אוזבקיסטן – המלצות לקריאה

כתב: גילי חסקין; 15-04-2025

להרצאה : אסיה התיכונה: תחנות בדרך המשי

לאלבום תמונות מטיול לאוזבקיסטן

טיול לאוזבקיסטן הוא מסע אל הקסם האוריינטלי בלב אסיה התיכונה.

זוהי ארץ מדברית, שעריה התפתחו לגבות הנהרות הגדולים הזורמים מרכס טיין שאן (Tien Shan) , הלוא הם "ההרים השמימיים", אל ימת אראל (Aral), שהיתה ואיננה עוד. ימה שמימים הצלולים שצבעם טורקיז, משכו את לבם של נוסעים וחוקרים ונפלה קורבן לתכנון המרכזי של הסובייטים, שהפכו את העמקים הפוריים למאגר של כותנה.

את המדבר הצחיח מבתרים שני נהרות: הסיר דאריה (Sar Darya), שכונה בעת העתיקה "יאקסארטס" (Jaxartes) והאמו דאריה (Amu Daria), הלוא הוא אוקסוס (Oxus) בפי היוונים. כאן שכנה סוגדיאנה (Sogdiana) הפרסית. בתקופה הקלאסית כונה האזור "טרנסאוקסניה" (Tranoxania), היינו, "מעבר לאוקסוס". הערבים כינו אותו " מַא וַרַאא א-נהר", הארץ שמעבר לנהר. אוזבקיסטן שוכנת בלב דרך המשי האגדית.

תולדות האזור – אסיה התיכונה (Central Asia)

אסיה התיכונה היא אזור גיאוגרפי והיסטורי בלב יבשת אסיה, המכונה לעתים גם "טורקסטן" (Turkestan), משום שמרבית תושביו (למעט הטג'יקים), מדברים שפות טורקיות. האזור נמצא בין: רוסיה בצפון, סין במזרח, איראן ואפגניסטן בדרום, הים הכספי והקווקז במערב .

מאפיינים גיאוגרפיים:

מדבריות עצומים (קרקום, קיזילקום). רכסי הרים אדירים (הרי טיאן שאן, פאמיר, אלטאי).

נהרות חשובים: סיר דאריה ואמו דאריה. אגמים: אראל (שכמעט נעלם), איסיק-קול, בלקש

המדינות שנכללות כיום באסיה התיכונה (ה"סטאנים"): קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפשר להוסיף את שינג'יאנג', שהיא חלק  מסין. (לעיתים מצרפים גם את אפגניסטן, אם כי יש החולקים על כך בשל מאפיינים שונים).

רוב התושבים הם עמים טורקיים (חוץ מטג'יקים, שהם ממוצא פרסי). הדת המרכזית היא אסלאם סוני (אם כי קיימים גם שיעים, נוצרים ודתות עממיות). מתאפיינים בתרבות עשירה של נוודות, שירה בעל-פה, גבורות אפיות, וריקוד מסורתי

ראו באתר זה: גיאוגרפיה היסטורית של טורקסטן

שפות עיקריות: קזחית, אוזבקית, טורקמנית, קירגיזית, טג'יקית (ופעם – רוסית כשפה מנהלית).

אסיה התיכונה הייתה בית לאימפריות נוודיות אדירות – כמו הסקיתים, ההונים, והטורקים; נכבשה על ידי המוסלמים במאה ה־7–8. במאות 13–14 הייתה תחת שלטון המונגולים וטימור לנג. נכבשה על ידי האימפריה הרוסית במאה ה־19. הייתה חלק מברית המועצות עד 1991. מאז – מדינות עצמאיות, כל אחת עם אתגרים פוליטיים, כלכליים ולאומיים.

אסיה התיכונה, במיוחד האזור שבין הנהרות, היה עריסה של תרבויות, בעיקר פרחה בו התרבות הפרסית. על האדמה הזאת צמחו לא מעט סופרים , משוררים, אנשי הגות ומדע, כמו עומר אל ח'יאם, אבן סינא, אל ביירוני, חווארזמי ואחרים.

ראו באתר זה: תור הזהב המוסלמי.

מאבקי זהות: בין מסורת איסלאמית, עבר סובייטי, ולאומיות חדשה

לקריאה באתר זה:

תולדות אסיה התיכונה בעת העתיקה

תולדות אסיה התיכונה מהתקופה ההלניסטית  ועד לכיבוש הערבי.

העמים הטורקיים.

תולדות אסיה התיכונה מהכיבוש הערבי ועד פלישת המונגולים.

הכיבוש המונגולי

תולדות אסיה התיכונה מהפלישה המונגולית ועד החדירה הרוסית

. – Charles River Editors , The Steppe: The History and Legacy of the Vast Eurasian Grasslands"

סקירה תמציתית ונגישה של ההיסטוריה של הערבות – מממלכות סקיתים וסרמאטים, דרך ההונים והמונגולים, ועד השפעות המודרניזציה תחת רוסיה וברית המועצות. מתאים למי שמחפש מבט כללי ומסודר.

Christopher I. Beckwith , Empires of the Silk Road: A History of Central Eurasia from the Bronze Age to the Present" –

אחד הספרים המקיפים ביותר שנכתבו על ההיסטוריה של הערבות המרכז-אסיאתיות. בקוויט טוען כי עמי הערבות היו מרכזיים לעיצוב התרבות, הכלכלה והדת בעולם – ולא שוליים כפי שנהוג לחשוב. קריאה עמוקה ומאירת עיניים.

