תולדותיה של גאורגיה (גרוזיה) בעת העתיקה

 

 

טיול לגאורגיה, או "גרוזיה", כפי שהיא מוכרת בשמה הרוסי, מציע למטייל נופים מרהיבים, בשילוב עם אתרים היסטוריים. היכרות ולו שטחית עם תולדותיה של המדינה, עשוייה לסייע בהבנתם ובהבנת הסיפור שמאחריהם 

 

ראו גם, באתר זה: הרי הקווקז, מסע בארצה של המלכה תמר ; בארץ גיזת הזהב – פרקי יומן

גיאוגרפיה של גאורגיה;   תולדות גאורגיה בימי הביניים

 

לצפייה במצגת תמונות בנושא: גרוזיה

 

הקשר הגאורגי אל העולם הסלאבי הרוסי הינו חדש יחסי. היסטוריונים רבים מציינים את התאריך: 24 ביולי 1783, כשהרקלה השני (Herekle)  הביא את ממלכתו הקטנה תחת חסות האימפריה הרוסית של קתרינה הגדולה. אחר כך, ב-1921, החליפו הבולשביקים את הצארים, וסיפחו אותה לברית המועצות. למרות הקשר ההדוק עם הסלאבים, ההיסטוריה הגאורגית וזהותה התרבותית הושפעה יותר מתנודות הכוחות של המזרח התיכון ומשקפת את השפעות החיתים, הסקיתים, יוונים, רומים, ביזנטים, פרסים, טורקים, מונגולים וכמובן גם רוסים.

 

גרוזיה גופא שוכנת בין תורכיה וארמניה בדרום לבין אזרביג'אן במזרח. הממוקם בין אסיה לאירופה, למרגלות הרי הקווקז; במיצר שבין הים הכספי לים השחור. חבל הארץ הזה היה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה. זירה למאבקים. עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים והפכו את האזור לאחד מהמורכבים והמסובכים מבחינה אתנית. אזור זה היה תמיד צומת חשוב. מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בגלל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור בידי כוחות שהשתלטו עליו. כך למשל, העיר טביליסי, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים במהלך 1500 שנות קיומה.

גאורגיה, כמו המדינות הקווקזיות האחרות, ארמניה ואזרבייג'אן, התגבשה בין המאות ה-10 וה-13, כתוצאה מאיחוד של כמה נסיכויות קטנות. אם כי תולדותיה, כמו של שכנתה ארמניה, החלו במאה ה-12 לפנה"ס ועד היום הן שומרות על זהותן הלאומית.

   

נמצאו אתרים פרהיסטוריים מהתקופה הפליאוליתית התיכונה, במערה באזור אבחזיה של היום, בתקופה שבין 100,000 ל-40,000 לפנה"ס. מהתקופה הניאוליתית נמצאו אתרים רבים באזור זה וכן במרכז גרוזיה של ימינו, מרביתם מהאלף החמישי והרביעי לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת, בראשית האלף השלישי, אנו לומדים על תרבות מפותחת מאד. מוצאים כלי חרס רבים, כלי נשק וכלי בית. ממצאים אלו מלמדים על הקשר שבין אנשי הקווקז לעמי המזה"ת. קרמיקה גאורגית מתקופה זו נמצאה בסוריה ובארץ ישראל. לעולם ניתן יהיה לאתר את מקורותיו של כלי חרס, משום שלכל אזור יש את הרכב האדמה הייחודי לו).  העמים הפרוטו-גאורגים היו חרשי נחושת (ראה להלן, תובל).

לקראת סוף האלף השלישי לפנה"ס פלשו עמים אינדו-אירופאים מצפון הקווקז והערבות האירו אסייתיות והכניסו אלמנטים זרים לתוך התרבות האחידה יחסית של תקופת הברונזה תרבות זו, המכונה תרבות מָטְקופ (Matkop), ידועה גם כתרבות קורגאן (Kurgan), מתאפיינת בממצאים מעודנים, עשויים זהב, כסף ונחושת, שנמצאו באתר קבורה באזור קובָאן שבמערב הקווקז. אלמנטים של תרבות זו התמזגו עם תרבות טְרִיאֳלֶטִי ((Trialeti המקומית, שפרחה בסביבות 2100 לפנה"ס מדרום לטביליסי. תרבות זו יצרה עבודות קדרות ומתכת מרשימות, לרבות כלי כסף וזהב.

