ראו גם, באתר זה: חסות ואוטונומיה – עלייתה וצמיחתה של הדוכסות הגדולה של ליטא ; פסיפס של זהויות במרחב הליטאי

ליטא- מעוז התורה ;ליטא-בין חסידים למתנגדים; חיי היום יום בשטעטל הליטאי; ההיסטוריה של המדינות הבלטיות

תקציר

מאמר זה סוקר את קורותיה של יהדות ליטא בתקופת השואה, קהילה שהיוותה במשך מאות שנים צומת מרכזי ומוקד רוחני-אינטלקטואלי מובהק של העולם היהודי. המאמר מנתח את השמדתה הכמעט מוחלטת של הקהילה – אשר מנתה ערב המלחמה כ-220,000 נפש – בפרק זמן קצר במיוחד, תוך בחינת המנגנונים המשולבים שהובילו לתוצאה טראגית זו. המחקר עומד על אופייה הייחודי של שואת יהדות ליטא, המאופיינת בשילוב של פלישה נאצית עם שיתוף פעולה מקומי נרחב, מתוכנן ושיטתי, אשר בא לידי ביטוי בהקמת יחידות משטרת עזר ליטאיות ובהשתתפות פעילה ברצח ההמוני בבורות הירי (“שואת הכדורים”), כגון באתר ההריגה המרכזי בפונאר. במקביל, המאמר מציג את “הפנים הכפולות” של התקופה: לצד מנגנוני ההשמדה, מתועדים ניסיונות נואשים לשמירה על כבוד האדם, קיום חיים דתיים, יצירה תרבותית והתנגדות רוחנית ומזוינת בתוך הגטאות וביערות. במרכז הדיון עומדת השאלה המורכבת של היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה הליטאית המקומית, תוך התייחסות לתופעת “היודו-בולשביזם” כמיתוס ששימש להצדקת האלימות, לצד אזכור מעשי הצלה בודדים כגון אלו של צ’יאונה סוגיהארה. המאמר מסכם בבחינת ההשפעות ארוכות הטווח של החורבן, העיסוק המורכב בזיכרון היסטורי ובאחריות בחברה הליטאית בת ימינו, והמשכיותו של עולם הישיבות הליטאי במוקדים חדשים בעולם היהודי.

השאלות המרכזיות

המאמר “יהדות ליטא בתקופת השואה: חורבן, שיתוף פעולה והתנגדות” עוסק במגוון רחב של שאלות היסטוריות, מוסריות ותרבותיות. ניתן לסכם את השאלות העיקריות עליהן הוא משיב באופן הבא:

· כיצד ומדוע נחרבה יהדות ליטא במהירות כה רבה?

המאמר מנתח את מנגנון ההשמדה המשולב שכלל יוזמה, תכנון ופיקוד גרמני, לצד שיתוף פעולה מקומי נרחב ושיטתי של יחידות משטרת עזר ליטאיות, שהובילו להשמדה כמעט מוחלטת בתוך פרק זמן קצר במיוחד בקיץ ובסתיו 1941.

· מה היה תפקיד האוכלוסייה המקומית והממשל הליטאי בשואה?

המאמר דן במעורבותם של גורמים ליטאיים לאומניים ברצח, בוחן את השימוש במיתוס ה”יודו-בולשביזם” כאמצעי להצדקת האלימות, ומציב מול אלו את סיפורי ההצלה הבודדים (כגון זה של צ’יאונה סוגיהארה) ואת מורכבות הזיכרון הלאומי הליטאי בן ימינו.

· כיצד באה לידי ביטוי “העמידה האנושית” וההתנגדות היהודית?

המאמר שואל כיצד יהודים ניסו לשמר את חייהם, תרבותם וכבודם בתנאים קיצוניים. הוא בוחן את ההתנגדות על גווניה: מהתנגדות רוחנית ותרבותית בגטאות (כמו “בריגדת הנייר” ופעילות חינוכית ודתית), דרך התנגדות מזוינת מאורגנת, ועד לניסיונות הצלה ומרי בודדים בבורות ההריגה.

· מהו הקשר בין עולמה הרוחני של יהדות ליטא שלפני המלחמה לבין ההמשכיות היהודית לאחריה?

המאמר משיב על השאלה כיצד מורשתה של “ירושלים דליטא” – עולם הישיבות, תנועת המוסר ותרבות היידיש – המשיכה לעצב את פני היהדות והחברה הישראלית לאחר החורבן, וכיצד היא נטע מחדש במוקדים שונים בעולם.

· כיצד מתמודדת ליטא העצמאית עם זיכרון השואה?

המאמר בוחן את המתח הבלתי פתור בחברה הליטאית המודרנית בין הכרה מלאה בעומק שיתוף הפעולה המקומי ובהנצחת הקורבנות היהודים, לבין הנטייה להדגיש את סבל הליטאים תחת הכיבוש הסובייטי ולהיצמד למיתוסים לאומיים.

מבוא: קהילה בת חמש מאות שנה על סף כיליון

ליטא הייתה, במשך מאות בשנים, אחד המרכזים הרוחניים והאינטלקטואליים המובהקים ביותר של העולם היהודי. וילנה, שכונתה “ירושלים דליטא”, הצטיינה בבתי מדרש, בישיבות מפוארות ובמסורת של עיון ביקורתי ורציונליזם תלמודי שעיצבה דורות של תלמידי חכמים. ברחבי המדינה שגשגו קהילות שהוציאו מקרבן חכמים, סופרים והוגי דעות, ומורשתן הטביעה חותם עמוק על היהדות המזרח-אירופית כולה, ובאמצעותה – על העולם היהודי כולו. מן העיר הזאת יצאה שושלת פסיקה, לימוד ומחשבה שהגיעה אל בני ברק, ירושלים וניו יורק, עוד לפני שהחלה השואה ולאחריה.

ערב הפלישה הגרמנית ביוני ,1941 מנתה יהדות ליטא כ-220,000 נפש בגבולות המדינה המודרנית (הסטטיסטיקה הרשמית הליטאית, המבוססת על מפקד ינואר אותה שנה, נוטה להציג נתון נמוך במקצת – כ-203,000 עד 207,000 נפש). בתוך פחות מארבע שנים, ובעיקר בתוך פרק זמן קצר במיוחד – קיץ וסתיו 1941 – נמחתה קהילה זו כמעט כליל. שיעור ההרג הגיע לכתשעים וחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית, מן השיעורים הגבוהים ביותר שנרשמו בכל מדינה שנכבשה בידי גרמניה הנאצית, ומה שהופך את שואת יהדות ליטא לאחד ממוקדי ההשמדה המהירים והשלמים ביותר בתולדות השואה כולה.

סיפורה של יהדות ליטא בשנים אלו הוא, במידה רבה, סיפור כפול: מצד אחד, סיפור של פלישה, שיתוף פעולה מקומי נרחב ומכונת רצח יעילה עד אימה; ומצד שני, סיפור של עמידה אנושית – ניסיון נואש, ולעיתים נוגע ללב, לשמר את הלימוד, את היצירה ואת כבוד האדם גם בתנאים הקיצוניים ביותר. שני הפנים הללו שלובים זה בזה, ואי אפשר להבין את האחד בלא רעהו. המאמר שלפנינו מבקש לפרוש את שני הפנים הללו זה לצד זה: את מנגנון ההשמדה על שלביו, את מידת השותפות המקומית בו, ואת דרכי ההתנגדות והשימור התרבותי-רוחני שנקטו היהודים עד הרגע האחרון.

פרק א’: ערב החורבן- יהדות ליטא ערב מלחמת העולם השנייה

מספרים דמוגרפיים גרידא עלולים להטעות. יהדות ליטא, כפי שראינו, הייתה קהילה קטנה יחסית במונחי מפקד אוכלוסין – שבריר בלבד מכלל העם היהודי, ואף מכלל יהדות מזרח אירופה. אלא שמי שמכיר את תולדותיה הרוחניות והתרבותיות של יהדות ליטא יודע שהערכה כמותית גרידא מחטיאה את העיקר. יהדות ליטא לא הייתה רק קהילה מקומית אחת מני רבות, אלא צומת עצבים מרכזי של העולם היהודי כולו – מקום שבו הצטלבו זה בזה כמה מן הזרמים המשפיעים ביותר בתולדות היהדות המודרנית: עולם הישיבות הליטאי על שיטת לימודו הביקורתית, תנועת המוסר על עיסוקה בנפש האדם, תרבות היידיש המודרנית על ספרותה, עיתונאותה ומחקרה המדעי, והזיקה המורכבת שפיתחה יהדות ליטא כלפי הציונות ולקראת הקמתה העתידית של מדינת ישראל. פרק זה מבקש לעמוד, בקצרה, על עולם זה כפי שהיה ערב חורבנו.

הדמוגרפיה וגיאוגרפיית היישוב

כפי שהוזכר במבוא, מנתה יהדות ליטא ערב הפלישה הגרמנית קרוב לרבע מיליון נפש. הקהילה הייתה מפוזרת בין וילנה (Vilnius) – הבירה הרוחנית והתרבותית שכונתה “ירושלים דליטא” – קובנה (Kaunas), ששימשה כבירתה המדינית של ליטא העצמאית, בין שתי מלחמות העולם ואף התפתחה בתקופה זו למרכז יהודי תוסס בפני עצמו, שאוולי (Šiauliai) שבצפון-מערב המדינה, פוניבז’ (Panevėžys), שיוולישוק (Švenčionėliai) וקמניץ (Kamieniec) שבמרכזה ובמזרחה, ומאות עיירות שדה קטנות (“שטעטלעך”) שבהן היוותה הקהילה היהודית לעיתים קרובות רוב, או למצער מיעוט משמעותי ביותר, מכלל האוכלוסייה המקומית. פיזור זה, לצד הגיוון הרעיוני והדתי הרב שאפיין את הקהילה, הוא שהעניק ליהדות ליטא את אופייה הייחודי כמארג צפוף ורב-פנים של חיים יהודיים.

מרכזי התורה ועולם הישיבות

במשך יותר ממאתיים שנה עמדה ליטא בלב עולמה הרוחני של היהדות האשכנזית כמרכז התורה המשפיע ביותר שידעה. שורשי מעמד זה נטועים בישיבת וולוז’ין, שנוסדה בשנת 1803 בידי הרב חיים מוולוז’ין, תלמידו המובהק של הגאון מווילנה, וזכתה לימים לכינוי “אם הישיבות”. וולוז’ין לא הייתה רק מוסד לימוד אחד מני רבים, אלא אב-טיפוס שעליו נבנו, במרוצת השנים, עשרות ישיבות “בנות” ברחבי ליטא ומזרח אירופה כולה – מיר (Mir), סלובודקה (Slobodka), טלז (Telšiai), קמניץ, פוניבז’ ורבות אחרות, שכל אחת מהן פיתחה גוון ייחודי משלה בתוך המסגרת הכללית של “עולם הישיבות הליטאי”. שיטת הלימוד שהתפתחה במוסדות אלה – הידועה בשם “הלומדות הליטאית” – התאפיינה בניתוח תלמודי חד, ביקורתי ומופשט, שביקש להבין את מבנה המושגים ההלכתיים לעומקם, לא פחות מאשר לפסוק הלכה למעשה. שיטה זו הגיעה לשיא עיצובה, בבית מדרשו של הרב חיים מבריסק (חיים סולובייצ’יק), שפיתח בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים את מה שנודע כ”שיטת בריסק” – ניתוח מושגי מדויק ומופשט של ההלכה, שהשפיע והוסיף להשפיע על עולם הלימוד התורני עד עצם היום הזה.

לצד הלמדנות העיונית התפתחה בליטא גם תנועת המוסר, שהחלה במחצית המאה התשע-עשרה בקובנה ובווילנה ביוזמת הרב ישראל סלנטר, וביקשה להעניק ללימוד התורה גם ממד נפשי-מוסרי: עיסוק שיטתי ומעמיק בתיקון המידות, בהתבוננות פנימית, ובשאלת האחריות המוסרית של האדם הלומד כלפי סביבתו וכלפי עצמו[1]. תנועה זו התפצלה, במרוצת הדורות, לזרמים אחדים – הזרם ה”עדין” יותר שהתפתח בישיבת סלובודקה, לעומת הזרם התובעני והביקורתי במיוחד שהתפתח בישיבת נובהרדוק[2] – אך בכל גווניה השפיעה תנועת המוסר השפעה עמוקה על התרבות הדתית של יהדות ליטא, ובאמצעותה על העולם החרדי-ליטאי כולו עד ימינו.

ראו באתר זה: ליטא-בין חסידים למתנגדים

הציונות, הבונד והתרבות היידית

מבחינה רעיונית ופוליטית הייתה יהדות ליטא ערב המלחמה מגוונת להפליא, הרחק מתמונת האחדות המדומה שלעיתים מוענקת לה בדיעבד. התנועה הציונית על זרמיה השונים – הכלליים, הדתיים והסוציאליסטיים כאחד – זכתה לנוכחות ציבורית משמעותית וגייסה לשורותיה חלק ניכר מן הנוער היהודי, לצד תנועת ה”בונד” הסוציאליסטית-יידישיסטית האנטי-ציונית, שראתה בעתידו של העם היהודי דרך מאבק מעמדי ותרבותי במזרח אירופה עצמה ולא בהגירה לארץ ישראל. במקביל המשיכו לפעול זרמים דתיים-אורתודוקסיים מסורתיים, ובהם תנועת “אגודת ישראל“, שראו בשמירת המסגרת ההלכתית והלימוד התורני את עיקר ייעודה של הקהילה. שלוש התנועות הללו – הציונות, הבונד והאורתודוקסיה – התנצחו ביניהן חדשות לבקרים, בעיתונות, במוסדות החינוך ואף בבחירות לקהילות המקומיות, אך יחד יצרו מרקם ציבורי תוסס ורב-קולי, שהעניק לחיי היהודים בליטא, שבין שתי מלחמות העולם, עוצמה אינטלקטואלית ופוליטית נדירה.

אך “ירושלים דליטא” לא הייתה רק מרכז של תורה והלכה. וילנה של שנות העשרים והשלושים, הייתה גם אחד המרכזים החיוניים והפוריים ביותר של התרבות היהודית המודרנית והחילונית – במיוחד זו שנוצרה בשפת היידיש. בעיר פעל מכון YIVO, שנוסד ב-1925 והפך תוך שנים ספורות למוסד המחקר המדעי המרכזי של יהדות מזרח אירופה: הוא חקר את שפת היידיש, את הפולקלור היהודי, את ההיסטוריה החברתית והכלכלית של הקהילות, ופיתח מתודולוגיה מדעית-אקדמית עצמאית לחקר עם שלא היה לו, באותה עת, מדינה או אוניברסיטה משלו. סביב YIVO ולצדו שגשגה בווילנה עיתונות יידיש ענפה, הוצאות ספרים, תיאטראות, ותנועת חינוך יידישיסטית-חילונית (רשת בתי הספר של ה”צישא”, ה-TSYSHO), שראתה ביידיש לא רק שפת דיבור יומיומית אלא כלי ליצירה ספרותית, מדעית ואמנותית לגיטימית ומודרנית לכל דבר.

מבין יוצריה הצעירים של וילנה בלטה קבוצה ספרותית שנודעה בשם “יונג-ווילנע” (“וילנה הצעירה”) – חבורת משוררים וסופרים יהודים-חילונים ברובם, בני הדור הצעיר, שביקשו ליצור ספרות יידית מודרנית, נועזת ואוונגרדית, המשוחררת ממוסכמות הספרות היידית המסורתית שקדמה לה. מבין חבריה של אותה חבורה יצא, בין היתר, גם אברהם סוצקבר עצמו, שאותו נכיר להלן כאחד ממנהיגי “בריגדת הנייר” – וכך משתלבים זה בזה, בדמותו של אדם אחד, שני העולמות שהוחרבו: עולם התורה הליטאי מזה, ועולם התרבות היידית המודרנית-חילונית מזה, שתיהן פרי אותה קרקע תרבותית עשירה שהצמיחה אותם גם יחד.

וילנה כמרכז רוחני

כל הזרמים הללו – עולם הישיבות, תנועת המוסר, תרבות היידיש החילונית, והמאבק הרעיוני שבין ציונות, בונד ואורתודוקסיה – מצאו בווילנה את ביטויָם המרוכז ביותר. לא בכדי זכתה העיר, במשך דורות, לכינוי “ירושלים דליטא”: היא הייתה בה-בעת עיר של תלמידי חכמים ובתי מדרש, ועיר של עיתונות יידיש, תיאטרון ומחקר מדעי חילוני – שני עולמות שהתקיימו זה לצד זה במרחב עירוני צפוף אחד, ולעיתים אף בתוך אותה משפחה ואותו אדם ממש. עוצמתה הרוחנית והאינטלקטואלית של וילנה, יותר מכל גורם אחר, היא שהפכה את חורבנה של יהדות ליטא בקיץ 1941 לאובדן החורג הרחק מעבר לגבולותיה הגאוגרפיים של המדינה.

ראו באתר זה: ליטא- מעוז התורה

פרק ב’: בין שני כיבושים- ליטא תחת השלטון הסובייטי (1940-1941)

גורלה של יהדות ליטא בשנות השואה הושפע במידה רבה מן האירועים שקדמו לפלישה הגרמנית, ובראשם שנת השלטון הסובייטי הראשונה (יוני 1940 – יוני 1941). ב-15 ביוני 1940, בעקבות מימוש הסעיפים החשאיים של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פלש הצבא האדום לליטא, במסגרת השתלטות ברית המועצות על שלוש המדינות הבלטיות. ימים ספורים לאחר מכן סופחה ליטא לברית המועצות והפכה ל”רפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של ליטא”. השלטון החדש הנהיג תהליך מהיר של סובייטיזציה: רכוש פרטי, מפעלים ואדמות הולאמו; מפלגות, ובהן התנועה הציונית, פורקו; מוסדות הקהילה היהודית איבדו את עצמאותם; מערכת החינוך העברית חוסלה או אורגנה מחדש, והעברית הוצאה ממעמדה כשפת הוראה לטובת יידיש, בהתאם למדיניות הסובייטית, ובהמשך גם לטובת הליטאית והרוסית. במקביל נרדפו מוסדות החינוך הדתי, ורבות מן הישיבות נסגרו, אף שחלקן המשיכו לפעול במחתרת, לעיתים תחת מסווה של “קואופרטיבים” או מוסדות אזרחיים.

ביוני 1941, ימים ספורים לפני הפלישה הגרמנית, ביצעו הסובייטים גירוש המוני של אלפי אזרחים ליטאים ליישובי גלות ולמחנות עבודה בסיביר ובאזורים אחרים של ברית המועצות. בין המגורשים היו גם כ-5,000 יהודים, ובהם אנשי עסקים, אנשי ציבור, משפחות שהוגדרו כ”יסודות בלתי אמינים”, וכן תלמידי ישיבות ורבנים. הגירוש היה כרוך בסבל קשה, בתמותה ובתנאי חיים קשים מנשוא, אך טמן בחובו פרדוקס היסטורי מר: עבור רבים מן היהודים שהוגלו הוא הפך, בדיעבד, לגורם שהציל את חייהם, שכן הם שהו מחוץ לליטא כאשר החלו הגרמנים, בסיוע משתפי פעולה ליטאים, בהשמדה הכמעט מוחלטת של יהדות ליטא בקיץ 1941. עובדה זו ממחישה את מורכבותה של התקופה: אותו משטר סובייטי ששלל את חירותם של רבבות בני אדם, דיכא את חיי הדת, הלאים את רכושם והגלה אותם בכפייה, הציל, מבלי שהתכוון לכך, את חייהם של אלפי יהודים שנמנע מהם לחלוק את גורל מרבית יהדות ליטא.

האירוניה המרה של תקופה זו הייתה כפולה. מחד גיסא, המשטר הסובייטי היה משטר דיכוי טוטליטרי שפגע קשות בחירותם של כלל אזרחי ליטא, ובכלל זה של היהודים: הוא סגר מוסדות דת, רדף ארגונים ציוניים, הלאים רכוש והגלה אלפים לסיביר. עם זאת, כל עוד שלט במדינה, הוא אכף סדר ציבורי ביד קשה ומנע בדרך כלל התפרצויות אלימות ופוגרומים נגד יהודים. בכך, גם אם לא מתוך מניע של הגנה עליהם, סיפק להם ביטחון פיזי, שלא היה קיים עוד לאחר התמוטטות השלטון הסובייטי ביוני 1941.

מאידך גיסא, בשנות המחתרת, שקדמו לסיפוח הסובייטי, היה שיעורם של יהודים בקרב הפעילים הקומוניסטים גבוה במעט מחלקם היחסי באוכלוסייה. הסיבה לכך לא הייתה הזדהות של רוב יהודי ליטא עם הקומוניזם – רובם השתייכו דווקא לזרמים ציוניים, דתיים, בונדאיים או ליברליים – אלא משום שהמפלגה הקומוניסטית פעלה במחתרת ומשכה אליה מיעוט יהודי, בעיקר מקרב צעירים עירוניים. לאחר הכיבוש הסובייטי אכן השתלבו יהודים אחדים במנגנון הממשל החדש ובמערכת המנהלית, אולם הם לא שלטו במוקדי קבלת ההחלטות, שהיו נתונים בידי פקידים ואנשי ביטחון שנשלחו ממוסקבה. למרות זאת, בעיני רבים מן הלאומנים הליטאים היטשטשה ההבחנה בין השתתפותם של יחידים במנגנון הסובייטי לבין הציבור היהודי כולו. כך התגבש המיתוס של “היהודי-בולשביק” (Judeo-Bolshevism), שזיהה באופן גורף בין יהדות לבין קומוניזם, ובין הכיבוש הסובייטי לבין העם היהודי בכללותו.

