תולדות גאורגיה (גרוזיה ) בימי הביניים

 

 

 * בספטמבר 2010 נצא לטיול בן 8 ימים לגאורגיה 

 

 

 

לפי המסורת, הגאורגים התנצרו בשנת 313, בהשפעת נינו – "האם הקדושה" (שהגיעה מקפדוקיה)). אם כי חלקים מגאורגיה – המושבות היווניות שלחוף הים השחור – התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה. בועידת ניקיאה ב-325 השתתף כבר בא כוח הכנסייה הגאורגית. התנצרותו של המלך מיריאן -327 חיזקה את המלוכה, משום שנתנה למלך סיבה לגיטימית לרדוף את הכהונה הפגאנית, קבוצת כוח שמעמדה גדל והתחזק באותה תקופה. לקבלת הנצרות בגאורגיה, בתקופה כה מוקדמת, היתה משמעות נוספת: זאת אומרת הצטרפות למרכז הכוח הביזנטי, שתשפיע בצורה ישירה על התפתחות התרבות הלאומית בגאורגיה. בשנת 400 לספירה, מערב ארמניה, כולל מערב גאורגיה, חסה בצלה של האימפריה הביזנטית.

 

 

במאה ה-5 קם המלך ואחטאנג גורגאסאלי (ואחטאנג ה-I), "בעל ראש הזאב" , בן דמותו הגאורגי של המלך ארתור האגדי והכריז מחדש על ריבונות ארצו. הוא גם עקר את האמגושיות הפרסית מן הארץ והקים את מרכז הכנסייה הגרוזינית במצחתה. 20 ק"מ מטיביליסי על מפגש הנהרות קורה וארגאווי בלב חבל קארטלי. המלך ואחטאנג קיבל אישור מביזנטיון להפוך את מצחטה ל"קתוליקוס", למרכז הכנסייתי המרכזי של גאורגיה. (המסורת מספרת שכאן גם התיישבה הקהילה היהודית הראשונה, שהגיעה לאזור לפני 2000 שנה). המלך ואחטאנג ייסד בשנת 455 את טיבליסי, שנעשתה אחריו בירת גאורגיה. [האגדה מספרת שווכטנג יצא לצוד פסיונים עם הבז האהוב עליו (ייתכן שהשם "פסיון" בא מכאן – פאזיס – כמו המחוז אליו יצאו הארגונטים).

 

 

הבז היכה בפסיון בעודו באוויר ושניהם נפלו אל המים החמים. כשהגיעו הציידים הם מצאו את שני העופות מבושלים. המעיינות מצאו חן בעיני ואכטנג והוא החליט להעביר לכאן את בירתו החדשה]. במאה החמישית מתחילה להופיע הספרות הגאורגית הכתובה. באותה תקופה נוצר האלפבית הגאורגי בצורתו הראשונה – כתב חוצורי (או כתב הכנסייה) הכולל 38 אותיות. ממנו התפתח במאה ה-12 כתב מְחֶדְרולִי (או כתב האבירים) המקובל אף היום. במאה ה-6 נשלטה מערב גאורגיה על ידי המלך צאטה מ-Lazica. הוא פרק את הברית שכרת עם איראן והצטרף אל ביזנטיון. הוא התנצר והדת החדשה התפשטה בקולכיס. אירן לא קיבלה בקלות את אבדן השפעתה על האזור. כאשר מת המלך בקור ה-III האיראנים ביטלו את הממלכה. הקיסר הביזנטי מאוריץ יצא במסע מוצלח נגד אירן בשנת 582, ובשנת 588 שיקם את המלוכה בגאורגיה. גאורם הפך להיות נסיך, לא מלך, וקיבל את סמכותו מביזנטיון. גורם וממשיכיו נלכדו בצבת המאבק שבין אירן וביזנטיון על ההשפעה באזור. כשבמאה ה-6 לספירה התנהלו בקולכיס קרבות מרים בין הביזנטים לפרסים באותה תקופה היתה גאורגיה שטח מריבה על שליטה באזור ובעיקר על המוצא לים השחור. הכוחות הנצים היו רומא ויורשתה ביזנטיון מצד אחד, ובין פרס ואחריה הח'ליפות, מצד שני, בעקבות לחץ פרסי שפורר את המונרכיה האיברית, נחתם בשנת 533 הסכם בין יוסטיניאנוס ובין כוסרו ה-I. אז  הוכר מערב גאורגיה כשוטח חסות ביזנטי ומזרחה  כשטח חסות פרסי. במאות ה-היו 6 וה-8 התפוררה גאורגיה לנסיכויות פיאודליות מקומיים, שנקראו 'אֱריסתאווים' (מילולית: "מנהיגי העם" או "דוכסים"), ששליטיהן כפופים לאחת משתי המעצמות הגדולות השכנות. 