גאורגיה נזכרת בתעודות עתיקות – אשוריות ויווניות – כמיושבת על ידי עמעמים ושבטים, שבחלקם מוצאם מאסיה הקטנה ושהיגרו לקווקז אחרי התמוטטות ממלכת החתים (1200 לפנה"ס). כאשר "גויי הים" החריבו את הממלכה החתית סביב שנת 1200 לפנה"ס, כמה עמים פרה-חיתים מאנטוליה היגרו לחלקו הצפוני-מזרחי של המצר הקווקזי. הם נאלצו להגר לשם, לא רק על ידי גויי הים המתפשטים, אלא גם על ידי האימפריה האשורית שבדרום. הם נטמעו באוכלוסיית הילידים ויצרו את הבסיס לעם הגאורגי. הגירה זו נמשכה עד לסופה של ממלכת פרס האח'מנית בסוף המאה ה-4 לפנה"ס.  בכתב היתדות ובכתובות חתיות מופיעים שמות של עמים הדומים ל"משך" ול"תובל" שבמקרא: בני יפת, גֹמֶר, ומגוג ויון ותֻבל ומֶשֶך ותירס (בראשית י' 2). כבר כותבי ספר בראשית ידעו על היכולת המטלורגית של יושבי הקווקז וכך מתואר בעל המקצוע העתיק בעולם (המקצועות העתיקים הם מנגן נבל (יובל) וחרש נחושת (תובל): "וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל" (בראשית ד' 4).

הכתובות האשוריות מספרות על שבטים מטראנסקווקזיה וממזרח אנטוליה, עמם באו במגע. שבט המשְקִי (משך הנ"ל) כבש חלק גדול מאדמת החתים וצמצם מגע אל האשורים. סמוך לניצחונם, חלק אחד מהשבט פלש לדרום-מערב גאורגיה והניח את היסוד לעם הנקרא כיום משחיאנים (Meskhians). אחד ממלכי המושקי נקרא מיטָה שהוא כנראה המלך מידאס בעל מגע הזהב. עושרו לא עזר לו בפני פלישת הקימרים שהרסו את האימפריה בשנים 695-696 לפנה"ס. שבטים אחרים, הקשורים במושקי הוא משך המוזכר בספר יחזקאל. "תרשיש סוחרתך מרב כל הון בכסף ברזל בדיל ועופרת נתנו עזבוניך: יון תובל ומשך המה רוכליך בנפש אדם וכלי נחושת נתנו מערבך" (יחזקאל כ"ז 13). אולי קשורים בתובל. שבט זה ישב בדרום-מערב גאורגיה. היוונים קראו להם Tibareni, ממנו אולי נובע השם "איברי", שניתן לגאורגים המזרחיים. [הרודוטוס קורא להם "מוסכיים" = מושקה (אשורית) = משך (?), טיבארניים (=תובל?) וקולכיים (קאשקה באשורית). עמים שבזמנו היו משועבדים לממלכת פרס, ולימים השתחררו ממנה על ידי כיבושי אלכסנדר מוקדון].

שבט אחר מוזכר אצל האשורים כ'דייאני' (Daiaeni) וחי בצפמ"ז אנטוליה. אזור שפעם היה חלק מגאורגיה. היוונים קראו להם Taokhoi הגאורגים והתורכים של היום רואים באזור חלק ממולדתם. הוא שייך לתורכיה של ימינו  שני העמים מכנים את האזור Tao ורבים מתושביו עדיין מדברים גאורגית. שבט אחר, הקולכים, או קולכיאנים, הם כנראה ה-Kilkhi המוזכרים בכתובות האשוריות מן המאה ה-12 לפנה"ס. הם גרו שם מתקופת הברונזה התיכונה. מהם נובע, כנראה, השם "קולכיס". באותה תקופה הבחינו היוונים בשתי ממלכות בתחומה של גאורגיה: קולְכִיס במערב (מן הים השחור ועד רכס סוראם), אֶגְרִיסִי בפי הגראורגים עצמם ואִיבֶרְיָה (Iveria) במזרח, כרְתֶלִי בפי המקומיים. על האזור הילכו אגדות רבות הקשורות בארגונטים (ראה להלן), באמזונות שחיו לגדת הנהר טֶרגיTergi  (כיום טרק) ובפרומתאוס, שלאחר שהתגלה חטאו בהברחת האש אל בני האדם, נקשר לסלע גדול בהר אלברוס או בקזבק שבהרי הקווקז.

