גילי חסקיןהעידן הרוסי בתולדות גאורגיה
כתב: גילי חסקין
ראה קודם: גאורגיה בעת העתיקה; גאורגיה בימי הביניים
ראו גם, באתר זה: הרי הקווקז, מסע בארצה של המלכה תמר ; בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן
גיאוגרפיה של גאורגיה; סטלין – איש הברזל מגרוזיה.
הקדמה
עד 1991 היתה גאורגיה, או "גרוזיה", כפי שהיתה מוכרת אז, חלק מברית המועצות ומשום כך, נטו רבים לראות אותה כחלק מרוסיה. טיול בגאורגיה של היום מגלה שתרבותה של גאורגיה קשורה יותר למזרח התיכון ולאסיה התיכונה, מאשר לרוסיה. יחד עם זאת, העבר הרוסי ניכר בכול מקום: שלטים בכתב קירילי, בתים בסגנון סטליניסטי, אנדרטות מעוצבות בסגנון סובייטי קר ומנוכר ועוד.
סיכום זה שופך אור על העידן הרוסי סובייטי בתולדותיה של גאורגיה, בתקווה שייסייע למטייל בה.
הרוסים באים
מלך גאורגיה הרקה ה-II לבית באגארטי, הגיע למסקנה שממלכתו הנוצרית המבודדת לא תוכל לשרוד לבדה מול אויבותיה המוסלמיות. במאמצי ההתגוננות של גאורגיה כנגד תורכיה ופרס פנה לעזרתה של רוסיה. האחות הגדולה בצפון, שהשפעתה בקווקז הלכה וגדלה מאז ימי פטר הגדול.
תאריך חיבורה של של גרוזיה לעולם הסלבי הוא 24/07/1783, עת השליט המקומי הרקלה ה-II חתם על חוזה גֶאורְגְיֶיבְסָק (Georgievsk) המעביר את ממלכת קרטילי-קחטי (Kartli-Kakheti) הקטנה תחת חסות (פרוטקטוראט) האימפריה הרוסית של קטרינה הגדולה. אמנם, ב-1783 התחייבה רוסיה לשמור על שלמותה של גאורגיה. אך רוסיה לא עמדה בתנאי החוזה כאשר קתרינה השיגה את כוחותיה מגאורגיה, עם פרוץ המלחמה התורכו-רוסית השניה ב-1787. פרסים, בפיקודו של שאח אגא מוחמד ח'אן פלשו לגאורגיה בכוחות עדיפים על אלו של המקומיים, והרקה ה-II לא הצליח להדוף אותם לבדו. הרקלה עצמו נשבה בקרב, נמלט משוביו לקחטי, שם מת ב-1798. טיבליסי לא הצליחה להימלט מאגא מוחמד חאן, הוא החריב את טביליסי, שרף אותה והרג כ-50,000 תושבים.
בנו של המלך הרקלה, גאורגי ה-VIII שמלך בסך הכל שנתיים (1798-1800) ביקש לספח את גאורגיה לרוסיה של הקיסר פאול וכך הפך למעשה, ב-18/12/1800 לאחרון מלכי בית בגרט ואחרון מלכי גאורגיה. באותה שנה הוא מת וב-1801, הצאר אלכסנדר ה-I, בנו של הצאר פאול, ביטל את ממלכת קרטילי-קחטי (Kartli-Kakheti) מבלי להתדיין על כך עם הנציגים הגאורגים שישבו בסנט פטרבורג. הסיפוח הרוסי שם קץ לשלטון בעל אלף השנים של שושלת בגרט (באגראטיוני). ב-1801 נעשתה גאורגיה המזרחית למחוז רוסי לכל דבר. בין 1804 ל-1811 סופחו גם כל הנסיכויות הגאורגיות אחת אחת לרוסיה, למרות מספר מרידות של הגאורגים. עצמאותה של אימרתי בוטלה ב-1810 ובעקבותיה סופחו גוריה (1829), מינגרליה (1857, סוואנטי (1858) ואבחזיה (1864) .
