הגאוגרפיה של יפן

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן

ההישג הכלכלי של יפן הכלכלי הוא חסר תקדים – מדינה חסרת משאבי טבע שתשתיתה נהרסה כליל במלחמת העולם השנייה, הצליחה להפוך למעצמה תעשייתית גלובלית. למרות שביפן אין כמעט מרבצים משמעותיים של מחצבים או מקורות אנרגיה מלבד פחם, היא פיתחה תעשייה אדירה המבוססת על חדשנות, מצוינות טכנולוגית והון אנושי מיומן. טיול ביפן מאפשר להבין כיצד הגיאוגרפיה ההררית, האקלים המגוון ומיקומה הגיאופוליטי עיצבו את האופי הייחודי של האומה הזו.

תעודת זהות מדינית

שם רשמי: ניהון או ניפון קוקו – "מקור השמש" או "ארץ השמש העולה"

שטח:

377,835 קמ"ר, מתוכם 374,834 קמ"ר שטח יבשתי.  יפן גדולה מגרמניה, מלזיה, ניו זינלנד ובריטניה.

אורך קו החוף: 29,751 ק"מ – קו חוף מפורץ ומגוון הכולל מפרצים עמוקים, חצאי איים ומאות איים קטנים.

מיקום:

יפן נמצאת בטווח הבא של קואורדינטות גאוגרפיות:

קו רוחב: בין כ־24° צפון (באזור האיים הדרומיים של אוקינאווה) לבין כ־46° צפון (באזור האי הצפוני ביותר, הוקאידו).

קו אורך: בין כ־123° מזרח (בסמוך לטאיוואן והים הסיני המזרחי) לבין כ־146° מזרח (באוקיינוס השקט).

במילים אחרות, יפן משתרעת לאורך כ־22 מעלות רוחב מצפון לדרום, וכ־23 מעלות אורך ממערב למזרח, תחום הממקם אותה כולה בחצי הכדור הצפוני והמזרחי של כדור הארץ.

אוכלוסייה:

כ-127 מיליון תושבים. צפיפות האוכלוסייה היא 335 תושבים לקמ"ר, אך מכיוון ש-75% משטח המדינה הררי ובלתי מתאים למגורים או לחקלאות, הצפיפות האמיתית באזורים המיושבים – בעיקר לאורך החופים – גבוהה בהרבה. 99% מהתושבים הם יפנים, והמיעוטים הגדולים ביותר הם הקוריאנים, הסינים, הברזילאים והפיליפינים, לצד המיעוטים המקומיים האינו והאוקינאווים.

בירה:

טוקיו – מטרופולין ענק המונה למעלה מ-12 מיליון תושבים בעיר עצמה, ולמעלה מ-24 מיליון באזור הרחב יותר הכולל את יוקוהמה. טוקיו היא אחת הערים המאוכלסות והתוססות ביותר בעולם.

כלכלה

ההישג הכלכלי של יפן הוא חסר תקדים – מדינה חסרת משאבי טבע שתשתיתה נהרסה כליל במלחמת העולם השנייה, הצליחה להפוך למעצמה תעשייתית גלובלית. למרות שביפן אין כמעט מרבצים משמעותיים של מחצבים או מקורות אנרגיה מלבד פחם, היא פיתחה תעשייה אדירה המבוססת על חדשנות, מצוינות טכנולוגית והון אנושי מיומן. טיול ביפן מאפשר להבין כיצד הגיאוגרפיה ההררית, האקלים המגוון ומיקומה הגיאופוליטי עיצבו את האופי הייחודי של האומה הזו.

תמ"ג של 4.729 טריליון דולר – חמישית בעולם. תמ"ג לנפש של כ-37,100 דולר. ענפי הכלכלה המרכזיים כוללים אורז, ירקות, פירות, חזירים, תרנגולות, דגים, ייצור כלי רכב, ציוד אלקטרוני, מכונות משוכללות, מתכות, בניית ספינות, כימיקלים, טקסטיל ומזון מעובד.

ארכיפלג איי יפן

איי יפן סדורים בקשת מרהיבה שאורכה כ-2,800 ק"מ. קשת זו מפרידה בין חופי יבשת אסיה לבין האוקיינוס השקט, ובעבר הקדום היא הייתה מחוברת לאסיה בגשר יבשתי. המדינה כוללת כ-3,000 איים, כאשר רק כמה מאות מהם מיושבים. ארבעת האיים הראשיים – הוקאידו בצפון, הונשו במרכז, שיקוקו וקיושו בדרום – תופסים 97% משטח המדינה ומכונים לעיתים "איי הבית".

הוקאידו – הצפון הפראי של יפן

הוֹקַאִידוֹ (Hokkaidō) – “הדרך הצפונית” – הוא האי הצפוני והגדול ביותר מבין ארבעת האיים המרכזיים של יפן. זהו עולם נפרד, קריר, פתוח ומרווח, השונה כמעט בכל מובן מהנוף העירוני הצפוף של יפן הדרומית. כאן מתחלפים נופי שלג אינסופיים במישורים ירוקים, הרי געש פעילים במעיינות חמים, וערים מודרניות בעיירות קטנות של חקלאים ודייגים.

הוקאידו יושב על צומת של שלוש קשתות הרריות פעילות מבחינה טקטונית, שהפכו אותו לאחת הזירות הדרמטיות של הגיאולוגיה היפנית. במרכז האי נמתחת קשת צ’ישימה (Chishima Arc) – רצועת הרים געשיים החוצה את האי ממערב למזרח ונמשכת אל עבר האיים הקוריליים (Kuril Islands). לאורך קשת זו פזורים עשרות הרי געש, רבים מהם פעילים גם כיום – בהם הר אסאהי (Mount Asahi), הגבוה ביותר בהוקאידו (2,291 מ’), והר טוקאצ’י (Tokachi), המתפרץ מדי כמה עשורים.

