כנסיות ציון באפריקה: ריפוי, טוהר וכוח

מ’הר ציון’ שבחזון יוחנן ועד כנסיית ציון הנוצרית של דרום אפריקה

כתב: גילי חסקין;  10-08-26.

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם: . מלאווי – תרבות ופולקלור. ראו גם: זכרונות מטיול למלאווי

תקציר

מאמר זה בוחן את התפתחותן ואת עולמן הדתי והחברתי של הכנסיות הציוניות באפריקה הדרומית, תוך התמקדות בדרום אפריקה ובמלאווי. תנועות אלו מוצגות כחלק מן הכנסיות האפריקאיות העצמאיות (African Independent/Initiated Churches) וכביטוי מובהק לאפריקניזציה של הנצרות — תהליך שבו קהילות אפריקאיות אימצו מסורות נוצריות שהגיעו מבחוץ, אך עיצבו אותן מחדש בהתאם לצורכיהן ולתפיסות עולמן.

המאמר מתחקה אחר שורשי התנועה בזרמי הקדושה והריפוי באמונה בצפון אמריקה, אחר התפתחותה בדרום אפריקה בראשית המאה העשרים, ומשם אל התפשטותה למלאווי באמצעות רשתות הגירת העבודה. מקום מרכזי מוקדש לריפוי, לנבואה ולפעולתה של רוח הקודש. הריפוי הציוני נבחן לא רק כהתמודדות עם מחלה גופנית, אלא כמערכת המבקשת להשיב לאדם סדר ומשמעות בממדים גופניים, רוחניים וחברתיים גם יחד.

המקרה של מלאווי ממחיש כיצד מסורת שעברה אפריקניזציה בדרום אפריקה הותאמה מחדש למציאות מקומית ויצרה משפחה מגוונת של קהילות. המאמר מציע לראות בכנסיות הציוניות לא שריד של דת מסורתית במסווה נוצרי ולא חיקוי של הנצרות המיסיונרית, אלא יצירה דתית אפריקאית מקורית, שבה אמונה, גוף, ריפוי, קהילה וזהות שזורים זה בזה.

הקדמה

המטייל במלאווי עשוי להיתקל בכפרים ובעיירות בקבוצות מתפללים שקל לזהותן: גלימות לבנות או צבעוניות, שירה קצבית, תפילה רבת־משתתפים ולעיתים טקסי נבואה וריפוי. אלה קהילות המשתייכות למשפחה הרחבה של הכנסיות הציוניות (Zionist Churches), מן הביטויים המובהקים של הנצרות האפריקאית העצמאית. כדי להבין את התופעה שאנו פוגשים במלאווי, יש להרחיק דרומה, אל דרום אפריקה של ראשית המאה ה־20, שם התגבשה הציונות הנוצרית האפריקאית בצורתה המוכרת לנו כיום.

אולם המפגש הראשון עם כנסייה ציונית עלול גם להטות את הרושם. למתבונן מבחוץ קל לראות בגלימות, בריקוד, בתיפוף ובטקסי הריפוי ביטויים של “מסורת אפריקאית” שנוספו לנצרות שהביאו המיסיונרים. אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר. בני הקהילות הללו רואים בעצמם נוצרים, קוראים בכתבי הקודש, מתפללים בשם ישוע ומייחסים לרוח הקודש מקום מרכזי בחייהם. בה בעת, הנצרות שלהם אינה מפרידה באופן חד בין הגוף לנפש, בין מחלה למצוקה חברתית, בין אמונה לריפוי ובין חייו של היחיד לשלומה של הקהילה. שאלות שבעולם המערבי הופרדו לתחומים שונים — דת, רפואה, פסיכולוגיה וחברה — עשויות להופיע כאן כחלק ממערכת אחת של משמעות.

משום כך, הכנסיות הציוניות הן חלון מרתק להבנת תהליך רחב בהרבה בתולדות אפריקה המודרנית: האופן שבו דת שהגיעה ליבשת במידה רבה באמצעות מיסיונרים אירופים חדלה להיות רכושם של המיסיונרים.

אפריקאים לא היו מקבלים סבילים של הנצרות. הם קראו את כתבי הקודש בעצמם, בחרו מתוכם דגשים שהתאימו לעולמם, הקימו הנהגות עצמאיות ופיתחו דרכים משלהם להתמודד באמצעות האמונה עם מחלה, אי־ודאות, שינוי חברתי וכוחות שנתפסו כמאיימים על האדם ועל קהילתו. התוצאה איננה פשוט “נצרות אירופית” שהועתקה לאפריקה, אך גם לא דת אפריקאית מסורתית שנצבעה בצבעים נוצריים. לפנינו יצירה דתית חדשה שהתפתחה מתוך המפגש ביניהן.

לריפוי מקום מיוחד בעולם הזה. בעבור מאמינים רבים, השאלה הדתית איננה רק מה יעלה בגורלה של הנשמה לאחר המוות, אלא כיצד פועל כוחו של האל בתוך החיים עצמם: כאשר אדם חולה, כאשר משפחה נקלעת למשבר, כאשר מתעורר פחד מפני כישוף או פגיעה רוחנית, וכאשר הסדר החברתי המוכר מתערער. הנביא־המרפא, התפילה, המים המקודשים, הטהרה והקהילה כולה עשויים להיות חלק מן הניסיון להשיב לאדם לא רק את בריאותו, אלא גם תחושה של סדר ומשמעות.

מכאן גם חשיבותן של הכנסיות הציוניות להבנת ההיסטוריה החברתית של אפריקה הדרומית. הן צמחו בתקופה של תמורות עצומות: שלטון קולוניאלי, התפתחות מכרות ותעשייה, הגירת עבודה למרחקים, עיור ופירוקן או החלשתן של מסגרות קהילתיות ישנות.

מיליוני אפריקאים נדרשו לנוע בין הכפר לעיר, בין הבית למכרה ובין מסורות משפחתיות ותיקות לעולם חדש שנשלט במידה רבה בידי מוסדות קולוניאליים. בתוך המציאות הזאת סיפקו הכנסיות העצמאיות לא רק אמונה, אלא גם קהילה, סמכות אפריקאית ומערכת מושגים שבאמצעותה ניתן היה לפרש עולם המשתנה במהירות.

הדבר חשוב במיוחד למטייל במלאווי. הקהילה הציונית שהוא פוגש לצד הדרך אינה תופעה מקומית מבודדת. מאחוריה מסתתרת היסטוריה שחצתה גבולות ונדדה עם בני אדם: רעיונות דתיים עברו מיבשת ליבשת, קיבלו בדרום אפריקה משמעות חדשה, ומשם נעו צפונה לאורך נתיבי העבודה וההגירה. בכל תחנה הם השתנו מחדש. לכן אין “ציונות אפריקאית” אחת ואחידה, וגם במלאווי עצמה מתקיימות קהילות שונות זו מזו באמונותיהן, בארגונן וביחסן לריפוי ולחברה.

השם עצמו דורש הבהרה. “ציונות” זו אינה קשורה לציונות היהודית. “ציון” היא בראש ובראשונה סמל מקראי — מקום של קדושה, נוכחות אלוהית וגאולה — שקיבל בעולם הנוצרי האפריקאי חיים ומשמעויות משלו. דווקא המפגש עם המונח המוכר לכאורה מדגים עד כמה יש להיזהר מהשלכת המשמעויות שלנו על העולם הדתי שאנו מבקשים להבין.