חשוב להדגיש כי מיתוס זה לא נולד בליטא: הוא היה חלק ממורשת ארוכה של תעמולה אנטישמית אירופית שהתגבשה עוד במאה התשע-עשרה, וזיהתה באורח גורף בין יהודים לבין תנועות מהפכניות ורדיקליות. הנאצים לא המציאו אפוא את הרעיון, אלא אימצו מיתוס קיים ותיק והעצימו אותו לצורכיהם התעמולתיים. מיתוס זה, שהיה חסר בסיס עובדתי אך רב עוצמה מבחינה פוליטית ותעמולתית, אומץ והועצם בידי התעמולה הנאצית עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. הוא שימש להצגת הרצח ההמוני של היהודים כמעשה של “שחרור” או “נקמה” על שנת הכיבוש הסובייטי, ובכך העניק לגילויי האלימות הראשונים מעטה מדומה של לגיטימציה. חוקרי השואה מצביעים על מיתוס ה”יודו-בולשביזם” כאחד הגורמים המרכזיים שסייעו לגייס חלקים מן האוכלוסייה המקומית להשתתפות בפוגרומים וברצח ההמוני של יהודי ליטא, כבר בימים הראשונים לאחר נסיגת הצבא האדום.

אי של הצלה בים של דיכוי: צ’יאונה סוגיהארה ומעשה ההצלה בקובנה

ראוי לציין כי דווקא בתקופת השלטון הסובייטי הקצרה בליטא התחולל אחד ממעשי ההצלה המפורסמים והמרשימים ביותר בתולדות השואה. בקובנה פעל באותם חודשים הדיפלומט היפני צ’יאונה סוגיהארה Chiune Sugihara) 1900–1986) , ששימש כסגן הקונסול של יפן. לאחר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 נהרו לליטא אלפי פליטים יהודים, ובהם רבנים, תלמידי ישיבות ואנשי רוח, שמצאו בה מקלט זמני. עם סיפוחה של ליטא לברית המועצות הפך מצבם למסוכן במיוחד, שכן הם היו לכודים בין שני המשטרים הטוטליטריים, ללא אפשרות להימלט למערב. בקיץ 1940, חרף הוראות מפורשות ממשרד החוץ היפני, החל סוגיהארה להנפיק ביוזמתו אלפי אשרות מעבר ליפן. את הוויזות העניק במשך שבועות ארוכים, לעיתים במשך שמונה-עשרה שעות ביממה, ואף המשיך לחתום עליהן לאחר שהקונסוליה נסגרה, בדרכו לתחנת הרכבת ובקרון שממנו עזב את קובנה[3].

האשרות היפניות, שניתנו בדרך כלל בצירוף אישורי כניסה לאי קוראסאו שהונפקו בידי הקונסול ההולנדי בקובנה, יאן זווארטנדייק Jan Zwartendijk) 1896–1976),[4] אפשרו לפליטים לחצות את ברית המועצות ברכבת הטרנס-סיבירית, להגיע לנמל ולדיווסטוק ומשם להפליג ליפן. חלק מן הניצולים נשארו ביפן זמן קצר, ואילו אחרים המשיכו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה, לארץ ישראל ולמדינות נוספות. ההערכות המקובלות הן כי סוגיהארה הנפיק כ-2,100-2,200 אשרות, אך מכיוון שכל אשרה כללה לעיתים משפחה שלמה, ניצלו בדרך זו כ-6,000 בני אדם.[5] בין הניצולים היו תלמידי ישיבות מיר, קמניץ, סלובודקה, טלז וישיבות נוספות, שרבות מהן הצליחו להמשיך את פעילותן בגלות – תחילה ביפן, ולאחר מכן בשאנגחאי, ולבסוף עם תום המלחמה חזרו ונוסדו מחדש בארצות הברית ובארץ ישראל.

ראו באתר זה: סוגיהארה

בשנת 1985 הכיר מוסד יד ושם בצ’יאונה סוגיהארה (Chiune Sugihara) כחסיד אומות העולם. מעשהו, שנעשה מתוך צו מצפונו ותוך הפרת הוראותיה המפורשות של ממשלת יפן, נחשב לאחד ממבצעי ההצלה הנועזים והחשובים ביותר בתקופת השואה. לאחר שובו ליפן סיים את שירותו במשרד החוץ היפני, ולפי עדות בני משפחתו היה פיטוריו קשורים, לפחות בחלקם, להנפקת אלפי אשרות המעבר ליהודים בניגוד להוראות שקיבל. שיתוף הפעולה בינו לבין הקונסול ההולנדי יאן זווארטנדייק (Jan Zwartendijk), יצר את אחד מנתיבי המילוט הבודדים שנותרו פתוחים ליהודי אירופה בשנים 1940–1941. כך הצליחו אלפי פליטים יהודים, ובהם תלמידי ישיבות רבות ובראשן ישיבת מיר, להימלט דרך ברית המועצות ליפן ומשם ליעדים בטוחים יותר, זמן קצר לפני שליטא הפכה לזירת ההשמדה הכמעט מוחלטת של יהודיה. סיפורו של סוגיהארה ממחיש כיצד גם בתקופה שבה משטרים טוטליטריים כפו ציות כמעט מוחלט, יכול היה אדם יחיד, שפעל מתוך אחריות מוסרית ונאמנות למצפונו, לשנות את גורלם של אלפי בני אדם.

פרק ג’: הפלישה הגרמנית ופרוץ האלימות ההמונית

עוד קודם לפלישה הגרמנית, החל מנובמבר 1940, פעלה בברלין “ליגת האקטיביסטים הליטאית” (Lietuvos Aktyvistų Frontas – LAF), גוף גולים לאומני מובהק בראשות קאזיס שקירפה (Kazys Škirpa), שגריר ליטא לשעבר בברלין, שריכז תחתיו פעילים ממגוון מפלגות ליטאיות, קידם עמדות אנטי-סובייטיות ואנטישמיות בעליל, וקיים קשרים עם שירות המודיעין הצבאי הגרמני (האבווהר), שסייע לו במשימות מודיעין ובהכנת ההתקוממות הליטאית נגד השלטון הסובייטי ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בעלון שהפיצה הליגה במרץ 1941, תחת הכותרת “הוראות ליום שחרור ליטא”, נכתב בגלוי כי משנסוג הצבא האדום מליטא, יש לנצל את ההזדמנות להיפטר מהיהודים – עדות מוקדמת לכך שהרצח שהתחולל בקיץ 1941 לא היה תגובת זעם ספונטנית גרידא, אלא הבשלה של תכנון ואידאולוגיה שקדמו לפלישה עצמה.

ב-22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית ב”מבצע ברברוסה” – הפלישה לברית המועצות – ובתוך ימים ספורים נכבשה גם ליטא. לאחר שנה של שלטון סובייטי, שהתאפיינה בהלאמות, במעצרים ובהגליות המוניות, התקבלו הכוחות הגרמניים בחלקים נרחבים של האוכלוסייה הליטאית כמשחררים מן הכיבוש הסובייטי. בד בבד ניצלו ארגונים לאומניים ליטאיים את קריסת השלטון הסובייטי, כדי לפתוח בהתקוממות מזוינת. ב-23 ביוני 1941 הכריזה הממשלה הזמנית של ליטא, שהוקמה ביוזמת ה-LAF, על חידוש עצמאותה של ליטא, אולם היא התקיימה כשישה שבועות בלבד, ועד ראשית אוגוסט 1941 ניטלו ממנה סמכויותיה והיא פוזרה בידי השלטון הגרמני, שלא התכוון לאפשר את חידוש העצמאות הליטאית תחת אף מסגרת שהיא.

במהלך פלישת גרמניה לברית המועצות, ניצלו אנשי המחתרת הלאומנית הליטאית את נסיגתו החפוזה של הצבא האדום, כדי לתקוף יחידות סובייטיות, לשבש את נסיגתן ולהשתלט על מוקדי שלטון בערים ובעיירות. עם התקדמות הצבא הגרמני, נמלטו אל פנים ברית המועצות, מרבית בכירי הממשל הסובייטי בליטא, פעילי המפלגה הקומוניסטית ואנשי מנגנוני הביטחון, וכן עשרות אלפי אזרחים שביקשו שלא להישאר תחת הכיבוש הנאצי. בין הנמלטים היו גם יהודים רבים, שהבינו כי שלטון גרמני צפוי להציבם בסכנת חיים מיידית. מקרב הפליטים הללו הוקמו בהמשך מסגרות צבאיות ומחתרתיות שפעלו במסגרת המאמץ הסובייטי נגד גרמניה. הבולטת שבהן הייתה “דיוויזיית הרובאים הליטאית ה-16″ (16th Lithuanian Rifle Division), של הצבא האדום ,שהוקמה בשנת 1942 מקרב פליטים יהודים וליטאים, שנמלטו מזרחה ועמדה בפיקודם של קצינים סובייטים – ולא הייתה, אם כן, יחידה לאומית ליטאית עצמאית במובן הרגיל של המילה – ובה היה שיעור החיילים היהודים גבוה במיוחד, שהגיע בשיאו לכשליש עד קרוב למחצית מכלל הלוחמים בשלביה הראשונים. יהודים מילאו בה תפקידי פיקוד, רפואה וקצונה, וחלקם נפלו בקרבות לשחרור ליטא. במקביל הוקמו מטות הפרטיזנים הליטאים ויחידות הפרטיזנים שפעלו בעורף הגרמני, וגם בהן היה שיעורם של היהודים גבוה לאין ערוך מחלקם היחסי באוכלוסייה. עובדה זו נבעה במידה רבה מכך שעבור יהודים רבים לא הייתה הלחימה רק ביטוי לנאמנות לברית המועצות, אלא גם הדרך היחידה לנקום על השמדת משפחותיהם ולהמשיך במאבק נגד המשטר הנאצי.במידה רבה מכך שעבור יהודים רבים לא הייתה הלחימה רק ביטוי לנאמנות לברית המועצות, אלא גם הדרך היחידה לנקום על השמדת משפחותיהם ולהמשיך במאבק נגד המשטר הנאצי.

בימי המעבר שבין נסיגת הצבא האדום להתבססות הממשל הגרמני, שרר בחלקים מן המדינה חלל שלטוני. בתקופה זו פעלו יחידות חמושות של מורדים ולאומנים ליטאים, שכונו לעיתים “פרטיזנים”, ורבות מהן השתייכו לחזית הפעילים הליטאים או פעלו לצדה. אין יסוד לטענה כי הממשלה הזמנית העניקה היתר רשמי לרצוח יהודים, אולם בפועל היא לא פעלה לבלום את מעשי האלימות, ובכמה ממוסדותיה ובמסמכיה ניכרו עמדות אנטי-יהודיות שסייעו ליצירת אווירה שאפשרה את המשך הרדיפות. במקביל עודדו יחידות האיינזצגרופן את האלימות המקומית, סיפקו לה גיבוי ולעיתים אף יזמו אותה, כחלק ממדיניות מכוונת שנועדה לערב את האוכלוסייה המקומית ברצח היהודים.

התוצאה הייתה גל אלימות חסר תקדים, שהחל עוד בטרם התבסס השלטון הגרמני. בעשרת הימים הראשונים לאחר הפלישה התחוללו פוגרומים, מעשי שוד, התעללות, אונס ורצח בערים ובעיירות רבות. בקובנה, ובייחוד בפרבר היהודי סלובודקה, נרצחו בין 25 ל-26 ביוני כ-1,500 יהודים, שכונות שלמות הועלו באש, ובימים שלאחר מכן נרצחו אלפים נוספים. ב-27 ביוני התרחש גם הטבח הידוע במוסך לייטוקיס[6], שבו עונו ונרצחו לעיני קהל עשרות יהודים בידי לאומנים ליטאים, בתמונות ובתיעוד שנחקקו בזיכרון כאחד המראות המזעזעים ביותר של הימים הראשונים לכיבוש. במקביל אירעו פוגרומים בלפחות ארבעים יישובים ברחבי ליטא, עוד לפני שהגרמנים השלימו את השתלטותם על המדינה. אירועים אלה סימנו את ראשיתו של רצח יהדות ליטא, אשר בתוך חודשים ספורים הפך לאחד ממבצעי ההשמדה המהירים והמוחלטים ביותר שביצעה גרמניה הנאצית באירופה הכבושה.

מנגנון ההשמדה

מנגנון ההשמדה שפעל בליטא בקיץ ובסתיו 1941 לא היה גוף אחד מאוחד, אלא רשת של יחידות משיקות ומשלימות זו את זו: יחידות משטרה וביטחון ליטאיות מקומיות, שהוקמו והורחבו בהדרגה לכדי בטליונים מאורגנים; יחידת רצח נודדת קטנה אך קטלנית להפליא, קומנדו המן; ומעל כולם – מפקדת איינזצקומנדו [7]3 בראשות קרל יגר, שריכזה את התכנון, הפיקוד והתיעוד הסטטיסטי של כלל מבצע ההשמדה. הפרקים הבאים סוקרים כל אחד ממרכיבי המנגנון הזה בנפרד, ולבסוף את פונאר – האתר שבו התכנסו כל חוטיו יחד לזירת הרצח ההמונית הגדולה ביותר במזרח ליטא.

משטרת העזר הליטאית: מיליציה למחצה בשירות ההשמדה

הפוגרומים הספונטניים והאלימות הבלתי-מאורגנת שאפיינו את הימים הראשונים לאחר הפלישה הגרמנית לא תאמו את תפיסת העולם של הנהגת האס-אס. מבחינת הגרמנים, פרעות מקומיות יכלו לשמש כלי ליצירת אווירת טרור ולהסוואת מעורבותם, אך הן לא התאימו למטרתם האמיתית: השמדה שיטתית, מתוכננת ומתועדת של האוכלוסייה היהודית. משום כך פעלו הגרמנים כבר בימים הראשונים לכיבוש להעביר את הרצח ממעשי לינץ’ ופוגרומים בלתי-מבוקרים למנגנון היררכי ומאורגן, הכפוף לפיקוחם הישיר של האס-אס ומשטרת הביטחון.

לשם כך הוקמו, בשיתוף פעולה עם המנהל המקומי ועם מתנדבים ליטאים, יחידות עזר חמושות שנודעו בשם ‘משטרת העזר הליטאית’ (Litauische Hilfspolizei; בליטאית: Lietuvos pagalbinė policija). להלכה נועדו יחידות אלה לשמור על הסדר הציבורי, לאבטח מתקנים אסטרטגיים ולהילחם בשרידי הכוחות הסובייטיים, אולם בפועל הן הפכו לאחד מכלי הביצוע המרכזיים של מדיניות ההשמדה הגרמנית בליטא. אנשיהן השתתפו במעצרים, בשמירה על גטאות, בליווי שיירות יהודים אל אתרי הרצח, בירי המוני בבורות ההריגה ואף בפעולות רצח מחוץ לליטא, בעיקר בבלארוס ובפולין.

היחידה המאורגנת הראשונה, הוקמה בקובנה כבר ב-28 ביוני 1941, על בסיס קבוצות המורדים הליטאים שפעלו בעיר לאחר נסיגת הצבא האדום. אנשיה, שרבים מהם ענדו סרטים לבנים על זרועם כסימן היכר, השתתפו מיד בריכוזם של יהודי קובנה ובהעברתם אל הפורט השביעי – אחד ממבצרי מערכת הביצורים שבנתה האימפריה הרוסית סביב קובנה בסוף המאה ה-19, אשר שימש עוד קודם לכן, תחת השלטון הסובייטי, כמתקן מעצר, והפך בידי הגרמנים לאתר הרצח ההמוני הראשון של יהודי העיר. בין סוף יוני לתחילת יולי ,1941 נרצחו בפורט השביעי אלפי יהודים בידי יחידות גרמניות, בסיוע פעיל של אנשי משטרת העזר הליטאית. באותם ימים הוקמה גם יחידת העזר הראשונה בווילנה, ובהמשך אורגנו ברחבי ליטא עשרות גדודי משטרה וביטחון, שהיו כפופים לפיקודם של האס-אס ומשטרת הסדר הגרמנית.

הקמת יחידות אלה סימנה את המעבר משלב הפוגרומים המקומיים לשלב ההשמדה המאורגנת. מעתה לא היה מדובר עוד בהתפרצויות אלימות מקומיות בלבד, אלא במנגנון רצח ביורוקרטי ומתוכנן, שבו סיפקו הגרמנים את הפיקוד, התכנון והמדיניות, ואילו יחידות העזר הליטאיות מילאו תפקיד מרכזי בביצוע הרצח בשטח. שילוב זה בין יוזמה גרמנית לבין שיתוף פעולה מקומי היה אחד הגורמים המרכזיים לכך שיהדות ליטא הייתה מן הראשונות באירופה שהושמדה כמעט לחלוטין.

הבטליונים: הרחבת מנגנון העזר

יש להעיר כי המחקר וההיסטוריוגרפיה מכנים גופים אלה בשמות שונים – “משטרת העזר הליטאית”, “כוחות העזר”, “גדודי העזר” ו”בטליוני העזר” – המתייחסים במידה רבה לאותה תופעה עצמה ברמות ארגון שונות; במאמר זה ייעשה שימוש במונח “משטרת העזר” לתיאור התופעה הכללית, ובמונח “הבטליונים” (גדודים), לתיאור היחידות המורחבות והמאורגנות יותר שהתפתחו מתוכה. ככל שהתבסס הכיבוש הגרמני, הרחיבו השלטונות הנאציים את השימוש בכוחות העזר הליטאיים והפכו אותם לחלק בלתי נפרד ממנגנון הכיבוש וההשמדה. במהלך המלחמה הוקמו בליטא כעשרים ושישה בטליוני משטרת עזר (Schutzmannschaft-Bataillone), ולצדם מספר יחידות הנדסה, אבטחה ובנייה. מספרן, ייעודן ומבנן הארגוני השתנו תדיר בעקבות איחוד יחידות, פיצולן, העברתן לחזיתות שונות ושינויי כפיפות, ולכן קיימים הבדלים מסוימים בין המחקרים באשר למניין המדויק של היחידות. על פי מסמכים גרמניים וליטאיים, שירתו בכוחות אלה באוגוסט 1942 כ-8,400 ליטאים, ומאות נוספים גויסו בהמשך המלחמה. יחידות אלה פעלו לא רק בליטא, אלא גם בבלארוס, באוקראינה, בפולין ובאזורים נוספים שנכבשו בידי גרמניה.

למרות שהוגדרו רשמית ככוחות עזר שנועדו לשמירת הסדר, לאבטחת מתקנים, ללחימה בפרטיזנים ולשמירה על שבויי מלחמה, מילאו רבים מן הבטליונים תפקיד מרכזי ביישום “הפתרון הסופי”. הם השתתפו במעצרים, בשמירה על גטאות, בליווי יהודים אל אתרי הרצח, בהוצאות להורג המוניות בבורות הירי ובמבצעי חיסול של קהילות יהודיות שלמות. פעילותם לא הוגבלה לליטא; יחידות ליטאיות השתתפו גם במבצעי רצח המוניים בבלארוס, באוקראינה ובפולין, ולעיתים אף נטלו חלק במבצעי דיכוי נגד אוכלוסייה אזרחית שאינה יהודית. יש לציין, עם זאת, כי לא כל בטליון עסק ברצח יהודים כמשימה קבועה ושוטפת; חלקם הועסקו בעיקר במשימות שמירה, אבטחה ולחימה בפרטיזנים, אף שרבים מהם נטלו חלק, בשלב זה או אחר, בפשעי מלחמה.

כמה מן הבטליונים התפרסמו באכזריותם יוצאת הדופן. אנשי הבטליונים הראשונים שהוקמו בקובנה השתתפו בגלי הרצח הראשונים בפורטים השביעי והתשיעי של מבצר קובנה, ובהמשך סייעו בביצוע האקציות בגטו קובנה, ובהן “האקציה הגדולה” של 28 באוקטובר 1941, שלאחריה נרצחו למחרת כ-9,200 יהודים בפורט התשיעי. מן היחידות הידועות לשמצה ביותר היה הבטליון ה-12, בפיקודו של המאיור אנטאנאס אימפולביץ’ (Antanas Impulevičius). בנובמבר 1941 השתתפה יחידה זו ברציחתם של כ-11,000 מיהודי גטו מינסק, ובמהלך פעולותיה בבלארוס ובאוקראינה הייתה מעורבת ברציחתם של עשרות אלפי יהודים ואזרחים נוספים. בטליונים ליטאיים אחרים השתתפו במבצעי השמדה ובפעולות דיכוי ברחבי מזרח אירופה, ובכלל זה באבטחת גטאות, בלחימה בפרטיזנים ובמבצעי ענישה נגד אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, יש להיזהר מן הטענה כי בטליון ליטאי מסוים “חיסל את גטו ורשה”, שכן חיסול הגטו באביב 1943 בוצע בעיקר בידי כוחות גרמניים, בסיוע יחידות עזר ממספר ארצות, והמעורבות הליטאית בו הייתה מוגבלת יותר ונגעה בעיקר למשימות אבטחה וסיוע.

לאחר המלחמה הועמדו לדין חלק ממפקדי היחידות ומשתפי הפעולה, בעיקר בברית המועצות ובפולין, אולם רבים אחרים הצליחו להימלט למערב. אימפולביץ’ עצמו נמלט לגרמניה ומשם היגר לארצות הברית. ברית המועצות דרשה את הסגרתו באשמת פשעי מלחמה, אך בקשתה נדחתה, בין היתר על רקע המתיחות של ימי המלחמה הקרה והיעדר נכונות להסתמך על הליכים משפטיים סובייטיים. הוא חי בארצות הברית עד מותו בשנת 1970, מבלי שהועמד לדין פלילי. פרשתו הפכה לאחת הדוגמאות הידועות לקשיים שבהעמדת משתפי פעולה נאצים לדין, מחוץ לגוש המזרחי, לאחר מלחמת העולם השנייה – קושי שילווה, כפי שנראה בהמשך, את כל שאלת החשבון עם העבר הזה גם עשרות שנים לאחר תום המלחמה.

