תולדות גאורגיה (גרוזיה) העצמאית

 

 

 

ראו קודם: גאורגיה בעידן הרוסי – סובייטי

 

 

בשנת 1990 החליטה גאורגיה לבטל את האוטונומיה של דרום אוסטיה, אך עצמאותה של זו הושבה לה בעזרת הכידונים הרוסיים.  ב-21 בדצמבר, התפזרה ברית המועצות סופית וגמסחורדיה סירב לצרף את גאורגיה לחבר העמים.

 

 

זמן קצר אחר כך התארגנה בגאורגיה אופוזיציה נגד גמסחורדיה. היא דרשה את הסתלקותו מהנשיאות והאשימה אותו במדיניות אנטי דמוקרטית ובשיתוף פעולה עם הקושרים בהפיכת הנפל במוסקבה.

ראש הממשלה הגאורגי תנגיז סיגואה ושני שרים אחרים, פרשו ב-19 באוגוסט 1991 במחאה כנגד מדיניותו. משסירב לפנות את כס הנשיאות, פתחו יריביו במאבק מזוין. ב- 21.12.91 – 6.1.92 התחוללה מלחמת האזרחים או "מלחמת טיביליסי" בניצוחם של  סיגואה ((Tengiz Sigua, וטנגיז קיטוואני ראש המשמר הלאומי. שלושת השרים הצטרפו לאופוזיציה וכינו את גמסחורדיה "דמגוג וטוטליטרי", כשהם מתלוננים כנגד הקצב האיטי של הרפורמות הדמוקרטיות. בשידור רגשני בטלוויזיה טען גמסחורדיה כי אויביו הם חבלנים ובוגדים. הם הדיחו את גמסחורדיה ושלחו אותו לארמניה ומשם לצ'צניה. אולם צעד קיצוני זה הוליד בעיה של הדחת ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי ונוצר חשש סביר ששום ארגון בינלאומי או ממשל זר יכיר בלגיטימיות הצבא להפיכה. הפתרון היה להזמין את אדוארד שוורדנדזה לשלוט במדינה, בן גאורגיה המזוהה עם המדינה ונהנה ממוניטין עולמי.

 

 

במרץ 1992 חזר שוורנדזה, להנהיג את המדינה. תחת שלטונו הצטרפה גאורגיה לברית המדינות המאוחדות וזכתה להכרה בינלאומית. באוקטובר אותה שנה נבחר שוורנדזה ליו"ר הפרלמנט החדש. גאורגיה הדמוקרטית נוסדה מחדש. 

אדוארד שוורִדְנָדְזֶה, מי שהיה המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הגאורגית בשנים 1985-1972, ושר החוץ של ברה"מ בממשלתו של מיכאיל גורבצ'וב בשנים 1991-1985. שווארנאדזה שימש כאחד מאדריכלי הרפורמות במדיניות הפרסטרויקה של בריה"מ בימי גורבצ'וב. הוא חזר לגאורגיה מולדתו והועמד בראש מועצת העם הזמנית. בבחירות חופשיות שהתקיימו באוקטובר 1992, בהשתתפות כל המפלגות הפוליטיות, זכתה מפלגתו ברוב והוא עמד בראש המדינה. יוקרתו האישית אפשרה השכנת יציבות פוליטית במדינה וביסוס מעמדה בזירה הבין לאומי. האירועים האלימים במהלך שלש ארבע השנים, שליוו את ההפיכה נגד גמסחורדיה, גרמו לרבים לחשוש, כי גאורגיה תתפורר לנסיכויות קטנות שיישלטו על ידי השבטים החמושים יותר, כפי שהיה בימי הביניים. ברחבי המדינה שוטטו כנופיות מזוינות, שבחנו את כוח האש שלהם ונוצר מצב שאנשים חששו לצאת מטיבליסי.

