ההרים הירוקים של גווילין

כתב : גילי חסקין

ראו גם כתבה במגזין “מסע אחר-און ליין”: “אצבעות נמתחות אל על“

בצפון־מזרח האזור האוטונומי גואנגשי שבדרום סין מתרוממים מאות מגדלי גיר מתוך מישור של שדות אורז ותעלות מים. זהו הנוף שעיצב במשך יותר מאלף שנה את דמיונם של ציירים ומשוררים סינים, ושבעשורים האחרונים הפך ליעד של תיירות המונים. מסע אל העיר שנקראה על שם עץ האוסמנתוס, אל נהר הלי ואל הכפרים שלאורכו – נוף שנדמה כאילו אינו משתנה, וחברה שהשתנתה סביבו במהירות.

עוד לפני ביקורי הראשון בסין, בשנים שבהן רק החלה להיפתח לתיירות מן המערב, שמעתי על גווילין (Guilin). הרבה לפני שחלמתי לסייר בארץ הדרקון הצהוב, ראיתי תמונות ומגילות ציור של הרי גיר מחודדים, שתהליכי בליה ממושכים עיצבו כפסלי ענק. אני זוכר בבירור הרים ירוקים המתרוממים אל תוך הערפל, ואיכרים הנושאים על כתפיהם אסל ובקצותיו דליים, פוסעים בין שדות אורז, כאילו עצר הזמן מלכת.

עם השנים הפכה גווילין לאחד היעדים המתוירים בסין. ב-2014 צורפו חלקים מנוף הקארסט שלה לאתר המורשת העולמית של אונסק”ו “קארסט דרום סין”. עם צמיחתו של מעמד הביניים הסיני, שבניו מטיילים בארצם בהמוניהם, מדווחות הרשויות המקומיות על עשרות מיליוני מבקרים בשנה. גם אם ראוי להתייחס לנתונים הרשמיים בזהירות, הם מעידים על מקום שעבר בתוך דור אחד מיעד שהיה רחוק ממסלולם של רוב המטיילים המערביים למוקד של תיירות המונים. ההרים כמעט לא השתנו; כמעט כל מה שסביבם – כן.

המגיע מצפון, מאגן נהר היאנגצה, דרומה אל גואנגשי (Guangxi), מוצא את עצמו מול עמודי סלע זקופים. חלקם נראים כאצבעות גרומות המושטות אל על או קמוצות לאגרוף, ואחרים כגושים מעוגלים של גיר אפרפר, המתרוממים בתלילות מעל פני המישור. ככל שמדרימים, מתחלפים הגוונים מצהוב־אפור לירוק רענן של אזור חקלאי פורה, ועמודי הגיר מתכסים בצמחייה סובטרופית צפופה. לעיני המבקר נפרש נוף של שדות אורז, תעלות מים צרות, נחלים ונהרות, הממלאים את המרחב שבין אצבעות הגיר. זהו הנוף המוכר מחלק נכבד מן הציור הסיני המסורתי: חקלאים, עצים וסירות דייגים על רקע הרים מאורכים – ספק נטועים בקרקע, ספק מרחפים באוויר. אלה הריה של גווילין.

טופוגרפיה של סלע ומים

בדרומה של סין עולים פני הקרקע בהדרגה מחופי ים סין הדרומי צפונה וצפון־מערבה, עד לרכסי נאנלינג (Nanling), “הרכסים הדרומיים”. גווילין שוכנת למרגלותיהם הדרומיים. הרכסים מהווים את קו פרשת המים בין אגן נהר הפנינה (ג’ו ג’יאנג) בדרום לבין אגן היאנגצה, לבה ההיסטורי של סין, שמצפון להם. במשך דורות היו גם חיץ בין מרכז הממלכה לבין הדרום, שהדיאלקטים והמנהגים שלו נבדלו מאלה של הצפון. נהר הלי (Li Jiang), עורק החיים של האזור, נובע בהר מאוארשאן (Mao’er Shan), שגובהו כ-2,140 מטר והוא מן הגבוהים בדרום סין. הוא זורם דרומה דרך גווילין ויאנגשו, ובהמשכו, בשם נהר גווי, מתחבר למערכת נהר הפנינה.

