פרידה מארנון סופר

כתב: גילי חסקין; 17-08-2026

תוך כדי טיול בזמביה, בין להקת האריות למרדף אחר הנמר, השיגה אותי הידיעה על מותו של ארנון סופר ועל הגאוגרפים שחשים מיותמים בלעדיו. פרופ’ ארנון סופר היה חלק מחיי הרבה לפני שהכרתי אותו בעצמי. הוא היה חייל מילואים אצל אבי, במדור לידיעת הארץ של צה”ל, וכשנפגשנו לראשונה, כאשר הדריך אותי בקורס מש”קי ידיעת הארץ, זיהה אותי מיד. החיבור נוצר כמעט מאליו — דרך אבא, דרך ידיעת הארץ, ועם השנים גם דרך הגאוגרפיה והאקדמיה.

כבר באותו קורס למדתי משהו על ארנון, ואולי גם משהו על החברה הישראלית. בשל אזהרותיו בנושא הדמוגרפיה בגליל, היו שמיהרו לתייג אותו כאיש ימין. (היו שכינוהו בבת צחוק : “ארנון סופר ערבים…”). מן העבר השני של המפה הפוליטית היו מי שתייגו אותו דווקא כאיש שמאל. נדמה לי ששני התיוגים החמיצו אותו. החברה שלנו אוהבת הגדרות פשוטות, ואינה תמיד מעמיקה דיה כדי להכיל אדם מורכב, החושב באופן עצמאי ואינו מקפיד להתיישר לפי גבולותיו של מחנה כזה או אחר. ארנון היה אדם כזה.

איני מתכוון לסקור כאן את הקריירה המפוארת שלו. אחרים ודאי יכתבו על ספריו ומאמריו, על המחקרים שפרסם, על מאות התלמידים שהעמיד ועל חותמו העמוק בגאוגרפיה הישראלית ובשיח הציבורי. אדם קרוב אצל עצמו, ואני מעדיף לכתוב על ארנון סופר שלי.

טיילתי איתו בהשתלמויות של מורי דרך ובסיורים של החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, שם חזר ללא הרף על הביטוי “מדינת תל אביב” שהכניס לשיח הציבורי. . האזנתי לשיעוריו בהקשבת ייתר. שוב ושוב היה מזכיר את היכרותו עם אבי. היה בכך משהו מחמם לב: השנים חלפו, המסגרות השתנו, אבל החוט שקשר אותו אל אבא נשמר גם בקשר שלו איתי.

זיכרון מיוחד שמור לי מתקופת עבודת המאסטר. נתקעתי בסוגיה מסוימת ולא ידעתי כיצד להתקדם. פניתי לארנון, בשיחת מסדרון. הנושא כלל לא היה בתחום עיסוקו הישיר, אבל חיש קל הוא הפנה אותי לספרות המתאימה, בדיוק למקום שבו הייתי צריך לחפש. זו הייתה בעיניי תכונה מובהקת של מורה אמיתי: לא רק לדעת הרבה, אלא גם להבין במהירות מה חסר לתלמיד, ולכוון אותו אל הדלת הנכונה.

שנים אחר כך ראה אותי באוניברסיטה. כדרכו בירך אותי לשלום. הוא מעולם לא קרא לי בשמי. תמיד הייתי אצלו “חסקין הצעיר”. הוא שאל אם הגעתי כדי לעשות דוקטורט. השבתי שאני מתכוון ללמוד שוב לתואר ראשון, BA, הפעם לשם הרחבת ההשכלה הכללית. ארנון כמעט התקצף: “בשום פנים ואופן. רק דוקטורט”. הוא הוסיף בבבת שחוק, שאין לטעות ברצינותה: “אם לא תעשה דוקטורט, אדאג שכף רגלך לא תדרוך כאן. כלום הייתה לי ברירה?

מאותו יום, בכל פעם שנפגשנו, השאלה חזרה: מה קורה עם המחקר? מה קורה עם הדוקטורט? לא היה זה עניינו, בוודאי לא במובן הפורמלי. הוא לא היה המנחה שלי ולא היה חייב לי דבר. אבל הוא התעניין. הוא דחק. הוא ציפה. במובן העמוק ביותר של המילה, הוא היה מחנך — אדם שרואה בתלמיד לא רק את מה שהוא עושה עכשיו, אלא גם את מה שהוא חושב שהוא מסוגל להיות.

אין לי ספק שמרבית המספידים ידברו ויכתבו על השכלתו הרחבה, על הכריזמה המתפרצת, על קולו הייחודי ועל מי שנתפס לא פעם כ”נביא זעם” דמוגרפי. את הלהט, של משהו בין מטיף דתי לנביא מקראי  כל אלה הם חלק מארנון סופר.

אבל אני אזכור בעיקר את הפרטים הקטנים: את “חסקין הצעיר”, את הזיכרון המתמשך של אבא, את ההפניה המיידית לספר הנכון, את השאלות במסדרונות האוניברסיטה, ואת ההתעקשות שאמשיך לחקור.

מאחורי החוקר, המרצה והמטיף בשער, היה מורה. היה מחנך. היה אדם שידע לראות תלמידים ולזכור אותם גם שנים אחר כך.

זה ארנון סופר שאני נפרד ממנו.

יהי זכרו ברוך.