מאמר זה מבקש אפוא להתבונן בכנסיות הציוניות לא כבקוריוז פולקלוריסטי ולא כגרסה “לא מושלמת” של הנצרות האירופית, אלא כתופעה דתית אפריקאית בזכות עצמה. כיצד צמחה? מדוע תפס הריפוי מקום כה מרכזי בעולמה? כיצד משתלבים בה התנ”ך, הברית החדשה, רוח הקודש, הנבואה ותפיסות אפריקאיות של גוף וכוח רוחני? מדוע זכתה להצלחה בקרב אוכלוסיות שחוו הגירה ושינוי חברתי עמוק? וכיצד הגיעה מדרום אפריקה למלאווי וקיבלה שם צורות מקומיות משלה?

התשובות לשאלות הללו מאפשרות לראות מאחורי הגלימות, השירה והריקוד תהליך היסטורי ותרבותי עמוק: את הפיכתה של הנצרות באפריקה מדת שהובאה מבחוץ לדת שאפריקאים עצמם נעשו שותפים מרכזיים בעיצובה.

מבוא: הכנסיות ביוזמה אפריקאית

מאז סוף המאה התשע-עשרה הולכת ומתפתחת באפריקה שמדרום לסהרה תופעה דתית רחבת היקף, המכונה בספרות המחקר “כנסיות ביוזמה אפריקאית” (African Initiated Churches, בקיצור AICs), המוכרות בספרות המחקר גם בשם African Independent Churches.1

רבות מכנסיות אלה צמחו על רקע שאיפתם של נוצרים אפריקאים לעצמאות דתית ולהנהגה מקומית, ולעיתים גם מתוך התנגדות לשליטת הכנסיות המיסיונריות ולמבנים החברתיים והגזעיים שנלוו אליה. עצמאות זו אינה פירושה דחיית הנצרות עצמה: מייסדיהן האפריקאים אימצו רעיונות ומנהגים נוצריים, אך פירשו ועיצבו אותם מחדש בהתאם לצרכים ולתפיסות העולם המקומיות. בין ההשפעות הבולטות נמנות “תנועת הקדושה” (Holiness Movement), שהדגישה טוהר מוסרי והתחדשות רוחנית, וזרמי הריפוי באמונה (Faith Healing), שהדגישו את פעולתה הישירה של רוח הקודש בריפוי מחלות ומצוקות.

באפריקה קיבלו רעיונות אלה משמעות מקומית: בכנסיות רבות שולבו תפילה וריפוי עם נבואה, חזיונות וטקסי טהרה, כמענה לשאלות שהעסיקו קהילות רבות — מחלה, פוריות, מזל, יחסים עם אבות קדמונים וכישוף — נושאים שהכנסיות המיסיונריות נטו לדחות כאמונות טפלות. הכנסיות העצמאיות לא בהכרח אימצו את האמונות המסורתיות כמות שהן, אלא יצרו עולם דתי חדש שבו התנ”ך, רוח הקודש והאמונה בישו פורשו בתוך מערכת מושגים אפריקאית מוכרת.

מכאן גם המגוון העצום של כנסיות אלה — אלפי ארגונים ותנועות השונים זה מזה בגודלם ובאופיים: מכנסיות ממוסדות המונות מיליוני מאמינים ועד קהילות קטנות סביב נביא או מרפא כריזמטי. קשה לקבוע את מספרן המדויק, בשל חילוקי דעות בהגדרת הקטגוריה ובשל הדינמיות הרבה של השדה הדתי. ברור בכל זאת שהכנסיות האפריקאיות העצמאיות הן מן התופעות החשובות ביותר בתולדות הנצרות האפריקאית המודרנית: הן מבטאות את תהליך ה”אפריקניזציה” שלה — הפיכתה מדת המזוהה עם המיסיון האירופי, לדת שאפריקאים עצמם מפרשים ומעצבים בהתאם לעולמם.2

מבין הטיפולוגיות שהוצעו לסיווגן — משיחיות, כנסיות “בשורה מלאה” וכנסיות “ציוניות” — מתמקד מאמר זה בטיפוס הציוני, שאחד מסימני ההיכר הבולטים שלו הוא מקומו המרכזי של הריפוי בחיים הדתיים. לצדן התפתחו במערב אפריקה תנועות נבואיות-מרפאות כגון כנסיות ה-Aladura, בעלות מאפיינים מקבילים אך היסטוריה נפרדת. כנסיית ציון הנוצרית (Zion Christian Church, ZCC), שנוסדה בידי אנגנס ברנבס לקגניאני (Engenas Barnabas Lekganyane) בשנות ה-20 של המאה ה-20, היא אחת הכנסיות הציוניות הגדולות והמשפיעות ביותר באפריקה הדרומית. מאמר זה נשען בעיקר על שני מחקרים: זה של כריסטופר ה’ גרונדמן (Christoffer H. Grundmann), הפורש את התמונה הרחבה של התנועה הציונית כולה, וזה של ג’יימס קנוקנו משאבלה (James Kenokeno Mashabela), המתמקד במקרה הבוחן המפורט ביותר — כנסיית ציון הנוצרית עצמה — ובתפקיד הריפוי בהתרחבותה.3

א. שורשים היסטוריים: מדואי שבאילינוי ועד ראנד

חרף השם המטעה, אין לכנסיות הציוניות האפריקאיות כל קשר לציונות היהודית: הכינוי “ציוני” נשען על הסמליות המקראית של הר ציון כמקום קדושה, גאולה ונוכחות אלוהית.4

אחד השורשים החשובים של התנועה נעוץ בדמותו של ג’ון אלכסנדר דואי (1847–1907), ממטיפי תנועת הריפוי האלוהי (Divine Healing) הבולטים בצפון אמריקה בסוף המאה ה-19, שהקים באילינוי, סמוך לשיקגו, את “עיר ציון” (Zion City) — קהילה דתית מתוכננת שנועדה לממש את חזונו. באמצעות כתב העת שלו, Leaves of Healing, הפיץ דואי את תפיסתו בדבר הריפוי האלוהי ואת בשורתו התיאולוגית  המרובעת: ישוע כמושיע, כמקדש, כמרפא וכמלך הבא.5

כתב העת חצה במהרה את גבולות ארצות הברית והגיע גם לאזור הוויטווטרסראנד (Witwatersrand, “הראנד”) שסביב יוהנסבורג, חבל הכרייה שהפך מאז גילוי הזהב ב-1886 למוקד אדיר של הגירת עבודה ומפגש בין אוכלוסיות אפריקאיות, אירופיות ומהגרות, ובו מצאו רעיונותיו של דואי קרקע פורייה. אחת מדמויות המפתח בהעברתם הייתה פיטר לואי לה-רו (Pieter Louis le Roux; 1865–1943), אפריקאנר ששימש מיסיונר בקרב בני הזולו מטעם הכנסייה ההולנדית הרפורמית. לה-רו התרשם מן הדגש שהושם בכתבי דואי על ריפוי אלוהי וקדושה אישית, התרחק בהדרגה מן המסגרת הרפורמית, ובשנת 1904 הוסמך כזקן (Elder) בכנסייה המזוהה עם דואי בדרום אפריקה, והיה לאחד ממפיציה המרכזיים בקרב אוכלוסיות אפריקאיות.