המרכז ההררי של האי יוצר נופים מרהיבים: עמקים עמוקים, אגמי קלדרה כחולים, יערות עצי אשוח ואגמים געשיים כמו אגם מָאשוּ (Mashū-ko) ו־אגם שִיקוֹצוּ (Shikotsu-ko), הידועים במימיהם הצלולים. הרי הגעש והמעיינות החמים שמסביבם הפכו את הוקאידו ליעד אהוב למטיילים, גיאולוגים וחובבי אונסן כאחד.

האקלים של הוקאידו קר בהרבה מזה של יתר יפן. החורפים ארוכים ומושלגים, והקיץ קצר ונעים. בחורף יורדים שלגים כבדים, ובאזורים ההרריים מצטברים עשרות מטרים של שלג מדי שנה. בעונה זו הופכת הוקאידו לגן עדן לגולשי סקי – במיוחד באזור ניסקו (Niseko), שנחשב לאחד מאתרי הסקי הטובים בעולם בזכות השלג היבש והאבקתי (“Powder Snow”) שלו.

בקיץ, כשהדרום היפני חם ולח, הוקאידו מציעה אקלים ממוזג ונעים, שדות פריחה צבעוניים בעמק פוראנו (Furano), מרבדי לבנדר בלבנדר פארם טומיטה, ושבילי הליכה ארוכים בפארקים הלאומיים. הסתיו צובע את היערות בגווני אדום, זהב וחום, ואילו האביב מביא פריחת דובדבן מאוחרת – האחרונה ביפן, המגיעה בדרך כלל רק במאי.

האי מתפרש על פני כ־83,000 קמ"ר (גדול כמעט פי ארבעה מישראל), אך מאוכלסים בו רק כחמישה מיליון תושבים – – כ-4%  מאוכלוסיית המדינה מאוכלוסיית המדינה. ריכוז האוכלוסייה העיקרי נמצא סביב העיר סַפּוֹרוֹ (Sapporo) – בירת האי, ובה כשני מיליון תושבים. ספורו היא עיר מודרנית, צעירה ומסודרת, ידועה בזכות מבניה רחבי השדרות, בירת השיכר המפורסמת שלה Sapporo Beer, ובזכות פסטיבל השלג המרשים הנערך מדי פברואר, שבו מוצגות פסלי קרח ושלג ענקיים.

בעמק המרכזי שוכנת אסהיקאווה (Asahikawa), עיר תעשייה ותרבות מוקפת הרים ופארקים, המשמשת נקודת מוצא לפארק הלאומי דאיסֶטסוּזאן (Daisetsuzan) – ה”אלפים של הוקאידו”. בדרום האי נמצאת הַקוֹדאטֶה (Hakodate) – עיר נמל ציורית הצופה על מפרץ רחב, עם מבנים קולוניאליים, כנסיות ישנות ונוף לילה מהיפים בעולם, הנשקף מהר הכוכב הר הקודאטה (Mount Hakodate).

האנשים הראשונים – תרבות האיינו

לפני בואם של היפנים מדרום, הייתה הוקאידו מולדתם של בני האיינו (Ainu) – עם ילידי הצפון, הדובר שפה שונה ומקיים תרבות ייחודית של צייד, דיג ופולחן טבע. תרבות האיינו, שנדחקה לשוליים במהלך ההיסטוריה, חווה כיום תחייה מחודשת: מוזיאונים, כפרים משוחזרים ופסטיבלים מחיים את המנהגים העתיקים, המוזיקה והלבוש המסורתי. המרכז החשוב לכך הוא Upopoy, המוזיאון הלאומי לתרבות האיינו בעיירה שירהוי.

ראו באתר זה: תרבות האיינו

בניגוד לחלקי יפן הצפופים בדרום, הוקאידו היא מרחב של שדות פתוחים וחוות ענק. תנאי האקלים הקרים והקרקע הוולקנית הפורייה מאפשרים גידול תפוחי אדמה, תירס, חלב ומוצרי חלב – שהפכו לסימן ההיכר של האי. המטבח המקומי מתהדר גם בדגה טרייה במיוחד: סרטנים אדומים (King Crab), צדפות, קיפודי ים, סלמון וטונה צפונית.

התיירות בהוקאידו מתפתחת כל העת: מסקי בחורף, דרך מסעות טבע בקיץ, ועד תיירות קולינרית. פארקים לאומיים כמו שירטוקו (Shiretoko) – חצי אי פראי ומרוחק בצפון-מזרח האי, שהוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בזכות חיות הבר והנופים הדרמטיים שלו – מושכים מטיילים מרחבי העולם.

מנהרת סייקן – גשר תת-ימי בין עולמות

הוקאידו אמנם מנותקת מהונשו בים, אך מחוברת אליה באחד ההישגים ההנדסיים הגדולים במאה ה־20 – מנהרת סייקן (Seikan Tunnel). המנהרה, שאורכה כ־54 ק"מ (מתוכם 23 ק"מ מתחת לקרקעית הים), היא הארוכה בעולם. היא מחברת את העיר הקודאטה שבדרום הוקאידו עם העיר אומורי (Aomori) שבצפון הונשו. כיום נוסעות בה רכבות מהירות של רשת ה־Shinkansen, המעבירות נוסעים מתחת לים במהירות של למעלה מ־200 קמ"ש.

הוקאידו משמש כיום כמרחב של טבע, מדע ותיירות.  השילוב בין הרי געש למעיינות חמים, בין תרבות ילידית למסורת יפנית מודרנית, ובין מרחבים אינסופיים לאירוח עדין – הופכים את האי הזה לאחת מפנינותיה הייחודיות של יפן.

הונשו – לב המדינה

הוֹנְשוּ (Honshū), המכונה בפי היפנים פשוט “היבשת” (Hondo), הוא האי הגדול, המרכזי והמאוכלס ביותר בארכיפלג היפני. זהו עמוד השדרה של יפן, המקום שבו מתרכזים מרבית תושביה, עריה, תעשיותיה, מסורותיה וגם נופיה הדרמטיים ביותר.

