהן קורבנות של ניצול רוסי. הרוסים עצמם היו משוכנעים באותה מידה, כי הרפובליקות חולבות אותם. האמת הייתה שהרוסים, הרפובליקות וגם מדינות הלווין (מכונות במערב "גרורות"), היו גם יחד, קורבנותיה של מערכת מקולקלת חסרת תקנה. בכולן הייתה קיימת כת מיוחסים של בכירי המפלגה הקומוניסטית וקצונת הצבא.

לקראת התפרקות ברית המועצות החלה תסיסה בגאורגיה, כאשר רבים הבינו כי המדינה מסוגלת להפוך לעצמאית. הדִּיסִידֵנְט [10] האנטי סובייטי זוויאד גמסחורדיה הוביל תנועה לאומית גאורגית, והחל בארגון עצרות המונים שקראו לעצמאות גאורגיה, החל משנת 1987.

בשנת 1988 התגברה התנועה האנטי-סובייטית ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה. מספר שביתות ופגישות אורגנו בטביליסי על ידי ארגונים פוליטיים אנטי-סובייטים. הסכסוך בין הממשלה הסובייטית והלאומנים הגאורגים העמיק לאחר מה שנקרא אספת ליחני שהתקיימה ב-18' במרץ 1989. באספה הביעו אלפים אחדים של אבחזים את רצונם לפרוש מגאורגיה ולהשיב על כנו את מעמדה העצמאי כפי שהיה בתקופת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אבחזיה (1922–1931) קרי רפובליקה עצמאית במסגרת קונפדרטיבית. בתגובה, ארגנו הקבוצות האנטי-סובייטיות סדרת מפגשים לא מורשים ברחבי המדינה, בטענה כי הממשלה הסובייטית משתמשות בבדלנים אבחזים כדי שיעמדו כנגד התנועה המצדדת בעצמאות גאורגיה.

המחאה הגיעה לשיאה ב-4' באפריל 1989 כאשר עשרות אלפי גאורגים התקבצו לפני בית הממשל בשדרות רוסתוולי שבטביליסי. המחאה הונהגה על ידי ועדת העצמאות (מרב קוסטבה, זוויאד גמסחורדיה, גיאורגי צ'נטוריה, איראקלי בתיאשווילי, איראקלי צרתלי ואחרים), שארגנו הפגנות שקטות ושביתת רעב, בדרישה להעניש את הבדלנים האבחזים ולהחזיר את עצמאות גאורגיה. השלטונות הסובייטים המקומיים איבדו שליטה על המצב בבירה ולא יכלו לעצור את המחאה.

ב-9' באפריל, בשעה 3:45 לפנות בוקר, הקיפו טנקים וחיילים סובייטים את אזור ההפגנות, תחת הנהגת גנרל אלכסנדר לבד. החיילים הסובייטים נצטוו לפזר את המפגינים ולנקות את הרחוב מהמפגינים בכל דרך שתידרש. ההפגנות בטביליסי פוזרו בכוח על ידי הצבא האדום, ונהרגו בהן 20 בני אדם ומעל ל-4,000 איש נפצעו. הפצועים, יחד עם כל המפגינים, ספגו מכות אלימות והכאה מהאתים שבידי השוטרים. התאריך 9' באפריל הוא כיום יום זיכרון רשמי של גאורגיה ונקרא יום האיחוד הלאומי.[11] ב-10' באפריל, כמחאה על הטבח, פתחו תושבי טביליסי ויתר גאורגיה בשביתה והוכרזו ארבעים ימי אבל. אזרחי גאורגיה הביאו כמויות גדולות של זרי פרחים למקום בו התרחשו האירועים, והוכרז על מצב חירום במדינה, אולם למרות זאת המשיכו ההפגנות.