עיקר סלעי הגיר באזור שקעו בים רדוד וחמים בתקופות הדבון המאוחר והקרבון המוקדם, לפני כ-380 עד 330 מיליון שנה. בוץ גירני דק ששקע על הקרקעית, שלדי אלמוגים וקונכיות ותהליכי השקעה כימיים יצרו יחד רצף שעוביו מגיע לכשלושה קילומטרים. תנועות טקטוניות מאוחרות יותר הרימו את השכבות מעל פני הים, ומשנחשפו החלו המים לכרסם בהן. התהליך המרכזי איננו שחיקה מכנית אלא המסה כימית. מי הגשמים סופגים פחמן דו־חמצני מן האוויר, ובעיקר מן הקרקע העשירה בחומר אורגני, הופכים לחומצה פחמתית חלשה וממיסים את הסידן הפחמתי שבסלע. בגווילין יורדים בממוצע כ-1,900 מ”מ גשם בשנה, רובם בחודשי המונסון החמים. השילוב של חום, לחות וצמחייה עבותה מאיץ את ההמסה הרבה מעבר למה שמוכר מנופי הקארסט באזורים יבשים יותר.

כאן כדאי להבחין בין שלושה גילים: גיל הסלע, גיל הנוף וגיל המבט עליו. הגיר עתיק במאות מיליוני שנים. המגדלים צעירים ממנו בהרבה, ועוצבו בשלבים מאוחרים, אחרי שהשכבות הורמו ונחשפו. והנוף שאנו מזהים כ”סיני” עוצב גם במאות שנים של ציור ושירה.

לאלה שאינם בקיאים בז’רגון המקצועי: “קארסט” הוא הצורה הגרמנית של שמה של רמת קראס (Kras), אזור גירני על גבול סלובניה ואיטליה, שבו תוארו התופעות לראשונה באופן שיטתי במאה ה-19. מאז הפך השם למונח כללי לנופים שנוצרו מהמסת סלעים מסיסים, והם נפוצים ברחבי תבל – גם בארץ, ברכסי הגליל והכרמל ובמערת הנטיפים שליד בית שמש. נוף קרסטי כולל בדרך כלל שקעים סגורים שניקוזם פנימי, אל תוך האדמה, הנקראים “דולינות”; משטחי טרשים מחורצים; נחלים הנבלעים בסלע וממשיכים בנתיב תת־קרקעי; ומערות נטיפים, שגואנגשי משופעת בהן.

מה שמייחד את גווילין הוא הצורה שלבש כאן הקארסט באקלים הסובטרופי. הגאומורפולוגים הסינים מבחינים בשני טיפוסים עיקריים, המתקיימים באזור זה לצד זה: פנגלין (fenglin), “יער פסגות” – מגדלי גיר בודדים המתנשאים מתוך מישור סחף שטוח, כמו בסביבת העיר ולאורך הדרך ליאנגשו; ופנגצונג (fengcong), “אשכול פסגות” – פסגות מחודדות המחוברות זו לזו בבסיסן, כשבין הפסגות משתרעים שקעים סגורים, כמו ברצועה ההררית שממזרח לנהר הלי. גובהם היחסי של המגדלים נע בין עשרות מטרים לכ-300 מטר, ודפנותיהם כמעט אנכיות.

המסה לאורך סדקים, התפתחות ניקוז תת־קרקעי ופינוי החומר המומס הפרידו בהדרגה בין גושי הגיר. סמוך לבסיסם תורמת גם המסה צדית להיווצרות הדפנות התלולות. התוצאה תלויה במבנה הסלע, במפלסי המים ובהיסטוריה הארוכה של הנוף. המערות הפזורות בכמה מפלסים לאורך צלעות ההרים מעידות על שינויים במפלס מי התהום ובמפלס הבסיס של הנהרות, שהעמיקו את אפיקיהם לאורך זמן. רבות מן הקשתות והנקבים המפורסמים של האזור, כמו “חדק הפיל” שבעיר או “גבעת הירח” שליד יאנגשו, הן שרידיהן של מערות כאלה, שקירותיהן קרסו.

נוף כזה מרשים, אך גם פגיע. במערכות קארסטיות עלולים מים ומזהמים לחדור במהירות דרך סדקים ומחילות, ולעקוף חלק מתהליכי הסינון המתרחשים בקרקע. שפכים, דשנים וחומרי הדברה עלולים להגיע כך אל המעיינות ואל הנהר. אונסק”ו מדגיש בהחלטותיו את הצורך להגן על אגני ההיקוות ועל איכות המים באתר. שאיבת מי תהום ובנייה מעל חללים תת־קרקעיים עלולות להגביר את הסיכון לקריסות ולבולענים. בעונה היבשה מפלס נהר הלי נמוך, ולעתים מזרימים אליו מים ממאגרים במעלה הזרם כדי לאפשר את השייט. הפיתוח התיירותי המואץ מוסיף לחץ על מערכת שהתעצבה במשך זמן ארוך מאוד – מערכת שקל להפר את איזונה, וקשה לשקם אותו.