קומנדו המן הנייד, דו”ח יגר ו”שואת הכדורים”

בתוך מנגנון הרצח המאורגן שהקימו הגרמנים בליטא בלטה במיוחד יחידה קטנה אך קטלנית, שנודעה בשם “קומנדו המן הנייד” (Rollkommando Hamann). היחידה הוקמה בקיץ 1941 ופעלה בפיקודו של קצין האס-אס יואכים המן, שהיה כפוף למפקד איינזצקומנדו 3, קרל יגר. היא מנתה מספר קטן של אנשי אס-אס גרמנים – כשמונה עד עשרה – ולצדם עשרות חיילים ליטאים, רובם מן הפלוגה השלישית של הגדוד הראשון של משטרת העזר הליטאית. למרות ממדיה המצומצמים, הייתה זו אחת מיחידות הרצח היעילות והקטלניות ביותר שפעלו בראשית השואה.

בין ראשית יולי לתחילת אוקטובר 1941 עברה היחידה מעיירה לעיירה ומקהילה לקהילה ברחבי ליטא. מטרתה לא הייתה גירוש או כליאה, אלא השמדה מיידית של האוכלוסייה היהודית. על פי דו”ח יגר – המסמך הסטטיסטי המפורט שהכין מפקד איינזצקומנדו 3, בדצמבר 1941, ובו פירוט מדויק להדהים של מספר הנרצחים בכל מוקד ומוקד לפי תאריך – הייתה היחידה מעורבת ברציחתם של כ-70,000 יהודים בכארבעים ושישה מוקדים שונים ברחבי ליטא. נתון זה ממחיש עד כמה התקדמה ההשמדה במהירות מסחררת כבר בחודשים הראשונים לכיבוש, עוד לפני שהוקמו גטאות גדולים או מחנות השמדה תעשייתיים.

שיטת הפעולה של הקומנדו הייתה כמעט אחידה, בכל מקום שאליו הגיע. תחילה הורו השלטונות המקומיים או אנשי משטרת העזר הליטאית ליהודי העיירה להתייצב בנקודת ריכוז, באמתלה של רישום, העברה לעבודה או גירוש. הקורבנות נכלאו למשך שעות ולעיתים ימים במבני ציבור, בבתי ספר, בבתי כנסת, במחסנים או בצריפים צבאיים. במהלך תקופה זו היו מקרים רבים של השפלות, מכות, שוד רכוש, גזיזת זקנים ופאות, התעללות פיזית ולעיתים גם מעשי אונס, שבוצעו בידי שומרים ליטאים או “אקטיביסטים” מקומיים. עם זאת, חשוב להדגיש כי דפוסי ההתעללות לא היו זהים בכל מקום, והיקפם השתנה מעיירה לעיירה.

בשלב האחרון הובלו היהודים, בדרך כלל בקבוצות, אל בורות ירי שנחפרו מראש בשולי היערות או ליד אתרי ביצורים. שם נאלצו למסור את חפצי הערך ואת בגדיהם העליונים, ולאחר מכן נורו למוות בירי מטווח קצר. במרבית המקרים בוצע הירי בידי אנשי הקומנדו הגרמנים בסיוע פעיל של שוטרים ואנשי עזר ליטאים, ולעיתים השתתפו בירי גם אנשי היחידות הליטאיות עצמן. דפוס פעולה זה – ריכוז, בידוד, ביזה, הובלה לבורות הירי והוצאה להורג במקום – אפיין את מה שכינה ההיסטוריון פטריק דבואה (Patrick Desbois)[8] “שואת הכדורים“, והפך לסימן ההיכר של השמדת יהודי ליטא בקיץ ובסתיו 1941.

פעילותו של קומנדו המן הייתה אחד הגורמים המרכזיים לכך שבתוך חודשים ספורים כמעט חדלו להתקיים קהילות יהודיות במאות עיירות ליטא. עוד לפני הקמתם של גטאות גדולים או מחנות השמדה, נרצחה מרבית יהדות ערי השדה בבורות הירי הסמוכים למקום מגוריה, לעיני שכניה ולעיתים אף בסיועם.

פרק ד’: פונאר: יער ההריגה של יהודי וילנה

מאגרי דלק שהפכו לקברי אחים

מעטים הם המקומות שבהם ריכזה גיאוגרפיה מקומית קטנה כל כך מן הזוועה של השואה כולה, כפי שריכז יער פונאר (Paneriai) הסמוך לוילנה. פונאר איננו רק אתר רצח נוסף מבין רבים – הוא אחד הסמלים המובהקים ביותר של מה שההיסטוריונים מכנים “שואת הכדורים”: שלב ההשמדה המוקדם, הגלוי והפומבי יחסית, שקדם להקמת מחנות ההשמדה התעשייתיים, ושבו נרצחו יהודים במקום, מול עיניהם של שכניהם, בירי ישיר אל תוך בורות שנחפרו באדמה. הסיפור של פונאר הוא, במידה רבה, גם סיפור של אירוניה היסטורית אכזרית: הבורות העמוקים שנחפרו ביער עוד בטרם המלחמה, למטרות אזרחיות-צבאיות גרידא, הפכו בתוך זמן קצר לזירת הרצח ההמוני הגדולה ביותר בתולדות יהדות וילנה.

עוד קודם לפרוץ המלחמה, החלו השלטונות הסובייטיים לחפור ביער פונאר, כעשרה קילומטרים מדרום לוילנה, מספר בורות ענקיים שנועדו לשמש מאגרי דלק עבור בסיס חיל אוויר שתכננו להקים בסביבה. עם פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 הופסקה העבודה על הבסיס באיבה, אך הבורות עצמם – עמוקים, רחבי ידיים, וכבר חפורים באדמה – נותרו במקום. הגרמנים זיהו כמעט מיד את התאמתם המצמררת של בורות אלה למטרה חדשה לגמרי: הם היו לבורות ירי, ופונאר הפך תוך זמן קצר לאתר ההשמדה המרכזי של יהודי וילנה ומזרח ליטא כולה. יש לדייק ולציין כי לא כל הבורות שנחפרו נועדו למאגרי דלק; חלקם נועדו לשמש כתשתית לאותו בסיס תעופה צבאי מתוכנן עצמו.

“היחידה המיוחדת”: מבצעי הרצח בשטח

את הרצח בפועל, יום אחר יום ולאורך למעלה משנתיים, ביצעה בעיקר יחידה ליטאית ייעודית שנודעה בשם “היחידה המיוחדת” (בליטאית: Ypatingasis būrys). היחידה הוקמה כבר ביולי 1941 ביוזמת שירות הביטחון הגרמני (ה-SD), ומנתה במרבית תקופת פעילותה בין שמונים למאה וחמישים מתנדבים ליטאים, אם כי היקפה המדויק השתנה מעת לעת. חלק מן המתגייסים היו אנשי צבא ומשטרה לשעבר, לאומנים ואנשי ארגוני המחתרת האנטי-סובייטית שביקשו לתרגם את משטמתם הפוליטית לפעולה, ולצדם – לא במקרה – גם לא מעטים בעלי עבר פלילי, שראו ביחידה הזדמנות לשלב יד חופשית עם רווח כלכלי. היחידה פעלה תחת פיקודם הישיר של קציני האס-אס וה-SD, ותפקידה העיקרי הוגדר בפשטות אכזרית: ביצוע הוצאות להורג המוניות של יהודים, שבויי מלחמה סובייטים וקבוצות נוספות שנידונו למוות בידי הגרמנים.

סדר הפעולות שהתפתח בפונאר היה שיטתי ומחריד בפשטותו. אנשי “היחידה המיוחדת” עמדו דרך קבע ליד בורות הירי עצמם וביצעו את ההוצאות להורג, בעוד שכוחות גרמנים, שוטרים ליטאים ואנשי משטרת העזר עסקו בריכוז הקורבנות – מגטו וילנה, ממחנות עבודה ומבתי כלא – ובליוויים בדרכם האחרונה אל היער. את משתפי הפעולה הליטאים, שערכו את המצודים ברחובות העיר כינו היהודים בשם “חאפונים” (מן היידיש: חאַפּן – לחטוף), שכן תפקידם היה לחטוף יהודים לעבודות כפייה, למאסר, לעינויים ולבסוף – למוות. אף שהכינוי שימש מדי פעם גם כלפי שוטרים ליטאים אחרים, הוא הפך במהרה לסמל קולקטיבי לפחד מפני שיתוף הפעולה המקומי הקרוב, האינטימי והמאיים במיוחד.

היקף ההרג וזהות הקורבנות

כבר ביולי 1941, כמעט מיד עם תחילת פעילות היחידה, הובלו לפונאר ראשוני הנרצחים – ובהם מאות מבני האליטה של יהדות וילנה: רבנים, אנשי ציבור, אינטלקטואלים ובעלי מקצועות חופשיים, שנורו למוות במקום כחלק ממדיניות גרמנית מודעת שביקשה לחסל תחילה את ההנהגה הטבעית של הקהילה. במשך למעלה משנתיים לאחר מכן היה פונאר לאתר ההשמדה המרכזי לא רק של יהודי וילנה עצמה, אלא גם של יהודים רבים מעיירות מזרח ליטא הסמוכות. ההשמדה שם לא הייתה מוגבלת ליהודים בלבד: לצד עשרות אלפי הקורבנות היהודים, נרצחו בפונאר גם אלפי פולנים – בעיקר אנשי המחתרת הפולנית והאינטליגנציה המקומית, שנתפסו כאיום פוטנציאלי על השלטון הגרמני – וכשמונת אלפים שבויי מלחמה סובייטים.

על פי ההערכות המקובלות היום במחקר, נרצחו בפונאר, על פני התקופה שבין יולי 1941 ליולי 1944, בין שבעים לשמונים אלף בני אדם, מתוכם כשבעים אלף יהודים. סדר הגודל העצום הזה, המרוכז בשטח יער אחד יחסית קטן, הוא שהפך את פונאר לאחד מסמלי “השואה בכדורים” המובהקים ביותר בכל אירופה הכבושה – תזכורת לכך שההשמדה ההמונית של יהודי מזרח אירופה לא המתינה כלל להקמת מחנות ההשמדה התעשייתיים בפולין, אלא החלה מיידית, בשטח פתוח, בסיוע נמרץ של גורמים מקומיים.

אכזריות, מניע כלכלי ועדות מבפנים

עדויות ניצולים ותצפיות בני התקופה מתארות אכזריות יוצאת דופן מצד היורים הליטאים באתר – הכאה רצחנית, הפשטת הקורבנות בטרם הירי, וסדיזם גלוי שקדם למעשה הרצח עצמו. ההיסטוריונית דינה פורת ציינה בהקשר זה נקודה חדה במיוחד: בעוד שבשלבים המוקדמים של הפלישה נהגו יחידות גרמניות לרצוח בעיקר גברים, היו דווקא הליטאים אלה שהראו לגרמנים, למעשה, כיצד לרצוח ללא הבחנה – נשים, ילדים וזקנים כאחד. מעבר למניע הלאומני-נקמני המוצהר, שביקש להצדיק את הרצח כ”תגמול” על שנות הכיבוש הסובייטי, בלט בפונאר גם מניע כלכלי גלוי וברור: היורים והמחסלים שדדו באופן שיטתי את רכושם, בגדיהם וזהבם של הנרצחים, וניהלו סחר ער בשלל זה, תמורת וודקה וכסף מזומן – פרט מטריד שמלמד על המידה שבה הפך הרצח ההמוני, במקומות רבים, לכלכלה מקבילה משגשגת של ביזה.

אחד המקורות היקרים ביותר להבנת מה שהתרחש בפונאר יום-יום אינו עדות יהודית כלל, אלא יומנו הסודי של קז’ימייז’ סאקוביץ’ (Kazimierz Sakowicz), עיתונאי פולני שהתגורר בקרבת מקום ותיעד בכתב, בסתר ותוך סיכון חייו שלו, את מראות ההרג שראה מחלון ביתו כמעט מדי יום במשך תקופה ארוכה. סאקוביץ’ טמן את דפי היומן שכתב בתוך בקבוקי זכוכית סגורים וקבר אותם באדמה; חלק מן הדפים אבדו, אך אלה ששרדו והתגלו לאחר המלחמה הפכו לאחד המקורות ההיסטוריים המדויקים והבלתי-אמצעיים ביותר לשחזור מהלך האירועים בפונאר יום אחר יום – עדות חיצונית, קרה כמעט בסגנונה, שדווקא בשל כך נחשבת בעיני היסטוריונים לאמינה במיוחד.

מי שנפלו וניצלו: הבורחים מן הבורות

מעטים ביותר, אך לא אפסיים לגמרי, היו אלה שהצליחו להינצל ממש מתוך הבורות עצמם – נופלים אל תוככי הבור כשהם פצועים בלבד ולא הרוגים, או מעמידים פני מתים תחת ערימות הגופות שהצטברו סביבם. גם אלה שהצליחו לשרוד את רגע הירי עצמו, לא יצאו מכך אל חירות מיידית: על הנמלטים היה לזחול מתוך קברי האחים בחסות החשכה, כשהם פצועים, מכוסים בדם ובגופות, ולמצוא לעצמם מיד לאחר מכן מסתור כלשהו – ביער, אצל איכרים מקומיים שהיו מוכנים לסכן את חייהם, או בכל מקום אחר שהעניק סיכוי ולו קלוש לשרוד. רבים מן הבורחים הללו נתפסו בסופו של דבר בידי שוטרים גרמנים, משתפי פעולה ליטאים או תושבים מקומיים, והוסגרו לרצח נוסף. רק קומץ קטן ביותר מכלל הבורחים, הצליח בסופו של דבר להגיע אל הפרטיזנים ביערות הסמוכים או למצוא מקלט של ממש – ואלה שהצליחו נמנים כיום עם העדים החשובים ביותר, ולעיתים היחידים, למה שהתרחש בפועל בתוככי הבורות עצמם, מעבר למה שניתן היה לראות מבחוץ.

מבצע 1005 ומנהרת המילוט: הניסיון למחוק את הפשע

עם התקרבות הצבא האדום מזרחה, משלהי 1943 ואילך, ביקשו הגרמנים לטשטש את עקבות פשעי הרצח ההמוני שביצעו ברחבי מזרח אירופה, במסגרת מבצע סודי שכונה “מבצע 1005“. במסגרת מבצע זה, הובאו לפונאר קבוצות של אסירים יהודים, שנכבלו ברגליהם בשלשלאות כדי למנוע מהם בריחה, ואולצו בכפייה לפתוח מחדש את קברי האחים, להוציא מהם את הגופות שהצטברו במשך שנתיים ומחצה, לשרוף אותן על מוקדי אש ולפזר את האפר – ניסיון שיטתי, כמעט ביורוקרטי בקרירותו, למחוק כל עקבה פיזית של הפשע לפני הגעת הכוחות הסובייטים.

אולם דווקא מתוך יחידת כפייה אכזרית זו – שכונתה בפי חוקרים מאוחרים יותר “פלוגת השורפים” – יצאה אחת מעדויות ההצלה המפעימות ביותר הקשורות בפונאר. באפריל 1944 הצליחה קבוצה קטנה מבין אסירי היחידה, לאחר שבועות של חפירה חשאית ומסוכנת בכלים מאולתרים, לפרוץ מנהרת מילוט מתחת לאדמה ולהימלט מן המקום ממש ברגע האחרון. עדויותיהם של אותם נמלטים בודדים, היו לימים בין הראיות המפורטות והחיוניות ביותר להוכחת ממדי הרצח שהתחולל בפונאר, ובה בעת גם לחשיפת ניסיונם השיטתי של הגרמנים להסתיר את הפשע ולמחוק את זכרו – ניסיון שכשל, בסופו של דבר, הודות בין היתר לאותה קבוצה קטנה של אנשים שסירבו לוותר על הסיכוי, ולו הקלוש ביותר, לספר את הסיפור.

פונאר במסגרת הכיבוש הכולל

חשוב להבין את פונאר לא כאירוע מבודד, אלא כחלק אינטגרלי ממערך השמדה רחב בהרבה שפעל בכל רחבי ליטא הכבושה. את ביצוע הרצח ניהלו באופן כללי יחידות איינזצקומנדו 3, מטעם איינזצגרופה[9] A, בסיועם הנרחב של הארגונים הליטאים הפרו-נאציים ומשטרת העזר המקומית. אנשי האיינזצגרופה גיבשו תוכנית חיסול מאורגנת שבוצעה, בלשונו של קרל יגר עצמו, “לפי לוח זמנים מדויק”. הקורבנות אותרו, נעצרו, הושפלו ברחובות במעין תרגילי סדר או “ריקוד” מבזה, ולבסוף הובלו לאתרי ההרג כשהמונים מקרב האוכלוסייה המקומית עומדים מן הצד וצופים במחזה – לעיתים תוך גילויי הנאה גלויים ובוטים.

יעילותן ו”מסירותן” של יחידות משטרת העזר הליטאית ברחבי המדינה הרשימו עמוקות את הפיקוד הגרמני, עד כי הובילו להכפפתן הפורמלית ולשילובן במערך האס-אס ומשטרת הביטחון הגרמנית גם הרחק מגבולות ליטא עצמה: גדודים ליטאיים שלמים, כמו הבטליון ה-12 והבטליון השביעי, נשלחו בהמשך לבלארוס, לאוקראינה ולפולין, ושם השתתפו באופן אקטיבי בחיסול גטאות נוספים – ובהם מינסק וורשה – וברצח עשרות אלפי יהודים, שבויי מלחמה ופרטיזנים נוספים. לסיכום היקף המעורבות: יחידות הסיוע הליטאיות לא שימשו כלל כגורם לוגיסטי משני גרידא, אלא היו שותפות מלאות, יזומות ומרכזיות – הן ביוזמה, הן בתכנון והן בביצוע הפיזי הישיר – ברצח מאות אלפי יהודים ברחבי ליטא ומעבר לה.

אף היקף המעורבות המוסדית לא הצטמצם לצבא ולמשטרה: ראשי הכנסייה הקתולית בליטאבראשם הארכיבישוף יוזפאס סקווירצקס (Juozapas Skvireckas) והבישוף וינצ’נטאס בריזגיס (Vincentas Brizgys), מן הבולטים שבהנהגת הכנסייה הקתולית בליטא באותה תקופה. נמנו ככלל עם התומכים ברייך השלישי, והבטליונים יצאו למשימות הרצח כשהם זוכים לברכת כמרים; לשמצה מיוחדת ידועים הכמרים שאנטארס ויאנקוס, שהיו מעורבים ישירות בארגון ההשמדה בצפון המדינה. עם זאת ראוי לציין, לצדם, גם כמרים מקומיים אחדים שסיכנו את חייהם, ולעיתים גם איבדו אותם, במאמץ להציל יהודים – עדות לכך שגם בתוך המוסד הכנסייתי לא הייתה עמדה אחידה אחת.

זיכרון שנאבק על מקומו

במשך עשרות שנים לאחר המלחמה, בתקופת השלטון הסובייטי, לא זכה פונאר להכרה ציבורית מפורשת כאתר רצח יהודי דווקא. השיח הרשמי הסובייטי נטה להציג את הנרצחים באתר כ”אזרחים סובייטים” סתמיים שנספו בידי הכובש הנאצי, תוך טשטוש שיטתי של הזהות היהודית הספציפית של רוב הקורבנות ושל מעורבותם הפעילה של משתפי פעולה מקומיים ליטאים במעשה הרצח. רק לאחר נפילת ברית המועצות ב-1991, ובעיקר מאז ראשית שנות האלפיים, החלו נחשפים בהדרגה, בזכות מחקר היסטורי מעמיק – ובהם עבודתם החלוצית של היסטוריונים כיצחק ארד ואחרים שחקרו את יהדות וילנה בשואה – הממדים המלאים של האירועים שהתרחשו ביער, לרבות זהותם המדויקת של הקורבנות והמבצעים גם יחד. כיום ניצבת בפונאר מצבת זיכרון מרכזית, לצד מספר אנדרטאות נפרדות שהוקמו במרוצת השנים, ופועל שם מרכז חינוכי המשמש תלמידים, חוקרים ומבקרים מן העולם. אך גם נוסחן של אלה, כפי שמעיד ניסוח שגור מן הסוג המזכיר “את הכובשים הנאצים ועוזריהם המקומיים”, ממשיך לשקף עד עצם היום הזה את המתח הבלתי-פתור שבין הכרה מלאה בעומק שיתוף הפעולה המקומי לבין הנטייה, שעדיין קיימת בחלקים מן החברה הליטאית, להותיר את עיקר האחריות המוסרית על כתפי הכובש הזר בלבד. פונאר, אם כן, הוא לא רק אתר של זיכרון היסטורי – הוא גם, עד היום, שדה קרב סמלי על אופייה של ההיסטוריה עצמה.

פרק ה’: הקמת הגטאות: וילנה, קובנה ושאוולי

עם התבססות מנגנון ההשמדה בשטח, ולצד המשך הרצח ההמוני בבורות הירי וביערות, נקטו הגרמנים גם במדיניות משלימה: ריכוז שרידי האוכלוסייה היהודית שנותרה בחיים – בעיקר בעלי כושר עבודה ובני משפחותיהם – בתוך שטחים מוקפים ומבודדים בערים הגדולות. כך קמו, כבר בקיץ ובסתיו 1941, שלושת הגטאות המרכזיים של ליטא: וילנה, קובנה ושאוולי, שכל אחד מהם ידע דינמיקה שונה במקצת של הקמה, ארגון וגורל.

