טיול למונגוליה – ארץ השמים הכחולים

כתב : גילי חסקין סתיו 2008; עריכה מחדש, 18-10-2026

כתבה מקוצרת התפרסמה במגזין הוירטואלי של מסע אחר: ארץ השמים הכחולים.

ראה גם, באתר זה: העמים התורכים ;  הכיבוש המונגולי ;  דרך המשי ;  מרקו פולו ומסעותיו למזרח  ;     הבודהיזם הטיבטי.

ראו: סרט של ישראל פיילר על אילוף עיטים.

ראו: סרטון בנושא שמאניזם , שהוא אחד מהנושאים החשובים בטיול במונגוליה

ראו גם: תכנון טיול במונגוליה.

צפו במצגת תמונות בנושא : טיול למונגוליה (2008); טיול למערב מונגוליה (2008);  אלבום טיול במונגוליה (2016); טיול למדבר גובי (2016)

הסיור במונגוליה נערך במסגרת טיול הכנה של חברת “רואים עולם“. תודתי לאריה אלאלוף ולאביב נעמן (ז”ל), שאלמלא תמיכתם לא היה הטיול יוצא לפועל, ולרון אורן מחברת Mongolian Way.

סוסים, ערבות וגֵרים

עדר של סוסים טופף לאיטו במרחב שביני לבין האגם. סוסים שחורים, לבנים, מנוקדים, מוכתמים ומה לא. כפי שנהוג לומר על לשונות האינואיטים, שיש בהן שפע מילים לשלג, כך המונגולית עשירה במילים שנועדו לתאר את צבעו המדויק של כל סוס, את דגם הכתמים שעל פרוותו ואפילו את גוון רעמתו. הסוס הוא גאוותה של מונגוליה, וילדים לומדים לרכוב כמעט מיד כשהם לומדים ללכת. במרוצי הסוסים של חג הנאדאם (Nadam) רוכבים ילדים צעירים, שמשקלם הקל הוא יתרון של ממש. בשנים האחרונות מעורר הנוהג ויכוח ציבורי במונגוליה. בעקבות תאונות קשות חויבו הרוכבים הצעירים בקסדות ובאפודי מגן, נקבע להם גיל מינימום והוגבלו המרוצים בעונות הקרות, שבהן הסכנה גדולה במיוחד. המסורת נשמרת, אך היא נדרשת להתמודד עם שאלות של זמננו.
הסוס עבור המונגולי הוא מה שהגמל עבור הבדווי, היאק עבור הטיבטי, הלמה עבור האינדיאני של האנדים ואייל הצפון עבור הסאמי. הוא מספק כמעט את כל המחסור: חלב, שממנו מתסיסים את האַיְרַג; בשר; גידים לקשירה; שיער לחבלים ולמיתרי כינור הסוס, המוֹרין חוּר; ואפילו גללים לבעירה. יתר על כן, הסוס הוא קודם כל כסף מזומן – בנק נייד. במונגוליה חיים כשלושה וחצי מיליון בני אדם, ולצדם עשרות מיליוני ראשי צאן, עזים, בקר, גמלים וסוסים. מספר הסוסים לבדו עולה על מספר תושבי המדינה.
בכל פעם שאני נזכר במונגוליה עולה לנגד עיני שיירה ארוכה של רוכבים, ואני ביניהם, מהדסים לאיטנו בין האגמים.

הערבה

אסוציאציה שנייה לשם המיתי “מונגוליה” היא הערבות (Steppes) – מישורי עשב עצומים, חלק מחגורת הערבות האירו־אסייתית הנמתחת ממנצ’וריה ועד הונגריה, שהייתה במשך אלפי שנים “כביש מהיר” לנוודים ולצבאותיהם. אין ל”סטפּה” שם מדויק בעברית: הערבה התנ”כית פירושה ישימון, ואילו כאן זהו מרחב המזין את העדרים, ואגב כך גם את רועיהם.
את הערבה, ואת כל אורח החיים הנוודי, מעצב האקלים. מונגוליה רחוקה מכל ים, ואקלימה יבשתי קיצוני. בקיץ מטפס המדחום בגובי מעל שלושים וחמש מעלות, ובחורף הוא צונח בערבות ובעמקים לארבעים מעלות מתחת לאפס. אולן בטאר נחשבת לבירה הקרה בעולם. הגשמים מעטים ומרוכזים בקיץ הקצר, ובשאר ימות השנה השמים בהירים כמעט תמיד – כמאתיים וחמישים ימי שמש בשנה, ומכאן גם הכינוי “ארץ השמים הכחולים”. במרעה דליל כזה אי אפשר להחזיק עדר במקום אחד לאורך זמן; מי שרוצה להאכיל את בהמותיו חייב לנדוד. ובחורפים הקשים במיוחד, שהמונגולים מכנים “דְזוּד”, גם הנדידה אינה מבטיחה דבר. עליהם עוד ארחיב.
בערבות האלה חיים גם הטאחי (Takhi), סוסי הבר המפורסמים של מונגוליה. אלא שבניגוד לדימוי הרווח, לא עליהם רכבו לוחמיו של ג’ינגיס ח’אן. פרשיו רכבו על הסוס המונגולי המבוית: נמוך, חסון, עמיד בכפור, מסוגל לחפור בפרסותיו מבעד לשלג כדי להגיע לעשב, ולשאת רוכב עשרות קילומטרים ביום. על הטאחי, שמעולם לא בויתו, ארחיב בהמשך.

הגר – בית בתוך המרחב

אסוציאציה שלישית היא הגֵר, אוהל הנוודים, המוכר במערב בשמו התורכי־רוסי “יוּרְטָה“. הוראת השם “גר” במונגולית היא “בית”. במערב המדינה חיים ביורטות שלהם נוודים קזחים, שהתקשיתי להבחין בינם לבין המונגולים אלא בעזרת שפתם התורכית ומנהגיהם המוסלמיים.
הרועים המונגולים נודדים בדרך כלל שתיים עד ארבע פעמים בשנה, בין מרעה קיץ ליד מקורות מים לבין מחנה חורף מוגן מרוח. בשלהי יוני, כשהערבות מתכסות במרבדי פרחים, צצים הגרים כפטריות אחרי הגשם, ובסוף הקיץ, כשהנוודים יורדים אל מחנות החורף, הם נעלמים כפי שהופיעו. הנוודים מגלגלים חיש קל את כיסוי הלבד, מקפלים במיומנות את המוטות, ותוך שעתיים המאהל ארוז על משאית – לפנים על גבי גמלים ושוורים – בדרכו למקום אחר.

באקלים כזה הכנסת האורחים אינה רק מידה טובה אלא הכרח: מי שיישאר לישון בחוץ בליל חורף, ספק אם יקום בבוקר. דפנות הגר עשויות סריג עץ מתקפל, הח’אנה, המזכיר מעט אקורדיון; ממנו עולים מוטות הגג, האוּני, אל טבעת עץ מרכזית, הטוֹנוֹ. על השלד מותחים יריעות לבד שנוצרו מצמר כבשים בעבודת יד ובעמל רב, ומעליהן כיסוי בד. ללבד תפקיד נכבד: לבודד את החלל הקטן מהקור הנורא שבחוץ ולמנוע חדירת מים. הפתח העגול בכיפה מאפשר לעשן לצאת ולאור לחדור. יש לו חשיבות לא רק מעשית אלא גם סמלית – זהו הפתח אל השמים, ומשום כך הוא מופיע בדגלה של קירגיזסטן, אף היא ארץ של עמי ערבות.