פעילותו הייתה ציון דרך חשוב, אך אין לראות בה אירוע יחיד שממנו נולדה התנועה כולה: בראשית המאה ה-20 נוצרה רשת של מטיפים ומנהיגים אפריקאים שאימצו מרכיבים מתורת דואי, ובתוך זמן קצר עיצבו אותם מחדש בהתאם לעולמם התרבותי, כשריפוי באמונה, פעולתה הישירה של רוח הקודש וטהרה מקבלים משמעויות חדשות בתפיסות אפריקאיות של גוף וכוח רוחני.

מכאן התפשט השם “ציון”, והתפצלו ממנו כנסיות רבות ועצמאיות זו מזו, תחילה בדרום אפריקה ובהמשך ברחבי אפריקה הדרומית, וזכו לאחיזה בקרב עמי הזולו, הסותו, הצוואנה, הסוואזי וקהילות נוספות. “ציון” חדלה להיות רק שמו של המרכז שהקים דואי, והפכה למושג דתי בעל חיים משלו — סמל לקהילה נוצרית אפריקאית שבה ריפוי, נבואה ורוח הקודש משתלבים במסגרת חדשה, ומתוכה צמחה גם כנסיית ציון הנוצרית.6

חשיבותו של הרגע ההיסטורי הזה אינה נעוצה בדמויות הפרטניות המעורבות בו, אלא בכך שנפתח פתח ליצירת מבנים כנסייתיים שאינם כפופים עוד למוסכמות המיסיון: הפרדה גזעית, דחיית ריבוי נישואין ודחיית עולם הרוחות האפריקאי. תחת זאת גיבשה התנועה הציונית עקרונות משלה: נאמנות מוחלטת ל”ספר” (התנ”ך והברית החדשה המכונה בעולם האנגלי BIBLE) כסמכות עליונה, המתווכת בדרשה ובמסורת שבעל-פה נוכח רמות אוריינות נמוכות; הסתמכות חזקה, ולעיתים בלעדית, על ריפוי באמונה; חיים “קדושים” הכוללים הימנעות מבשר חזיר, אלכוהול, טבק והימורים; טבילת מבוגרים במים זורמים; ביטול ההפרדה הגזעית; ומחויבות ל”עבודת ציון” — הקמת מקום משכן לאלוהים עלי אדמות, משימה אשר חוק הקרקעות של 1913 הקשה עליה דרסטית, בהגבילו את יכולת האפריקאים השחורים לרכוש קרקע מחוץ לאזורים שהוקצו להם.7

ב. כנסיית ציון הנוצרית: מקרה בוחן

מבין אלפי הכנסיות הציוניות בדרום אפריקה, בולטת בגודלה ובהשפעתה כנסיית ציון הנוצרית (Zion Christian Church – ZCC). מייסדה, אנגנס ברנבס לקגניאני (1885–1948), נולד באזור מאמאבולו (Mamabolo) שבצפון טרנסוואל, בתחומי פרובינציית לימפופו של ימינו. ראשית דרכו הדתית הייתה בנצרות המיסיונרית הפרוטסטנטית, אך בסביבות 1910, על פי המסורת הביוגרפית של הכנסייה, חווה התגלות שהורתה לו להקדיש את חייו להטפה ולריפוי — חוויה שעיצבה את דמותו כ”נביא-מרפא” (prophet-healer).

משלא מצא מקום מספק לתפיסות אלה בנצרות המיסיונרית, פנה לקגניאני אל העולם הציוני המתפתח, ובמהלך העשור השני של המאה ה-20 עבר בין כמה מסגרות ציוניות ואפוסטוליות — ובהן תנועות הקשורות לאליאס מהלנגו (Elias Mahlangu) — שבהן נחשף למסורת המדגישה ריפוי, טבילה ונבואה. לאחר פרישה ממסגרות אלה כוננה בהנהגתו, לאחר שפרש ממסגרות אלה הקים לקגניאני באמצע שנות העשרים את כנסיית ציון הנוצרית (ZCC); שנת 1924 מצוינת בדרך כלל כשנת ייסודה.

תחת הנהגתו ולאחר מותו תחת הנהגת בניו, צמחה הכנסייה מתנועה מקומית לארגון דתי רחב-היקף, שמרכזה הרוחני במוריה (Moria), סמוך לפולוקוואנה של ימינו, הפך ליעד עלייה לרגל להמוני מאמינים.

הצלחת ה-ZCC נבעה במידה רבה מיכולתה להציע סינתזה בין הנצרות האירופאית,  לתפיסות אפריקאיות של גוף, מחלה, ריפוי וכוח רוחני: היא הדגישה תפילה, טבילה ואמונה בישוע, אך העניקה מקום מרכזי גם לריפוי, לנבואה ולהגנה מפני כוחות רוחניים מזיקים — דוגמה מובהקת לתהליך אפריקניזציה של הנצרות, יצירת מסגרת שאינה נתפסת עוד כשלוחת המיסיון האירופי אלא כדת אפריקאית חיה.8

סיפור זה חורג מגבולות הביוגרפיה האישית: עצם הקמתה של כנסייה גדולה בהנהגה אפריקאית עצמאית ערערה על דפוסי הסמכות של המיסיון ועל הסדר הגזעי-קולוניאלי שבתוכו פעל, ונעשה בעבור חסידיה מרחב שבו אין עוד צורך להפריד בין החיים הרוחניים לחומריים.9

מעמדו של לקגניאני חרג בעיני רבים ממאמיניו מגבולות הסמכות הכנסייתית הרגילה. הוא נתפס גם כנביא וכמרפא בעל כוחות רוחניים יוצאי דופן, ובמקורות מופיעים כלפיו כינויים רבי-עוצמה כגון “הרופא רב-העוצמה” ו”ראש השבט”, ואף ביטויים המייחסים לו תפקיד גואל; עם זאת לקגניאני עצמו העדיף, לפי המסורת, את התואר הכנסייתי “בישוף” (Bishop), ויש להבחין בין הערצה העממית לתיאולוגיה הרשמית של הכנסייה.10 מרכזיותו התרחבה לאחר מותו גם אל שושלת ההנהגה שצמחה ממנו: במחקרים על ה-ZCC מתועדים טקסים שבהם הוזכרו יחד שמות אנגנס וממשיכי דרכו. תופעה זו ממחישה כי סמכותו הכריזמטית של המייסד עברה תהליך של מיסוד והמשכיות שושלתית — אף שיש להיזהר מלפרש זאת כהעמדת בני המשפחה במעמד תיאולוגי זהה לישוע. נכון יותר לראות בכך צורה אפריקאית של סמכות דתית כריזמטית, שבה המנהיג ושושלתו נעשים מוקד של נאמנות, זיכרון קיבוצי וריפוי.11

ג. פולחן ה’עבודה בציון’: לבוש, מקל הקודש ומרחב הטהרה

התפילה בכנסיות הציוניות אינה מתנהלת בהכרח במסגרת זמן קצובה: טקסיה עשויים להימשך שעות ארוכות, והמשתתפים נוטלים בהם חלק פעיל באמצעות שירה, תפילה ותנועה, ולא רק צופים בפולחן. אפשר לזהות דפוס אופייני: ההתכנסות נפתחת בהמנונים ובתפילות, ולעיתים בתפילות וידוי הנאמרות בקול ובו-זמנית; לאחר מכן באות קריאה בכתבי הקודש ודרשה, ובהמשך עשוי להגיע אחד משיאי המפגש — טקס הריפוי, שבו עוברת התפילה מן המישור המילולי אל פעולה המכוונת ישירות למצוקת היחיד: מחלה, כאב או אי-פוריות מקבלים מענה באמצעות תפילה, הנחת ידיים ומים מקודשים.

