כתב: גילי חסקין . 24-09-2026

תודה ליובל נעמן על הערותיו

ראו אתר זה: חומר הדרכה לטיול בסין

ראו באתר : סין – מאמרים , הכנה עיונית , מצגות ואלבומי תמונות 

תקציר

המאמר בוחן כיצד עיצבה הרפובליקה העממית של סין את זהותם ומעמדם של המיעוטים האתניים החיים בתחומה, וכיצד השתנתה מדיניותה כלפיהם מאז שנות החמישים. במרכזו עומד המושג מינזו (Minzu), המשמש לתיאור קבוצות אתניות ולאומיות גם יחד. המאמר מתחקה אחר פרויקט הסיווג שהפך מאות זהויות שדווחו במפקד האוכלוסין לרשימה רשמית של חמישים וחמישה מיעוטים, ובוחן כיצד ההכרה בקבוצות אלה העניקה ייצוג וזכויות מסוימות, אך גם הכפיפה זהויות מגוונות לקטגוריות שקבעה המדינה. באמצעות דיון במדיניות האוטונומיה, החינוך והדת, ובמקרים של קבוצות ובהן הטיבטים, האויגורים, הח’ואי והדזואנג, המאמר מראה כי מדיניות סין אינה אחידה: היא מושפעת מהיסטוריה מקומית, ממיקום גאוגרפי ומשיקולי ביטחון. לבסוף נבחן המעבר המתחולל בתקופת שי ג’ינפינג, שהגיע לביטוי בחוק לקידום האחדות והקִדמה האתנית משנת 2026. הטענה המרכזית היא שסין ממשיכה להכיר במיעוטים כקבוצות מובחנות, אך מצמצמת את המשמעות הפוליטית של ההכרה הזאת ומדגישה את השתייכותם לאומה סינית משותפת. המתח בין הכרה בשונות לבין ריכוז הסמכות בידי המדינה מוסיף לעצב את שאלת המיעוטים בסין.

השאלות המרכזיות

המאמר מבקש לענות על השאלות האלה:

1. 1. מה פירוש המושג הסיני מינזו, ומדוע קשה לתרגמו במדויק כ״עם״, ״לאום״ או ״קבוצה אתנית״?
2. 2. כיצד נקבעה הרשימה הרשמית של חמישים וחמישה המיעוטים בסין, ומה קרה לקבוצות שלא הוכרו בנפרד?
3. 3. כיצד משפיע הסיווג הרשמי על חיי הקהילות, על ייצוגן, על שפותיהן ועל יכולתן לשמר מנהגים ודת?
4. 4. מהי משמעותה של אוטונומיה בסין, ועד כמה היא מאפשרת לקהילות לנהל את ענייניהן בפועל?
5. 5. מדוע נוהגת המדינה באופן שונה כלפי קבוצות שונות, ובייחוד כלפי הטיבטים והאויגורים?
6. 6. כיצד השתנתה מדיניות המיעוטים בתקופת שי ג׳ינפינג, ומה מוסיף לה החוק לקידום האחדות האתנית משנת 2026?
7. 7. האם אפשר לטפח זהות סינית משותפת בלי לצמצם את יכולתם של המיעוטים להגדיר את זהותם בעצמם?

ביסוד כולן עומדת שאלה אחת: מי קובע מה פירושו להשתייך למיעוט בסין, בני הקהילה או המדינה?.

ראו באתר זה: שבט הבאי, באזור דאלי, יונאן. בני המיעוט הנאשי ביונאן; בני היי ביונאן

הקדמה

בכפרי ההרים של דרום־מערב סין, בשווקים ובחגיגות מקומיות, קשה שלא להימשך אל שפע הלבושים, הרקמות, התכשיטים והמוזיקה של בני המיעוטים האתניים. בעיני מטיילים רבים, המפגש הזה הוא מן הרגעים הזכורים ביותר במסע: הוא פותח צוהר אל שפות, מנהגים ואורחות חיים שונים מאלה המזוהים בדרך כלל עם סין. דווקא כוח המשיכה הזה מעורר שאלה לא נוחה. האם המבקרים פוגשים תרבות חיה, שבני הקהילה מעצבים ומקיימים בדרכם, או מופע שהותאם לציפיותיהם?

מבקרי תעשיית התיירות’ מכנים לעיתים את מופעי הריקוד, התלבושות והכפרים המשוחזרים ״מספוא תיירותי״: דרך להפוך תרבויות מורכבות לתמונות צבעוניות שקל לצלם ולשווק. הביקורת מצביעה על סכנה ממשית, אך גם היא מחייבת זהירות. בגד חגיגי אינו מאבד את משמעותו רק מפני שתייר צילם אותו, ובני קהילה יכולים לבחור להציג את תרבותם ואף להתפרנס מכך. השאלה היא מי מחליט מה יוצג, מה יישאר מחוץ לתמונה, ומי נהנה מן ההכנסות.

אותן שאלות חורגות הרבה מעבר לתיירות. המבקר עשוי לפגוש קבוצה תחת שם אחד, על שלט בכניסה לכפר או בתיאור של מופע, ולחשוב שזהותה ברורה ומוגדרת מאז ומעולם. אלא ששמותיהן וגבולותיהן של קבוצות אתניות אינם מובנים מאליהם. בראשית שנות החמישים, כאשר ביקשה הרפובליקה העממית של סין למנות את המיעוטים החיים בתחומה, עלו ממפקד האוכלוסין יותר מארבע מאות שמות קבוצתיים. בתום תהליך ממושך של מחקר, משא ומתן והכרעות שלטוניות, נקבעה רשימה רשמית של חמישים וחמישה מיעוטים. חלק מן הקהילות זכו להכרה נפרדת, אחרות אוחדו תחת שם משותף, ואחרות נותרו מחוץ לרשימה.

ההכרעה לא הייתה עניין של שמות בלבד. הסיווג השפיע על ייצוג פוליטי, על לימוד שפות בבתי הספר, על מדיניות כלפי דת ועל האפשרות לקיים מוסדות של אוטונומיה אזורית. הוא גם סייע למדינה להציג חזון של סין אחת ובה עמים רבים. לכן, מאחורי התמונה הססגונית שמושכת את עינו של המטייל ניצבת שאלה פוליטית והיסטורית עמוקה: מי רשאי להגדיר קבוצה, ומה נותר בידי חבריה להגדיר בעצמם?

מאמר זה יוצא מן המפגש שבין זהות חיה לבין הגדרה רשמית. הוא עוקב אחר היווצרותה של רשימת המיעוטים בסין, בוחן את היחס בין הכרה לשלטון, ומתחקה אחר השינוי במדיניות כלפיהם עד ימינו. כך אפשר לשוב אל הכפר, אל השוק ואל החגיגה, ולראות בהם יותר ממראה צבעוני: מקום שבו אנשים מבטאים את שייכותם, בעוד המדינה, התיירות והקהילה עצמה מעניקות לה משמעויות שונות.

מבוא

כשמדברים על אתניות או על קבוצה אתנית, מדברים על זהות קולקטיבית. במחקר ובשיח הלא-אקדמי כאחד הוצעו פרמטרים רבים להגדרתה, ויש הטוענים שהתודעה היא הפרמטר היחיד, אף שמדובר בפרמטר סובייקטיבי מטבעו. כשמדברים על קבוצה אתנית, מתכוונים לקבוצה שאנשיה מזהים את עצמם, או מזוהים בידי אחרים, כבעלי שייכות משותפת. שפה, מוצא, דת, מנהגים וזיכרון היסטורי עשויים למלא תפקיד בהגדרת השייכות, אך אין מאפיין אחד שמגדיר כל קבוצה אתנית. גם התודעה המשותפת חשובה: השאלה אינה רק אילו מאפיינים חולקים בני הקבוצה, אלא גם כיצד הם מבינים את שייכותם אליה.

בשיח הציבורי שואלים לרוב “מי הוא יהודי”, או מה הופך אדם לבן קבוצה כזו או אחרת, כאילו גבולותיה של הקבוצה קבועים מראש. אלו שאלות ששאלו פעם גם באקדמיה. נהוג היה להתייחס לזהות אתנית או לאומית כמשהו נתון וטבעי, שתמיד היה קיים, פרימורדיאלי ובלתי משתנה. בחקר האתניות כיום שואלים גם כיצד ומדוע נוצרה הזהות המשותפת, מי השתתף בעיצובה, ומדוע הגבולות בין קבוצות התחזקו או השתנו בתקופות שונות. ההתקדמות במחקר מלמדת שאתניות אינה ברורה מאליה: היא נבנית, וההקשר חשוב מאוד. גישה זו אינה מניחה שזהות אתנית היא טבעית ונצחית, אך גם אינה רואה בה בהכרח המצאה שרירותית או תוצאה של מניפולציה. היא בוחנת כיצד אנשים, מוסדות ומדינות מעצבים זהויות מתוך שפה, היסטוריה וחוויות משותפות, בתוך הקשר חברתי ופוליטי מסוים. בסין, למשל, חשוב לבחון הן את האופן שבו קהילות מגדירות את עצמן והן את תפקידה של המדינה בסיווגן כמיעוטים אתניים.[1]

חוקרים הנחשבים לאבות התחום, כמו אריק הובסבאום (Eric Hobsbawm) וטרנס ריינג’ר (Terence Ranger), טבעו ב-1983 את המושג “המצאת מסורת” (The Invention of Tradition). המושג נראה לכאורה כאוקסימורון, שהרי מסורת היא עתיקה ואי אפשר להמציאה; אבל יש לא מעט דוגמאות לכך שאנשים המציאו מסורות ומתייחסים אליהן כאילו היו קיימות מאז ומעולם. לדיון זה הוסיף בנדיקט אנדרסון (Benedict Anderson) את המושג “קהילות מדומיינות” (Imagined Communities), כשהראה בספרו בשם זה כיצד נוצרות קהילות בדמיון הקולקטיבי.[2] נשאלת אפוא השאלה: כיצד מתהווה קבוצה של אנשים שמתחילים לחשוב על עצמם, או שאחרים רואים בהם, אתניות נפרדת?

לרוב, הגדרה לאומית פירושה לשים גדר: קבוצה מגדירה את תוכה בכך שהיא מקיפה את עצמה באחר השונה. אחת הדרכים לאגד שלל שבטים ולשונות שהמשותף ביניהם אינו רב, היא להגדיר אותם מול האחר. הגדרת הרוב ההאני מתחזקת מול השונה, מול המיעוטים המקיפים אותו, ובכך מתחזקת הזהות הפנימית המדומיינת. לכך יש להוסיף שהמיעוטים בסין יושבים על מרבית שטח המדינה, והחזקת השטח כולו מחייבת את קבלתם לתוך הקהילה הסינית ההטרוגנית.

סין היא, על פי הגדרתה הרשמית, מדינה אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, אך מרובת עמים. היא מכירה רשמית בחמישים ושש קבוצות הנקראות בסינית “מינזו” (Mínzú): הרוב המוחלט של הסינים הם בני האן (Han), ולצדם מיעוט קטן יחסית מן האוכלוסייה, הפרוס על כשני שלישים משטח המדינה, המחולק לחמישים וחמישה “מיעוטים אתניים” (שאושו מינזו, shaoshu minzu) המוכרים רשמית. המשמעות המילולית של מינזו תלויה בהקשר התרבותי, אך רכיביה הם 民 (mín), אנשים או ציבור, ו-族 (zú), שבט, חמולה או קבוצה בעלת מוצא משותף.[3] למונח מינזו עצמו אין מקבילה מדויקת בעברית: לאורך המאה העשרים ועד ימינו הוא נע בין שלוש משמעויות שאינן זהות, “אומה”, “לאומיות” ו”קבוצה אתנית”, ועמימות זו, כפי שיובהר בהמשך, היא עצמה חלק מרכזי מסיפור המיעוטים האתניים בסין.[4] על פי תוצאות מפקד האוכלוסין השביעי של סין, משנת 2020, מנתה אוכלוסיית בני האן 1,286,310,000 נפש, שהם 91.11 אחוזים מכלל האוכלוסייה, ואילו המיעוטים המוכרים מנו יחד 125,467,390 נפש, שהם 8.89 אחוזים: אחד ממאגרי המיעוטים הגדולים בעולם.[5] ואולם המספר “חמישים וחמישה” מסתיר מאחוריו סיפור סבוך הרבה יותר. הוא תוצר של תהליך היסטורי מוגדר, שהחל בשנות החמישים של המאה העשרים, ובמסגרתו נלקחה רשימה בלתי אפשרית לניהול של למעלה מארבע מאות זהויות אתניות שדיווחו על עצמן, ונדחסה לרשימה מסודרת ההולמת מדינה סוציאליסטית מודרנית שנבנתה, במידה רבה, על פי תבנית סובייטית שאולה.

כדי להבין את מעמדם של המיעוטים בסין של ימינו, יש צורך להבין לא רק מי הן הקבוצות הללו והיכן הן חיות, אלא גם כיצד נבנתה עצם הקטגוריה “לאומיות מיעוט”, כיצד עברה לאורך העשורים שינויים שנויים במחלוקת, וכיצד היא מעוצבת כעת מחדש תחת שלטונו של שי ג’ינפינג (Xi Jinping).

מינזו, צוצ’ון והמורשת הסובייטית

המונח הסיני העומד במוקד הוויכוח הוא “מינזו” (minzu), מילה שנטבעה בשלהי שושלת צ’ינג ובתקופה הרפובליקנית כדי לתרגם מושגים מערביים, ובהמשך סובייטיים, של “אומה” ו”לאום”. בסין בת ימינו המונח משמש בשתי רמות שונות, ועובדה זו עצמה היא מקור לבלבול מתמשך: “האומה הסינית” הכוללת (ג’ונגחואה מינזו, zhonghua minzu) היא “מינזו”, וגם כל אחד מחמישים וחמישה המיעוטים המוכרים, כמו ההאן עצמם, מכונה מינזו.[6] לאחר הקמת הרפובליקה העממית באוקטובר 1949 אומצה תורת הלאומים הסובייטית כמעט כלשונה אל המחשבה הפוליטית הסינית. בראש ובראשונה עמדה הגדרתו של סטלין (Stalin) משנת 1913, שלפיה אומה היא קהילה יציבה המאוחדת סביב שפה משותפת, טריטוריה, חיים כלכליים ותרבות משותפים. תורה זו מעצבת מאז את יחסה של הרפובליקה העממית לשאלת האתניות.[7] מכיוון שהמושג הסובייטי של מינזו אינו חופף במדויק למושג האנתרופולוגי של אתניות, חלק מן החוקרים הסינים והטאיוואנים העדיפו, החל בשנות השישים, את המונח החלופי “צוצ’ון” (zuqun, “קבוצה אתנית”) כתווית טעונה פחות מבחינה פוליטית. כפי שטען החוקר הוותיק מא רונג (Ma Rong), הבחירה בין מינזו לצוצ’ון אינה עניין סמנטי בלבד: היא משקפת שני מודלים מתחרים להבנת הגיוון הפנימי של סין. האחד רואה במיעוטים יחידות מעין-לאומיות, בעלות טריטוריה וזכויות פוליטיות קולקטיביות, והשני רואה בהם קהילות תרבותיות ולשוניות בתוך אזרחות אחת ומשותפת.[8]

בניית הרשימה: פרויקט הסיווג האתני, 1953-1979

מקורם המעשי של חמישים וחמישה המיעוטים של ימינו, נעוץ בבעיה בירוקרטית שהתעוררה כמעט מיד עם הקמת הרפובליקה העממית. חוק הבחירות משנת 1953 הבטיח לכל קבוצת מיעוט לפחות מושב אחד בקונגרס העממי הלאומי. הבעיה הייתה שאיש לא ידע בפועל כמה קבוצות מיעוט קיימות ומי משתייך אליהן. מפקד האוכלוסין של 1953 אפשר למשיבים לדווח על זהותם האתנית באופן עצמאי, והחזיר תוצאה בלתי צפויה ובלתי ניתנת לניהול: למעלה מארבע מאות שמות קבוצתיים שונים.[9] בתגובה הורתה המפלגה הקומוניסטית על הקמת צוותי מחקר בין-תחומיים גדולים של אתנולוגים, בלשנים ופקידים מקומיים, במסגרת מה שמכונה בסינית “מינזו שיבייה” (Minzu Shibie), היינו, “פרויקט הסיווג האתני”. צוותים אלה יצאו לשטח באזורי הריכוז של המיעוטים כדי לבחון שפה, חיי כלכלה, דת, ואת מה שכונה “הפוטנציאל האתני” של כל קהילה. החוקרים לא “גילו” פשוט עמים שהתקיימו כבר כיחידות מוגדרות וסגורות. התהליך שילב מחקר אנתרופולוגי ובלשני, הזדהות עצמית משתנה של הקהילות עצמן, אינטרסים מקומיים, וצורכי המדינה המרכזית, ובכללם השאלה המעשית אילו אשכולות של קהילות ניתן למזג בהצלחה לכדי קטגוריות הניתנות לניהול מדיני. הקטגוריות שנוצרו אינן, אפוא, המצאה שרירותית גרידא של המדינה, אך גם אינן שיקוף אובייקטיבי פשוט של מציאות אתנית שהייתה קיימת וקבועה מראש. זוהי הבחנה אנתרופולוגית מרכזית להבנת התהליך כולו.[10] התהליך צמצם את מספר המועמדים מלמעלה מארבע מאות שדיווחו על עצמם לשלושים ותשע לאומיות שהוכרו רשמית עד 1954. שש עשרה נוספות הוכרו עד 1965. הקבוצה האחרונה שזכתה להכרה רשמית הייתה הג’ינו (Jino), בשנת 1979, וכך הגיע המספר הכולל לחמישים וחמישה המיעוטים העומדים לצד הרוב ההאני עד היום.