פתחו של הגר פונה תמיד דרומה, לכיוון השמש. חלקו האחורי, החוֹיְמוֹר (khoimor), הוא מקום הכבוד, מקומם של הזקנים ושל החפצים היקרים, ועל הקיר האחורי ניצב המקדשון המשפחתי: תמונות של בודהה ושל הדלאי לאמה לצד תצלומים משפחתיים. הצד המערבי, משמאל לנכנס, הוא צד הגברים ומקום מושבו של האורח; הצד המזרחי שייך לנשים ולכלי המטבח. לחיים בגר כללי נימוס משלהם: לא דורכים על המפתן, נעים בתוך האוהל עם כיוון השעון, לא נשענים על שני העמודים המרכזיים ומקבלים כל כלי ביד ימין, או בשתי הידיים.
החיים בגר מתנהלים סביב המוקד שבמרכזו, מתחת לפתח הגג. כיום זהו על פי רוב תנור ברזל, שארובתו יוצאת מן הטונו, והוא מוזן בגללים מיובשים, האַרְגַל, ובמעט זרדים. עליו עומד תדיר קומקום ובו מים רותחים, וסביבו יושבים בני הבית ואורחיהם על שטיחי לבד המבודדים מן הקרקע הקרה. לאורך הקירות ארגזים מעוטרים, המשמשים הן כארונות והן כדרגשי שינה.

על כוס תה מלוח

בכל גר מונגולי, כמו בכל יורטה קירגיזית או קזחית, תימצא מחבצת חמאה. האורח הנכנס לגר בשעת ערב מתמכר לחום הנעים המתפשט בחלל הצבעוני. ריח הבעירה דבק בכל ומתערב בניחוח החמצמץ של האַיְרַג – חלב הסוסות התוסס, המוכר בשפות התורכיות בשם קוּמִיס. מיד לאחר שמושיבים את האורח מגישים לו סוּטֵי צאי (süütei tsai): משקה חם ועכור של מים, חלב, עלי תה ומלח. בעיני מרבית התיירים טעמו מעורר קבס, אך מי שמתרגל אליו לומד לאהוב אותו. כאשר ניסיתי להטעים את מארחיי בקקאו מעשה ידיי, העוו את פניהם באותה סלידה שמעורר אצל מטיילים התה הטיבטי בחמאת יאק. בערבות הקרות טעם הוא צרה של עשירים; אלה משקאות עתירי אנרגיה המסייעים לשרוד.

על מקומו של חלב הסוסות התוסס בתרבות הערבות אפשר ללמוד משמה של בירת קירגיזסטן. על פי ההסבר העממי הנפוץ, “בישקק” הוא שמו של מוט החיבוץ שבו מערבלים את הקומיס. העיר נקראה בתקופה הסובייטית פרוּנזֶה, ושמה הוחזר לה ב־1991, עם העצמאות.

אחרי שהאורח לגם מהתה מגישה אם המשפחה אָרוּל – רקיקי גבינה מיובשים, קשים כאבן – אוֹרֶם, הוא קרום השומן הנאסף מן החלב המבושל, ולעתים בוּאוּז, כיסוני בצק אווריריים ולוהטים במילוי בשר. באחד הערבים נטל אב המשפחה נתח של בשר כבש שהיה תלוי בגר, חתך אותו בסכין, האם הכינה מרק מהביל וכולם מצצו בהנאה את הצלעות והעצמות. לאחר הארוחה הגישו לי אַרְחי (Arkhi), “וודקה” מזוקקת מחלב מותסס, המיוצרת בבית. סירובי ללגום העלה חיוכים סלחניים; גבר המסרב לשתות ממי האש הללו נחשב “חנון” גמור. מי שאינו רוצה לשתות יכול לנהוג כמקומיים: להצמיד את הספל לשפתיים, או לטבול בו את הקמיצה ולהזות טיפה לשמים, לאדמה ולרוח, ולהשיבו בנימוס.

אחת החוויות המרכזיות של טיול במונגוליה היא האירוח בגר. כאשר נסעתי בערבות למרגלות הרי אלטאי, התעצלתי לעתים להקים את האוהל, וההשתחלות לשק השינה בשעה מוקדמת נראתה לי משעממת מדי. העדפתי להתארח אצל משפחות מונגוליות. מוזר ככל שיישמע, לכמעט כולן יש לוח סולארי קטן, ולכן ניתן היה לקרוא בלילה או לרשום ביומן. החיים בגר הם מה שמבחין בין טיול במונגוליה לטיול בכל מקום אחר. אפילו התיירים משוכנים במחנות גרים מותאמים לנוחותם, וכמעט בכל יום נעצרים לביקור אצל משפחה בגר שלה.

אגמים, הרים ומדבר

אסוציאציה נוספת למילה “מונגוליה” היא האגמים. בין חמוקי הגבעות מופיעים גופי מים בשלל צורות ובספקטרום של גווני כחול, שלא סביר לתת לכולם שם אחד. הגדול והחשוב שבהם הוא חוֹבְסְגוֹל נוּר (Khövsgöl Nuur) שבצפון. אורכו כ־136 קילומטרים, ועומקו מגיע ליותר מ־260 מטרים. באגם כשבעים אחוזים מן המים המתוקים של מונגוליה. בקנה מידה עולמי הוא צנוע יותר: נפחו, כ־480 קילומטרים מעוקבים, הוא כשני אחוזים בלבד מנפחה של ימת בייקל השכנה, וחלקו בכלל המים המתוקים של כדור הארץ זעום.
חובסגול שוכן על מערכת השבר של ימת בייקל ומזכיר אותה מאוד; מימיו אף זורמים, דרך נהר אֶגִין ונהר הסֶלֶנגָה, אל בייקל עצמה. דומני שצבעו כחול יותר, עמוק יותר, עז יותר. ביערות הטייגה שממערב לאגם חיים הצאטאן (הדוּחָה), רועי אייל הצפון האחרונים של מונגוליה, קהילה של כמה מאות נפשות. במערב המדינה משתרע אגן “האגמים הגדולים”, ובו אגם אוּבְס, המלוח והגדול באגמי מונגוליה, שאגנו הוכרז אתר מורשת עולמית.

מונגוליה גובלת ברוסיה ובסין בלבד ואין לה מוצא לים. שטחה, כמיליון ושש מאות אלף קמ”ר, גדול פי שלושה בערך משטחה של צרפת. בעבר השתרע המרחב המונגולי הרבה מעבר לכך. מונגוליה הפנימית (Inner Mongolia) נותרה בשליטה סינית, וכיום חיים בה יותר בני העם המונגולי מאשר במונגוליה העצמאית.
מצפון־מערב גובלת מונגוליה בטוּוָה, ארץ של הרים וערבות שהייתה מאז 1921 “רפובליקה עממית” עצמאית למחצה בחסות סובייטית. ב־1944 סופחה טווה לברית המועצות, וכיום היא רפובליקה בפדרציה הרוסית. הטוּוִים דוברים שפה תורכית, אך דתם היא בודהיזם טיבטי משולב בשאמאניזם, וגםהם ידועים בשירה הגרונית שלהם. טווה היא אפוא גשר תרבותי ונופי בין הערבה המונגולית לבין יערות סיביר.

מונגוליה היא מן המדינות הגבוהות בעולם, וגובהה הממוצע כ־1,580 מטרים. אך הממוצע מסתיר ניגודים עזים. במערב מתנשאים רכסי האלטאי, עם פסגות מושלגות וקרחונים. בצפון משתרעים יערות טייגה ואגמים. במרכז ובמזרח נפרשות ערבות פתוחות, רמות וגבעות מתונות, שבהן נודדים עדרים גדולים של צביים מונגוליים. בדרום משתרע מדבר הגובי. המרחיקים מערבה זוכים לנופים עוצרי נשימה. ההרים הגבוהים ביותר הם רכס האלטאי המונגולי (Mongol Altai Nuruu), שפסגותיו מושלגות כל השנה. רכס שמשתרע גם במדינותה שכנות, רוסיה, וקזחסטן.