וילנה: שני גטאות

גטו וילנה הוקם ב-6 בספטמבר 1941, ימים ספורים בלבד לאחר גל הרצח הראשון בפונאר, שבו נרצחו בין היתר רבים מרבני העיר וראשי ישיבותיה. הגרמנים תיחמו בעיר שני גטאות נפרדים, שהפריד ביניהם רחוב בית החולים (Ligoninės): גטו מספר 1, הגדול מביניהם ומנה כ-29,000 נפש, יועד לבעלי תעודות עבודה גרמניות (“שיינים”) ולבני משפחותיהם; גטו מספר 2, הקטן יותר ומנה כ-9,000 עד 11,000 נפש, ריכז בעיקר קשישים, חולים ומי שלא הוחזקו כבעלי ערך כלכלי לכובש הגרמני.

גורלם של שני הגטאות נחרץ במהירות מצמררת. גטו מספר 2 חוסל תוך פחות מחודשיים, באוקטובר 1941, במסגרת סדרת אקציות שבהן הובלו כמעט כל תושביו לפונאר ונרצחו. גטו מספר 1, לעומת זאת, המשיך להתקיים כמעט שנתיים נוספות, עד ספטמבר 1943, והפך בתקופה זו לזירה של אותם חיי תרבות, דת והתנגדות מחתרתית שיתוארו בהמשך.

קובנה: גטו סלובודקה

גטו קובנה הוקם בפרוור סלובודקה (Vilijampolė) שבצפון העיר – שכונה שהייתה עצמה, עוד לפני המלחמה, מרכז ישיבתי נודע. הגטו נאטם רשמית ב-15 באוגוסט 1941, ומנה באותה עת כ-29,000 עד 30,000 נפש. הוא חולק לשני חלקים – “הגטו הקטן” ו”הגטו הגדול” – שחיברם גשר עץ מעל רחוב פונאר. כבר באוקטובר 1941, ב”אקציה הגדולה” שהוזכרה לעיל, חוסל הגטו הקטן כמעט כליל, ורק הגטו הגדול המשיך להתקיים, בתנודות גודל והרכב, עד חיסולו הסופי בקיץ 1944.

שאוולי

גטו שאוולי (Šiauliai), שהוקם בספטמבר 1941, היה הקטן מבין שלושת הגטאות המרכזיים שהוקמו בליטא – לצד גטאות וילנה וקובנה. בדומה לגטו קובנה, גם הוא לא היה רציף מבחינה טריטוריאלית, אלא חולק לשני מתחמים נפרדים: קווקז (Kaukazas) וטרקו (Trakai). שני המתחמים היו מרוחקים זה מזה, אך נוהלו כמסגרת מנהלית אחת. מרבית תושבי הגטו הועסקו בעבודות כפייה במפעלים, במחסני הצבא ובבתי המלאכה הגרמניים, עובדה שתרמה לכך שהגטו התקיים זמן רב יחסית. ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום, חוסל הגטו, ורבים מיושביו נשלחו למחנות הריכוז שטוטהוף ודכאו או נרצחו במהלך הפינוי. בזכות חשיבותם הכלכלית של בתי החרושת המקומיים לעור ולטקסטיל למאמץ המלחמה הגרמני, זכה הגטו למידה מסוימת של “הגנה” יחסית, והמשיך להתקיים זמן ממושך יחסית – אך גם הוא לא ניצל מאקציות רצח, ובראשן אקציית הילדים והזקנים הנוראה של נובמבר 1943, שתתואר בפרוטרוט בהמשך.

פרק ו’: החיים בגטאות

משהוקמו הגטאות ונתחמו גבולותיהם, החל פרק חדש וממושך יחסית בתולדות יהדות ליטא – פרק של חיים בצל מוות מתמיד, שנמשך בווילנה ובקובנה כשנתיים ויותר. בתוך המרחב הצפוף, הרעב והפחד המתמיד מפני האקציה הבאה, ניסו היהודים לשמר, במידת האפשר, מסגרות של הנהגה עצמית, פרנסה, אמונה, יצירה ואף התנגדות מאורגנת. תתי הפרק הבאים סוקרים היבטים שונים אלה של חיי הגטו – לא לפי סדר כרונולוגי, אלא לפי נושאים.

הנהגת הגטאות

בראש כל גטו עמדה מועצה יהודית – “יודנרט” – שמינו הגרמנים מקרב אישי ציבור מוכרים, והטילו עליה את האחריות לביצוע הוראותיהם: גיוס עובדים, חלוקת מזון, שמירת סדר פנימי ולעיתים גם, באכזריות רבה, הכנת רשימות למשלוחים ולאקציות. עמדתם של ראשי היודנרטים הייתה, לפיכך, טרגית במהותה: מחד ניסו רבים מהם לרכך ככל האפשר את הגזירות ולהציל כמה שיותר חיים; מאידך נאלצו, לא אחת, לקבל החלטות איומות שנגעו במישרין לחיי אדם.

ראו באתר זה: יודנראט ; מיהו גיבור?

בווילנה עמד בראש הגטו יעקב גנס, דמות שנויה במחלוקת ומורכבת, שבה נעסוק בהמשך פרק זה, במסגרת הדיון על חיי הדת בגטו. בקובנה עמד בראש היודנרט, הרופא אלחנן אלקס, שמכתבו האחרון – אחד המסמכים המטלטלים ביותר שהותירה אחריה יהדות ליטא – מובא במלואו להלן.

מבעד למספרים העצומים, לדוחות הסטטיסטיים ולתיאורי מנגנון ההשמדה, נותרו גם קולותיהם האישיים של הקורבנות. אחד המטלטלים שבהם הוא מכתבו האחרון של אלקס, , שכתב לבנו ולבתו ב-19 באוקטובר 1943, חודשים אחדים לפני שנשלח למחנה הריכוז דכאו, שם נספה. אלקס, שהיה רופא נערץ ואיש ציבור שהקדיש את חייו לקהילתו, ביטא במכתבו את תחושת השבר העמוקה שפקדה את יהודי ליטא לנוכח התמוטטות העולם שהכירו. הוא כתב:

“אדמת ליטא הורטבה מדמנו על-ידי הליטאים עצמם, שעימם חיינו הרבה מאות שנה ובכל חילנו עזרנו להם בשעתם לקומם את מדינתם העצמית… אל תדרשו בשלומם כל ימי חייכם. מקוללים ומנודים יהיו הם ובניהם לכם ולהדורות הבאים.”[10]

דברים אלה אינם רק ביטוי לכאב אישי של אב הכותב לילדיו בשעותיה האחרונות של קהילתו; הם משקפים את תחושת הבגידה שחוו יהודים רבים בליטא. במשך מאות שנים ראו עצמם חלק בלתי נפרד מן הארץ, מתולדותיה ומחייה הכלכליים, התרבותיים והחברתיים. רבים מהם האמינו כי למרות גילויי אנטישמיות בעבר, שכניהם הליטאים הם בני אותה מולדת. העובדה שחלקים מן האוכלוסייה המקומית השתתפו בפוגרומים, בהסגרה, בשמירה, בשוד וברצח – לצד הגרמנים ותחת הנהגתם – מוטטה אמונה זו מן היסוד.

עם זאת, ההיסטוריוגרפיה המודרנית מדגישה כי אין לראות בדבריו של אלקס תיאור כולל של החברה הליטאית כולה, אלא עדות אותנטית למציאות שחווה באותם ימים. לצד משתפי הפעולה היו גם ליטאים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, ומאות מהם הוכרו לאחר המלחמה כחסידי אומות העולם. אולם מבחינת רובם המכריע של יהודי ליטא, שהיו עדים למעשי הרצח ולמידת המעורבות המקומית בהם, הייתה תחושת הבגידה עמוקה ובלתי ניתנת לאיחוי. במובן זה, מכתבו של אלקס מבטא את אחת הטרגדיות הגדולות של יהדות ליטא: לא רק השמדתה הכמעט מוחלטת, אלא גם קריסת האמון בחברה שבתוכה חיה במשך מאות שנים, ושאת חלק מבניה ראתה משתפים פעולה באופן פעיל עם מבצעי הרצח.[11]

חיי היום-יום: עבודה, רעב והברחות

עבודת הכפייה הייתה מרכיב מרכזי, כמעט יומיומי, בחיי הגטו. מדי בוקר יצאו אלפי עובדים בטורים מפוקחים אל מחוץ לחומות הגטו – לשדה התעופה הצבאי, למסילות הברזל, למחנות צבא גרמניים ולמפעלים אזרחיים – ושבו אליו בערב, לעיתים לאחר שהצליחו להבריח פנימה מעט מזון או חפצים לסחר. לצד העבודה מחוץ לגטו התפתחו בתוכו גם בתי מלאכה פנימיים – למסגרות, לתפירה, לנעליים ולתיקוני ציוד צבאי – שסיפקו לגרמנים תוצרת חיונית למאמץ המלחמה. תעודת העבודה (“שיין”, ובקובנה “יורדן-שיין” על שם קצין הגסטפו שחתם עליה) הפכה, במהלך האקציות החוזרות ונשנות, לפשוטו כמשמעו למסמך המבחין בין חיים למוות: מי שהחזיק בה, ולעיתים גם בני משפחתו, זכו לסיכוי גבוה יותר, אף לא ודאי כלל, לשרוד את הסלקציה הבאה.

התזונה הרשמית שסיפקו הגרמנים לתושבי הגטו הייתה נמוכה בהרבה מן המינימום הדרוש לקיום אדם, ורעב כרוני היה מנת חלקם של רוב התושבים לאורך כל תקופת קיום הגטו. משום כך הפכה ההברחה למקור פרנסה חיוני, ולעיתים אף לצורת התנגדות שקטה משלה: עובדים ששבו מחוץ לגטו הבריחו מזון, תרופות ודלק תמורת חפצי ערך, ולא אחת עשו זאת דווקא ילדים, שגמישותם הגופנית וגודלם הקטן אפשרו להם לחמוק מבין קרשי הגדר או דרך פרצות בחומה – תוך סיכון חיים ממשי, שכן עונש הירי על הברחה היה נפוץ ומיושם הלכה למעשה. לצד ההברחה הפרטית, התארגנו במסגרת היודנרט ומחוצה לו גם מוסדות סעד ציבוריים – מטבחים ציבוריים, בתי יתומים ומרפאות מאולתרות – שביקשו לספק, ולו במעט, מענה למצוקתם של החלשים ביותר: זקנים, חולים, יתומים ומשפחות חד-הוריות שאיבדו את מפרנסיהן.

חיי דת בצל ההשמדה

לצד מוסדות התרבות, הספריות והתיאטרון, התקיימו בגטו וילנה גם חיי דת עשירים, שהיו אחד הביטויים העמוקים ביותר של ההתנגדות הרוחנית. עבור רבים מיושבי הגטו לא הייתה שמירת המצוות רק חובה דתית, אלא גם מעשה של עמידה מוסרית והכרזה כי גם בתנאי הרעב, ההשפלה והמוות המתמיד לא יצליחו הנאצים לנתק את העם היהודי ממסורתו ומאמונתו. דווקא בווילנה, “ירושלים דליטא”, שבה עמדו התורה, הלימוד וההלכה במרכז החיים היהודיים במשך מאות שנים, קיבלה ההתמדה בחיי הדת משמעות סמלית מיוחדת. הנאצים ביקשו לא רק לרצוח את היהודים, אלא גם למחוק את עולמם הרוחני; עצם קיומם של מנייני תפילה, שיעורי תורה וישיבות היה משום סירוב להיכנע למטרה זו.

המכה הראשונה והקשה ביותר ניחתה על ההנהגה הרוחנית של הקהילה עוד לפני הקמת הגטו. רבים מרבני וילנה, מראשי הישיבות ומתלמידי החכמים נחטפו בקיץ 1941 ונרצחו בפונאר, באירוע שנחרת בזיכרון בני התקופה בשם “יום הרבנים“. למרות האובדן הכבד הצליחו שרידי הציבור הדתי לארגן מחדש את חיי התורה. גטו פעלו שלושה בתי מדרש מרכזיים: בית המדרש של הקצבים, בית מדרשו של ר’ שאולקה, ובית המדרש קְלוֹיְז יוֹגִיחָה (Jogiha Kloyz). – שהיו פתוחים מן השעות המוקדמות של הבוקר ועד לעוצר הלילה. מדפיהם התמלאו בספרי קודש שניצלו מחורבן בתי הכנסת והישיבות, והם שימשו מרכזי תפילה, לימוד ופגישות לקהילה הדתית. במקביל הוקמה מערכת חינוך תורנית מחתרתית שכללה שני בתי ספר יסודיים, “ישיבה קטנה” לבני נוער, ו”ישיבה גדולה” שנקראה על שמו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי, גדול רבני וילנה שנפטר זמן קצר לפני הכיבוש. מאות תלמידים למדו בהן משנה, גמרא והלכה, ואף נערכו בחינות פומביות שנחתמו ב”סעודת מצווה” צנועה – מעמד שהעניק תחושת המשכיות לעולם הישיבות שנחרב.

התפילה קיבלה בגטו משמעות חדשה. נוסחי התחנון הושפעו מן המציאות הקשה, ובימי שני וחמישי נהגו רבים להוסיף תפילות מיוחדות ולזעוק בבכי את הפסוק: “נחשבנו כצאן לטבח יובל… בכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו”, לצד אמירת פרקי תהילים לשלום שארית ישראל. אחת הסוגיות הכואבות ביותר הייתה אמירת הקדיש על הנרצחים. בראשית הדרך נמנעו בני המשפחות מלומר קדיש על מי שנלקחו לפונאר, משום שלא הייתה ודאות מוחלטת לגבי גורלם. רק כאשר התבררו ממדי הרצח הפך הקדיש לחלק בלתי נפרד מן האבל הציבורי. עדויות מצמררות מספרות על יהודים שנלכדו בדרכם אל בורות הירי ואמרו קדיש על עצמם, מתוך ידיעה שלא יישאר אחריהם מי שיאמר אותו.

בגטו התפתחה גם תופעה יוצאת דופן של הנהגה רוחנית נשית. קבוצת נשים צעירות, בראשות פייגעלע בת הרב – שנודעה בפי כול “פייגעלע דעם רב’ס” – הקימה מסגרת שכונתה “בית המדרש לנשים”. חברותיה התכנסו לתפילה, לאמירת תהילים, ללימוד פרשת השבוע, מוסר והלכה, ופייגעלע נשאה בפניהן דברי חיזוק ועודדה את שמירת השבת והמצוות. עצם קיומה של מסגרת זו העיד על חיוניותו של העולם הדתי גם לאחר שחלק גדול ממנהיגיו הושמד.

שמירת השבת והחגים חייבה מסירות נפש של ממש. נשים הכינו את החמין בתנורי המאפיות הציבוריות עוד לפני כניסת השבת, כדי שלא ייאלצו לבשל בשבת עצמה. צעירים הקפידו על אווירת היום והעירו למי שעישן בפרהסיה. בפסח הוקמו בגטו מאפיות מיוחדות לאפיית מצות, לעיתים מקמח מעורב של שיפון וחיטה, על פי היתרים הלכתיים שניתנו בשל תנאי המחסור. משפחות רבות חסכו במשך חודשים מנות מזון כדי שיוכלו לקיים את מצוות אכילת המצה, ובבתי הגטו נערכו סדרי פסח משותפים, שבהם שולבו זיכרון יציאת מצרים עם התקווה לגאולה מן השעבוד החדש. גם חג הסוכות נשמר במסירות: סוכות קטנות נבנו בחשאי מקרשים ומענפי עצים שהובאו ממקומות העבודה, ובשמחת תורה התקיימו הקפות, תפילות חגיגיות וילדים נשאו דגלים קטנים שניצלו מן השנים שקדמו למלחמה. על פי העדויות, אף ראש היודנראט, יעקב גנס, השתתף באחת החגיגות. בשעות של סכנה מיוחדת, כאשר ריחפה מעל הגטו אקציה נוספת או גזירה קשה, הכריזו הרבנים והחוגים הדתיים על ימי צום ותפילה ציבוריים, מתוך אמונה כי גם בשעה שאין ביד האדם לשנות את המציאות, מוטלת עליו החובה לחזק את רוחו.

לצד המאבק על קיום החיים הדתיים התמודדו רבני הגטו עם שאלות הלכתיות חסרות תקדים, שנבעו מן המציאות הבלתי נתפסת של השואה. הם נדרשו להכריע בשאלות של עגינות, כאשר בעלים נעלמו לאחר שנלקחו לפונאר ולא היה ידוע אם הם חיים או מתים; בשאלות של קיום מצוות בתנאי רעב ומחסור; ובדילמות מוסריות שהעמידו את יסודות ההלכה במבחן קשה מאין כמותו. מן הקשות שבהן הייתה פנייתו של יעקב גנס אל רבני הגטו, ובראשם הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, לאחר שהגרמנים דרשו להסגיר לידיהם יהודים זקנים, חולים ונכים בתמורה להצלתם של צעירים ובעלי כושר עבודה. גנס ביקש לדעת אם ההלכה מתירה להקריב מעטים כדי להציל רבים. תשובת הרבנים הייתה חד-משמעית, ונשענה על פסיקת הרמב”ם: אין מוסרים נפש אחת מישראל, כדי להציל נפש אחרת, ואין מבדילים בין דם לדם. הם אסרו למסור יהודים לידי הגרמנים וקבעו כי גם במציאות האכזרית ביותר אין לאדם רשות לבחור מי יחיה ומי ימות. פסיקה זו מבטאת אולי יותר מכל את עוצמתו המוסרית של עולם התורה הליטאי, אשר גם בשעה שבה חרב עולמו סירב לוותר על העיקרון כי חיי כל אדם מישראל שווים בערכם ואינם נתונים לשיקול תועלתני.

אם תיאור ההשמדה במספרים ובנתונים עלול להותיר תמונה חלקית בלבד, הרי שדווקא גטו וילנה חושף ממד נוסף של חיי היהודים בתקופת השואה – מאבק עיקש על שימור הרוח, התרבות והזהות האנושית. אף שהגטו התאפיין ברעב, בצפיפות, בעבודות כפייה ובאקציות תכופות, הוא הפך לאחד המרכזים התרבותיים החשובים והפעילים ביותר מבין גטאות אירופה הכבושה. פעלו בו בתי ספר מחתרתיים, ספרייה ציבורית שהשאילה עשרות אלפי ספרים, תיאטרון, מקהלה, תזמורת, ערבי ספרות, הרצאות, חוגי לימוד ותערוכות אמנות. בעיני רבים מיושביו, עצם קיומם של חיי תרבות וחינוך לא היה אמצעי לבריחה מן המציאות, אלא מעשה של התנגדות רוחנית – הצהרה כי גם בתנאי השפלה, רעב ואיום מתמיד במוות, אין בכוחם של הרוצחים לשלול מן האדם את צלם אנוש, את זיכרונו ואת יכולתו ליצור.

ספריית הגטו ובריגדת הנייר

ספריות הגטו, ובמיוחד הספרייה שפעלה בגטו וילנה, מילאו תפקיד חיוני במאבקם של היהודים לשמור על צלם אנושם והיו לאחד הביטויים המובהקים ביותר של ההתנגדות הרוחנית בתקופת השואה. לצד בתי הספר, התיאטרון, ההרצאות וחוגי הלימוד, נתפסה עצם הפעלתה של ספרייה כמעשה של התנגדות. מנהיגי הגטו, אנשי הרוח והמחנכים ראו בהמשך קיומם של מוסדות התרבות הצהרה מוסרית שלפיה גם בתנאים של רעב, השפלה, עבודות כפייה ואיום מתמיד במוות, האדם היהודי אינו חדל להיות אדם חושב, יוצר ולומד. הקריאה בספר, ההאזנה להרצאה, כתיבת שיר או לימודו של ילד לא נועדו לברוח מן המציאות, אלא לעמוד מולה. הייתה זו דרך להיאבק בניסיון הנאצי לשלול מן היהודים את אנושיותם ולהפכם למספרים בלבד. בעיני רבים מיושבי הגטו, עצם השמירה על חיי הרוח הייתה הכרזה כי גם אם ניטלו החירות, הרכוש והביטחון, עדיין נותרו הזיכרון, היצירה והתרבות מחוץ להישג ידם של הרוצחים.

סביב עולם הספרים התפתחה בגטו וילנה גם פעילות מחתרתית יוצאת דופן להצלת אוצרות התרבות של יהדות ליטא. אחת הדמויות המרכזיות במפעל זה הייתה אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים בשפת היידיש, שנמנה עם קבוצת אינטלקטואלים ואנשי רוח שנאלצו לעבוד עבור יחידת מומחים גרמנית, אשר עסקה במיון ובביזת אוצרות התרבות היהודיים של וילנה. אנשיה נדרשו לאסוף כתבי יד, ספרים נדירים, מסמכים, יצירות אמנות וחפצי פולחן מספריות, מארכיונים וממוסדות מחקר, ובראשם YIVO. הגרמנים התכוונו להעביר לגרמניה את הפריטים שנראו להם בעלי ערך מדעי או אמנותי ולהשמיד את כל היתר כחלק מן המאמץ למחוק את התרבות היהודית מעל פני האדמה. אולם אנשי הקבוצה, שנודעו לאחר המלחמה בשם “בריגדת הנייר”, הפכו את עבודתם למעשה הצלה מחתרתי. תוך סיכון חייהם הבריחו והסתירו אלפי ספרים, כתבי יד, מסמכים ויצירות אמנות במקומות מסתור בגטו ומחוצה לו. לצד סוצקבר בלטו במפעל זה, גם שמרקה קצ’רגינסקי, זליג קלמנוביץ’ ואנשי רוח נוספים, שהבינו כי מאבקם אינו רק על הישרדותם שלהם, אלא גם על הישרדותה של מורשת תרבותית בת מאות שנים.