ממשלת גאורגיה הסובייטית התפטרה כתוצאה מהאירוע. מוסקבה טענה כי המפגינים בהפגנה הבלתי חוקית היו הראשונים שתקפו את החיילים והחיילים נאלצו להתגונן מפניהם. בקונגרס הסובייטים הראשון[12] (במאי-יוני 1989) ניער מיכאיל גורבצ'וב חוצנו מכל אחריות, והפנה את כל ההאשמה כלפי הצבא. החשיפה במדיה הסובייטית הליברלית, כמו גם ממצאי ועדת החקירה בראשות איש ה"פרו-פרסטרויקה", אנטוליי סובצ'ק, שדווחו בדצמבר של אותה שנה, גרמו למבוכה בקרב הסובייטים שדגלו בקו הנוקשה והנהגת הצבא שהייתה מעורבת באירוע.

הטבח במפגינים כנגד המשטר הסובייטי, הפך לאירוע מכונן בלאומיות הגאורגית החדשה, לקראת עצמאות המדינה.

בחירות עצמאיות בגאורגיה

בשנים 1989-1990 התקדמות הרפורמות הדמוקרטיות הואצה.

באוקטובר 1990 נערכו, לראשונה בגאורגיה מאז שנות ה-20', בחירות רב-מפלגתיות. המפלגה הקומוניסטית נחלה מפלה מוחצת. בבחירות לפרלמנט ניצחה קואליציה של ארגונים, שנקראה "שולחן עגול – גאורגיה החופשית". הם קיבלו 155 מתוך 255 מושבים. ברוב גדול נבחר זוויאד גמסחורדיה (בנו של הסופר קונסטנטין גמסחורדיה), נציג הזרם הלאומי-דמוקרטי, שקרא להשבת עצמאותה של גאורגיה בהקדם.

דרום אוסטיה ואבחזיה החרימו את הבחירות. דרום אוסטיה מצידה הכריזה על בחירות פרלמנטאריות משלה. על פי מקורות אוסטיים, השתתפו בבחירות, שהתקיימו ב-9' בדצמבר של אותה שנה, 72% מאוכלוסיית דרום אוסטיה, שהוא אחוז גבוה יותר מחלקם היחסי של האוסטים במחוז. יומיים לאחר מכן, ב-11' בדצמבר של אותה שנה, ביטל הממשל הנבחר של גאורגיה בראשות גמסחורדיה את תוצאות הבחירות, והצביע על ביטול מעמדה האוטונומי של אובלסט דרום אוסטיה. ביום למחרת, ב-12' בדצמבר, החלו פעולות אלימות בצחינוואלי, והפרלמנט הנבחר של גאורגיה הכריז על מצב חירום, ונשלחו לשם כוחות ביטחון הפנים של גאורגיה ורוסיה. מפקד כוחות הביטחון הגאורגיים, קוואנטאליאני, מונה לראש עיריית צחינוואלי. לפי גרסת האוסטים, שאומתה על ידי משרד החוץ הרוסי, פרקו כוחות הביטחון הגאורגיים את המיליציות של דרום אוסטיה.

בסוף חודש דצמבר, נכשלה משלחת, בהשתתפות פקידים רשמיים מגאורגיה, דרום אוסטיה ומוסקבה במשימת הפיוס שלה וב-1' בינואר 1991 נרצחו מספר אנשי מיליציה גאורגים בצחינוואלי, ומותם הביא מיד לאחר מכן, בינואר 1991, לתחילת המבצע הגאורגי.

ב-31' במרץ 1991 הצביעו הגאורגים במשאל עם באופן גורף לטובת עצמאותה של גאורגיה והתנתקותה מברית המועצות. הבעיה החשובה שעמדה על הפרק הייתה בעיית המיעוטים. על אף שבני מיעוטים אלה נתנו ידם לתנועה הלאומית הגאורגית וסייעו בהשגת עצמאות המדינה, הם סבלו מתת ייצוג בפרלמנט הגאורגי, ונציגים בני המיעוטים איישו תשעה מתוך 245 המושבים בפרלמנט הגאורגי. התנועה הלאומית הגאורגית הביאה עמה לא רק את סוף מסע הרוסיפיקציה והקשר עם ברית המועצות, אלא גם את הסכנה לאובדן מעמדם המיוחד של המיעוטים הלאומיים והאוטונומיה שניתנה להם. מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצידו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. משטרו של גמסחורדיה יצר בעיות רבות בין דתות שונות וערים שונות. המוטו שלו "גאורגיה לגאורגים" שלהב מיעוטים במדינה וזה לבטח הוזן על ידי מוסקבה, שקיוותה שגאורגיה תיסוג משאיפתה לעצמאות, משום שסך הכול גאורגיה חיה בשקט עם מיעוטיה היהודים, רוסים, אזרים, יוונים וארמנים. התוכנית של מוסקבה הייתה שהמתיחות הזו תביא אף בסופו של דבר לשבירת שלטונו של גמסחורדיה.