הונשו מתפרש על פני כ־1,300 קילומטרים לאורך – ממפרץ ואקאסה (Wakasa Bay) בצפון ועד למצרי קאנמון (Kanmon Straits) שבדרום, המפרידים בינו לבין האי קיושו. רוחבו משתנה בין 50 ל־230 ק"מ, ושטחו הכולל – כ־228 אלף קמ"ר – מהווה כ־60% משטחה של יפן כולה. במונחים עולמיים זהו האי השביעי בגודלו בעולם, ובמונחי אוכלוסייה – השני בגודלו אחרי ג’אווה (Java) שבאינדונזיה.

באי זה חיים כ־95 מיליון תושבים – כ־70% מאוכלוסיית המדינה – בצפיפות משתנה: אזור טוקיו־יוקוהמה הוא מהמוקדים האורבניים הגדולים בעולם, בעוד שחבל טוהוקו (Tōhoku) שבצפון האי שומר על אופי כפרי וירוק.

הונשו הוא בראש ובראשונה אי הררי. יותר משני שלישים משטחו מכוסים רכסי הרים, רבים מהם וולקניים. הפעילות הסיסמית כאן אינטנסיבית – רעידות אדמה, מעיינות חמים והרי געש מלווים את החיים היומיומיים. במרכזו מתנשא הר פוג’י (Mount Fuji) – הסמל הלאומי של יפן, הר געש שצורתו החרוטית המושלמת הפכה אותו לאיקון תרבותי ואמנותי. פסגתו, המתנשאת לגובה 3,776 מטרים, היא הגבוהה במדינה ונראית למרחק עשרות קילומטרים.

הרי האלפים היפניים, המשתרעים לאורך מרכז האי – מחולקים לשלושה רכסים: הצפוני (Hida), המרכזי (Kiso) והדרומי (Akaishi). הם יוצרים קו גבול טבעי בין חופי ים יפן ממערב לבין מישור קאנטו (Kantō Plain) וים הפיליפינים ממזרח. בחורף הם מכוסים שלגים עמוקים ובקיץ מושכים אליהם מטיילים, מטפסים וחובבי טבע.

הונשו נחלק לשני אזורים עיקריים:

1. צפון האי – חבל טוֹהוֹקוּ (Tōhoku): מצפון לקו רוחב °37. אזור הררי ומיוער, קריר וגשום, המאופיין בעמקים שקועים ובאגנים שנוצרו בין שלוש מערכות הרים מקבילות הנמשכות מצפון לדרום. חופי המזרח, הפונים לאוקיינוס השקט, מפורצים ומלאים במפרצים עמוקים – תוצאה של קווי העתקים עתיקים ורעידות אדמה תכופות. באזור זה מצויים נופים מרהיבים כמו אגם טוואדה (Towada-ko) ומפרץ מאטסושימה (Matsushima Bay), הנחשב לאחד משלושת הנופים היפים ביותר ביפן.

2. החלק הדרומי – “הונשו הפנימית”: מדרום לקו רוחב °37 נמצא הלב הכלכלי, התרבותי והפוליטי של המדינה. כאן משתרעים המישורים הפוריים של קאנטו (Kantō) וקנסאי (Kansai), ובהם מתרכזות הערים הגדולות. זהו גם האזור שבו בולטים ההרים הגבוהים ביותר, תוצאה של קימוט גאולוגי עז. ההפרש בין פסגות ההרים (כ־3,500 מ’) לבין קרקעית האוקיינוס הסמוך (עד 8,000 מ’ עומק) יוצר מפל גבהים דרמטי של כ־12,000 מטרים – אחד הקיצוניים על פני כדור הארץ.

הערים הגדולות והלב האורבני של יפן

מרבית הערים הגדולות של המדינה שוכנות לאורך החוף הדרומי של הונשו, היוצר רצף אורבני כמעט בלתי־פוסק:

טוקיו (Tokyo) – בירת יפן, לבה המנהלי, הכלכלי והתרבותי של המדינה, ובה יותר מ־14 מיליון תושבים.

יוקוהמה (Yokohama) – נמל בינלאומי וסמל לפתיחות המודרנית של יפן לעולם.

קיוטו (Kyoto) – עיר הבירה העתיקה, אוצר של תרבות, מקדשים וארמונות.

אוסקה (Osaka) – בירת המסחר והקולינריה של יפן, עם רוח עממית תוססת.

נאגויה (Nagoya) – מרכז תעשייתי חשוב, במיוחד בתחום הרכב והאווירונאוטיקה.

קובה (Kobe) – עיר נמל אלגנטית לרגלי ההרים, שידעה אסונות טבע והתחדשות מרשימה.

ימאגוצ’י (Yamaguchi) – בקצה הדרום-מערבי של הונשו, משמשת שער לקיושו ומרכז היסטורי לתרבות הסמוראים.

הונשו איננה רק לבה הכלכלי של יפן, אלא גם ליבה הרוחני. כאן נולדו התרבות הקיסרית, הפילוסופיה השינטואיסטית והאמנות המסורתית – מציוריו של הוקוסאי ועד גני הזן של קיוטו. לצד ערים גדולות תוססות אפשר למצוא בהרים מקדשים עתיקים, עיירות אונסן (Onsen) רגועות ונופי טבע מרהיבים כמו עמק קאמאיקוצ’י (Kamikōchi) והרי הטאטיאמה (Tateyama).

האקלים בהונשו מגוון: מצפון קריר וגשום, דרך מרכז הררי מושלג בחורף, ועד דרום ממוזג עם קיץ חם ולח. השונות הזו יצרה גם גיוון חקלאי עשיר – אורז בצפון, תה ופירות הדר בדרום – ותמכה באוכלוסייה צפופה במשך מאות שנים.