 

 

באותו זמן, פרצו שוב קונפליקטים פנימיים בין גאורגיה לבין  שני האזורים האוטונומיים (אבחזיה ואוסטיה הדרומית), שדרשו להינתק ממנה. תושביהם  דרשו עצמאות – או סיפוח לרוסיה.  הממשל המרכזי דחה דרישות אלו. כתוצאה מכך החל מאבק מזוין בין הצבא הגאורגי לבין כוחות הבדלנים.  לאחר מלחמה עקובה מדם, נותרו שני המחוזות חלק רשמי מגאורגיה – אך בפועל יצאו משליטתה, והם מנוהלים בידי הנהגה מקומית שאינה זוכה להכרה בינלאומית.

 

עצמאות אוסטיה, שהוכרזה חד צדדית על ידי הבדלנים בו, הוכרה על ידי מספר מועט של מדינות. כוח לשמירת השלום בן 500 חיילים מרוסיה, גאורגיה, דרום וצפון אוסטיה הוצב כדי לפקח על הפסקת האש שנחתמה בשנת 1992. גאורגיה האשימה את רוסיה שחייליה ששירתו בכוח זה צידדו בבדלנים האוסטים. טענות אלה הוכחשו על ידי הקרמלין.

 

 

מלחמת אבחזיה שניטשה בין השנים 1992 ל-1994 ובה לחמו צבא גאורגיה מצד אחד כנגד בדלנים אבחזים מצד שני, הייתה אחד העימותים החריפים בקווקז בתקופה שלאחר התפרקות ברית המועצות.

אבחזיה, דרשה עצמאות (למרות שבתחומה מצויים רק 18% אבחזיים, ואילו הרוב בה הם גאורגים).

אם כי הסכסוך נשא אופי אתני בין הגאורגים והאבחזים. כאשר הגאורגים והארמנים שחיו באבחזיה לחמו לטובת ממשלת גאורגיה שהתנגדה לפרישת החבל מגאורגיה. לטובת הבדלנים הצטרפו יחידות מתנדבים של קוזקים מצפון הקווקז, ואף כוחות הפדרציה הרוסית שהיו מוצבים בסמוך.

טנגיז קיטווואני (ראש המשמר) הוביל  בהוראת שוורדנדזה משמר חמוש אל אבחזיה. היתה לו משימה כפולה: להגן על מסילות הרכבת שהותקפו תדיר על ידי אנשיו של גאמסאחורדיה ונאמניו ולשחרר בני ערובה ביניהם בכירים גאורגים שנלקחו בשבי. חיילות גאורגיה צעדו אל סוחומי. הפעולה הזו הביאה למלחמת אזרחים. מיליציות מקומיות המטירו אש על הכוחות הסדירים הגאורגים. המלחמה באבחזים, שהיוו רק 1.8% מאוכלוסיית גאורגיה, לא צלחה. האבחזים, נעזרים בצ'צ'נים (שבט צפון קווקז נוסף) וגם בחשובים מכל, ברוסים, נלחמו מלחמה אכזרית.

 

 

 

 

 

קשה להפריד את המלחמה מכלל ממלחמת האזרחים של גאורגיה, שכללה עימות פוליטי פנימי בין הגאורגים ובין עצמם, בו לחמו תומכי הנשיא המודח זוויאד גמסחורדיה ותומכי הנשיא המכהן אדוארד שוורדנדזה, והעימותים שהוזכרו לעייל בין הממשל המרכזי בגאורגיה ובין הבדלנים באוסטיה. עימותים אלו התנהלו במקביל ללחימה באבחזיה, סיבכו את הלחימה, ותרמו לתוצאתה. הפרות זכויות האדם ומעשי זוועה דווחו באשר לפעולות שני הצדדים. בספטמבר 1993 נחל הצבא הגאורגי תבוסה כוללת ומחפירה באבחזיה. בתום המלחמה, הוחלט מתוקף הסכם הפסקת אש כי במחוזות המורדים יוצבו "משקיפים רוסים" שיסיירו לאורך הגבול.