René Grousset ,The Empire of the Steppes: A History of Central Asia" –

ספר קלאסי (משנות ה-30, תורגם גם לאנגלית) שסוקר את תולדות האזור מהעמים הטורקיים הקדומים, דרך ג'ינגיס חאן והמונגולים ועד הפלישות לתוך סין ואירופה. סגנון עשיר ואפוס היסטורי אמיתי.

Jack Weatherford ,Genghis Khan and the Making of the Modern World

הספר אמנם מתמקד בג'ינגיס חאן, אבל הספר עוסק גם בחשיבות של הערבות כמערכת חיים ותרבות נוודית. וותרפורד מראה כיצד העולם המודרני עוצב בין היתר בזכות תרבות הערבות, בניגוד לדימוי הברברי המקובל.

– Peter Hopkir.  "The Great Game"

ספר היסטורי מרתק על המאבק בין בריטניה לרוסיה על השליטה במרכז אסיה במאה ה־19. אוזבקיסטן הייתה אז חלק מזירת ריגול, תככים ומסעות מסוכנים במדבריות ובערים העתיקות.

"Dictators Without Borders, Alexander Cooley & John Heathershaw

מבט חד-עין על משטרים אוטוריטריים באסיה המרכזית, כולל אוזבקיסטן, ועל הקשרים ביניהם לבין כספים בינלאומיים, הגירה וגלות פוליטית.

Colin Thubron  ,The Lost Heart of Asia"

ספר מסע מרגש שבו הסופר הבריטי מתאר את חוויותיו במרכז אסיה לאחר קריסת ברית המועצות. אוזבקיסטן תופסת מקום חשוב, עם תיאורים של סמרקנד, בוכרה וטשקנט, ושיחות עם המקומיים על זהות, אמונה וחיים בצל אימפריות שחלפו.

דרך המשי

דרך המשי ( Silk Road) היא רשת עתיקה של דרכי מסחר יבשתיות וימיות שחיברו בין סין, הודו, מרכז אסיה, המזרח התיכון, צפון אפריקה ואירופה — במשך יותר מאלף שנה.

באטלס הקטלאני שצייר אברהם קרשקש, קרטוגרף יהודי בן המאה ה–14 ממיורקה, רואים שיירת גמלים ולצידה דמויות זעירות, מרקו פולו ודודיו, שחוצות את מרכז אסיה בדרכם מוונציה לסין. האטלס היפהפה הוא עדות לתשומת הלב ולפופולריות להן זכתה דרך המשי לפני כ–700 שנים.

הציר של הקווקז, איראן, עיראק, סוריה ואפגניסטן שימש פעם גשר בין אירופה לאסיה. "היה זה צירו של העולם", כותב המחבר, אשר בעריו הפורחות ישבו אוכלוסיות שונות שדיברו תערובת של שפות ואשר נולדו בו הדתות הגדולות של העולם — האסלאם, הנצרות, היהדות, הבודהיזם וההינדואיזם — ובו קמו ונפלו אימפריות גדולות.

דרכי המשי לא העבירו רק סחורות כמו כסף ומשי. גם סחר העבדים מילא בהן תפקיד מכוער. אבל החשוב מכל היה שבצד מגיפות הן העבירו רעיונות ותרבות, שהרי מרכזי לימוד גדולים צמחו בקונסטנטינופול, בגדד, דמשק, איספהאן, סמרקנד, קַבּוּל וקשגר. סמרקנד, חיווה ובוכרה, נמצאות בשטחה של אוזבקיסטן.

כדי לתאר את דרכי המסחר שקישרו את סין עם חופי הים התיכון — דרכים שיצרו את אחד המרחבים הגדולים של העברת תרבות וידע, שינויים כלכליים והתמזגות תרבותית — טבע הגיאוגרף הפרוסי בן המאה ה-19 פרדיננד פון ריכטהופן את המושג "דרכי המשי". על שם המשי הסיני שהיה מהסחורות הנחשקות ביותר שעברו בה – אך בפועל, עברו בה סחורות רבות, כמו  תבלינים, אבני חן, תה, זכוכית, זהב, פרוות, נייר, חרבות ועוד. בנוסף להם, עברו ידע וטכנולוגיה: הדפוס, אבק שריפה, אסטרונומיה, רפואת צמחים. גם רעיונות: בודהיזם, נצרות, אסלאם, זרתוסטריות, טאואיזם

תור הזהב של הדרך היה במאות ה־7–14, במיוחד תחת השלטון המונגולי (ג'ינגיס חאן ויורשיו) – שהבטיחו ביטחון לנתיבי המסחר. עם עליית המסחר הימי (גילוי הדרך להודו ואמריקה), והחוסר ביציבות פוליטית במרכז אסיה – הדרך החלה לאבד חשיבות.

כיום ניכרת באזור ניכרת נוכחות חשובה של היוזמה הסינית,"החגורה והדרך" (The Belt and Road Initiative – BRI). זהו פרויקט ענק של תשתיות והשקעות גלובליות שמובילה סין, במטרה לחבר את אסיה, אפריקה ואירופה ברשת של מסילות רכבת, כבישים, נמלים, תחנות כוח, קווי סיבים אופטיים ועוד. מבחינת סין – זהו שחזור מודרני של דרך המשי ההיסטורית. הושקה רשמית בשנת 2013 על ידי נשיא סין שי ג'ינפינג.