 

 

 

כוחם של הדוכסים לא עמד להם מול שלוחי החליפים הערביים, שהחלו לשגר כוחות צבא לאזור, לאחר שהביסו את השליט הפרסי משושלת הסאסאנים. ב-643-645 נכבשה גאורגיה המזרחית על ידי הערבים ובטביליסי ישב אמיר מטעם החליף. והנסיך המקומי סטפאנוז הII-, נאלץ להכיר בחליף כשליט איבריה. ההיסטוריוגרפיה האירופאית ובכללה "האנציקלופדיה העברית", מתארת את התקופה כאילו הארץ כולה שקעה באנרכיה. התמונה שונה. לערבים לא היה עניין ליישב את גאורגיה המזרחית. במקום זאת הם אפשרו לנסיכים הגאורגים לשלוט תחת ריבונות הח'ליף. התרבות הגאורגית פרחה באין מפריע, בעוד הערבים עסקו במסחר. בזמנם שגשגה טיבליסי, ששכנה בצומת דרכי השיירות.

 

 

בסוף המאה ה-8 החלה התעוררות לאומית, בהנהגת לאון ה-II שליט אבחזיה, שניצל את המצב, פרש מאגריסי ואיחד את מערב גאורגיה תחת דגלו בקוטאיסי. [במשך כמה דורות נמשכו המלחמות בין נסיכי כארתלי לבין נסיכי המערב, שבו קמה בתקופה ההיא ממלכת אבאסגיה בחסות ביזנטית]. במאה ה-9 גדל כוחו של האמיר של טיבליסי באופן נפרד מהחליפות העבאסית. החליף הארון אל רשיד פנה אל אשוט ה- I  נסיך איבריה, שליט הדוכסויות הדרומיות של גאורגיה (בית בגרט שמוצאו מארמניה), להילחם באמיר המורד. אשוט השני (830-813 המכונה "מֶזְד" (הגדול), לא הצליח להדיח את האמיר החזק של טיבליסי, אך הצליח לשלוט על מערב איבריה ועל הדוכסויות הדרומיות, והוכר כנסיך על ידי השליט הביזנטי לאו ה-5 וקיבל ממנו את התואר 'קורפאלאט', או 'שומר הארמון'].

 

שושלת בגרט שלטה בגאורגיה ללא הפרעה כמעט 1000 שנים. תקופה שהסתיימה עם פלישת הרוסים ב-1801. בראשית המאה ה-10 נחלש בהדרגה כוחם של הערבים במזרח גאורגיה וכוח הביזנטים עלה. השליט הגאורגי קיבל נתחים הולכים וגדלים. כתוצאה מכך, חידש בית בגרט את חירותה ואחדותה הלאומית של גאורגיה. באגארט ה- III איחד בשנת 978 את כארתלי ואבאסגיה והקים את גרוזיה החדשה – סאכארתולו – שבירתה היתה קוטאיסי. בימיו של באגראט השלישי (1010) התפשטה ממלכתו וזו פעם ראשונה שניתן לומר שמזרח ומערב גאורגיה הפכו לישות אחת. רק העיר טביליסי נשארה בידי משפחת ג'אפארידזה המוסלמית. [עד שנפלה בידי דוד "הבונה" ב –1122] .תחת ימיו של בנו, באגאראט ה-4 (1072-1027) הפכה גאורגיה לאחד ממוקדי הכוח בקווקז. המלך באגארט ה-VI החליש את כוחם של הנסיכים הפיאודליים, הכפיפם לשלטון המרכזי והנהיג במדינה אורח חיים פיאודלי. 