יותר מכל מקום אחר, הונשו מגלמת את רוחה של יפן. היא מאחדת בתוכה ערים מודרניות עתירות טכנולוגיה לצד כפרים מסורתיים, הרי געש פעילים לצד ערוגות אורז שלוות, ומקדשים עתיקים לצד גורדי שחקים נוצצים.

הטיולים בהונשו  מתמקדים לרוב בדרום האי – בין טוקיו לקיוטו, בין פוג’י להר נאקה, בין תרבות פיאודלית עתיקה לאמנות עכשווית – מסע שבו ניתן לחוש את רצף ההיסטוריה של יפן: מן הקיסרים והמנזרים ועד לרכבות הבולט־טריין החוצות את הארץ במהירות של מאה ושמונים קילומטר לשעה.

הונשו היא הלב הפועם של האומה היפנית – המקום שבו טבע, היסטוריה וחדשנות נפגשים בהרמוניה יפנית מדויקת.

שיקוקו – האי השקט של יפן

שִׁיקוֹקוּ (Shikoku – "ארבע המחוזות") הוא הקטן מבין ארבעת האיים המרכזיים של יפן, אך רבים רואים בו את אחד היפים והאותנטיים שבהם. זהו אי הררי, ירוק ושופע נהרות, השומר על נופיו ועל קצב החיים המסורתי שלו, גם בעידן המהיר של יפן המודרנית.

האי, המשתרע על פני כ־18,800 קמ"ר בלבד (קטן כמעט פי שניים מקיושו), נחבא דרומית להונשו ודרומית-מערבית לקיושו, ומופרד מהם בים הפנימי של סטו (Seto Inland Sea) – ים צר ורגוע, מנוקד באיים קטנים ובגשרים ארוכים המחברים בין היבשות.

שמו של האי – “שִיקוֹקוּ” – משמעו “ארבע מדינות” (או מחוזות), והוא אכן מחולק לארבע פרובינציות היסטוריות:

• טוקושימה (Tokushima) – במזרח, ידועה בפסטיבל הריקודים הצבעוני Awa Odori, אחד האירועים העממיים הגדולים ביפן.
• קוצ’י (Kōchi) – בדרום, שוכנת על חוף האוקיינוס השקט, מתהדרת בטבע פראי, חופים דרמטיים ושווקים עממיים תוססים.
• אהימה (Ehime) – בצפון-מערב, מפורסמת במעיינות החמים של דוגו אונסן (Dōgo Onsen) בעיר מצויאמה (Matsuyama) – אחד מבתי המרחץ העתיקים ביפן.
• קגאווה (Kagawa) – בצפון-מזרח, המחוז הקטן במדינה, הנודע בזכות אטריות הסובה המקומיות מסוג Sanuki Udon, ובירתו טקמטסו (Takamatsu) משמשת שער הכניסה לאי.

שיקוקו הוא אי של הרים ירוקים, יערות במבוק, ערוצי נחלים עמוקים ומקדשים עתיקים. נהר שימנטו (Shimanto-gawa) שבדרום נחשב לאחד הנהרות האחרונים ביפן שזורמים באופן טבעי ללא סכרים – והוא סמל לאורח החיים הפשוט והטהור של תושבי האי.

בלב שיקוקו מתנשא רכס הרי אישיזוצ’י (Ishizuchi), שבו ההר הגבוה ביותר במערב יפן – הר אישיזוצ’י (Mount Ishizuchi) המתנשא לגובה 1,982 מטר. זהו אתר עלייה לרגל בודהיסטי עתיק, והטיפוס לפסגתו נחשב לחוויה רוחנית של ממש.

מסלול העלייה לרגל – “88 המקדשים”

שיקוקו מפורסם במיוחד בזכות מסלול העלייה לרגל הבודהיסטי המפורסם של 88 המקדשים (Shikoku Henro). זהו מסלול מעגלי באורך של כ־1,200 ק"מ, המקיף את האי כולו ועובר בין מקדשים, יערות, חוות וכפרים קטנים.

המסע עוקב אחר דרכו של הנזיר קוּקאאי (Kūkai) – הידוע גם בשם קובו דאישי (Kōbō Daishi) – מייסד זרם השינגון (Shingon) של הבודהיזם היפני, שנולד בשיקוקו במאה ה־8. עולי הרגל, הלבושים בבגדים לבנים ובכובעים רחבים, מהלכים או נוסעים בנתיב ההיסטורי מתוך שאיפה לטיהור ולשלווה רוחנית. גם מטיילים מודרניים מצטרפים אליהם – לא תמיד מתוך אמונה דתית, אלא מתוך חיפוש אחר יפן האותנטית והאיטית.

למרות נופיו הפראיים, שיקוקו איננו מנותק. הוא מחובר לאי הונשו בשלושה גשרי ענק ומנהרות תת-ימיות, הישגים הנדסיים אדירים:

• Seto Ōhashi Bridge – מערכת של שישה גשרים המחברת את טקמטסו לאוקיאמה.
• Akinada Bridge ו־Nishiseto Expressway (המכונה “Shimanami Kaidō”) – מסלול של גשרים ואיים המחברים את אונומיצ’י לשיקוקו, אהוב במיוחד על רוכבי אופניים.
• Kobe–Awaji–Naruto Bridge – המקשר את האי להונשו דרך נרוטו, שם אפשר לצפות במערבולות הענקיות שבפתח הים הפנימי.

האי, שבו חיים כ־3.8 מיליון תושבים בלבד, מצליח לשמור על אופי כפרי ורגוע. העיירות שלו מציעות טירות יפניות, שווקים מקומיים, חופי רחצה צלולים ומסלולי הליכה בין טרסות אורז ויערות עתיקים.

שיקוקו הוא יעד המשלב הרים וים, מסורת וחדשנות, שקט מדיטטיבי וחום אנושי נדיר.

האי קיושו

קיושו הוא האי הדרומי ביותר בארכיפלג היפני הראשי. מדרום לו משתרכת רצועת האיים אוקינאווה, וממנה נמתחת רצועת איי ריוקיו כמעט עד גבולות טייוואן. רצועת איים זו שימשה לא פעם מקור למתחים בין מדינות מזרח אסיה.