מרכזיותו של הריפוי הביאה את בנגט סונדקלר (Bengt Sundkler), מן החוקרים החלוצים של הכנסיות האפריקאיות העצמאיות, להציע הבחנה שהפכה לקלאסית: בעוד שהכנסייה הקתולית נתפסת כ”מוסד של חסד”, שבו הסקרמנטים מעבירים את החסד האלוהי, והפרוטסטנטית כ”מוסד של דיבור”, שבו ההטפה עומדת במרכז, את הכנסייה הציונית אפשר להבין כ”מוסד של ריפוי”: הריפוי נעשה בה לאחד האופנים המרכזיים שבהם נוכחות האל וכוחו מקבלים ביטוי מוחשי בחיי המאמין — ציר המחבר בין אמונה, גוף, קהילה ומצוקות היום-יום.12

אחד הסימנים החיצוניים הבולטים של הפולחן הוא הלבוש הטקסי: גלימות לבנות, ולעיתים חגורות ואבנטים בצבעים המסמנים השתייכות לקבוצה, תפקיד או מעמד. במקומות שמרחב התפילה נתפס כאדמת קודש נוהגים המתפללים לחלוץ נעליהם בכניסה — מחווה המזכירה את הציווי המקראי למשה ליד הסנה הבוער: “שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא” (שמות ג, ה).

בחלק מן הקהילות מקבל המתפלל בכניסה גם איסיקהאלי (isikhali)— מילה בזולו שפירושה “נשק” — המציינת בהקשר הפולחני מקל טקסי הנישא במהלך התפילה. אין מדובר בנשק במובן המעשי, אלא בחפץ סמלי הקשור לרעיונות של סמכות, כוח והגנה מפני כוחות מזיקים: הפולחן נתפס כאן גם כמאבק רוחני, שבו המאמין ניצב לא רק מול חולשה גופנית אלא גם מול כוחות המאיימים על שלמותו ועל שלום הקהילה. לשומרי הכניסה עשוי להיות תפקיד פולחני, לוודא שהנכנסים למרחב המקודש עומדים בדרישות הטהרה: מצבי מחלה או הפרת איסורים עלולים להיחשב למצב המפר את הסדר הרוחני של הקהילה כולה. הגבול בין “בריא” ל”חולה”, כמו זה שבין “טהור” ל”טמא”, אינו אפוא רפואי במובן המערבי, אלא גבול דתי וחברתי המגדיר מי רשאי להיכנס למרחב המקודש — שכן הגוף, הבריאות, המוסר והדת אינם נתפסים בעולם הציוני כתחומים נפרדים, ומחלה עשויה להיות בעלת משמעות גופנית, חברתית ורוחנית בעת ובעונה אחת.13

בהקשר הספציפי של ה-ZCC מתועדת תפיסה דומה: נשים בעת הווסת עשויות להיות מנועות מהשתתפות בפעילויות נבואיות מסוימות, משום שמצבן נתפס כטומאה פולחנית. החוקר משאבלה אינו מסתפק בתיאור אנתרופולוגי של המנהג, אלא מותח עליו ביקורת תיאולוגית: תפיסה המרחיקה נשים מפעילות דתית בשל תהליך גופני טבעי פוגעת בכבודן, ועומדת בסתירה לעיקרון הנוצרי שלפיו נשים וגברים כאחד נבראו בצלם האלוהים (imago Dei). מתח זה — בין מסורות טוהר וטומאה נטועות בתפיסות מקראיות ומקומיות, לבין הביקורת עליהן מתוך השיח התיאולוגי הנוצרי עצמו — חשוב להבנת הכנסייה.14

תיאור אתנוגרפי של טקס מסוים משנת 1965 — שאין לראות בו דגם מייצג לכלל הכנסיות הציוניות — מאפשר הצצה לאחת מצורות הריפוי: כך תיעד אנתרופולוג טקס ריפוי בכנסיית “ציון ירושלים לשנים עשר השליחים” שבנטאל. הנביא-המרפא עומד במרכז מעגל, הקהילה רצה סביבו תוך אחיזת מקלות, והוא ניגש בזה אחר זה אל החולים, גוער בשד המחלה, מעסה את גופם וקובע אבחנה. בסיום מוזג אפר מעורב ברוק על מצחם, ומקבל תרומה כספית המלווה בקריאה שלא לפנות עוד לתרופות בית החולים.15

במקום שמן קדוש, כמקובל במסורת המקראית , מעדיפות הכנסיות הציוניות מים קדושים (isiwasho), בסירוב עקבי להשתמש בדבר הדומה ל-imithi, ה”תרופות” האפריקאיות המסורתיות המשמשות הן לריפוי והן, בפוטנציה, לפגיעה — ביטוי לדאגת הטוהר המרכזית של הזרם הציוני: הרצון להישאר בתחום ה”נוצרי” המובחן, מבלי להיטמע בעולם הרפואה האפריקאית המסורתית.16

ד. הנביא-המרפא: אבחון, ריפוי ותקשורת עם עולם הרוח

במרכז החיים הפולחניים של כנסיות ציוניות רבות ניצבת דמותו של אומפרופתי (umprofethi)— הנביא-המרפא — שסמכותו נובעת מן האמונה כי ניחן במתת רוח מיוחדת. תפקידו משלב נבואה וריפוי, אך “נבואה” בהקשר זה אינה בעיקר חיזוי עתידי אלא אבחון: הנביא מבקש “לראות” מעבר לתסמינים הגלויים ולחשוף את מקור המחלה או המצוקה — אם הוא גופני, חברתי או רוחני — ולאחר מכן מציע דרך לריפוי באמצעות תפילה, טקסי טהרה, מים מקודשים או הנחת ידיים.