תחת שלטון הצאר
השלטון הרוסי, שאיחד תחת ידו את רוב הטריטוריות של הגאורגים, ביטל ב-1811 את עצמאותה של הכנסייה הגאורגית וצירף אותה לכנסייה הפרובוסלבית הרוסית. מעמדה העצמאי של הכנסיה הגאורגית בוטל. מושלים צבאיים רוסיים ישבו בטיבליסי נשלחו לפקח על ההעברה והשינויים. זכויות האצולה בוטלו והונהגה שיטת מיסוי חדשה. הרוסים שאפו להפוך את הפיאודליזם הגאורגלי על פי מודל רוסי במישור הסוציאלי והאדמיניסטרטיבי. פקידי ממשל צבאי נשלחו לטיביליסי (טיפליס בפי הרוסים) כדי לפקח על השינוי. את המסורות הפיאודליות תפסה בירוקרטיה גסה מן הסוג שתיאר גוגול בסטירה שלו "רוויזור". כמו כן הונהגה השפה הרוסית בכנסיה ובחינוך. כל זה לא עבר ללא מחאה, ובכמה מקרים פרצו מרידות. אך דווקא רוסיה היא שהבטיחה את שרידותה הפיסית של האומה הגורזית, בהדבירה את כנופיות ההרים שפשטו על הארץ מדגסטאן, ובגרשה את התורכים והפרסים מחלקים שנחשבו מבחינה היסטורית, כחלק מגאורגיה.
בסוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 גאורגיה השתלבה בשיטה הרוסית. השלטון הרוסי הביא פריחה כלכלית לגרוזיה. עם שחרור האיכרים ברוסיה, בוטלה ב-1864 גם צמיתותם בגרוזיה, אך הם לא זכו בבעלות על האדמות שעיבדו. מדיניות הרוסיזציה הלכה וגדלה ונגעה בכל אספקט של החיים בגאורגיה. כמובן שהשתייכות הגאורגים לכנסייה האורתודוכסית הקלה על השתלבותם בחיים המדיניים והחברתיים ברוסיה. דרך רוסיה הגיעו לגרוזיה, בסוף המאה ה-19, גם השפעות תרבותיות וחברתיות אירופאיות. כראקציה לרוסיזציה הטוטאלית, קמה חבורה של אינטלקטואלים גאורגים ביניהם הנסיך לשעבר איליה חווחוודזה (Ilia Chavchavadze 1907-1837), שהיה גם משורר, סופר, בנקאי, נואם בחסד ומדינאי. שיצא כנגד הרוסיפיקציה הכפויה.
תחייתה של התנועה הלאומית נתנה השראה לפרוזה ולשירה, שהושפעו על ידי הרומנטיציזם האירופאי. השירה הרומנטית פרחה בהשפעתו של נוקולוז באראתאשווילי (1845-1818). אְקָקְי צְ'רְטֶלי (1840-1915 Tsereteli) היה משורר לירי בולט, בעוד בני דורו, ואחזה פשאוולה ואלכסנדר קאזבקי שיקפו ביצירתם את מסורות הגבורה של הגרוזים ההרריים. הם באו מהאוניברסיטאות ברוסיה עם רעיונות של סוציאליזם אקטיביסטי, ואידיאלים של דמוקרטיה שהשתקפו בכתביהם. כמה מהם, כמו צ'רטלי, ניסו לקשור קשר כנגד השלטון הרוסי. השתתפותם בקשר הובילה למעצרם. אך עם שחרורם, כמה שנים מאוחר יותר, הם הובילו אסכולה רומנטית של ספרות, שהתמקדה בתקופת הזוהר של גאורגיה.