ראו באתר זה: טרק ברכס בלוחה (הרי אלטאי) בסיביר.

בגוש טַבַן בּוֹגְד (Tavan Bogd), “חמשת הקדושים”, מתנשאת פסגת חוּיְטֶן לגובה 4,374 מטרים, ולמרגלותיה גולש קרחון פוטנין, הארוך בקרחוני מונגוליה. בין הפסגות משתרעים מדבריות חשופים, זרועי אגמים. הטיולים הרגליים בפארק הלאומי, סמוך למשולש הגבולות של מונגוליה, רוסיה וסין, היו מהמרהיבים שראיתי בימי חיי.

בשליש הדרומי של המדינה משתרע מדבר גוֹבּי (Gobi). רובו אינו ים של חולות אלא מישורי חצץ, ולמרות שהשטח נראה חשוף ושומם, גדל בו די עשב כדי להזין עדרים פזורים של כבשים, עזים וגמלים דו־דבשתיים. בעיניי הגובי פחות מרגש משמו, אך יש בו כמה מקומות שראוי להכיר: הצוקים הבוערים של בַּיַנְזַג, שבהם מצאה משלחת המוזיאון האמריקני לתולדות הטבע בראשות רוי צ’פמן אנדרוז, בשנות העשרים, את קיני ביצי הדינוזאורים הראשונים שזוהו בידי המדע; דיונות חוֹנְגוֹרִין אֶלְס, המתנשאות לגובה של מאות מטרים; ונקיק יוֹלִין אַם, שבו נשמר קרח עד עומק הקיץ. מאובני הדינוזאורים, ובהם הוולוציראפטור והפרוטוצרטופס, מעידים על ימים שבהם שררו כאן תנאים שונים לחלוטין.

יחד עם זאת, מרבית הטיולים למונגוליה – אלו שאינם מרחיקים אל הרי האלטאי, כשלוש וחצי שעות טיסה מערבה מן הבירה – אינם טיולים של נופים מרהיבים, וגם לא של מונומנטים היסטוריים רבי רושם. זהו בעיקר טיול של אווירה ושל אנשים, של סוסים ושל סיפורים, בארץ שתושביה מכנים “ארץ השמים הכחולים” – אחת מארצות הנוודים האחרונות עלי אדמות.

מן הערבות אל כיבוש העולם

טרם שהגעתי לארץ הענקית הזו לא חשבתי על הגרים, על האגמים או על הערבות האינסופיות. השם “מונגוליה” נקשר בדמיוני לפראי ולאקזוטי: פרשים עזי פנים, גמלים נודדים בגובי וסוסים פראיים הדוהרים בערבות. הרהרתי בלוחמים ששעטו מכאן מערבה, כבשו את רוסיה בחורף ורמסו את כל מה שעמד בדרכם. המונגולים עלו בהיקף כיבושיהם ובמהירותם על כל עמי הערבות שקדמו להם. שום אומה לפניהם לא הגיעה לשליטה צבאית רציפה על שטח בהיקף כזה.

ההיסטוריונים הסינים הקפידו לתאר את שכניהם הצפוניים בנימה של התנשאות: פראים שאינם יודעים קרוא וכתוב, החיים על פי נביטת העשב וכמישתו. אך בה בעת טרחו הסינים, במשך כאלפיים שנה, לבנות ולשקם חומות שנועדו לחצוץ בין פרשי הערבות לבין הארץ הנושבת. החומה הגדולה אינה קיר אחד אלא מערכת של חומות מתקופות שונות, שאורכן הכולל, על פי סקר סיני ממשלתי, למעלה מעשרים אלף קילומטרים. רוב מה שרואים התיירים כיום נבנה בתקופת שושלת מינג, במאות ה־14 עד ה־17 – כלומר אחרי שהשלטון המונגולי בסין כבר הסתיים, וכלקח ממנו. מפת סין דמתה לאקורדיון שהתכווץ והתרחב לפי נסיבות ההיסטוריה. מעת לעת פרץ צונאמי של פרשים, דילג מעל החומה והסתער דרומה. לג’ינגיס ח’אן מיוחס המשפט “כוחה של חומה תלוי בגבורת מגיניה”.

שושלת יואן המונגולית שלטה בסין כולה כמאה שנה (1271–1368), אך היא לא הייתה היחידה. שושלות ממוצא לא־סיני – הקיטאנים (ליאו), היוּרצ’נים (ג’ין), המונגולים (יואן) והמנצ’ורים (צ’ינג) – שלטו בחלקים נרחבים של סין, ולעתים בכולה, במשך חלק ניכר מן האלף השני לספירה.

הזאב האפור והאיילה

“תולדותיהם הסודיות של המונגולים“, החיבור הספרותי המונגולי הקדום ביותר שבידינו, נפתח במיתוס המוצא: הזאב הכחול־אפור, בּוֹרְטֶה צ’ינוֹ, התחבר עם איילה חומה, קוֹאָי מָרָל, ומזיווגם נולד אבי השושלת – אמיץ כזאב ומהיר כאיילה.

דורות רבים לאחר מכן התעברה האלמנה אָלָן גוֹאָה מקרן אור שחדרה דרך פתח הגר שלה, ומן ההיריון הקוסמי הזה נולדו שלושה בנים. הצעיר שבהם, בּוֹדוֹנְצַ’ר, נחשב לאבי שבט הבּוֹרְגִ’יגִין, שבטו של ג’ינגיס ח’אן.
מצאצאיו נולד יֶסוּגַי (Yesügei), ראש שבט שנלחם בטטארים, בני בריתם של שליטי צפון סין. בסיומו של קרב הצליח יסוגי להרוג את טֶמוּג’ין, ממנהיגי הטטארים, וכשחזר הביתה, עייף ועמוס שלל, גילה כי אשתו האהובה הוֹאֶלוּן ילדה לו בן. מכיוון ששמו של אדם נועד, בין היתר, להזכיר אירוע שאירע סמוך ללידתו, קרא יסוגי לבנו על שם אויבו המנוצח. המסורת מספרת כי בצאתו לאוויר העולם, בסביבות 1162, אחז העולל בידו הקטנה גוש דם קרוש, ומי שהתבונן בגוש שדמה לאבן אודם ניבא כי יהיה לאיש מלחמה אדיר.
ילדותו של טמוג’ין הייתה קשה. אביו הורעל בידי טטארים כשהיה כבן תשע, ובני שבטו נטשו את האלמנה וילדיה, שנאלצו לשרוד על שורשים, פירות בר ודגים. מן השפל הזה טיפס טמוג’ין, בעזרת בריתות, נאמנות אישית ואכזריות מחושבת, עד שב־1206, בכינוס השבטים (קוּרִילְטַאי) לגדות נהר אוֹנוֹן, הוכרז כצ’ינגיס ח’אן – “השליט האוניברסלי”, על פי אחד הפירושים.

הסערה

בין 1206 לבין 1258, השנה שבה הסתער הוּלָאגוּ , נכדו של צ’נגיס ח’אן על בגדאד וחיסל את הח’ליפות העבאסית, שטפו המונגולים את צפון סין, קוריאה, טיבט, אסיה התיכונה, מדינת השאה הח’וארזמי, פרס, הקווקז, אנטוליה ונסיכויות רוסיה, ופשטו גם על צפון הודו. בשנים 1237–1242 ערכו מסעות מלחמה נרחבים במזרח אירופה. ב־1241, בתוך ימים ספורים, הביסו צבא פולני־גרמני בקרב לֶגְנִיצָה וצבא הונגרי בקרב מוֹחִי, ויחידותיהם הגיעו עד סביבות וינה ועד חופי הים האדריאטי. אירופה ניצלה, כנראה, בזכות מותו של הח’אן הגדול אוֹגֶדַי, שהחזיר את המצביאים מזרחה לבחירת יורש.