סמכות כריזמטית זו אינה חופפת בהכרח להיררכיה הכנסייתית הפורמלית: בכנסיות מסוימות הנביאים-המרפאים אינם אנשי כמורה מוסמכים, ונשים יכולות אף הן לשמש נביאות-מרפאות ולרכוש סמכות רוחנית ניכרת, גם כשתפקידי הנהגה אחרים מוגבלים יותר לגברים. גם ההכשרה שונה: סמכות הנביא אינה נרכשת בלימודים תיאולוגיים או הסמכה פורמלית, אלא מיוחסת ל”קריאה” שאינה נתונה לבחירתו — חזון, חלום, מחלה קשה או משבר אישי המתפרש בדיעבד כהתערבות של העולם הרוחני, כך שהמשבר עצמו הופך לשלב בתהליך הפיכתו לנביא-מרפא. בעיני המאמינים מקנה הקריאה לנביא יכולת “ראייה” רוחנית, המאפשרת לו לזהות את שורש המצוקה ולתווך בין האדם לעולם הרוחני.17

בכנסיית ציון הנוצרית מתועדת תמונה עשירה בפרטים אתנוגרפיים: המאמינים מביאים אל, או מקבלים מהנביא “הוראות” (ditaelo) בדמות מים קדושים, ניירות קדושים וקפה ותה — ה-tee ya bophelo, “תה החיים” — המשמשים לריפוי ולהגנה; מים הנשפכים לנעליים, למכוניות ולבתים לטיהור; משקאות קלים המיועדים לשפיכה על הגוף לגירוש רוח רעה; ומקל עץ קטן (kotana) הכרוך בחגורה (sebepu) המסובבת סביב גוף המטופל בלא מגע — כל אלה משקפים את עוצמת ההשתלבות בין הנצרות לעולם התרבותי המסורתי.18

בכנסיות הציוניות הטבילה אינה נתפסת רק כטקס חד־פעמי של הצטרפות לכנסייה או של קבלה אל הקהילה הנוצרית, כפי שמקובל בזרמים נוצריים רבים. היא עשויה לשמש גם אמצעי של טיהור וריפוי, ולכן בחלק מן הקהילות אפשר לחזור עליה בעת מחלה, מצוקה או צורך בטהרה רוחנית. בכך מקבלת הטבילה משמעות רחבה ומעשית במיוחד: המים אינם מסמלים רק התחדשות רוחנית, אלא נתפסים גם כאמצעי שבאמצעותו פועל כוחו המרפא והמטהר של האל. בכנסיית ציון הנוצרית (ZCC) מתוארת הטבילה כחלק ממכלול של פרקטיקות ריפוי וטהרה, ולא רק כטקס קבלה חד־פעמי לכנסייה.

לעיתים היא מוליכה לכך שמרפאים מסורתיים המצטרפים לשורותיה מוסרים לה את כלי הניחוש שלהם (dipheko, ditaola), בעודם ממשיכים לשמש כ”נביאים” בתוכה — עדות לכך שבקרב נביאי הכנסייה נמצאו גם מרפאים מסורתיים לשעבר, שכישוריהם וסמכותם עברו פרשנות מחודשת במסגרת הנוצרית.19

בעדויות שנאספו תיארו נביאים את רוח הקודש (uMoya) כמקור העליון של כוחם, ובה בעת הסבירו כי רוחות האבות (badimo) עשויות לפעול כשליחים: “רוח הקודש קראה לי, אך היא שולחת את אבותיי כשליחים” — ממצא אתנוגרפי מקומי ולא דוקטרינה כלל-ציונית. ההבחנה בין הנביא הנוצרי למנחש המסורתי (isangoma) ראויה לבחינה זהירה. מנקודת מבט אנתרופולוגית אפשר לזהות הקבלות תפקודיות בין השניים: שניהם עשויים לאבחן מקור נסתר למצוקה ולהציע דרך להסרתו. ואולם מבחינת המאמינים עצמם ההבדל עשוי להיות מהותי, שכן הנביא מייחס את סמכותו לרוח הקודש ופועל במסגרת נוצרית מוצהרת.20

ה. מהו ‘ריפוי’? פרשנות אנתרופולוגית ותיאולוגית

יש להיזהר מצמצום מושג ה”ריפוי” הציוני להוראתו הביו-רפואית הצרה: משמעות המונח נעה בין “הרגשה טובה יותר” ו”התמודדות” ועד “שיקום מלא” (restitutio ad integrum). תפקיד הנביאים-המרפאים אינו רק לרפא מחלה במובן הביולוגי, אלא לסייע למאמין למצוא מחדש משמעות וסדר בעולם שנקרע מהקשרו — מעין “לוגותרפיה” תרבותית ההולמת עולם מושגים משותף למרפא ולמטופל.21

מזווית משלימה, הכנסיות הציוניות פועלות גם כמעין “מרחב טיפולי” (therapeutic milieu): מסגרת קהילתית המעניקה משמעות ותמיכה לאנשים שחייהם השתנו בעקבות הגירה, עיור ותיעוש — מעבר שהרחיק אנשים ממשפחותיהם המורחבות ומאדמות אבותיהם, והכניסם לעולם חדש של עבודת שכר ואי-יציבות. בתוך מציאות זו קיבלו מחלה ומצוקה פירושים חדשים: מסורות בדבר “רוחות מצוקה” הקשורות לאנשים שמתו הרחק מבתיהם, מבלי שנערכו להם טקסי הקבורה המקובלים בקהילתם.

מבחינת המאמינים אין מדובר במטפורה: עולם הרוחות הוא חלק ממשי מן המציאות, ומוות שאינו מלווה בסדר הפולחני הראוי עלול להותיר הפרעה ביחסים שבין החיים למתים — ביטוי, מנקודת מבט אנתרופולוגית, למצוקות שנולדו מעקירת הסדר החברתי הישן, מן הכפר לעיר ומן המשפחה למגורי הפועלים. הכנסייה הציונית מספקת מסגרת המאפשרת לפרש מצוקה זו ולהתמודד עמה באמצעות נבואה, תפילה וטקסי טהרה.22 משום כך הריפוי הציוני הוא בעת ובעונה אחת אישי, רוחני וחברתי: הכנסייה משיבה את החולה אל קהילת שייכות, ומציעה סדר במקום שההגירה והעיור ערערו.23

לצד זאת יש גם זווית פוליטית מובהקת: הריפוי אינו רק מענה קיומי אלא גם מעשה של שחרור תרבותי ממורשת הביו-רפואה המערבית שהביאו המיסיונרים. הכנסיות הציוניות “פונות אל האפריקאים בהזמנה גלויה להביא את פחדיהם וחרדותיהם מפני מכשפים, כישוף, מזל רע, עוני ומחלה, אל הנהגת הכנסייה”.24 כנסיית ציון הנוצרית אינה אפוא רק מוסד פולחני, אלא מפעל של “אפריקניזציה” — החזרת הסמכות התרבותית והרוחנית לידי האפריקאים עצמם, לאחר עשורים שבהם המיסיון הלבן והממשל הקולוניאלי דחקו את רגליהם.

מדרום אפריקה למלאווי: הדת נעה עם פועלי המכרות

השפעת הציונות הנוצרית לא נעצרה בגבולות דרום אפריקה. עובדים שנחשפו לכנסיות הציוניות ולנביאים-המרפאים שבו לבתיהם כשהם נושאים עמם תפיסות דתיות חדשות. אחת הזירות המרתקות ביותר הייתה ניאסלנד (Nyasaland), מלאווי של ימינו. אולף סטרובהן (Ulf Strohbehn), במחקרו המקיף The Zionist Churches in Malawi: History – Theology – Anthropology, בוחן את התבססותה שם של הציונות הנוצרית — מסורת ששורשיה בארצות הברית, שכבר עברה תהליך עמוק של אפריקניזציה בדרום אפריקה, ונדדה עתה פעם נוספת, הפעם באמצעות אפריקאים עצמם.