מעבר להצלת הספרים והכתבים הקיימים, ניכר בגטו וילנה – וכן, במידה פחותה, בגטאות אחרים – גם מאמץ מודע ומכוון לתיעוד ההווה עצמו: קבוצות מצומצמות של סופרים, עיתונאים ואנשי ציבור ניהלו יומנים סמויים, אספו עדויות ומסמכים, וניסו לשמר, בזמן אמת ולמען הדורות הבאים, תיעוד היסטורי מדויק של מה שעובר על הקהילה. מאמץ זה, שהתקיים בצל איום מתמיד של גילוי ועונש, ביטא את אותה תפיסה עצמה שהניעה את בריגדת הנייר: ההכרה כי גם אם לא יינתן לרבים מהם לשרוד, מוטלת עליהם החובה המוסרית להותיר אחריהם עדות אמת על מה שהתרחש.

ראוי להזכיר לצדם גם את אונה שימאיטה (Ona Šimaitė (1894–1970)) , ספרנית ליטאית באוניברסיטת וילנה, שניצלה את תפקידה ואת מעמדה כדי לחדור אל הגטו תחת אמתלות שונות, להבריח החוצה כתבי יד וספרים, ולסייע במקביל להברחת ילדים יהודים ולהעברת מזון ומסמכים מזויפים. שימאיטה נעצרה בסופו של דבר בידי הגסטפו, עונתה קשות ונשלחה למחנה ריכוז, אך שרדה את המלחמה, והוכרה לימים כחסידת אומות העולם – דוגמה נוספת לכך שההצלה והשימור התרבותי לא היו נחלתם הבלעדית של היהודים עצמם, אלא זכו לעיתים לשיתוף פעולה אמיץ מצד יחידים מקרב האוכלוסייה הליטאית.

מפעל ההצלה נשען על ההכרה, שהשמדת היהודים לא נועדה לרצוח בני אדם בלבד, אלא גם למחוק את זיכרונם, את לשונם, את ספריהם ואת הישגיהם הרוחניים. משום כך ראו אנשי “בריגדת הנייר” בהצלת הספרים וכתבי היד שליחות לאומית ומוסרית. הם האמינו שגם אם לא יזכו לשרוד, חובתם להבטיח כי יצירתם הרוחנית של דורות רבים תישמר לדורות הבאים. לאחר המלחמה התברר כי חלק ניכר מן האוצרות שהסתירו אכן ניצל, וכיום הם שמורים בספריות ובארכיונים בישראל, בארצות הברית ובליטא, ומהווים מקור ראשון במעלה לחקר עולמה של יהדות ליטא.

הבחירה היומיומית לשאול ספר מן הספרייה, ללמד ילד, לכתוב שיר, להעתיק כתב יד או להסתיר ספר עתיק הייתה אפוא הרבה יותר מפעולה תרבותית. היא הייתה ביטוי לתפיסת העולם שעיצבה את יהדות ליטא במשך מאות שנים – האמונה כי הלימוד, הספר, היצירה והרוח אינם מותרות, אלא יסודות הקיום היהודי עצמו. במובן זה הייתה ההתנגדות הרוחנית המשך ישיר של עולמה הערכי של “ירושלים דליטא”. כשם שבימי תפארתה נודעה ליטא כמרכז של תורה, מחקר, ספרות ויצירה, כך גם בשעתה האפלה ביותר ביקשו בניה להגן לא רק על חייהם, אלא גם על הספרים, על הזיכרון ועל התרבות שהגדירו את זהותם. בכך הפכה “בריגדת הנייר” לאחד הסמלים המובהקים ביותר של ניצחון הרוח על ניסיון ההשמדה – התנגדות שלא התבטאה בנשק, אלא במאבק על הזיכרון, על התרבות ועל עתידו של העם היהודי.

תיאטרון, אמנות וחינוך

התיאטרון בגטו וילנה היה הרבה יותר ממקום של בידור או מפלט רגעי מן המציאות הקשה; הוא היה אחד הביטויים המובהקים של ההתנגדות הרוחנית היהודית בתקופת השואה. לצד בתי הספר, הספריות, ההרצאות וחוגי הלימוד, הפכו מופעי התיאטרון למרכז פעיל של חיי התרבות בגטו ולסמל של מאבק על שמירת צלם האנוש. מנהיגי הגטו, המחנכים ואנשי הרוח ראו בעצם קיומן של הצגות, קונצרטים, ערבי ספרות והרצאות מעשה של התנגדות, שכן הם ביקשו להוכיח כי גם בתנאים של רעב, השפלה, עבודות כפייה ואיום מתמיד במוות, האדם היהודי אינו חדל להיות אדם חושב, יוצר ומרגיש. בעיני משתתפי הפעילות התרבותית, לא הייתה זו בריחה מן המציאות אלא התמודדות עמה: התעקשות לשמר את הזהות, את השפה, את היצירה ואת הערכים שעליהם התחנכה יהדות ליטא במשך דורות. בכך שיקפו מוסדות התרבות של הגטו את אחת מאבני היסוד של עולמה הרוחני של “ירושלים דליטא” – האמונה כי הספר, הלימוד, האמנות והיצירה אינם מותרות של תקופות שלום, אלא מרכיבים חיוניים של הקיום האנושי ושל היכולת לעמוד מול הניסיון לשלול מן האדם את אנושיותו.

פרק ז’: ההתנגדות היהודית בגטאות ליטא וביערותיה

ההתנגדות היהודית בליטא בתקופת השואה , לא לבשה צורה אחת, אלא נעה על פני קשת רחבה של אפשרויות פעולה, שנקבעו במידה רבה על ידי התנאים המקומיים בכל מקום ומקום. בגטאות הגדולים – וילנה וקובנה בראשם – התגבשה התארגנות מחתרתית מסודרת, שכללה הברחת נשק, הכשרת לוחמים ותכנון למרד מזוין. ביערות שסביב הערים קמו יחידות פרטיזנים לוחמות לצד מחנות משפחה, שכל ייעודם היה הצלת חיים. ובעיירות השדה הקטנות, שבהן לא התאפשרה כל התארגנות, נותר לעיתים רק המרחב הצר ביותר של הבחירה האנושית – הסירוב לציית ברגע האחרון ממש, על שפת בור ההריגה. שלוש הזירות הללו – הגטו, היער והעיירה – מספרות יחד סיפור אחד: מאבקם של יהודי ליטא לשמור על זכותם לבחור, ולו במעט, את האופן שבו יעמדו מול גורלם.

“אל נלך כצאן לטבח”: הכרוז של אבא קובנר ולידת הפפ”או

בגטו וילנה התפתחה אחת מתנועות ההתנגדות היהודיות המשפיעות והמוקדמות ביותר בכל אירופה הכבושה, ודמותו המזוהה עמה יותר מכול הייתה אבא קובנר – משורר ואיש תנועת “השומר הצעיר”, שהפך ברבות הימים לאחד ממפקדי הפרטיזנים היהודים. הרצח ההמוני בפונאר, שאליו הובלו במרמה עשרות אלפי יהודי וילנה באמתלה של “יישוב מחדש”, הביא את קובנר למסקנה חד-משמעית: הגרמנים אינם מבקשים לנצל את היהודים ככוח עבודה זמין, אלא לחסלם עד האחרון שבהם. בליל 31 בדצמבר 1941 (המוכר גם כליל 1 בינואר 1942), בבית תנועת הנוער שברחוב סטרשון בגטו, הקריא קובנר בפני חברי תנועות הנוער כרוז שהפך לימים לאחד המסמכים המכוננים בתולדות ההתנגדות היהודית. הכרוז נפתח במילים שנחרתו בזיכרון הדורות – “אל נלך כצאן לטבח!” – והמשיך באזהרה נחרצת וברורה: היטלר זומם להשמיד את כלל יהודי אירופה, ויהודי ליטא נבחרו להיות הראשונים בתור. זו הייתה אחת הקריאות הראשונות בכל אירופה הכבושה שהכירה בגלוי ובמפורש בכך שמדובר בתוכנית השמדה כוללת וסופית, ולא בשרשרת גזירות מקומיות וזמניות כפי שרבים עדיין האמינו או קיוו להאמין.

קריאתו של קובנר לא נבעה, כמובן, מאמונה תמימה, כי ניתן יהיה להביס את הצבא הגרמני, ואף לא מתקווה ממשית להציל בכוח הנשק את רוב יהודי הגטו. קובנר עצמו הכיר היטב, וללא אשליות, את יחסי הכוחות הקיצוניים ואת הסיכוי הקלוש להצלחה צבאית ממשית. מטרתו הייתה אחרת לגמרי: להשיב ליהודים, ולו במעט, את זכותם לבחור בעצמם את האופן שבו ימותו – אם אכן נגזר עליהם למות – ובכך לשלול מן הרוצחים את הניצחון המוסרי הכרוך בהובלת קורבנותיהם אל מותם ללא כל התנגדות. בעיני קובנר וחבריו, עצם המאבק המזוין, גם אם סיכוייו קלושים מבחינה צבאית טהורה, היה ביטוי לכבוד אנושי, לאחריות לאומית ולסירוב העקרוני לקבל את ההשמדה כגזירת גורל פסיבית שיש רק להיכנע לה.

מתוך תפיסה זו הוקם בינואר 1942 “ארגון הפרטיזנים המאוחד” (Fareynikte Partizaner Organizatsye – FPO, המוכר בעברית גם בראשי התיבות פפ”או), אחת המחתרות היהודיות המוקדמות והמאורגנות ביותר בכל רחבי אירופה הכבושה. ייחודו הרב של הארגון היה בכך שהצליח לאחד תחת מסגרת פעולה אחת יריבים אידאולוגיים מובהקים, שבימי שלום פעלו בנפרד לחלוטין ואף התנצחו זה עם זה חדשות לבקרים – חברי “השומר הצעיר”, “דרור”, “עקיבא” ובית”ר מן המחנה הציוני על גווניו השונים, לצד קומוניסטים ותנועות נוער נוספות. בפיקוד הארגון עמדו, לצד אבא קובנר עצמו, גם יצחק ויטנברג ויוסף גלזמן, ובהנהגתו נמנתה גם רחל מרגוליס. מטרות הפפ”או היו ברורות ומוגדרות: להתנגד בנשק בתוך הגטו עצמו במקרה של סכנת חיסול מיידית, לבצע פעולות חבלה נגד הגרמנים מחוץ לחומות הגטו – ובהן מיקוש מסילות רכבת – ולהבריח נשק פנימה תוך הקמת סליקים והכשרת לוחמים בסתר.

לצד הפפ”או פעלה בגטו וילנה גם “קבוצת המאבק” בראשות יחיאל שיינבוים, שבתחילת דרכה דגלה בגישה שונה: יציאה מיידית ליערות ולא לחימה בתוך הגטו עצמו. עם הזמן, ולנוכח ההתפתחויות, הגיעה גם קבוצה זו לכלל תיאום פעולה עם הפפ”או.

דמות בולטת במיוחד בהתפתחות ההתנגדות היהודית בווילנה הייתה רוז’ה קורצ’ק (Róża Korczak), ילידת פולין וחברת תנועת “השומר הצעיר”, נמלטה לווילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לאחר פלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939. עם הקמת גטו וילנה הייתה לאחת הפעילות המרכזיות במחתרת היהודית, ונטלה חלק בהקמת ‘ארגון הפרטיזנים המאוחד’ היא פעלה בשיתוף פעולה הדוק עם אבא קובנר, יצחק ויטנברג וחבריה להנהגת המחתרת, עסקה בגיוס חברים, בהברחת נשק, בהפצת מידע ובהכנת צעירים למאבק מזוין. לאחר חיסול גטו וילנה נמלטה ליערות נרוץ (Narocz), שם הצטרפה ליחידת פרטיזנים והמשיכה להילחם בכוחות הגרמניים עד סוף המלחמה. דמותה של קורצ’ק ממחישה את חלקן המרכזי של נשים במחתרת היהודית בליטא – לא רק כשליחות, מקשרות ומבריחות, אלא גם כמנהיגות וכשותפות מלאות לארגון ההתנגדות המזוינת. לאחר המלחמה עלתה לארץ ישראל, הייתה ממייסדי קיבוץ עין החורש, והמשיכה לפעול להנצחת מורשת הלחימה היהודית בתקופת השואה.

פרשת ויטנברג וחיסול הגטו

ביולי 1943 עמדה המחתרת בפני המבחן הקשה ביותר עד אז – “פרשת ויטנברג”. הגרמנים, שעלו על עקבותיו של מפקד המחתרת יצחק ויטנברג, דרשו מראשי הגטו את הסגרתו המיידית. כשסירבו אנשי הפפ”או והצליחו לשחררו בכוח מידי חוקריו, איימו הגרמנים באיום מפורש ונורא: השמדת הגטו כולו על יושביו, כתגובה לסירוב. תחת לחץ ציבורי עצום ואיום קיומי זה, שלא הותיר ברירה של ממש, נאלץ ויטנברג להסגיר את עצמו לידי הגרמנים – החלטה שנועדה למנוע אסון כולל, אך שהותירה את המחתרת בלא מפקדה.

כאשר החל חיסול הגטו הסופי בספטמבר 1943, קראה המחתרת לכלל יהודי הגטו למרוד ולהתקומם, אך הציבור הרחב לא נענה לקריאה – חלקו מתוך תקווה נואשת, כי המשך העבודה למען הגרמנים יציל את חייו, וחלקו מתוך חשש עמוק מפני נקמה מיידית וגורפת. משהתברר כי אין בנמצא בסיס ציבורי רחב להתקוממות כוללת, החליטו רבים מלוחמי הפפ”או – ובראשם אבא קובנר עצמו – לפרוץ מן הגטו ולסגת אל היערות. עשרות לוחמים נמלטו דרך תעלות הביוב של וילנה והצטרפו לכוחות הפרטיזנים שפעלו ביערות רודניקי ונארוץ’. משם המשיכו הלוחמים בפעולות חבלה, בפיצוץ מסילות ברזל, בהתקפות ישירות על כוחות גרמניים ובסיוע ללוחמי מחתרת נוספים, עד לשחרור האזור כולו בידי הצבא האדום. אף שמספרם המוחלט של הלוחמים היה קטן יחסית למול היקף האסון הכולל, הפכה מחתרת וילנה לסמל מובהק של ההתנגדות היהודית המאורגנת, וסיפורה חרג בהרבה מעבר לגבולות הגטו עצמו – היא נחקקה בזיכרון הקולקטיבי כביטוי לאפשרות של בחירה חופשית גם בתוך מציאות שנועדה לשלול כל בחירה כזו.

“הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם”: דרכה השונה של קובנה

בגטו קובנה נקטה המחתרת מסלול שונה במידה ניכרת מזה שאפיין את וילנה. עוד בסוף 1941 התאחדו התארגנויות מחתרתיות שונות שפעלו בגטו והקימו את “הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם“, בהנהגתו של הסופר חיים ילין. בניגוד לעמיתיה בווילנה, הבינה מנהיגות המחתרת בקובנה כי תנאי הגטו המקומי – צפיפותו, מבנהו הפיזי ומידת הפיקוח הגרמני – מקשים באופן מהותי על ניהול התנגדות מזוינת אפקטיבית בתוך חומותיו. משכך, הוגדרה מטרתה המרכזית של המחתרת הקובנאית באופן שונה לחלוטין: הכשרת צעירים לקראת פעולה, הברחת נשק, והוצאה מאורגנת ושיטתית של לוחמים אל יערות רודניקי, שם חברו ליחידות הפרטיזנים הפועלות באזור.

פעילות המחתרת בקובנה התייחדה בממד נוסף ומרתק: שיתוף פעולה הדוק, ולא רק סבילות, מצד המוסדות הרשמיים של הגטו עצמו. כ-350 יהודים הצליחו להימלט ליערות הודות לתמיכה ולסיוע הפעיל שהעניקו להם מועצת הזקנים והמשטרה היהודית המקומית – שיתוף פעולה בין ההנהגה הרשמית לבין המחתרת שלא היה מובן מאליו כלל ועיקר, נוכח המתח המובנה שהתקיים בגטאות אחרים בין הרצון לשמר סדר ולמנוע תגמול גרמני קולקטיבי לבין תמיכה בפעילות חתרנית. במקביל לפעילות הצבאית-ארגונית, פעלו בגטו קובנה גם גופים כמו “ברית ציון”, שהתמקדו בפעילות חינוכית ותרבותית ובהוצאתו לאור של ביטאון מחתרתי, בהמשך ישיר לתפיסה שגם שימור התרבות והחינוך תחת הכיבוש הוא צורה בפני עצמה של התנגדות.

הפרטיזנים ביערות

מעבר לתחומי הגטאות עצמם, הצטרפו לאחר בריחתם מאות צעירים יהודים – ובהם כשבע מאות שיצאו מגטו וילנה בלבד – ליחידות הפרטיזנים הסובייטיות שפעלו ביערות מזרח אירופה. הם לחמו בעוז נגד הכוחות הגרמניים, חיבלו בתשתיות תחבורה ותקשורת, ואף נטלו חלק אקטיבי בשחרורה הסופי של וילנה ביולי 1944 – סגירת מעגל סמלית עבור לוחמים רבים שיצאו מן העיר הזאת עצמה כפליטים נרדפים.

התרסה אחרונה: התנגדות היחיד בעיירות השדה

בעיירות השדה הקטנות של ליטא, בניגוד לגטאות הגדולים, הייתה כל התארגנות מחתרתית מסודרת כמעט בלתי אפשרית מיסודה. תהליך ההשמדה במקומות אלה התרחש במהירות עצומה, כבר בחודשים הראשונים של הכיבוש הגרמני, כאשר היהודים המקומיים היו מבודדים לחלוטין מן העולם, מורעבים שיטתית, ונתונים למשמר צמוד ורצחני של פרטיזנים לאומנים ליטאים לצד חיילים גרמנים. בתנאים כאלה, שלא הותירו כל מרחב לתכנון או להתארגנות קולקטיבית, לא יכלה לצמוח תשתית התנגדות מאורגנת כפי שהתפתחה בווילנה ובקובנה.

ועם זאת, למרות התשישות הנפשית והגופנית הקיצונית, תועדו לא מעט מעשי גבורה והתרסה בודדים של יחידים ממש בדרכם האחרונה. עדים סיפרו על יהודים שעל שפת בורות ההריגה עצמם סירבו בתוקף לפקודה להתפשט, וקפצו לתוך הבור כשהם לבושים בבגדיהם – סירוב אחרון ובלתי מתפשר לציית אפילו לפרט האחרון שבטקס ההשפלה שנועד להם. אחרים התעמתו פיזית עם הליטאים החמושים העומדים מולם, ניסו לחטוף מידם את נשקם, לחנוק אותם בידיים חשופות, ואף למשוך אותם יחד עמם אל תוך בור המוות. ואחרים עוד, שכבר ידעו כי אין להם עוד מה להפסיד, הטיחו ברוצחיהם קריאות נקמה גלויות והבטיחו בקול, ברגעיהם האחרונים ממש, כי דמם עוד יינקם – עדות אחרונה, נואשת ונוקבת כאחד, לסירובו של האדם להיכנע כליל אפילו ברגע שבו כל דבר אחר כבר נלקח ממנו.

מחנות המשפחה של ביילסקי

במקביל ללחימה המזוינת הישירה, התפתחה ביערות תופעה ייחודית ומרגשת לא פחות: “מחנות המשפחה”, שמטרתם העליונה כלל לא הייתה לחימה כשלעצמה, אלא הצלת חיים – כמה שיותר חיים, של כמה שיותר אנשים, ללא הבחנה בין לוחם פוטנציאלי לבין ילד, זקן או חולה. הדוגמה הבולטת והמוכרת ביותר לתופעה זו היא מחנה המשפחות שהקים טוביה ביילסקי ביערות נליבוקי (Naliboki Forest),.

אף שמחנות המשפחה של האחים ביילסקי פעלו באזור הנמצא כיום בבלארוס, יש להם זיקה הדוקה ליהדות ליטא ההיסטורית. האחים ביילסקי היו בני אזור נובוגרודק (Navahrudak), אשר השתייך בעבר לדוכסות הגדולה של ליטא ולאחר מכן נכלל בתחום התרבותי של יהדות ליטא (הליטווקים). משום כך נוהגים חוקרים רבים לראות בפעילותם חלק מן ההתנגדות היהודית במרחב הליטאי ההיסטורי, אף שלא פעלה בתחומי הרפובליקה הליטאית של תקופת מלחמת העולם השנייה. ביילסקי שיגר שליחים אל הגטאות הסמוכים, הזמין יהודים לברוח ולהצטרף אליו, וקלט אל מחנהו מאות גברים, נשים וטף – ללא תנאי סף של כושר קרבי. בתוך זמן קצר הפך מחנהו לקהילה יהודית של ממש בלב היער, שכללה בית כנסת, בית ספר, סדנאות מלאכה ואף מרפאה מאולתרת, לצד מנגנון הגנה עצמית ופעולות נקם ממוקדות נגד משתפי פעולה מקומיים שנחשפו כמעורבים ברדיפת יהודים.

מחנות המשפחה, ההתנגדות המזוינת והחתרנות התרבותית שתוארו בפרקים הקודמים לא עצרו, כמובן, את מנגנון ההשמדה הגרמני. עם התקדמות המלחמה לרעת גרמניה משלהי 1943 ואילך, החל שלב אחרון וסופי בחיסולה של יהדות ליטא.