תוואי שטח ויחידות נוף

קיושו הוא אי הררי ברובו, המהווה המשך טבעי של רכסי הרי ההונשו (Honshū) מדרום. קו רכסים מרכזי חוצה אותו מצפון־מזרח לדרום־מערב, וממנו מסתעפים יובלים ועמקים המגיעים עד החוף. הרי קיושו מורכבים ברובם מסלעים געשיים צעירים, עדות לפעילות הטקטונית הערה באזור.

במרכז האי מתנשא הר אסו (Mount Aso) – אחד מהרי הגעש הגדולים והפעילים בעולם, המתנשא לגובה של 1,592 מטרים. לועו העצום, שקוטרו יותר מ־20 קילומטרים, הוא שריד של קלדרה קדומה, והוא מוקף מישורי לבה ירוקים ופוריים. פעילותו המתמדת, הכוללת לעיתים התפרצויות קטנות וענני גז, מעניקה לאזור מראה דרמטי אך גם קרקע עשירה לחקלאות.

לצד אסו נמצאים הרי געש נוספים – הר אונזן (Unzen) סמוך לנגאסאקי, שהתפרץ בשנת 1991 וגרם לאבידות רבות; הר סאקוראג’ימה (Sakurajima) הסמוך לעיר קגושימה (Kagoshima), הנחשב לסמל האי וללבה הפועם של “טבעת האש הפסיפית”; והר קירישימה (Kirishima), שמדרונותיו מכוסים יערות ערפל. כל אלו מעידים כי קיושו הוא אחד האזורים הגעשיים והפעילים ביותר ביפן.

בין ההרים נפרסים מישורים פוריים, במיוחד סביב מפרץ הארה (Ariake Bay) במערב, עמק צ’יקוגו (Chikugo Plain) בצפון ומישור מיאזאקי (Miyazaki Plain) בדרום־מזרח, שבהם מתפתחת חקלאות אינטנסיבית – אורז, פירות הדר, תה, ירקות ומתוקים מקומיים.

שם האי "קיושו" משמעותו "תשע הפרובינציות". אם כי, כיום האי עצמו מחולק לשבעה מחוזות (Prefectures): פוקואוקה, סאגה, נגסאקי, קומאמוטו, אויטה, מיאזאקי וקגושימה (וכלל האזור המנהלי של קיושו כולל גם את אוקינאווה).

נהרות, אגמים וחופים

רשת הנהרות של קיושו עשירה ומזינה. החשובים שבהם הם נהר צ’יקוגו (Chikugo River), הארוך באי, הזורם ממזרח לקומאמוטו אל מפרץ הארה; נהר אומוטה (Omuta) ונהר קוגה (Koga). הנהרות הללו יוצרים דלתאות ומישורים חקלאיים, ולעיתים גם גורמים לשיטפונות באזורים הנמוכים.

קיושו מוקפת קו חוף מפורץ ודרמטי. בצפונה משתרע מצר קאנמון (Kanmon Straits), המפריד בינה לבין הונשו ומחבר את הערים קיטקיושו (Kitakyushu) ו־שימונוסקי (Shimonoseki) בגשר ותעלה תת־ימית. במערב נמצא ים סין המזרחי (East China Sea), בדרום – האוקיינוס השקט (Pacific Ocean), ים יפן (Sea of Japan) נמצא בעיקר צפונית-מזרחית לקיושו, ומפריד את יפן כולה מחצי האי הקוריאני ורוסיה. החוף המזרחי והדרום-מזרחי של קיושו (למשל, אזור מיאזאקי) פונה ישירות לאוקיינוס השקט. הים ה"כלוא" בין קיושו, הונשו ושיקוקו נקרא הים הפנימי של סטו (Seto Inland Sea). לאורך קו החוף נמתחים מאות מפרצים, לגונות וחופים חוליים, המהווים מוקדי תיירות ונופש פופולריים.

קיושו עשירה גם במעיינות חמים (Onsen) – תוצאה ישירה של הפעילות הגעשית הרבה. הידועים שבהם נמצאים באזור בּפוּ (Beppu) ו־יוּפוין (Yufuin), שם מתנשאים עמודי אדים מעל גגות העיירות ומהווים חלק בלתי נפרד מהנוף התרמי של האי.

איים סמוכים

קיושו מוקפת עשרות איים קטנים, שחלקם מאוכלסים. ביניהם בולטים איי גוטו (Gotō Islands) שממערב לנגאסאקי, איי אמקוסה (Amakusa Islands) שבין קיושו לאיי שיקוקו, ואיי סצומה (Satsunan Islands) המשתרעים דרומה לעבר אוקינאווה. רבים מהאיים הללו הם הרי געש נכחדים או שוניות אלמוגים, והם חלק מהנוף הגאולוגי המורכב של "טבעת האש" היפנית.

אקלים

אקלים קיושו מגוון, אך ברובו סובטרופי לח. החורפים מתונים והקיץ חם ולח, מלווה לעיתים קרובות בגשמים עזים ובטייפונים. בצפון האקלים ממוזג יותר, ובדרום – חמים וטרופי. אזור קגושימה ידוע בטמפרטורות הגבוהות שלו, בעוד שבאזורים ההרריים שורר אקלים קריר עם שלג חורפי. הגשמים המרובים – לעיתים למעלה מ־2,500 מ"מ בשנה – הופכים את קיושו לירוק ופורה, אך גם לחשוף למפולות ולשיטפונות.

משאבי טבע וכלכלה גאוגרפית

קיושו עשירה במשאבי טבע, במיוחד במים תרמיים, גופרית, פחם ונחושת. במחצית הראשונה של המאה ה־20 הייתה כאן תעשיית פחם ענפה, שהתמקדה במכרות צ’יקוהו (Chikuho) שבצפון. עם דעיכת הכרייה עבר האי לתעשיות אנרגיה מודרניות, אלקטרוניקה, ספנות, ומעל לכל – חקלאות מתקדמת ותיירות.