היער הריחני

העיר גווילין שוכנת בצפון־מזרח גואנגשי, כ-400 ק”מ מצפון־מערב לגואנגג’ואו (קנטון). זו אינה עיר יפה במובן המקובל. ייחודה הוא בפיזורם של בתיה, חסרי תואר והדר כשלעצמם, בין הגבעות הזקופות, כך שכמעט מכל צומת נשקף צוק גיר ירוק. השם “גווילין” מורכב מן המילה “גווי” – שמו הסיני של האוסמנתוס הריחני (Osmanthus fragrans), עץ ירוק־עד ממשפחת הזיתיים, שבתרגומים ישנים כונה בטעות “קסיה” – ומן המילה “לין”, יער. בספטמבר ובאוקטובר מתמלאת העיר בניחוח פרחיו הזעירים, הצהבהבים־לבנים, של העץ, הנטוע לאורך רחובותיה. מפרחיו מכינים תה, יין, ריבה ומיני מתיקה, והוא משמש סמל העיר.

תעלה, ארמון וחורבן

שלושה אתרים מסבירים את גווילין ההיסטורית טוב יותר מכל רשימת תאריכים. הראשון נמצא כ-60 ק”מ מצפון־מזרח לעיר. גואנגשי נכנסה לתחום השליטה הסינית לראשונה במסעות הכיבוש של שושלת צ’ין, שאיחדה את סין ב-221 לפני הספירה, נגד עמי היואה (Yue) שבדרום. כדי לספק את הצבאות בעומק השטח ההררי, כרו מהנדסי הקיסר את תעלת לינג (Lingqu), שהושלמה, על פי המסורת, ב-214 לפני הספירה. התעלה, שאורכה כ-36 ק”מ, מחברת את נהר שיאנג, יובל של היאנגצה, עם נהר הלי – ובכך את שתי מערכות הנהרות הגדולות של סין המרכזית והדרומית. זו אחת מתעלות קווי הגובה הקדומות בעולם, וחלקים ממנה פעילים עד היום. מאז הייתה גווילין שער בין הצפון לדרום, ותחנת מעבר לצבאות, לפקידים ולסוחרים.

העוגן השני נמצא בלב העיר. ב-1370 העניק הקיסר הראשון של שושלת מינג לנכד אחיו, ג’ו שואוצ’יין, את התואר “נסיך ג’ינגג’יאנג”. ב-1372 החלה בניית ארמונו סביב פסגת דושיו (Duxiu Feng), “היפה הבודדה” – יותר משלושים שנה לפני שהחלה בנייתה של העיר האסורה בבייג’ינג. הארמון, המוקף חומה, שימש דורות של נסיכים מבית הקיסר, וקבריהם פזורים למרגלות ההרים שממזרח לעיר. כ-300 מדרגות מובילות אל ראש הפסגה. על צלעה התגלתה מחדש ב-1983 כתובת ובה שיר שחיבר ב-1201 הפקיד ואנג ג’נגגונג, לכבוד מועמדים לבחינות הקיסריות. בשיר מופיע, ככל הידוע לראשונה, המשפט שכל ילד סיני מכיר: “נופי גווילין ראשונים תחת השמים”. הנוף ותרבות הפקידות המלומדת נקשרו כאן זה בזה.

העוגן השלישי הוא דווקא היעדר. במלחמת סין–יפן הייתה גווילין רחוקה מן החזית. סופרים, אמנים, עיתונאים ומו”לים נמלטו אליה מן הערים הכבושות, והיא הפכה ל”עיר התרבות” של סין החופשית. בתוך שנים ספורות גדלה אוכלוסייתה ממאה אלף לכמה מאות אלפים, והמערות שימשו מקלטים מפני ההפצצות. בנובמבר 1944 נכבשה העיר במסגרת המתקפה היפנית הגדולה “איצ’י־גו”, ונהרסה כמעט כליל. ההרס הזה מסביר במידה רבה את מראה העיר שנבנתה מחדש אחרי 1949: גושי מגורים פונקציונליים, שמעט מאוד מן העבר נשתמר ביניהם.

העיר שלמדה להתאפר

במשך דורות היללו המשוררים הסינים את הדרה של גווילין, והמשפט על נופיה “הראשונים תחת השמים” נעשה קלישאה. האמת פחות זוהרת. בעבר הלא רחוק הייתה העיר גוש צפוף של מבנים בסגנון “סטליניסטי”, שהזכיר את שיכוני מזרח אירופה, ורוב התמונות שהופיעו בעלוני התיירות צולמו למעשה ביאנגשו (Yangshuo) הסמוכה. מאז שנות התשעים התגייסו פרנסי העיר לנצל את הפוטנציאל התיירותי. במסגרת פרויקט “שני נהרות וארבעה אגמים”, שהושלם בראשית שנות האלפיים, נוקו האגמים שבלב העיר, שחלקם שרידי החפיר שהקיף את חומותיה בתקופת סונג. האגמים חוברו בתעלות לנהר הלי ולנהר טאוהואה, ונוצר מסלול שייט רציף – מעין וריאציה מזרחית על ונציה. על הגדות הוקמו גשרים ופגודות, ובאגם שאן ניצבות “פגודות השמש והירח”: האחת עשויה נחושת, בת תשע קומות, והשנייה מחופה אריחי זכוכית. בלילה מוארות כולן באורות צבעוניים, כפי שאיש המערב מדמיין לעצמו את “סין”.