ראה גם: הספרות הגאורגית
בשנות ה-80 החלה לנשב בגאורגיה רוח אידיאליסטית חדשה: אינטלקטואלים גאורגים ששבו למולדתם, הביאו עמם דוקטורינה מרקסיסטית מגובשת וכינו את עצמם Tergdaleulni, מילולית: "אלו ששתו מנהר הטֶרֶק". משום שלמדו ברוסיה, מעבר לנהר הטרק, והצליחו לסחוף את המוני העם. בשל ביטול האריסות נשארו האיכרים, בעלי החלקות הקטנות, ללא שטחי קרקע מספיקים והדבר הוביל לתסיסה חברתית. ב-1893 ייסדו פעילים רדיקליים את התנועה המרכסיסטית, שכונתה "מסאמה דאסי", או "הקבוצה השלישית", בהמשך הזמן השתלטו על הארגון המנשביקים, בהנהגתו של נואֱ זורְדָנְיָה (1868-1953 Noe Zordania), [אשר הוביל את התנועה הסוציאל דמוקרטית עד המהפכה הרוסית ב-1917-.
באותה שנה, הסוציאל דמוקרטים הגאורגים, בהנהגתו של זורדניה, השתלטו על הסובייט בטיפליס, תפשו את הארמון ששימש בעבר את המשנה למלך. תחילה ראתה "התנועה הסוציאל דמוקרטית הגרוזית" את עצמה כחלק מהתנועה הסוציאל דמוקרטית הכלל רוסית אך אחר כך הציגה דרישות לאומיות עצמאיות. הקואליציה של בולשיביקים ומנשיביקים, שיחד עם מפלגות נוספות הרכיבה את "התנועה הסוציאל-דמוקרטית", לא הצליחה לגבש פלטפורמה משותפת בשל סדר היום השונה ונקודות המבט השונות לגבי עתידה של גאורגיה. בעת מהפיכת 1905 התחוללו מהומות ברחבי גרוזיה. בחבל גוריה הוקמה קומונה. היו מעשי טבח וכוחות הצבא הצאריים הגיבו ביד קשה. פעילים גרוזים, בעיקר מנשביקים, מילאו תפקידים מרכזיים במהפכת 1917. הגרוזים אירקלי טצרתלי וניקולי צ'חיידה, היו מן הדמויות המרכזיות בממשלה הרוסית של אלכסנדר קרנסקי. היו שלש קבוצות של התנועה. באחת מהם בלט יוסיפ דזוגשווילי, שכינה את עצמו "איש הפלדה" (Steel)) ובגאורגית "סטלין". עם התפלגות התנועה ברוסיה נמנו רוב הסוציאל-דמוקרטים הגרוזינים עם האגף המנשיביקי הדמוקרטי ורק מעטים, ביניהם סטלין הצעיר תמכו בבולשיביקים. ביוני 1917, הבולשיביקים, בלחצו של לנין התפצלו מן המנשביקים הגאורגינים. לאחר שהבולשביקים עלו לשלטון ברוסיה, חזרו הפעילים הגורזים הביתה והצטרפו לז'ורדניה. אחרי מהפיכת אוקטובר הכריזו עמי טראנסקווקז על עצמאותם.ב-26/05/1918 הניפה הממשלה המנשביקית של נואה זורדניה דגל לאומי חדש והכריזה על עצמאות גאורגיה. כך הסתיימו למעשה 117 שנות היחסים הרשמיים של רוסיה. ממשלה זו נתמכה על ידי בעלות הברית המערביות. באותה שנה ירדו הבולשביקים למחתרת והחלו להתארגן להדחת הממשלה של ז'ורדניה.