תהליך הסיווג לא היה חף מקורבנות ומחריגות. קבוצות בעלות ייחוד לשוני ותרבותי אמיתי אוחדו לעיתים לתוך קטגוריות רחבות ונוחות יותר לניהול. הסיווג “דזואנג” (Zhuang)[11] בגואנגש’י (Guangxi), למשל, שימש למעשה מעין “קטגוריית סל” עבור קהילות הרים רבות בעלות היסטוריה ומנהגים שונים, כפי שיפורט בהמשך. קבוצות אחרות זכו בהכרה על בסיס טענות מוצא היסטוריות: ב-1978 סווגו כשלושים אלף מצאצאי המוסלמים לשעבר בפוג’יאן (Fujian), שכבר לא נהגו כמוסלמים, כבני עדת הח’ואי (Hui)[12] המוסלמית, על סמך תיעוד היסטורי של מוצא ממשפחות סוחרים מוסלמים זרים, שהתיישבו באזור מאות שנים קודם לכן.[13] לעומת זאת, קבוצות כמו הצ’ואנצ’ינג (Chuanqing) מגווידזואו (Guizhou), חרף שפה, מיקום ואורח חיים כלכלי ייחודיים שהסוציולוג פיי שיאותונג (Fei Xiaotong) טען כי עומדים בקריטריונים הרשמיים להכרה, סווגו בסופו של דבר כצאצאים מתבוללים של חיילים מצבא האניים, ונקבעו פשוט כהאנים.[14] מספרן הרשמי של הלאומיות המוכרות לא גדל מעבר לחמישים וחמש מאז 1979, אך יש לדייק בקביעה זו. בעשורים שלאחר מכן ביצעה הממשלה מדי פעם סיווגים מחדש, פיצולים ואיחודים בתוך הרשימה הקיימת עצמה, בלי להכיר בקבוצות חדשות לגמרי: כך, למשל, קיבלו הצ’יאנג (Qiang) בסצ’ואן (Sichuan) הכרה מחודשת בגבולות מוגדרים מחדש.[15] שינויים אלה מתרחשים אפוא בתוך המסגרת הקיימת של חמישים וחמישה מיעוטים, ואינם סותרים את הקביעה שלא נוסף מיעוט חדש לגמרי מאז 1979.[16]

מקורות שונים מציינים כי מחוץ למסגרת הרשמית נותרו עד היום מאות קבוצות נוספות שדיווחו על זהות עצמאית בראשית תהליך הסיווג ומעולם לא זכו להכרה נפרדת; לעיתים הן מכונות “קבוצות אתניות בלתי-מובחנות” (wei shibie minzu). יש לנקוט זהירות לגבי מספרן המדויק: חלק מן השמות שנמסרו בשלב הראשוני של הסיווג היו למעשה כינויים מקומיים, שמות חלופיים, או תת-קבוצות שאוחדו בתוך מינזו מוכר, ולא בהכרח זהויות עצמאיות במובן המחמיר. האומדן הרווח בספרות, של כ-730,000 נפש בסך הכול, מבוסס בעיקרו על נתונים ישנים יחסית ולא עודכן באופן שיטתי בעשורים האחרונים. דוגמאות הנזכרות בספרות כוללות את הגֵ’יָה (Gejia), המָאנְג (Mang), הדֶנְג (Deng), הבָּאג’יה (Bajia), וקהילה יהודית קטנה: יהודי קאיפנג (Kaifeng Jews), המכונים בסינית יוטאי (Youtai).[17]

יהודי קאיפנג

קהילת יהודי קאיפנג ראויה להתמקדות מיוחדת, שכן היא מדגימה בצורה קיצונית את גורלן של קבוצות שנותרו מחוץ למערכת הסיווג הרשמית. מקורה של הקהילה בסוחרים יהודים יוצאי פרס והודו שהגיעו לסין ככל הנראה דרך “דרך המשי” (Silk Road), והתיישבו בעיר קאיפנג (Kaifeng) שבפרובינציית חנאן (Henan), בירת שושלת סונג (Song) בראשית דרכה והעיר הגדולה בעולם במאה האחת עשרה. הקהילה בנתה בית כנסת משלה כבר בשנת 1163, ושמרה על מנהגים ותפילות יהודיים במשך מאות שנים, תוך שהיא זוכה ליחס סובלני יחסית מצד השלטונות הקונפוציאניים, שנהגו להתייחס אליה כאל קבוצה דתית ולא כאל איום מדיני.[18] עם זאת, בידודה הגיאוגרפי מיתר קהילות היהודים בעולם, נישואי תערובת נרחבים עם האוכלוסייה ההאנית הסובבת, ואובדן ההנהגה הרבנית (הרב האחרון של הקהילה נפטר, ככל הידוע, במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה) הובילו לתהליך התבוללות עמוק. בית הכנסת של הקהילה נפגע שוב ושוב בשיטפונות הנהר הצהוב (הואנג הה, Huang He), ולא נבנה מחדש לאחר שנהרס סופית במחצית המאה התשע עשרה. עד אמצע המאה העשרים נותרו בקאיפנג רק משפחות בודדות שזיהו את עצמן כצאצאי הקהילה היהודית, ורובן איבדו כל ידע מעשי בטקסטים, בשפה העברית או בהלכה.[19] מבחינה רשמית, יהודי קאיפנג מעולם לא הוכרו כאחד מחמישים וחמישה המיעוטים של סין, ורוב צאצאיהם רשומים בתעודות הזהות שלהם כבני האן, או כבני מיעוט הח’ואי המוסלמי, שעמו התערבבו חלקית מבחינה תרבותית וגיאוגרפית. בעשורים האחרונים, ובייחוד מאז אמצע שנות האלפיים, התעורר בקרב חלק מצאצאי הקהילה עניין מחודש בשחזור זהותם היהודית, לעיתים בסיוע ארגונים יהודיים בינלאומיים כגון הארגון המיסיונרי ההזוי “שבי ישראל” (Shavei Israel) של מיכאל פרוינד, המחפש אחר עשרת השבטים “מעבר לסמבטיון”, שסייע לחלק מהם אף לעלות לישראל ולעבור גיור פורמלי. ואולם החל בסביבות 2015 החריפו הרשויות הסיניות את הפיקוח על פעילות זו: מרחבי תפילה בלתי רשמיים בקאיפנג נסגרו, ביקורי משלחות יהודיות זרות הוגבלו, ואתרים המנציחים את מורשת הקהילה הוסרו מרשימות אתרי התיירות הרשמיים. פרשנות רווחת מייחסת מהלכים אלה לחשש הרשויות מפני “פעילות דתית בלתי מורשית” ומפני קשרים בלתי מפוקחים עם גורמים זרים, יותר מאשר למדיניות ממוקדת נגד הזהות היהודית עצמה.

יש להבחין בין קהילה עתיקה וזעירה זו לבין קהילות יהודיות מאוחרות יותר בסין שאין להן זיקה משפחתית אליה: קהילת היהודים הבגדאדים בשנגחאי (Shanghai) בראשות משפחת ששון, הפליטים היהודים שמצאו מקלט בשנגחאי בתקופת מלחמת העולם השנייה, וקהילת היהודים הרוסים, פליטי מלחמת האזרחים הרוסית, שהתרכזה בחרבין (Harbin) בראשית המאה העשרים (וביניהם משפחת אולמרט). קהילות אלה מעולם לא נועדו להשתלב במסגרת הסיווג האתני הסינית, שכן רוב חבריהן היו אזרחים זרים או מהגרים שעזבו את סין זמן קצר לאחר הקמת הרפובליקה העממית.[20]

לאחר שנקבע, מעמד המיעוט בסין הוא באופן מסורתי קבוע ועובר בירושה, ואינו נבחר באופן עצמאי, בניגוד חד למודל ההזדהות העצמית הנהוג ברוב המדינות המערביות. זהותו האתנית של ילד נרשמת במסמכי רישום משק הבית ובתעודות הזהות הרשמיות כבר מלידה, בדרך כלל על פי סיווגו של אחד ההורים. רק בגיל שמונה עשרה מוענק לבעלי הורות מעורבת, חלון זמן קצר לבקש שינוי סיווג. שיטה זו של מעמד אתני קבוע ותורשתי הובילה מעת לעת לתנודות דמוגרפיות חדות, שמקורן בעיקר בשינויי סיווג ולא בגידול טבעי. בשל היתרונות שמקנה השיוך למיעוטים, זינק מספר המזדהים כבני מיעוטים בכעשרים וארבעה מיליון נפש בין מפקדי 1982 ו-1990, הרבה מעבר למה שניתן להסביר במגמות פוריות בלבד. הסיבה לכך היא שאנשים בעלי הורה או סב בן מיעוט השתמשו בזכות חדשה שהעניקה הממשלה לתבוע בחזרה את מעמדם כבני מיעוט, במיוחד בקרב אוכלוסיות המנצ’ו (Manchu) והטוג’יה (Tujia), ששתיהן למעשה הכפילו את עצמן בין שני המפקדים.[21]

מדוע לסווג בכלל? הפרגמטיזם של ההכרה

המונח “לאום האן” (Hànzú) הוא מושג חדש יחסית, שהוצג לראשונה בסוף המאה התשע עשרה כשם כולל לשלל שבטים ולשונות שחיו תחת התרבות הסינית. עלינו לזכור כי אף שהמונח “לאום האן” הופיע מאוחר, אין פירוש הדבר שהקולקטיב עצמו לא היה קיים קודם לכן. בעת העתיקה נעשה שימוש בכינוי “בני האן”, שנטבע בתקופת שושלת האן המזרחית, במאות הראשונה והשנייה לספירה.

בשנת 1903 קנה לו המונח “לאום האן” אחיזה, ואינטלקטואלים מהפכנים רבים, כמו דזואו רונג (Zou Rong), ג’אנג טאי-יאן (Zhang Taiyan) וצאי יואן-פיי (Cai Yuanpei), החלו להשתמש בו בהרחבה בכתביהם. שליטיה המנצ’ורים של שושלת צ’ינג, שביקשו להעניק לגיטימציה לשלטונם בסין, טענו לאורך כל התקופה שהזהות הסינית היא זהות תרבותית ולא אתנית או גזעית. כדי לעורר התנגדות לשלטון המנצ’ורים ולהביא להפלתו, ובמקביל לשמור על הזהות הסינית, היה צורך לחזק בקרב הציבור את תפיסת השייכות ההאנית. לאחר שהמהפכנים הרפובליקנים בהנהגת סון יאט-סן הצליחו להפיל את הקיסרות המנצ’ורית ב-1912, הוקמה “רפובליקת חמשת הלאומים“, שנשאה את דגל חמשת הצבעים (Wǔ sè qí). סין הפכה לישות מולטי-לאומית, והאוכלוסייה חולקה לחמישה לאומים: לאום האן, הלאום המנצ’ורי, הלאום המונגולי,[22] לאום הח’ואי והלאום הטיבטי. זו הייתה חלוקה פוליטית רחבה, שלא שיקפה את מלוא המגוון של הקהילות, הלשונות והזהויות בסין. כך, למשל, בני ההאקה (Hakka) ודוברי הקנטונזית (Cantonese), קבוצות לשוניות ואזוריות המזוהות בעיקר עם דרום סין, נכללו במסגרת הרחבה של בני האן. לעומת זאת, אין לראות בכל הקבוצות שחיו בצפון סין חלק מן הלאום המנצ’ורי: בצפון חיו גם בני האן וקבוצות אחרות. החלוקה לחמישה לאומים ביטאה את ניסיונה של הרפובליקה החדשה להציג את תושבי האימפריה לשעבר כבני מדינה אחת, יותר משהייתה מיפוי מדויק של זהותם האתנית.

צילום: גילי חסקין

מחויבותה של המפלגה הקומוניסטית הסינית למערכת פורמלית של סיווג אתני, המנוהלת בידי המדינה, ולא להזדהות עצמית פשוטה, מעולם לא הייתה עניין אקדמי גרידא. היא נבעה מחישובים פוליטיים ממשיים שראשיתם ב”צעדה הארוכה” (Long March) של 1934-1935. אז נתקלו כוחות הקומוניסטים לראשונה, ממקור ראשון, בהיקף הגיוון האתני והתרבותי של סין, ובעודם נלחמים על הישרדותם מול הלאומנים ומול יפן, החלו להבטיח הבטחות אסטרטגיות של אוטונומיה ויחס מועדף לקהילות מיעוט כגון המיאו (Miao),[23] הא’י (Yi), הטיבטים (Tibetans), המונגולים (Mongols) והח’ואי, תמורת תמיכתן.[24] ימים ספורים לאחר הקמת הרפובליקה העממית, התחייבה ההנהגה החדשה לעיקרון האוטונומיה האזורית באזורי המיעוטים, התחייבות שעוגנה מאוחר יותר בחוקה וברעיון המפורש של סין כמדינה מרובת עמים.

המערכת שירתה גם את נרטיב בניית האומה של המפלגה במובן אידאולוגי מובהק יותר. בעשורים הראשונים לקיומה של הרפובליקה העממית דורגו המיעוטים המוכרים לפי סכמה מרקסיסטית של “אופני ייצור”: פרימיטיבי, עבדותי, פאודלי, קפיטליסטי וסוציאליסטי, כאשר ההאנים הוצבו בראש הסולם האבולוציוני הזה. מסגרת זו הציגה את ההאנים כ”חלוץ” המהפכה, ואת המיעוטים כעמים נחשלים הזקוקים להדרכה. היררכיה זו נזנחה רשמית, אך הותירה הד אידאולוגי ארוך בשיח הציבורי הסיני על “נחשלות” המיעוטים ועל “מודרניזציה” בהובלת ההאנים.

מדיניות מועדפת ומגבלותיה

החל מאמצע שנות השמונים בנתה בייג’ינג (Beijing) מערכת נרחבת של יחס מועדף (אפליה מתקנת) למיעוטים המוכרים, שעוגנה במדיניות ארצית ומקומית וחוזקה בערבויות החוקה נגד אפליה. ההטבות כללו פטור, או הקלה משמעותית, ממגבלות תכנון המשפחה (כגון מדיניות “הילד האחד”), סף נמוך יותר לקבלה לאוניברסיטאות, העדפה בהעסקה, בקידום ובמיסוי עסקים, והשקעה בתשתיות ובסיוע פיתוח ממוקד עבור חמשת האזורים האוטונומיים ברמת הפרובינציה: המונגולים במונגוליה הפנימית (Inner Mongolia), הדזואנג בגואנגש’י, הטיבטים בטיבט, הח’ואי בנינגש’יה (Ningxia) והאויגורים בש’ינג’יאנג (Xinjiang), וכן עבור מחוזות ונפות אוטונומיים רבים נוספים.

מכיוון שהטבות אלו ממשיות, ולעיתים אף משמעותיות מאוד, הפכה העובדה שהמעמד האתני קבוע ובדרך כלל אינו נתון למיקוח לעניין בעל משמעות פוליטית בפני עצמו. מאחר שמעמד המיעוט מקנה יתרונות מוחשיים, לא גילתה בייג’ינג להיטות רבה להרחיב את הרשימה המוכרת, שכן הדבר היה מעלה את העלות הפיסקלית והמנהלית של יחס מועדף לאוכלוסייה גדולה יותר.

יחד עם זאת, מערכת ההעדפה הולידה טינה משלה, בייחוד בקרב תושבים האנים החיים באזורים מיושבי-מיעוטים. תושבים אלה תופסים לעיתים את מכסות הקבלה לאוניברסיטה ואת היחס המקל יותר של בתי המשפט כלפי נאשמים בני מיעוט כבלתי הוגנים כלפיהם. מא רונג מצביע על מקרה בולט משנת 2012 בפרובינציית חונאן (Hunan), שבו זכה רוכל אויגורי (Uyghur) בפיצוי בשווי כשלושים אלף דולר אמריקאי, בגין נזק זעום לעוגות אגוזים שמכר. הוא מציג מקרה זה כדוגמה למה שהוא מכנה “פוליטיזציה” של סכסוכים אזרחיים שגרתיים והפיכתם לשאלות של יחסים אתניים, דינמיקה שלטענתו עלולה דווקא להעמיק, ולא לרפא, את המרחק המעשי והפסיכולוגי בין ההאנים לבין אזרחי המיעוטים.[25]

צילום: גילי חסקין

אוטונומיה על הנייר ואוטונומיה בפועל

לפני שממשיכים אל הוויכוח האקדמי על עתיד מערכת המינזו, כדאי לעצור על מילה שחוזרת שוב ושוב במאמר זה: “אוטונומיה”. בסין קיימים חמישה אזורים אוטונומיים ברמת הפרובינציה (מונגוליה הפנימית, גואנגש’י, טיבט, נינגש’יה וש’ינג’יאנג), ולצדם עשרות מחוזות ונפות אוטונומיים ברמות מנהליות נמוכות יותר. עבור קורא ישראלי, המילה “אוטונומיה” עלולה להטעות: היא מעלה על הדעת דגם של ממשל עצמי רחב, בדומה לרשות הפלסטינית או לישויות פדרטיביות במדינות אחרות. זו אינה המציאות הסינית.[26]

חוק האוטונומיה האתנית האזורית מעניק ליחידות אלה סמכויות מוגבלות בתחומי השפה, התרבות והכלכלה המקומית, אך כולן נותרות כפופות במלואן למערכת המפלגה-מדינה המרכזית, ואין להן סמכות לחוקק חקיקה עצמאית בענייני מדיניות, ביטחון או יחסי חוץ. יתרה מזאת, במרבית האזורים האוטונומיים, ובאופן בולט בטיבט ובש’ינג’יאנג, בעל הכוח הפוליטי המכריע בפועל אינו יושב ראש הממשלה האזורית (שלרוב אכן משתייך למיעוט המקומי, כנדרש בחוק), אלא מזכיר המפלגה הקומוניסטית באזור, תפקיד שממלאים כמעט תמיד קאדרים האנים. כך נוצר מבנה כפול, שבו הייצוג הסמלי של המיעוט קיים ונראה לעין, בעוד שההכרעות המהותיות מתקבלות במקביל לו, ולעיתים תוך עקיפתו. מחד גיסא עומדת המשמעות הפורמלית-משפטית של “אוטונומיה”, ומאידך גיסא חלוקת הכוח בפועל, והפער ביניהן הוא שמחבר את הדיון על סיווג אתני לדיון על עתיד המושג “מיעוט” עצמו, שיידון בהמשך.[27]

הוויכוח על דה-פוליטיזציה: ביקורתו של מא רונג

אף חוקר סיני בן זמננו לא עיצב את הדיון האקדמי והמדיני סביב שאלת המינזו יותר מן הסוציולוג מא רונג ((Mǎ Róng) מאוניברסיטת בייג’ין .[28] ניסיונו בשדה משתרע מתקופת המהפכה התרבותית, אז חי בקרב נוודים מונגולים במונגוליה הפנימית, ועד עשרות שנות מחקר שדה בטיבט, בש’ינג’יאנג ובאזורי מיעוטים נוספים.