 

 

קיים עדיין ערפל סביב מה שקרה שם אבל זו היתה טרגדיה בהיסטוריה המודרנית של גאורגיה. תוצאה חמורה של ההפסד היתה זרימה של 250,000 פליטים גאורגים (כולל ארמנים, רוסים, יוונים ואחרים), שנאלצו לעזוב את בתיהם . היתה לכך השפעה קטלנית על הכלכלה, כאשר מגיע זרם של רבע מיליון בני אדם למדינה בה הכלכלה ממילא עמדה להתמוטט.

 

 

לפני המלחמה מנו האבחזים 17.8% מאוכלוסיית אבחזיה ואילו הגאורגים מנו 45.7%. מספרה הכולל של האוכלוסייה היה כחצי מיליון נפש.‏‏ ארגון האומות המאוחדות אימץ החלטה המכירה בזכות השיבה של הפליטים הגאורגים לאבחזיה.

גאורגיה הושפעה באופן עמוק מהמלחמה, וסבלה נזק כלכלי, אנושי ופסיכולוגי. אבחזיה נהרסה במלחמה, ובעימותים שבאו בעקבותיה. אבחזיה, ששומרת על עצמאות דה פקטו, עדיין סובלת מבעיות כלכליות וחברתיות בעקבות המלחמה.

המפלה הובילה לשתי תוצאות: הראשונה, גמסחורדיה זיהה כאן הזדמנות לחזור לשלטון, ובזמן שהצבא הגאורגי היה מפוזר ונסתר, כוחותיו הבלתי סדירים יכלו להתקדם, ללא מעצורים כמעט, לעבר קוטאיסי, העיר הגאורגית השנייה בחשיבותה.  לשוורדנדזה לא היתה שום אפשרות, למעט קריאה לעזרה מהכוחות הרוסיים שישבו בגאורגיה, למרות שכוחות אלו הואשמו בעזרה לאבחזים במלחמה. בתמורה הוכרח שוורדנדזה לצרף את גאורגיה לחבר המדינות העצמאיות ולהסכים לכך שצבא רוסי יוכל להתמקם על אדמת גאורגיה; דבר שלוו בהתנגדות חזקה של גאורגים שחששו לשוב למעגל ההשפעה הרוסי. באוקטובר 1993 צורפה גאורגיה לחבר המדינות. הדבר גרם לגמסחורדיה להסס בהתקדמותו, מפחד התמודדות עם הכוחות הרוסיים. בדצמבר 1993 גמסחורדיה מת בנסיבות מסתוריות ומלחמת האזרחים שהוביל מתה יחד עמו. 

 

 

 

במקביל, גם אוסטיה הדרומית בקשה להסתפח אל הפדרציה הרוסית. בפגישת פסגה שוורדנדזה-ילצין הוסכם על הצבת "חיל שלום" רוסי-גאורגי לשמירה על השקט באזור, ב-24/6/1992 נחתם הסכם לחדול ממעשי האיבה בין האוסטנים לגאורגים, שהתחוללו באזור מאז 1989, ואכן לקראת סוף 1992 הסתמנה רגיעה.

מהרגע ששוורדנדזה חזר ב-1992, החל לעבוד על מיסוד חוקה ועל שילוב גאורגיה בקהילייה הבין לאומית. השנים שבין איבוד אבחזיה לקבלת החוקה המאושרת (בין 93-95) היו קשות במידה יוצאת דופן. הכלכלה היתה במצב קשה. הייצור כמעט פסק והכנסת מטבע זמני, הקופון, כחלק ההיפרדות מהרובל, טופל שלא כהלכה. ניתוק הגז מתורכמניסטן גרם לכך שתושבי טביליסי התעוררו בבוקר ומצאו שברז הגז הבין לאומי פשוט נותק. נלוו לכך הפסקות חשמל ארוכות כתוצאה ממחסור בדלק. הפשע השתולל כמעט בגדר של אנארכיה עד שרחובות טיביליסי נשמרו בתתי מקלע. ברם, השנים 95-94 בסופו של דבר הצביעו על עלייה בהצלחה של גאורגיה.