קרא באתר זה:

מהי דרך המשי?,ראשיתה של דרך המשי ; נתיבה של דרך המשי ;התפתחות דרך המשי. דרך המשי, עבר והווה, נוסעים על דרך המשי.

השלום המונגולי

מרקו פולו

אבן בטוטא

מסעותיו של ארמין וומברי

אחד מספרי המסע המרתקים על דרך המשי, מתרכז באוזבקיסטן של ימינו. ארמין וַאמְבֵּרִי (Vámbéry Ármin;‏ 1832 1913) היה מזרחן, תייר, בלשן, חוקר מרכז אסיה הונגרי-יהודי מומר.

בחסות האקדמיה יצא למסע לחיפוש ההונגרים הקדמוניים, כשהוא מצויד במכתב המלצה בלטינית ובמכתבי המלצה מהחצר הטורקית מהם הפיק תועלת רבה. בדרכו הציג עצמו והתנהג כטורקי בשם ראשיד אפנדי – בעיה בפני עצמה בגין היותו סוני בין שיעיים. הוא חצה את הים השחור לטרבזון, משם ברכיבה על סוס לארזורום, משם דרך טבריז, אגם אורמי לטהראן.

בטהראן ביקר ונח אצל הציר הטורקי, ולאחר מכן בינואר 1863 הצטרף לשיירה של דרווישים טטרים שחזרו ממכה לכיוון אסיה המרכזית. השיירה הגיעה לים הכספי, והמשיכה בהפלגה בסירתו של שודד ים טורקמני. היא עברה דרך מחנות טורקמניים ולאחר כחודש הגיעה לחיווה. באישורו של המושל המקומי, ערך ואמברי טיול לאגם ארל וחזר לחיווה. בהמשך ערך מסע במדבריות, תוך מחסור במים וחשיפה מתמדת למתקפות שודדים הגיע לבוכרה. מבוכרה יצאה השיירה לסמרקנד שם שהה כעשרה ימים, משם ברח עם שיירה אחרת להראת שבאפגניסטן. לאחר מספר שבועות, הצטרף לשיירה גדולה שיצאה לכיוון משהד שבפרס אליה הגיע בסוף 1863. במשהד הוא פנה לאירופאי היחידי שגר בעיר ולאחר חודש ימים ששהה אצלו המשיך לטהראן. כחודש שבסופו התקבל בהתלהבות על ידי האירופאים שגרו שם. ואמברי חזר ממסעו והגיע להונגריה בשנת 1864. באותה שנה הוא פרסם את ספרו מסעות במרכז אסיה. ספר משכנע בתיאוריו, שנכתב כולו מהזיכרון משום שבעת נדודיו בקרב הדרווישים לא יכול היה לרשום הערות כלשהן מחשש סכנה לחייו.

לקריאה:

אמיל פוירשטין, מגלים וממציאים יהודים, תל אביב: י. שרברק.

תולדות ארמיניוס ומברי: ומסעותיו בארצות המזרח; תרגם: מ' בן אליעזר, פרנקפורט: אמנות, [תש"-].

צור שיזף, דרך המשי, עם עובד,  2001 (מהדורה מוקדמת יותר ב־1997)

צור שיזף, סופר, עיתונאי ומטייל ישראלי, יצא למסע בן חודשים רבים לאורך דרך המשי – מהרי האנדים שבמערב סין, דרך המדבריות של גאנסו, חבל שינג'יאנג, קירגיזסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ועד לאפגניסטן ואיראן.

דן דאור כתב עליו:

בקיץ 1991 יצא צור שיזף לחצות את אסיה מאיסטנבול לבייג'ינג על דרכי המשי. את הדרך מטביליסי ועד הגבול הסיני עשה עם מלך גיאורגיה, לאדוֹ בגראט-איוני, במכונית לאדה חבוטה, בה נהג האביר זאזא ציצישווילי, ארכיטקט, הרפתקן ואיש המושיט את ידיו לשמים לקטוף כסף חולף. המלך נסע על דרכי החשיש האסייתיות כדי לאסוף צמחי וזרעי קנאביס אינדיקה לגן הבוטני המלכותי בדושטי. צור שיזף יצא לראות את דרכי המשי. לבקר בטביליסי של וכטאנג גוֹרגאסאלי בעל ראש הזאב, בסמרקנד של טימוּר לנג הצולע, בטאקסילה בעקבות אלכסנדר מוקדון, בשׂיאן של הקיסר ההאני ווּ-די ובבייג'ינג של קוּבּלאי חאן, קיסרו של מרקו פולו. בּאקוּ, בוכרה, טשקנט, דוּשנבֶּה ואוֹש. סין וההרים השמימיים, פקיסטאן ודרך הקראקוֹרם בתפר שבין רכסי פמיר והינדוֹ-כוּש. ושוב לסין, לקשגר האגדית ולטוּרפּאן, נאת המדבר של דרך המשי, ומשם למחוז גאנסוּ לדוֹן הוּאנג – הלפיד הבוער שבקצה החומה הגדולה – לשׂיאן, לעיר האסורה בבייג'ינג ולג'וּנקוֹת בהונג-קונג.זהו מסע המחבר עבר והווה, דמיון והרפתקה, מפליג במעבורת בים הכספי, מיטלטל במשאית סינית החוצה את הפמיר, מתנדנד ברכבת איטית הנוסעת למעבר ח'ייבר ובאוטובוס דחוס המתגלגל לדרה, עיירה על הגבול האפגני שבה מייצרים נשק ברחוב ושקיות חשיש מתגלגלות על הרצפה.