שני עמודי התווך של הכלכלה המודרנית של קיושו, שזיכו אותה בשני כינויים:

"אי הסיליקון" (Silicon Island): קיושו היא מרכז עולמי לייצור מוליכים למחצה (semiconductors). חברות ענק בתחום (כמו סוני ומיצובישי) פועלות בה.

"אי הרכב" (Car Island): האי הוא גם בסיס ייצור מרכזי לתעשיית הרכב היפנית. ליצרניות כמו טויוטה, ניסאן ודייהטסו יש מפעלים גדולים באי, המייצרים מיליוני כלי רכב בשנה.

הקרקעות הוולקניות הפוריות מאפשרות גידול של תה, בטטות, סויה, פירות הדר ופרחים טרופיים. גם הדיג מפותח מאוד, בעיקר לאורך חופי נגאסאקי וקגושימה, והים סביב קיושו נחשב לאחד מאזורי הדיג העשירים של יפן.

האוכלוסייה מרוכזת בצפון האי, בעיקר בערים פוקואוקה (Fukuoka), קיטקיושו (Kitakyushu) ו־סאגה (Saga), המהוות יחד אזור מטרופוליני תעשייתי חשוב. פוקואוקה היא אחת הערים הגדלות ביותר ביפן, ונחשבת לשער הדרומי של המדינה – מרכז תחבורה, סחר וחדשנות טכנולוגית. בערי הדרום, נגאסאקי (Nagasaki) ו־קגושימה (Kagoshima), האופי שונה: נמל עמוק, היסטוריה ארוכה של קשרים עם סין והמערב, ומורשת ייחודית של פתיחות תרבותית.

בתקופת הסגר של יפן (סאקוקו) בתקופת אדו, נגסאקי (באופן ספציפי, האי המלאכותי דג'ימה) הייתה הנמל היחיד בכל יפן שהיה פתוח לסחר מוגבל עם המערב (ההולנדים) ועם סין. זה מחזק מאוד את מעמדה כ"שער" היסטורי.

הערים החשובות בקיושו כיום הן נגסקי, קוממוטו וסגה.

סיכום

קיושו היא אי של טבע עז וניגודים מרהיבים – מקום שבו הרי געש פעילים חולקים מרחב עם שדות אורז שלווים, ערים מודרניות נושקות למעיינות חמים עתיקים, ותרבות מסורתית מתקיימת לצד כלכלה מתקדמת. מיקומה בקצה הדרומי של יפן העניק לה תפקיד כפול – שער הכניסה של יפן לאסיה מצד אחד, ו"פרובינציה רחוקה" השומרת על מסורתה מצד שני.

ראו באתר זה: קיושו : השער הדרומי ליפן

נופי הרים, עמקים ומישורים

יפן היא מדינה הררית במהותה – כ-75% משטחה מכוסה בהרים.

ישרשרות הרריות רבות חוצות את האיים בכיוון הקימוט הכללי של הקשת, המכוונת צפון-מערב לדרום-מזרח. רוב ההרים ביפן הם הרי קימוט שנוצרו בתהליכים גיאולוגיים אינטנסיביים, ורבים מהם הם הרי געש פעילים או רדומים. זו הסיבה לפעילות הסיסמית התכופה באיי יפן.

ההר הגבוה ביותר ביפן הוא הר פוג'י – פוג'י סאן המהולל – בגובה 3,776 מטרים. זהו הר געש רדום שהתפרץ לאחרונה בשנת 1707, והוא משמש סמל לאומי ומקור השראה לאמנים, משוררים ומטיילים לאורך ההיסטוריה היפנית. פסגתו המושלגת הנשקפת מטוקיו בימים בהירים היא אחת התמונות האיקוניות ביותר של יפן.

בשל האופי ההררי המשתרע על פני רוב שטחה, רק כ-11% משטח יפן ראוי לעיבוד חקלאי. המישורים החשובים ביותר הם מישור קאנטו בו שוכנת טוקיו, מישור קינקי סביב אוסקה וקיוטו, ומישור נובי סביב נאגויה. מישורים אלו מאוכלסים בצפיפות גבוהה במיוחד ומהווים את המרכזים הכלכליים והתרבותיים העיקריים של המדינה.

מערכת הנהרות ביפן קצרה וזורמת במהירות בגלל האופי ההררי והמדרונות התלולים. הנהרות הארוכים ביותר הם שינאנוגאווה באורך 367 ק"מ, טונגאווה באורך 322 ק"מ וקיטאקאמיגאווה באורך 249 ק"מ. למרות קוצרם, הנהרות ממלאים תפקיד חשוב בהשקיה, בייצור חשמל ובתחבורה מקומית.

אקלים מגוון – מקור לעונות מובהקות

אקלימה של יפן אינו אחיד והוא תוצאה של מיקומה הגיאוגרפי המיוחד – ממזרח לאסיה, השתרעותה הארוכה מצפון לדרום, זרמי ים חמים וקרים הזורמים לאורך חופיה, ומבנה הרי פני השטח. ההבדלים האקלימיים בין האזורים השונים ביפן הם דרמטיים: בצפון שורר אקלים יבשתי קריר שבו הטמפרטורות בהוקאידו יורדות בחורף עד מינוס 30 מעלות צלזיוס, ואילו באיים הדרומיים מגיעה הטמפרטורה בקיץ עד 40 מעלות. במרכז ובחלק מהדרום שורר אקלים ממוזג-לח הנעים למטיילים רוב השנה.

איי יפן נמצאים באזורי אקלים סוב-טרופיים, ממוזגים ותת-קוטביים. בחודשי הקיץ שולטת רמה ברומטרית מעל האוקיינוס השקט ממזרח לאיים, ומתוכה מתפזרים גושי אוויר חמים ולחים הנעים מדרום לצפון. תופעה זו גורמת לאקלים החם והלח ולגשמים המרובים באזורים הפונים לכיוון הרוח החמה והלחה, למעט באי הצפוני הוקאידו שאקלימו קריר ויבש יחסית גם בקיץ.