אם לא די בכך, הפיקו יזמים מוכשרים מופע מהוקצע עבור התיירים, הנקרא “כמו חלום” (Dream Like Lijiang), שרוב צופיו הם תיירים סינים. זהו שילוב של מחול, אקרובטיקה ותאורה, המציג גמישות ויכולות גופניות יוצאות דופן, ואת מרבית הצופים הוא משאיר נפעמים.

מי שמבקש להכיר את העיר מבעד לצלחת, יפתח את היום בקערת “מיפן”, אטריות האורז של גווילין. בגרסה המקומית המוכרת מסננים את האטריות, מוסיפים להן פרוסות בשר, בוטנים קלויים וירקות כבושים, ומתבלים ברוטב תיבול מרוכז; יש גם גרסאות במרק. לפי אחת האגדות, הומצאו האטריות בידי חיילי צ’ין, שהתגעגעו לאטריות החיטה של הצפון ונאלצו להסתפק באורז המקומי. תושבי העיר מתגאים גם ב”שלושת האוצרות” של גווילין: רוטב צ’ילי, טופו מותסס ומשקה חריף מאורז הנקרא “שלושת הפרחים”.

המרחב המנהלי של גווילין, הכולל גם עיירות וכפרים, מונה כיום כחמישה מיליון תושבים, ובאזור העירוני עצמו מתגוררים למעלה ממיליון. התיירות היא ענף הכלכלה המרכזי, ולצדה חקלאות, תעשייה קלה ומוסדות השכלה.

סמל, תפאורה ותצפית

גם בתחומי העיר עצמה מצויים אתרי טבע מרשימים. שלושה מהם מייצגים שלוש דרכים שונות להיפגש עם הנוף: סמל מצולם, טבע שעוצב לתיירות, ותצפית רחבה.

סמלה של גווילין הוא “גבעת חדק הפיל”, שיאנגבי שאן (Xiangbi Shan), הניצבת על הגדה המערבית של נהר הלי, במקום שבו נשפך אליו נהר טאוהואה. זהו צוק גדול השולח “רגל” אל המים, ובינה לבין גוף הצוק נפערת קשת – “מערת ירח המים” – כך שהצוק מזכיר פיל המוריד את חדקו לשתות מן הנהר. בלילות של ירח מלא משתקפת הקשת במים ויוצרת עיגול שלם. הפגודה שבראש הצוק, פגודת פושיאן מתקופת מינג, נראית מרחוק כניצב של חרב התקועה בגב הפיל. ממרומי הצוק נשקפים הנהר, בתי העיר והצוקים הסובבים אותה, ולאחר מנה משכרת של נוף אפשר לרדת בשביל אל הקשת עצמה.

מערת לודיין (Ludi Yan), כחמישה ק”מ מצפון־מערב למרכז העיר, שנויה במחלוקת. שמה הרומנטי, “מערת חליל הקנה”, בא מן הקנים שגדלו בפתחה, ושמהם, לפי המסורת, גולפו חלילים. על קירותיה חקוקות עשרות כתובות, הקדומות שבהן מסוף המאה השמינית, עדות לכך שהמערה הייתה מוכרת כבר בתקופת טאנג. לקראת פתיחתה המודרנית נערך בה סקר ב-1959, בעקבות מידע שמסרו תושבי הסביבה, וב-1962 נפתחה לציבור. מי שהכשירו אותה לביקור לא הסתפקו בנטיפים ובזקיפים מעשי ידי הטבע, והאירו אותם בשלל צבעים – פסיכדליים לטעמי. לא כולם שותפים להסתייגות שלי; היו מבין מטיילי שאמרו כי הנטיפים המוארים הזכירו להם את “מסע אל בטן האדמה” של ז’ול ורן.

האטרקציה הגדולה בסביבת העיר, לטעמי, היא יאושאן (Yao Shan), שגובהו כ-900 מטר והוא הגבוה בהרי הסביבה הקרובה. אל ראשו עולים ברכבל, ומשם נפרש מבט על אלפי פסגות הגיר המשתרעות עד האופק.