 

 

ב1995- ניצל שוורדנדזה מניסיון התנקשות ולאחר מכן נבחר שוב לנשיא על ידי 70% מהבוחרים. הוא ניסה לבנות את המדינה על ידי עידוד השקעות זרות, מלחמה בשחיתות וכמוכן, טיפוח דור חדש של דיפלומטים בעלי אוריינטציה מערבית. שוורדנדזה הבין שעליו להביא למודעות עולמית את מיקומה האסטרטגי של גאורגיה בין מזרח למערב – בין אירופה לאסיה. הוא גם חיפש הלוואות מהבנק העולמי וארגונים כספיים בינלאומיים אחרים. הוא ניסה להחיות את "דרך המשי" העתיקה, להחזיר נתיבי סחר אל ארצו. היום במקום משי יש נפט המגיע מהים הכספי, 68 ביליון חביות שמובלים בצינור נפט מבאקו לבאטומי. גאורגיה חברה באו"ם, חברה בקרן המטבע הבין לאומי והבנק העולמי. בתוך המדינה, רמת הביטחון האישי עולה, אם כי היו כמה הוכחות לחוסר שלטון החוק (כמה דמויות ציבוריות נרצחו במהלך התקופה). שוורדנדזה הצליח בסופו של דבר לתפוס את שני האנשים שעמדו מאחורי כנופיות הפשע: קִיטובַנִי וג'וסלייני נעצרו. קיטובני ((Kitobani נעצר בינואר 1995, לאחר ניסיון לצעוד לעבר אבחזיה בראש צבאו. התנאים בהם נעצר ג'וסלייני מתאימים יותר לאווירת המדינה: במאי 1995 חתם שוורדנדזה, כנראה עם ג'וסֶלְיָינִי (Goseliani), הסכם בו המֶחֶדְרִיונִי ((Mkhedrioni, או "כוחות ההצלה", כפי שנקראו, ימסרו את נשקם למשרד הפנים.

 

צילם: גילי חסקין

 

חודשיים מאוחר יותר הוקצבו לגאורגיה הלוואות על תנאי מטעם הבנק העולמי. ב-24 באוגוסט, אישר הפרלמנט הגאורגי חוקה חדשה, שהתבססה על חוקת 1921. עף על פי כן, התפתחות חיובית זאת, עמדה בצל ניסיון התנקשות בשוורדנדזה, על ידי פיצוץ מכונית תופת בחצר הפרלמנט וראש המדינה בקושי ניצל. ראש שירותי הביטחון איגור גיורגדזה, והנהגת המחדריוני, הואשמו שעמדו מאחורי ניסיון ההתנקשות, יחד עם ארגוני פשע ואלמנטים פרו רוסיים. גיורגדזה נמלט לרוסיה במטוס צבאי רוסי וגאורגיה מבקשת מאז את הסגרתו, אך ג'וסלייני נעצר. היחסים עם רוסיה מאד מורכבים. הסכם שנחתם ב-1994 התיר לרוסיה לשמור את כוחותיה בגאורגיה, ובתמורה לעזור בבניין הצבא הגאורגי ובפתרון בעיית אבחזיה. אף צד טרם מילא את חלקו בהסכם. מצד שני, הקשרים עם המערב ועם הקהילה האירופאית המשיכו להיבנות. גאורגיה החלה לחתור ועדיין חותרת לשיתוף פעולה הדוק עם מדינות המערב. נפתחו שגרירויות. נפתחו קווי תעופה בין לאומי. גאורגיה היתה בין המדינות המייסדות של ארגון מדינות הים השחור לשיתוף פעולה כלכלי. באפריל 1999 התקבלה גאורגיה כחברה במועצה האירופית. בחזית הפנימית, ניסיון ההתנקשות לא עצר את ההתפתחויות החשובות: הכנסת מטבע חדש, הלארי באוקטובר 1995, וקיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות בנובמבר 1995, שתוצאתן היתה בחירה מחדש של שוורדנדזה בפברואר 1998, והתלקחות מחדש של המלחמה באבחזיה במאי אותה שנה, שהביאה לגירוש 30,000 גאורגים, שחזרו לאזור. ההתרשמות הכללית של השנים האחרונות היא המשך הרפורמות הכלכליות והפוליטיות והמשך הפיתוח.