בעקבות חוזה ברסט-ליטובסק היתה גרוזיה כבושה ב-1918 על ידי צבא גרמני, שהגיע הנה מאוקראינה, וב-1919 אחרי התמוטטות צבא גרמניה – על ידי צבא אנגלי, שהגיע אליה מעיראק ופרס דרך באקו. אחרי יציאת הצבאות הזרים התגבשה גאורגיה כרפובליקה דמוקרטית עצמאית וניהלו את העניינים בזהירות: במלחמת האזרחים הרוסית שמרה גאורגיה על נייטרליות, ועצמאותה הוכרה על ידי הממשלה הסובייטית. היערות והמכרות הולאמו, הם ערכו רפורמה אגררית מתונה באופן שאפשר חלוקה צודקת יותר מבלי לנשל את האצולה מכל נכסיה.הקרקעות נמסרו לאיכרים תמורת פיצויים לבעלי האחוזות. בשלטון הסוציאל-דמוקרטים המנשוויקים, הכנסייה האורתודוכסית הלאומית חודשה. בו בזמן, הבולשיביקים הסיתו את האיכרים ואת העובדים כנגד הדרך המונשביקית "הבורגנית" ודרשו לחסל את הקפיטליזם. ב-28/04/20, הצבא האדום צעד אל באקו וייצר את הרפובליקה הסובייטית של אזבייג'אן. ב-7/5/20 הכריזו רוסיה הסובייטית וגרוזיה הסוציאל-דמוקרטית על הכרה הדדית, אך הבולשביקים הפרו את החוזה. ב-14/02/21 הצבא האדום חצה את הגבול מאזרבייג'אן לרוסיה וב-25 לפברואר חייליו היו כבר בטביליסי ודחפו את הממשלה ל-Batumi. שלושה חודשים אחר כך נאלצו זורדניה ואנשיו להפליג לצרפת. החלום על גאורגיה דמוקרטית – עצמאית היה קצר. גאורגיה הצטרפה לברה"מ.
ההגמוניה הקומוניסטית הביאה את העם הגורג'י שוב תחת שלטון זר. עד 1936 היתה גאורגיה חלק מהרפובליקה הטראנסקווקזית. ומ-1936 אורגנה כרפובליקה סובייטית לעצמה, אחת מ-15 הרפובליקות של ברה"מ (רוסיה, אוקראינה, מולדבה, בלרוס, ליטא, לטביה, אסטוניה, גאורגיה, ארמניה, אזרבייג'אן, קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, תורכמניסטן). למרות העובדה שסטלין וראש המשטרה החשאית בריה (Beria) היו גאורגים, כמו בולשביקים מרכזיים רבים, לא היה לגאורגיה יחס סלחני או מועדף. ב-1924 פרץ מרד שהונהג על ידי גאורגים מנשביקים. המרד דוכא באכזריות. פעולת התגמול כנגד משפחות האצולה היתה קשה וכ-5000 הוצאו להורג. השנים 1937-1936 היו קשות במיוחד. כאשר סופרים, מדענים ואינטלקטואלים נרדפו. המשורר הגאורגי הסימבוליסטיקן טיטיאן טָבִידְזֶה הוצא להורג בתקופה זו. סטלין התכתש עם הלאומנים הגרוזינים ושלח כ-100,000 מהם לסיביר. בתקופת השלטון הסטליניסטי – משנות ה-30 ואילך, נגרמו לגרוזיה – לפי הניסוח הרשמי – "אבדות רבות בעקבות שרירות לב וחוסר חוק ומשפט". במהלך הטיהורים של 1937-1936 הוכחד שיעור גבוה יותר מקרב באנטיליגנציה ובעלי המקצועות החופשיים בגרוזיה מאשר בייתר חלקי רוסיה. ההתנגדות הלאומית של תושבי גרוזיה התבטאה בקנאות של הגרוזינים לערכיהם התרבותיים ולשפתם הלאומית. יחד עם זאת, הפלה סטלין לטובה את ארץ הולדתו ופעל לפיתוחה הכלכלי. הוקמו בה מוסדות ציבור, לרבות "האקדמיה למדעים" בטיבליסי (נוסדה ב-1941) שעשתה עבודה רחבה כל ענפי המדע בשפה הגרוזינית, וחלה התקדמות רבה בתחומי בריאות הציבור והחינוך. לאחר מותו של סטלין נהנתה גרוזיה מיציבות, שגשוג וקידום חברתי. במהלך שנות ה-50 וה-60 יובשו רוב שטחי הביצות. ביותר מ-5 מיליון דונם נזרעו תבואות – בעיקר חיטה ותירס. כמו כן פותחו שטחים גדולים של תה והדרים. גרוזיה תפסה את מקומה כספקית המנגן הגדולה ביותר בברה"מ. המצב המדיני היה מתוח בעיקר בשל ההתנגדות הלאומית של תושבי גרוזיה לממשל הרוסי. בסוף שנות השמונים, עם הנהגת הפרסטרויקה, שטף את הארץ גל של התעוררות לאומית. ב-9 באפריל 1989, התארגנה הפגנה שקטה של סטודנטים, שפוזרה באכזריות על ידי חיילים סובייטים. לפחות 20 איש נהרגו.