בתחילה לא שמעו עליהם באירופה. ב־1221, בעיצומו של מסע הצלב החמישי, כשצבאות הצלבנים היו מרותקים בדמייטה שבמצרים, פשטה בקרב הלוחמים שמועה כי ממלכות המוסלמים במזרח נופלות בפני צבאו של “המלך דוד”, צאצאו של פרסטר ג’ון, מושל הממלכה הנוצרית המיתית שבמזרח. עבר זמן עד שלמדו האירופים, על בשרם, מיהו אותו מושיע כביכול. מהר מאוד התפכחו מן האשליה והבינו שהאיש, שהציג את עצמו כשבט הזעם של האלוהים כנגד חטאי בני האדם, לא חמל בדרכו מערבה על נשים ועוללים והותיר אחריו תלים מעלי עשן במקום שבו עמדו ערים פורחות ונאות מדבר משגשגות.
עם השנים למדנו שאין היסטוריה אלא היסטוריות. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. בעיני האירופים מסמל השם “ג’ינגיס ח’אן” אכזריות ואלימות, ואילו בעיני המונגולים “צ’ינגיס”, כפי שהוא נקרא כאן, מייצג כוח, אחדות, חוק וסדר. הוא חוקק קוד חוקים, היַסָא; כונן רשת של תחנות דואר וסוסי ממסר, האוּרְטוֹ, שחיברה את קצוות האימפריה; ונהג בסובלנות דתית, יוצאת דופן לזמנו. בזכות “השלום המונגולי” (Pax Mongolica) יכלו סוחרים, שליחים ונזירים לנוע לאורך דרך המשי בביטחון שלא ידעו קודם לכן. במקום שבו הקים צ’ינגיס את מחנהו בעמק האורחון ייסד בנו אוגדי, ב־1235, את הבירה קָרָקוֹרוּם, היא חַרְחוֹרִין (Kharkhorin) של ימינו.

בעת מותו של אוגדי ח’אן, ב־1227, השתרעה האימפריה מצפון סין ועד הים הכספי. מקום קבורתו נשמר בסוד, ועד היום לא נמצא.
נכדו של צ’ינגיס, קוּבְּלַאי ח’אן, השכיל להפוך את העוצמה הצבאית לממשל ולתרבות. הוא ייסד את שושלת יואן, הקים בירה חדשה, ח’אנבָּלִיק – היא בייג’ינג – ושלט בסין, שכונתה אז במערב “קָתַאי”. בחצרו, כך סיפר בעצמו, שירת שנים ארוכות סוחר ונציאני, שרק לאחר שובו הביתה העלה את זיכרונותיו על הכתב והתפרסם כמרקו פולו.

ראו באתר זה: מרקו פולו

קובלאי ח’אן ניסה פעמיים, ב־1274 וב־1281, לפלוש ליפן, אך בשתי הפעמים טרפו סופות טייפון את ציו. היפנים כינו את הסופה המושיעה “קָמִיקָזֶה” – רוח האלים.

ראו באתר זה: יפן בתקופת אשיקגה

האימפריות של הערבות

צ’ינגיס ח’אן, “כובש העולם”, לא הופיע יש מאין. במשך כאלף וחמש מאות שנה לפניו שלטו בערבות אסיה התיכונה עמים נוודים – השְׂיוֹנְגְנוּ, התורכים הקדומים, האויגורים ואחרים – שהתארגנו לפרקים בקונפדרציות בלתי יציבות, איימו על סין או על אירופה ויצרו את מה שכונה “האימפריות של הערבות”.
המונגולים לא המציאו שיטות לחימה חדשות. הם השתמשו בטקטיקות שפיתחו צבאות הפרשים שקדמו להם – קשת המורכבת רבת העוצמה, נסיגת דמה שמושכת את האויב למלכודת, תמרון מהיר של קשתים רכובים – אך בהנהגתו של גאון צבאי שכללו אותן כפי שלא ידע העולם עד אז.

הצבא אורגן בשיטה עשרונית, ביחידות של עשרה, מאה, אלף ועשרת אלפים; כל לוחם הוביל כמה סוסים והחליף ביניהם, ולכן יכלו הטורים לנוע מהר מכל צבא אחר. המונגולים השקיעו רבות במודיעין, וגייסו מהנדסי מצור סינים ופרסים כדי לכבוש ערים מבוצרות. לימים התקשתה ההיסטוריוגרפיה הערבית להסביר את חורבן הח’ליפות העבאסית ותלתה זאת במספרם העצום, כביכול, של הפולשים. האמת מורכבת יותר: הצבא המונגולי היה קל תנועה, מאומן, נחוש ובעיקר ממושמע.
קשה לחבר את ההיסטוריה הסוערת למציאות המנומנמת. מראה הזקנות המסובבות באדישות את גלגלי התפילה ופניהם המחייכות של הרועים אינם מסגירים את עברם של כובשי ארצות.

אוּלָן בָּטָאר – הגיבור האדום

מן הכרוניקות של הכובשים נחתתי אל המציאות. קרקורום, בירתם של הח’אנים הגדולים, נעלמה כמעט בלי להותיר עקבות. בירתה של מונגוליה המודרנית לא צמחה ממחנה צבאי אלא ממנזר נודד, וגם בכך יש משהו מסיפורה של הארץ: מן החרב אל גלגל התפילה, ומגלגל התפילה אל הדגל האדום. מכאן מתחיל כמעט כל טיול במונגוליה, ומכאן התחיל גם שלי.

אולן בטאר (Ulaanbaatar), מילולית “הגיבור האדום”, קיבלה את שמה ב־1924, עם הקמת הרפובליקה העממית. קודם לכן נקראה אוּרְגָה, או אִיח חוּרֶה – “המנזר הגדול”. זו הייתה עיר־מנזר שנדדה עם מחנה הבודהה החי ממקום למקום, ורק בסוף המאה ה־18 התקבעה במקומה הנוכחי. רבים מן הזרים מכנים אותה בקיצור UB.
הגענו בשעת ערב מאוחרת, עייפים מתלאות הדרך ומלאי ציפיות. לנגד עינינו נפרשו רחובות רחבים בסגנון סטליניסטי. העיר נראתה והרגישה אז כמו עיר אירופית שנזנחה בשנות החמישים: מכוניות ואוטובוסים סובייטיים מיושנים, פרות משוטטות בדרכים, עזים מחטטות באשפה, וגברים ונשים בלבוש מסורתי מתערבבים ברחובות עם העשירים החדשים של מונגוליה. מאז השתנתה העיר מאוד. כיום חיים בה כמיליון ושבע מאות אלף איש, כמחצית מתושבי המדינה. מגדלי זכוכית צומחים לצד שיכוני הבטון, ופקקי התנועה בה מן הקשים באסיה. בחורף, כשהגרים שבפרברים מוסקים בפחם, מתכסה העיר בערפיח שהוא מן החמורים בעולם.
אולן בטאר בנויה לאורך נהר טוּל (Tuul) ומוקפת הרים, ומן הגבעות שמסביב, ובמיוחד מגבעת זַייסָן, נשקפת תצפית טובה עליה. כמחצית מתושביה מתגוררים ב”רובעי הגרים” שבשוליה – שכונות של אוהלי לבד ובתי עץ קטנים, שכל אחד מהם מוקף גדר עץ גבוהה המגינה מפני הרוחות העזות. רבים מתושבי הרובעים הללו הם רועים לשעבר, שאיבדו את עדריהם בחורפים הקשים והיגרו אל הבירה.