 

 צילם: גילי חסקין

 

אחרי המעורבות באפגניסטאן ובפיליפינים נכנסה ארה"ב לפעולה בגאורגיה. היא נשלח לגאורגיה סיוע בצורת מסוקים ואנשי צבא לאמן את חייליה במסגרת מלחמתה בטרור. רוסיה ביקרה את הסיוע, אך הגאורגים היו נחושים להשליט סדר בצפון המדינה, בו הסתתרו לטענתם מורדים צ'צ'נים ובדלנים מארגון "אל קאעידה". הגאורגים טוענים שהניסיונות לכונן יחסי שכנות עם רוסיה לא עלו יפה. המוטיבציה  מצד ארה"ב  היתה הצהרת תמיכה בנשיא שוורדנדזה ומאמץ ליצור יציבות בקווקז. 

שוורדנדזה נודע בשחיתות שלטונית שהכבידה על צמיחתה של המדינה. לאחר שנבחר בבחירות דמוקרטיות ב-1995 וב-2000, ניצח בבחירות לפרלמנט גם ב-2003, אולם משקיפים בינלאומיים טענו שתוצאותה בחירות זויפו. המפגינים , בראשות מיכאל סאקשווילי, דרשו לקיים בחיורת חוזרות. ב-22 בנובמבר, ביום פתיחת הדיונים בפרלמנט החדש, הגיעו תומכי האופוטזיציה לפרלמנט, כשהם נושאים ורדים בידיהם. הם הקיפו את בניין הפרלמנט והפריעו לנאומו של שוורדנדזה, עד שזה נמלט בחסות שומרי ראשו. הוא ניסה להפעיל את הצבא ממקום מושבו, אך יחידת העילית הצבאית סירבה לתמוך בו. למחרת בערב הוא נפגש עם מנהיגי האופוזיציה סאקאשווילי וזוראב ז'ווניה ודן איתם במצב במשינה. בסיום הפגישה הודיע שווארדנדזה על פרישתו לאלתר.

האירוע שכונה "מהפכת הוורדים", היה בעיקרו מחאה עממית שהיוותה דוגמה ל"מהפכה הכתומה" באוקראינה ואירועים דומים במרחב הפוסט סובייטי. המפגינים, שמחו על זיופים בבחירות לפרלמנט, העלו לשלטון באופן זמני את הנשיאה נינו בורג'נדזה, אך לאחר קיום בחירות דמוקרטיות נבחר לנשיא מיכאיל סאקשווילי.

 להמשך קריאה ראו באתר זה: גאורגיה, רוסיה ומה שביניהם.

 

 

הנשיא החדש פתח בשורת רפורמות שמטרתן לחזק את צבאה וכלכלתה של גאורגיה, ולהשליט את מרותה של גאורגיה בחבלים הבדלניים.

הצלחה ראשונה נחל סאקשווילי כאשר הצליח לאחד עם גאורגיה את מחוז אג'ריה. אך הצלחה זו לוותה בהחרפת העימות בדרום אוסטיה, שהדרדר לחילופי אש בשנת 2004 שאיימו על יציבות הסדר הפסקת האש שהושג בחבל בשנת 1992.

סאאקשווילי הציע לבדלנים האוסטים הסכם שלום שלפיו דרום אוסטיה תזכה לקבל זכויות רבות במסגרת אוטונומיה בתוך המדינה הפדראלית. אולם הבדלנים לא קיבלו את הצעתו ודרשו עצמאות מלאה.