המשמעות שמעבר לתוצאה הצבאית

במבט לאחור, ברור כי איש מבין לוחמי ההתנגדות היהודית בליטא – לא בווילנה, לא בקובנה ולא ביערות – לא האמין באמת כי בכוחו לשנות את התוצאה הסופית של המלחמה, או אפילו להציל בדרך זו את רוב בני עמו. משמעותה של ההתנגדות לא נמדדת, אפוא, בהישגיה הצבאיים המוחשיים – שהיו, מטבע הדברים, מוגבלים ביותר למול עוצמתה של מכונת ההשמדה הנאצית – אלא בממד אחר לגמרי: בעצם קיומה כהצהרה נחרצת שהאדם היהודי מסרב לקבל את תפקיד הקורבן הפסיבי שהוטל עליו. בין אם בדמות מחתרת מאורגנת עם פיקוד ונשק, בין אם בדמות מחנה משפחה שכל מטרתו הצלת חיים, ובין אם בדמות סירוב בודד ואחרון על שפת בור – כל אלה ביטאו אותה תביעה עצמה: הזכות לבחור, ולו במעט, את האופן שבו עומדים מול הגורל. תביעה זו, יותר מכל תוצאה מדידה בשדה הקרב, היא שהפכה את סיפור ההתנגדות היהודית בליטא לאחד הפרקים הנוקבים והמשמעותיים ביותר בתולדות השואה כולה.

פרק ח’: האקציות בגטאות – מן ההשמדה ההמונית אל רצח הילדים

האקציות – מבצעי הריכוז, הסלקציה, הגירוש וההשמדה שערכו הגרמנים בגטאות ליטא – גבו את חייהם של עשרות אלפי יהודים והיו אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם יושמה מדיניות “הפתרון הסופי”. בשלב הראשון של הכיבוש, בשנת 1941, נועדו האקציות לצמצם במהירות את האוכלוסייה היהודית באמצעות רצח המוני ללא הבחנה בין גברים, נשים וילדים. כך אירע ב”אקציה הגדולה” בגטו קובנה באוקטובר 1941, שבה נשלחו למעלה מתשעת אלפים יהודים אל הפורט התשיעי ונרצחו בתוך יממה, וכך גם באקציית יום הכיפורים בגטו וילנה, שבה הוצאו מאות יהודים מן הגטו באמתלות שונות ונשלחו אל בורות ההריגה בפונאר. אולם בשנים 1943-1944, לאחר שהגטאות הפכו בעיקרם למחנות עבודה שסיפקו כוח עבודה חיוני לכלכלה הגרמנית, השתנתה מדיניות ההשמדה. הגרמנים ביקשו להשאיר בחיים רק את מי שנחשבו כשירים לעבודה, ולפיכך הפנו את עיקר מאמציהם כלפי אלה שכונו בפיהם “אוכלי לחם חסרי תועלת” – תינוקות, ילדים, זקנים, חולים ונכים. אקציות אלה, שנודעו בשם “אקציות הילדים”, היו מן האירועים הטראומטיים והאכזריים ביותר בתולדות גטאות ליטא.

הקשה מכולן הייתה “אקציית הילדים והזקנים” בגטו קובנה, שהתקיימה ב-27-28 במארס 1944 בפיקודו של קצין האס-אס ברונו קיטל ) Bruno Kittel (1906–1945?). בשעות הבוקר הקיפו כוחות גסטפו, שוטרים גרמנים, חיילים ליטאים ואנשי יחידות עזר אוקראיניות את הגטו. מכוניות משטרה מצוידות ברמקולים נסעו ברחובות והשמיעו מוזיקה בעוצמה רבה, כדי להחריש את זעקות הילדים והוריהם ולמנוע מתושבי הגטו להבין את ממדי המתרחש. אחר כך החלו הכוחות לעבור מבית לבית בחיפוש אחר ילדים בני שתים-עשרה ומטה ואחר קשישים בני חמישים וחמש ומעלה. ילדים נתלשו ממיטותיהם ומזרועות אמותיהם, הוכו והושלכו למשאיות. אמהות שניסו להתנגד, להסתיר את ילדיהן או להיאחז בהם, הוכו באכזריות, וחלקן נורו במקום.

תושבי הגטו לא הופתעו לחלוטין. שמועות שהגיעו מגטאות אחרים לימדו כי הגרמנים מתכננים “לטהר” את הגטו מן הילדים. משפחות רבות בנו מראש מחבואים סודיים – “מלונות” – בעליות גג, מתחת לרצפות, בארונות כפולים ובקירות מוסתרים. אחרים ניסו להבריח את ילדיהם אל משפחות ליטאיות מחוץ לגטו, למרות הסכנה העצומה שהייתה כרוכה בכך. משהתקשו הגרמנים למצוא את הילדים, הם עצרו את אנשי המשטרה היהודית ודרשו מהם להסגיר את מקומות המסתור. רובם המכריע של השוטרים סירבו, גם לאחר שעונו באכזריות בפורט התשיעי. שלושים וארבעה מהם, ובהם בכירי המשטרה היהודית, בחרו למות ולא להסגיר את הילדים. רק שבעה נשברו תחת העינויים ומסרו מידע שהוביל לחשיפת חלק מן המחבואים. בסיומה של האקציה נרצחו כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים, שרובם הומתו בפורט התשיעי ואחרים נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם. רק מעטים ניצלו, בין השאר בזכות קצין האס-אס קרל רינק, מנהל בתי המלאכה בגטו, שאפשר לקבוצת ילדים להסתתר במתחם שבפיקודו והורה לאנשיו שלא לערוך בו חיפושים.

אקציה זו לא הייתה הראשונה שנועדה לחסל את אוכלוסיית הילדים. כבר באוקטובר 1943, במה שכונה “אקציית אסטוניה“, ערכו הגרמנים סלקציה בין תושבי גטו קובנה. הצעירים ובעלי הכושר לעבודה נשלחו למחנות עבודה באסטוניה, ואילו 758 ילדים, קשישים וחולים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו ישירות לאושוויץ, שם נרצחו מיד עם הגיעם.

אירוע דומה התרחש בגטו שאוולי ב-5 בנובמבר 1943. כוחות אס-אס, בסיוע יחידות עזר אוקראיניות, כיתרו את הגטו וחטפו 574 ילדים ולמעלה ממאתיים קשישים. הזקנים נורו סמוך לגטו, ואילו הילדים הועלו לרכבות שנשלחו לאושוויץ. הגרמנים ניסו להרגיע את ההורים וטענו כי הילדים מועברים ל”בתי ילדים” בגרמניה, אולם איש כמעט לא האמין להבטחותיהם. אחד הביטויים המרגשים ביותר לאחריות ההדדית בגטו היה החלטתם של שני חברי הנהגת הקהילה, בר קרטון ואהרן כץ, להתלוות מרצונם לילדים בדרכם, מתוך רצון לדעת מה עולה בגורלם ולא להפקירם ברגעיהם האחרונים. לאחר האקציה נותרו בגטו שאוולי רק 227 ילדים מתחת לגיל שתים-עשרה, לצד עשרות ילדים נוספים שהצליחו להינצל בזכות מחבואים מתוחכמים או הודות לעזרת בני משפחה ואנשים מחוץ לגטו.

האכזריות כלפי הילדים לא הסתיימה בגדרות הגטאות. העדויות מאתרי ההריגה ההמוניים מלמדות כי הילדים היו מן הקורבנות הפגיעים ביותר של “שואת הכדורים”. יומנו של קז’ימייז’ סאקוביץ’, שהוזכר לעיל, מתאר כיצד אנשי היחידה המיוחדת הליטאית ומשתפי פעולה נוספים, נהגו לעיתים לרצוח ילדים באמצעות קתות רובים, כדי לחסוך בתחמושת, או השליכו ילדים חיים אל תוך בורות הירי, לאחר שכינו אותם בבוז “גורים”. הוא מתאר גם את ניסיונן הנואש של אמהות להסתיר את ילדיהן בין ערימות הבגדים שהופשטו מן הקורבנות, או להיאחז ברגלי הרוצחים ולהתחנן על חיי ילדיהן – תחינות שנענו במכות רצחניות ובהשלכת האם והילד יחד אל בורות המוות. אף שיש להתייחס בזהירות לכל עדות יחידה ולבחון אותה לאור מקורות נוספים, תיאוריו של סאקוביץ’ עולים בקנה אחד עם עדויות רבות של ניצולים ושל עדי ראייה אחרים, והם ממחישים את עומק הדה-הומניזציה שאפיינה את רצח יהדות ליטא.

אקציות הילדים היו אפוא הרבה יותר ממבצעי חיסול. הן סימלו את השלב שבו חדלו הגרמנים לראות גם בילדים אפשרות עתידית לניצול כלכלי, והפכו את עצם קיומם לפשע שיש לעקור מן השורש. עבור תושבי הגטאות היו אלה הרגעים שבהם נשברו כמעט כל המחיצות שבין אנושיות לברבריות, ובכל זאת דווקא בהם נחשפו גם גילויים נדירים של מסירות הורית, ערבות הדדית ואומץ לב, כאשר הורים, שוטרים יהודים ואנשי ציבור בחרו לסכן את חייהם – ולעיתים אף להקריבם – בניסיון להציל ולו ילד אחד.

פרק ט’: החיסול הסופי והישרדות מקרית

בקיץ ובסתיו 1943 חוסלו גטאות וילנה ושווינציאן: כחמישה עשר אלף מיושביהם הועברו למחנות עבודה באסטוניה ובלטביה, וכחמשת אלפים נוספים גורשו ישירות למחנות ההשמדה. הגטאות בקובנה ובשאוולי, לעומת זאת, הפכו באותה עת למחנות ריכוז ולא חוסלו לאלתר – אך גם בהם המשיך הרצח: כמה חודשים לאחר מכן נרצחו כאלף ומאתיים תינוקות, ילדים וקשישים בגטו קובנה במסגרת מבצע השמדה ממוקד, בעוד צעירים רבים נשלחו למחנות עבודה נוספים באסטוניה. בקיץ 1944, ממש בסמוך לשחרור קובנה בידי הצבא האדום, חוסלו שני הגטאות הנותרים סופית, ורבים מיושביהם – כעשרת אלפים איש – הועברו מערבה, אל מחנות הריכוז אושוויץ-בירקנאו, שטוטהוף ודכאו, שעדיין היו תחת שליטה גרמנית. רבים מהם, ובייחוד הנשים והילדים שנשלחו לשטוטהוף, לא שרדו את החורף הקשה שבא בעקבותיה; ואילו הגברים שהגיעו לדכאו ולמחנות המשנה שלו נאלצו, בחודשי המלחמה האחרונים, לצעוד ברגל במסעי המוות שערכו הגרמנים בדרכם מערבה מפני התקדמות בעלות הברית – מסעים שגבו קורבנות נוספים רבים, ממש בסמוך לשחרור.

בסיכומו של דבר, מתוך יהדות ליטא ששרר בה ערב הפלישה מספר של כ-220,000 נפש, שרדו את המלחמה – לפי האומדנים המקובלים – כשמונת אלפים עד עשרת אלפים יהודים בשטח ליטא עצמה, ועוד כעשרים ושניים אלף שהצליחו לברוח מזרחה אל ברית המועצות ולשרוד שם את שנות המלחמה. אלה שניצלו בפועל, בתחומי הכיבוש הגרמני, היו כמעט תמיד אלה שהצליחו להימלט אל היערות ולהצטרף לפרטיזנים, או שמצאו מסתור אצל מכרים ליטאים, כמרים או משפחות שהעזו לסכן את עצמן למען הצלתם – מיעוט קטן מול הים העצום של השיתוף פעולה וההשלמה עם הרצח.

פרק י’: לאחר השחרור: שארית הפליטה

עם שחרורה של ליטא בידי הצבא האדום – וילנה ביולי 1944, קובנה באוגוסט אותה שנה – החלו להתגלות בהדרגה שרידיה המעטים של יהדות ליטא: לוחמים ופרטיזנים ששבו מן היערות, ניצולי מחנות משפחה כמחנהו של ביילסקי, יחידים שהצליחו לשרוד במחבואים אצל מצילים ליטאים, וניצולים בודדים שהצליחו לחזור, בתום מסעות תלאובה ארוכים, ממחנות הריכוז שבמערב.

ניצולים אלה הצטרפו אל התופעה הרחבה יותר של “שארית הפליטה” – קהילת ניצולי השואה שהתגבשה ברחבי אירופה המשוחררת. בווילנה ובקובנה קמו, לזמן קצר, מוסדות קהילתיים חדשים: ועדות עזרה הדדית, בתי כנסת זמניים, ואף ניסיונות ראשונים לתיעוד ולזיהוי הנספים. אולם ניסיונות אלה נתקלו במהרה במציאות אכזרית: רוב בתי הכנסת, הישיבות והמוסדות הקהילתיים חרבו כליל, רכוש רב נשדד או הולאם, ורבים מן השכנים הלא-יהודים שהיו שותפים לרצח או צפו בו מן הצד, המשיכו להתגורר באותם מקומות עצמם.

לוחמים יהודים ששרתו בדיוויזיית הרובאים הליטאית ה-16 ובפלוגות הפרטיזנים, חזרו אף הם, לעיתים, אל ליטא הסובייטית שלאחר המלחמה, אך המרחב שנפתח בפניהם לחידוש חיים יהודיים היה מוגבל ביותר: המשטר הסובייטי, שדיכא כל ביטוי דתי או לאומי-יהודי מובהק, לא אפשר את שיקומם של מוסדות הקהילה, וגל אנטישמיות רשמי ובלתי-רשמי כאחד – שהחריף בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה – הותיר לרבים מן היהודים תחושה שאין להם עתיד ממשי במולדתם לשעבר.

משום כך בחרו רוב הניצולים, כבר בשנים הראשונות שלאחר המלחמה ולפני שהתהדקו סופית גבולות ברית המועצות, לעזוב את ליטא. חלקם עברו דרך פולין וגרמניה – במסגרת מה שנודע בשם “הבריחה” – אל מחנות העקורים במערב אירופה, ומשם המשיכו לארץ ישראל, לארצות הברית, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולמדינות נוספות; אחרים, ובהם רבים מבין אלה ששבו מברית המועצות הפנימית, נותרו לזמן מה בליטא הסובייטית עצמה, אך גם הם, ברובם המכריע, היגרו בסופו של דבר מחוצה לה. בתוך פחות מעשור מתום המלחמה נותרה בליטא קהילה יהודית קטנה בלבד, שהורכבה בעיקר מניצולי שואה ומיהודים שהגיעו אליה מחלקים אחרים של ברית המועצות. החיים היהודיים התקיימו תחת המשטר הסובייטי, שדיכא את מוסדות הדת, החינוך והתרבות היהודיים, ולכן רוב בני הקהילה התרחקו מן החיים הדתיים והמסורתיים, בין אם מתוך כפייה ובין אם בשל תהליכי חילון והיטמעות. בכך נותר בליטא שריד דמוגרפי ותרבותי דל של קהילה שהייתה במשך מאות שנים מן המרכזים החשובים והמשפיעים ביותר של היצירה התורנית, הרוחנית והאינטלקטואלית של העם היהודי.

פרק י”א: חורבן עולם הישיבות והמשכיותו

מנגנון ההשמדה הגרמני, כפי שראינו בפרקים הקודמים, לא היה עיוור למרכזיותם של מוסדות אלה ושל מנהיגיהם הרוחניים. רבים מגדולי הרבנים, מראשי הישיבות ומזקני תלמידי החכמים נמנו עם הראשונים שנרצחו, כבר בשבועות הראשונים לכיבוש – כפי שראינו באירוע שנודע בשם “יום הרבנים” בווילנה, וכמותו אירעו אירועים דומים ברחבי ליטא כולה. משמעות הדבר הייתה קריטית: לא רק שנרצחו אלפי בני אדם, אלא שנותקה, כמעט בבת אחת ובאלימות קיצונית, שרשרת מסירה בין-דורית של תורה שנמשכה מאות שנים – קשר החניכה האישית שבין רב לתלמיד, שעליו נשען כל עולם הלימוד התורני, ושאין לו תחליף של ממש בספרים או בכתבים בלבד. ספריות שלמות של כתבי יד, פסקי דין, חידושי תורה ואיגרות רבניות, שנצברו במשך דורות, עלו באש או נבזזו יחד עם בתי המדרש שאיכסנו אותן. עולם שלם של ידע, מסורת ודרך מחשבה, שהיה זקוק לתנאים של המשכיות ושקט כדי להתקיים ולהתפתח, נקטע כמעט בבת אחת – לא בהדרגה, כפי שקורה בדרך כלל בתהליכי שינוי תרבותי טבעיים, אלא בפעולת אלימות מכוונת ומהירה שלא הותירה זמן להיערכות מחדש.

תרבות היידיש: חורבן ורצף

חורבן וילנה משמעו, אם כן, לא רק רצח יוצרים ואינטלקטואלים בודדים – כאובה ככל שהייתה אבידה זו כשלעצמה – אלא היעלמותו של מרכז עירוני חי ותוסס, שבתוכו יכלה תרבות היידיש להתקיים, להתחדש ולהתפתח כתרבות מודרנית מלאה, לא רק כשפת בית או כלשון תפילה וזיכרון. לאחר המלחמה המשיכה היידיש להתקיים – בקהילות חסידיות רבות היא נותרה שפת יומיום חיה עד עצם היום הזה, ובמעגלים ספרותיים ותרבותיים מסוימים בישראל, בארצות הברית ובאמריקה הלטינית היא המשיכה להצמיח יצירה ומחקר של ממש – אך היא נותרה תרבות של קהילות מפוזרות ומהגרים, לא של מרכז עירוני עצמאי ותוסס כפי שהייתה בווילנה שלפני המלחמה. סוצקבר עצמו, שהמשיך לכתוב שירה ביידיש עד סוף ימיו לאחר עלייתו לישראל, ושערך בתל אביב את כתב העת הספרותי “די גאָלדענע קייט” (“שרשרת הזהב”) במשך עשרות שנים, נשא עמו במודע ובמכוון את זיכרון קרעה של אותה שרשרת שנקטעה בווילנה – וניסה, בעבודתו הספרותית שלאחר המלחמה, למצוא לה המשך ותשובה, גם אם רק חלקיים.

ההד במדינת ישראל שבדרך

לחורבן יהדות ליטא הייתה גם השפעה עמוקה, אף אם עקיפה ולעיתים סמויה מן העין, על עיצובה של מדינת ישראל שבדרך. ראשית, יש להכיר בפשוטו של מקרא: מאות אלפי בני אדם שיכלו, בנסיבות אחרות, לעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים והחמישים ולהשתלב בבניינה – כפועלים, כאיכרים, כאנשי מקצוע, כאנשי רוח ותרבות – נרצחו במקום זאת בבורות הירי וביערות ליטא. זהו הפסד דמוגרפי והיסטורי שאין לכמת אותו במדויק, אך שהשפעתו הפוטנציאלית על היקפה, אופייה ותרבותה של החברה הישראלית שהתפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים הייתה, ללא ספק, משמעותית עד מאוד.

שנית, לעולם הרוחני-ההלכתי הליטאי הייתה זיקה מורכבת ומעניינת, ולעיתים אף מפתיעה, כלפי הרעיון הציוני – זיקה שנבעה, במידה רבה, מאותה נטייה רציונליסטית-ביקורתית שאפיינה את המחשבה הליטאית מלכתחילה, ושהפכה אותה, בהשוואה לזרמים חסידיים רבים במרכז ובמזרח אירופה, פתוחה יותר יחסית לעיסוק בשאלות לאומיות-מדיניות מודרניות. הרב יצחק יעקב ריינס, ממייסדי תנועת “המזרחי” ומייסד ישיבת לידא – ישיבה שהעזה לשלב באופן חלוצי לימודי חול לצד לימודי קודש – היה יליד ואיש רוח ליטאי במובהק, ודמותו ממחישה כיצד יכלה דווקא המסורת הרציונלית והביקורתית של הלמדנות הליטאית להתמזג, אצל חלק ממנהיגיה, עם מחשבה ציונית-דתית פעילה. במקביל, זרמים אחרים בעולם התורה הליטאי החזיקו בעמדות אנטי-ציוניות נחרצות, וגם מורכבות זו עצמה – שאינה ניתנת לצמצום לעמדה אחת פשוטה – הייתה חלק מן המורשת הרוחנית העשירה שנקטעה בשואה.

שלישית, ולבסוף, לאחר המלחמה עצמה מילאו ניצולים ומנהיגים בני המורשת הליטאית תפקיד מכריע בעיצובה של הזהות הדתית-חרדית בישראל שבדרך ולאחר הקמתה. הרב אברהם ישעיהו קרליץ, המוכר בכינויו “החזון איש“, שעלה לארץ ישראל עוד ב-1933, טרם השואה, והתיישב בבני ברק, הפך לימים לפוסק ההלכה המרכזי והדמות המכוננת של החברה החרדית-הליטאית הצעירה בארץ ישראל, אף שהוא עצמו לא חווה את השואה על בשרו. לימים המשיך את דרכו הרב אלעזר מנחם שך, שעמד בראש ישיבת פוניבז’ בבני ברק במשך עשרות שנים והפך לדמות הפוליטית-רוחנית המרכזית והמשפיעה ביותר בציבור החרדי-הליטאי בישראל של סוף המאה העשרים, ובהנהגתו התעצבה במידה רבה גם הפוליטיקה החרדית הישראלית, לרבות הקמת מפלגת “דגל התורה“. כך, בעקיפין אך בעוצמה רבה, המשיכה מורשתה הרוחנית של יהדות ליטא לעצב את פני החברה הישראלית גם עשרות שנים לאחר שהקהילה עצמה, על אדמתה, כבר לא הייתה עוד.