"פחות פסיבי מברוס צ'טווין ונדיב יותר מפול תרו, צור שיזף חוצה את דרך המשי ואלפיים ומשהו שנים. הוא לא מחפש סוסים ואת תרבות המערב, זאת אומרת את הודו, כמו הסינים, וגם לא רוצה לסחור בנצרות או לעשות עסקים, כמו רבים לפניו ואחריו על הדרך ממערב למזרח… כל מי שאי פעם חלם על סמרקנד, דון הואנג, מרקו פולו, אבן בטוּטה, בנימין מטודלה, שׂואן דזאנג, אורל שטיין, בוכרה או קשגר, יודע לפחות באופן כללי מה מניע את הספר היפה הזה."

הספר הוא יומן מסע עשיר, חווייתי ופיוטי, שמתאר את הדרך העתיקה לא רק דרך ההיסטוריה והגיאוגרפיה – אלא דרך האנשים, הריחות, האוכל, והמפגש בין ישן לחדש.

Peter Frankopan, "The Silk Roads: A New History of the World"

"דרכי המשי", ספר סוחף של פיטר פרנקופן, שעוד לא תורגם לעברית, מעביר את מרכז הכובד של הציביליזציה המודרנית מאירופה מזרחה – למרכז אסיה התובנה הגדולה שלו היתה שהיורשים האמיתיים של הציביליזציה הרומית לא היו האבירים הכפריים של המערב כי אם הביזנטים המתוחכמים של קונסטנטינופול והערבים המשכילים של דמשק. אלה שימרו את המסורת ההלניסטית האורבנית העתיקה זמן רב אחרי שחרבה באירופה. פרנקופן קובע: "הציביליזציה שלנו צמחה מתוך אינטראקציה ומיזוג בין מזרח למערב".

. Colin Thubron , Shadow of the Silk Road"

ספר מסע ספרותי מרתק – המחבר יוצא למסע אישי לאורך הדרך, מטורקיה ועד סין, ופורש חוויות מהמפגש עם תרבויות, נופים וזיכרון היסטורי. הסופר והמטייל הבריטי קולין ת'וברון יוצא למסע בן 11,000 קילומטרים, לאורך הנתיבים ההיסטוריים של דרך המשי – מהעיר שיאן (Xi’an) בסין, דרך אוזבקיסטן, אפגניסטן, איראן, קירגיזסטן וטורקיה, ועד ללב אירופה של היום. הספר הוא מסע בזמן ובמרחב – שילוב בין חוויות אישיות בשטח, מפגשים אנושיים עם המקומיים, והשתקפויות היסטוריות-תרבותיות על הציוויליזציות שעברו בדרך זו במשך אלפי שנים.

"The Silk Road: A Very Short Introduction" / James A. Millward

מדריך עיוני קצר, מדויק ונגיש. חלק מהסדרה היוקרתית של Oxford. מצוין למי שמחפש סקירה מהירה אך אינטליגנטית.

מרקו פולו

מרקו פולו היה סוחר ונוסע ונציאני, שנסע יחד עם אביו ודודו בדרך המשי עד לסין. את הסיפור על מסעותיו סיפר בעל-פה כאשר היה אסיר בג'נובה, לחברו הסופר רוסטיצ'לו מפיזה, שזה כתב את הסיפור בצרפתית-איטלקית בת זמנם.

ספר של מרקו פולו, הידוע בשמות "מסעות מרקו פולו" או "ספר הפלאים של העולם" (Il Milione באיטלקית), הוא תיעוד ספרותי של מסעותיו של מרקו פולו במזרח הרחוק במאה ה-13, בעיקר בסין של שושלת יואן תחת שלטונו של הקיסר קובלאי חאן. הספר מתאר את המסע הארוך מהים התיכון לאסיה דרך פרס, אפגניסטן והרי פאמיר; את התרבות, הפוליטיקה, הכלכלה והדתות של עמים שונים – לעיתים מדויק, ולעיתים מבוסס על שמועות; את חייו של מרקו פולו בחצרו של קובלאי חאן, שם שימש ככל הנראה כשליח או משרת מלכותי;

את פלאי סין – ערים עצומות, דרכי מסחר, נייר כסף, הדפוס, ותעלות מים – שחידשו את עולמם של בני אירופה; את עזיבתו את סין וחזרתו לוונציה בדרך הים.

למרות שיש הסבורים שמרקו פולו לא ביקר בעצמו בכל המקומות שתיאר, או אפילו לא היה בסין כלל (טענה שעדיין נתונה לדיון), ספרו נחשב לאחד מהמקורות החשובים ביותר של ימי הביניים להבנת המזרח הרחוק מנקודת מבט מערבית. הוא שימש השראה לחוקרים כמו כריסטופר קולומבוס, ולמסעות גילוי רבים אחריו.