[רפובליקות חדשות אחרות במרחב הפוסט-סובייטי עמדו בפני דרישות דומות, כדרישת המיעוט הרוסי במולדובה או המיעוט הארמני באזרבייג'ן, דרישות שהובילו למלחמת אזרחים. רבים האמינו כי מוסקבה עומדת מאחרי מנהיגי המיעוטים, על מנת לפגוע בעצמאות המדינות החדשות שנפרדו מברית המועצות].

רקע – אוסטיה

האוסטים, המשתייכים לאחת קבוצות האתניות האיראניות שישבו על גדות נהר הדון, הגיעו לאזור הרי הקווקז הגדול, אחרי שאולצו לעזוב את מולדתם עקב הפלישות המונגוליות במאה ה-13'. חלק מהאוסטים התיישבו באזורים שכיום מוכרים כצפון אוסטיה ודרום אוסטיה. החלק הצפוני נמצא היום בשטחה הריבוני של הפדרציה הרוסית, ואילו החלק הדרומי (שגודלו כ-3,900 קמ"ר), דרום אוסטיה, שייך לגאורגיה. מתוך 70,000 תושבי דרום אוסטיה, כ-14,000 הם גאורגים, כלומר כחמישית מהאוכלוסייה.

ההחלטה הסמלית במהותה של הפרלמנט הגאורגי באוגוסט 1989, לחזק את המעמד של השפה הגאורגית, שהייתה מיועדת בעיקרה להתגרות במוסקבה, הפעילה מערכה ציבורית בדרום אוסטיה, לטובת שדרוג מעמד המחוז מאובלסט (מחוז),[13] למעמד של רפובליקה, שהוא גבוה יותר. הבדלנים אוסטים, הכריזו על רצונם להתנתק מגאורגיה ולהתאחד עם צפון אוסטיה, תחת כנפי ברית המועצות, לייתר דיוק, רוסיה.

ההחלטה החד-צדדית שקיבל הפרלמנט הדרום אוסטי בעניין זה ב-10' בנובמבר אותה שנה, עוררה גל של הפגנות המוניות בטביליסי, שסיפקו לזוויאד גמסחורדיה את ההזדמנות להטביע את חותמו על הפוליטיקה הגאורגית.

הסובייט העליון של גאורגיה ביטל את ההחלטה והנהיג מדיניות של דיכוי העיתונות ודיכוי ההפגנות. בהחלטתו, הצהיר הסובייט העליון של גאורגיה, כי יש לו זכות להטיל וטו על כל החלטה סובייטית הנוגדת את האינטרסים של גאורגיה.

ב-1989 פרצו מהומות בדרום אוסטיה בין האוכלוסייה הגאורגית ובין אוסטים הנאמנים למוסקבה. הסובייט האזורי של דרום אוסטיה הכריז על ניתוק החבל מגאורגיה על מנת ליצור "רפובליקה סובייטית". בתגובה ביטל הסובייט העליון של גאורגיה את עצמאות החבל במרץ 1990. באזור פרץ מאבק תלת-צדדי בין הגאורגים, האוסטים, והצבא הרוסי, ובמרץ 1991 נהרגו בו 51 אנשים, ו-25,000 הפכו לפליטים.

כאשר הצהיר זוויאד גמסחורדיה על "פגישת שלום ופיוס" בצחינוואלי. מצעד ה"פיוס" שלו לעבר צחינוואלי, בראשות כ-20,000 – 30,000 מפגינים, נחסם על ידי האוסטים וכוחות ביטחון הפנים הרוסיים וגרם לנפגעים הראשונים בסכסוך.