טענתו המרכזית של מא, שהועלתה לראשונה סביב שנת 2000 ופותחה לאורך העשור וחצי שלאחר מכן, היא שעל סין להתרחק בהדרגה מן המסגרת הסטליניסטית, סובייטית במקורה, המתייחסת לחמישים וחמישה המיעוטים כאל יחידות מעין-לאומיות בעלות תביעות מובנות לטריטוריה, לאוטונומיה ולזכויות פוליטיות קולקטיביות. במקומה, לטענתו, יש לאמץ את מה שהוא מכנה “דה-פוליטיזציה” של האתניות: העברת האינטרסים של קבוצות המיעוט, מתחום המעמד הפוליטי המיוחד והפריווילגיה המוסדית, אל תחום האזרחות הרגילה, השוויון בפני החוק הארצי, והייחוד התרבותי, להבדיל מן הייחוד הפוליטי.[29]

שינוי המינוח שמא ממליץ עליו מגלה טפח: הוא מציע לשמר את המונח “ג’ונגחואה מינזו” עבור האומה הסינית בכללותה, אך לשנות את כינויים של חמישים וחמישה המיעוטים לצוצ’ון (“קבוצות אתניות”) במקום מינזו (“לאומיות”). כך יוסר המשתמע, שמקורו בתורת ההגדרה העצמית הלאומית של סטלין, שלפיו לקבוצות מיעוט יש זכות תיאורטית למדינה עצמאית או לפרישה.[30] מא משווה במפורש להתפרקות ברית המועצות ב-1991, תופעה שהוא מייחס, בין היתר, למדיניות ההכרה בלאומיות של ברית המועצות עצמה ולמבנה הפדרטיבי שלה, שהתבסס על רפובליקות מוגדרות אתנית. על בסיס השוואה זו הוא מזהיר, כי מערכת מינזו פוליטית וטריטוריאלית עלולה לטמון בחובה סיכונים ממשיים ליציבות הטריטוריאלית ארוכת הטווח של סין, בעיקר באזורים חסרי מנוחה כמו ש’ינג’יאנג וטיבט.

מא רונג מלווה את קריאתו לדה-פוליטיזציה, בקריאה נחרצת לא פחות למאבק ב“שוביניזם האני” (Han chauvinism): הדעות הקדומות, ההתנשאות והאתנוצנטריות היומיומיות שהוא מתעד בקרב פקידים, מעסיקים ואזרחים האנים רגילים במערב סין. הוא מצטט נתוני מפקד המראים ירידה ניכרת בשיעור האויגורים המחזיקים בתפקידי הנהגה במפלגה, בממשל ובעסקים בין 2000 ל-2010, לצד דפוסים רחבים יותר של דחיקה לשוליים בתחומי החינוך והתעסוקה. נתונים אלה, לטענתו, מעידים שלקהילות המיעוט בש’ינג’יאנג ובטיבט יש תלונות אמיתיות ולגיטימיות, שמסגרת תרבותית בלבד ודה-פוליטיזציה גרידא חייבות עדיין להתמודד עמן ולא להסוותן.

ראו באתר זה: האויגורים בשינג’יאנג’

חזונות מתחרים: אוטונומיה, זכויות והמורשת הסובייטית

הצעותיו של מא רונג לא נותרו ללא אתגר. אסכולה מתחרה, המיוצגת על ידי חוקרים כגון האו שיוואן (Hao Shiyuan), גורסת כי בעייתה המרכזית של סין אינה פוליטיזציה יתרה של האתניות, אלא יישום בלתי יעיל של חוק האוטונומיה האתנית האזורית (Regional Ethnic Autonomy Law). הם מציינים, לדוגמה, כי בתחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת עדיין חסרו לחלק ניכר מן היחידות האוטונומיות תקנות אוטונומיה מפורטות, כנדרש בחוק. לפיכך, לטענתם, יש לחזק ולהעצים את מנגנוני המדינה לניהול ענייני המיעוטים, ולא לדלל אותם. חוקרים באסכולה זו, לצד דמויות כמו דו יונגהאו (Du Yonghao), הרחיקו לכת ושאלו אם קיימת בכלל “אומה סינית” מאוחדת מעל לרמת חמישים ושש הלאומיות המרכיבות אותה. הם ראו במסגרת הרב-לאומית תיאור מדויק של המציאות החברתית, ולא ייבוא סובייטי שיש לפרקו.

עמדה שלישית, מרחיקת לכת עוד יותר, מזוהה עם התיאורטיקן המפלגתי ג’ו וייצ’ון (Zhu Weiqun), והדהודה נשמע מאוחר יותר בכתביהם של החוקרים הו אנגאנג (Hu Angang) והו ליאנחה (Hu Lianhe). בעלי עמדה זו קוראים במפורש להסרת ציון הזהות האתנית מתעודות הזהות, להפסקת הקמתם של אזורים אוטונומיים חדשים, ולשילוב תלמידים מרקעים אתניים שונים במסגרות חינוך משותפות. עמדתם מוצגת כמעבר ממדיניות מיעוטים “מן הדור הראשון”, שהתמקדה בהכרה בחמישים ושש לאומיות נבדלות, אל מדיניות “מן הדור השני”, שמטרתה היתוכן המלא לכדי גוף לאומי אחד.[31] שלוש העמדות המתחרות הללו, חיזוק האוטונומיה, דה-פוליטיזציה והשוואת זכויות, או היתוך פעיל של המיעוטים ברוב (תוך ביטול ההטבות שניתנו לקבוצות החלשות), עיצבו את הוויכוח האקדמי והרשמי הסיני על מדיניות אתנית במשך שני העשורים האחרונים. כפי שיידון להלן, העמדה השלישית היא שגברה יותר ויותר ברמת המדיניות הממלכתית מאז 2012.

תמונת מצב דמוגרפית

על פי מפקד האוכלוסין של 2020, המיעוטים האתניים מהווים 8.89 אחוזים מאוכלוסיית סין היבשתית, וההאנים 91.11 אחוזים. העלייה בשיעורם של בני המיעוטים לאורך העשורים, מ-6.7 אחוזים ב-1982 ל-8.0 אחוזים ב-1990, 8.4 אחוזים ב-2000, 8.5 אחוזים ב-2010 ו-8.89 אחוזים ב-2020, נבעה משילוב של דפוסים דמוגרפיים, של מדיניות תכנון ילודה שהייתה בעבר מקלה יותר כלפי חלק מן המיעוטים, ושל שינויי סיווג והכרה מחודשת בזהות אתנית, שהשפעתם הייתה בולטת במיוחד בשנות השמונים.[32] בין קבוצות המיעוט הגדולות ביותר, לפי מפקד 2020, נמנים:

• דזואנג: כ-19.6 מיליון, מרוכזים באזור האוטונומי גואנגש’י.
• אויגורים: כ-11.8 מיליון, מרוכזים באזור האוטונומי ש’ינג’יאנג.
• ח’ואי: כ-11.4 מיליון, פזורים בכל המדינה, עם ריכוז גדול באזור האוטונומי נינגש’יה.
• מיאו: כ-11.1 מיליון, בעיקר בגווידזואו ובפרובינציות השכנות בדרום-מערב.
• מנצ’ו: כ-10.4 מיליון, מרביתם בצפון-מזרח סין, מנצ’וריה ההיסטורית.
• א’י: כ-9.8 מיליון.
• טוג’יה: כ-9.6 מיליון.
• טיבטים: כ-7.1 מיליון, כמחציתם באזור האוטונומי טיבט.
• מונגולים: כ-6.3 מיליון, מרביתם באזור האוטונומי מונגוליה הפנימית.
• בויי (Buyei): כ-3.6 מיליון.
• יאו (Yao): כ-3.3 מיליון.
• קוריאנים: כ-1.7 מיליון.

המיעוטים מרוכזים בעיקר בדרום, בצפון ובמערב המדינה. רק באזורים האוטונומיים טיבט וש’ינג’יאנג יש רוב לבני המיעוטים, אם כי גם זה במגמת שינוי, בעוד שבכל שאר הפרובינציות והעיריות הרוב ההאני ברור וניכר (בבייג’ינג עצמה מהווים המיעוטים פחות מחמישה אחוזים מן התושבים).[33]

מידת הייחוד התרבותי והלשוני בקרב המיעוטים המוכרים משתנה מאוד, ואינה תמיד עולה בקנה אחד עם הטקסונומיה הרשמית. הסיווג “מיאו”, לדוגמה, כולל דוברי כמה שפות שאינן מובנות זו לזו ומגוון רחב של מנהגים. רבים מבני הח’ואי, לעומת זאת, דוברים ניבים סיניים כשפת אם ואינם מחזיקים בשפה אתנית נפרדת משלהם, אך זהותם הקבוצתית עוצבה במשך מאות שנים סביב האסלאם, מסורות קהילתיות, רשתות נישואין וזיכרון של מוצא משותף. רוב בני המנצ’ו נחשבים כיום למתבוללים ברובם בחברה ההאנית.

מיעוטים לשוניים-טריטוריאליים מול מיעוטים דתיים-תרבותיים

מעבר לגודלן היחסי של הקבוצות, אפשר לחדד הבחנה אנליטית מועילה, המסייעת להבין חלק מן השונות בעוצמת לחץ ההתבוללות שכל מיעוט חווה, אף שיש להיזהר מלהעניק לה כוח הסברי בלעדי.

קבוצות שאין להן שפה כתובה נפרדת, טריטוריה היסטורית מוגדרת ומובחנת, או מסורת מדינית עצמאית, כגון הח’ואי או המנצ’ו, נתונות בדרך כלל ללחץ התבוללות מהיר ועמוק יותר מקבוצות המחזיקות בשילוב של שפה וכתב משלהן, טריטוריה הררית או גיאוגרפית מוגדרת, מוסדות דתיים עצמאיים וזיכרון פוליטי נפרד. הטיבטים והאויגורים הם הדוגמה המובהקת ביותר לקטגוריה השנייה.

שילוב זה של גורמים מסייע להסביר מדוע טיבט וש’ינג’יאנג, ולא, למשל, אזורי הח’ואי במרכז סין, נעשו מוקדים מרכזיים של מתיחות אתנו-פוליטית. אך לצדו פועלים גורמים נוספים וחשובים לא פחות:

1. מיקומם של שני האזורים כאזורי ספר הגובלים במדינות אחרות.
2. יחסיהם ההיסטוריים עם השלטון המרכזי.
3. היקף ההגירה הפנימית של האנים אליהם.
4. שאלות של משאבי טבע וביטחון לאומי.
5. קשרים חוצי-גבולות עם קהילות ותנועות מחוץ לסין.

כל אלה, לצד מדיניות המדינה עצמה, פועלים יחד ולא בנפרד. ההבחנה בין מיעוט “דתי-תרבותי” לבין מיעוט “לשוני-טריטוריאלי” עומדת אפוא ביסוד רבות מן ההחלטות המדיניות שיפורטו בהמשך, ובראשן רפורמת החינוך הדו-לשוני ומדיניות “סיניזציה של הדת”, אך היא חלק מתמונה מורכבת יותר ולא הסבר ממצה בפני עצמו.[34]

ראו באתר זה: תולדות טיבט

מפוטונגואה עד המחאות: רפורמת החינוך הדו-לשוני

אחת הדרכים המשמעותיות שבהן יישם ממשל שי ג’ינפינג את מדיניות “הדור השני” ואת מגמת ההתבוללות היא רפורמה נרחבת בחינוך הדו-לשוני. בשנים 2017-2020 בקירוב הורתה הממשלה המרכזית להעדיף בהדרגה, ובעוצמה גוברת, את הוראת הסינית המנדרינית התקנית (פוטונגואה, Putonghua) על פני שפות המיעוט המקומיות, כגון מונגולית, טיבטית ואויגורית, בבתי הספר באזורי המיעוטים, ובראש ובראשונה בשיעורי היסטוריה, ספרות ומוסר אזרחי. מדובר במגמה הדרגתית ובלתי אחידה, שקצבה ותחומיה משתנים בין אזור לאזור ובין מקצוע למקצוע, ולא בהחלפה גורפת של שפת ההוראה בכל בתי הספר בבת אחת.[35] הרפורמה עוררה מחאה ציבורית נרחבת וחריגה בעוצמתה, במיוחד במונגוליה הפנימית בקיץ ובסתיו 2020, כאשר הורים ותלמידים רבים יצאו לרחובות והשביתו את בתי הספר במחאה, נגד מה שנתפס כניסיון לצמצם את מעמד השפה המונגולית במערכת החינוך. המחאות דוכאו במהירות.[36] בנוסח הרשמי מתקיימים שני מרכיבים זה לצד זה: החוק החדש משנת 2026 קובע במפורש שעל המדינה לקדם את השפה הסינית התקנית, המדוברת והכתובה, כלשון המשותפת של כלל האזרחים, אך באותה נשימה קובע גם שיש לכבד ולהגן על זכותם של בני המיעוטים ללמוד ולהשתמש בשפותיהם. מבקרי המדיניות רואים דווקא בפער שבין ההכרה הפורמלית בזכות זו לבין האופן שבו היא מיושמת בפועל מנגנון סמוי אך אפקטיבי של הטמעה לשונית. זוהי נקודת מחלוקת, ויש להציגה כמחלוקת ולא כעובדה מוסכמת.[37]

סיניזציה של הדת

המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP) השלטת, דורשת מחבריה להיות אתאיסטים, ומי שאינו עומד בכך צפוי לגירוש מן המפלגה. לאחר הכרזת הרפובליקה העממית ב-1949 ראו מנהיגי המפלגה בדת איום פוטנציאלי, וקשרו אותה להשפעה זרה, לפאודליזם ולאמונות טפלות. במהלך המהפכה התרבותית (1966-1976) ניהל יושב ראש המפלגה, מאו דזה-דונג, קמפיין לחיסול הדת, שהוביל להרס נרחב של אתרים דתיים ולרדיפת מאמינים. תחת דנג שיאו-פינג עברה המפלגה למדיניות רגולטורית, שמטרתה לנהל את הדת ולהשתמש בהשפעתה להשגת יעדים אחרים של המפלגה, וכן לדכא כל איום שהיא עלולה להוות על סמכות המפלגה. לנוכח התפשטותה של הדת בחברה הסינית בעשורים האחרונים הגיבו מנהיגי המפלגה בשילוב של רגולציה ודיכוי. לצד מדיניות הכפייה הלשונית פיתח ממשל שי ג’ינפינג מדיניות מקבילה ותקיפה לא פחות בתחום הדת, המכונה רשמית “סיניזציה של הדת” (Sinicization of religion).

המושג מוצג באופן שונה בתכלית בשני צדי המחלוקת. בשיח הרשמי הסיני אין הסיניזציה מוצגת כהמרת בני המיעוטים הדתיים להאנים או כמחיקת דתם, אלא כהתאמת המוסדות הדתיים, התרבותיים והחינוכיים למסגרת הלאומית הסינית, לערכים הסוציאליסטיים ולמנהיגות המפלגה הקומוניסטית. המבקרים, ובהם חוקרים, ארגוני זכויות אדם וגורמים דתיים בגולה, רואים בה מנגנון לצמצום שיטתי של האוטונומיה התרבותית והדתית של המיעוטים. הצגת שני הצדדים יחד, ולא רק תיאור הצעדים עצמם, חיונית להבנת המחלוקת.[38] באסלאם הסיני התבטאה המדיניות, על פי דיווחים, בהריסת כיפות וצריחים בסגנון ערבי או מזרח-תיכוני במסגדים ברחבי ש’ינג’יאנג ובפרובינציות אחרות, והחלפתם באדריכלות בסגנון פגודה סינית מסורתית. תופעה זו פגעה הן באויגורים והן, במידה פחותה, בתשעת המיעוטים המוסלמיים האחרים בסין, ובכללם בקהילות הח’ואי.[39] בבודהיזם הטיבטי נוקטת המדינה פיקוח הדוק על תהליך זיהוי גלגולי הנשמות (Reincarnation) של דמויות דתיות בכירות, ותובעת כי כל “לאמה חי” (tulku) המוכר מחדש יאושר בידי הרשויות, צעד הנתפס בעיני מבקריו כניסיון להבטיח שליטה סינית על זהות הדלאי לאמה והפנצ’ן לאמה הבאים. במקביל נדרשות גם הכנסיות הפרוטסטנטיות והקתוליות בסין, על פי דיווחים, לעבור “התאמה תרבותית”, הכוללת הסרת צלבים מבניינים ופיקוח הדוק על תוכן הדרשות.[40] הקשר בין מדיניות זו לשאלת המעמד האתני ברור: עבור האויגורים, הח’ואי, הקזחים, הטטרים, הטאג’יקים, הקירגיזים ושאר המיעוטים המזוהים דרך האסלאם, ועבור הטיבטים, המזוהים עמוקות עם הבודהיזם הטיבטי, פיקוח על הדת הוא במידה רבה גם פיקוח על הזהות האתנית-הקבוצתית, ולא רק על אמונה פרטית.