ראו באתר זה: מרקו פולו

אבן בטוטא (או בשמו המלא אבו עבדאללה מוחמד אבן בטוטא) היה מגדולי הנוסעים והחוקרים הגאוגרפיים של העולם האסלאמי בימי הביניים. הוא נולד בשנת 1304 בעיר טנג'יר שבמרוקו, ומת ככל הנראה סביב שנת 1368. מסעותיו נמשכו כ-30 שנה, והוא עבר יותר מ-120,000 ק"מ – יותר מכל נוסע אחר בזמנו, ואף יותר ממרקו פולו. הוא ביקר בצפון אפריקה, המזרח התיכון, מזרח אירופה, מרכז אסיה, הודו, סין, ואפילו באפריקה שמדרום לסהרה.

אבן בטוטא יצא למסעו הראשון בשנת 1325, כשהיה בן 21 בלבד, כשהמטרה הראשונית שלו הייתה לצאת לחאג' (עלייה לרגל למכה). אך מהר מאוד המסע הפך להרפתקה של עשרות שנים. הוא ערך שבעה מסעות. כל אחד בנתיב אחר.

הוא נע ממדינה למדינה, תוך שהוא חוקר תרבויות, דתות, שליטים וחברות שונות.

מסעותיו העיקריים:

• צפון אפריקה והמזרח התיכון: במסעו הראשון עבר דרך מצרים, סוריה וארץ ישראל בדרכו למכה. הוא התרשם מהערים הגדולות, כמו קהיר ודמשק, ותיאר את המסחר, האומנות והדת המקומיים.
• אפריקה שמדרום לסהרה: ביקר בממלכת מאלי, ותיאר את העיר טימבוקטו ומנהגי אנשי המקום. עדויותיו הן מהמקורות החשובים על אפריקה באותה תקופה.
• הודו: שהה בהודו כמה שנים ושירת כקאדי (שופט מוסלמי) תחת שלטונו של הסולטן מוחמד אבן טוגלאק בדלהי. הוא התרשם מהעושר של הממלכה ומהשוני התרבותי.
• סין: הגיע גם לסין בתקופת שושלת יואן המונגולית, ותיאר את הערים, השווקים והשלטון המונגולי.
• האיים המלדיביים, סרי לנקה, אינדונזיה: ביקר גם באיים שבאוקיינוס ההודי ותיאר את המנהגים המקומיים, כולל חוקים, לבוש ונישואין.

אחרי שובו למרוקו, אבן בטוטא הכתיב את חוויותיו לסופר בשם אבן ג'וזי. הספר שנכתב בעקבות זאת נקרא "רִחְלָה" (המסע), והוא נחשב לאוצר בלום של מידע גאוגרפי, תרבותי וחברתי מהמאה ה-14. הספר משלב תיאורים מדויקים לצד הגזמות וסיפורים אגדייים – דבר שהיה נפוץ בכתיבה המסורתית של התקופה.

אבן בטוטא נחשב לאחד מחוקרי העולם הגדולים בהיסטוריה, ולמקור מרכזי להבנת העולם האסלאמי והעולם שמחוצה לו בתקופה שלפני עידן הגילויים האירופי. מסעותיו שופכים אור על יחסי סחר, פוליטיקה, דת, מנהגים ואתניות בעולמות רחוקים. שם ספרו של אבן בטוטא באנגלית הוא: "The Rihla". המילה "Rihla" (رحلة) בערבית משמעותה "מסע", והיא שם מקובל לסוגה ספרותית מוסלמית שתיעדה מסעות וחוויות גאוגרפיות ודתיות. או בצורה המלאה יותר: "The Travels of Ibn Battuta". (בתרגום חופשי: מסעות אבן בטוטא)

במהדורות שונות באנגלית תוכל למצוא גם שמות כמו: "Ibn Battuta: Travels in Asia and Africa 1325–1354"

ראו באתר זה: אבן בטוטא

אוזבקיסטן

יצירה פוליטית מאוחרת, שנוצרה לאחר שהסובייטים חילקו, על בסיס אתני, את הרפובליקה של טורקסטן, שהורכבה, בין הייתר מאיחוד של הח'אנות המסורתיות. תחילה יוחד לאוזבקיסטן האזור שבין הנהרות אמו דאריה וסיר דאריה. לימים, ב-1928, כשסטלין החליט  לכרוך את העמים זה בזה, נלקחו הערים הטג'יקיות, בוכרה וסמרקנד, הפרסיות במורשתן והועברו לאוזבקיסטן. מאידך, העיר טורקיסטן, שלחוף הסיר דאריה הועברה לקזחסטן. כמו כן, ניתנו לאוזבקיסטן, כמה שטחים אקס טריטוריאליים, בשטחה של קירגיזסטן.

כל סמטה היא מסע אחורה בזמן, עם ארכיטקטורה פרסית רבת רושם, כיפות מסגדים בצבע טורקיז ופסיפסים מרהיבים. על האדמה הזאת, פרחה התרבות האירנית, בתקופה שעבור האירופאים היא "ימי הביניים" ועבור המוסלמים היא "תור הזהב".

המפגש עם האוזבקים המקומיים הוא חוויה מרגשת: הכנסת אורחים חמה, תלבושות מסורתיות צבעוניות, ריקודים, מלאכות יד עתיקות כמו רקמה, אריגה וקרמיקה – והכול באווירה אותנטית ומסבירת פנים. כאן אפשר לפגוש את המיסטיקנים הצופים, בעיקר את המסדר המסדר הנַקְשְבַּנְדִּי . אפשר לטעום מאכלים מסורתיים כמו פלוב (Plov), שהוא אורז המבושל עם גזר ובשר כבש, שיפודים משובחים ומאנטי (Manti), כיסון גדול, רך ועסיסי שממולא בדרך כלל בתערובת של בשר טחון (לרוב כבש או בקר), בצל קצוץ ותיבול עדין. גם מאפים מהטנדור, הכובשים את החך. אוזבקיסטן היא חגיגה של טעמים, תבלינים ובישול ביתי, עם שפע של שווקים ססגוניים.