צפונה, אל עמוד השדרה של הדרקון

ההיסטוריה של גואנגשי היא גם היסטוריה של קהילות שהשלטון הקיסרי התקשה להכפיף למרותו: בני הדזואנג (Zhuang), הגדול שבמיעוטים של סין, ובני היאו (Yao), המיאו (Miao) והדונג (Dong), שחיו ברמות ובעמקים המבודדים שבצפון והתקוממו שוב ושוב עד לפתחה של המאה העשרים. קהילות אלה נעשו לימים חלק מן הדימוי התיירותי של האזור. מי שמבקש לפגוש אותן שלא במסגרת מופע, יעלה כמאה ק”מ צפונה, אל נפת לונגשנג (Longsheng).

ראו באתר זה: המיעוטים בסין

שם, על מדרונות תלולים, מדורגות טרסות לונגג’י (Longji), “עמוד השדרה של הדרקון”. את הטרסות, המטפסות ממאות מטרים ספורים ועד לגובה של כאלף מטר, בנו בני הדזואנג והיאו לאורך מאות שנים, לפי המסורת החל מתקופת שושלת יואן. מערכת השקיה מסועפת מובילה את מי המעיינות מן היערות שבראשי ההרים אל הטרסות, ממדרגה למדרגה. מראן משתנה עם העונות: באביב, כשהן מוצפות מים, הן משקפות את השמים; בקיץ הן ירוקות; ולפני הקציר, שמועדו משתנה בין האתרים והשנים, הן מזהיבות.

ראו באתר זה: תרבות הטרסות

בכפר פינגאן (Ping’an) מתגוררים בני דזואנג, ובכפר הואנגלואו – בני “היאו האדומים”, שנשותיהם נודעות בשערן הארוך. על פי המסורת הן גוזזות אותו פעם אחת בלבד בחייהן, בסביבות גיל 18, ואחר כך מגדלות אותו לאורך של מטר וחצי ויותר ומלפפות אותו סביב הראש. בסביבת הכפרים דאג’אי וג’ינקנג, שם הטרסות נרחבות במיוחד, אפשר לצעוד בשבילים העוברים מכפר לכפר. ובנפת סאנג’יאנג, מצפון־מערב, נמצאים כפרי הדונג, עם מגדלי התופים וגשרי “הרוח והגשם” המקורים, הבנויים עץ.

נהר הלי

החוויה המרכזית שמציעה גווילין היא השייט בנהר הלי אל יאנגשו. בפרסומים רבים מופיע הנתון 83 ק”מ – המרחק הנהרי בין העיר ליאנגשו. בפועל יוצא השייט המקובל מנמלי מופאנשאן או ג’וג’יאנג, מחוץ למרכז העיר, ונמשך לאורך כ-61 ק”מ, כארבע עד חמש שעות, תלוי בגובה המים. בחודשי החורף היבשים יורד מפלס הנהר, ונקודת היציאה מוזזת לעתים במורד הזרם. לאורך הדרך משתנה הנוף בלי הרף, וכמעט כל עיקול מציע זווית צילום חדשה.

המשורר האן יו, מבכירי משוררי שושלת טאנג, כתב לפני כאלף ומאתיים שנה שיר פרידה לידיד שנשלח לכהן בגווילין, ותיאר בו את הנוף בצבעים מוגזמים מעט: “הנהר כסרט מלמלה ירוק, ההרים כסיכות ראש מאבן חן כחולה”. האן יו עצמו, אגב, מעולם לא ביקר בגווילין. הוא לא נזקק לביקור במקום כדי להעניק לו דימוי בלתי נשכח. ובכל זאת, מי שמשיט את עיניו על הגדות יראה פסגות מחודדות, מעוגלות וכמעט מרובעות, צמחייה ירוקה ורעננה, חורשות במבוק, ולאורך הנהר את חייהם השלווים, אך הקשים, של איכרים, רועי אווזים ודייגים.

בין הנקודות המוכרות לאורך הדרך: “גבעת תשעת הסוסים המצוירים”, צוק ענק שבכתמי הצבע שעל פניו רואים המקומיים דמויות סוסים – ולפי מסורת עממית, מי שמזהה את כולם עתיד היה להצליח בבחינות הקיסריות; ו”השתקפות הבד הצהוב” ליד שינגפינג, שבה מצטיירים במים הרגועים צלליהם של הצוקים. נוף זה מופיע על גבו של שטר עשרים היואן, ובמקום עומדים תמיד מטיילים סינים המצטלמים עם השטר מול הנוף שעליו.