מ”היתוך” לקודיפיקציה: המדיניות מאז שי ג’ינפינג

התפרקות ברית המועצות, צ’כוסלובקיה ויוגוסלביה בראשית שנות התשעים סימנה נקודת מפנה בחשיבה הרשמית והאקדמית הסינית על אתניות. היא הובילה למעבר הדרגתי מלשון של “לאומיות” ללשון תרבותית יותר וטעונה פחות מבחינה פוליטית, מעבר הניכר אפילו בשמות מוסדיים: שמו האנגלי של כתב העת הרשמי “מינזו טואנג’ייה” (Minzu Tuanjie) שונה ב-1995 מ”אחדות הלאומיות” ל”אחדות אתנית”, ו”האוניברסיטה המרכזית ללאומיות” נקראת באנגלית “אוניברסיטת מינזו של סין” (Minzu University of China).[41] המהומות האתניות בש’ינג’יאנג ובטיבט בשנות האלפיים ובעשור השני של המאה העשרים ואחת העניקו לוויכוחים הללו דחיפות חדשה. טיעונים שנחשבו פעם שנויים במחלוקת, ובהם ביקורתו של מא רונג על “המבנה הכפול” שיצרה מערכת הלאומיות הסינית, עברו מן השוליים האקדמיים אל מרכז המדיניות הרשמית תחת שלטונו של שי ג’ינפינג.[42]

מאז עלה לשלטון ב-2012 הוביל שי את מדיניות המדינה באופן נחרץ לכיוון התבוללותי, וקידם את מה שתורגם בפרסומים באנגלית כ”היתוך המינזו הגדול”, ולעיתים אף כ”התלכדות הדם והתודעה” בין הלאומיות המרכיבות את סין. יש להתייחס לניסוחים דרמטיים אלה בזהירות מסוימת ולבדוק אותם, במידת האפשר, מול המקור הסיני. מושג מרכזי ומבוסס יותר, המעוגן במפורש הן במדיניות שי והן בחוק החדש, הוא “תודעת הקהילה המשותפת של האומה הסינית” (בסינית: Zhonghua Minzu Gongtongti Yishi): הרעיון שלפיו על כל חמישים ושש הלאומיות לפתח תודעה משותפת של השתייכות לישות לאומית אחת, מעל לזהויותיהן האתניות הנפרדות.[43] ב-2020, לראשונה מאז 1954, מונה פקיד האני לראשות הוועדה הממלכתית לענייני מיעוטים אתניים (State Ethnic Affairs Commission), סטייה בעלת משמעות סמלית ניכרת מן הנוהג הקודם לשריין תפקיד זה לבן מיעוט.[44]

בש’ינג’יאנג נערך, החל ב-2017, מבצע רחב היקף של מעצרים והקמת מתקני כליאה ו”חינוך מחדש”, שבהם הוחזקו על פי הערכות כמיליון אויגורים ובני קבוצות מוסלמיות אחרות. ממשלת סין הציגה, ועדיין מציגה, מתקנים אלה כמרכזי הכשרה מקצועית ומאבק בקיצוניות אלימה, ומדגישה כי נסגרו בהדרגה מאז 2019. גופי זכויות אדם, חוקרים ומוסדות בינלאומיים רבים, לעומת זאת, תיארו את המערך כמערכת של מעצר שרירותי רחב היקף, וצירפו לכך דיווחים מתועדים על אמצעי מניעת היריון כפויים שהופעלו כלפי נשים אויגוריות באותה תקופה, בשעה שאזרחים האנים עודדו במקביל להביא ילדים רבים יותר. משרד זכויות האדם של האו”ם ומדינות רבות מתחו ביקורת חריפה על מדיניות זו, ואנליסטים אחדים כינו אותה “הנדסה דמוגרפית”.[45]

הקודיפיקציה של המפנה ההתבוללותי באה לידי ביטוי מובהק ב“חוק קידום האחדות והקדמה האתנית” (Law on Promoting Ethnic Unity and Progress), שהוגש לקונגרס העממי הלאומי בידי ועדת ענייני המיעוטים שלו בספטמבר 2025, אושר סופית ונחתם ב-12 במרץ 2026, ונכנס לתוקף ב-1 ביולי 2026. החוק מגבש רשמית את מדיניות ה”סיניזציה” של שי ג’ינפינג כלפי המיעוטים ואת עקרון “תודעת הקהילה המשותפת” שנזכר לעיל. הוא כולל גם הוראות לאכיפה חוץ-טריטוריאלית, שמבקריו, ובהם חוקרים, נציב זכויות האדם של האו”ם, ממשלות זרות אחדות ונציגים מיוחדים לשעבר של האו”ם, השוו אותן לדיכוי חוצה גבולות.[46]

החוק, בן שישים וחמישה סעיפים, מרחיב לרמה הלאומית תקנות אזוריות שקדמו לו: בש’ינג’יאנג בסוף 2015, בטיבט ב-2020 ובמונגוליה הפנימית ב-2021. הוא מסמן מעבר ברור ממדיניות היסטורית של אוטונומיה אתנית והכרה בריבוי תרבויות אל עבר אינטגרציה לאומית והטמעה. במרכזו עומד חיזוק “תודעת הקהילה המשותפת”, כלומר ליכוד חמישים ושש הלאומיות המוכרות סביב זהות לאומית אחת, ומטרותיו המוצהרות הן יציבות חברתית, מניעת בדלנות ונאמנות למפלגה. סעיף 15 מעניק קדימות לשפה ולכתב הלאומיים המשותפים בכל תחומי החיים הציבוריים, קובע את המנדרינית כשפת ההוראה הבסיסית בבתי הספר, ומורה לקדם את לימודה כבר בגיל הגן, כך שכל מי שסיים את חינוך החובה ישלוט בה. סעיפים אחרים מחייבים ארגונים דתיים, בתי ספר ומקומות פולחן להתאים את פעילותם לחוקי סין, לערכים הסוציאליסטיים ולמנהיגות המפלגה, ומורים לרשויות ולחברות פרטיות להבליט את הכתב הסיני על פני כתבי המיעוטים במרחב הציבורי. החוק אוסר על פעילויות “הפוגעות באחדות האתנית” או “יוצרות פילוג אתני”, אך אינו מגדיר מונחים אלה, וניסוחו הרחב מעניק לרשויות שיקול דעת נרחב לסווג מחאה שקטה, פעילות תרבותית או מאמץ לשימור שפה כאיום ביטחוני. סעיף 63, חסר התקדים, מחיל אחריות משפטית גם על ארגונים ויחידים מחוץ לשטח סין הנחשדים בפעולות נגד האחדות האתנית או הריבונות הסינית. המבקרים מצביעים על פער ניכר בין החוק החדש לבין החוקה ולבין חוק האוטונומיה האתנית האזורית משנת 1984, שהבטיח חינוך בשפות המיעוטים ואף הזהיר במפורש מפני “שוביניזם האני”, אזהרה שנעלמה מן החוק החדש. לטענתם, החוק מעניק מעטפת משפטית למדיניות ההטמעה שכבר מופעלת בש’ינג’יאנג, בטיבט ובמונגוליה הפנימית, ומהדק את פיקוח המדינה על מינוי אנשי דת, על תוכן הדרשות ועל ניהול בתי התפילה. בייג’ינג דוחה את הטענות, רואה בחוק עניין פנימי, וטוענת שלימוד המנדרינית ישפר את סיכויי התעסוקה של בני המיעוטים ושהחוק נועד למגר קיצוניות ולצמצם פערים כלכליים.[47]

מבט מקרוב: הטיבטים והאויגורים, ומה מבדיל אותם מיתר המיעוטים

מעבר לתמונה הסטטיסטית והמדינית, ראוי להתעכב על שני המקרים שבהם מתנקזות כמעט כל השאלות שנדונו עד כה: הטיבטים והאויגורים. האויגורים הם אמנם המיעוט השני בגודלו, אך הטיבטים רק השמיניים, והדזואנג גדולים משתי הקבוצות. ובכל זאת, רק סביב שתיהן התפתחו, לאורך עשורים, סכסוך פוליטי מתמשך, קהילות גולה ממוסדות ומערך שליטה ביטחוני שאין לו מקבילה בשאר אזורי המיעוטים. הבנת שני המקרים, במה הם דומים, במה הם נבדלים זה מזה ומה מפריד בינם לבין חמישים ושלושת המיעוטים האחרים, היא המפתח להבנת ההיגיון המדורג של המדיניות האתנית הסינית.

הטיבטים: דת, זיכרון מדיני ושאלת הירושה

על פי מפקד 2020 חיים בסין כ-7.1 מיליון טיבטים. רק כ-3.1 מיליון מהם, פחות ממחצית, חיים באזור האוטונומי טיבט (Tibet Autonomous Region), שבו הם מהווים כ-86 אחוזים מן האוכלוסייה. היתר חיים במחוזות ובנפות אוטונומיים טיבטיים בפרובינציות צ’ינגהאי (Qinghai), סצ’ואן, גאנסו (Gansu) ויונ’נאן (Yunnan). המסורת הטיבטית מחלקת את הרמה לשלושה חבלים: אוּ-צאנג (Ü-Tsang) במרכז ובמערב, ובכללו נגארי (Ngari) במערב הרחוק, החופף בקירוב לאזור האוטונומי של ימינו; אמדו (Amdo) בצפון-מזרח; וק’אם (Kham) במזרח. רוב הטיבטים, שמחוץ לאזור האוטונומי, חיים באמדו ובק’אם. לעובדה זו חשיבות רבה: “טיבט”, או בסינית ש’ידזאנג (Xīzàng), במובן המנהלי הסיני, קטנה בהרבה מ”טיבט” במובן האתנו-תרבותי, והגולה הטיבטית תובעת אוטונומיה אמיתית ל”טיבט הגדולה” כולה, תביעה שבייג’ינג רואה בה תביעה לשליטה על כרבע משטח סין.[48]

לטיבטים שפה משלהם ממשפחת השפות הטיבטו-בורמניות, וכתב משלהם שמקורו במאה השביעית, שבו נכתב קורפוס עצום של ספרות דתית, פילוסופית והיסטורית. הבודהיזם הטיבטי, מזרם הווג’ריאנה (“רכב היהלום”), אינו רק דת אלא מסגרת שבתוכה התארגנו במשך מאות שנים החינוך, הכלכלה המנזרית, האמנות והשלטון: מוסד הדלאי לאמה, כמו גם מוסד הפנצ’ן לאמה, שילבו מאז המאה השבע עשרה סמכות דתית ומדינית כאחת.[49]

הזיכרון המדיני הטיבטי מעוגן בשלושה נדבכים היסטוריים:

1. אימפריה טיבטית שהתקיימה במאות השביעית עד התשיעית, התחרתה בשושלת טאנג ואף כבשה לזמן קצר את בירתה צ’אנג-אן.
2. מערכת יחסי “פטרון-כוהן” עם שושלות יואן וצ’ינג, שכל צד מפרש כיום אחרת: סין רואה בה ריבונות, והגולה הטיבטית קשר דתי-פוליטי בין שווים.
3. תקופת העצמאות בפועל, 1912-1950, שבה, לאחר קריסת שושלת צ’ינג, ניהלה ממשלת להסה את טיבט ללא נוכחות סינית, אך גם ללא הכרה בינלאומית פורמלית בעצמאותה.

ב-1950 נכנס “צבא השחרור העממי” לטיבט, וב-1951 נחתם “הסכם שבע עשרה הנקודות“, שהבטיח לטיבט אוטונומיה פנימית ושימור מוסדותיה הדתיים והמדיניים תמורת הכרה בריבונות סין. ההסכם קרס ב-1959: התקוממות בלהסה דוכאה, הדלאי לאמה הארבעה עשר ברח להודו והקים בדהרמסלה (Dharamsala) ממשלה גולה, ובעשור שלאחר מכן, ובמיוחד במהלך המהפכה התרבותית, נהרסו רוב המנזרים בטיבט ונפגעה קשות ההנהגה הדתית.[50] שנות השמונים הביאו הפשרה. ביקורו של מזכיר המפלגה הו יאו-באנג (Hu Yaobang) בלהסה ב-1980 הוביל להודאה חלקית בכישלונות העבר, לשיקום מנזרים ולהרחבת הוראת הטיבטית. אך גל מחאות בשנים 1987-1989 הסתיים בהכרזת ממשל צבאי, ומאז נעה המדיניות לכיוון של פיקוח הדוק.

שני משברים עיצבו את העשורים הבאים. ב-1995 הכיר הדלאי לאמה בילד בן שש, גדון צ’וקי נימה (Gedhun Choekyi Nyima), כפנצ’ן לאמה האחד עשר; הילד נעלם ימים ספורים לאחר מכן ולא נראה בפומבי מאז, ובייג’ינג הכתירה במקומו מועמד משלה. במרץ 2008 פרצו בלהסה מהומות שהתפשטו לכל רחבי הרמה הטיבטית, גל המחאה הרחב ביותר מאז 1959. בעקבותיו, מ-2009 ואילך, הציתו את עצמם למוות למעלה ממאה וחמישים טיבטים, רובם נזירים ונזירות או נזירים לשעבר.[51]

המדיניות בטיבט מאז 2008 בנויה על שלושה נדבכים. הנדבך הביטחוני-מנהלי כולל “ניהול רשת” (grid management) של שכונות, תחנות משטרה “לנוחות הציבור” במרחק של כמה מאות מטרים זו מזו, ומערך פיקוח שהקים מזכיר המפלגה צ’ן צ’ואנגואו (Chen Quanguo) בשנים 2011-2016, ואשר הועתק לאחר מכן לש’ינג’יאנג. הנדבך הדתי נשען על תקנה מס’ 5 של המנהלה הממלכתית לענייני דת משנת 2007, הקובעת כי כל הכרה בגלגול נשמה של “לאמה חי” טעונה אישור ממשלתי. במנזרים פועלים “ועדי ניהול” ממלכתיים וקמפיינים של “חינוך פטריוטי” הכוללים גינוי של הדלאי לאמה, והמדינה מצהירה כי הדלאי לאמה הבא ייבחר בהליך “כד הזהב” מתקופת צ’ינג. הדלאי לאמה, מצדו, הצהיר ביולי 2025, ערב יום הולדתו התשעים, כי המוסד יימשך לאחר מותו וכי הסמכות הבלעדית להכיר במחליפו נתונה לקרן גאדן פודראנג (Gaden Phodrang) שהקים, כלומר לממסד הגולה ולא לבייג’ינג. תרחיש של שני דלאי לאמות מתחרים נראה לפיכך סביר.[52] הנדבך החינוכי-לשוני הוא מערכת פנימיות שבה, לפי הערכות שפרסמו מומחי האו”ם ב-2023, לומדים כמיליון ילדים טיבטים (לפי הערכת ארגוני הגולה, כשלושה רבעים מבני הגיל), במסגרות שבהן שפת ההוראה העיקרית היא מנדרינית, לצד סגירת בתי ספר פרטיים ללימוד טיבטית והפחתת הוראת הטיבטית בבתי הספר הרגילים. ב-2023 עברו הפרסומים הרשמיים באנגלית להשתמש בשם הסיני “Xizang” במקום בשם המקובל בעולם “Tibet”, צעד סמלי אך מכוון של סיניזציה.[53]

בשונה מתנועות בדלניות אחרות, ההנהגה הגולה הטיבטית אימצה מאז שנות השמונים את “דרך האמצע” (Middle Way): תביעה ל”אוטונומיה אמיתית” בתוך סין ולא לעצמאות. תשעה סבבי שיחות בין שליחי הדלאי לאמה לבייג’ינג בשנים 2002-2010 לא הובילו לדבר, ובייג’ינג ממשיכה לתאר את הדלאי לאמה כ”בדלן במסווה”.[54]

האויגורים: מגבול אימפריאלי ל”מלחמה בטרור”

האויגורים הם עם טורקי, מוסלמי-סוני ברובו, המונה כ-11.6 מיליון נפש בש’ינג’יאנג על פי מפקד 2020. שפתם, האויגורית, שייכת לענף הקרלוקי של השפות הטורקיות, קרובה מאוד לאוזבקית, ונכתבת בכתב מבוסס-ערבי.

בשונה מטיבט, ש’ינג’יאנג אינה עוד אזור בעל רוב מיעוטי מובהק. ההאנים, שהיוו כשישה אחוזים מתושבי האזור ב-1949, מהווים כיום כ-42 אחוזים, לעומת כ-45 אחוזים אויגורים. השינוי הדמוגרפי הונע במידה רבה על ידי “חיל הייצור והבנייה של ש’ינג’יאנג” (בינגטואן, Bingtuan), ארגון צבאי-חקלאי-כלכלי שהוקם ב-1954 כדי ליישב חיילים משוחררים ומהגרים האנים, והמנהל כיום ערים שלמות, מפעלים ומטעי כותנה נרחבים.[55] אולם התפלגות האוכלוסייה מטעה: בבירה אורומצ’י יש רוב האני מוחלט, ואילו ברוב הנפות האחרות, בעיקר בדרום, הרוב אויגורי, ובחלקן קזחי, קירגיזי או אחר.

השם “ש’ינג’יאנג” עצמו (“הספר החדש”) מעיד על ההיסטוריה: האזור נכבש על ידי שושלת צ’ינג באמצע המאה השמונה עשרה, והפך לפרובינציה רק ב-1884, לאחר דיכוי מרד ממושך. במאה העשרים קמו באזור פעמיים “רפובליקות טורקסטן המזרחית” קצרות ימים: ב-1933-1934 בקאשגר (Kashgar), וב-1944-1949 באזור אילי (Ili), בתמיכה סובייטית. הזיכרון של שתי הרפובליקות, והשם “טורקסטן המזרחית” עצמו, הם עד היום סימני הזיהוי של התנועה הלאומית האויגורית, ואסורים לחלוטין בשיח הסיני הרשמי. האזור האוטונומי האויגורי ש’ינג’יאנג הוקם ב-1955.[56]

היחסים בין האויגורים לשלטון המרכזי הידרדרו בהדרגה. לאחר שרפובליקות מרכז אסיה הטורקיות יצאו לעצמאות בראשית שנות התשעים גבר החשש הסיני מ”אפקט דומינו”, ואירועים כמו ההתקוממות בבארן (Baren) ב-1990 והמהומות בע’ולג’ה (Ghulja, בסינית Yining) ב-1997 נענו בקמפיינים של “מכה קשה”. לאחר 11 בספטמבר 2001 מסגרה בייג’ינג מחדש את הבעיה כחלק מ”המלחמה העולמית בטרור”, ואת האויגורים כחשופים ל”שלושת כוחות הרשע”: טרור, בדלנות וקיצוניות דתית. נקודת המפנה הייתה מהומות אורומצ’י (Urumqi) ביולי 2009, שבהן נהרגו על פי הנתונים הרשמיים כמאתיים בני אדם, רובם האנים. אחריהן באה שורת פיגועים שהממשל ייחס לבדלנים אויגורים: התנגשות רכב בהולכי רגל בכיכר טיינאנמן בבייג’ינג ב-2013, מתקפת הסכינים בתחנת הרכבת של קונמינג (Kunming) ביונ’נאן במרץ 2014, שבה נרצחו כשלושים בני אדם, והפיגוע בשוק באורומצ’י במאי 2014. בתגובה הכריזה בייג’ינג באותה שנה על “קמפיין מכה קשה נגד טרור אלים”, וב-2016 הועבר צ’ן צ’ואנגואו מטיבט לש’ינג’יאנג.[57]

מה שאירע מ-2017 ואילך תואר לעיל בקווים כלליים, וכאן די להדגיש את ממדיו ואת ייחודו. תקנות “מניעת הקיצוניות” ממרץ 2017 הגדירו כ”קיצוניים” סימני דת יומיומיים: זקן “לא רגיל”, רעלה, הימנעות מאלכוהול, צום ברמדאן ושמות מוסלמיים לילדים. מערכת מעקב ממוחשבת (IJOP) סימנה “חשודים” באמצעות אלגוריתמים, ולפי הערכות שהתבססו על מסמכים ממשלתיים שדלפו, נכלאו בין 2017 ל-2019 יותר ממיליון אויגורים, קזחים ובני קבוצות מוסלמיות אחרות במתקני “חינוך מחדש”, ללא הליך משפטי. “קובצי משטרת ש’ינג’יאנג” שפורסמו ב-2022 חשפו תצלומים ופקודות פנימיות ממתקנים אלה. במקביל דווח על העברה מאורגנת של עובדים אויגורים למפעלים בפרובינציות אחרות; על צניחה של יותר משישים אחוזים בשיעורי הילודה במחוזות חוטאן (Hotan) וקאשגר בין 2015 ל-2018, לצד עדויות על התקנת התקנים תוך-רחמיים ועל עיקורים בכפייה; על תוכנית “היו למשפחה”, שהציבה קאדרים האנים ללינה קבועה בבתי משפחות אויגוריות; ועל הריסה או “שיפוץ” של אלפי מסגדים ופינוי בתי קברות עתיקים. באוגוסט 2022 קבע משרד נציב זכויות האדם של האו”ם כי היקף המעצרים השרירותיים והמפלים “עלול להוות פשעים בינלאומיים, ובפרט פשעים נגד האנושות”, וכמה ממשלות ופרלמנטים במערב הגדירו את המדיניות “רצח עם”. סין דוחה את ההאשמות כ”שקר המאה”, ומציגה את המתקנים כמרכזי הכשרה מקצועית שכל “חניכיהם” סיימו את לימודיהם ב-2019. ארצות הברית אסרה ב-2021, בחוק למניעת עבודת כפייה אויגורית, על ייבוא סחורות מש’ינג’יאנג אלא אם יוכח שלא יוצרו בעבודת כפייה.[58]