למצב הטעון-ממילא הזה נוספה המתיחות הפוליטית בין רוסיה לגאורגיה – על רקע שאיפתו של סאאקשווילי להתקרב למערב ולנתק את ארצו הקטנה, בעלת המיקום האסטרטגי, מהשפעתה של רוסיה.

 

 

משנת 2002, צבא ארצות הברית העביר כמויות גדולות של נשק והכשרה צבאית לצבא גאורגיה (בנוסף לכך מדינות כמו טורקיה וישראל סיפקו נשק והכשרה צבאית לגאורגיה). אירועים אלו הביאו להחרפת היחסים עם רוסיה, שסייעה לבדלנים באוסטיה (כמו קודם לכן, באבחזיה), באופן גלוי כמעט.

מוסקבה, שרואה בגאורגיה חלק בלתי נפרד מתחום השפעתה, הבהירה לסאאקשווילי כי חתירתו לצרף את ארצו לנאט"ו ולאיחוד האירופי אינה מקובלת עליה.

בין שתי המדינות פרץ בספטמבר 2006 משבר חריף כאשר גאורגיה עצרה ארבעה קציני צבא רוסים והאשימה אותם בריגול. מוסקבה של ולדימיר פוטין הגיבה בזעם, וניתקה את את קשרי המסחר, התעופה והתקשורת עם גאורגיה. רק בתחילת 2008 חודשו הקשרים בין שתי המדינות, אך במקביל החלה מתיחות חדשה: רוסיה איימה להכיר בעצמאותם של המחוזות הבדלנים כתגובה להכרה המערבית בעצמאות קוסובו.

האיומים הרוסים נאמרו בשעה שסאאקשווילי הגיש למחוזות המורדים הצעה חדשה – אוטונומיה מורחבת תמורת חזרה לריבונות גאורגית. ההנהגה המקומית דחתה את ההצעה, ובינתיים רוסיה שצפתה מן הצד בהתפתחויות, לא נשארה חסרת-מעש. למרות שלא הכריזה על הכרה רשמית בעצמאותם של המחוזות, החליטה רוסיה רק "להדק" את הקשרים עם שני המחוזות. במקביל השמיעו גורמים רוסים איומים חוזרים ונשנים לכיוונה של טביליסי, וטענו כי היא זוממת להשתלט על המחוזות בכוח, וכי היא מפרה את תנאי הפסקת האש. במקביל טענה טביליסי כי מוסקבה מתגברת את נוכחותה הצבאית במחוזות הבדלנים, וכי היא מאיימת לפלוש לשטחה. לכך נוספו כמה תקריות שבהן יורטו מזל"טים גאורגים בשמי אבחזיה.

 

 

 

המלחמה האחרונה בין גאורגיה ורוסיה, פרצה כתוצאה מהמאבק בין גאורגיה לבדלנים האוסטים.

 

כיום, רבים מתושבי דרום אוסטיה הם אזרחים רוסים, המחזיקים בתעודות זהות רוסיות, לפי ה-BBC יותר מחצי מהאוכלוסייה מחזיקה בתעודות זהות רוסיות, בעוד רוסיה בראשות דמיטרי מדבדב טוענת כי כ-90% מהאוכלוסייה מחזיקה בתעודות זהות רוסיות וכניסת הכוחות הרוסים לדרום אוסטיה מוצדקת, כי מטרתה להגן על האזרחים הרוסים שם. מצד שני טוענים הגאורגים, כי תעודות הזהות הרוסיות ניתנו לאוסטים במטרה ליצור זיקה בינם לבין רוסיה שאלמלא כן לא הייתה קיימת.

ב-7 באוגוסט 2008 נכנסו כוחות גאורגיים לדרום אוסטיה, ופתחו במבצע בדרום אוסטיה, שמטרתו כיבוש צחינוואלי והשתלטות על החבל הבדלני. בתגובה ביצעו הרוסים ב-8 באוגוסט 2008 שורה של תקיפות אוויריות נגד מטרות צבאיות ואחרות בגאורגיה.