ראשיתה המאורגנת של הציונות במלאווי מתוארכת לשנת 1922, וניתן לזהות בהתפתחותה כמה גלים: דור ראשון (1922–1947) שהניח את התשתית, דור שני (1948–1976) שבו התרבו הכנסיות והתבססו, ומסוף שנות השבעים דור נוסף של קהילות. אין אפוא “כנסייה ציונית של מלאווי” אחת, אלא משפחה גדולה ומגוונת של כנסיות השונות זו מזו בפרטים רבים, אך חולקות מערכת סמלים ופרקטיקות המאפשרת למאמינים לזהות את עצמם כ”ציונים”.

ארבעת סימני הזהות: לבוש, מוזיקה, הטפה וריפוי

ארבעה מרכיבים מאפיינים את הפולחן הציוני במלאווי: לבוש, מוזיקה וריקוד, הטפה וריפוי, היוצרים יחד שפה דתית שבאמצעותה הקהילה מגדירה את זהותה. הלבוש — גלימות, צבעים וסמלים המבדילים בין קהילה לקהילה ולעיתים בין בעלי תפקידים — מבטא כניסה למרחב של קדושה ושייכות; הגוף הלבוש נעשה הצהרת זהות. המוזיקה והריקוד אינם תוספת בידורית אלא אופן שבו הקהילה מתפללת בגופה: שירה, תיפוף ותנועה מחזורית יוצרים חוויה קבוצתית שבה הגבול בין מבצע לקהל מיטשטש, והריקוד עצמו עשוי להיות קשור לתהליך הריפוי. גם ההטפה מקבלת צורה מקומית: הדרשן מחבר את הטקסט המקראי לחיי היום-יום של הקהילה — נישואין, עבודה, מחלה וסכנות רוחניות — וכך נעשית הדרשה כלי לחינוך מוסרי ולבניית קהילה ממושמעת.

אולם המרכיב המובהק ביותר הוא הריפוי. בציונות המלאווית אין הפרדה חדה בין בריאות הגוף, מצבו החברתי של האדם ומצבו הרוחני: מחלה עשויה להיות בעיה גופנית, אך גם תוצאה של יחסים חברתיים שהשתבשו, הפרת איסור או פגיעה רוחנית, וממילא גם הטיפול אינו חייב להיות רפואי בלבד. הנביא-המרפא מבקש תחילה לזהות את מקור המצוקה, ורק לאחר מכן לקבוע כיצד להתמודד עמה — הריפוי הוא חלק מן הישועה עצמה, ולא תוספת עממית לתיאולוגיה. האדם המגיע לכנסייה בשל מחלה אינו מקבל רק טיפול בתסמין, אלא הסבר: מדוע הדבר קרה לו וכיצד להשיב את הסדר לחייו. הצלחת הריפוי, או עצם התחושה שהכנסייה מסוגלת להתמודד עם מצוקה שגורמים אחרים לא הצליחו לפתור, משמשת גם מנגנון חשוב של הצטרפות לכנסייה.

בין הנצרות למסורת המקומית

דווקא בנקודה זו מתגלה מורכבות הציונות במלאווי: הכנסיות מגדירות עצמן כנוצריות ומעמידות את התנ”ך, הברית החדשה, ישוע ורוח הקודש במרכז אמונתן, ובה בעת פועלות בתוך עולם תרבותי שבו אבות קדמונים, כישוף וטומאה הם חלק מן האופן שבו בני אדם מפרשים את המציאות. ראוי להימנע מהצגה פשטנית של הכנסיות הציוניות כ”נצרות המעורבת בדת אפריקאית”. רבות מהן מסתייגות במפורש מפרקטיקות המזוהות עם הרפואה והדת המסורתיות, כגון שימוש בתרופות צמחיות בעלות משמעות מאגית, ניחוש באמצעות עצמות או חפצים פולחניים, ופנייה למרפאים מסורתיים. עם זאת, הן אינן בהכרח דוחות את תפיסת העולם שלפיה מחלה ומצוקה עשויות להיות קשורות גם לכוחות רוחניים, לכישוף או להפרעה ביחסים שבין האדם לסביבתו החברתית והרוחנית. במקום לפנות למרפא המסורתי, מציעות הכנסיות את הנביא־המרפא הנוצרי, השואב את סמכותו מרוח הקודש ופועל באמצעות תפילה, נבואה, טקסי טהרה ומים מקודשים. זוהי אפוא מערכת דתית הנוצרית במוצהר, אך נותנת מענה לשאלות קיומיות ורוחניות המוכרות היטב למאמיניה מן העולם התרבותי שבתוכו הם חיים.

בני הנגוני וההקשר ההיסטורי

חשוב גם להבין את ההיסטוריה של החברות שקלטו את הציונות במלאווי, ולא רק את זו של המיסיון שהביא אותה. התיישבות הנגוני (Ngoni) באזור במאה ה-19, בעקבות הטלטלות של תקופת המפקאנה (Mfecane), יצרה מסורות הגירה וארגון חברתי שהשפיעו על הסביבה שקלטה מאוחר יותר את הנצרות הציונית. לכך נוספה במאה ה-20 הגירת העבודה דרומה: גברים שעבדו הרחק ממשפחותיהם נחשפו לעולם תעשייתי ורב-אתני, פגשו דרום-אפריקאים וזימבבווים והכירו צורות נצרות שלא היו כפופות למיסיון האירופי — כך שהמכרה ומגורי הפועלים נעשו, באופן פרדוקסלי, גם זירות של יצירה דתית, וכשחזרו הביתה הביאו עמם אמונות ורשתות דתיות חדשות.

הציונות כדרך חיים; בין הכפר למדינה

הציונות אינה רק השתייכות לכנסייה ביום ראשון, אלא עשויה להיות דרך חיים כוללת: כללי מזון, לבוש, טוהר, נישואין, לידה ומוות מקבלים משמעות דתית, וההצטרפות לכנסייה עשויה לדרוש שינוי משמעותי בהתנהגות. גם המשפחה נמצאת בלב המערכת — הכנסייה אינה מתקיימת מחוץ למבנה החברתי אלא מנסה לעצבו. כמה מן הקהילות הרחיקו לכת והקימו יישובים שבהם החיים הדתיים והחברתיים שזורים זה בזה, עד שהכנסייה נעשית מוקד של סמכות קהילתית מלאה, וקשה לענות היכן מסתיימת “הכנסייה” ומתחילה “החברה”. יחסי הכנסיות העצמאיות עם המדינה, עם הכנסיות המיסיונריות הוותיקות ועם זרמים פנטקוסטליים (Pentecostal Churches, המדגישים אף הם את פעולתה הישירה של רוח הקודש) היו בהתאם מורכבים: הן לא היו בהכרח תנועות פוליטיות, אך עצם קיומן של קהילות אפריקאיות בעלות הנהגה משלהן נשא משמעות חברתית ופוליטית.