בשלב הראשון שום דבר אינו נראה אקזוטי. אפילו הפרצופים המחייכים שבבית המלון טרם בישרו על חוויה מיוחדת. אך ברגע שמזיזים את המחיצה הסובייטית המאובנת מתגלה עיר המזכירה באווירתה את טיבט: מקדשים, גלגלי תפילה ומלמול המנטרה “אוֹם מָנִי פַּדְמֶה הוּם” – “הו, היהלום שבפרח הלוטוס”. המוקד הוא מנזר גַנְדַן, הגדול והחשוב במונגוליה, שבו ניצב פסל עצום, כעשרים ושישה מטרים גובהו, של אָוָלוֹקִיטֶשְׁוָרָה, בודהיסטווה החמלה. הפסל המקורי פורק ונשלח לברית המועצות בשנות השלושים; הפסל הנוכחי הוקם בשנות התשעים, ונעשה לסמל של התחייה הדתית.

בלב העיר ניצב פסלו של גיבור תרבות אחר, מי שבמערב ובמזרח התיכון נחשב לרוצח המונים וזכרו עדיין מהווה סיוט, כאן, במונגוליה, הוא משוא הגאווה ואבי האומה, צ’ינגס ח’אן.

הבודהיזם – משבר לתחייה

המונגולים אימצו את הבודהיזם בגרסתו הטיבטית, והקשרים בין שני העמים עמוקים ועתיקים. כבר קובלאי ח’אן העניק חסות לכת סָקְיָה, אך המפנה הגדול התרחש ב־1578, בפגישה בין אַלְטַן ח’אן, שליט מונגולי רב עוצמה, לבין ראש אסכולת גֶלוּג הטיבטית, סוֹנַם גְיַאטְסוֹ. אלטן ח’אן העניק לו את התואר “דָלַאי” – “אוקיינוס” במונגולית – וכך נולד המוסד של הדלאי לאמה. הדלאי לאמה הרביעי היה נינו של אלטן ח’אן עצמו, ובמאה ה־17 היה זה שליט מונגולי, גוּשְׁרִי ח’אן, שסייע לדלאי לאמה החמישי לבסס את שלטונו על טיבט. אין פלא אפוא שכל מונגולי אדוק שואף להגיע פעם בחייו ללהאסה.

בזמן המהפכה הקומוניסטית ב־1921 היו במונגוליה למעלה משבע מאות מנזרים ועשרות אלפי נזירים – שיעור ניכר מכלל הגברים במדינה. החל משנות השלושים, ובעיקר בשנים 1937–1939, בתקופת שלטונו של חוֹרְלוֹגִין צ’וֹיְבַּלְסַן, נסחפה מונגוליה אל תוך סיוט טוטליטרי בהשראה סטליניסטית. המנזרים נבזזו, נסגרו ונהרסו, הטקסים הדתיים נאסרו, ואלפי נזירים נעצרו, נשלחו למחנות או הוצאו להורג. על פי ההערכות נרצחו בטיהורים כשלושים עד שלושים וחמישה אלף בני אדם, בהם כשבעה־עשר אלף נזירים – אחוזים אחדים מאוכלוסיית המדינה דאז.
רק אחרי המהפכה הדמוקרטית השקטה של 1990 הוחזר חופש הדת. מאז זוכה הבודהיזם לתחייה מדהימה בעוצמתה: מנזרים נפתחו מחדש, צעירים מתקבלים לנזירות, ואפילו כמה בכירים לשעבר במפלגה הקומוניסטית הפכו לנזירים.
לא רק טיבט; גם ההשפעה הסינית ניכרת במקומות רבים. כך למשל ארמון החורף של הבּוֹגְד ח’אן, שנבנה בשנים 1893–1903. כאן חי הג’בְּצוּנְדַמְבָּה חוּטוּקְטוּ השמיני, “הבודהה החי” של מונגוליה, שהוכרז ב־1911, עם הכרזת העצמאות מאימפריית צ’ינג, כשליטה הדתי והמדיני של המדינה, ושלט בה עד מותו ב־1924. הארמון, בעל הגגות המעוקלים והשערים המעוטרים, נבנה בסגנון סיני מובהק, וניצל מהרס דווקא משום שהשלטון הקומוניסטי הפך אותו למוזיאון. מוצגים בו מיניאטורות יפהפיות, כרכרות, מתנות משליטים זרים וגר שכוסה בעורות של כמאה וחמישים נמרי שלג – עדות למעמדו של השליט וגם, ממרחק הזמן, לחלוף העולם שבו נוצר.
בעיר ניצבות גם מצבות גבורה קרות ומנוכרות בסגנון הסובייטי, ובראשן אנדרטת זייסן. אך מה שבולט בכל הקוקטייל התרבותי הזה, ומה שנוסך בו אופי אקזוטי, הם המונגולים עצמם: עולים לרגל, מבקרים במקדשים או עסוקים בשגרת יומם, ותמיד נראים כאילו נלקחו מסרט על מקום אחר.

אל הדרכים

כאשר יצאנו מאולן בטאר הבנו שמדובר במסע לא רק על פני המרחב אלא קודם כל בזמן. מונגוליה היא מן היעדים האחרונים שנותרו באסיה למחפשי ההרפתקאות. בדרך מזרחה מן הבירה ניצב כיום, בצוֹנְג’ין בּוֹלְדוֹג, פסל פלדה ענק של צ’ינגיס ח’אן על סוסו, כארבעים מטרים גובהו, שהוקם ב־2008 במקום שבו, על פי המסורת, מצא הצעיר טמוג’ין שוט זהב. המבקרים עולים במעלית אל ראש הסוס ומשקיפים על הערבה. זהו ביטוי מוחשי למקומו של ח’אן בזהות המונגולית שאחרי הקומוניזם, שבתקופתו נאסר כמעט להזכיר את שמו.
טֶרֶלְג’ – מונגוליה בזעיר אנפין
בלב רכס חֶנְטִי (Khentii), כשבעים קילומטרים מאולן בטאר, נמצא הפארק הלאומי גוֹרְחִי־טֶרֶלְג’ (Gorkhi-Terelj), המאפשר למי שזמנו קצר לקבל חוויה מונגולית מזוקקת בת יום אחד. ראשיתו כאתר נופש לפעילי המפלגה הקומוניסטית. בביקורי הראשון לא ניכר בו כמעט פיתוח תיירותי; כיום פזורים בו מחנות גרים רבים, ובסופי שבוע הוא נעשה מפלט לתושבי הבירה. גם כך, די להתרחק מעט מן הכביש כדי לחזור אל השקט.
זהו מקום שבו הגאולוגיה השתוללה וכוחות הבלייה הפכו את סלעי הגרניט לגן חיות של ממש. בלב הפארק ניצב “סלע הצב”, מֶלְחִי חַד, שמזכיר בצורתו צב מיתולוגי. האגדה מספרת שזהו צב ממשי, שבגבו שכן פעם חכם זקן; כשהחזיר הזקן את נשמתו לבורא, עשה כך גם הצב. אמונה היא עניין סובייקטיבי, אך יש הסכמה שהתצפית מגבו הסלעי של הצב מרהיבה. על צלע הר סמוך ניצב מקדש המדיטציה אָרְיָבַּל, שאליו מובילה דרך עולה ומתפתלת. מכאן יצאנו לסיורים רגליים וכמובן לטיול בדרך המונגולית – מגובה סוס. טבע, גרים, מקדש בודהיסטי: מונגוליה שלמה במקום אחד.