גאורגיה בדמדומי ברית המועצות
גרוזיה היתה הראשונה מבין מדינות ברה"מ שקיימה בחירות כלליות רב מפלגתיות – באוקטובר 1990. המפלגה הקומוניסטית הודחה מהשלטון. בבחירות לפרלמנט ניצחה קואליציה של מדינות, שנקראה "השולחן העגול של גרוזיה החופשית". הם קיבלו 155 מתוך 255 מושבים.
באוקטובר 1990 נערכו לראשונה בגאורגיה, מאז שנות ה-20, בחירות רב-מפלגתיות. המפלגה הקומוניסטית נחלה מפלה מוחצת וברוב גדול נבחר זוויאד גמסחורדיה (בנו של הנובליסט קונסטנטין גמסחורדיה), נציג הזרם הלאומי-דמוקרטי, שקרא להשבת עצמאותה של גאורגיה בהקדם. גאורגיה הכריזה על עצמאותה ב-9 באפריל 1991 (עוד לפני התפרקות ברה"מ), כאשר 98% מחברי הפרלמנט הצביעו בעד העצמאות וסירבה להצטרף לחבר המדינות העצמאיות.
משטרו של גמסחורדיה יצר בעיות רבות בין דתות שונות וערים שונות. המוטו שלו "גאורגיה לגאורגים" שלהב מיעוטים במדינה וזה לבטח הוזן על ידי מוסקבה שקיוותה שגאורגיה תיסוג משאיפתה לעצמאות, משום שסך הכול גאורגיה חיה בשקט עם מיעוטיה היהודים, רוסים, אזרים, יוונים וארמנים. התוכנית של מוסקבה היתה שהמתיחות הזו תביא אף בסופו של דבר לשבירת שלטונו של גמסחורדיה.
ואכן, על רקע מתיחות זו פרצה מלחמת דרום אוסטיה (הראשונה) ב- 1991-1992, בין גאורגיה לבדלנים אוסטים , שהכריזו על רצונם להתנתק מגאורגיה ולהתאחד עם צפון אוסטיה, תחת כנפי ברית המועצות, לייתר דיוק, רוסיה.
רקע – אוסטיה
האוסטים, המשתייכים לאחת קבוצות האתניות האיראניות שישבו על גדות נהר הדון, הגיעו לאזור הרי הקווקז הגדול, אחרי שאולצו לעזוב את מולדתם עקב הפלישות המונגוליות במאה ה-13. חלק מהאוסטים התיישבו באזורים שכיום מוכרים כצפון אוסטיה ודרום אוסטיה. החלק הצפוני שייך היום לשטחה הריבוני של הפדרציה הרוסית, ואילו החלק הדרומי (שגודלו כ-3,900 קמ"ר), דרום אוסטיה, שייך לגאורגיה. מתוך 70,000 תושבי דרום אוסטיה, כ-14,000 הם גאורגים, כלומר כחמישית מהאוכלוסייה.
ההחלטה הסמלית במהותה של הפרלמנט הגאורגי באוגוסט 1989, לחזק את המעמד של השפה הגאורגית, שהייתה מיועדת בעיקרה להתגרות במוסקבה, הפעילה מערכה ציבורית בדרום אוסטיה, לטובת שדרוג מעמד המחוז מאובלסט, למעמד של רפובליקה, שהוא גבוה יותר. ההחלטה החד-צדדית שקיבל הפרלמנט הדרום אוסטי בעניין זה ב-10 בנובמבר אותה שנה, עוררה גל של הפגנות המוניות בטביליסי, שסיפקו לזוויאד גמסחורדיה את ההזדמנות להטביע את חותמו על הפוליטיקה הגאורגית.