אוזבקיסטן איננה עשירה מבחינת הנוף. האזורים ההרריים שלה נמצאים במרחק. אבל את המדבר מגוונות נאות מדבר רבות עניין.

לקריאה באתר זה:

תולדות אוזבקיסטן בתקופת השלטון הסובייטי

תולדות אוזבקיסטן העצמאית

האסון האקולוגי של ימת אראל.

ראו גם: הכותנה.

בוכרה – אלפיים שנות היסטוריה ; סמרקנד ; חיווה, בירת ח'וארזם.

הצופים הנַקְשְבַּנְדִּים.

ספרים.

זאב לוין , מפריחי הערבה הרעבה: השלטון הקומוניסטי ויהודי אוזבקיסטן 1939-1917, יד בן צבי, 2012

הספר מתאר את השינויים המשמעותיים שעברו יהודי אוזבקיסטן תחת השלטון הקומוניסטי, כולל ניסיונות המשטר לשנות את החברה המסורתית ולהפוך את הפרטים בה לעובדים סוציאליסטיים. ​ מתוך האתר של יד בן צבי: "הערבה הרעבה היא מישור רחב ידיים, הנמצא בחלקה המרכזי של אוזבקיסטן בין הגדה הדרומית של נהר הסיר-דריה לבין העיר ג'יזאח (Jizzax). [בצפון-מזרח אוזבקיסטן ]. אל אזור זה, ביקש השלטון הקומוניסטי להעביר, בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 , את מרבית יהודי בוכרה, שחיו עד אז בעריה המרכזיות של אוזבקיסטן. ספר זה מתאר את התמורות המפליגות שהתרחשו בקרב הציבור היהודי באוזבקיסטן בחסות השלטון הקומוניסטי. בתקופה זו ביקש המשטר לשנות מן היסוד את החברה המסורתית ולהפוך את הפרטים בה לעמלים סוציאליסטיים, לנתק אותם מהמסורת התרבותית והדתית ולצקת בם תוכן סובייטי חדש. תהליך זה כלל "תכנות" לשוני ותרבותי, והוא נגע במעמד הסמכות המסורתית ובמעמד האישה בתוך משפחתה. הספר סוקר את יישום האידיאולוגיה הקומוניסטית בנושא הלאומי באסיה המרכזית, את חלוקתה לרפובליקות עצמאיות ואת ראשית הטיפול המוסדי של השלטון הסובייטי ביהודי ברית המועצות בכלל וביהודי אוזבקיסטן בפרט. kuhi בוחן את יחס רשויות השלטון השונות אל קבוצת מיעוט לאומי בתוך רפובליקת-ברית מרכז אסייתית ופותח צוהר למחקר הקשור לחקר תהליכי ה"הבניה הלאומית" באוזבקיסטן בשנות הקמתה הראשונות וליחסים שבין אוכלוסיית הרוב האוזבקית לבין אוכלוסיות המיעוטים השונות. פרשת יישובם של יהודי בוכארה בערבה הרעבה ותהליכי הסוציאליזציה האחרים בתעסוקה ובתרבות לא נחקרו עד כה, וספר זה הוא במת מחקר ראשונה לפרשה זו.

יעל מהל, לב ללב ראי: פתגמים מפי יהודי בוכרה באוזבקיסטן ובישראל, מט"ח, 2021.

הספר מציג פתגמים והקשריהם מפי יהודי בוכרה, שתועדו באוזבקיסטן ובישראל. הפתגמים מתורגמים לעברית ומובאים בליווי תעתיק המאפשר התרשמות מהמקור. ​

נתן שחם, הרחק מטשקנט, זמורה ביתן, 2008

זהו ספר, שגיבורו אלמן בן 79, גימלאי של נציבות מס הכנסה, מחליט לעזוב את ביתו לעבור לדיור מוגן. במהלך פינוי דירתו הוא מגלה תיק עור ישן של אשתו המנוחה, ובו הערות על פרקים עלומים מחייה הסודיים, אותם העלתה על הכתב בלי ידיעתו. הוא מתחקה אחר הכתבים שמצא זהו רומן הזורה אור על תקופה היסטורית משמעותית בתולדות העם היהודי. הספר מתאר את מסעו של המחבר בעקבות כתבים שאבדו, ובתוך כך נחשפים סיפוריהם של יתומי מלחמה שנאספו בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אליה נהרו אלפי פליטים במהלך מלחמת העולם השנייה. ​

מדריך אוזבקיסטן

התרגום המלא לעברית של הפרק אודות אוזבקיסטן מתוך מדריך מרכז אסיה בהוצאת לונלי פלנט. זהו מדריך הטיולים הראשון שיצא לאור בישראל על אוזבקיסטן.​

מבט כללי לאוזבקיסטאן

חוברת מאת יצחק שפילמן המספקת מידע בסיסי על רפובליקת אוזבקיסטן, כולל היסטוריה, תרבות ויהדות המקום. ​

עלי-שיר (אלישר) נבואי

באוזבקית: Alisher Navoiy (1441–1501). ניזאם-א-דין מיר עלי-שיר נֵוֵואִי או "הראווי " היה משורר, פילוסוף, הוגה מיסטי, לשונאי, פוליטיקאי, צייר, מוזיקאי ונדבן טורקי-צ'אגאטאי. נולד בעיר הראת (Herat) כיום באפגניסטן, אז בירת הממלכה הטימורית. חי ופעל בדור שלאחר טימור לנג, אך בתקופת נכדיו – והעלה את זכר טימור לנג על נס.