קווים משותפים למקרה הטיבטי ולמקרה האויגורי

מה מחבר בין טיבט לש’ינג’יאנג? המשותף רב, והוא מסביר מדוע דווקא כאן נבנה מנגנון שליטה חמור כל כך. הן הטיבטים והן האויגורים מחזיקים בכל ארבעת המרכיבים שהוזכרו לעיל כמחזקים עמידות בפני התבוללות: שפה וכתב משלהם, בעלי מסורת ספרותית ארוכה; טריטוריה מוגדרת ורצופה שבה היו, ובמקרה הטיבטי עדיין הם, רוב באוכלוסייה; מוסדות דתיים מאורגנים בעלי היררכיה עצמאית, שאינה כפופה במקורה למדינה הסינית; וזיכרון מדיני של קיום עצמאי או מעין-עצמאי, בעבר הרחוק ובמאה העשרים. לשתיהן קהילות גולה ממוסדות, הממשל הטיבטי הגולה בדהרמסלה וקונגרס האויגורים העולמי במינכן, המחזיקות את הסכסוך על סדר היום הבינלאומי. שני האזורים הם אזורי ספר עצומים, ש’ינג’יאנג כשישית משטח סין והרמה הטיבטית כולה כרבע ממנו, הגובלים במרכז אסיה ובדרומה ובעלי חשיבות אסטרטגית מכרעת. ש’ינג’יאנג היא מאגר נפט וגז, מרכז הניסויים הגרעיניים של סין, מפיקה כשמונים אחוזים מן הכותנה הסינית וצומת ב”דרך המשי החדשה”, והיא גובלת בשמונה מדינות; טיבט היא מקור נהרותיה הגדולים של אסיה בכלל ושל סין בפרט, וגבולה של סין עם הודו. ובשני האזורים, כאמור, מזכיר המפלגה הוא תמיד האני, ובעשור האחרון היה זה אותו אדם, צ’ן צ’ואנגואו, שהעביר שיטות שליטה מאזור אחד לשני. במובן זה שימשה טיבט מעבדה, וש’ינג’יאנג זירת יישום בקנה מידה גדול.[59]

ההבדלים בין המקרה הטיבטי למקרה האויגורי

ובכל זאת, ארבעה הבדלים מהותיים מבחינים בין השניים, והם מסבירים מדוע המדיניות בש’ינג’יאנג מאז 2017 קיצונית בהיקפה יותר מכל מה שיושם בטיבט.

ההבדל הראשון נוגע לדת. הבודהיזם נתפס בעיני המדינה הסינית כדת “פנימית”, בעלת שורשים עמוקים בתרבות הסינית עצמה, והבעיה הטיבטית מוסגרה תמיד כבעיה של “בדלנות” ושל אדם אחד, הדלאי לאמה. האסלאם, לעומת זאת, נקשר בשיח הסיני מאז 2001 לג’יהאדיזם חוצה גבולות, למרכז אסיה ולמזרח התיכון, וש’ינג’יאנג מוסגרה כבעיית “טרור”, מסגור שאפשר לבייג’ינג להציג צעדים חריגים כמאבק ביטחוני מן הסוג שמדינות אחרות נוקטות גם הן. העובדה שהמחאה הטיבטית הייתה ברובה המכריע בלתי אלימה (וביטויה הקיצוני ביותר היה ההצתות העצמיות), בעוד שבש’ינג’יאנג התרחשו פיגועים קטלניים באזרחים, העניקה למסגור זה אחיזה.

ההבדל השני נוגע לדמוגרפיה ולגיאוגרפיה. הרמה הטיבטית, ברום ממוצע של יותר מארבעת אלפים מטר, הגבילה מאז ומעולם את ההתיישבות ההאנית; ההאנים מהווים כשנים עשר אחוזים בלבד מתושבי האזור האוטונומי, ומרוכזים בלהסה. בש’ינג’יאנג, לעומת זאת, שינו הבינגטואן ושבעה עשורים של הגירה את המאזן הדמוגרפי מן היסוד, וההאנים כמעט שווים במספרם לאויגורים. משום כך המדיניות בש’ינג’יאנג היא במידה רבה מדיניות של “השלמת” שינוי דמוגרפי, לרבות, לטענת המבקרים, באמצעות פיקוח על הילודה, בעוד שבטיבט המוקד הוא שליטה במוסדות ובחינוך יותר מאשר החלפת אוכלוסין.

ההבדל השלישי נוגע להנהגה ולזירה הבינלאומית. לטיבטים מנהיג יחיד בעל סמכות מוסרית עולמית, חתן פרס נובל לשלום (1989), ותביעה מדינית מוגדרת ומתונה, הנהנית מאהדה רחבה במערב. לאויגורים אין דמות מקבילה ולא תביעה מוסכמת אחת, וסבלם זכה לתשומת לב בינלאומית רחבה רק מ-2008 ואילך. יתרה מזאת, בעוד שהמערב הפגין סולידריות עם טיבט במשך עשורים, רוב המדינות המוסלמיות שתקו, ואף חתמו ב-2019 על מכתב תמיכה במדיניות סין בש’ינג’יאנג, במועצת זכויות האדם של האו”ם, מתוך תלות כלכלית בבייג’ינג ומתוך היגיון ביטחוני משותף.

ההבדל הרביעי נוגע להיסטוריה המשפטית. בטיבט נסמכת סין על הסכם שבע עשרה הנקודות ועל היחסים ההיסטוריים עם שושלות יואן וצ’ינג, בעוד שההנהגה הגולה טוענת שההסכם נחתם בכפייה. בש’ינג’יאנג, שהייתה פרובינציה סינית רשמית מאז 1884, התביעה הסינית מוצקה יותר מבחינה משפטית, אך זיכרון “טורקסטן המזרחית” והזיקה לעולם הטורקי-מוסלמי חיים יותר. ההבדל משליך על אופי הדיכוי: בטיבט נאבקת המדינה על השליטה במוסדות הדלאי לאמה והפנצ’ן לאמה; בש’ינג’יאנג, על עצם הזהות הקולקטיבית.[60]

מה מבדיל את שתי האוטונומיות מיתר המיעוטים

ההשוואה לחמישים ושלושה המיעוטים האחרים מחדדת את ההיגיון המדורג של המדיניות הסינית. ארבעה מהם, הח’ואי, המונגולים, הדזואנג והמיאו, ראויים לעיון מפורט, משום שכל אחד מהם מאיר צד אחר של אותה שאלה: מתי זהות אתנית הופכת, בעיני המדינה, לבעיה פוליטית, ומתי היא נשארת עניין של פולקלור והטבות.

הח’ואי: מוסלמים דוברי סינית ומיעוט “מיובא” מתקופת יואן

הח’ואי הם אולי המקרה המעניין ביותר של מיעוט מוסלמי בסין, משום שזהותם אינה נשענת על שפה או על טריטוריה אלא על דת, על מוצא ועל זיכרון. שורשיהם הראשונים נעוצים בתקופת שושלת טאנג (618-907). סוחרים ערבים ופרסים הגיעו בדרך הים לערי הנמל של דרום סין, ובראשן גואנגג’ואו (Guangzhou) וצ’ואנג’ואו (Quanzhou), ובדרך היבשה, בנתיבי דרך המשי, אל צ’אנג-אן, בירת הקיסרות. הם הקימו מסגדים ורבעים משלהם, ובמשך מאות שנים נחשבו לזרים המתגוררים בסין ולא לחלק מאוכלוסייתה.

נקודת המפנה הייתה תקופת שושלת יואן המונגולית (1271-1368). במהלך כיבושיהם במרכז אסיה ובפרס העבירו המונגולים מזרחה, מרצון ובכפייה, רבבות מוסלמים: אומנים, חיילים, סוחרים, אסטרונומים ופקידים. בשיטה המעמדית שהנהיגו המונגולים בסין, שחילקה את האוכלוסייה לארבע קטגוריות, השתייכו המוסלמים לקטגוריית “סֶמוּ” (色目人, semuren, “בני הסוגים השונים”), שהוצבה מתחת למונגולים עצמם אך מעל בני האן הצפוניים ומעל “הדרומיים”, נתיני שושלת סונג לשעבר. המונגולים, שהיו מעטים ולא סמכו על האליטה הסינית, הציבו את המוסלמים בעמדות מפתח במנגנון המנהלי, בגביית המסים ובניהול הכספים, כדי להיעזר בהם בשליטה באוכלוסייה ההאנית ובאדמותיה. סעיד אג’ל שמס א-דין (Sayyid Ajall Shams al-Din), יליד בוכרה, כיהן כמושל יונ’נאן בימי קובלאי ח’אן, ורבים מבני הח’ואי ביונ’נאן רואים בו עד היום אב קדמון. במובן זה הח’ואי הם במידה רבה מיעוט “מיובא”: אוכלוסייה שהובאה בידי שליטים זרים כדי לסייע להם לשלוט בבני האן ובמשאביהם. הזיכרון הזה, של מוסלמים כשלוחי שלטון זר שהוצבו מעל ההאנים, לא נמחק בקלות מן הזיכרון ההאני.[61]

עם נפילת יואן והקמת שושלת מינג ב-1368 נותקו המוסלמים מן השלטון שהביאם, ונקלטו בהדרגה בחברה הסינית. שלטונות מינג עודדו נישואים עם בני האן ואימוץ שמות משפחה סיניים, ושמות משפחה נפוצים בקרב הח’ואי, כמו מא, נא והא, נקשרים במסורת הקהילתית לשמות ערביים ופרסיים. הצי הגדול של מינג, שהפליג בראשית המאה החמש עשרה עד חופי ערב ומזרח אפריקה, הונהג בידי ג’נג חה (Zheng He), מוסלמי מיונ’נאן. בתוך דורות ספורים אימצו המוסלמים את הסינית ואת הניבים המקומיים כשפת אם, וכך נוצרה הזהות הייחודית של הח’ואי: סינית בשפתה, בלבושה ובמטבחה, ומוסלמית באמונתה, בדיני האכילה שלה (הקפדה על מזון חלאל, בסינית צ’ינגג’ן, 清真, “טהור ואמיתי”, והימנעות מבשר חזיר), ברשתות הנישואין שלה ובזיכרון של מוצא זר משותף.

בתקופת צ’ינג החריפו המתחים. במאה התשע עשרה פרצו שני מרדים מוסלמיים גדולים: מרד הפנת’אי (Panthay) ביונ’נאן (1856-1873), שבמהלכו הקים דו ון-שיו (Du Wenxiu) מדינה מוסלמית קצרת ימים בדאלי (Dali), ומרד הדונגאנים בשאנשי ובגאנסו (1862-1877), שדיכויו גבה מיליוני נפשות. בתקופה הרפובליקנית שלטו בצפון-מערב סין מצביאים ח’ואי מבני משפחת מא, שהחזיקו למעשה בצ’ינגהאי, בגאנסו ובנינגש’יה עד 1949.

הח’ואי ממחישים עד כמה הטקסונומיה הרשמית אינה עוסקת בדת לבדה. בתקופת “חמשת הלאומים” ציין המונח “ח’ואי” את כלל המוסלמים בסין, ובכללם תושבי ש’ינג’יאנג הטורקים. פרויקט הסיווג של שנות החמישים צמצם אותו למוסלמים דוברי סינית, ואילו מוסלמים דוברי שפות טורקיות או איראניות, אויגורים, קזחים, קירגיזים, אוזבקים, טטרים וטאג’יקים, סווגו כלאומים נפרדים. מכאן שההבדלים בין הח’ואי לאויגורים, שתי הקבוצות המוסלמיות הגדולות בסין, יסודיים. הח’ואי דוברים ניבים סיניים וכותבים בכתב הסיני, ואילו האויגורים הם עם טורקי הכותב את שפתו בכתב מבוסס-ערבי. הח’ואי מפוזרים בכל מחוזות סין, ואילו האויגורים מרוכזים בש’ינג’יאנג. הח’ואי הם צאצאי סוחרים ופקידים זרים שהשתלבו בחברה הסינית לאורך מאות שנים ואין להם מורשת של מדינה עצמאית, ואילו לאויגורים זיכרון של ישויות מדיניות נפרדות, ובראשן רפובליקות טורקסטן המזרחית. והיעדר שפה נפרדת, טריטוריה רצופה ותנועה בדלנית חסך מן הח’ואי את מערך הפיקוח והכליאה שהוקם בש’ינג’יאנג.

האזור האוטונומי נינגש’יה ח’ואי (Ningxia Hui Autonomous Region), שהוקם ב-1958, הוא הקטן בשטחו מבין חמשת האזורים האוטונומיים ברמת הפרובינציה. הוא שוכן בצפון-מערב סין, לאורך מהלכו העליון של הנהר הצהוב, בין מונגוליה הפנימית לגאנסו. אף שהוקם עבור הח’ואי, הם מהווים בו כשליש מן התושבים בלבד, ורובם המכריע של בני הח’ואי חיים בכלל מחוץ לנינגש’יה: בגאנסו, בצ’ינגהאי, ביונ’נאן, בחנאן ובערים הגדולות.

במשך עשורים נחשבו הח’ואי ל”מוסלמים הטובים” של סין, ונהנו מחופש דתי יחסי. ואולם מאז 2018 התפשטה אליהם ה”סיניזציה”. באוגוסט 2018 התכנסו מאות מתפללים במסגד הגדול של וייג’ואו (Weizhou) שבנינגש’יה כדי למנוע את הריסתו, ובעיר לינשיה (Linxia) שבגאנסו, המכונה “מכה הקטנה”, הוגבלה השתתפותם של קטינים בלימודי דת במסגדים. כיפות וצריחים הוסרו ממסגדים בנינגש’יה, בגאנסו וביונ’נאן; במאי 2023 התעמתו מאות מתושבי העיירה נאגו (Nagu) ביונ’נאן עם המשטרה על ניסיון להסיר את כיפת המסגד המקומי; ובתי ספר ללימוד השפה הערבית נסגרו. המקרה הח’ואי מלמד שהדת עצמה, ולא רק “הבדלנות”, הפכה למוקד; אך הלחץ עליהם מתמקד בסיניזציה תרבותית-דתית ובסגירת מוסדות, והיעדר טריטוריה ושפה נפרדת חוסך מהם את המערך הביטחוני של ש’ינג’יאנג.[62]

המונגולים: שפה, כתב ומדינת-אם שכנה

המיעוט המונגולי מונה כ-6.3 מיליון נפש על פי מפקד 2020 (במפקד 2010 נרשמו כ-5.98 מיליון), והוא התשיעי בגודלו בין המיעוטים בסין. רובם חיים באזור האוטונומי מונגוליה הפנימית (Inner Mongolia Autonomous Region), המשתרע על כשנים עשר אחוזים משטח המדינה, מערבות מנצ’וריה במזרח ועד מדבריות גובי ואלשה במערב; קהילות קטנות יותר חיות בליאונינג, בג’ילין, בהיילונג’יאנג, בש’ינג’יאנג (בעיקר בני האוירט) ובצ’ינגהאי. בעקבות גלי הגירה האניים ממושכים, המונגולים מהווים כיום פחות משמונה עשר אחוזים מתושבי מונגוליה הפנימית.

השורשים לכך נעוצים בתקופת צ’ינג. הקיסרות המנצ’ורית, שכרתה ברית עם הנסיכים המונגולים, חילקה את ארצם ל”מונגוליה הפנימית”, הסמוכה לחומה הגדולה והקשורה אליה בקשרים הדוקים, ול”מונגוליה החיצונית” הרחוקה. עם קריסת הקיסרות ב-1911 הכריזה מונגוליה החיצונית על עצמאותה, וב-1924, בחסות סובייטית, הפכה לרפובליקה העממית של מונגוליה, היא מדינת מונגוליה של ימינו. מונגוליה הפנימית נותרה בתחומי סין, ומאז שלהי המאה התשע עשרה, כשהקיסרות פתחה את אדמות המרעה להתיישבות, זרמו אליה איכרים האנים, עד שכבר לפני 1949 היוו רוב באזור. האזור האוטונומי מונגוליה הפנימית הוקם ב-1 במאי 1947, שנתיים לפני הקמת הרפובליקה העממית, והיה הראשון מסוגו; בראשו עמד אולנהו (Ulanhu), מנהיג קומוניסטי מונגולי. אך בשנות המהפכה התרבותית נחשפה שבירותה של האוטונומיה: בשנים 1967-1969 נערך טיהור רחב היקף נגד “המפלגה העממית של מונגוליה הפנימית”, שבמהלכו נעצרו ועונו מאות אלפים, ונהרגו, לפי הנתונים הרשמיים, למעלה משישה עשר אלף בני אדם; הערכות החוקרים גבוהות בהרבה.

למונגולים שפה משלהם, ממשפחת השפות המונגוליות, וכתב ייחודי: הכתב המונגולי המסורתי, הנכתב בטורים אנכיים מלמעלה למטה, שבו ממשיכים להשתמש במונגוליה הפנימית, בעוד שמדינת מונגוליה עברה לכתב הקירילי בשנות הארבעים. מורשתם ההיסטורית מעלה על נס את דמותו של ג’ינגיס ח’אן, שמקדש זיכרון לו, המכונה “מאוזוליאום ג’ינגיס ח’אן”, עומד באורדוס (Ordos). הזיקה ההיסטורית לבודהיזם הטיבטי עמוקה: היא התחדשה במאה השש עשרה, ואף התואר “דלאי לאמה” עצמו מקורו מונגולי (“דלאי” פירושו אוקיינוס), והוענק ב-1578 בידי אלטן ח’אן (Altan Khan) המונגולי לראש אסכולת הגלוגפה. האירוע המרכזי של הקהילה הוא פסטיבל הנאדאם (Naadam), הנחגג מדי שנה ביולי ובאוגוסט. במקורו התבסס על “שלושת משחקי הגברים”, היאבקות, מרוצי סוסים וקשתות, והוא התפתח לחגיגה רחבה הכוללת תערוכות אמנות ומלאכת יד, מאכלים לאומיים ומופעי תרבות.