אחד הצילומים הנפוצים מנהר הלי הוא של רפסודה צרה ומאורכת, העשויה כמה קני במבוק קשורים זה לזה, ועליה דייג ניצב בשיווי משקל ולצדו כמה קורמורנים, שטבעת הדוקה כרוכה סביב צווארם. “שלושה אוצרות צריך הדייג כדי להיות מאושר,” כך שמעתי בגווילין: “רפסודת במבוק, רשת דייגים… וקורמורנים”. לקריאת הדייג קופצים העופות למים וצדים דגים, שאותם אינם יכולים לבלוע בשל צווארם החסום. אחר כך הם חוזרים אל הרפסודה עם שללם. הדייג מחלץ את הדג מן הגרון, מתגמל את העוף בדגיג קטן, והקורמורן יוצא שוב לצוד. כיום משמשים רוב הדייגים־עם־קורמורנים לאורך הנהר דוגמנים לצלמים. הדיג המסורתי, נעשה סעבר בעיקר ביום, שהרי הקורמורן אינו עוף לילי, כיום, מכייון שבמהלך היום התיירים עסוקים בסיורים, הוסב הקורמורן לעוף לילי. הדייג, נעשה בלילה לאור עששית, ונשמר בעיקר כמופע.

ביפן, שבה נהוג דיג הקורמורנים יותר מאלף שנה ומתקיים עד היום בנהר נגרה שבגיפו, עוררו העופות האלה גם רחמים. המשורר באשו כתב במאה ה-17 הייקו שבו הריגוש שבצפייה בסירות הדיג מתחלף בעצב. ביפנית אף מקובל הביטוי “בליעת קורמורן”, שמשמעותו קבלת דבר כמות שהוא, בלי ללעוס ובלי להבין – כמו תלמיד הבולע את החומר בלי לעכל אותו.

שינגפינג ודאשו

לעניות דעתי, השייט המלא מגווילין עד יאנגשו ארוך מדי. מי שמעדיף הפלגה קצרה יותר יכול לבחור מראש מסלול המסתיים בשינגפינג (Xingping), בהתאם להפלגות המוצעות. שינגפינג היא עיירה עתיקה, שהייתה מושב מנהלי כבר במאה השלישית לספירה, ובסמטאותיה נשתמרו בתי עץ ואבן מתקופות מינג וצ’ינג. כדאי לסייר בשוק, לנוח, ואולי לצאת לשייט בסירה מקומית קטנה, המאפשרת מבט קרוב יותר אל חיי הנהר. החרוצים יטפסו עם שחר אל ראש גבעת לאוג’אי שמעל העיירה, ומשם יצפו בעיקול הנהר בין הפסגות.

מי שמבקש לחוות משהו מסין של פעם מבלי להרחיק נדוד, יכול להציץ אל העיירה דאשו (Daxu), כעשרים ק”מ מדרום־מזרח לגווילין, על גדת נהר הלי. העיירה, שהייתה בעבר נמל נהר משגשג, משתרעת לאורך רחוב מרוצף לוחות אבן, ובתי העץ שלה, מתקופות מינג וצ’ינג, עדיין שומרים על צביון העבר. כדאי להזדרז: בשנים האחרונות החל גם כאן תהליך “שימור” ההופך רחובות שלמים לתפאורה.

יאנגשו

כשישים וחמישה ק”מ מדרום לגווילין, כשעה ורבע נסיעה, שוכנת העיירה יאנגשו, שהפכה כבר בשנות השמונים והתשעים ליעד מרכזי של תרמילאים מרחבי העולם. לבה הוא “הרחוב המערבי” (Xi Jie), רחוב מרוצף אבן שבו התרכזו בתי הקפה, ההוסטלים והמסעדות, שהגישו פנקייקים, חביתות, מיצים ושאר מאכלים שיתאימו לחיך המערבי.

כבר בביקורי הראשון שם, בסתיו 1988, נראה היה שמשהו משתנה בסין. גם הילדים שביקשו סוכריות מן התיירים לא נהגו כך שלוש שנים קודם לכן. לי, כמבקר שחיפש את סין שהכיר מן הציורים, נדמה היה שמשהו נשמט בין העולמות. מאז חלפו כמעט ארבעה עשורים. יאנגשו התמלאה חנויות, בתי מלון, ברים ונחשולי תיירים הצובאים על רחובותיה בתום השייט. בערב משתנה אופי ההמולה: את קבוצות המבקרים מחליפים מבלים, אורות הברים ומוזיקה העולה מן הרחוב המערבי. את השקט צריך לחפש מחוץ למרכז.

גם ליאנגשו גבעות תצפית משלה. הידועה שבהן היא יואליאנגשאן (Yueliang Shan), “גבעת הירח”, כשמונה ק”מ מדרום לעיירה – גבעת גיר שבראשה נפערת קשת סלע בצורת חצי ירח, שרידה של מערה קדומה. מאות מדרגות, תלולות למדי, מובילות אל הקשת, ומשם נשקפת תצפית רחבה על נוף הגבעות.