 

 

בכל השנים נשמר המגע בין הכנסייה הגאורגית לבין ממלכת ביזנטיון. המנזרים הגאורגים שבהר סיני, בירושלים ובהר אתוס העשירו את הספרות הגאורגית בתרגומים ובעיבודים של כתבי הפילוסופים היוונים. במאה ה-11 ערך גאורגי הקדוש מהר אתוס את הטקסט הגאורגי של הברית החדשה ושל ספר תהילים, שכבר תורגמו לגאורגית במאה ה-5 ואחריה, והניח את היסוד לתרגום המקרא השלם. הסיפור על ברלעם ויהושפט (תולדות חיי בודהא בנוסח נוצרי), שחובר תחילה גאורגית, תורגם על ידי אוותימוס הקדוש ליוונית וזכה לפרסום רב באירופה של ימי הביניים.  היציבות היחסית נסתיימה עם פלישת הסלגו'קים. שהגיעו ממרכז אסיה, כבשו את פרס ושטפו מערבה בשנות ה-60. הם כבשו את אני בירת ארמניה בשנת 1064 והכו את הצבא הביזנטי בקרב מנזיקרט ב-1071. הסלג'וקים השתלטו על מרבית שטחה של ארמניה וגרמו לרבים מתושביה לברוח אל גאורגיה הנוצרית.  המלך באגרט ה-VI מת שנה אחרי התבוסה הביזנטית. והשלטון עבר לידי בנו גאורגי השני  (1072-1089) . הוא לא הצליח לשלוט באופן אפקטיבי מול ההסתערות הרציפה של התורכים והשלטון עבר אל בנו אולם המלך דאויט ה-III , שכונה גם "המחדש", ובעיקר "הבנאי" (1089-1125), שהחזיר לה את עצמאותה. 

 

 

 

מלחמתו של דוד כנגד התורכים השתלבה למרבית המזל עם הגעת הצלבנים לאסיה הקטנה ולסוריה.  לאחר כמה ניצחונות הוא חדל לשלם מס בשנת 1096. הוא חיזק את משטרו והשליט אותו על אותם נסיכים שלא קיבלו את מרותו. בשנת 1105 כבש את קָחֶטִיkakhet) i)  שבמזרח וצירפה לגאורגיה. הוא בנה צבא, על ידי שגייס 40,000 שכירי חרב קיפצ'אקים (ממוצא תורכי) מהערבות שמצפון לקווקז. בשנים 1110-1122 הוא ניצח כמה ניצחונות מרשימים כנגד כוחות תורכיים. הוא יישב אותם ואת בני משפחותיהם בגאורגיה. הניצחון המרשים ביותר הושג בקרב דידגורי (Didgori) ב-12/08/1121. כמו כן סיפח לממלכתו חלקים נרחבים מארמניה. דוד הבטיח את נצחונו על המוסלמים על ידי שחרור טביליסי ב-1122. צעד שפותח את תור הזהב של גאורגיה, ששלטה בכל השטח שבין אזרבייג'אן למזרח תורכיה. היחס ההומני שהפגין כלפי האוכלוסיה המוסלמית בטביליסי, היה הסטנדרט לגבי האוכלוסייה כולה בממלכתו המולטי אתנית. והוא הצליח להותיר זאת כמורשת תרבותית לדורות הבאים. הוא השתמש בכוח העולה ובפרסטיז'ה של ממלכתו, להגדיל את ההשפעה הפוליטית והתרבותית של גאורגיה.

 

 