נטיעה מחדש: בני ברק, ירושלים, ניו יורק ולייקווד

אחד הפרקים המרתקים והמרגשים ביותר בתולדות ההמשכיות היהודית שלאחר השואה הוא זה של נטיעתו מחדש של עולם הישיבות הליטאי – לא בליטא עצמה, אלא בקרקע חדשה לחלוטין, הרחק ממנה. תהליך זה החל, למעשה, עוד בטרם תמה המלחמה, ובאורח פלא הוא קשור בעבותות ישירים אל אותו סיפור הצלה שכבר פגשנו: מסלול הבריחה שאפשרו ויזות המעבר של הדיפלומט היפני צ’יאונה סוגיהארה ואישורי הכניסה של הקונסול ההולנדי יאן זווארטנדייק. בין אלפי הניצולים שנמלטו דרך ברית המועצות, סיביר ויפן נמנו לא רק תלמידים מן השורה, אלא גם ראשי ישיבות ורבנים בכירים, ובהם הרב אהרן קוטלר, מגדולי ראשי הישיבות הליטאיים, שהצליח להימלט מליטא בשנת 1941 באמצעות אותו נתיב מילוט עצמו ולהגיע לארצות הברית. ישיבת מיר עצמה – אחת הבודדות באירופה כולה שהצליחה לשרוד את מלחמת העולם השנייה כמוסד רצוף וקיים, על תלמידיה ועל חלק ניכר מסגל מוריה – עברה במלואה, כמעט כאורגניזם שלם אחד, מליטא, דרך סיביר, לקובה שביפן ומשם לשנחאי, ורק לאחר תום המלחמה התפצלה: חלק מתלמידיה ומוריה חזרו והקימו מחדש את הישיבה בירושלים, וחלק אחר הקים ענף נפרד בברוקלין שבניו יורק – שני מוסדות המתקיימים, זה לצד זה, עד עצם היום הזה, ושניהם נושאים במפורש את שמה של אותה ישיבה ליטאית מקורית.

בבני ברק שבישראל הקים הרב יוסף שלמה כהנמן מחדש, כפי שכבר צוין, את ישיבת פוניבז’ – ישיבה שממנה היה הוא עצמו ראש בטרם המלחמה, ושאותה בנה מחדש כמעט יש מאין, לאחר שאיבד בשואה את משפחתו ואת קהילתו כמעט כליל, מתוך נחישות ואמונה שהמשכיות עולם התורה הליטאי חייבת להימשך גם לאחר החורבן הנורא. ישיבת פוניבז’ שבבני ברק הפכה, במרוצת השנים, לאחת הישיבות הגדולות והמשפיעות ביותר בעולם היהודי-החרדי כולו, ובנייניה המרשימים, המשקפים במודע את סגנון הבנייה של הישיבות הליטאיות המקוריות, ניצבים כיום כסמל של תחייה מתוך אפר.

ובארצות הברית עצמה, אותו הרב אהרן קוטלר שהוזכר לעיל, שהגיע לניו יורק ב-1941 כפליט חסר כול, לא הסתפק בהקמת מוסד לימוד רגיל, אלא ייסד ב-1943, בעודה המלחמה טרם תמה, את ישיבת “בית מדרש גבוה” בעיירה הקטנה לייקווד שבניו-ג’רזי – מוסד שהחל את דרכו במניין קטן ביותר של תלמידים, אך גדל במרוצת העשורים, בעיקר מאז שנות השבעים והשמונים, לממדים עצומים, עד שהפך כיום לאחת מישיבות הלימוד המרכזיות והגדולות ביותר בעולם היהודי כולו – “לייקווד האמריקאית” משמשת היום, במידה רבה, כמעין “פוניבז’ אמריקאית” משלה. במקביל קמו בניו יורק עצמה מוסדות תורניים ליטאיים נוספים – ישיבת תורה ודעת, ישיבת חיים ברלין, ומיר ברוקלין שהוזכרה לעיל – שכולם נבנו בידי פליטים ניצולים ותלמידיהם, ונשאו עמם במודע את שיטת הלימוד, את מסורת המוסר ואת אורח החיים הרוחני שאפיינו את ליטא שלפני המלחמה.

התוצאה הפרדוקסלית והמרתקת של תהליך זה היא שעולם הלימוד התורני “הליטאי” הקיים כיום ברחבי העולם – בישראל, בארצות הברית ובמקומות נוספים – גדול בהיקפו המספרי, ואולי אף בעוצמת פעילותו הלימודית, מכפי שהיה אי-פעם בליטא עצמה בכל תקופות שגשוגה. ואולם מדובר בעץ שנעקר מאדמתו המקורית ונשתל, בכוח הרצון ובעקשנות בלתי רגילה, בקרקע זרה לחלוטין – עץ שהוסיף להצמיח פירות, אך אינו, ולעולם לא יוכל להיות, זהה לעץ שגדל וצמח באדמת ליטא במשך מאות שנים, יחד עם כל ההקשר ההיסטורי, הגיאוגרפי והלשוני שהצמיח אותו מלכתחילה.

פרק י”ב : הנצחת השואה ומאבק הזיכרון בליטא העצמאית

הנצחת מורשתה של יהדות ליטא והתמודדותה של החברה הליטאית עם חלקה בשואת יהודי המדינה הן מן הסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר בזיכרון ההיסטורי של ליטא מאז שבה לעצמאותה בשנת 1990. בתקופה הסובייטית טושטשה במידה רבה זהותם היהודית של הקורבנות: אנדרטאות שהוקמו באתרי הרצח נשאו בדרך כלל כיתובים כלליים לזכר “אזרחים סובייטים” או “תושבים מקומיים”, מבלי לציין כי רוב הנרצחים היו יהודים. לאחר השבת העצמאות חל שינוי מהותי במדיניות ההנצחה. אתרי הרצח המרכזיים שוקמו, הוקמו בהם מוזיאונים ומרכזי מבקרים, והוצבו שלטים המספרים את סיפורן של הקהילות שנכחדו. בפונאר (Paneriai) סומנו בורות הירי, הוקמו אנדרטאות ייעודיות ליהודי וילנה ולקבוצות קורבנות נוספות, ונפתח מרכז חינוכי המשמש תלמידים, חוקרים ומבקרים מן העולם. בפורט התשיעי בקובנה (Kaunas) הוקם מוזיאון מקיף המתאר את תולדות המבצר ואת תפקידו ברצח יהודי קובנה ויהודים ממדינות אירופה אחרות, ובשטחי גטו קובנה ובאזור ישיבת סלובודקה (Slobodka) הוצבו שלטי זיכרון והסבר. בווילנה עצמה הוקם, בשנת 2001, מוזיאון הגאון היהודי (Vilna Gaon Museum of Jewish History), המרכז כיום את עיקר המחקר וההנצחה של תרבות “ירושלים דליטא”. ליטא הייתה גם הראשונה מבין הרפובליקות הסובייטיות לשעבר שחוקקה חקיקה להגנה על אתרי השואה ולהכרה בחשיבות שימורם.

גם במישור המדיני נרשמו צעדים משמעותיים. בשנת 1995 נשא נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס (Algirdas Brazauskas), נאום היסטורי בכנסת ישראל, שבו ביקש סליחה מן העם היהודי על השתתפותם של ליטאים ברצח יהודי ליטא – נאום שקדם לו, עוד ב-1991, גם הצהרתו של ראש ממשלת ליטא דאז, גדימינס וגנוריוס, ביום השנה לחיסול גטו וילנה, וקדמה לשתיהן, ב-1989, התנצלותו של נציג פרלמנטרי בכינוס היסוד של האגודה לתרבות יהודית-ליטאית – זו הפעם הראשונה שבה נשמעה מפי גורם רשמי ליטאי הכרה בחלקם של משתפי הפעולה המקומיים בשואה. מאז הוקמו ועדות היסטוריות משותפות, הורחב המחקר האקדמי, ונושא השואה שולב בהדרגה במערכת החינוך. ליטא הצטרפה גם לברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA) בראשית שנות האלפיים, ובינואר 2026 אישרה ממשלת ליטא תוכנית פעולה לאומית רחבת היקף למאבק באנטישמיות, הכוללת שורת צעדים בתחום החינוך, הנצחת השואה, מניעת פשעי שנאה, המאבק בסילוף ההיסטוריה והעמקת שיתוף הפעולה עם הקהילות היהודיות ועם מוסדות מחקר בינלאומיים. אף שהצלחתה של התוכנית תיבחן לאורך שנים, עצם אימוצה משקף הכרה גוברת באחריות המדינה לטיפוח זיכרון השואה ולהתמודדות עם גילויי אנטישמיות.

לצד ההתקדמות הזאת, מוסיפה החברה הליטאית להתמודד עם שאלות קשות הנוגעות לעברה, כפי שפורט לעיל בהקשר של תפיסת “רצח העם הכפול” ושל הוויכוחים סביב הנצחתם של נורייקה, שקירפה, וספרה של ונאגייטה. מכלול ההתפתחויות הללו מלמד כי זיכרון השואה בליטא אינו עוד סוגיה היסטורית בלבד, אלא חלק מן הוויכוח המתמשך על זהותה של המדינה. ליטא של ימינו משקיעה מאמצים ניכרים בהנצחת הקהילות שנכחדו, בחקר השואה ובהוראתה, אך בד בבד היא ממשיכה להתמודד עם השאלה הקשה כיצד לשלב בין גאווה לאומית לגילוי אחריות על אחד הפרקים האפלים בתולדותיה. המתח שבין שתי המגמות הללו – הכרה הולכת ומעמיקה מחד גיסא, והיצמדות למיתוסים לאומיים מאידך גיסא – מוסיף לעצב את השיח הציבורי בליטא גם כיום.

פרק י”ג: חמקנות משפטית, שיקום ומאבק על הזיכרון

עם תבוסתה של גרמניה הנאצית נסוגו מערבה גם רבים מאנשי משטרת העזר הליטאית ויחידות שיתוף הפעולה האחרות. אחדים נהרגו בקרבות או הצטרפו למחתרת האנטי-סובייטית שפעלה ביערות ליטא בשנים שלאחר המלחמה – ה”אחים של היער”. אחרים הצליחו להימלט לגרמניה, לאוסטריה ולמחנות העקורים, ומשם היגרו לארצות הברית, לקנדה, לאוסטרליה ולמדינות נוספות, כשהם מציגים עצמם כפליטים שנמלטו מן הכיבוש הסובייטי. רק חלק קטן ממשתפי הפעולה הועמד לדין בגין חלקו ברצח היהודים. בברית המועצות התקיימו אמנם משפטים רבים נגד משתפי פעולה, אולם הם התמקדו בדרך כלל בבגידה במדינה הסובייטית, בשיתוף פעולה עם האויב או ברצח אזרחים סובייטים, ולא ייחדו את השמדת היהודים כקטגוריה משפטית נפרדת. במערב, לעומת זאת, לא הועמדו רבים מן החשודים לדין במשך עשרות שנים, בין היתר בשל קשיי איסוף ראיות, ראשית המלחמה הקרה והחשש מהסתמכות על חומרי חקירה סובייטיים.

לאחר שליטא שבה לעצמאותה בשנת 1990, השתנה היחס אל ההתנגדות האנטי-סובייטית, ורבים מלוחמי המחתרות הלאומיות, שהורשעו בתקופה הסובייטית זוכו ושוקמו במסגרת חקיקה שנועדה לבטל את פסקי הדין הפוליטיים של המשטר הקומוניסטי. עם זאת, במקרים שבהם התברר כי אדם היה מעורב גם בפשעי מלחמה או ברצח יהודים, התעוררו מחלוקות ציבוריות ומשפטיות סביב שאלת זכאותו לשיקום. במהלך השנים בוטלו אחדים מן האישורים וההוקרות שניתנו לאנשים, משהתברר כי השתתפו ברצח יהודים, אך מקרים אחרים נותרו שנויים במחלוקת עד ימינו.

גם הזיכרון הציבורי של השואה בליטא עבר תהליך מורכב. בתקופה הסובייטית הוצג רצח היהודים כחלק מסבלם הכללי של “האזרחים הסובייטים”, והייחוד של השמדת יהדות ליטא כמעט שלא הוזכר. לאחר קבלת העצמאות עברה ההיסטוריוגרפיה הליטאית שינוי משמעותי, והמחקר על השואה התרחב מאוד – בין היתר בזכות הקמתה בשנת 1998 של “הוועדה הבינלאומית להערכת פשעי המשטרים הנאצי והסובייטי בליטא”, המוכרת בשמה הרשמי המקוצר “הוועדה לחקר רצח העם הנאצי והסובייטי”, אשר צירפה תחת קורת גג אחת חוקרים ליטאים, יהודים ובינלאומיים. עם זאת, במשך שנים רבות התקיים במקביל גם נרטיב לאומי שהדגיש בראש ובראשונה את סבלה של ליטא תחת שני הכיבושים – הסובייטי והגרמני – ואת מאבקם של הליטאים לעצמאות. במסגרת נרטיב זה נטו אחדים להציג את מעורבות הליטאים ברצח היהודים כתופעה שולית, כמעשיהם של משתפי פעולה בודדים או של אנשים שפעלו תחת כפייה גרמנית, ולעיתים גם לקשור אותה לרצון לנקום על פשעי המשטר הסובייטי, שבחלק ממנגנוניו שירתו גם יהודים בודדים. המחקר ההיסטורי בן זמננו דוחה את הזיהוי הקולקטיבי בין יהודים לבין השלטון הסובייטי ומראה כי מיתוס ה”יודו-בולשביזם” שימש כלי תעמולתי מרכזי להצדקת האלימות, אך אינו מסביר לבדו את היקף שיתוף הפעולה המקומי.

הגישה הרווחת בציבוריות הליטאית מכונה לעיתים “ג’נוסייד כפול” – תפיסה השמה בסדר גודל דומה את סבל הליטאים תחת הכיבוש הסובייטי מול סבל היהודים תחת הכיבוש הנאצי. אין ספק כי עשרות אלפי ליטאים היו קורבנות של דיכוי, גירוש ורצח בידי המשטר הסובייטי, אולם חוקרי שואה רבים מזהירים כי יצירת סימטריה בין שני האירועים עלולה לטשטש את אופייה הייחודי של השואה – תוכנית שיטתית להשמדתו המוחלטת של העם היהודי. במקביל, עדיין רווחת בקרב חלקים מן הציבור הנטייה לראות בליטאים בעיקר קורבנות של שני כיבושים, ולהציג את המעורבות המקומית ברצח היהודים כמעשיהם של יחידים או של “שולי החברה”. גישה זו זכתה לביקורת מצד חוקרים ומוסדות בינלאומיים, ובהם מרכז שמעון ויזנטל, אשר שבו וקראו לליטא להעמיק את חקר מעורבותם של משתפי הפעולה ולהמשיך בחקירתם של חשודים בפשעי מלחמה.

רגישה במיוחד היא שאלת הנצחתם של אישים שנחשבים גיבורי ההתנגדות הלאומית לשלטון הסובייטי, אך קיימות ראיות למעורבותם ברדיפת יהודים בתקופת הכיבוש הגרמני. הוויכוח סביב יונאס נורייקה (Jonas Noreika) וקאזיס שקירפה (Kazys Škirpa) – שהוזכר לעיל כמייסד ליגת האקטיביסטים הליטאית – ממחיש היטב את המתח שבין הזיכרון הלאומי לבין האחריות ההיסטורית. כאשר ראש עיריית וילנה הסיר בשנת 2019 את לוח ההנצחה לנורייקה ושינה את שמו של רחוב שנקרא על שם שקירפה, התעורר ויכוח ציבורי חריף, שהמחיש עד כמה החברה הליטאית עדיין חלוקה בשאלת היחס לעברה. במקביל התקיימו יוזמות חקיקה והצהרות ציבוריות שביקשו להדגיש כי המדינה הליטאית לא הייתה שותפה לשואה, בעוד שמבקריהן הזהירו מפני טשטוש חלקם של משתפי הפעולה המקומיים.

הוויכוח הגיע גם אל התרבות והספרות, ובאופן חריף במיוחד בשנת 2016, עם פרסום ספרה של הסופרת הליטאית רוטה ונאגייטה (Rūta Vanagaitė), Mūsiškiai (“משלנו”), שנכתב בשיתוף עם אפרים זורוף (Efraim Zuroff), צייד הנאצים הידוע ונציג מרכז שמעון ויזנטל. הספר עורר סערה ציבורית חסרת תקדים בליטא, משום שטען כי חלק ניכר מרצח יהודי ליטא בוצע בהשתתפות פעילה של אלפי ליטאים מן השורה, ולא בידי הגרמנים בלבד. בניגוד לנרטיב הלאומי הרווח במשך שנים, שהציג את משתפי הפעולה כמיעוט שולי, הדגישו המחברים כי הרצח ההמוני לא היה יכול להתבצע במהירות ובהיקף שבהם התרחש ללא סיוע מקומי נרחב של יחידות משטרה, גדודי עזר, פקידי ממשל ומתנדבים. הספר עורר דיון ציבורי נוקב במיוחד משום שהציב במוקד גם דמויות שנחשבו בליטא לגיבורי המאבק הלאומי נגד הכיבוש הסובייטי, ובהן יונאס נורייקה עצמו. פרסום הספר הוביל לתגובת נגד חריפה: ספריה של ונאגייטה הוסרו זמנית מחנויות הספרים, היא הותקפה באמצעי התקשורת, ספגה איומים, ואף נאלצה לעזוב את ליטא לתקופה מסוימת.

בעקבות הביקורת הציבורית והאקדמית הרחבה המשיכה ונאגייטה לעסוק בנושא, ובשנת 2020 פרסמה יחד עם ההיסטוריון הגרמני כריסטוף דיקמן (Christoph Dieckmann) את הספר How Did It Happen? Understanding the Holocaust (“איך זה קרה? להבין את השואה”). הספר אינו ספר המשך במובן הרגיל, אלא דיאלוג בין סופרת, לציבור הרחב, לבין אחד מחוקרי השואה הבולטים של ליטא. באמצעות שאלות ותשובות הוא מבקש להסביר כיצד התאפשר רצחם של כ-95 אחוז מיהודי ליטא בתוך חודשים ספורים, מה היה חלקם של מנגנוני הכיבוש הגרמניים, ומה הייתה מידת מעורבותם של משתפי הפעולה המקומיים? בכך תרם הספר להעמקת הדיון הציבורי והמחקרי באחת הסוגיות הרגישות ביותר בזיכרון ההיסטורי של ליטא.

פרק י”ד: תיעוד, זיכרון ומורשת: הליטבקים בעולם

עוד בטרם שכחו העדים את הזוועות שחוו, החל מיד לאחר המלחמה מאמץ שיטתי לתעד את קורות יהדות ליטא בשואה. אוסף מרכזי ומשמעותי במיוחד הוא זה שריכז לייב קוניוחובסקי, ניצול גטו קובנה יליד אליטוס, שאסף בתום המלחמה ישירות למעלה מ-150 עדויות כתובות מפי עדי ראייה, לצד תצלומים ומפות רבים – חומר גלם היסטורי חיוני להבנת מה שהתרחש בכל עיר ועיירה. כיום מפוזרות ברחבי ליטא מצבות זיכרון רבות, שהוקמו בעיקר משנות התשעים ואילך; רבות מהן, ובהן המצבה המרכזית ביער פונאר, נוקטות עדיין בניסוח זהיר המזכיר “את הכובשים ההיטלריסטים ועוזריהם המקומיים” – ניסוח המשקף עד היום את המתח הלא-פתור שבין הכרה מלאה בשיתוף הפעולה המקומי לבין הנטייה להותיר את עיקר האחריות על כתפי הכובש הזר בלבד.

עם זאת, מעבר לפוליטיקה ולוויכוח ההיסטוריוגרפי, נותרה יהדות ליטא נוכחת גם היום דרך צאצאיה. הליטבקים – כפי שכונו יוצאי יהדות ליטא ומזרח-אירופה – שימרו בגולה מרכיבי זהות ייחודיים: הדגשה עזה של הלימוד הישיבתי, סגנון רציונלי-ביקורתי מובהק, ואף ניב יידיש ליטאי מיוחד שנחשב, בעיני רבים מחוקרי השפה, ל”סטנדרטי” יחסית, והשפיע השפעה עמוקה על היידיש הספרותית והעיתונאית שהתפתחה במאה העשרים. ישיבות ליטאיות מובהקות שוחזרו לאחר המלחמה בבני ברק, בירושלים ובניו יורק, כפי שנראה בפרק הקודם. כיום נותרה בליטא עצמה קהילה יהודית קטנה מאוד – כ-2,000 עד 3,000 נפש בלבד – הנאבקת על שיקום תרבותי, ורק מאז נפילת ברית המועצות ב-1991 הצליחה להניח אבני דרך ממשיים: פתיחה מחודשת של בתי כנסת, ביסוס ישיבות, והקמת מוזיאון הגאון היהודי בווילנה שהוזכר לעיל. במקביל, ממשיכים צאצאי הליטבקים בארצות הברית, בדרום אפריקה ובאוסטרליה לשמר את ה”ליטבקיות” גם כזהות חילונית-אינטלקטואלית – ספקנות רציונלית, אהבת לימוד ויחס ביקורתי לעולם – ולא רק כזהות דתית גרידא.

סיכום: זיכרון של קהילה שנמחקה ולא נשכחה

שואת יהדות ליטא הייתה מן הפרקים הקיצוניים והמטלטלים ביותר בתולדות השואה. בתוך חודשים ספורים בלבד, בקיץ ובסתיו 1941, הושמדה כמעט כליל אחת הקהילות היהודיות המפוארות, היצירתיות והמשפיעות ביותר בעולם היהודי. אם במקומות אחרים באירופה נמשכה ההשמדה שנים אחדות, הרי שבליטא הפכה מכונת הרצח הגרמנית, בסיוע נרחב של משתפי פעולה מקומיים, את הרצח ההמוני למבצע מהיר ויעיל באופן מצמרר. בורות הירי בפונאר, בפורט התשיעי של קובנה, ביערות העיירות ובשדות הפתוחים היו לא רק אתרי רצח, אלא גם סמל ליכולתה של חברה אנושית להתפרק מערכיה המוסריים בתוך זמן קצר.