היזמה החופשית חוללה ביאנגשו פלאים או שמות – תלוי בהשקפת המטייל. צצו בה מפעילים של שייט ברפסודות במבוק בנהר יולונג (Yulong), השקט מנהר הלי, של רכיבה על אופניים ובכלי רכב חשמליים בין הכפרים, ושל סיורי מערות. מאז שנות התשעים הפכה יאנגשו גם למרכז חשוב של טיפוס סלעים באסיה, עם מאות מסלולים מסומנים בצוקי הגיר. חובבי ההרפתקאות יכולים להצטרף לסיורים במערות נטיפים עלומות, שבחלקן גולשים בחבלים, מתבוססים בחדרים טבעיים קטנים ומסיימים באמבט בוץ תת־קרקעי. קל לראות בכל אלה אובדן. אבל מה שנראה למטייל כפגיעה באותנטיות, עשוי להיחוות אצל תושב המקום כהקלה בעבודה המפרכת בשדה וכאפשרות להתפרנס.

ב-2004 הוסיף לכל אלה הבמאי ג’אנג יי-מו, שכעבור ארבע שנים ביים את טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג’ינג, את “רושם ליו סאנג’יה” – מופע לילי על מי נהר הלי, שבו משתתפים מאות מבני הכפרים, רבים מהם דייגים. המופע מבוסס על דמותה של ליו סאנג’יה, זמרת עממית אגדית של בני הדזואנג, שנודעה בשיריה השנונים נגד בעלי האדמות. זו חוויה של אור, צבע ותנועה, שבה העיקר הוא התפאורה הטבעית: הרים מיוערים, שמים זרועי כוכבים וקרני אור המלהטטות בנוף.

ראו באתר זה: ג’אנג יי-מו

פולי, סתיו 1988

גם פולי (Fuli), כשמונה ק”מ במורד הנהר מיאנגשו, איננו עוד הכפר השלו שהיה. הוא נודע כיום בעיקר בסדנאות שבהן מציירים מניפות מעוטרות. אבל עדיין אפשר לרדת ברחובו הראשי, לחלוף על פני סדנאות הציור, לחצות את הגשר אל שדות האורז, לדלג על תעלות המים, לצפות בגלגלי המים המשקים את השדות ובאיכרים הנושאים מים באסל ודליים לשדות המרוחקים – וכמובן להתבונן בתפאורה הטבעית, שלעולם איננה מעייפת.

באותו מפגש ראשון, בסתיו 1988, כל מה שתיארתי ביאנגשו עוד לא היה קיים. היזמה החופשית הצטמצמה לדוכנים ולמסעדות, ואת האטרקציות היינו צריכים לספק לעצמנו. יצאנו מיאנגשו על אופניים אל פולי. לא היה קל למצוא את הדרך: השלטים היו כתובים כולם בסינית, וכל איכר ששאלנו הצביע לכיוון אחר. בשדות שבדרך, כמו בציורים מספרי הילדים, נדמה היה שהזמן עצר מלכת. איכרים חבושי כובעי קש מחודדים נשאו אסל ובקצותיו דליים, והשקו את השדות ערוגה אחר ערוגה במשך שעות ארוכות. ילדים פרשו גרגירי אורז לייבוש בעזרת מגרפת עץ ארוכת שיניים, ולא נלאו מלהעביר פסים ארוכים וישרים במשטחי הגרגירים. במקומות אחדים הכינו הכפריים לבני בוץ בעזרת תבנית עץ, את חפירה וחוט דק; אחרי שהתייבשו, הובלו הלבנים לשריפה בכבשן. בפולי, הזמן לא מיהר לשום מקום. במאפייה ייבשו אטריות ארוכות־ארוכות, ואת העגלות העמוסות פחם עדיין גררו בני אדם. חשמל ומכונות כמעט לא נראו בכפר.

ליאנגשו רצינו לחזור, לשם שינוי, בשייט על הנהר. השעה הייתה שתיים אחר הצהריים, והסירה הייתה אמורה לצאת ליאנגשו רק בארבע וחצי. בהיעדר כל שפה משותפת, תרגילי הפנטומימה שלנו, ואולי גם כמה שטרות, שכנעו את בעל הסירה להפליג לפני המועד, במיוחד עבורנו, בחזרה למחוז חפצנו.

היה זה יום בהיר. מי הנהר היו לראי ענק. בגובה העיניים עמדה גווילין של מעלה: הרים משוננים ואצבעות צוקים. במים השתקפה גווילין של מטה – קודם הטפחות, אחר כך המסד. משב רוח הרעיד את פני המים, והחיזיון נגוז. כעבור שעה וחצי היינו ביאנגשו.

עוד בעיר

גבעת פובושאן (Fubo Shan): על גדת הנהר, ובה “מערת הפנינה המושבת”, עם למעלה ממאתיים פסלי בודהה ותבליטים מתקופות טאנג וסונג. השם פירושו “מכניע הגלים”, התואר שהעניק קיסר האן לגנרל מא יואן במאה הראשונה לספירה. לפי האגדה, בחן הגנרל את חדות חרבו על עמוד אבן התלוי מתקרת המערה, וקצהו מרחף מאז סנטימטרים ספורים מעל הקרקע.