המלך דוד, המכונה גם "דוד הבנאי", החל את "תור הזהב" של גרוזיה.  סטפאנוס, היסטוריון ארמני בן התקופה, כתב עליו: "דוד הגדול היה משכמו ומעלה מעל כל השליטים של זמננו. הוא זה שהביא שלום ורצון טוב בכל המדינות המזרחיות, ובמיוחד בארמניה ובגאורגיה. הוא שם קץ למלחמות". לא מדויק. כהוא ידוע כמצביא מבריק, שהיה תוקף את יריביו בתנועת פרשים מהירה. דוד נלחם נגד הסלג'וקים ואיחד את שטחי גאורגיה, כולל אלו שנמצאים כיום בתורכיה. לפניו היתה המשפחה המלכותית ואציליה ווסאלים של החליפות הערבית ושל הגנרל איבן מסלמה. אולם תקופת שלטונו לא היתה בהכרח שלווה וסובלנית אלא רצופה במאבקים, בעיקר עם האצולה הפיאודלית, שהתנגדה להגבלות שהטיל על סמכויותיה. למרות המאבקים הפנימיים והמלחמות הרבות לביסוס שלטונה של גרוזיה, שהלך והתרחב באותה תקופה וכלל גם את ארמניה, מצא דוד הבנאי זמן וכסף להקים מרכזי לימוד. אחד מהם הוא  מנזר גלאטי, שהיה מרכז תרבותי חשוב. הוא בנה אותו כדי להודות לאל על ניצחונותיו וכדי ליצור מרכז נוצרי חדש  עם אקדמיה תוססת. לשם כך הביא המלך למנזר פילוסופיים ניאו אפלטוניים כמו ארסן איקָאלוטֶלי ויואן פטריטצי, שלימדו שנים רבות באקדמיה מאגנה שבקושטא, אך גורשו משם בגלל דעותיהם בענייני אמונה. הם חיברו את תכנית הלימודים הגלאטי, שדמתה מאד לתכנית באקדמיה הביזנטית. הלימודים כללו גיאומטריה, אסטרונומיה, פילוסופיה, יוונית ולטינית. המלך דוד נודע כמחוקק ומחולל רפורמות וכפטרון המדעים והאומנויות.

 

במאות ה-11-13 פרחה התרבות הגאורגית. הסגנון הייחודי בבניית כנסיות הגיע לשיא פריחתו. הקתדרלה של אלָאווֶרדי בקאחתי, הקתדרלה של סוֶוטיצחובֶלי במצחתה, ומנזר גֶלאטי על יד קוטאיסי, שבנייתם הושלמה בימי דוד הבונה הם העדות המובהקת לכך. דוד כינה את עצמו "חרב המשיח", יצר קשר מיתי בין שושלתו לבין בית דוד התנ"כי והכתיר במו ידיו את בנו דימיטרי, שמלך אחריו בשנים 1156-1125. בנו הבכור של דימיטרי, דוד, נרצח במהלך התקוממות של האצילים נגד השלטון שהפך להיות ריכוזי יותר ויותר. בנו, המלך גאורגי הIII- הכניע את והנסיכויות הארמניות. ואחד את קולכיס עם איבריה. בשנת 1177 מרדו האצילים בשנית, אך המרד דוכא. בתקופתו של גאורגי ה-III תוכננה ונבנתה הקתדרלה הגדולה של מצחטה (1128-1110) על ידי האדריכל הגדול אַרְסְקוצְטְזֵה ((Arskotsze. המסורת מספרת כי המלך גאורגי כרת את ידו הימנית, כדי שלא יבנה שוב כנסיה כזאת. 

 

 

 

 

במהלך שלטונו של בנו הצעיר גרגורי, ב1178 הכתיר גרגורי את בתו היחידה תמר. ימי מלכותה (1212-1184) נחשבים לשיאו של "תור הזהב", הן במובן המדיני והן במובן התרבותי. מלכותה השתרעה מהאזורים שצפון מערב לים השחור עד אזרבייג'אן, שלחוף הים הכספי. מרכס הקווקז עד לב ארמניה. מארזרום ועד ג'אנגה (קירקובאד המודרנית). אימפריית טרבזון היתה בת חסותה וכמותה ממלכת שירוואן שלחוף הים הכספי. היתה זאת תקופת השיא של גאורגיה מבחינת חשיבותה הפוליטית ועצמתה הכלכלית. בימי תמרה פרחו הספרות והאמנות הגאורגיות.

 

 

תקופת המלכה תמרה היתה גם תור הזהב של הספרות הגאורגית. אז נכתב האפוס "עוטה עור הנמר", על ידי שותָא רוסְתָוֶילִי (Shotha Rustaveli), המשורר הלאומי של גרוזיה. רובו נכתב, אגב, במנזר האקזוטי שלו, משקף בצורה נאמנה את האידיאלים של זמנו: אידיאלים של אבירות, גבורה ואהבה תורגמה לשפות רבות ונחשבת ליצירה הגרוזינית האהובה ביותר[1].