הסובייט העליון של גאורגיה ביטל את ההחלטה והנהיג מדיניות של דיכוי העיתונות ודיכוי ההפגנות. בהחלטתו, הצהיר הסובייט העליון של גאורגיה, כי יש לה זכות להטיל וטו על כל החלטה סובייטית הנוגדת את האינטרסים של גאורגיה. ב-23 לאותו חודש התרחשו התנגשויות אלימות בין הגאורגים והאוסטים כאשר הצהיר זוויאד גמסחורדיה על "פגישת שלום ופיוס" בצחינוואלי. מצעד ה"פיוס" שלו לעבר צחינוואלי בראשות כ-20,000 – 30,000 מפגינים נחסם על ידי האוסטים וכוחות ביטחון הפנים הרוסיים וגרם לנפגעים הראשונים בסכסוך.
מאוחר יותר באותו חודש הכריזו הסובייט העליון של ברית המועצות והנציגים מדרום אוסטיה על השפה האוסטית כשפה הרשמית של המחוז. ב-26 במאי של אותה שנה הפכו חגיגות יום השנה להכרזת העצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה (1918-1921), לעימותים בין קבוצות גאורגיות חצי-צבאיות לבין אוסטים בעידודו של זוויאד גמסחורדיה.
במרץ 1990, הורשו נציגים בלתי רשמיים של צפון אוסטיה ודרום אוסטיה להגיש בקשה להצטרפות לקונפדרציית עמי ההר של הקווקז והתקבלו. בקיץ של אותה שנה, החליט הסובייט העליון של גאורגיה הסובייטית על איסור פעילותן של מפלגות מקומיות, מה שנתפס בעיני האוסטים כצעד נגדם. באוגוסט של אותה שנה הגיע מנהיג המחדריוני, ג'אבא יוסליאני, לצחינוואלי כדי "להרגיע את חששות הגאורגים בעיר ולהבטיח את שלומם" לדבריו. באותו חודש חוקק הסובייט העליון של גאורגיה, חוק בחירות חדש האוסר על השתתפותן של מפלגות שפעילותן מוגבלת לאזור מסוים בלבד במדינה, דבר שנועד כמובן להגביל את הבדלנות האוסטית.
ב-20 בספטמבר 1990, הכריז האובלסט האוטונומי של דרום אוסטיה על עצמאותו, והתחנן בפני מוסקבה שתכיר בעצמאותו, בכפוף לברית המועצות. ביום למחרת הכריזה המועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה על ההחלטה כבלתי חוקית ונוגדת את החוקה.
ב-25 בספטמבר אימצה אבחזיה "הצהרת ריבונות" (לא עצמאות). ב-28 באוקטובר 1990, החרימו דרום אוסטיה ואבחזיה את הבחירות למועצה העליונה של הרפובליקה של גאורגיה, שהיו הבחירות הראשונות בקווקז והיוו צעד משמעותי בדרך לעצמאות גאורגיה. בבחירות אלה זכה זוויאד גמסחורדיה. דרום אוסטיה מצידה הכריזה על בחירות פרלמנטאריות משלה. על פי מקורות אוסטיים, השתתפו בבחירות, שהתקיימו ב-9 בדצמבר של אותה שנה, 72% מאוכלוסיית דרום אוסטיה, שהוא אחוז גבוה יותר מחלקם היחסי של האוסטים במחוז. יומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר של אותה שנה, ביטל הממשל הנבחר של גאורגיה בראשות גמסחורדיה את תוצאות הבחירות, והצביע על ביטול מעמדה האוטונומי של אובלסט דרום אוסטיה. ביום למחרת, ב-12 בדצמבר, החלו פעולות אלימות בצחינוואלי, והפרלמנט הנבחר של גאורגיה הכריז על מצב חירום, ונשלחו לשם כוחות ביטחון הפנים של גאורגיה ורוסיה. מפקד כוחות הביטחון הגאורגיים, קוואנטאליאני, מונה לראש עיריית צחינוואלי. לפי גרסת האוסטים, שאומתה על ידי משרד החוץ הרוסי, פרקו כוחות הביטחון הגאורגיים את המיליציות של דרום אוסטיה.