מאוחר יותר באותו חודש הכריזו הסובייט העליון של ברית המועצות והנציגים מדרום אוסטיה על השפה האוסטית כשפה הרשמית של המחוז. ב-26' במאי של אותה שנה הפכו חגיגות יום השנה להכרזת העצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה (1918-1921), לעימותים בין קבוצות גאורגיות חצי-צבאיות לבין אוסטים בעידודו של זוויאד גמסחורדיה.

במארס 1990, הורשו נציגים בלתי רשמיים של צפון אוסטיה ודרום אוסטיה להגיש בקשה להצטרפות לקונפדרציית עמי ההר של הקווקז והתקבלו. בקיץ של אותה שנה, החליט הסובייט העליון של גאורגיה הסובייטית על איסור פעילותן של מפלגות מקומיות, מה שנתפס בעיני האוסטים כצעד נגדם. באוגוסט של אותה שנה הגיע מנהיג מחֶדריוֹני, ג'אבא יוסליאני, לצחינוואלי, כדי "להרגיע את חששות הגאורגים בעיר ולהבטיח את שלומם" לדבריו. באותו חודש חוקק הסובייט העליון של גאורגיה, חוק בחירות חדש האוסר על השתתפותן של מפלגות שפעילותן מוגבלת לאזור מסוים בלבד במדינה, דבר שנועד כמובן להגביל את הבדלנות האוסטית.

ב-20' בספטמבר 1990, הכריז האובלסט האוטונומי של דרום אוסטיה על עצמאותו, והתחנן בפני מוסקבה שתכיר בעצמאותו, בכפוף לברית המועצות. ביום למחרת הכריזה המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה על ההחלטה כבלתי חוקית ונוגדת את החוקה.

ב-25' בספטמבר אימצה גם אבחזיה "הצהרת ריבונות" (לא עצמאות).

מלחמת אוסטיה הראשונה

המלחמה החלה בליל חג המולד, ה-5' בינואר 1991, כאשר כמה אלפים בודדים של חיילי המשמר הלאומי הגאורגי, שהוקם כשבועיים לפני כן, נכנסו לצחינוואלי, וביצעו מעשי אכזריות, תוך, על פי טענות הבדלנים האוסטים, עצימת עין של החיילים הרוסים המקומיים. הבדלנים האוסטים השיבו בהפגזה על בתי הספר ובתי המגורים של הגאורגים בצחינוואלי. בינתיים, ב-7' בינואר של אותה שנה, פרסם, שליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, הצהרה המגנה את הכרזת העצמאות של דרום אוסטיה, ואת החלטת הפרלמנט הגאורגי לבטל את האוטונומיה של דרום אוסטיה. חלקה הראשון של הלחימה בצחינוואלי, הסתיים בסופו של דבר, בשליטה מחולקת על העיר: האוסטים שלטו על החלק המערבי של העיר והגאורגים שלטו על החלק המזרחי. לקראת סוף ינואר, הסיגו הגאורגים את כוחותיהם אל ההרים שמסביב לעיר, בהתאם להסכם הפסקת אש שנערך בתיווכו של המפקד הרוסי באזור. האוסטים מצדם, טענו כי הם שגירשו את הכוחות הגאורגיים.

ב-29' בינואר של אותה שנה, הוזמן יו"ר בית-נבחרים של הסובייט העליון האוסטי, טורז קולומבגוב, למשא ומתן בטביליסי, אולם עם הגיעו נאסר מיידית והואשם בהסתה לגזענות. משפטו נדחה מספר פעמים לפני ששוחרר בדצמבר של אותה שנה.

בפברואר 1991, ניתקן הגאורגים את אספקת החשמל לצחינוואלי, וסגרו את הדרך שהובילה את אספקת המזון והציוד לעיר. במקביל חסמו האוסטים את הדרכים שהובילו לכפרים, שסביב צחינוואלי, המאוכלסים בגאורגים, וניתקו אותם מיתר חלקי גאורגיה.