אורח החיים הנוודי-רועי, שהיה לב התרבות המונגולית, נשחק בעשורים האחרונים במדיניות של יישוב קבע, של “הגירה אקולוגית” מן הערבות ושל כרייה נרחבת של פחם ומתכות. במאי 2011 נהרג הרועה המונגולי מרגן (Mergen) כשנדרס בידי נהג משאית פחם האני, ומותו הצית גל מחאות בערים ברחבי מונגוליה הפנימית, הגדול שידע האזור מזה עשורים. ב-2020, כאמור, עורר צמצום מעמד השפה המונגולית בבתי הספר מחאה נרחבת וחריגה: הורים ותלמידים יצאו לרחובות והשביתו את בתי הספר. המחאות דוכאו במהירות, ובעקבותיהן הודחו פקידים מונגולים בכירים במפלגה ובממשל. ב-2021 אימץ האזור תקנות לקידום “האחדות האתנית”, צעד שקדם לחוק הלאומי של 2026.[63]

המונגולים, בעלי שפה, כתב, טריטוריה ומדינת-אם שכנה, היו יכולים תיאורטית להיות “ש’ינג’יאנג שלישית”. אך ההתיישבות ההאנית במונגוליה הפנימית הושלמה עוד לפני 1949, המונגולים הם כיום מיעוט קטן באזור האוטונומי הנושא את שמם, הבודהיזם הטיבטי שלהם נחלש מאוד, ואין להם תנועה בדלנית משמעותית זה עשורים. מחאות 2020 על השפה דוכאו במהירות, אך לא הובילו למחנות.[64]

הדזואנג: מיעוט שנולד מן הסיווג

בני הדזואנג, כ-19.6 מיליון נפש, הם המיעוט האתני הגדול ביותר בסין, ובה בעת הדוגמה המובהקת ביותר בסין לזהות “מובנית” או “מומצאת” (constructed identity), שנולדה במידה רבה מהנדסה בירוקרטית של המדינה. מרביתם חיים באזור האוטונומי גואנגש’י דזואנג, ולצדם קהילות בפרובינציות השכנות גואנגדונג, יונ’נאן, גווידזואו וחונאן.

לאורך ההיסטוריה נקראו אבותיהם של הדזואנג בשמות שבטיים ואזוריים רבים. המקורות הסיניים הקדומים מזכירים את השי-אואו (Xi’ou) והלואו-יואה (Luoyue), מעמי ה”יואה” של הדרום, ובימי הביניים מופיעים שמות כמו לי (Li) וליאו (Liao). בני הקהילות עצמם השתמשו בשמות מקומיים שונים, ורבים מהם אף החזיקו בשושלות יוחסין שייחסו את מוצאם לחיילים האנים שהגיעו מן הצפון, וראו את עצמם קרובים לבני האן יותר מאשר לעם נפרד. כשיצאו צוותי פרויקט הסיווג לשטח בשנות החמישים, הם איחדו תחת השם “דזואנג” עשרות קהילות הרים ושבטים בעלי היסטוריה, מנהגים, ניבים ומבנים חברתיים שונים, שחיו בגואנגש’י ובסביבתה ולא ראו את עצמם קודם לכן כעם אחד מלוכד. הסיווג “דזואנג” שימש אפוא קטגוריית סל בירוקרטית. חוקרת מערבית, קתרין קאופ (Katherine Kaup), הרחיקה לכת וטענה שהמפלגה הקומוניסטית היא שיצרה את התודעה הדזואנגית; חוקרים בני הדזואנג עצמם, ובראשם ההיסטוריון הואנג שיאנפאן (Huang Xianfan), הדגישו דווקא את רציפותה של הישות הדזואנגית לאורך אלפיים שנה. הוויכוח הזה עצמו ממחיש היטב את השאלה שבה נפתח המאמר.

הבניית הזהות נעשתה גם בכלים לשוניים. השפות המדוברות בפי קהילות הדזואנג שייכות לענף התאי של משפחת השפות טאי-קדאי (Tai-Kadai), ומתחלקות לניבים צפוניים ודרומיים שאינם תמיד מובנים זה לזה; הדרומיים קרובים יותר לשפות הנונג והטאי שבצפון וייטנאם. במשך מאות שנים השתמשו בני הקהילות בכתב מקומי בלתי אחיד, סוונדיפ (Sawndip), שהתבסס על סימניות סיניות ושימש בעיקר לכתיבת שירים, טקסים וכתבי מאגיה. באמצע שנות החמישים פיתחה עבורם הממשלה כתב חדש מבוסס אלפבית לטיני, שאושר רשמית ב-1957, כדי להעניק לקבוצה המאוחדת שפה כתובה אחידה ולבסס את זהותה. גם השם עצמו עוצב מלמעלה: בתקופה הקיסרית נכתב בסימנייה בעלת רכיב “כלב” מבזה, לאחר 1949 הוחלף בסימנייה ניטרלית, וב-1965, ביוזמת ראש הממשלה ג’ואו אנלאי, הוחלף שוב בסימנייה 壮, שפירושה “חסון” או “חזק”.

לדזואנג לא הייתה מעולם דת מאורגנת וממוסדת נפרדת. אמונתם נשענת על פולחן עממי פוליתאיסטי, סגידה לאבות ולכוחות הטבע, ומסורת טקסית המכונה “מואיזם” (麽教, Moism), שאותה מנהלים מומחי טקס מקומיים, לצד יסודות טאואיסטיים ובודהיסטיים. במרכז המיתולוגיה שלהם עומד בולואוטו (Buluotuo), גיבור הבריאה, שהאפוס עליו הוכרז כמורשת תרבותית לאומית. תרבותם קשורה בגידול אורז: בתי עמודים מסורתיים (ganlan), מדרגות האורז של לונגשנג (Longsheng), המעובדות בידי דזואנג ויאו, פסטיבל השירה של היום השלישי בחודש השלישי, המזוהה עם הזמרת האגדית ליו סאנג’יה, תופי הברונזה העתיקים ואריגי הברוקייד הצבעוניים. ועם זאת, מרבית בני הדזואנג דו-לשוניים, חיים בשכנות ובהשפעה תרבותית הדוקה עם בני האן, ורבים מהם, בעיקר בערים, כבר אינם מדברים את שפת אבותיהם.[65]

הדזואנג הם אפוא מקרה מנוגד לחלוטין לטיבטים ולאויגורים: ללא דת מאורגנת נפרדת, דוברי שפה תאית שרוב דובריה כיום דו-לשוניים, בעלי כתב לטיני שהמדינה עצמה יצרה למענם, וללא כל זיכרון של קיום מדיני עצמאי. מכיוון שזהותם הקולקטיבית נוצרה במידה רבה מתוך פרויקט הסיווג של המדינה ולא מתוך תנועה לאומית היסטורית, ואף שהם מונים כמעט פי שלושה מן הטיבטים, “בעיית דזואנג” לא התקיימה מעולם, והאזור האוטונומי גואנגש’י, שהוקם ב-1958, נחשב מאז הקמתו לאחד האזורים האוטונומיים השקטים, היציבים והמשולבים ביותר בסין.

המיאו: קטגוריה רחבה ועם של תפוצה

המיאו, כ-11.1 מיליון נפש, הם המיעוט הרביעי בגודלו בסין. כמחציתם חיים בגווידזואו, והיתר בחונאן, ביונ’נאן, בצ’ונגצ’ינג, בגואנגש’י, בחוביי, בסצ’ואן ובהאינאן. בניגוד לדזואנג, למיאו תפוצה בינלאומית גדולה: בני המונג (Hmong) בווייטנאם, בלאוס, בתאילנד ובמיאנמר, צאצאי מהגרים שירדו דרומה מסין במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ומאז 1975 גם קהילות פליטים בארצות הברית (בעיקר במינסוטה ובקליפורניה), בצרפת ובאוסטרליה. רבים מבני המונג בלאוס לחמו לצד ארצות הברית ב”מלחמה החשאית” שניהלה שם ה-CIA בשנות השישים והשבעים, ונמלטו לאחר ניצחון הקומוניסטים.

גם הקטגוריה “מיאו” שימשה קטגוריית סל רחבה, אך בדרך הפוכה מזו של הדזואנג. השם “דזואנג” היה חדש יחסית ועוצב בידי המדינה המודרנית, ואילו “מיאו” הוא כינוי חיצוני סיני עתיק, ששימש בתקופות מינג וצ’ינג לתיאור עמים ילידיים רבים בדרום-מערב; אלבומים אתנוגרפיים קיסריים אף תיארו “מאה מיני מיאו”. פרויקט הסיווג שמר על השם וקיבץ תחתיו תת-קבוצות מגוונות שלא כולן הגדירו את עצמן כמיאו: ההמו (Hmu) בדרום-מזרח גווידזואו, הקו-שיונג (Qo Xiong) במערב חונאן, וקבוצות המונג במערב גווידזואו, בדרום סצ’ואן וביונ’נאן, ובהן האה-המאו (A-Hmao). שפותיהם שייכות למשפחת השפות מיאו-יאו (Hmong-Mien), אך שלושת הענפים העיקריים אינם מובנים זה לזה. יש קבוצות, כמו הג’יה בגווידזואו, שהרשויות שייכו אותן למיאו חרף טענתן לזהות נפרדת.

ההיסטוריה של המיאו רצופה מרידות נגד השלטון הקיסרי. בתקופת מינג נבנתה במערב חונאן “החומה הדרומית”, שנועדה להפריד בין “המיאו הפראיים” לבין ההתיישבות ההאנית. בתקופת צ’ינג, כשהקיסרות החליפה את הראשים השבטיים המקומיים בפקידים ממונים, פרצו מרידות גדולות ב-1735-1736 וב-1795-1806, ובשנים 1854-1873 סחף מרד בהנהגת ג’אנג שיומיי (Zhang Xiumei) את גווידזואו כולה, באחד העימותים העקובים מדם של המאה התשע עשרה. המרידות והדיכוי היו מן הגורמים להגירת קבוצות מיאו דרומה, אל הרי הודו-סין. המיאו מכבדים את צ’יו-יו (Chiyou), גיבור מיתולוגי שנלחם, על פי המסורת הסינית, בקיסר הצהוב, כאב קדמון, ומסורותיהם קושרות את מוצאם לעמקי הנהרות הגדולים של מרכז סין.

המיאו ידועים בלבושם הססגוני, ברקמות יד מורכבות, בצביעת בטיק ובתכשיטי הכסף המפוארים של הנשים, ובהם כיסויי ראש בצורת קרניים, הנענדים בחגים כמו “חג ארוחת האחיות” וראש השנה המיאואי, לצלילי חלילי הלושנג. מבחינה דתית הם מחזיקים באמונות עממיות, באנימיזם ובפולחן אבות, בהנהגת שמאנים. בתחילת המאה העשרים המיר המיסיונר המתודיסטי הבריטי סמואל פולארד (Samuel Pollard) קהילות רבות של אה-המאו לנצרות באזור שימנקאן (Shimenkan) שבגבול גווידזואו ויונ’נאן, ואף פיתח עבורן כתב, “כתב פולארד”, שבו תורגם הברית החדשה; הנצרות נפוצה בקרבן עד היום. בשנות החמישים פיתחה המדינה כתבים לטיניים לניבי המיאו השונים.

כיום משולבים המיאו בסין ואינם נחשבים לאיום בדלני. אין להם אזור אוטונומי ברמת פרובינציה, אך יש להם מחוזות ונפות אוטונומיים ברמות נמוכות יותר, רובם משותפים עם מיעוטים אחרים: צ’יאנדונגנאן מיאו ודונג בגווידזואו, צ’יאננאן בויי ומיאו בגווידזואו, שיאנגשי טוג’יה ומיאו בחונאן, אנשְה (Enshi) טוג’יה ומיאו בחוביי, ווונשאן דזואנג ומיאו ביונ’נאן. בעשורים האחרונים הפכו כפרי המיאו, כמו שיג’יאנג (Xijiang) בגווידזואו, למוקדי תיירות אתנית המונית, תהליך שהאנתרופולוגית לואיזה שיין (Louisa Schein) תיארה כ”אוריינטליזם פנימי”: הצגת המיעוטים, ובייחוד נשותיהם, כססגוניים, אקזוטיים ו”קדומים”, בעיני קהל האני עירוני.[66]

ההשוואה בין הדזואנג למיאו מאירה את טווח האפשרויות שבתוך “המיעוטים השקטים” של דרום סין. שני העמים חיים באזורים חופפים בחלקם, חולקים תרבות של חקלאות אורז הררית, ושניהם קובצו בידי המדינה לקטגוריות רחבות. אך הדזואנג מרוכזים, קרובים בלשונם לעמים התאיים, חסרי מסורת של מרד ומחזיקים באזור אוטונומי ברמת פרובינציה; ואילו המיאו מפוזרים, מקוטעים לשונית, נושאים זיכרון של מאבק ממושך בשלטון הקיסרי, ומקיימים תפוצה עולמית, בעוד שהקרובים התאיים של הדזואנג בצפון וייטנאם, הנונג והטאי, אינם נחשבים דזואנג כלל. ועם זאת, דווקא ההיסטוריה של המרידות לא הניבה אצל המיאו תנועה לאומית מודרנית: היעדר כתב אחיד, מוסדות דתיים ממוסדים ומרכז טריטוריאלי אחד מנע את גיבושה.

הקוריאנים והמנצ’ו

הקוריאנים (צ’אושיאנזו, Chaoxianzu) מלמדים שגם שפה, כתב ומדינת-אם שכנה אינם מספיקים ליצירת סכסוך. כ-1.7 מיליון קוריאנים בצפון-מזרח סין נהנו במשך עשורים ממערכת חינוך בשפתם ומרמת השכלה מן הגבוהות בסין, ואף על פי כן לא פיתחו תנועה בדלנית: אין להם טריטוריה שבה הם רוב, אין להם דת מאורגנת מגבשת, ובעיקר אין להם עוינות היסטורית כלפי המדינה הסינית, שאליה הגיעו רובם כמהגרים במאה התשע עשרה ובמאה העשרים. המנצ’ו, כ-10.4 מיליון, הם המקרה ההפוך של הטיבטים: עם שהיה השליט האימפריאלי של סין במשך כמעט שלוש מאות שנה, ושכיום כמעט איש מבניו אינו דובר את שפתו. זהותם המנצ’ורית היא כיום כמעט רק רישום בתעודת הזהות ומקור להטבות.[67]

מדיניות מדורגת

התמונה המצטיירת היא של מדיניות מדורגת ולא אחידה, ואפשר לתאר אותה כשלושה מעגלים. במעגל החיצון נמצאים רוב חמישים וחמישה המיעוטים, ובראשם הדזואנג, המיאו והקבוצות הדרומיות האחרות, שאין להן דת ממוסדת נפרדת, אין להן זיכרון מדיני, ולחלקן אין שפה כתובה משלהן. עבורם המדיניות האתנית הסינית היא בעיקרה מדיניות של הטבות, פולקלור ותיירות, ולחץ ההתבוללות פועל דרך שוק העבודה והחינוך ולא דרך המשטרה. במעגל האמצעי נמצאים הח’ואי והמונגולים: עבורם זוהי מדיניות של סיניזציה תרבותית ודתית, הבאה לידי ביטוי בשינוי חזותם של מסגדים ובצמצום מעמד שפת המיעוט בחינוך, שהחריפה מאז 2018 אך נותרה בלא מערך כליאה. ורק במעגל הפנימי, עבור הטיבטים והאויגורים, שתי הקבוצות היחידות שבהן מתלכדים שפה וכתב, טריטוריה, דת ממוסדת, היסטוריה מדינית, גולה מאורגנת וגבול אסטרטגי, הפכה המדיניות האתנית למדיניות ביטחונית במלוא מובן המילה.

חוק 2026 מתיימר להחיל על כולם מסגרת אחת של “היתוך”; אך ההיסטוריה של שבעים וחמש השנים האחרונות מלמדת שהמדינה הסינית מבחינה היטב בין מיעוט שאפשר להתיכו לבין מיעוט שיש, לדעתה, לפרקו.[68]

סיכום

מערכת הסיווג האתני של סין מעולם לא הייתה תרגיל טכני גרידא של עריכת מפקד אוכלוסין. מראשיתה, בשנות החמישים של המאה העשרים, הייתה זו טכניקה פוליטית לניהול אימפריה שהפכה למדינת לאום יוצאת דופן בגיוונה, באמצעות אוצר מילים סובייטי שאול של לאומיות, טריטוריות וזכויות קולקטיביות. אוצר מילים זה הניב יתרונות ממשיים לקהילות מיעוט רבות: ייצוג, סיוע פיתוח ממוקד, פטור מהגבלות הילודה והכרה רשמית בשפות ובתרבויות נבדלות. אך הוא גם הטמיע בתוכו קטגוריות פוליטיות שחוקרים כמו מא רונג טוענים זה מכבר כי אינן מתיישבות בקלות עם מדינת אזרחים מודרנית ומאוחדת.

כדי להבין מדוע הקטגוריות האלה מדאיגות את בייג’ינג, יש להביט במפה. בני המיעוטים הם פחות מעשירית מן האוכלוסייה, אך הם יושבים על כשני שלישים משטח המדינה, ובעיקר לאורך גבולותיה היבשתיים, שאורכם למעלה מעשרים ושניים אלף קילומטר והם משיקים לארבע עשרה מדינות. רבים מן המיעוטים הם למעשה חלקים של עמים שהגבול חצה אותם. בצפון ובמערב עומדים המונגולים מול מדינת מונגוליה, הקוריאנים מול שתי הקוריאות, הקזחים, הקירגיזים והטאג’יקים מול רפובליקות הנושאות את שמם, והאויגורים מול העולם הטורקי של מרכז אסיה. הטיבטים נשענים על גולה מאורגנת בהודו ובנפאל. ובדרום עומדים הדזואנג מול הטאי והנונג של וייטנאם, הדאי מול התאים והשאנים, המיאו מול המונג, והג’ינגפו מול הקאצ’ין של מיאנמר.