עם זאת, ייחודה של שואת ליטא אינו מתמצה רק במהירות ההשמדה, אלא גם במפגש הקטלני בין אידאולוגיה רצחנית שיובאה מגרמניה לבין אנטישמיות רבת-דורות, לאומנות קיצונית, יצר נקם ואדישות אנושית. גרמניה הנאצית תכננה, ארגנה ופיקדה על ההשמדה, אך היא מצאה בליטא שותפים מקומיים שהיו מוכנים להשתתף בה – מי מתוך הזדהות אידאולוגית, מי מתוך שנאה, מי מתוך אופורטוניזם, ומי מתוך רצון לנקום על פשעי המשטר הסובייטי. בכך מלמדת שואת יהדות ליטא אמת היסטורית קשה: רצח עם אינו מתאפשר רק מכוחה של אידאולוגיה טוטליטרית, אלא גם כאשר חברה שלמה מאבדת את יכולתה לראות בקורבנות בני אדם שווי ערך.

השואה הייתה גם שיאו של תהליך ארוך של דה-הומניזציה, שניזון מאלפיים שנות אנטישמיות. מן ההאשמה ברצח ישו, דרך עלילות הדם, גירושים והמרות דת בכפייה, ועד לאנטישמיות הלאומנית והגזעית של העת החדשה – שוב ושוב הוצג היהודי כ”אחר”, כזר וכאויב מטבעו. הנאציזם לא המציא את האנטישמיות, אלא הקצין מסורות קדומות, עטף אותן בלבוש פסבדו-מדעי והפך אותן למדיניות של השמדה. כאשר בני אדם חדלים להיתפס כבני אדם, הדרך לרציחתם הופכת קצרה מאין כמותה. משום כך השואה אינה רק אירוע יהודי ואינה רק פרק בתולדות מלחמת העולם השנייה; היא אזהרה אוניברסלית מפני כוחה של שנאה אידאולוגית ומפני המחיר הנורא של אדישות מוסרית.

אולם סיפורם של יהודי ליטא אינו רק סיפור של מוות. זהו גם סיפור של חיים, של יצירה ושל עמידה רוחנית. בגטו וילנה המשיכו ללמד, לקרוא, לכתוב ולהציג תיאטרון; אנשי המחתרת התרבותית סיכנו את חייהם למען השימור הרוחני של הקהילה; לוחמי המחתרת בחרו להתנגד גם כאשר ידעו שסיכוייהם קלושים; ורבים אחרים נאחזו באמונה, בשירה, בלימוד ובתרבות כביטוי האחרון של חירות אנושית. בכך הוכיחו כי גם כאשר ניטלים מן האדם חירותו, רכושו וחייו, אין בכוחו של הרוצח למחוק לחלוטין את רוחו.

קהילת יהודי ליטא כמעט שנמחקה מעל פני האדמה, אך מורשתה לא הושמדה. הישיבות שקמו מחדש בישראל, בארצות הברית ובמדינות אחרות; המחקר שהתפתח מתוך מפעלו של YIVO; ספרות היידיש והעברית; פסיקתו של הגאון מווילנה; שירתו של אברהם סוצקבר; ועדויות הניצולים – כל אלה מעידים כי התרבות שביקשו הנאצים לעקור מן השורש הוסיפה לחיות ולהשפיע הרבה מעבר לגבולותיה של ליטא.

יהדות ליטא בזיכרון היהודי כיום

מעבר לעולם התורני-החרדי שהמשיך במודע את מורשת הישיבות הליטאיות, ממשיכה זהות ה”ליטבק” להתקיים גם כזהות תרבותית-אינטלקטואלית רחבה יותר, שאינה מוגבלת כלל לשמירת מצוות דתית. יוצאי יהדות ליטא ומזרח-אירופה נושאים עמם, גם כאשר התרחקו במידה רבה מאורח חיים דתי, מרכיבי אישיות וחשיבה שרבים מזהים אותם עד היום כ”ליטבקיות”: ספקנות רציונלית מובנית, נטייה לבחון כל טענה לגופה ולא לקבלה מכוח מרות בלבד, אהבת לימוד ועיון לשמם, ולעיתים גם צורת דיבור מסוימת – ישירה, מדויקת ומעט אירונית – שרבים מזהים אצל צאצאי הליטבקים בישראל, בארצות הברית, בדרום אפריקה ובאוסטרליה כאחד.

בעשורים האחרונים חל גם גידול ניכר בעניין הציבורי, האקדמי והמשפחתי בתולדות יהדות ליטא, המתבטא במגוון אפיקים: מחקר אקדמי מעמיק, שהחל להתפתח באמת רק לאחר נפילת ברית המועצות, כאשר נפתחו לראשונה ארכיונים שהיו חסומים במשך עשרות שנים; פעילות ענפה של ארגוני גנאלוגיה, ובראשם קבוצת המחקר המשפחתי המוכרת בשם LitvakSIG, הפועלת בשיתוף עם אתרי מחקר גנאלוגי מקוונים ומסייעת לצאצאים ברחבי העולם לאתר את שורשי משפחותיהם בעיירות ליטא; והתפתחותו של תיירות שורשים ומורשת מוסדרת, המביאה כל שנה אלפי מבקרים – צאצאי יוצאי ליטא בעיקר, אך גם חוקרים, סטודנטים ואנשי חינוך – לביקורים בווילנה, בקובנה, בפונאר, בפורט התשיעי ובעיירות השדה, במסגרתם הם מבקשים לחוות מקרוב את המקומות שמהם יצאו הוריהם, סביהם או קרוביהם הרחוקים, ולעיתים גם למצוא זיק כלשהו של המשכיות במקום שבו כמעט הכול נמחה.

מנקודת מבטו של מי שעוסק בהדרכת טיולים ובחקר תרבותי-היסטורי, ראוי אולי להטעים דבר-מה נוסף: ההבנה העמוקה של מה שאבד עם חורבן יהדות ליטא היא-היא שמעניקה משמעות אמיתית לביקור באתרים כמו פונאר, הפורט התשיעי, או רחובות הגטו לשעבר בווילנה. מבקר שאינו מודע לעושרו הרוחני והתרבותי של העולם שנחרב עלול לראות באתרים אלה רק עוד תחנה עצובה בשרשרת ארוכה של אתרי זוועה אירופיים. אולם מי שמבין את מלוא עומקה של “ירושלים דליטא” – את שיטות הלימוד שהתפתחו שם, את משוררי היידיש שיצרו שם, את הוויכוחים הרעיוניים שהתחוללו שם בין חסידים למתנגדים, בין ציונים לחרדים, בין מסורתיים לחילונים – יוכל לחוות את אותם אתרים במלוא משמעותם הכפולה: הן כזירת רצח נוראה, והן כזירתה של תרבות שהייתה, במובנים רבים, אחת המפוארות ביותר שידע העם היהודי אי-פעם.

במובן העמוק ביותר, אם כן, יהדות ליטא ממשיכה להתקיים כיום בשלוש דרכים שונות ומשלימות זו את זו: כמוסדות תורניים חיים ופעילים שהמשיכו במודע את שיטתה ואת מורשתה, אף אם רחוק מאדמתה; כזהות תרבותית-אינטלקטואלית מפוזרת, המשמרת מרכיבים מסוימים מרוחה גם ללא זיקה דתית ישירה; וכזיכרון היסטורי מתעצם והולך, המבקש להבין ולשמר את מה שהיה, מתוך הכרה שהעולם היהודי כולו – ואולי אף מעבר לו – איבד עם חורבנה של “ירושלים דליטא” משהו שאין לו תחליף גמור: לא רק קהילה שנמחקה, אלא צורת חשיבה, שיטת לימוד ורוח יצירה ששילבו בערבוביה נדירה רציונליזם ביקורתי, עומק מוסרי ותשוקה בלתי נלאית לדעת – שילוב שקשה עד מאוד לשחזרו במלואו בכל קרקע אחרת, מחוץ לזו שממנה צמח לראשונה.

לא בכדי זכתה וילנה במשך דורות לכינוי “ירושלים דליטא”. לא רק משום שהייתה עיר של תלמידי חכמים, ישיבות ובתי כנסת, אלא משום שהייתה מרכז רוחני, אינטלקטואלי ותרבותי מן המעלה הראשונה – מקום שבו התקיימו זה לצד זה תורה ומחקר, הלכה ושירה, מסורת וחידוש. הנאצים ומשתפי הפעולה עמם הצליחו לרצוח כמעט את כל בני הקהילה, אך הם לא הצליחו להשמיד את “ירושלים דליטא”. היא ממשיכה להתקיים בזיכרון ההיסטורי, בספרים שניצלו, ביצירות שנכתבו, במוסדות שהוקמו מחדש ובתודעתו של העם היהודי. במובן זה, ירושלים דליטא חרבה – אך לא אבדה. זיכרונה מוסיף להזכיר לדורות הבאים לא רק את עומק החורבן, אלא גם את עוצמתה של רוח האדם, ואת החובה המוסרית להיאבק בשנאה, באנטישמיות ובכל ניסיון לשלול את אנושיותו של הזולת.

מקורות בעברית

ארד, יצחק. החורבן: יהודי ליטא בתקופת השואה, 1941–1945. ירושלים: יד ושם, 1980.

אלקס, אלחנן (עורך: יואל אלקס). הד”ר אלחנן אלקס: מנהיג בגטו קובנה – מכתבים ועדויות. ירושלים: יד ושם, 1994.

דבורז’צקי, מרק. חיים דתיים בגטו וילנה. ירושלים: יד ושם.

האנציקלופדיה של השואה. ירושלים: יד ושם, ערכים: ליטא, וילנה, קובנה, פונאר.

לוין, דב ורוזין, יוסף (עורכים). פנקס הקהילות: ליטא. ירושלים: יד ושם, 1996.

מרגוליס, רחל. יומן מגטו וילנה, 1942–1943. תל אביב, מהדורות שונות.

מירון, דן. בודדים במועדם: מודעות עצמית ליטרטית ולאומית בספרות העברית. תל אביב: עם עובד, 1987.

סוצקבר, אברהם. פון וילנער געטאָ (Fun Vilner Geto). מוסקבה–וילנה, 1946.

זלקין, מרדכי (עורך). וילנה: ירושלים דליטא – היסטוריה, חברה ותרבות. ירושלים: מרכז זלמן שזר.

Desbois, Patrick. The Holocaust by Bullets: A Priest’s Journey to Uncover the Truth Behind the Murder of 1.5 Million Jews. New York: Palgrave Macmillan, 2008.

Dieckmann, Christoph. Deutsche Besatzungspolitik in Litauen 1941–1944. 2 vols. Göttingen: Wallstein Verlag, 2011.

Eidintas, Alfonsas. Jews, Lithuanians and the Holocaust. Vilnius: Versus Aureus, 2003.

Kruk, Herman. The Last Days of the Jerusalem of Lithuania: Chronicles from the Vilna Ghetto and the Camps, 1939–1944. Edited by Benjamin Harshav. Translated by Barbara Harshav. New Haven: Yale University Press, 2002.

Kuznitz, Cecile. YIVO and the Making of Modern Jewish Culture: Scholarship for the Yiddish Nation. Cambridge: Cambridge University Press, 2014.

Kwiet, Konrad. “Rehearsing for Murder: The Beginning of the Final Solution in Lithuania in June 1941.” Holocaust and Genocide Studies 12, no. 1 (1998): 3–26.

Levin, Dov. The Litvaks: A Short History of the Jews in Lithuania. Jerusalem and New York: Yad Vashem and Berghahn Books, 2000.

Levine, Hillel. In Search of Sugihara: The Elusive Japanese Diplomat Who Risked His Life to Rescue 10,000 Jews from the Holocaust. New York: Free Press, 1996.

MacQueen, Michael. “The Context of Mass Destruction: Agents and Prerequisites of the Holocaust in Lithuania.” Holocaust and Genocide Studies 12, no. 1 (1998): 27–48.

Porat, Dina. The Fall of a Sparrow: The Life and Times of Abba Kovner. Stanford: Stanford University Press, 2010.

Snyder, Timothy. Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin. New York: Basic Books, 2010.

Tory, Avraham. Surviving the Holocaust: The Kovno Ghetto Diary. Edited by Martin Gilbert. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1990.

United States Holocaust Memorial Museum. Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945. Vol. 2. Bloomington: Indiana University Press, 2012.

Yad Vashem. The Encyclopedia of the Ghettos during the Holocaust. 2 vols. Jerusalem: Yad Vashem, 2009.

Zapruder, Alexandra, ed. Salvaged Pages: Young Writers’ Diaries from the Holocaust. New Haven: Yale University Press, 2002.

. סלנטר סבר כי חריפות אינטלקטואלית ובקיאות מופלגת בתורה אינן ערובה לשלמות רוחנית או להתנהגות מוסרית. לדעתו, על לימוד התורה להיות מלווה בעבודה מתמדת על עיצוב אישיותו של האדם, בתיקון מידותיו, במשמעת עצמית, ביושר, בענווה, ברגישות לזולת ובחשבון נפש יומיומי. משום כך הנהיג בישיבות לימוד שיטתי של ספרי מוסר, שיחות מוסר והתבוננות פנימית, מתוך אמונה שהמאבק ביצר ובחולשות האופי הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה’. [1]

[2] בישיבת סלובודקה (Slobodka) התפתחה גישת “גדלות האדם”, בהנהגת הרב נתן צבי פינקל, ה”סבא מסלובודקה”. גישה זו הדגישה את כבוד האדם שנברא בצלם אלוהים, את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו ואת השאיפה לגדלות מוסרית ואינטלקטואלית. משום כך עודדה ביטחון עצמי, אחריות אישית, הופעה מכובדת והתנהגות אצילית, מתוך תפיסה שהכרה בערכו של האדם מחייבת אותו להציב לעצמו רף מוסרי גבוה במיוחד.

מנגד, בישיבת נובהרדוק (Navahrudak) עיצב הרב יוסף יוזל הורוביץ, ה”סבא מנובהרדוק”, גישה קפדנית ותובענית בהרבה. אסכולה זו הדגישה את שפלות האדם מול הבורא, את הצורך לשבור את הגאווה ואת הכניעה המוחלטת לרצון ה’. תלמידיה נהגו בתרגילי משמעת עצמית שנועדו לעקור פחדים, הרגלים חברתיים ותלות בדעת הבריות, מתוך חתירה לחירות פנימית ולעבודת ה’ נקייה משיקולים של כבוד, מעמד או נוחות אישית. בעוד שסלובודקה ביקשה לרומם את האדם באמצעות ההכרה בגדולתו, נובהרדוק ביקשה לרומם אותו דווקא באמצעות המאבק המתמיד בחולשותיו ובהתבטלותו לפני האל.

[3] סוגיהארה היה סגן הקונסול היפני בקובנה (Kaunas) שבליטא בשנים 1939–1940. בקיץ 1940, בניגוד להוראות ממשלת יפן, הוא הנפיק אלפי אשרות מעבר שאפשרו לאלפי פליטים יהודים להימלט דרך ברית המועצות ליפן, הוא נחשב לאחת הדמויות הבולטות ביותר שפעלו להצלת יהודים בתקופת השואה. רבים מן הניצולים היו תלמידי ישיבות, ובהם תלמידי ישיבת מיר, שהצליחו להימלט ליפן ולאחר מכן לשנגחאי. בכך הייתה ישיבת מיר לישיבה האירופית הגדולה היחידה שניצלה כמעט בשלמותה במהלך השואה.

[4] זווארטנדייק היה איש עסקים ודיפלומט הולנדי, ששימש בשנת 1940 כקונסול בפועל של הולנד בקובנה (Kaunas), ליטא. בקיץ 1940, לאחר כיבוש ליטא בידי ברית המועצות, החל לרשום בדרכיהם של אלפי פליטים יהודים כי אינם זקוקים לאשרת כניסה למושבה ההולנדית קורסאו (Curaçao) שבאיים הקריביים. אף שבפועל הכניסה לקורסאו הייתה נתונה לשיקול דעתו של המושל המקומי, הרישום יצר את הרושם שמדובר ביעד שאליו ניתן להגר. אישורים אלה היוו את הבסיס להנפקת אשרות מעבר בידי הקונסול היפני צ’יאונה סוגיהארה (Chiune Sugihara). השילוב בין “אשרות קורסאו” של זווארטנדייק לבין אשרות המעבר של סוגיהארה אפשר לאלפי יהודים להימלט דרך ברית המועצות ברכבת הטרנס-סיבירית אל יפן, ומשם למדינות נוספות או לשנגחאי. בשנת 1997 הכיר יד ושם ביאן זווארטנדייק כחסיד אומות העולם. כיום מקובל לראות בו ובצ’יאונה סוגיהארה צמד שפעל, כל אחד במסגרת סמכותו וביוזמתו האישית, ליצירת אחד ממבצעי ההצלה החשובים והמרשימים ביותר של יהודי אירופה בתקופת השואה.

[5] המספר המדויק של הניצולים שנוי במחלוקת: סוגיהארה עצמו הנפיק כ-2,139 אשרות (לפי רישומי הקונסוליה), אך מספר הניצולים בפועל הוערך בכ-6,000, משום שאשרות רבות כיסו משפחות שלמות.

[6] הטבח במוסך ייטוקיס (Lietūkis Garage), שהתרחש ב־27 ביוני 1941 בקובנה (Kaunas), ימים ספורים לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות. עשרות גברים יהודים, שנאספו באקראי מרחובות העיר או נחשדו בשיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי אך ורק בשל יהדותם, הובלו לחצר המוסך והוכו למוות בפומבי בידי לאומנים ליטאים, לעיני קהל גדול של גברים, נשים וילדים. האירוע תועד בצילומים שצולמו בידי חיילים גרמנים, והפך לאחד הדימויים הידועים והמצמררים של ראשית השואה במזרח אירופה. הטבח המחיש לעיני הגרמנים כי ניתן להסתייע בחלקים מן האוכלוסייה המקומית לביצוע מעשי הרצח, והוא סימן את המעבר מרדיפות ואפליה להשמדה פיזית גלויה של יהודי ליטא. חוקרים רואים בו חלק בלתי נפרד מן הפוגרום בקובנה, אשר פתח את גל הרציחות ההמוניות שבמהלכו נרצחו אלפי יהודי העיר עוד בטרם הוקמו הגטאות ובטרם החל מנגנון ההשמדה המאורגן.

[7] המונח איינזצקומנדו הוא תעתיק של המילה הגרמנית Einsatzkommando (ברבים: Einsatzkommandos).

המילה מורכבת משני חלקים: Einsatz – “משימה”, “מבצע” או “הפעלה”. Kommando – “יחידה”, “כוח משימה” או “קומנדו”. לפיכך, פירושה המילולי הוא “יחידת משימה” או “כוח מבצעי”.

בהקשר של השואה, השם היה מכבסת מילים נאצית. איינזצקומנדו היו יחידות משנה של האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) – כוחות הרצח הניידים של האס אס, שפעלו בעקבות הצבא הגרמני עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. תפקידן היה לרכז, לירות ולקבור יהודים, קומוניסטים, צוענים וקבוצות נוספות שסומנו כאויבי הרייך.

כל איינזצגרופה חולקה למספר איינזצקומנדו וליחידות נוספות שנקראו זונדרקומנדו (Sonderkommando).

חשוב להדגיש כי המונח זונדרקומנדו בהקשר זה שונה לחלוטין מן ה”זונדרקומנדו” שפעלו במחנות ההשמדה, שהיו יחידות של אסירים יהודים שנכפו לסייע בתפעול מתקני ההשמדה. אלו שני גופים שונים שנשאו שם דומה אך מילאו תפקידים שונים לחלוטין.

[8]

פטריק דבואה Father Patrick Desbois, היה כומר קתולי והיסטוריון צרפתי, מייסד הארגון Yahad – In Unum, שנודע במחקריו על “שואת הכדורים” במזרח אירופה ובאיתור קברי האחים של יהודים שנרצחו בידי האיינזצגרופן ומשתפי פעולה מקומיים. עבודתו בליטא, באוקראינה, בבלארוס ובמדינות נוספות תרמה תרומה מכרעת לתיעוד אתרי הרצח ולעדויותיהם של עדי ראייה מקומיים.

[9] איינזצגרופה הוא תעתיק של המילה הגרמנית Einsatzgruppe (ברבים: Einsatzgruppen). המילה מורכבת משני חלקים: Einsatz – “משימה”, “מבצע” או “הפעלה”. Gruppe – “קבוצה”. לפיכך, משמעותה המילולית היא “קבוצת משימה” או “כוח משימה”. בפועל, היה זה השם שכינו הנאצים ליחידות הרצח הניידות של האס אס ומשטרת הביטחון (SS, SD ו-Sicherheitspolizei), שליוו את הצבא הגרמני עם הפלישה לפולין ב-1939, ובעיקר עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. אף שהשם נשמע מנהלי ותמים, הוא שימש כמכבסת מילים לאחד ממנגנוני הרצח המרכזיים של השואה.

ארבע איינזצגרופן עיקריות – Einsatzgruppe A, B, C ו-D – פעלו בחזית המזרח. כל אחת מהן הייתה אחראית לגזרה גאוגרפית מסוימת, וחולקה ליחידות משנה שנקראו איינזצקומנדו (Einsatzkommandos) וזונדרקומנדו (Sonderkommandos). בליטא פעלה Einsatzgruppe A, בפיקודו של פרנץ שטאלקר (Franz Stahlecker), ובמסגרתה פעל Einsatzkommando 3, בפיקודו של קרל יגר (Karl Jäger).

[10]אלקס, יואל (עורך). הד”ר אלחנן אלקס: מנהיג בגטו קובנה – מכתבים ועדויות. ירושלים: הוצאת יד ושם, 1994.

[11]יצחק ארד. החורבן: יהודי ליטא בתקופת השואה, 1941-1945. ירושלים: יד ושם, 1980.