תקופת הלחימה העזה ביותר של המלחמה הייתה במארס-אפריל של אותה שנה. במארס 1991, חתמו מוסקבה וטביליסי על מסמך בו הם מבטיחים לייסד ועדה משותפת למשרד החוץ הרוסי והגאורגי שתבחן את המצב המחוז, תפרוק מנשקה את כל המיליציות הלא חוקיות ותיישב את שאלת הפליטים.

ב-31' במארס, 1991 נערך בגאורגיה משאל עם, ובו הוחלט על עצמאות המדינה גאורגיה הכריזה על עצמאותה ב-9' באפריל 1991 (עוד לפני התפרקות ברה"מ), כאשר 98% מחברי הפרלמנט הצביעו בעד העצמאות וסירבה להצטרף לחבר המדינות העצמאיות.

האוסטים והאבחזים לא השתתפו במשאל העם. ב-9' באפריל 1991, הכריזה גאורגיה רשמית על עצמאות. באוגוסט של אותה שנה, בעקבות הפיכת הנפל במוסקבה, התפוררה ברית המועצות, אולם הבסיסים הצבאיים בגאורגיה נותרו בעינם. וחיילי משרד החוץ הרוסי עזבו רק ב-1' בדצמבר של אותה שנה (הבסיסים עצמם פונו רק בשנת 2008).

להמשך קריאה ראו: תולדות גאורגיה העצמאית.

הערות

[1] פְּיוֹטֶר הראשון אַלְכְּסֵיְיבִיץ' רוֹמָנוֹב (1672 – 1725) המוכר בשם פיוטר הגדול, היה שליט רוסיה החל מ-7' במאי 1682 ועד מותו. תקופת שלטונו של פיוטר עמדה בסימן התפשטותה הטריטוריאלית של רוסיה לכיוון מערב והפיכתה למעצמה אירופית מהדרג הראשון. כיום הוא נחשב לאבי האומה של רוסיה. במהלך תקופת שלטונו קידם פיוטר את הקמתו של הצי הרוסי הקיסרי. פיוטר הקים את העיר סנקט פטרבורג הקרויה על שם שמעון בן-יוחנן, הוא פטרוס הקדוש, במקום אותו כבש במהלך המלחמה הצפונית הגדולה וקבע לבירתו החדשה במקום מוסקבה. פיוטר קבע בחייו את השאיפה הרוסית להשתלטות על קונסטנטינופול הממוקמת בלב האימפריה העות'מאנית. לאחר מותו כמעט כל קיסרי רוסיה שבאו אחריו, קידמו גם הם שאיפה זאת. פיוטר קידם מספר רפורמות חשובות. בזמן שלטונו החל תהליך של התמערבות ברוסיה, שכלל פישוט של האלפבית הרוסי, והפיכת הלוח היוליאני ללוח השנה הרשמי של רוסיה. תחת פיוטר נאסר על שופטים לקבוע חקיקות חדשות והריבון הוסדר כמחוקק היחיד של המדינה. פיוטר החליף את הפטריארכיה של מוסקבה ב'מועצת גדולי הכנסייה הקדושה' אשר הייתה נתונה למרותו. ב-1722 הציג פיוטר את טבלת הדרגות החדשה, שלפיה, מבחינה רשמית לכל הפחות, מעמדם של אנשים בחברה נקבע לפי יכולותיהם ולא לפי מוצאם.

ראו באתר זה: תולדות סנט פטרסבורג.

[2] נמצא בסובייט הפדרלי סטאסרופול בקווקז הרוסי.