משמעותה של הציונות במלאווי

הצלחת הכנסיות הציוניות במלאווי אינה ניתנת אפוא להסבר בגורם אחד: היא נבעה מן החיבור בין היסטוריה של הגירת עבודה לצורך בקהילה, בין הנצרות המקראית לתפיסות מקומיות של גוף ורוח, ובין סמכות הנביא לצורך בריפוי. במובן זה הכנסיות הציוניות של מלאווי הן דוגמה מאלפת לאפריקניזציה של הנצרות: לא הישרדות של אמונות מסורתיות מתחת למעטה נוצרי ולא העתקה של נצרות זרה, אלא יצירה דתית חדשה שנולדה מן המפגש ביניהן — המשכו הצפוני של אותו מסלול שראשיתו בתנועת הריפוי האמריקאית ועיצובו מחדש בדרום אפריקה.25

לצד כוח המשיכה של מערכת הריפוי הציונית, היא עוררה במלאווי גם ביקורת ציבורית ורפואית קשה, בעיקר סביב יחסן של קהילות מסוימות לרפואה המודרנית. אין להכליל זאת על מאות הכנסיות והקהילות הציוניות, שעמדותיהן שונות זו מזו, אך מחקרים תיעדו קהילות שבהן פנייה לבית חולים או למרפא מסורתי נתפסה כביטוי לחוסר אמונה בכוחו המרפא של האל, ואף כהפרת כללי הכנסייה. מחקר איכותני שערכו אליסטר מונתאלי (Alister C. Munthali) ועמיתיו בארבעה מחוזות במלאווי, בהתבסס על ראיונות עם 25 חברים ולא-חברים בכנסיית ציון מסוימת, מצא כי חברי אותה כנסייה נמנעו הן מטיפול ביו-רפואי והן מטיפול אצל מרפאים מסורתיים, ופנייה לטיפולים אלה חשפה את החבר לסנקציות דתיות ואף לנידוי; במקומם הופנו החולים אל זקני הכנסייה ואל “מרפאת ציון”, שבה נשען הטיפול בעיקר על תפילה. מבחינת המאמינים אין מדובר בדחיית הריפוי, אלא להפך — באמונה שמקורו האמיתי הוא האל.

כאן טמון גם הקושי החמור ביותר שמציבה תפיסה זו: כאשר נמנע טיפול רפואי יעיל במחלה קשה או מידבקת, ובמיוחד כשמדובר בילדים, עלולות להיות לכך השלכות בריאותיות חמורות — עד כדי מקרים שבהם נקשר סירוב לקבל סיוע רפואי למות ילדים מכולרה. מערכת הריפוי הציונית יכולה אפוא לשמש מקור רב-עוצמה של תמיכה רגשית, חברתית ורוחנית, ובה בעת, כשהיא מחייבת הסתמכות בלעדית על ריפוי באמונה, ליצור עימות ממשי עם מערכת הבריאות. עם זאת חשוב להימנע מהצגת כלל הכנסיות הציוניות במלאווי כמתנגדות לרפואה המודרנית: ה”ציונות” המלאווית אינה ארגון אחיד אלא משפחה רחבה של כנסיות עצמאיות, שהיחס בהן לרפואה משתנה מקהילה לקהילה — ודווקא מתח זה ממחיש עד כמה הריפוי אינו נספח לפולחן הציוני, אלא אחד המקומות המרכזיים שבהם אמונה, סמכות כנסייתית וגוף נפגשים, ולעיתים גם מתנגשים.26

ו. בין ביקורת לפיוס: הכנסיות הציוניות והממסד הכנסייתי

הכנסיות הציוניות בכלל, וה-ZCC בפרט, עברו במאה ה-20 מעבר ממושך מן השוליים הדתיים להכרה רחבה יותר כחלק לגיטימי מן הנצרות האפריקאית. בראשית דרכן התייחסו אליהן כנסיות מיסיונריות וממוסדות רבות בחשד ובהתנשאות: הן תוארו כ”סינקרטיסטיות” (syncretistic), בשל השילוב בין יסודות נוצריים לתפיסות אפריקאיות, וכ”שיסמטיות” (schismatic), משום שרבות מהן צמחו מפרישה מכנסיות קיימות. גם השלטונות הקולוניאליים ומשטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה נטו להתייחס בחשד להתארגנויות דתיות אפריקאיות עצמאיות, שכן קהילות גדולות בהנהגה אפריקאית שאינן כפופות למיסיון ייצגו מוקדים עצמאיים של סמכות וזהות.

היחס הזה השתנה בהדרגה. דזמונד טוטו (Desmond Tutu), הארכיבישוף האנגליקני הדרום-אפריקאי וחתן פרס נובל לשלום, עמד לימים על ההתנשאות שבה נהגו לעיתים נוצרים מן הכנסיות הממוסדות כלפי הכנסיות האפריקאיות העצמאיות, שמנהיגיהן — לא תמיד בעלי הכשרה תיאולוגית מערבית פורמלית — נתפסו כנחותים. אולם דווקא מנהיגים אלה הצליחו לעיתים לדבר בשפה דתית קרובה לעולם מאמיניהם, ולהעניק מענה לשאלות שהכנסיות המיסיונריות התקשו להתמודד עמן: מחלה וריפוי, טוהר וטומאה, נבואה והגנה מפני סכנות. במקביל השתנתה נקודת המבט המחקרית: במקום לראות בכנסיות אלה גרסאות “משובשות” של הנצרות האירופית, החלו חוקרים ואנשי כנסייה להבין אותן כביטויים מקוריים של נצרות אפריקאית, ובהדרגה התפתח דיאלוג בינן לבין כנסיות ממוסדות וגופים אקומניים בין-לאומיים.27

עצמאותן של הכנסיות האפריקאיות קיבלה לעיתים גם משמעות פוליטית, משום שהעמידה מול הממסדים הלבנים מוקדי סמכות, הנהגה וזהות אפריקאיים עצמאיים.28 במאה העשרים ואחת איבדו הכנסיות המיסיונריות והפנטקוסטליות הלבנות חברים רבים לטובת ה-ZCC, ואף מתועדת תופעת “חברות כפולה” בלתי-רשמית: מאמינים החברים ביום בכנסייה הפרוטסטנטית ה”מכובדת”, ופוקדים בערב את כנסיית ציון לשם ריפוי — עדות לכך שהצורך הרוחני שממלאת התנועה הציונית אינו מתחרה בזהות הנוצרית ה”רשמית”, אלא משלים אותה.29

סיכום: תיאולוגיה מגולמת של הישרדות

בחינת הכנסיות הציוניות חושפת תופעה דתית מורכבת, שנולדה ממפגש בין מסורות הריפוי באמונה שהגיעו מצפון אמריקה לתפיסות אפריקאיות של גוף, רוח, מחלה וכוח חיים. ייחודן אינו מתמצה בשילוב בין יסודות נוצריים למסורות מקומיות, אלא בדרך שבה הן מעניקות משמעות חדשה למושג הישועה: זו אינה נתפסת רק כהבטחה לעולם הבא, אלא ככוח המתגלה כבר בחייו הממשיים של המאמין — בגופו, בבריאותו, במשפחתו וביכולתו להתמודד עם מצוקה. מכאן מרכזיותו של הריפוי: הגוף אינו כלי קיבול משני לנשמה, אלא אחד המקומות שבהם נבחנת נוכחותו של האל.

