אלף ימים לטבח אוקטובר

הייתי מותש. אחרי יום ארוך ועמוס בתל אביב, כל מה שרציתי היה להגיע הביתה. ל’ הציעה שנסיים את היום בעצרת, והסכמתי.

הגענו רטובים מזיעה. שמחנו לראות קהל גדול, גם אם למרבה הצער הוא היה קטן בהרבה מזה שמילא את הכיכר בעבר. דווקא משום כך הרגשתי שהנוכחות שלנו חשובה.

חשוב היה לשמוע את בני המשפחות. את ההורים, האחים והילדים של מי שנרצחו, ואת בני המשפחות של החטופים. לשמוע את האימהות שבניהן ובנותיהן עדיין נוכחים־נפקדים: אינם כאן, אך ממלאים כל מחשבה, כל זיכרון וכל פעימת לב. אין דרך להתרגל לכאב הזה, ואסור לנו להתרגל.

אבל הייתה גם סיבה נוספת להגיע: המחאה.

קשה לעמוד מנגד כאשר ראש הממשלה, שבעבר סיפר לחטופים שהוא מבין את תחושת השבי משום שחווה “שבי” במסלול ההכשרה של סיירת מטכ”ל, ממשיך להוביל מדיניות שמוטחת בה ביקורת קשה גם מתוך מערכת הביטחון.

באותו יום האשים אלוף (מיל’) נין אלון במפורש כי עסקאות לשחרור חטופים עוכבו מסיבות פוליטיות. זו טענה חמורה, הראויה לבירור ציבורי.

אליה מצטרפות התבטאויות של שרים בממשלה עצמם. איתמר בן גביר כתב בינואר 2025: “בשנה האחרונה, באמצעות כוחנו הפוליטי, הצלחנו למנוע מהעסקה הזו לצאת לפועל, פעם אחר פעם.” זו אמירה מפורשת, שבה הוא מייחס לעצמו ולמפלגתו השפעה על מניעת עסקאות.

ומעל הכול קשה היה לשמוע את דבריו של בצלאל סמוטריץ’. בריאיון שנערך לאחרונה הוא אמר: “אם לא הייתי שם קו אדום…” ובהמשך הוסיף את המשפט שעורר סערה: “בזכותי כל החטופים כאן.”

אני מודה שקשה לי לתאר את החוצפה ואת הציניות שאני שומע במשפט הזה. כאשר עשרות חטופים נרצחו לאחר שנחטפו לרצועת עזה, וכאשר משפחות רבות ממשיכות לשאת כאב שאין לו סוף, להתפאר בכך ש”בזכותי כל החטופים כאן” אינו רק מסר פוליטי; בעיניי זו אמירה מקוממת, שממחישה עד כמה התרחקו מקבלי ההחלטות מתחושת האחריות כלפי מי שנותרו מאחור.

אפשר להתווכח על מדיניות. אפשר לחשוב שהיה נכון לעכב עסקאות או להתנגד להן. אבל אי אפשר לטעון שמדובר רק בהאשמות של מתנגדי הממשלה, כאשר שרים בכירים מייחסים לעצמם בפומבי השפעה על בלימת עסקאות.

והייתה לי עוד סיבה אישית להיות שם.

בימים כאלה, כשאני מתרוצץ בין הדרכות, הכנת טיולים, הרצאות וסיורים, קל מדי להיסחף אל שגרת החיים. קל לתת ללוח הזמנים להשתלט על הזיכרון.

אסור שזה יקרה.

דמם של הנרצחים עדיין זועק מן האדמה. החטופים שלא שבו. המשפחות ממשיכות לקום בכל בוקר אל אותה מציאות בלתי נסבלת.

לפעמים צריך פשוט להגיע. לעמוד. להקשיב. להיות שם.

לא רק בשבילם.

גם בשביל עצמנו.

נשבעתי לזכור, ודבר לא לשכוח