ניזאם-א-דין חי ופעל בחו'ראסאן רבתי, בשטח הנוכחי של אפגניסטן, איראן ואוזבקיסטן, בימי השושלת הטימורית, נחשב לדגול הסופרים בשפת צ'אגאטאי ולאחד מגדולי המשוררים בשפות הטורקיות. הוא כונה בשם "נוואי", שמשמעותו היא "נעים הזמרה". בנוסף, כתב גם בשפה הפרסית, בשם העט "פאני" ("בן חלוף"), ובערבית.

עלי-שיר נוואי היה אח-חלב (אדם שינק מאותה אישה שאיננה אמו הביולוגית) של הסולטאן חוסיין באיקרא ( 1438 –  1506) [היה שליט טימורי ששלט בהרַאת (כיום באפגניסטן) מ-1469 ועד מותו ב-1506, עם הפסקה קצרה בשנת 1470], בח'וראסאן, שקרא לו בשנת 1469 לחזור להראת והשפיע עליו שפע כבוד והוקרה. עלי-שיר נוואי היה מלומד בקיא בהגות הדתית. הוא עודד כישרונות צעירים באמנות, למשל גילה את צייר המיניאטורות בהזאד (Behzad) שבתחילת דרכו עבד בשירותו[1].

עלי-שיר נוואי התמנה בשנת 1472 לווזיר ובשנת 1487 למושל העיר אסטראבאד (לימים גורגאן (Gorgan). היה אדם עשיר, בעל אחוזות, ונדבן ובשנים 1480–1500 בנה על חשבונו מדרסות, מסגדים, ח'אנקות, חמאמים, גשרים ובריכות לשימוש הציבור. נחשב לגיבור ולמשורר לאומי של אוזבקיסטן וטג'יקיסטן.

נחשב לגדול המשוררים האוזבקים בכל הזמנים. כותב בשפה הטורקית-צ'אגאטאית (קראת על שם צ'אגאטאי, בנו השני של ג'ינגיס חאן, והייתה השפה הספרותית של עמים טורקיים שונים במרכז אסיה, כולל האוזבקים והאויגורים. קידם את השפה הטורקית כשפת תרבות והשכלה, בניגוד להגמוניה של הפרסית והערבית

השפה שילבה יסודות טורקיים עם השפעות פרסיות וערביות, במיוחד באוצר המילים ובתחביר, ונכתבה באותיות ערביות.. היה גם הוגה, מדינאי ופילוסוף, ומקורב לחצר המלוכה הטימורית. נוואאִי שיבח את שושלת טימור ביצירתו, ובמיוחד את תמיכתה בתרבות, מדע, שירה ואמנות. הוא ראה בטימור לא רק כובש, אלא מבנה תרבות, אדריכלות וזהות מוסלמית-טורקית מפוארת. גם אם לא כתב שירי תהילה ישירים על טימור עצמו, הרי שביצירותיו , הוא מהלל את האווירה התרבותית שהשושלת הטימורית אפשרה. הדגיש ערכים של צדק, חמלה, השכלה, מוסר דתי והגנה על העניים. עסק ברוחניות צופית, אמנות, וכתב גם על חינוך, דת ופוליטיקה

שפעת יצירתו של נוואי הרחיקה עד להודו במזרח ולאימפריה העות'מאנית במערב. ניתן למצוא אותה במרכז אסיה של ימינו, בטורקיה המודרנית, בטטרסטן האוטונומי שברוסיה, באזור שינג'יאנג שבסין ובעוד אזורים המיושבים על ידי עמים דוברי טורקית.

יצירתו המרכזית: "חַמְסָה" (Khamsa) – חמישה אפוסים שיריים ,על פי המסורת של המשורר הפרסי נִיזָאמִי גַּנְגַ'וִוי (היה אחד מגדולי המשוררים של העולם הפרסי, שחי במאה ה-12 (בערך 1141–1209 לספירה)[2] ובהם:

• חייראת אל-אבראר (תמיהת הצדיקים)
• פארחד ושרין
• ליילי ומג'נון
• סבּעת אל-אבְטאר (שבעת הסיפורים)
• סאדיקאת אל-עבראר (מגילת הצדק והמידות)

המפקד, המשורר והסופר באבור, מייסד האימפריה המוגולית שבהודו, ומחבר "באבורנאמה" הושפע מאוד על ידי כתיבת נוואי. הוא העריך אותה מאוד ואף וניסה להתכתב עם המלומד הדגול.

גם הטורקים העות'מאנים היו מודעים לערכה של מורשת נוואי: סולימאן המפואר החזיק בספרייתו האישית את "דיוואן-י נוואי", את "חמסה" ואת "מוחכמאת

באוזבקיסטן נבאי נחשב גיבור תרבות לאומי – דמות אהובה שמופיעה על שטרות, פסלים ושמות מוסדות.

בעיר טשקנט פועל המכון לאלישר נבאי לחקר הספרות, ויש אוניברסיטה על שמו.