לצד גופניותה של הישועה עומדת תפיסה עזה של פעולתה הישירה של רוח הקודש, המכונה בהקשרים רבים uMoya — “רוח”, “נשימה” או כוח רוחני מחיה, הנחווית בתפילה, בנבואה, בריפוי ובחיי הקהילה. בכך מציעות הכנסיות הציוניות תפיסת נצרות שבה הישועה היא בעת ובעונה אחת רוחנית וגופנית, אישית וקהילתית, ומתרחשת לא רק בעתיד המובטח אלא גם כאן ועכשיו — אולי אחת מתרומותיהן המובהקות לנצרות העולמית: ההתעקשות שהגאולה צריכה לקבל ביטוי מוחשי בחיי האדם.30

החוקר משאבלה כותב מתוך זהות ומחויבות, כאפריקאיסט תיאולוגי המבקש לתבוע לכנסיית ציון הנוצרית מקום של כבוד בשיח האקדמי, ולו כדי לתקן עוול היסטורי של ביטול ולעג — אך אינו נמנע, כאמור, מביקורת פנימית, בייחוד באשר למעמד הנשים בטקסי הטהרה, ומבקש לראות בכנסייה זירה חיה ומתפתחת, המחייבת דיאלוג תיאולוגי מתמשך עם שאר ענפי הנצרות האפריקאית.31 ב’ציון’ הריפוי אינו רק סילוק המחלה. הוא ניסיון להשיב את האדם למקומו בתוך מערכת של יחסים — עם משפחתו, קהילתו, עולם הרוח והאל. בכך טמון אולי אחד המפתחות להבנת כוחן המתמשך של הכנסיות הציוניות: הן אינן מציעות למאמין רק הסבר למה שקרה לגופו, אלא מסגרת שלמה שבתוכה המחלה, הפחד, התקווה והשייכות מקבלים משמעות.32

ביבליוגרפיה

Anderson, Allan H. “The Lekganyanes and Prophecy in the Zion Christian Church.” Journal of Religion in Africa 29, no. 3 (1999): 285–312.

Berglund, Axel-Ivar. Rituals of an African Zionist Church. African Studies Programme, Occasional Paper No. 3. Johannesburg: University of Witwatersrand, 1967.

Berglund, Axel-Ivar. Zulu Thought-Patterns and Symbolism. London: C. Hurst, 1976.

Daneel, M. L. Zionism and Faith-Healing in Rhodesia: Aspects of African Independent Churches. The Hague: Mouton, 1970.

Grundmann, Christoffer H. “Concerned about Purity and Power: The Zionist Churches in Southern Africa.” Kulturní studia / Cultural Studies, no. 2 (2025): 3–27.

Mashabela, James Kenokeno. “Healing in a Cultural Context: The Role of Healing as a Defining Character in the Growth and Popular Faith of the Zion Christian Church.” Studia Historiae Ecclesiasticae 43, no. 3 (2017): 1–14.

Munthali, Alister C., Hasheem Mannan, Malcolm MacLachlan, and Leslie Swartz. “Seeking Biomedical and Traditional Treatment Is a Spiritual Lapse Among Zionists: A Case Study of the Zion Church in Malawi.” Ufahamu: A Journal of African Studies 39, no. 2 (2016): 127–146. DOI: 10.5070/F7392031107.

Strohbehn, Ulf. The Zionist Churches in Malawi: History – Theology – Anthropology. Mzuzu: Mzuni Press, 2016.

Sundkler, Bengt G. M. Bantu Prophets in South Africa. London: Lutterworth Press, 1948.

הערות

[1] כריסטופר ה’ גרונדמן (Christoffer H. Grundmann), “Concerned about Purity and Power: The Zionist Churches in Southern Africa”, Kulturní studia, גיליון 2 (2025), עמ’ 3–27 (להלן: גרונדמן). המאמר מציג סקירה היסטורית ואנתרופולוגית מקיפה של הכנסיות מטיפוס “ציוני” (Zionist/Prophet-Healer).

[2] גרונדמן, עמ’ 4–5.

[3] ג’יימס קנוקנו משאבלה (James Kenokeno Mashabela), “Healing in a Cultural Context: The Role of Healing as a Defining Character in the Growth and Popular Faith of the Zion Christian Church”, Studia Historiae Ecclesiasticae 43(3), 2017, עמ’ 1–14 (להלן: משאבלה).

[4] גרונדמן, עמ’ 6. בניגוד למה שכתוב בכמה מקורות, שמן אינו שאוב מספר ההתגלות (י”ד, 1–5), שם מתואר הר ציון כמשכן השמימי שבו עומד שה האלוהים מוקף ברבבות הגאולים “הלבושים לבנים”, אשר לא נטמאו.

[5] גרונדמן, עמ’ 7–8.

[6] גרונדמן, עמ’ 8–9.

[7] גרונדמן, עמ’ 9–10.

[8] משאבלה, עמ’ 2.

[9] משאבלה, עמ’ 2–3.

[10] Mashabela, James Kenokeno. “Healing in a Cultural Context: The Role of Healing as a Defining Character in the Growth and Popular Faith of the Zion Christian Church.” Studia Historiae Ecclesiasticae 43, no. 3 (2017).

[11] משאבלה, עמ’ 4.

[12] גרונדמן, עמ’ 12; הציטוט מסונדקלר מובא שם בהערה 34.

[13] גרונדמן, עמ’ 13.

[14] משאבלה, עמ’ 8.

[15] גרונדמן מביא את עדותו המלאה של ברגלונד (עמ’ 14–15), המתוארת שם כתיעוד מפורט של טקס אחד בלבד, שאין להכלילו כמייצג את כל הכנסיות הציוניות.

[16] גרונדמן, עמ’ 16–17.

[17] גרונדמן, עמ’ 15.

[18] משאבלה, עמ’ 6–7.

[19] משאבלה, עמ’ 4–5.

[20] גרונדמן, עמ’ 17–18; משאבלה, עמ’ 6.

[21] גרונדמן, עמ’ 19–20.

[22] ההבחנה החשובה כאן היא בין ההסבר של המאמינים לבין הפרשנות האנתרופולוגית. מבחינת המאמין, הרוח יכולה להיות ישות ממשית; מבחינת החוקר, אותה תופעה יכולה בעת ובעונה אחת לשקף את השינויים החברתיים העצומים שחוללו הכרייה, הגירת העבודה והעיור. אין צורך לבטל הסבר אחד כדי להציג את האחר.

[23] גרונדמן, עמ’ 20–21.

[24] משאבלה, עמ’ 3, בהתבסס על Maimela 1985.

[25] Strohbehn, Ulf. The Zionist Churches in Malawi: History – Theology – Anthropology. Mzuzu: Mzuni Press, 2016.

[26] Munthali, Alister C., Hasheem Mannan, Malcolm MacLachlan, and Leslie Swartz. “Seeking Biomedical and Traditional Treatment Is a Spiritual Lapse Among Zionists: A Case Study of the Zion Church in Malawi.” Ufahamu: A Journal of African Studies 39, no. 2 (2016): 127–146.

[27] גרונדמן, עמ’ 22, מצטט את דברי הפתיחה של דזמונד טוטו למאמרים באסופה Afro-Christianity at the Grassroots (1994).

[28] משאבלה, עמ’ 8–9.

[29] משאבלה, עמ’ 11.

[30] גרונדמן, עמ’ 23–24.

[31] משאבלה, עמ’ 12–13.

[32] הניסוח מבוסס על מסקנתו של גרונדמן, עמ’ 24–25, בשילוב עם תובנותיו הביקורתיות-תיאולוגיות של משאבלה.