[3] ממלכת כארתלי-קאחתי (בגאורגית: כַּארתלִי-קַאחֵתִיס סַאמֶפּוֹ) (1762–1801) נוסדה בשנת 1762 על ידי איחוד שתי ממלכות מזרח גאורגיות – כארתלי וקאחתי. מתחילת המאה השש עשרה, לפי הסכם אמסיה משנת 1555 היו תחת שליטה איראנית. בשנת 1744 העניק נאדיר שאה את המלוכה על ממלכת כארתלי לתאימורז השני והשליטה על ממלכת קאחתי לבנו ארקלה השני, כפרס על נאמנותם. תאימורז וארקלה ניצלו את חוסר היציבות באיראן כתוצאה ממותו של נאדיר שאה בשנת 1747, והכריזו על עצמאותם בפועל. לאחר מותו של תאימורז בשנת 1762, ירש אותו ארקלה כשליט כארתלי ובכך איחד את שתי הממלכות.

[4] המלחמה העות'מאנית-רוסית השביעית, שהתחוללה בין השנים 1787–1792 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שנסתיימה ב-1774. עיקר המלחמה המאוחרת היה ניסיונה הכושל של האימפריה העות'מאנית להחזרת שטחים שנכבשו על ידי רוסיה בעבר.

[5] אֵעָ'א מֻוחַמַּד חָ'אן קָאגָ'אר (1742 – 1797) נודע גם בשם אֵעָ'א מֻחַמַּד שָׁאָה, הוא אבי השושלת הקאג'ארית ואחד מהמצביאים הגדולים האחרונים בהיסטוריה של פרס. על פועלו נכתבו עשרות ספרים והשפעות הישגיו ההיסטוריים, נראים עד היום בכלל איראן רבתי.

[6] ניקולאי וסילייביץ' גוגול 1809 – 1852) היה סופר ומחזאי רוסי, יליד אוקראינה. מן המשפיעים והבולטים שבאמני הסיפורת של המאה ה-19'. שאיפותיו המוקדמות להיות למשורר ולשחקן ולהגר לארצות הברית עלו בתוהו. אולם שני כרכי סיפוריו המבוססים על ילדותו באוקראינה, הקנו לו את הערכתם של פושקין וסופרים חשובים אחרים. כדי להימלט מן המחלוקת שעורר מחזהו הסאטירי 'רביזור'-1836, נסע לרומא, ושם כתב את יצירתו הנודעת ביותר "נשמות מתות" (1842) תיאור גרוטסקי של הפיאודליזם הרוסי. בשנותיו האחרונות סבל מדיכאון ודבק בדת באופן חולני. לימים, זכה למעמד כאחד מגדולי יוצרי ואמני הפרוזה בתולדותיה של הספרות הרוסית, ואף בזו של הספרות העולמית כולה. כן נודעו לתהילה סיפוריו הקצרים, ובמיוחד 'האדרת' ו-'האף'. ולצידם, רומן המופת 'נפשות מתות'.

[7] 'רוויזיור' או 'מבקר המדינה' היא סאטירה חברתית ואנושית, המעלה תמונה של ציבור פקידי הממשלה, שכולם אנשי שוחד, גניבה, מעילה וניצול המוני העם. המחזה הוצג לראשונה בשנת 1836 בסנקט פטרבורג, רק לאחר הוראה מפורשת מטעם הצאר ניקולאי הראשון.

[8] אלכסנדר פיודורוביץ' קֶרֶנסקי (1881 –1970) היה פוליטיקאי רוסי, חבר במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, שכיהן כראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית בין מהפכות פברואר ואוקטובר 1917. רוסיה הייתה מותשת לאחר שלוש שנות לחימה במלחמת העולם הראשונה, ואזרחי רוסיה מאסו במלחמה ובצאר. לנין והמפלגה הבולשביקית שלו הבטיחו "שלום, אדמה ולחם" על פי השיטה הקומוניסטית, והצבא היה בתהליכי התפרקות בשל עריקה ההמונית. אך קרנסקי ושאר המנהיגים הפוליטיים חשו עצמם מחויבים לבעלות-בריתה של רוסיה, וחששו, בצדק, כי גרמניה תדרוש שטחים עצומים מרוסיה תמורת הסכם שלום. סירובו של קרנסקי לפרוש מהמלחמה הביא עליו את מפלתו. לאחר ניסיון ההפיכה הכושל באוגוסט והתפטרות השרים, מינה עצמו קרנסקי גם כמפקד העליון של הצבא במקום הגנרל קורנילוב. במעמדו זה ארגן את הממשלה מחדש והכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית. במהלך פרשת קורנילוב חימש קרנסקי את פועלי פטרוגרד (כיום שוב סנקט פטרבורג) הבירה, אך במהלך אוקטובר רוב הפועלים האלה עברו לצד הבולשביקים. לנין פעל בנחישות כדי להפיל את ממשלתו של קרנסקי לפני שזו תקבל לגיטימציה בבחירות לאספה מכוננת. וכך, ב־26' באוקטובר (7' בנובמבר בלוח הגרגוריאני) ביום הולדתו של טרוצקי, תפסו טרוצקי ועוזריו הבולשביקים את מוסדות השלטון במה שנודע כמהפכת אוקטובר. קרנסקי ברח מהעיר, ניסה למרוד בעזרת הקוזאקים, ולבסוף נמלט מרוסיה, והצליח לשרוד.