בחודשי החורף, יפן מושפעת מהרמה הברומטרית השולטת מעל סיביר. גושי אוויר קרים ויבשים נעים מצפון לדרום ואוספים לחות רבה בעוברם מעל ים יפן. כשהם עולים על רכסי ההרים של הוקאידו והונשו, הם מורידים שלגים כבדים המגיעים לגובה של מטרים אחדים. באותו זמן, באזורים הפונים לאוקיינוס השקט הימים קרירים ומעוטי גשם. במשך תקופה קצרה של כארבעה שבועות, בין מחצית יוני למחצית יולי, יורדים גשמים בכל רחבי האיים כתוצאה מהתנגשות גושי האוויר השונים.

רוב הגשמים יורדים בקיץ, בתקופת המונסון, כאשר במקומות מסוימים כמות הגשמים המרבית היא 3,000 מ"מ בשנה. קיימים הבדלים ניכרים בכמויות הגשם אף בין אזורים סמוכים, בהתאם למיקומם היחסי להרים ולכיווני הרוח.

ניתן לזהות ארבעה סוגי אקלים עיקריים ביפן:

א. אקלים הוקאידו עם חורף קר וקיץ קריר ומעט משקעים;

ב. אקלים החוף של ים יפן עם שלגים כבדים בחורף וקיץ נוח.

ג. אקלים האזורים המושפעים מהאוקיינוס השקט – אקלים ממוזג עם חורף יבש וקיץ לח; ד. אקלים האיים של נאנסיי – חם בחורף, לוהט בקיץ וגשום במשך כל השנה.

אסונות טבע – חיים על הטבעת האש

יפן נמצאת בלב "הטבעת האש" של האוקיינוס השקט – אזור של פעילות סיסמית וגעשית אינטנסיבית. המיקום הגיאולוגי הייחודי הזה מעניק ליפן את נופיה ההרריים המרהיבים, אך גם חושף אותה לאסונות טבע קשים.

רעידות אדמה

מדי שנה מתרחשות כ-1,500 רעידות אדמה ביפן. רובן חלשות או בינוניות, בדרגות 4-6 בסולם ריכטר, אך ב-2,000 השנים האחרונות נרשמו למעלה מ-400 זעזועים הרסניים. הרעידה הקטלנית ביותר במאה העשרים הייתה זו שהחריבה את טוקיו ויוקוהמה ב-1 בספטמבר 1923 ובה נהרגו כ-143,000 תושבים. 60% מהבתים נשרפו, והנזק לתשתיות היה עצום.

באמצע שנות ה-90, בינואר 1995, רעדה האדמה בעיר הנמל קובה שבמפרץ אוסקה. נהרגו 6,434 תושבים ונהרסו בתי מגורים, מפעלי תעשייה ומתקנים בנמל. כאשר מתרחשות רעידות אדמה באוקיינוס השקט, עולים לעיתים אל החופים גלי צונאמי הורסים – גלי גאות ענקיים הפוגעים ביישובים החופיים. אחת למאה שנה בממוצע פוקדים את יפן גלי צונאמי ענקיים במיוחד, הגורמים להרס נרחב.

התפרצויות געשיות ביפן – בין הרס לבריאה

יפן היא ארץ של אש ומים – ממלכה השוכנת על קו הגבול שבין הלוחות הטקטוניים של האוקיינוס השקט, הלוח הפיליפיני והלוח האירו-אסיאתי. המפגש האדיר הזה בין כוחות הגיאולוגיה יוצר רשת צפופה של הרי געש, מעיינות חמים ורעידות אדמה – כולם חלק בלתי נפרד מזהותה הפיזית והרוחנית של יפן.

כ־עשרה אחוזים מהרי הגעש הפעילים בעולם מצויים בתחומה של יפן – יותר מארבעים הרי געש פעילים ועוד כ־150 רדומים. משמעות הדבר היא שכמעט בכל אזור בארץ השמש העולה ניתן לראות פסגות מעושנות, קלדרות עצומות או אדמות שנוצרו מלבה שהתקררה. ההתפרצויות, למרות שהן גורמות לעיתים להרס, לתזוזות קרקע ולפינוי יישובים שלמים, הן גם מקור לחיים – האפר הגעשי מפרה את האדמה, המעיינות המבעבעים משמשים לרחצה ולריפוי, והאנרגיה הגיאותרמית הפכה בשנים האחרונות למקור אנרגיה נקי וחשוב.

דוגמה מובהקת לעוצמת הטבע היפני היא הר אוסו-זאן (Usu-zan) שבאי הוקאידו. במאה השנים האחרונות התפרץ ההר שלוש פעמים:

א. ההתפרצות הראשונה, בשנים 1943–1945, יצרה ממש לנגד עיני התושבים הר געש חדש – “שווה־שין־זאן” (Shōwa-shinzan), שנולד מתוך שדות חיטה שהתנפחו לפתע.

ב. ההתפרצות השנייה, בשנים 1977–1978, הוסיפה חרוט געשי חדש, ובמהלכה נזרקו לשמים טונות של אפר ואבנים לוהטות.

בשנת 2000, לאחר שנים של רגיעה, החל ההר שוב לגעוש ולפלוט ענני אפר. אלפי תושבים בשלוש ערים סמוכות פונו בתוך שעות ספורות – היערכות מתקדמת שהצילה חיי רבים.

מקרים כאלה אינם נדירים. יפן השקיעה עשרות שנים בפיתוח מערכות ניטור מוקדם, מערכי פינוי, וחינוך הציבור להתמודדות עם אסונות טבע. כיום ישנן תחנות סייסמיות בכל הר געש פעיל, וכל תושב יודע כיצד לנהוג בשעת חירום.