בשנת 730 לפנה"ס, השבטים המאכלסים את הטראנס קווקז נכבשו על ידי שני כוחות של נוודים לוחמים שבאו מצפון: הקימרים שירדו מצפון וכבשו את קולכיס והסקיתים שחצו את הקווקז הגדול, לאורך הדרך המקבילה לדרך הצבאית הגרגוריאנית של היום וכבשו את מרכז הקווקז.

לשם "סקיתים" כמה משמעויות:

במשמעות המצומצמת – המקובל אצל הסופרים הקלאסיים – הוא שם של עם ממוצא איראני שישב בערבות דרום רוסיה ולחופי הים השחור. אורח חייו תואר על ידי הרודוטוס. ארץ הסקיתים, במובנה המצומצם, השתרעה בין אגני הנהרות בוג ודנייפר ולחופיו הצפוניים של ים אזוב. במשמעות הרחבה יותר, מכונה כך כל אזור אסיה התיכונה, יחד עם כל הארצות שמצפון ומצפון-מזרח לים אזוב, כונה על ידי הסופרים הקלאסיים "ארץ הסקיתים". זהו כינוי כללי לשבטים הנודדים, פרשים שחיו בערבות רוסיה, דרום סיביר, אלטאי ואסיה התיכונה. המשותף לעמים אלו הוא:

1.                                         סגנון אמנותי המכונה .'Animal Style'

2.                                         שיטת קבורה מתחת לתל מלאכותי (קורגאן).

יש הסבורים כי מוצאם של הסקיתים האירופאים בערבות דרום סיביר ואסיה התיכונה, ויש הסוברים כי הם היו, למן האלף השני, הישוב האוטוכטוני של דרום רוסיה וצפון קווקז, במיוחד חבל קובאן.

הידיעות הראשונות על הסקיתים הם מכתובות אסרחדון מלך אשור. הכתובות מספרות שהאשורים לחמו בסקיתים ובקימרים מצפון ומצפון-מערב לאשור. הסקיתים הגיעו לגבולות אשור מצפון לקווקז, הם עברו לאורך חופו המזרחי של הים הכספי, ובדרכם פגעו קשה בממלכת אוררטו בתנ"ך הם מוזכרים כ'אשכנז'. בית שאן נקראה 'סקיתופוליס', על שום שכירי החרב הסקיתים שהתיישבו בה. הלחץ הסקיתי היה כה גדול, עד שאסרחדון כרת עמם ברית.

הסקיתים שבכתובות מלכי פרס (Saka) נחלקים ל'סקים שמעבר לים' (הם הסיקים האירופיאים), ול'סקים שמעבר סוגדיאנה' – סמוך לימת ארל. סימן ההיכר שלהם היה הכובע הגבוה המחודד בקצהו (על שמו נקראו בפרסית  ,Tigrahaudaדהיינו, "חובשי כובע חד"). הסקיתים היו רועים נוודים, ולדעת כמה חוקרים – ראשוני העמים התורכיים באזור זה. לפי מסורת שמביא הרודוטוס פלשו הסקיתים, אחרי חורבן נינווה, לסוריה וא"י והגיעו עד גבול מצרים. בשובם בזזו את מקדש אפרודיטי באשקלון. בשנת 513 ערך דריווש מסע כנגד הסקיתים האירופאים. מכאן ואילך יודעים רק על הסקיתים האירופאים שהרודוטוס מדווח על קשרים הדוקים בינם לבין הערים היווניות שלחופי הים השחור. במאה ה3 לפנה"ס נסוגו בלחץ הסארמטים אל קרים ושם הקימו ממלכה, שבירתה היתה ניאפוליס. הם שעבדו את היוונים שלחוף הים השחור ולהגנתן בא מתרדטיס ה-4 מלך פונטוס.