בסוף חודש דצמבר, נכשלה משלחת, בהשתתפות פקידים רשמיים מגאורגיה, דרום אוסטיה ומוסקבה במשימת הפיוס שלה וב-1 בינואר 1991 נרצחו מספר אנשי מיליציה גאורגים בצחינוואלי, ומותם הביא מיד לאחר מכן, בינואר 1991, לתחילת המבצע הגאורגי.
מלחמת אוסטיה הראשונה
המלחמה החלה בליל חג המולד, ה-5 בינואר 1991, כאשר כמה אלפים בודדים של חיילי המשמר הלאומי הגאורגי, שהוקם כשבועיים לפני כן, נכנסו לצחינוואלי, וביצעו מעשי אכזריות, תוך, על פי טענות הבדלנים האוסטים, עצימת עין של החיילים הרוסים המקומיים. הבדלנים האוסטים השיבו בהפגזה על בתי הספר ובתי המגורים של הגאורגים בצחינוואלי. בינתיים, ב-7 בינואר של אותה שנה, פרסם, שליט ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, הצהרה המגנה את הכרזת העצמאות של דרום אוסטיה, ואת החלטת הפרלמנט הגאורגי לבטל את האוטונומיה של דרום אוסטיה. חלקה הראשון של הלחימה בצחינוואלי, הסתיים בסופו של דבר, בשליטה מחולקת על העיר: האוסטים שלטו על החלק המערבי של העיר והגאורגים שלטו על החלק המזרחי. לקראת סוף ינואר, הסיגו הגאורגים את כוחותיהם אל ההרים שמסביב לעיר, בהתאם להסכם הפסקת אש שנערך בתיווכו של המפקד הרוסי באזור. האוסטים מצדם, טענו כי הם שגירשו את הכוחות הגאורגיים.
ב-29 בינואר של אותה שנה, הוזמן יו"ר בית-נבחרים של הסובייט העליון האוסטי, טורז קולומבגוב, למשא ומתן בטביליסי, אולם עם הגיעו נאסר מיידית והואשם בהסתה לגזענות. משפטו נדחה מספר פעמים לפני ששוחרר בדצמבר של אותה שנה.
בפברואר 1991, ניתקן הגאורגים את אספקת החשמל לצחינוואלי, וסגרו את הדרך שהובילה את אספקת המזון והציוד לעיר. במקביל חסמו האוסטים את הדרכים שהובילו לכפרים, שסביב צחינוואלי, המאוכלסים בגאורגים, וניתקו אותם מיתר חלקי גאורגיה.
תקופת הלחימה העזה ביותר של המלחמה הייתה במרץ-אפריל של אותה שנה. במרץ 1991, חתמו מוסקבה וטביליסי על מסמך בו הם מבטיחים לייסד ועדה משותפת למשרד החוץ הרוסי והגאורגי שתבחן את המצב המחוז, תפרוק מנשקה את כל המיליציות הלא חוקיות ותיישב את שאלת הפליטים.
ב-31 במרץ נערך משאל עם על עצמאות גאורגיה. 98% הצביעו בעד עצמאות. האוסטים והאבחזים לא השתתפו במשאל העם. ב-9 באפריל 1991, הכריזה גאורגיה רשמית על עצמאות. באוגוסט של אותה שנה, בעקבות הפיכת הנפל במוסקבה, התפוררה ברית המועצות, אולם הבסיסים הצבאיים בגאורגיה נותרו בעינם. וחיילי משרד החוץ הרוסי עזבו רק ב-1 בדצמבר של אותה שנה (הבסיסים עצמם פונו רק בשנת 2008).
להמשך קריאה ראו: תולדות גאורגיה העצמאית