בהקדשה למלכה כתב רוסטאוולי: "למלכה תמר נרונה בדמעה בדם נימלחת / שאותה היללתי שבע ברינה לא רע צולחת / סוף זקוף היה לי חרט, דיואי  דמעה קולחת / השומע  תנחת בו כחנית, בלב פולחת". כמה שורות לאחר מכן משתפך רוסתוולי ומכביר בתיאור יגונו ומעיד על שברון לבו: "אנכי, נגיד רוסתווי / שמתי זאת על צווארי / כי בשל מנהגת חיל / אשתגע לאין הבריא / נחלשתי, כי בחלד אין תחבושת לשברי / או תגהה מזור לפצע / או מהר תכרה קברי".
("עוטה עור הנמר" בתרגומו של בוריס גפונוב, שראה אור ב-1969 בהוצאת ספריית פועלים).

 

 

 

את דיוקנה של תמרה ניתן לראות בווארדזיה, על הגבול הארמני, על אחד מסעיפי דרך המשי. ב-1185 נישאה תמר לנסיך יורי בוגוליובסקי, בנו של הדוכס הגדול של סוזדאל. אלא שהנסיך לקח חלק פעיל בסכסוכים הפנימיים בחצר, ושנתיים וחצי לאחר הנישואים סולק לתורכיה. ב-1189 נישאה תמר בשנית, הפעם לנסיך דוד סוסלאן. אך יורי לא התכוון להניח לה ולכס המלוכה ב-1191 פרץ מרד אצילים שהקיף כמעט את כל מערב גרוזיה, והנסיך יורי חזר מתורכיה כדי להשתתף בו. תמר דיכאה את ההתקוממות וגירשה את יורי בשנית. בתחומים הצבאיים עלו הישגיה של תמר על אלו שבחיי הנישואין. ב-1195 הביסה את התורכים בקרב שאמקור וב-1202 הביס צבאה בווארדזיה, צבא מוסלמי שמנה כ-400 אלף חיילים. הגאורגים ייחסו את הניצחונות לאיקונין המופלא – "הבתולה של וארדזיה". במאה ה-12 גדלו בגאורגיה סוסים אצילים. סוס גאורוגי היה שווה בערכו לסוס הערבי. תמרה הורישה לבנה גאורגי ה-IV ("לאשה" – המזהיר –  1223-1212), ממלכה מוקפת במדינות חסות מעלות מס. 

 

 

תקופת היציבות היתה קצרה. גאורגי לאשה תכנן להשתתף במסע צלב לארץ ישראל, עד ששמע על ההרס המונגולי של ארמניה ב–1220. המונגולים הגיעו בכוח עצום ואפילו 90,000 פרשיו של גאורגי ה-4 לא היו איום משמעותי עבורם. גיורג'י לאשה עצמו נהרג בקרב נגד המונגולים ב-1223. המונגולים פלשו לגאורגיה בפעם השלישית ב-1236, והביאו חורבן על הארץ. בפלישתם ערערו המונגולים את תקפה של הממלכה וחיזקו את הפיאודלים המקומיים, כשהם דוחפים את המלכה רוסודאן (Rusudan), אחותו של ג'יורג', החוצה מטביליסי אל קוטאיסי. היתה זו תקופה של דיכוי, כאשר המחוזות המזרחיים כארתלי וקחתי שועבדו לאילחנים של פרס וחבל אימֶרֶת ובירתו קוטאיסי שבמערב, נותרו עצמאיים. השלטון המונגולי בגאורגיה, שארך יותר ממאה שנה, הוביל לפירוק של המלוכה לנסיכויות זעירות, נטל מסים כבד  וירידה הדרגתית של המדינה. במאות ה-13 וה-14 נאלצו הגאורגים להשתתף במסעות הצבאיים של המונגולים נגד התורכים והממלוכים בעיראק, סוריה וארץ ישראל. צבא גאורגי בפיקודו של ואחטאנג ה-III השתתף בכיבוש ירושלים ב-1303. במאה ה-14 היתה תקופת תחייה קצרה לגאורגיה במלכותו של גאורגי ה-V "המהולל" (1346-1299). הוא התייצב בראש תנועת תחייה לאומית וחוקק את החוקים הפיאודליים של גאורגיה. חוקים אלה הצטרפו לכלל מערכת של תלות בין אדונים בעלי אחוזות, לווסאלים ושל שיעבוד צמיתים, שכללה מיסוי באמצעות מתן שירותים וסחורות, בדומה לפיאודליזם האירופאי. גאורגי ה-V (שמכונה גם "המבריק") ניצל את מעמדו כווסל ראשי של האילחנים ותפס את השלטון. מאוחר יותר, כאשר האילחאן נרצח הוא הפסיק לשלם מס וגרש את המונגולים. המדיניות שהנהיג חיזקה את הממלכה ותבעה את הטריטוריה. ב-1386 הגיע תימור לנג הטטרי והחריב את טיבליסי וחלק גדול מהארץ. תימור לנג הוביל שמונה מסעות מלחמה לגאורגיה. המסע שבא בעקבות 'המוות השחור' שפקד את גאורגיה ב-1366, הרס כל תקווה לתור זהב שני, שיביא עמו ג'יורג'י ה-V. תימור לנג שבה את המלך בגרט ה-V, יורשו של  ג'ורג'י ה-V.