הקימרים (Gimirrai בפי האשורים) הם עם עתיק המוזכר בלוח העמים בבראשית י' 2-3 כ"גומר" בכורו של יפת. מן השמות הפרטיים המעטים שנשתמרו לומדים כי הקימרים היו דוברי שפה אירנית קדומה. הם ישבו כנראה בחצי האי קרים ובחופי הים השחור, עד הדנייסטר. על שמם נקרא הבוספורוס הקימרי, העיר קימריק בקרים ועוד. הומרוס מזכיר אותם כעמים החיים בפאתי האוקיינוס בחושך נצחי. הוא מתייחס אליהם כאל העמים, שנהדפו ממקומותיהם – בדרום רוסיה – בידי הסקיתים ופלשו יחד עם עמים אחרים לאסיה הקטנה. הקימרים מופיעים על בימת ההיסטוריה לקראת סוף המאה ה-8 לפנה"ס, כשחזרו דרך קווקז למזרחה של אסיה הקטנה ונתקלו בצבא האשורי המוצב שם. סמוך לאותו זמן הם התיישבו סביב ימת ואן ונלחמו באשורים – אולי בשיתוף עם מלכי אוררטו – עד שנהדפו מערבה, לאסיה הקטנה, שם פגעו בלודיה וכבשו את סרדיס בסביבות 657 לפנה"ס. לפי הרודוטוס, הם גורשו מאסיה הקטנה בידי אֳלִיאָטֶס מלך לודיה (ראשית המאה ה-6 לפנה"ס). תעודות בבליות מן התקופה הפרסית-אחמנית מזכירות את הקימרים כחיילים. הד להשתתפות הקימרים בפלישות העמים במאה ה-6 מוצאים בנבואת יחזקאל: המזכיר את בני גומר בין העמים שיעלו עם גוג ויושמדו עמו (יחז' לו 6). הסקיתיםהמשיכו מלב אנטוליה, במסע כיבוש דרומה לסוריה ולארץ ישראל. פלישות אלה הבריחו כמה מהשבטים הגאורגים הקדומים לאזורי ההרים המרוחקים והביא אחרים תחת חסות של הפרסים והמדיים. בסופו של דבר גורשו הפולשים הרכובים על ידי פרס האחמנידית.

 

החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ייסדו מתיישבים יוונים ישובים בחוף הים השחור של הקווקז והעניקו לו את הכינוי "פונטוס אווכסימנוס", דהיינו, "הים המכניס אורחים"[1]. הם ייסדו תחנות מסחר בפאסיס (פוטי, גאורגיה), ודיוסקוריאס (סוחומי באבחזיה).

הקולוניזציה היא האירוע החשוב ביותר של התקופה הארכאית. הקולוניזציה הוציאה את היוונים מגבולות הים האיגאי ודרום חצי האי הבלקני. היתה זו תנועה אדירה, אשר במשך כ-200 שנה, מ-750 ועד 550, וכמעט ללא הפסקה, הקימה יישובים והפכה חלקים גדולים של חופי הים התיכון לשטחים המאוכלסים על ידי יוונים. הדחף הראשון היה מחסור באדמה. על כך נוסף משטר הבעלות על הקרקע ושלטון המשפחות האצילות. כפי שמתאר הסיודוס. לפי המשטר הקיים, ירש הבן הבכור את נחלת אביו ואחיו נותרו בחוסר כל. גם בשכבה העליונה נוצר מצב דומה. רוב רכושן של המשפחות הלך לבנים הראשונים ונוצרו אצילים מדרגה נחותה; יתר על כן, כתוצאה מהתחרות בין המשפחות האצילות, ירדו משפחות שלמות מגדולתן וחיו בשולי החברה האריסטוקרטית. הבלתי מרוצים מבין האצילים היו מוכנים לצאת לחוץ לארץ ולהיות מנהיגים להמון עניים שחיפשו לעצמם חלקת שדה. כמו כן גם גורמים מסחריים פעלו לצד המחסור בקרקע. לכל מושבה היה גוף מייסד, על פי רוב פוליס, שנחשבה אחר כך כפוליס-אם, "מטרופוליס" של המושבה. הפוליס המיישבת לא השתתפה בפועל בייסודה ובהקמתה של המושבה, היא הסתפקה בהענקת עזרה מוסרית. בראש ובראשונה בטקסים דתיים והקרבת קורבנות. ובמקצת עזרה חומרית בבניית אניות ובעיקר במינוי מפקד מנוסה, שינהיג את המתיישבים בדרך, ינצח על הקמת הישוב, ימדוד את הקרקע המיועדת למגורים ולהתיישבות ולחלק אותה לחלקים שווים (קלירוי) בין המתיישבים. חלקות שלמות (טֵמֵנֵי) הוקצבו מראש לצורכי הציבור ולאלים. כל המושבות זכרו לטובה את האויְקִיסְטֶס – המנהיג המייסד – שבמקרים רבים זכה לכבוד אלים ולפולחן. הפוליס המיישבת דאגה לבחור את מקום ההתיישבות ולהשיג את האישור של אחד ממרכזי הפולחן והאורקאלים המשותפים ליוון כולה. [נראה שהגזימו בהערכת השפעתה של דלפוי על תנועת ההתיישבות. הפניה לאורקלום היתה חסרת משמעות מעשית].