[9] חוזה ברסט-ליטובסק היה חוזה שלום / כניעה, שנחתם ב-3' במרץ 1918 בין הבולשביקים למעצמות המרכז במבצר ברסט ליטובסק (כיום בלארוס). חוזה זה הביא לעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד. לאחר חתימת הסכם שביתת נשק בין הצדדים ב-10' בפברואר 1918 הכריזה רוסיה על סיום המשא ומתן מצִדה, ובאופן חד-צדדי גם על סיום מעשי האיבה בין שני הצדדים. רוסיה יצאה בהסכם מושפלת ומובסת, ובמלחמת אזרחים, ומעצמות המרכז הובסו שנה לאחר מכן, כאשר המדינות העות'מאניות והאוסטרו-הונגריות נעלמו מהמפה, הקיסרות הגרמנית התפרקה ופינתה את מקומה לרפובליקה דמוקרטית לאחר מסירת שטחים לצרפת, פולין וצ'כיה.

[10] דִּיסִידֵנְט (מלטינית: dissidentem – מרוחק, לא מסכים, נמצא בחוץ. במינוח האקדמיה ללשון העברית: פָּלִיג בהגדרתו הרחבה, הוא אדם המתנגד לדעה הרווחת, לשלטון או למבנה החברתי המקובל, בעיקר במדינות רודניות וטוטליטריות. המונח שימש במקור לתיאור התנגדות למשטר הסובייטי, והוא רווח כיום בעיקר לתיאור דיסידנטים פוליטיים, היוצאים כנגד משטרים טוטליטריים. רובם נוקטים באמצעי התנגדות בלתי אלימה להבעת ביקורת על המשטר, אם כי חלקם ניסו לגייס תמיכה להפיכה והפלת המשטר הקיים בארצם. לרוב הם נרדפים על ידי השלטון ומופעלים כנגדם אמצעי ענישה: מאסר, פגיעה כלכלית ואף הוצאה להורג.

[11] לכאורה בלי שום קשר, שבוע מאוחר יותר, ב-15' באפריל ובהשראת הליברליזציה של גורבצ'וב, החלו הפגנות דומות בכיכר טיאנאנמן בבייג'ינג, סין, שגם הן הסתיימו בהקפת המוחים בטנקים ובטבח במוחים.

[12] קונגרס הסובייטים או קונגרס נציגי העם – הגוף השלטוני העליון של הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה והפדרציה הרוסית בין השנים 1917-1936 ובין השנים 1989-1991.

[13] אובלסט (Oblast) הוא מושג המתייחס ליחידה אדמיניסטרטיבית בחלק מהמדינות הסלאביות. התרגום המדויק ביותר למושג זה הוא "מחוז" אך ניתן לתרגמו גם כ"אזור" או "חבל". עקב אפשרויות התרגום הרבות נהוג לתעתק את המושג "אובלסט", ולא לתרגמו. היחידה האדמיניסטרטיבית "אובלסט" נהוגה כיום ברוסיה, באוקראינה, בבלארוס ובבולגריה, והייתה נהוגה בברית המועצות לשעבר.