 

 

מסעותיו של תימור לנג היו מלחמות בזק. הוא נטה לקבל את כניעת השליטים המקומיים ולהשאירם על כנם ככפופים לו. כשמרדו בו, היתה נקמתו איומה. הוא היה מותיר מכל עיר מורדת רק את השער ופירמידה של גולגלות. לאחר שדיכא מרידה בראשות טוקטאמיש, שליט "אורדת הזהב", שכרת ברית יחד עם ויטאוטס שליט ליטא, והם הובילו יחד צבא ענק של רוסים, פולנים, ליטאים, ואף צלבנים מן המערב. תימור צעד אלף מייל צפונה וניצחם בקרב קשה על הנהר וורסקלה (יובל של הדנייפר), ליד פולטבה. משם פנה לכיבוש ג'אורג'יה, ארמניה ועיראק. הוא כבש את בגדד ובנה אותה מחדש.

 

לאחר נסיגת הטאטרים נמצאה גאורגיה במאות ה-18-15 בצבת של לחץ מתמיד מצד שתי המעצמות המוסלמיות הגדולות, שהתפתחו בשכנותה – תורכיה בדרום – מערב ופרס בדרום – מזרח. [ב-1453 כבשו העות'מנים את קונסטנטינופול. זה, ושינוי דרכי המסחר מאירופה למזה"ת, החלישו מאד את כלכלת גאורגיה. בסוף המאה ה-15 עלתה השושלת הצפווית הפרסית]. בתקופה זו ובמידת מה כתוצאה מכך,  התפוררה גאורגיה המזרחית לשלש נסיכויות, בראש כל אחת מהם עמד נסיך מבית באגארט ושלושתן נעשו כפופות לשאח הפרסי. גאורגיה המערבית התפוררה לקבוצת נסיכויות עצמאיות, שהיו כפופות לשולטן. 

המאה ה-16 היתה המשך של השגות הגבול. הפרסים, בהנהגת השאח תהמספ פלשו לגאורגיה ארבע פעמים. בשנים 1541-1544. ב-1548 כבשו הפרסים את טביליסי. רק קחטי (Kakheti) פרחה במהלך תקופה זאת, הודות למיקומה על דרך המשי המובילה אל אסטרחאן, שעברה דרך ערי שוק כמו Gremi  ו- Telavi.

 

שלום אמסיה, שנחתם ב-1555 בין העות'מנים לבין הספאווים חילק את גאורגיה לשני תחומי השפעה ובעצם לשתי ספירות. המערבי לתורכים והמזרחי לפרסים. מספר לא קטן של מנהיגים גאורגים ניסו לשחרר את המדינה מעול הפרסים אך הם כשלו. העריקה של המלך Taymnurz הראשון בקחטי, בראשית המאה ה-17, הביאה לענישה מהשאח הפרסי עבאס הראשון ב-1615, אשר עינה למוות, בברזל מלובן את המלכה כֶיתֶיוואן (Keyteywan), הרג למעלה מ-60,000 קחטיאנים והגלה למעלה מ-100,000 מהם לאיראן. בלחצן של תורכיה ופרס, התאסלמו אחדים מן המלכים והנסיכים וחלק מן העם הגאורגי. חלקם נקראים היום אג'רים ולדעת רבים אינם נחשבים עוד לגאורגים. באזורי הספר של גאורגיה שהתרוקנו מיושביהם התיישבו תורכים, ארמנים וטאטארים. תורכיה ופרס אף עודדו את ההרריים המוסלמים לפלישות לגאורגיה הנוצרית.

 

 

---