ההתיישבות בים השחור היתה מפעלם הגדול של אנשי מילטוס שהחל בשנת 650 לערך. בתחילה הם הקימו מושבות לחופו הדרומי של הים השחור: סינופה, טרפזוס, אמיסוס. תוך זמן קצר עברו המילטים לחוף הצפוני והקימו, בין הייתר, את אפולוניה, אודסוס, טומוי, איסטרוס שמדרום לשפך הדנובה, טירס בשפך הדניאסטר, אולביה במפרץ הנוצר על ידי השפך של שני הנהרות בוג ודנייפר. מזרחה יותר, בקרבת מיצר הייבשה המאחד את קרים עם דרום רוסיה, נוסדה קרקינה. בראשית המאה ה-6 עברו המילטים לקרים, בנו את חרסונסוס, תיאודוסיה, ופנטיקפאום על מיצר קרטש, הנקרא "הבוספורוס של קרים". מצד שני של המיצר הוקמה פנגוריה וטנאיס בפינה הצפונית של ים אזוב. בני קרים לא נעצרו שם. הם המשיכו מזרחה ושלחו מתיישבים לשלושה מעגנים על החוף המזרחי של הים השחור: פיטיוס, דיוסקוריאס ופאסיס.

כאשר באים להעריך את תוצאות מפעל ההתיישבות לעבר הצפון, יש להבחין בין אזורים שונים: בחוף הצפוני של אסיה הקטנה הביאה הקולוניזציה ליצירת אזור נוסף לתרבות ולאורח החיים היווניים. לא כך בשאר חופי הים השחור: מילטוס, אשר עמדה בראש הפעילות ההתיישבותית לא רכשה בכך אימפריה: הערים שהוקמו היו עצמאיות והתפתחו כל אחת בנפרד. לא היה קשר ייבשתי ביניהם. בדרך כלל הן נשארו סגורות בתוך עצמן. לעתים קרובות הן שילמו מס לשליטי הסביבה תמורת זכות לנהל את הסחר של האזור עם העולם החיצון. החוף הצפוני של הים השחור סיפק ליוון דגים מלוחים ומיובשים, מלח, עורות, עבדים ובעיקר חיטה. החוף המזרחי סיפק ברזל וזהב והחוף הצפוני של אסיה הקטנה סיפק סוסים ועצים.

קולכיס היתה נתונה מראשיתה להשפעתו של העולם היווני, אחריו ההלניסטי, ונכללה אחר כך בתחומה של ממלכת פונטוס ואחריה של מלכות רומא. בין השנים 550 ל-300 לפנה"ס הארץ נזרקה בין הכוחות הדומיננטיים באזור, בעיקר פרס. הרודוטוס (420-484 לפנה"ס) בספרו 'ההיסטוריה'  מציין את המסים המשולמים בכסף על ידי הסספרים (Sasperoi), המושקים (Mushkoi), הטיברנים (Tibareni) ואחרים, עבור אדוניהם האחמנידים. הוא מזכיר אותם כחיילים בצבאו של כסרכסס (אחשוורוש) ומתאר את מדיהם ואת נשקם. בשנת 400, האימפריה הפרסית, שנקרעה בידי מאבקים פנימיים, לא היתה גורם חשוב ולא היוותה אוטוריטה עבור השבטים הפרוטו גאורגים. כמאה שנה אחר כך, נעו שבטים אנטוליים אל מזרח גאורגיה, התערבבו עם התושבים שכבר חיו שם והקימו את איבריה. קשה להבחין הין תולדותיה של גרוזיה –  איבריה וקולכיס – לבין ייתר חלקי הקווקז.