חרחורין ועמק האורחון

לאחר כמה שעות של נסיעה מגיעים אל הבירה העתיקה חרחורין, עיר הנראית כאילו נלקחה מן הפנטזיות על דרך המשי. מקרקורום של המאה ה־13, שבה ביקרו שליחי האפיפיור ומלך צרפת, כמעט לא נותר דבר. הנזיר הפרנציסקני וִילְיָם מרוּבְּרוּק, שהגיע לכאן ב־1254, תיאר עיר קטנה ממה שציפה, ובה מזרקה מופלאה בדמות עץ כסף, שממנה זרמו יין, אַיְרַג, מֵי־דבש ומשקה אורז – מעשה ידיו של צורף פריזאי שנשבה בהונגריה. כיום מזכירים את העיר בעיקר כמה צבי אבן, שנשאו פעם על גבם אסטלות.
את מקומה של הבירה ירש מנזר אֶרְדֶנֶה זוּ, הוותיק במנזרי מונגוליה, שנוסד ב־1585, בשנים שלאחר המרתו של אלטן ח’אן, ונבנה בחלקו מאבני קרקורום ההרוסה. חומה ארוכה, שעליה מאה ושמונה סטופות לבנות, מקיפה מקדשים בעלי גגות מכונפים, ובחצר משוטטים נזירים עטויי גלימות אדומות לצד גלגלי תפילה. עמק האורחון כולו הוכרז אתר מורשת עולמית, ובו גם שרידי אוֹרְדוּ־בָּלִיק, בירת האויגורים מן המאה ה־8, ואבני הכתובות של חוֹשׁוֹ צַאיְדַם, שעליהן נחקקו בכתב הרוני הטקסטים העתיקים ביותר בשפה תורכית – חוליה חשובה בסיפורם של העמים התורכים.

לא חייבים להתייחס ברצינות לכל מה שגורמי התיירות המקומיים מכנים “אטרקציה”. כך למשל דיונות אֶלְסֶן טַסַרְחַאי, המכונות “הגובי הקטן”, שמושכות תיירים מתפעלים ולטעמי מזכירות את חולות ראשון לציון. גם המעיינות החמים של צֶנְחֶר אינם אטרקטיביים במיוחד. לעומת זאת, אפשר להתמקד במה שחשוב יותר. כך למשל סלע טַאיְחַר (Taikhar Chuluu), עמוד גרניט כעשרים מטרים גובהו, שמזדקר לפתע מעל המישור ובולט למרחוק. על דפנותיו נחרטו לאורך הדורות כתובות בכתבים רבים. האגדה מספרת שגיבור עתיק השליך אותו כדי למחוץ נחש מפלצתי, והפולקלור גורס שמי שיצליח להשליך אבן אל ראשו יתעורר למחרת ובעדרו אלף כבשים לפחות. השלכתי אבן אחר אבן, במאמץ הולך וגדל, אך את חלום העדר נאלצתי לגנוז.

דרכי עפר ארוכות

מחוץ לכמה כבישים ראשיים, שהולכים ונסללים בשנים האחרונות בין הבירה לבין מרכזי המחוזות, אין במונגוליה דרכים במובן המוכר לנו. יש נתיבי שטח: עקבות גלגלים שנחרצו בעשב, מתפצלים לשלושה, לחמישה ולעשרה מסלולים מקבילים, נפגשים שוב ומתפצלים מחדש. שלטי הכוונה כמעט אינם קיימים. הנהג שלנו ניווט לפי קווי הרכס, לפי אובו על ראש גבעה ולפי עקבות הרכב שחלף לפנינו, ומדי פעם עצר ליד גר בודד כדי לשאול את הדרך. ממוצע של שלושים קילומטרים לשעה נחשב כאן הישג, ואת המרחקים מודדים בשעות ולא בקילומטרים. דווקא באיטיות הזו, בטלטלה שאינה נגמרת, מתחילים לחוש את גודלו של המרחב.
הטיול במונגוליה הוא אפוא נסיעה ארוכה־ארוכה, שאינה תמיד משופעת באטרקציות. כך למשל קניון צ’וּלוּט, ערוץ בזלתי שאינו מרשים בסטנדרטים אמריקניים. אולם כאן, בשממה המונגולית, עיטרו אותו פרשים שחלפו על פנינו בדהרה, סנאי עצים כהה, יערות שעליהם האדימו לקראת הסתיו וגרים שמפתחיהם עלה עשן. אחרי כרבע שעה של הליכה קסומה הגענו אל “העץ בעל אלף הענפים”. על ענפיו נקשרו אלפי חָדַגִים – צעיפי משי כחולים, צבע השמים – שקשרו צליינים שביקשו מזור למכאוביהם. חלקם דהו במהלך השנים, וחלקם חדשים ובוהקים למרחוק. סביב הגזע פוזרו ממתקים, שעליהם חגגו סנאי אדמה ולהקת דבורים. שלוש זקנות חרושות קמטים התבוננו בנו בעיניים שראו הרבה, הקיפו את העץ, הצמידו את כפות ידיהן לחזן ומלמלו תפילה חרישית.
לעתים חולפים על פני קניון, ולעתים מטפסים אל לועו של הר געש כבוי עטור בדגלי תפילה, כמו חוֹרְגוֹ שליד אגם טֶרְחִין צַגַאן. לעתים נתקלים בקבר עשוי עץ, ולעתים באתרי קבורה מתקופת הברונזה המאוחרת. הבולטים שבהם הם “אבני האיילים” (Deer Stones), מצבות שגילן כשלושת אלפים שנה, ועליהן חרוטים איילים מסוגננים, בעלי חוטם דמוי מקור, שגופם נמתח כלפי מעלה כאילו הם מעופפים אל השמים – ומכאן הקושי לזהות בהם, במבט ראשון, צורת אייל. סביבן פזורים חִירִיגְסוּרִים, תלוליות קבורה עגולות מוקפות גדר אבן.

לעתים עוצרים מול בָּלְבָּל בלב המישור. הבלבלים הם פסלי אבן מתקופת הח’אגאנות התורכית (המאות ה־6 עד ה־8), שפניהם פני אדם בשרטוט נאיבי, ולעתים הם אוחזים ספל בידם. הם ניצבו במתחמי הנצחה של מנהיגים, ומקובל לפרש אותם כדמויות אויבים שהמנוח הרג, שנועדו לשרת אותו בעולם הבא. לעתים עוצרים מול טורים של מצבות אבן מחודדות, הנמתחים משום מקום לאי־שם.

בדרך לשום מקום עצרנו ליד סלע גרניט, שהוחלק בידי קרחונים ונתמלא בתקופת הברונזה בפטרוגליפים – ציורי סלע עדינים, ברורים להפליא ועשירים בפרטים. מתוארות בהם סצנות ציד, איילים ובעלי חיים נוספים, ובהם כמה נמרי שלג. ריבוי היונקים מרמז שבתקופה שבה צוירו שרר כאן אקלים נוח יותר. החשובים שבאתרי האמנות הסלעית נמצאים ברכס האלטאי, שם הוכרזו שלושה מתחמים אתר מורשת עולמית.

חוּסְטַאי והטאחי

מקום יפה במיוחד הוא הפארק הלאומי חוסטאי (Hustai National Park), כמאה קילומטרים מערבית לבירה, אחד המקומות המעטים בעולם שבהם ניתן לראות סוסי בר בבית גידולם הטבעי. בניגוד לפמפס של ארגנטינה, שם שעטו במאה ה־19 עדרים של סוסים מוּבָּרים – צאצאי סוסים מבויתים שנמלטו מאדוניהם הספרדים והתרבו באין מפריע – הטאחי לא היה מעולם חלק מעדרי האדם. המין תואר למדע בעקבות גולגולת ועור שקיבל החוקר הרוסי ניקולאי פְּרְזֶ’בָלְסְקִי בגובי הג’ונגרי, באזור הגבול בין מונגוליה לסין, בסוף שנות השבעים של המאה ה־19, ומכאן שמו האירופי: “סוס פרז’בלסקי”.