החשש הסיני אינו תיאורטי. רפובליקת טורקסטן המזרחית השנייה קמה באילי ב-1944 בחסות סובייטית. ב-1962, בעיצומו של הקרע הסיני-סובייטי, חצו עשרות אלפי קזחים ואויגורים את הגבול מאזורי אילי וטאצ’נג אל ברית המועצות.[69] מונגוליה החיצונית הפכה למדינה עצמאית בחסות מוסקבה. ובעשור וחצי האחרונים נמלטו שוב ושוב רבבות פליטים מחבל קוקאנג שבמיאנמר, שתושביו דוברי סינית, אל יונ’נאן, בעקבות קרבות בין הצבא הבורמזי למיליציות אתניות. מנקודת מבטה של בייג’ינג, מיעוט שקרוביו יושבים מעבר לגבול הוא גשר אפשרי למסחר ולהשפעה סינית, אך גם ערוץ להשפעה זרה, למודלים לאומיים מתחרים ולתמיכה חוצת גבולות. הסעיף החוץ-טריטוריאלי בחוק 2026, המכוון במידה רבה לקהילות הגולה, הוא ביטוי משפטי לחשש זה.

הלקח שבייג’ינג למדה בראש ובראשונה הוא הלקח הסובייטי. ברית המועצות העניקה לרפובליקות האיגוד שלה, המוגדרות אתנית, זכות חוקתית לפרוש. במשך שבעה עשורים הייתה זו זכות על הנייר בלבד, אך ב-1991 התפרקה ברית המועצות בדיוק לאורך הקווים הללו לחמש עשרה מדינות.[70] רוסיה שלאחר ברית המועצות שמרה על המבנה הפדרטיבי ועל למעלה מעשרים רפובליקות לאומיות, אך לאחר שתי מלחמות בצ’צ’ניה, ובמיוחד תחת ולדימיר פוטין, רוקנה אותו בהדרגה מתוכן, והסמכויות רוכזו בידי המרכז. השפה הייתה הזירה הבולטת. עד 2018 יכלו רפובליקות בעלות שפה רשמית שנייה לחייב את כל התלמידים ללמוד אותה, בלי קשר למוצאם; בטטרסטן, למשל, למדו כל התלמידים, גם הרוסים שבהם, חמש עד שש שעות טטרית בשבוע. ב-2017 הכריז פוטין שאין לכפות על אדם ללמוד שפה שאינה שפת אמו, ובאוגוסט 2018 נחקק תיקון לחוק החינוך שהפך את לימוד שפות הרפובליקות לבחירה. מאז נדרשת הסכמה בכתב של ההורים, והיקף הלימוד בטטרסטן, שנפגעה יותר מכל רפובליקה אחרת, ירד לכשעתיים בשבוע. תיקוני החוקה של 2020 השלימו את המהלך: הם ביטלו את בתי המשפט החוקתיים של הרפובליקות, והגדירו את הרוסית כשפת “העם מכונן המדינה”, הגדרה המרוממת את הזהות האתנית הרוסית בתוך המסגרת החוקתית.[71] רוסיה שמרה אפוא על שמות הרפובליקות ועל הפולקלור שלהן, אך רוקנה את משקלן הפוליטי. זהו בדיוק הכיוון שבו צועדת סין כיום.

וייטנאם, הקרובה לסין יותר מכל מדינה אחרת במבנה שלטונה, מציעה השוואה מאלפת לא פחות. ב-1979 פרסמה ממשלתה החלטה על “מינוח הקבוצות האתניות של וייטנאם”, ומאז היא מכירה רשמית בחמישים וארבע קבוצות, בלי ששיטת הסיווג עודכנה. מפעל הסיווג הווייטנאמי לא נולד בחלל ריק: הוא הלך בעקבות מפעלים דומים בארצות הגוש הסובייטי ובסין עצמה. בני הקין (Kinh) מהווים, לפי מפקד 2019, 85.3 אחוזים מן האוכלוסייה.[72] אך וייטנאם עשתה את הצעד שבסין עדיין מתווכחים עליו. שני האזורים האוטונומיים שהקימה בצפון באמצע שנות החמישים, וייט באק (Việt Bắc) והאזור הצפון-מערבי, טאי באק (Tây Bắc), שנקרא בתחילה האזור האוטונומי תאי-מאו, פורקו בדצמבר 1975, עם איחוד המדינה. ההכרה בקבוצות, ההטבות וטיפוח הפולקלור נשמרו, אך האוטונומיה הטריטוריאלית נעלמה. ביטולה לא הביא שקט. ברמות המרכזיות (Tây Nguyên) פרצו ב-2001 וב-2004 מחאות של בני עמי ההרים, רובם נוצרים פרוטסטנטים, על רקע הפקעת אדמות, הגירה מסיבית של בני הקין ופיקוח על הדת, ורבים מהם נמלטו לקמבודיה. ב-2011 דוכאה התקהלות משיחית של בני המונג (Hmong) במואונג נה (Mường Nhé) שבצפון-מערב.[73]

החשש מפני מיעוט שקרוביו מעבר לגבול אינו ייחודי לסין. וייטנאם עצמה ראתה בו ב-1978-1979 את הבעיה המרכזית, כשהמתיחות עם סין הגיעה לשיאה בפלישה הסינית של 1979. היא התייחסה אז למיעוט הסיני שלה, ההואה (Hoa), כאל גיס חמישי. כרבע מיליון מבניו עזבו או גורשו, כמאה ושבעים אלף מהם ביבשה מן הצפון אל גואנגש’י, והיתר בסירות מן הדרום, כ”אנשי סירות”.[74] הסיפור הזה הוא תמונת ראי של החרדה הסינית, והוא מלמד שחשדנות כלפי מיעוטים בספר מאפיינת מדינות סוציאליסטיות שירשו גבולות אימפריאליים, ולא את סין לבדה.

על רקע זה אפשר לזהות שלושה דגמים. הדגם הסובייטי יצר מבנה אתנו-פדרטיבי שהפך, ברגע של משבר, לנתיב יציאה. הדגם הרוסי שומר על המבנה הפורמלי ומרוקן אותו מתוכן. הדגם הווייטנאמי ויתר על האוטונומיה הטריטוריאלית ושמר על ההכרה התרבותית. סין של חוק 2026 נעה מן הדגם הראשון אל שני האחרונים.

ועם זאת, אין לקבוע מסקנה חדה מדי. החוק אינו מבטל את מערכת המינזו: הוא ממשיך להכיר רשמית בחמישים ושש הלאומיות, בתלבושותיהן, בפולקלור שלהן, בשפותיהן ובמורשתן. מה שהוא עושה הוא לצמצם באופן שיטתי את האפשרות שזהות אתנית נבדלת תשמש בסיס לתביעות של אוטונומיה פוליטית, חינוכית או דתית בעלת משמעות ממשית. במילים אחרות, סין אינה בהכרח מוחקת את המיעוטים שלה, אלא מגדירה מחדש מה מותר למושג “מיעוט” לכלול: מעבר הדרגתי מהכרה בשונות אתנית כבעלת משקל פוליטי, להכרה בה בעיקר כקטגוריה תרבותית ופולקלוריסטית בתוך “הקהילה המשותפת של האומה הסינית”. ההשוואה לרוסיה ולווייטנאם מלמדת שהריכוזיות אינה מבטלת את השאלה האתנית, אלא לכל היותר משנה את מקומה ואת צורתה; בצ’צ’ניה וברמות המרכזיות של וייטנאם היא חזרה ועלתה דווקא במקומות שבהם האוטונומיה צומצמה. האם החוק הסיני יצליח לייצר את האחדות שהוא מבקש להשיג, או שמא יעמיק את הניכור שמפניו הזהיר מא רונג, דווקא באזורי הספר שבהם הקרובים יושבים מעבר לגבול, נותרת אחת השאלות הפתוחות המשמעותיות ביותר בממשל הסיני בן זמננו.

ביבליוגרפיה

א. ספרים ומאמרים אקדמיים

Amer, Ramses. The Ethnic Chinese in Vietnam and Sino-Vietnamese Relations. Kuala Lumpur: Forum, 1991.

Anderson, Benedict. Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. London: Verso, 1983.

Arutyunova, E., and Konstantin Zamyatin. “An Ethnolinguistic Conflict on the Compulsory Learning of the State Languages in the Republics of Russia: Policies and Discourses.” The International Journal of Human Rights 25, no. 5 (2021): 832-852.

Brown, Kerry. The Purge of the Inner Mongolian People’s Party in the PRC, 1967-69: A Function of Language, Power and Violence. Folkestone: Global Oriental, 2006.

Bulag, Uradyn E. Collaborative Nationalism: The Politics of Friendship on China’s Mongolian Frontier. Lanham, MD: Rowman & Littlefield, 2010.

Diamond, Norma. “Defining the Miao: Ming, Qing, and Contemporary Views.” In Cultural Encounters on China’s Ethnic Frontiers, edited by Stevan Harrell, 92-116. Seattle: University of Washington Press, 1995.

Gladney, Dru C. Muslim Chinese: Ethnic Nationalism in the People’s Republic. Cambridge, MA: Council on East Asian Studies, Harvard University, 1991.

Hobsbawm, Eric. “Introduction: Inventing Traditions.” In The Invention of Tradition, edited by Eric Hobsbawm and Terence Ranger, 1-14. Cambridge: Cambridge University Press, 1983.

Hobsbawm, Eric, and Terence Ranger, eds. The Invention of Tradition. Cambridge: Cambridge University Press, 1983.

Holm, David. Mapping the Old Zhuang Character Script: A Vernacular Writing System from Southern China. Leiden: Brill, 2013.

Huang Xianfan 黄现璠, Huang Zengqing 黄增庆, and Zhang Yimin 张一民. Zhuangzu tongshi 壮族通史 [A General History of the Zhuang]. Nanning: Guangxi minzu chubanshe, 1988.

Jenks, Robert D. Insurgency and Social Disorder in Guizhou: The “Miao” Rebellion, 1854-1873. Honolulu: University of Hawai’i Press, 1994.

Kaup, Katherine Palmer. Creating the Zhuang: Ethnic Politics in China. Boulder, CO: Lynne Rienner, 2000.

Lipman, Jonathan N. Familiar Strangers: A History of Muslims in Northwest China. Seattle: University of Washington Press, 1997.

Ma Rong. “Reconstructing ‘Nation’ (Minzu) Discourses in China.” International Journal of Anthropology and Ethnology 1 (2017): article 8.

Martin, Terry. The Affirmative Action Empire: Nations and Nationalism in the Soviet Union, 1923-1939. Ithaca: Cornell University Press, 2001.

Maurer-Fazio, Margaret, and Reza Hasmath. “The Contemporary Ethnic Minority in China: An Introduction.” Eurasian Geography and Economics 56, no. 1 (2015): 1-7.

Millward, James A. Eurasian Crossroads: A History of Xinjiang. Rev. ed. New York: Columbia University Press, 2021.

Mullaney, Thomas S. Coming to Terms with the Nation: Ethnic Classification in Modern China. Berkeley: University of California Press, 2010.

Ranger, Terence. “The Invention of Tradition in Colonial Africa.” In The Invention of Tradition, edited by Eric Hobsbawm and Terence Ranger, 211-262. Cambridge: Cambridge University Press, 1983.

Rossabi, Morris. “The Muslims in the Early Yuan Dynasty.” In China under Mongol Rule, edited by John D. Langlois Jr., 257-295. Princeton: Princeton University Press, 1981.

Salemink, Oscar. The Ethnography of Vietnam’s Central Highlanders: A Historical Contextualization, 1850-1990. Honolulu: University of Hawai’i Press, 2003.

Schein, Louisa. Minority Rules: The Miao and the Feminine in China’s Cultural Politics. Durham: Duke University Press, 2000.

Slezkine, Yuri. “The USSR as a Communal Apartment, or How a Socialist State Promoted Ethnic Particularism.” Slavic Review 53, no. 2 (1994): 414-452.

Tapp, Nicholas. The Hmong of China: Context, Agency, and the Imaginary. Leiden: Brill, 2001.

Zenz, Adrian. “The Xinjiang Police Files: Re-Education Camp Security and Political Paranoia in the Uyghur Region.” Journal of the European Association for Chinese Studies 3 (2022): 263-311.

ב. חקיקה, מסמכים רשמיים ודוחות בינלאומיים

Dalai Lama, His Holiness the Fourteenth. “Statement Affirming the Continuation of the Institution of Dalai Lama.” Dharamsala, July 2, 2025. https://www.dalailama.com.

General Statistics Office of Vietnam. “Press Release: Preliminary Results of the 2019 Population and Housing Census.” Hanoi, 2019.

National Bureau of Statistics of China. Bulletin of the Seventh National Population Census. Beijing: National Bureau of Statistics, May 2021. https://www.stats.gov.cn.

Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights (OHCHR). OHCHR Assessment of Human Rights Concerns in the Xinjiang Uyghur Autonomous Region, People’s Republic of China. Geneva: OHCHR, August 31, 2022.

Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights (OHCHR). “China: UN Experts Alarmed by Separation of 1 Million Tibetan Children from Families and Forced Assimilation at Residential Schools.” Press release, Geneva, February 6, 2023.

People’s Republic of China. Law on Promoting Ethnic Unity and Progress (Zhonghua renmin gongheguo minzu tuanjie jinbu cujin fa 中华人民共和国民族团结进步促进法). Adopted by the National People’s Congress, March 12, 2026; effective July 1, 2026. English translation: China Law Translate, March 13, 2026. https://www.chinalawtranslate.com/en/ethnic-unity-and-progress-law/.

People’s Republic of China. Regional Ethnic Autonomy Law (Zhonghua renmin gongheguo minzu quyu zizhi fa 中华人民共和国民族区域自治法). Adopted May 31, 1984; amended February 28, 2001.

State Administration for Religious Affairs. Measures on the Management of the Reincarnation of Living Buddhas in Tibetan Buddhism (Order No. 5). Beijing, July 2007; effective September 1, 2007.

United States Congress. Uyghur Forced Labor Prevention Act. Public Law 117-78. December 23, 2021.

World Bank. Country Social Analysis: Ethnicity and Development in Vietnam. Washington, DC: World Bank, 2009.

ג. מכוני מחקר, עיתונות ומקורות מקוונים

Cheng, Yu-Chen. “China’s Law on Promoting Ethnic Unity and Progress and Extraterritorial Jurisdiction.” Opinio Juris, July 22, 2026. http://opiniojuris.org/2026/07/22/chinas-law-on-promoting-ethnic-unity-and-progress-and-extraterritorial-jurisdiction/.

“Ethnic Minorities in China.” Wikipedia. https://en.wikipedia.org/wiki/Ethnic_minorities_in_China. Accessed September 2026.

Human Rights Watch. Reports on China, Xinjiang, Tibet and Inner Mongolia. https://www.hrw.org/asia/china.

“List of Ethnic Groups in China.” Wikipedia. https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_ethnic_groups_in_China. Accessed September 2026.

Minzner, Carl. “China’s New Ethnic Unity Law: From Autonomy to Assimilation.” Council on Foreign Relations, March 26, 2026. https://www.cfr.org/articles/chinas-new-ethnic-unity-law-from-autonomy-to-assimilation.

Nye, Christopher. “Ethnic Unity Law Enforces Mandatory Assimilation.” China Brief 26, no. 7. Washington, DC: Jamestown Foundation, April 2, 2026. https://jamestown.org/ethnic-unity-law-enforces-mandatory-assimilation/.

Radio Free Asia. “Explained: China’s ‘Ethnic Unity and Progress Promotion’ Law.” July 24, 2026. https://www.rfa.org/english/tibet/2026/07/24/explainer-china-ethnic-unity-law-tibet-uyghur/.

Southern Mongolian Human Rights Information Center (SMHRIC). Reports on Inner Mongolia. https://www.smhric.org.

Zamyatin, Konstantin. “A ‘Voluntary-Compulsory Choice’: The Law on Voluntary Study of Languages in Russia Marks a Policy Shift.” ICELDS, September 6, 2018. https://www.icelds.org/2018/09/06/a-voluntary-compulsory-choice-the-law-on-voluntary-study-of-languages-in-russia-marks-a-policy-shift/.

ד. מקורות נוספים מומלצים

Bovingdon, Gardner. The Uyghurs: Strangers in Their Own Land. New York: Columbia University Press, 2010.

Byler, Darren. Terror Capitalism: Uyghur Dispossession and Masculinity in a Chinese City. Durham: Duke University Press, 2022.

Elliott, Mark C. “The Case of the Missing Indigene: Debate over a ‘Second-Generation’ Ethnic Policy.” The China Journal 73 (2015): 186-213.

Elliott, Mark C. The Manchu Way: The Eight Banners and Ethnic Identity in Late Imperial China. Stanford: Stanford University Press, 2001.

Fei Xiaotong 费孝通. “Zhonghua minzu de duoyuan yiti geju” 中华民族的多元一体格局 [The Pattern of Diversity in Unity of the Chinese Nation]. Beijing daxue xuebao (zhexue shehui kexue ban) 北京大学学报（哲学社会科学版）, no. 4 (1989): 1-19.

Gladney, Dru C. “Representing Nationality in China: Refiguring Majority/Minority Identities.” The Journal of Asian Studies 53, no. 1 (1994): 92-123.

Goldstein, Melvyn C. A History of Modern Tibet, 1913-1951: The Demise of the Lamaist State. Berkeley: University of California Press, 1989.

Harrell, Stevan. Ways of Being Ethnic in Southwest China. Seattle: University of Washington Press, 2001.

Leibold, James. Ethnic Policy in China: Is Reform Inevitable? Policy Studies 68. Honolulu: East-West Center, 2013.

Leslie, Donald Daniel. The Survival of the Chinese Jews: The Jewish Community of Kaifeng. Leiden: Brill, 1972.

Ma Rong. “A New Perspective in Guiding Ethnic Relations in the Twenty-First Century: ‘De-politicization’ of Ethnicity in China.” Asian Ethnicity 8, no. 3 (2007): 199-217.

Pollak, Michael. Mandarins, Jews, and Missionaries: The Jewish Experience in the Chinese Empire. Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1980.

Sautman, Barry. “Preferential Policies for Ethnic Minorities in China: The Case of Xinjiang.” Nationalism and Ethnic Politics 4, no. 1-2 (1998): 86-118.

Shakya, Tsering. The Dragon in the Land of Snows: A History of Modern Tibet since 1947. London: Pimlico, 1999.

Zenz, Adrian. Sterilizations, IUDs, and Mandatory Birth Control: The CCP’s Campaign to Suppress Uyghur Birthrates in Xinjiang. Washington, DC: Jamestown Foundation, June 2020.

Zenz, Adrian, and James Leibold. “Chen Quanguo: The Strongman Behind Beijing’s Securitization Strategy in Tibet and Xinjiang.” China Brief 17, no. 12 (September 21, 2017).