קולכיס (Kolchis) שבין הרי הקווקז לארמניה (קולחֶטי בגאורגית), המישור של אגן הנהר פאזיס (ריאון) היתה מיוערת וסיפקה פשתה, שעווה, זפת ושרף עצים. בקולכיס התגוררו שבטים אירניים והוקמו בה מושבות יווניות, בהן פאסיס שבה היה מקדש מפורסם לאלה קִיבֶלי (עיר מפורסמת אחרת היא דיוסקוריה שבאבחזיה, הקבורה בים השחור). באגדות יוון מופיעה קולכיס כארץ המגיה. על אנשיה מספר הרודוטוס ב"היסטוריה", כי "אינם מלים את בניהם וכי הם סוחרים עם המצרים ביין ובבדים". מקור הזיהוי של איאה המיתולוגית עם קולכיס הוא במילטוס, שהיה לה קשר מסחרי הדוק עם הים השחור. בכל מקום שלשם הגיעו היוונים בהתיישבותם הם סיפרו ששם הגיעו הארגונטים קודם לכן והיתה זו עילה לדרוש לעצמם זכות על המקום. אפולוניוס רודיוס בספרו אגרונאוטיקה, מתאר יפה את קולכיס בימים שטרם ההתיישבות היוונית. כאשר צעד כסנופון לעבר הים השחור, כפי שמתואר בספר "מסע הרבבה" (אנאבסיס – Ababasis). בשנים 399-401 לפנה"ס הוא נתקל בהתנגדות מצד השבטים הגאורגים, שחיו באופן אוטונומי ותוך סכסוכים אלו באלו.

 קולכיס, או איאה, היתה מטרת מסע יסון והארגונאטים, כשמקורהמיתוס על גִזת הזהבהוא באופן שבו היו אוספים זהב מן הנחלים. המיתוס קדום: כבר הומרוס, באודיסיאה' מזכיר את יסון ואת המלך אייטס, אביה של מדאה. במאה ה-I לפנה"ס תיאר הגיאוגרף הרומי סטראבו, בספרו "גיאוגרפיה" את טכניקת איסוף הזהב בעזרת צמר כבשים.

באיבריה התגבשה גאורגיה ההיסטורית. האב המיתי של האומה הגאורגית נקרא כאתרֶלוס ועל שמו נקראה גאורגיה כולה סאכרְתְוֶלו, החל מימה"ב. בעקבות מסע אלכסנדר מוקדון, נוסדה מלכות חשובה באיבריה, שמרכזיה העירוניים היו באופְלִיסְצִיחֶה ומצחתה, בשולי עמק מטקווארי. מייסד מלכות איבריה היה המלך פאראנאוואז (ששמו פרסי) והיה בן דורו של אלכסנדר. בירתו היתה מְצְחֶת. שושלתו – שדתה היתה פרסית – עדיין שלטה בעת כיבושי פומפיוס, כשאיבריה הוכרזה כ"בת בריתה", הווה אומר בת חסותה, של רומא.

אלכסנדר מוקדון פלש לגאורגיה, (הממלכה המוקדונית של זמנו השתרעה מיוון לאסיה הקטנה דרך פרס ואפגניסטאן עד להודו) והכרונולוגיה הגאורגית – Kartlis Tshkovreba – מספרת שאלכסנדר מינה את אזון ( (Azon[2], להיות אחראי על מדינת מאסחטה. התושבים המקומיים לא הסבירו פנים לנציב היווני. שלטון השררה שלו הביא למרידות אינסופיות ואחת מהן, מרידה ובראשה עמד פארנאואזי ((Parnavazi, כנראה צאצא של כָרְתִלוס (Kartlos) אבי הגאורגים. פארנאוזי הצליח לסלק את אזון השנוא, לאחד את מזרח גאורגיה (איבריה – כרטלי) עם מערבה (קולכיס) והוכתר כמלך הראשון של גאורגיה המאוחדת (234-299 לפנה"ס).

כלכלת האזור החלה משתנה במעבר איטי מחקלאות למסחר במקביל לצמיחתה של "דרך המשי".  קולכיס, שהיתה חקלאית עד אז, החלה להשתלב במסחר הבינלאומי. טובין מיוון הובאו הובאו דרך הים השחור אל קולכיס, משם בדרך היבשה חצו את רכס סוראמי, אל בקעת קורה והמשיכו משם לים הכספי, שם הועמסו על אניות והמשיכו לכיוון בקטריה – הממלכה ההלניסטית אשר באפגניסטן. בקטריה היתה נקודת שינוע של הסחורות אל סין והודו, ומשם שבו טובין אוריינטליים חזרה למערב. במאה ה-2 לפנה"ס קולכיס עברה מפדרצית כרתלי-איבריה להיות תחת שליטתו של מלך פונטוס. וכך מערב גאורגיה היתה חשופה להשפעות הלניסטיות בעוד שהמזרח בעקבות קשריו העסקיים הושפע מתרבות פרס.