במהלך המאה העשרים נכחד הטאחי בטבע; הפעם האחרונה שבה נצפה בערבה הייתה ב־1969. למרבה המזל נשמרו פרטים ספורים בגני חיות באירופה, ומצאצאיהם של כתריסר מייסדים נבנתה האוכלוסייה כולה. ב־1992 הושבו הסוסים הראשונים, בסיוע קרן הולנדית, לחוסטאי ולשמורת טַאחִין טַל שבגובי, וכיום חיים במונגוליה כמה מאות מהם, בשלוש אוכלוסיות. זהו סוס נמוך ומוצק, חום־בהיר, בעל רעמה זקופה וקצרה ופס כהה לאורך הגב. ניתן לצפות בעדרים קטנים, או בכמה פרטים היורדים לשתות במי הנחל. בפארק חיים גם איילים אדומים, צביים מונגוליים ומרמיטות.
מעבר לשמורה זו או אחרת, הטיול הוא בעיקר נסיעה במרחבים המספקים אטרקציות מזדמנות. פה ושם רואים מרמיטה או אייל אדום, ולעתים צדה את העין להקת ברבורים, עגורים או עופות דורסים – בזים, נשרים ועיטים. אך דומה שהאטרקציה העיקרית היא חבורת ילדים הרצה לקראתך בצחקוק קולני, או שיירה של גמלים דו־דבשתיים המעלה ניחוח של שיירות מימים עברו. ולעתים פשוט נותנים לשקט לחלחל פנימה.

טיול אל המונגולים

הטיול הוא הרבה יותר מסך כל אלו. זהו קודם כל טיול של אנשים; יותר משהוא טיול למונגוליה, הוא טיול אל המונגולים. הדימוי שדבק בהם במשך מאות שנים – בכרוניקות הסיניות, בתעודות הרוסיות ובדמיון האירופי – הוא של פראים נוודים. מה שמצאתי היה אנשים לבביים, מכניסי אורחים, סקרנים ובעלי חוש הומור, שדלתם פתוחה תמיד בפני הזר.

הבודהה, השמים והשאמאן

הבודהיזם שהגיע למונגוליה מטיבט הוא זרם הווג’רייאנה, “רכב היהלום”, שהתפתח בתוך העולם המהאיאני. הוא לא דחק לגמרי את האמונות המקוריות של הערבה אלא נטמע בהן. הדת הקדומה של עמי הערבות, הטֶנְגְרִיזְם, סבה סביב “השמים הנצחיים הכחולים”, מוֹנְח חוֹח טֶנְגֶר, שאליהם פנה גם צ’ינגיס ח’אן בתפילה לפני מסעותיו. למילה “שמים” יש כאן שני מובנים: המובן הקוסמי, Heaven, והמובן הגאוגרפי הפשוט, Sky. ומעבר למשמעות הדתית והפילוסופית, השמים המונגוליים הם אכן כיפה כחולה מופלאה, המכסה אופק ירקרק־צהבהב ומנוקדת בעננים לבנים המחליפים מקום וצורה מרגע לרגע. העין אינה שבעה מלהתבונן בהם.

השאמאניזם הוא פרקטיקה של תקשורת עם הרוחות האחראיות לפגעי הטבע ולמחלות. המילה עצמה, “שאמאן”, באה מן השפות הטוּנְגוּזיות של סיביר והתגלגלה לאנגלית דרך הרוסית. השאמאן – במונגולית בּוֹ לגבר ואוּדְגַן לאישה – הוא ספק רופא, ספק מכשף, ספק בדרן; צירוף של תפקידים שאין לו מקום בחברה הממוינת שלנו. הוא מרפא את היחיד או את הקהילה באמצעות קשר עם הרוחות, בעזרת לבוש, תוף ומסכה המתאימים למסעו אל העולם שמעבר, ובאמצעות כניסה לטראנס – מצב פסיכו־פיזי אחר.

ראו באתר זה: שמאניזם

גם השאמאנים נרדפו בתקופה הקומוניסטית, ומאז 1990 הם חווים תחייה של ממש, בעיקר בקרב הבּוּרְיָאטים והדַרְחַד בצפון, אך גם בפרברי אולן בטאר. עד היום הם עורכים טקסים בערבה ולמרגלות ההרים הקדושים, מתקשרים אל רוחות האבות ואל רוחות המקום, ומבקשים לפייס את רוחות בעלי החיים – לרצות את רוח הזאב, לבקש את סליחת המרמיטה הניצודה ולהזמין את האיילים לחיות בקרבת האדם.

ברחבי מונגוליה פזורות גלי אבן גדולות, שבהן נעוצים ענפים שאליהם נקשרו חדגים כחולים ופיסות בד. זהו האוֹבּוֹ (Ovoo), אתר פולחן שקדם לבודהיזם ונשאר על כנו לצדו. כל עובר אורח מקיף אותו שלוש פעמים עם כיוון השעון ומניח עליו אבן; נהגים שאינם עוצרים צופרים לפחות לשלום. גלי האבן הללו הם מוקדים לעלייה לרגל, והמונגולים מגיעים אליהם ברגל, על גבי סוס, על גבי גמל, או על גבי טרקטור ישן. הצליינים מזים עליהם חלב ומשקאות, מניחים מזון ומנחות, שרים לשמים, להרים ולנהרות, וממשיכים בדרכם אל המקדשים.

שפה, כתב ומוסיקה

המונגולית שייכת למשפחת השפות המונגוליות. בעבר נהגו לשייך אותה, יחד עם השפות התורכיות והטונגוזיות, למשפחה “אלטאית” אחת, אך רוב הבלשנים כיום סבורים שהדמיון ביניהן נובע ממגע ארוך ולא ממוצא משותף. עד ימי ג’ינגיס ח’אן נשמר הזיכרון של מעללי השבטים במסורת שבעל פה. מדור לדור שמעו סביב המדורה את מעשי הגבורה של האבות, וכמעט כל מונגולי ידע את שושלת יוחסיו לפחות עד הדור השביעי. ג’ינגיס ח’אן הקיף עצמו ביועצים אויגורים וציווה לאמץ את האלפבית האויגורי לכתיבת המונגולית. כך נולד הכתב המונגולי האנכי, הנכתב בטורים מלמעלה למטה. בשנות הארבעים של המאה העשרים, בלחץ סובייטי, הוחלף בכתב קירילי, אך מאז שנות התשעים הוא חוזר בהדרגה, ומונגוליה החלה להנפיק מסמכים רשמים בשני הכתבים.
להבדיל משכניהם הסינים, המתגאים בהמצאת הכתב והספרות, טוענים המונגולים לראשוניות מוסיקלית, ויש מהם הטוענים שהסינים שאלו מהם כלי מיתר. ספק אם הטענה עומדת במבחן ההיסטורי, אך אין ספק שהמוסיקה היא לב התרבות המונגולית. הכלי הלאומי הוא המורין חור, כינור דו־מיתרי שראשו מגולף בצורת ראש סוס, ומיתריו עשויים, באופן מסורתי, משיער זנב סוס. לצדו “השיר הארוך”, אוּרְטִין דוּ, שבו נמתחת כל הברה על פני צלילים רבים, כמו הערבה עצמה. והמפורסמת מכולן היא שירת החוֹמִיי (khöömii), שבה מפיק הזמר בעת ובעונה אחת צליל יסוד עמוק וצליל עילי שורקני, כמו שני קולות היוצאים מגרון אחד. שלוש המסורות הללו הוכרו בידי אונסק”ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות.
ריקודי הצַאם (Tsam) הם ריקודי מסכות בודהיסטיים שהגיעו מטיבט, ובהם מגלמים נזירים, בתלבושות ובמסכות מרהיבות, אלים מגוננים ושדים, כדי לגרש את הכוחות הרעים. במונגוליה ספגו הריקודים יסודות מקומיים קדומים, ובהם דמות “הזקן הלבן”, אל האדמה והפריון. הם נאסרו בתקופה הקומוניסטית וחודשו בשנים האחרונות.