גבעת הברוקד המקופל, דיאצאישאן (Diecai Shan): שכבות הסלע האופקיות שבצלעותיה דומות לערימת אריגי משי, וממרומיה נשקף מבט רחב על העיר.

פארק שבעת הכוכבים: שבע גבעות הערוכות כמו כוכבי הדובה הגדולה, ובהן מערת נטיפים, “גבעת הגמל” ומאות כתובות חקוקות.

עוד מן ההיסטוריה

העיר עצמה הוקמה כמושב מנהלי בתקופת שושלת האן, ב-111 לפני הספירה, והתפתחה בתקופות טאנג וסונג למרכז אזורי. היא שימשה בירת המחוז לאורך תקופות מינג וצ’ינג, ואיבדה את מעמדה לנאנינג (Nanning) רק במאה העשרים – תחילה ב-1912, ובאופן סופי אחרי 1949.

בני הדזואנג מונים כ-19.6 מיליון נפש, לפי מפקד 2020, רובם בגואנגשי. שפתם שייכת למשפחת לשונות הטאי, הקרובה לתאית וללאית. רבים מהם סיגלו את תרבות ההאן, אך שמרו על שפתם, על מסורות השירה שלהם ועל זהות נפרדת. ב-1958 הוכרז “האזור האוטונומי של הדזואנג בגואנגשי”.

מרד טאי־פינג, מן המלחמות העקובות מדם בהיסטוריה, פרץ ב-1851 בכפר ג’ינטיאן שבגואנגשי, וצבאותיו צרו על גווילין בדרכם צפונה.

ראו באתר זה: מרד הטאיפינג

בשנות העשרים והשלושים שלטה במחוז “קליקת גואנגשי החדשה”, ובראשה לי זונגרן ובאי צ’ונגשי – מצביאים מן הקואומינטנג, שהתחרו בצ’יאנג קאי־שק על ההנהגה וקידמו רפורמות שזיכו את גואנגשי בכינוי “מחוז מופת”. ב-1929 הוביל דנג שיאופינג הצעיר מרד בבאייסה שבמערב המחוז. ב-1934, בראשית המצעד הארוך, חצה הצבא האדום את נהר שיאנג מצפון לגווילין. הקרב והנסיגה שסביבו הסבו לו אבדות כבדות והעמידו בסכנה את המשך המצעד.

ראו באתר זה: תולדות סין המודרנית, מ-1850 ועד הקמת הרפובליקה

לדרך

מתי לנסוע: האקלים סובטרופי־מונסוני. הקיץ חם ולח, ובין אפריל לאוגוסט יורדת רוב כמות הגשמים, ולעתים מתרחשים שיטפונות. העונה הנוחה היא הסתיו, מספטמבר עד נובמבר, כשהאוויר צלול יותר ועצי האוסמנתוס פורחים. מי שמכוון לטרסות המוזהבות של לונגג’י צריך לברר מראש את מועד הקציר באותה שנה. בחורף מפלס נהר הלי נמוך והשייט מתקצר.

עומסים: כדאי להימנע מ”שבועות הזהב” – בתחילת אוקטובר ובתחילת מאי – ומראש השנה הסיני, אז מוצפים האתרים במטיילים מקומיים.

הגעה: לגווילין שדה תעופה בינלאומי, והיא מחוברת ברכבות מהירות לגואנגג’ואו, לשנג’ן ולערים רבות נוספות בסין. תחנת הרכבת המהירה של יאנגשו אינה בעיירה עצמה אלא באזור שינגפינג, עשרות ק”מ ממרכז יאנגשו.

שייט: כדאי לבדוק מראש אילו מסלולים מוצעים באותה עונה – הפלגה מלאה עד יאנגשו, מסלול המסתיים בשינגפינג, שייט מקומי קצר או רפסודות.

למטייל העצמאי: כדי להימלט מן ההמונים הגודשים את מרכז יאנגשו, כדאי לשכור אופניים חשמליים, הנפוצים בעיירה, ולצאת לדרכי העפר שבין הכפרים לאורך נהר יולונג. אפשרות אחרת היא הליכה בקטעים נבחרים של השביל שלאורך נהר הלי בין הכפר יאנגדי לשינגפינג. רציפות המסלול תלויה במעבורות ובגישה לקטעים השונים, ולכן כדאי לברר את מצבו במקום. גם את מצב הגישה לגבעת הירח ולשבילי הטיפוס שבה כדאי לבדוק לפני היציאה. בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שמגיעות סירות התיירים, הנהר כמעט שקט.