הרומאים הביסו את הסלווקים בשנת 190 לפנה"ס (קרב מגנסה) ואפשרו למקומיים להקים מדינות עצמאיות למחצה, עד שהאזור אוחד כמאה שנה מאוחר יותר. לקראת סוף המאה ה-2 לפנה"ס, קולכיס התפצלה מן הפדרציה עם איבריה וסופחה לממלכת פונטוס שבאסיה הקטנה, תחת שלטונו של מיתרידאטיס ה4 מלך פונטוס. השתלטות פונטוס על קולכיס, התנהלה כנראה במישרין. בני קולכיס תוארו בספרות של אז כ"עם יודע מלחמה", אך לא יכלו לעמוד כנגד צבאות מיתרידאטיס. פונטוס, שהוסיפה להתנהל בדפוסיה הישנים, הרווחים בעולם האסייתי, שלא הושפעו הרבה מן המחשבה המדינית ההלניסטית. המלךניהל שלטון מאד ריכוזי, ונחשב לאדון הארץ. אציליו-נאמניו שכנו כמותו במצודות פזורות על פני הארץ, אשר סביבן נתפתחו כפרים ואף מרכזים מסחריים מכוח תנאי הסביבה, תנובתה ועושרה. בכל העלו מס למלך, להוציא נחלות המקדשים, שמעבדיהן העלו מעשרות לכוהנים.

אזור הררי לחוף הים השחור. מבחינה היסטורית, חבל הארץ המשתרע מביתניה ועד לקולחיס. מקור ראשי למחצבים. היוונים הקימו מושבות לאורך החוף אך בפנים הארץ לא חל שינוי. בתקופה ההלניסטית שלט בה בית מיתרדאטיס. לאחר לחץ ופיתויים ויתרו תקיפי הארץ על ממשלם למען המלך וקולכיס אורגנה כסטראפיה מלכותית. בראש ממשל הסטראפיה הוצב "משנה למלך" (היפרכוס). נכסיה הטבעיים תאמו היטב את התפקיד שהועיד לה שלטון מיתרידאטיס – לשמש כמספנה הראשית לצי התובלה של הממלכה בים השחור. לאחר התגרות ברומא, ב-56 לפנה"ס, נמלט מיתרדטס ה-VI מפני פומפיוס לקולכיס והלה כבש אותה ומינה אציל מקומי למלכה. בתקופת שלטון מיתרדאטס נכנסה גאורגיה לתחום ההשפעה ההלניסטי.

בשנת 66 לפנה"ס נלחם פומפיוס הרומי כנגד ברית ארמנית-גאורגית, וההיסטוריון הרומי פלוטרכוס מתאר את תבוסתה המוחצת של הברית. בעקבות זאת השתלטה רומי על מחצית משטחה של גרוזיה של היום. אנטוניוס מסר את קולכיס לפולמון שמלך בפונטוס כבן חסות של רומא. בשנת 72 היתה קולכיס חלק מהפרובינציה הרומית של קפדוקיה. וב132, המושל הרומאי אריינוס, סייר באזור שבין טרבזון לסוכומי (אז דיוסקוריה), והשאיר תעודה על כך. בתקופה היוונית והרומית היתה טיבליסי נקודת סחר חשובה בין אירופה למזרח, על כך אנו למדים מריכוז גדול של תכשיטים וכלי חרס. האזכור הראשון של העיר הוא במפה ששרטט הגיאוגרף הרומי קסטורְיוס, שסימן את "טפילדו" בין רוסטאבי למצחטה. הכוח הרומאי היה מוגבל. במאה הראשונה הקימו כאן הגאורגים מדינה בקולכיס וקראו לה אגריסי, שבמדה רבה היתה עצמאית. במאה ה2- השתלטה על איבריה שושלת פרתית ואחריה שושלת קרובה לבית הסאסאנים, עד לכיבוש הערבי במאה ה-7.

להמשך קריאה, ראו: גאורגיה בימי הביניים.

---