נאדאם – שלושת משחקי הגברים

האירוע הפולקלוריסטי החשוב במונגוליה הוא הנאדאם – “משחק” או “שעשוע” – הנחגג מדי שנה ב־11 עד 13 ביולי, ובשמו המלא “שלושת משחקי הגברים”: היאבקות, מרוצי סוסים וירי בחץ וקשת. כיום מציין הנאדאם את מהפכת 1921, שבה, בסיוע סובייטי, השתחררה מונגוליה סופית מן השליטה הסינית ונכנסה למסלול שהוביל לחסות הסובייטית; את עצמאותה מאימפריית צ’ינג הכריזה כבר ב־1911. אך שורשי החג עתיקים בהרבה: אלה היו כינוסי קיץ שבהם נפגשו בני שבטים, המנותקים זה מזה רוב השנה, לימים אחדים של תחרויות וחגיגה.
בהיאבקות המונגולית, בּוֹח, אין קטגוריות משקל ואין מגבלת זמן; מפסיד מי שנוגע בקרקע בכל חלק של גופו מלבד כפות הרגליים והידיים. המנצחים זוכים בתארים – “בז”, “פיל”, “אריה” ו”ענק” – והמתאבקים לובשים אפודה קצרה הפתוחה בחזה. על פי האגדה, נקבע העיצוב הזה לאחר שאישה מחופשת הביסה את כל המתאבקים. במרוצי הסוסים, למרחקים של חמישה־עשר עד שלושים קילומטרים, רוכבים ילדים, ובקשתות מתחרות גם נשים. מאז נוסף משחק רביעי, ירי בעצמות קרסול של כבשים, השַׁגַאי.

הגברים מגיעים לחגיגות במיטב מחלצותיהם. הנשים מאופרות, עדויות תכשיטים, ולעתים נעולות נעלי עקב גבוהות. המתחרים ומרבית המבוגרים לובשים את הבגדים המסורתיים: דֵּל (deel) צבעוני, חלוק ארוך הנחגר באבנט משי; גוּטַל (gutal), מגפיים מעוטרים שקצותיהם מתעקלים כלפי מעלה – כדי, כך אומרים, שלא לפצוע את האדמה; וכובע מעוגל, שבו כל פרט נושא משמעות.
מרבית התיירים מגיעים לנאדאם הגדול מכולם, הנחגג בבירה, אך רון מיודענו טוען שהוא נגוע בתיירות, ולכן הוא מעדיף לשלוח את מטייליו לחגיגות כפריות מרוחקות ושקטות יותר. כל פסטיבל כזה נפתח בטקס באצטדיון המקומי: מכובדים נושאים נאומים המשעממים גם את שומעיהם המונגולים, מניפים את הדגל, ואחר כך מתחיל מופע של נגנים, זמרים, רקדנים ומתחרים בתלבושות מסורתיות ססגוניות.
לישראלים ולאירופים, המחוברים דרך קבע לאינטרנט ומקיימים קשרים חברתיים וירטואליים, קשה להבין את חייו המבודדים של רועה מונגולי או קזחי, ואת תשוקתו לפגוש עמיתים משבטים אחרים, ללבוש את בגדיו היפים ולהתנתק ליומיים־שלושה מן הדאגה האינסופית לפרנסה. החורף המונגולי ארוך ומבודד, ולעתים קטלני. בחורפי הדזוד, שבהם כפור קיצוני ושלג כבד מונעים מן העדרים גישה לעשב, מתים מיליוני בעלי חיים, ומשפחות שלמות מאבדות בבת אחת את כל רכושן. אין פלא שבקיץ הם צמאים להתחכך, להתחרות ולשתות. אי בים השגרה. בשלושת ימי הנאדאם יאגור הרועה מספיק חוויות שיזינו אותו בשגרת יומו הקשה.

מערב מונגוליה – אצל הקזחים

שלושה שבועות סיירתי ברחבי מונגוליה. טיפסתי למרגלות הקרחונים שבמערב וגלשתי אל האגמים, חציתי דיונות ורכסי גרניט, ביקרתי במקדשים וצפיתי בעופות דורסים. כאשר שאל אותי רון, ישראלי החי במונגוליה ומפעיל חברת טיולים, מהו לדעתי ייחודו של הטיול, השבתי ללא היסוס: המונגולים.
בפרובינציה המערבית ביַין־אוֹלְגִי, שרוב תושביה קזחים מוסלמים הדוברים קזחית, השתמרה אחת המסורות המרשימות של הערבה: הציד בעזרת עיטי זהב. הבֶּרְקוּטְצִ’י, מאלפי העיטים, לוקחים גוזל או עיט צעיר – כמעט תמיד נקבה, הגדולה והחזקה מן הזכר – מאלפים אותו במשך חודשים ארוכים, צדים איתו שועלים וארנבות בחורף, ולאחר כמה שנים משחררים אותו בחזרה לטבע. בתחילת אוקטובר נערך באוֹלְגִי פסטיבל עיטי הזהב, שהפך למוקד משיכה לצלמים ולמטיילים מרחבי העולם.

הטיול במונגוליה מורכב מעשרות מפגשים קטנים: עם נהג המניע רכב רוסי ישן בעזרת מנואלה, עם קזחי המאלף עיט, עם עולה רגל המבקש למצוא בגל האבן מזור למכאוביו, ועם גבר גדל גוף המקים כמעט לבדו את הגר שלו.
זכור לי במיוחד ערב אחד במחנה הגרים שליד חרחורין. בגר המרכזי, ששימש כחדר אוכל, סביב האח הבוערת, האזנתי לקונצרט – אם אפשר לקרוא כך לחבורה של כפריים שהפליאו בנגינתם – והבנתי שוב שטיול הוא הרבה יותר מסך כל מרכיביו. שמונגוליה איננה רק סוסים, ערבות ונזירים, אלא משהו שנוצר ממפגשם של כל אלה.
בכמה מן הלילות הקמנו אוהלים, ובלילות אחרים ישנו במחנות גרים לתיירים, שבהם אפשר לאכול סביב שולחן ולהשתמש בשירותים מערביים. אולם החוויות העזות ביותר שמורות ללינה בגרים של הכפריים: להתבונן בשמים המאפירים, לחוש את הקור מתחיל לחדור לעצמות, להבריח את הכלבים החורצים שן מול כל זר, להתבונן בנשים החולבות את הסוסות ובצללים המתארכים טרם שיורד הלילה. ואחרי רגע קט וקר, אין כמו להיכנס אל חלל הגר, המוקף בפרצופים מחייכים, להטעים אותם מהספגטי שהכנתי ולראותם מסווים את הגועל שבפיהם. לשקוע בשינה סביב התנור ולהשכים לקול נהימות היאקים ושעטות הסוסים, המתערבבים בפעיות הצאן, בצעקות הרועים הילדים ובצווחות העורבים הפושטים על ערמת האשפה. התנועה העצלה של מונגוליה באה לידי ביטוי בפעלתנות הדוממת של נשים אופות וילדות מקוששות זרדים, בחליבה השקטה של הסוסות מדי שעתיים ובצללים המתארכים מרגע לרגע.
יותר מכול אני זוכר מאהל של רועים קזחים, שדמה בעיניי לפנטזיה מונגולית: עמק ירוק, שלאורכו נמתחים צללים של עצי צפצפה המשנים את מקומם במהירות, וביניהם רועים סוסים בשלל צבעים וכתמים. לא הרחק משם נע גמל דו־דבשתי, עמוס לעייפה בזרדים, קשור בחבל שהחזיק פרש שרכב לאיטו על סוסו. כלבים רזים יללו אל הירח שהחל לעלות, ואיכרה הובילה שתי פרות. כולם חצו יחדיו את הנחל הצלול למרגלות הרכס המושלג, ודומה שלא שתו את לבם לגודלו של הרגע.