לפי דברי הנשיא הרוסי, דמיטרי מדבדב, כוונתה של רוסיה היתה להגן ככל שניתן, על אזרחי חבל דרום אוסטיה המחזיקים בתעודות זהות של הפדרציה הרוסית. נשיא גאורגיה, מיכאיל סאאקשווילי, דיווח לכלי התקשורת המקומיים והזרים, כי מדינתו נמצאת במגננה כנגד התוקפנות הרוסית, הוא הוסיף ואמר כי הכוחות הרוסיים מפציצים בלי הבחנה מטרות אזרחיות בגאורגיה.

 

 

גם לאחר נכונותה של ממשלת גאורגיה לסגת מהחבלים הבדלניים במדינה ולחתום על הפסקת האש המוצעת של האיחוד האירופי, המשיכה המתקפה הרוסית, אשר כללה פלישה לשטחי גאורגיה עצמה, הן מכיוון דרום אוסטיה והן מכיוון אבחזיה, הפגזת נמל התעופה הבינלאומי של טביליסי, הטלת מצור על נמלי הים של גאורגיה (הופסקה לאחר לחץ אוקראיני), כיבוש העיר גורי ופגיעה בעורק התחבורה הראשי המחבר בין מזרח גאורגיה למערבה, מתוך כוונה לערער את משטרו הפרו-מערבי של סאקשווילי. צעדים אלה גרמו לפי הערכות האו"ם לכ-115 אלף פליטים גיאורגיים‏‏.

 

ממשלות ארצות הברית, בריטניה וצרפת דרשו ממשלת רוסיה לסגת משטחיה של גאורגיה וגינו את מוסקבה על הפעלת הכוח המאסיבית נגד גאורגיה, וממשלת גאורגיה בקשה סיוע מממשלות המערב ומנאט"ו. לבסוף, לאחר חמישה ימי לחימה, הודיע נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, כי הכוחות הרוסיים נסוגים משטחי גאורגיה, אך בפועל לא התבצעה נסיגה, דבר שהביא ב-19 באוגוסט, להודעה חריפה מצד נאט"ו ולטיוטת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם נגד רוסיה.

בתגובה לתוקפנות הרוסית, ב-14 באוגוסט, חתמה פולין עם ארצות הברית על הסכם להצבת טילי יירוט מסוג פטריוט בשטחה, בתמורה למטריית הגנה‏‏ מצד ארצות הברית. בעקבות זאת, יומיים לאחר מכן, הודיעה גם אוקראינה כי הסכימה אף היא להצבת טילי יירוט בשטחה‏‏, על אף איומי הרוסים להחריף את המשבר ולכוון טילים גרעיניים לשטחי המדינות שיעמידו מערכות יירוט בשטחן. ב-17 באוגוסט הגיעה אנגלה מרקל קאנצלרית גרמניה לטביליסי שבגאורגיה, שם הצהירה כי גאורגיה תצורף לברית נאטו‏‏.

 

 

בעקבות הפלישה הצביע הפרלמנט הגאורגי פה אחד לא לחדש את חברות גאורגיה בחבר המדינות, וזו הסתיימה ב-17 באוגוסט 2009.

ב-8 באוקטובר 2008 דיווח נשיא רוסיה כי ארצו הסיגה את כל כוחותיה אשר נותרו בגאורגיה. אלו, שהו בשבועות קודם לכן בעיקר ב"אזור ביטחון" אשר יצרו בגבולות המדינה. דוברים מטעם ממשלת גאורגיה אישרו, שאכן כל הכוחות הרוסיים נסוגו ועברו לשבת בשטחי דרום אוסטיה ואבחזיה. בכך, תם באופן רשמי פרק הזמן בו שהו חיילים רוסים על אדמת גאורגיה במאבק הנוכחי, אולם המלחמה הותירה את אותותיה בחזית הדיפלומטית, ביחסיה של רוסיה עם המדינות הסובבות אותה ועם הקהילה הבינלאומית.