הערות שוליים

[1]Mullaney, Thomas S. Coming to Terms with the Nation: Ethnic Classification in Modern China. Berkeley: University of California Press, 2010. https://www.ucpress.edu/books/coming-to-terms-with-the-nation/hardcover

[2]Hobsbawm, Eric. “Introduction: Inventing Traditions.” In The Invention of Tradition, edited by Eric Hobsbawm and Terence Ranger, 1-14. Cambridge: Cambridge University Press, 1983. https://www.cambridge.org/core/books/abs/discourse/references/70C50FAF890E2EFFE83BFE0BAA422A35

Ranger, Terence. “The Invention of Tradition in Colonial Africa.” In The Invention of Tradition, edited by Eric Hobsbawm and Terence Ranger, 211-262. Cambridge: Cambridge University Press, 1983. https://www.cambridge.org/core/journals/journal-of-african-history/article/issue-introduction/573EBB81FB9285D2E8E0DAD48689BBA5

Anderson, Benedict. Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. London: Verso, 1983.

[3]אין לבלבל ביטוי זה עם המילה Mínzhǔ (民主), הנשמעת דומה אך נכתבת אחרת, ומשמעותה “דמוקרטיה”.

[4]“Ethnic Minorities in China,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/Ethnic_minorities_in_China, accessed September 2026.

[5]National Bureau of Statistics of China, Bulletin of the Seventh National Population Census (2020); see also “List of Ethnic Groups in China,” Wikipedia, accessed September 2026.

[6]Ma Rong, “Reconstructing ‘Nation’ (Minzu) Discourses in China,” International Journal of Anthropology and Ethnology 1, no. 8 (2017).

[7]שם.

[8]שם.

[9]Margaret Maurer-Fazio and Reza Hasmath, “The Contemporary Ethnic Minority in China: An Introduction,” Eurasian Geography and Economics 56, no. 1 (2015): 1-7.

[10]שם.

[11]הדזואנג (壮族, Zhuàngzú; בשפתם Bouxcuengh) הם המיעוט הגדול ביותר בסין, כ-19.6 מיליון נפש על פי מפקד 2020. שפותיהם שייכות לענף התאי של משפחת השפות טאי-קדאי, והן קרובות לשפות הנונג והטאי שבצפון וייטנאם ולשפות התאיות של לאוס ותאילנד. בתקופה הקיסרית נכתב שמם בסימנייה 獞, שרכיבה השמאלי הוא “כלב”, כדרכם של כינויים סיניים מבזים לעמי הספר; לאחר 1949 הוחלפה בסימנייה 僮, בעלת רכיב “אדם”, וב-1965, ביוזמת ג’ואו אנלאי, בסימנייה 壮, “חסון”. האזור האוטונומי גואנגש’י דזואנג הוקם ב-1958. ראו:

Katherine Palmer Kaup, Creating the Zhuang: Ethnic Politics in China (Boulder: Lynne Rienner, 2000).

[12]הח’ואי (回族, Huízú). הכינוי “ח’ואי-ח’ואי” (回回) הופיע בתקופות סונג ויואן, ושימש בתחילה לציון מוסלמים בכלל ואף בני עמים אחרים ממרכז אסיה. ב”רפובליקת חמשת הלאומים” של 1912 ציין “לאום הח’ואי” את כלל המוסלמים בסין, ובכללם תושבי ש’ינג’יאנג הטורקים; רק פרויקט הסיווג של שנות החמישים צמצם את המונח למוסלמים דוברי סינית. הח’ואי, כ-11.4 מיליון נפש (2020), הם הגדולים מבין עשרת המיעוטים המוסלמיים המוכרים בסין: ח’ואי, אויגורים, קזחים, דונגשיאנג, קירגיזים, סאלאר, טאג’יקים, אוזבקים, באואן וטטרים. צאצאי פליטים ח’ואי שנמלטו לאימפריה הרוסית לאחר דיכוי מרד הדונגאנים (1862-1877) חיים עד היום בקירגיזסטן ובקזחסטן, ומכונים שם דונגאנים. ראו:

Dru C. Gladney, Muslim Chinese: Ethnic Nationalism in the People’s Republic (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1991).

[13]שם.

[14]שם.

[15]General background on Chinese ethnic policy, drawing on journalistic and scholarly sources on Xinjiang, Tibet, and the 2025-2026 Law on Promoting Ethnic Unity and Progress.

[16]For comparison only: Taiwan’s own Republic of China government operates a separate classification system, currently recognizing sixteen Indigenous Taiwanese peoples, whereas the PRC groups Taiwanese Indigenous peoples under a single category, Gaoshan. This is a distinct administrative system, unrelated to the PRC’s own fifty-five-minority framework on the mainland.

[17]Margaret Maurer-Fazio and Reza Hasmath, “The Contemporary Ethnic Minority in China: An Introduction,” Eurasian Geography and Economics 56, no. 1 (2015): 1-7.

[18]General background on the history of the Kaifeng Jewish community, drawing on historical scholarship on Jewish settlement in China under the Song dynasty and on journalistic reporting on the community’s status and on Chinese state policy toward it over the past decade.

[19]שם.

[20]שם.

[21]Margaret Maurer-Fazio and Reza Hasmath, “The Contemporary Ethnic Minority in China: An Introduction,” Eurasian Geography and Economics 56, no. 1 (2015): 1-7.

[22]המונגולים (蒙古族, Ménggǔzú) מונים בסין כ-6.3 מיליון נפש (2020), כמעט פי שניים מאוכלוסיית מדינת מונגוליה העצמאית. האזור האוטונומי מונגוליה הפנימית הוקם ב-1 במאי 1947, שנתיים לפני הקמת הרפובליקה העממית, והיה הראשון מבין האזורים האוטונומיים של סין. בשונה ממדינת מונגוליה, שעברה לכתב הקירילי בשנות הארבעים, ממשיכים המונגולים בסין להשתמש בכתב המונגולי המסורתי, הנכתב בטורים אנכיים. ראו:

Uradyn E. Bulag, Collaborative Nationalism: The Politics of Friendship on China’s Mongolian Frontier (Lanham: Rowman & Littlefield, 2010).

[23]המיאו (苗族, Miáozú) מונים כ-11.1 מיליון נפש (2020), והם המיעוט הרביעי בגודלו בסין. “מיאו” הוא כינוי חיצוני סיני עתיק, ששימש בתקופות מינג וצ’ינג לתיאור עמים ילידיים רבים בדרום-מערב, ולא שם עצמי. בני המונג (Hmong) בדרום-מזרח אסיה ובמערב, צאצאי מהגרים שיצאו מסין במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, דוחים לא פעם את הכינוי ורואים בו כינוי מבזה, בעוד שבסין עצמה השם מקובל ואף נושא גאווה. ראו:

Louisa Schein, Minority Rules: The Miao and the Feminine in China’s Cultural Politics (Durham: Duke University Press, 2000).

Nicholas Tapp, The Hmong of China: Context, Agency, and the Imaginary (Leiden: Brill, 2001).

[24]שם.

[25]Ma Rong, “Reconstructing ‘Nation’ (Minzu) Discourses in China,” International Journal of Anthropology and Ethnology 1, no. 8 (2017).

[26]רקע כללי על מבנה שיטת האוטונומיה האתנית האזורית בסין, המבוסס על נוסח “החוק בדבר אוטונומיה אתנית אזורית” ועל תיאורים מחקריים ועיתונאיים של סמכויות המפלגה והמדינה באזורים האוטונומיים.

[27]שם.

[28]שם משפחתו של החוקר, מא, מעיד על היותו בן מיעוט הח’ואי. מא הוא קיצור של מוחמד, כלומר בן הדת המוחמדית.

[29]Ma Rong, “Reconstructing ‘Nation’ (Minzu) Discourses in China,” International Journal of Anthropology and Ethnology 1, no. 8 (2017).

[30]שם.

[31]שם.

[32]National Bureau of Statistics of China, Bulletin of the Seventh National Population Census (2020); see also “List of Ethnic Groups in China,” Wikipedia, accessed September 2026.

[33]“Ethnic Minorities in China,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/Ethnic_minorities_in_China, accessed September 2026.

[34]General background on Chinese ethnic policy, drawing on journalistic and scholarly sources on Xinjiang, Tibet, and the 2025-2026 Law on Promoting Ethnic Unity and Progress.

[35]General background on bilingual-education reform in China, drawing on reporting on Putonghua-language instruction policy in Inner Mongolia, Tibet, and Xinjiang, 2017-2026, and on the text of the 2026 Law on Promoting Ethnic Unity and Progress.

[36]שם.

[37]שם.

[38]General background on the policy of “sinicization of religion” in China, including state oversight of mosques, churches, and monasteries, 2015-2026.

[39]שם.

[40]שם.

[41]“Ethnic Minorities in China,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/Ethnic_minorities_in_China, accessed September 2026.

[42]שם.

[43]שם.

[44]שם.

[45]General background drawing on Chinese government white papers on Xinjiang policy alongside reporting and analysis by international human-rights bodies, journalists, and researchers, 2017-2026.

[46]“Ethnic Minorities in China,” Wikipedia, https://en.wikipedia.org/wiki/Ethnic_minorities_in_China, accessed September 2026.

[47]על החוק, סעיפיו והביקורת עליו ראו:

“Law on Promoting Ethnic Unity and Progress,” China Law Translate, March 13, 2026, https://www.chinalawtranslate.com/en/ethnic-unity-and-progress-law/.

“China’s New Ethnic Unity Law: From Autonomy to Assimilation,” Council on Foreign Relations, March 26, 2026, https://www.cfr.org/articles/chinas-new-ethnic-unity-law-from-autonomy-to-assimilation.

“Ethnic Unity Law Enforces Mandatory Assimilation,” Jamestown Foundation, China Brief, April 2026, https://jamestown.org/ethnic-unity-law-enforces-mandatory-assimilation/.

Yu-Chen Cheng, “China’s Law on Promoting Ethnic Unity and Progress and Extraterritorial Jurisdiction,” Opinio Juris, July 22, 2026, http://opiniojuris.org/2026/07/22/chinas-law-on-promoting-ethnic-unity-and-progress-and-extraterritorial-jurisdiction/.

“Explained: China’s ‘Ethnic Unity and Progress Promotion’ Law,” Radio Free Asia, July 24, 2026, https://www.rfa.org/english/tibet/2026/07/24/explainer-china-ethnic-unity-law-tibet-uyghur/.

[48]General background on Tibetan Autonomous Region demographics and the concept of “Greater Tibet,” drawing on the 2020 Seventh National Population Census and scholarly and journalistic accounts of the Tibetan plateau’s administrative division across the TAR, Qinghai, Sichuan, Gansu, and Yunnan.

[49]General background on Tibetan language, script, and the historical role of the Dalai Lama institution, drawing on scholarly accounts of Tibetan Buddhist history since the seventeenth century.

[50]General background on Tibetan political history, including the Tibetan Empire, the Yuan- and Qing-era patron-priest relationship, the 1912-1950 Lhasa government, the 1950 entry of the People’s Liberation Army, the 1951 Seventeen Point Agreement, and the 1959 uprising and its aftermath.

[51]General background on Tibet policy since the 1980s, including Hu Yaobang’s 1980 visit to Lhasa, the 1987-1989 protests and subsequent martial law, the 1995 disappearance of the Panchen Lama candidate Gedhun Choekyi Nyima, the March 2008 Lhasa riots, and the wave of self-immolations from 2009 onward.

[52]General background on Tibet policy since 2008, including “grid management” security measures under Party Secretary Chen Quanguo (2011-2016), State Administration for Religious Affairs Order No. 5 (2007) on the approval of reincarnated lamas, and the Dalai Lama’s July 2025 statement on the succession authority of the Gaden Phodrang Trust.

[53]General background on Tibetan boarding-school education policy, drawing on the 2023 assessment by United Nations human-rights experts and on the 2023 shift in official English usage from “Tibet” to “Xizang.”

[54]General background on the Tibetan government-in-exile’s “Middle Way” approach and the nine rounds of talks between the Dalai Lama’s envoys and Beijing between 2002 and 2010.

[55]General background on Uyghur demographics and language, and on the history of the Xinjiang Production and Construction Corps (Bingtuan), established in 1954, drawing on the 2020 Seventh National Population Census and scholarly accounts of Han settlement in Xinjiang since 1949.

[56]General background on the history of Xinjiang, including the Qing conquest and 1884 provincial establishment, the 1933-1934 and 1944-1949 East Turkestan republics, and the 1955 establishment of the Xinjiang Uyghur Autonomous Region.

[57]General background on Uyghur-state relations from the 1990s onward, including the 1990 Baren uprising, the 1997 Ghulja incident, the post-2001 “war on terror” framing, the July 2009 Urumqi riots, the 2013-2014 attacks in Beijing, Kunming, and Urumqi, and the 2016 transfer of Chen Quanguo to Xinjiang.

[58]General background drawing on leaked Chinese government documents (including the 2022 “Xinjiang Police Files”), the August 2022 assessment of the UN Office of the High Commissioner for Human Rights, and reporting and analysis by international human-rights bodies, journalists, and researchers on internment, forced labor, and birth-control policy in Xinjiang since 2017, alongside the 2021 U.S. Uyghur Forced Labor Prevention Act.

[59]General background on shared features of Tibetan and Uyghur policy, including the Tibetan government-in-exile in Dharamsala, the World Uyghur Congress in Munich, and the strategic significance of both regions, drawing on scholarly and journalistic sources.

[60]General background comparing Tibet and Xinjiang policy, drawing on scholarly and journalistic analysis of religious framing, demographic change, international advocacy (including the 2019 letter of Muslim-majority states to the UN Human Rights Council in support of China’s Xinjiang policy), and the legal history of each region.

[61]על המוסלמים בסין בתקופת יואן ועל מעמד ה”סמו” ראו:

Morris Rossabi, “The Muslims in the Early Yuan Dynasty,” in China under Mongol Rule, ed. John D. Langlois Jr. (Princeton: Princeton University Press, 1981), 257-295.

על תולדות הח’ואי מתקופת מינג ועד המאה העשרים ראו:

Jonathan N. Lipman, Familiar Strangers: A History of Muslims in Northwest China (Seattle: University of Washington Press, 1997).

Dru C. Gladney, Muslim Chinese: Ethnic Nationalism in the People’s Republic (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1991).

[62]General background on the Hui minority, including the 2018 onward “sinicization” campaign and the May 2023 protests in Nagu, Yunnan, drawing on journalistic and scholarly sources.

[63]על מונגוליה הפנימית בתקופת צ’ינג ובמאה העשרים ראו:

Uradyn E. Bulag, Collaborative Nationalism: The Politics of Friendship on China’s Mongolian Frontier (Lanham: Rowman & Littlefield, 2010).

על טיהורי 1967-1969 ראו:

Kerry Brown, The Purge of the Inner Mongolian People’s Party in the PRC, 1967-69 (Folkestone: Global Oriental, 2006).

על מחאות 2011 ו-2020 ועל הדחת הפקידים המונגולים שלאחריהן ראו את דיווחי ארגון Human Rights Watch ואת דיווחי המרכז למידע על זכויות האדם של המונגולים הדרומיים (SMHRIC), וכן:

“China’s New Ethnic Unity Law: From Autonomy to Assimilation,” Council on Foreign Relations, March 26, 2026.

[64]General background on the Mongol and Zhuang minorities, including the 2020 Inner Mongolia language protests and the 1957 creation of a Latin-based Zhuang script, drawing on scholarly and journalistic sources.

[65]על עיצוב הזהות הדזואנגית בפרויקט הסיווג ראו:

Katherine Palmer Kaup, Creating the Zhuang: Ethnic Politics in China (Boulder: Lynne Rienner, 2000).

לעמדה ההיסטוריוגרפית של חוקרים בני הדזואנג ראו את כתביו של ההיסטוריון הואנג שיאנפאן (1899-1982) על תולדות הדזואנג. על הכתב הלטיני ועל הכתב המסורתי סוונדיפ ראו גם:

David Holm, Mapping the Old Zhuang Character Script: A Vernacular Writing System from Southern China (Leiden: Brill, 2013).

[66]על המרידות בגווידזואו ראו:

Robert D. Jenks, Insurgency and Social Disorder in Guizhou: The “Miao” Rebellion, 1854-1873 (Honolulu: University of Hawai’i Press, 1994).

על הגדרת המיאו בתקופות מינג, צ’ינג וימינו ראו:

Norma Diamond, “Defining the Miao: Ming, Qing, and Contemporary Views,” in Cultural Encounters on China’s Ethnic Frontiers, ed. Stevan Harrell (Seattle: University of Washington Press, 1995), 92-116.

על המיאו בפוליטיקה התרבותית של סין ועל “האוריינטליזם הפנימי” ראו:

Louisa Schein, Minority Rules: The Miao and the Feminine in China’s Cultural Politics (Durham: Duke University Press, 2000).

על המונג בסין ובתפוצה ראו:

Nicholas Tapp, The Hmong of China: Context, Agency, and the Imaginary (Leiden: Brill, 2001).

[67]General background on the Korean (Chaoxianzu) and Manchu minorities, drawing on scholarly and journalistic sources on ethnic-minority demographics and assimilation in China.

[68]General background on Chinese ethnic policy, drawing on journalistic and scholarly sources on Xinjiang, Tibet, and the 2025-2026 Law on Promoting Ethnic Unity and Progress.

[69] James A. Millward, Eurasian Crossroads: A History of Xinjiang, rev. ed. (New York: Columbia University Press, 2021).

[70] Terry Martin, The Affirmative Action Empire: Nations and Nationalism in the Soviet Union, 1923-1939 (Ithaca: Cornell University Press, 2001); Yuri Slezkine, “The USSR as a Communal Apartment, or How a Socialist State Promoted Ethnic Particularism,” Slavic Review 53, no. 2 (1994): 414-452.

[71] E. Arutyunova and Konstantin Zamyatin, “An Ethnolinguistic Conflict on the Compulsory Learning of the State Languages in the Republics of Russia: Policies and Discourses,” The International Journal of Human Rights 25, no. 5 (2021): 832-852; Konstantin Zamyatin, “A ‘Voluntary-Compulsory Choice’: The Law on Voluntary Study of Languages in Russia Marks a Policy Shift,” ICELDS, September 6, 2018, https://www.icelds.org/2018/09/06/a-voluntary-compulsory-choice-the-law-on-voluntary-study-of-languages-in-russia-marks-a-policy-shift/.

[72] World Bank, Country Social Analysis: Ethnicity and Development in Vietnam (Washington, DC: World Bank, 2009); General Statistics Office of Vietnam, “Press Release: Preliminary Results of the 2019 Population and Housing Census” (Hanoi, 2019).

[73] Oscar Salemink, The Ethnography of Vietnam’s Central Highlanders: A Historical Contextualization, 1850-1990 (Honolulu: University of Hawai’i Press, 2003).

[74] Ramses Amer, The Ethnic Chinese in Vietnam and Sino-Vietnamese Relations (Kuala Lumpur: Forum, 1991).