ועדיין, המחיר כבד. רעידות אדמה והתפרצויות געשיות גורמות מדי שנה לנזק כלכלי עצום – לפעמים מיליארדי דולרים – ולפגיעות בנפש, בעיקר באזורים המאוכלסים בצפיפות. אך יחד עם זאת, נופי הגעש, המעיינות החמים שנובעים מהם, וההכרה בכך שהחיים והאדמה הם חלק ממעגל מתמיד של הרס ובריאה – הפכו את הגעשיות לאחד מסמליה העמוקים ביותר של יפן.

סערות טייפון

חודשי סוף הקיץ והסתיו – אוגוסט וספטמבר – מועדים לסערות הטרופיות המכונות טייפון. היפנים פיתחו לאורך דורות שיטות התמודדות חכמות: הם בונים בתי מגורים בני קומה אחת בלבד וקושרים את הגגות לקרקע, מקיפים את הבתים ואת השדות בשוברי רוח, ובעת סערה מתפנים למבנים ציבוריים כגון בתי ספר ואולמות גדולים.

עם זאת, הבעיה הגדולה ביותר היא שיטפונות. ביעור היערות בהרים הקטין את יכולת הקרקע להחזיק במי גשמים, וגידול השטח העירוני המכוסה אספלט ובטון הגביר את כמויות מי הנגר הזורמים במדרונות התלולים. התוצאה היא שיטפונות כבדים בעמקים המיושבים באוכלוסייה עירונית רבה.

בעיות נוספות כוללות קור ובצורת. מגדלי האורז ביפן הרחיבו את שטחי האורז לאזורים נרחבים באי הוקאידו, אך אזורים אלה חשופים לרוחות קרות ויבשות הבאות מסיביר וגורמות לנזקי קרה כבדים. במערב יפן, בחבל סטואוצ'י, יש בצורת מדי שנה וחיונית השקיה מלאכותית על מנת להגיע ליבולים סבירים.

עולם הצומח והחי – מגוון ביולוגי עשיר

למרות שרק 11% משטחה של יפן ראוי לעיבוד חקלאי ועוד 2% למרעה, המדינה מתגאה במגוון ביולוגי עשיר. שטחי החקלאות הולכים ונדחקים כתוצאה מהצורך הגובר בשטחים למגורים, וחשיבותה של החקלאות מתמעטת – כיום היא תורמת רק כ-2% מהתוצר הלאומי ומעסיקה רק כ-5% מכוח העבודה. הגידול העיקרי הוא אורז שתופס כ-40% מהשטח המעובד.

יערות מכסים כשני שלישים משטחה של יפן. בגלל הבדלי האקלים, הצומח מגוון מאוד: בצפון שולטים יערות מחטניים, ובדרום – יערות עצים נשירים הידועים בצבעי השלכת המרהיבים שלהם. הנוף היפני הטיפוסי מאופיין בכיסוי ירוק כהה של המחטניים או ירוק בהיר של הנשירים. היער מכסה את רוב פני השטח שמתחת לגובה של 1,000 מטרים בצפון ושל 2,500 מטרים בדרום.

ביפן ניתן לזהות ארבעה טיפוסי צומח עיקריים בהתאם לתנאים האקולוגיים: היער הסוב-טרופי הממוזג-חם עם עצים רחבי עלים ירוקי עד בקיושו, שיקוקו והונשו הדרומית, שם גדלים כמה סוגי אלונים, מיני ערבים והקמליה המפורסמת; היער הממוזג-קר שרובו עצים נשירים בהונשו המרכזית והצפונית ובמערב הוקאידו; היער המחטני התת-אלפיני עם אשוחים ואשוחיות במרכז ובצפון הונשו ובמזרח הוקאידו; והאחו האלפיני במרכז וצפון הונשו ובמרכז הוקאידו בגבהים העולים על 2,500 מטרים.

עולם החי

בגלל התיעוש הרב וביעור היערות, נעלמו בעלי חיים רבים שחיו ביפן בעבר. המודעות לשמירת הטבע עדיין נמוכה במדינה, שדייגיה עוסקים בדיג רשתות נגררות שנאסר במרבית המקומות בעולם ובצייד לווייתנים ודולפינים – פעולות המעוררות ביקורת בינלאומית חריפה.

עם זאת, באזורי ההרים הגבוהים הנשמרים כשמורות טבע, בהונשו ובהוקאידו, נשמרים ומתפתחים בעלי חיים רבים. באי הוקאידו, בעיקר בשטחים הנשמרים על ידי האינו – תושביה הקדומים של יפן – חיים הדובים החומים המגיעים בבגרותם לגובה של שני מטרים ולמשקל של 400 ק"ג. בשאר האיים חיים קופי המקוק, חתולי בר נדירים וסלמנדרות ענקיות.

ענף הדיג מפותח מאוד ביפן, והמדינה נמנית עם המובילות בעולם בשלל הדגה. השלל הרב וצריכת הדגים הגבוהה של האוכלוסייה מפחיתים במידת מה את תלותה ביבוא של מוצרי מזון, אם כי יפן עדיין מצליחה לייצר בכוחות עצמה רק 52% מתצרוכת הדיג שלה. הגיאוגרפיה ההררית של יפן הותירה כמה שמורות טבע במקומות קשים לגישה, שם הטבע נשמר במצבו הבתולי.

טיול ביפן מאפשר מפגש אינטימי עם נוף גיאוגרפי ייחודי שעיצב תרבות שלמה. ההרמוניה בין האדם לטבע, בין המודרני למסורתי, ובין העדינות לעוצמה – כל אלה משתקפים בנוף היפני. מהר פוג'י המושלג ועד לעמקים הירוקים, ממקדשי קיוטו ועד למטרופולין טוקיו, הגיאוגרפיה של יפן מספרת את סיפורה של אומה שלמדה לחיות בשלום עם סביבתה הקשה ולהפוך את האתגרים למקור כוח ויופי.