השפעתו ניכרת לא רק באוזבקית, אלא גם בתרבויות קירגיזסטן, טורקמניסטן, טורקיה, אפגניסטן ואזרבייג'ן.

ציטוט אופייני:

"לא בגלל שיריי אנצח את הזמן,

אלא משום שבלב האדם נגעתי ברוך ובחכמה."

שיר מאת אלישר נבאי (תרגום חופשי לעברית)

אִם בְּאַהֲבָה נִשְׂרַף לִבִּי – דַּיָּה לִי הָאֵשׁ,

אִם בִּזְכָרוֹן פָּנַיִךְ אֶבְכֶּה – דַּיָּה לִי הַדִּמְעָה.

אִם אֶת קִרְבָתֵךְ לֹא אֶמְצָא – דַּיָּה לִי הַתִּקְוָה,

אִם לֹא אֶפְגֹּשׁ אוֹתָךְ – דַּיָּה לִי הַתְּפִלָּה.

אִם הָעוֹלָם לֹא יָבִין אֶת כְּאֵבִי – דַּיָּה לִי הַשִּׁיר,

אִם אֶפֹּל בַּאֲבַק רַגְלַיִךְ – דַּיָּה לִי הַנְּפִילָה.

אִם כָּל הַיְקוּם יִמְאַס בִּי – דַּיָּה לִי שְׁמֵךְ,

אִם לִבִּי לָךְ נָמֵס – דַּיָּה לִי הַתְּחִנָּה.

השיר נכתב כנראה באוריינטציה צופית־רוחנית – בה האהוב או האהובה מסמלים לא רק אדם, אלא את הנוכחות האלוהית או את היופי הנצחי. זהו שיר של כמיהה, קבלה, ותחושת שלמות בתוך החוסר.

ספרים שנכתבו עליו:

Iraj Bashiri ,: Mirror of the Turkic World, 2000

הספר מציג ניתוח מעמיק של שירתו, הגותו וזהותו התרבותית של נוואאִי. מדגיש את חשיבותו כמשורר שהפך את השפה הצ’אגאטאית לשפת ספרות גבוהה. כולל דיון בכתיבתו הפילוסופית, בסגנון הסוּפי, וביחסו לכתיבה בפרסית.

. E. G. Browne A Literary History of Persia, Volume 4"

כולל פרק מצוין על נבואי – למרות שהוא כתב בטורקית, הוא נידון כאן בזיקה למסורת הפרסית.

1. J. Arberry,. Classical Persian Literature"

מכיל פרקים על שירת החצר באסיה התיכונה, ודיון עקיף ביצירתו של נבואי

טימור לנג (איש הברזל הפסח)

במערב הוא נקרא Tamerlane (עיוות של Timur the Lame)/

טימור לנג היה מצביא וכובש טורקו-מונגולי אדיר, שחי במאות ה־14–15 לספירה (1336–1405).

הוא נולד באזור שַׁחְרִיסַבְּז שבאוזבקיסטן של ימינו, מדרום לעיר סמרקנד, וכונה "לנג" (הצולע) בשל פציעה ברגלו. למרות מגבלתו הפיזית, טימור היה מהמצביאים האכזריים והחזקים ביותר בתולדות העולם – והכינוי דווקא הפך לחלק מהמיתוס סביבו: אדם שצולע, אך מכריע ממלכות שלמות.

טימור הקים את האימפריה הטימורית, שבשיאה שלטה על חלקים עצומים מאסיה:

• אוזבקיסטן, איראן, עיראק, אפגניסטן, הקווקז, הודו, סוריה ואף טורקיה.
• כיבוש בגדאד ודמשק – והשמדתן כמעט כליל
• פלישה להודו (1398) – כבש את דלהי באכזריות
• קרב אנקרה (1402) – הביס את הסולטאן העות'מאני באיזיד הראשון ולקח אותו בשבי
• מסעות אל מזרח איראן, הקווקז ומרכז אסיה – השמיד, בנה, והפיץ את שמו כאיש של חרב והרס.

למרות אכזריותו הרבה, טימור היה גם פטרון אמנות, אדריכלות ומדע.

הוא הפך את סמרקנד לעיר פאר – בנה מסגדים, מדרסות, כיפות כחולות וארמונות – והפך אותה ל"בירת התרבות" של האסלאם באותה תקופה.

המשורר האוזבקי אלישר נבואי, כתב עליו שירי תהילה, ואילו במערב הוא נתפס כעריץ מיתי, לצד ג'ינגיס חאן. נכדו היה אולוג בק, אסטרונום מלומד שהקים מצפה כוכבים חשוב בסמרקנד. לאחר מותו, האימפריה הטימורית התפוררה בהדרגה, אך זכרו נותר חקוק בהיסטוריה ובזהות הלאומית של אוזבקיסטן. הקבר שלו, גור-א-מיר, נמצא בסמרקנד – ונחשב אתר עלייה לרגל.

ציטוט מיוחס לטימור:

"אם יש גן עדן עלי אדמות – הרי שהוא פה, בסמרקנד."

Tamerlane: Sword of Islam, Conqueror of the World, 2004 Justin Marozzi,

ביוגרפיה סוחפת ומאוזנת על טימור לנג – גם כלוחם אכזר וגם כפטרון תרבות. סגנון קריא מאוד, כמעט ספרותי, אבל מבוסס על מחקר היסטורי איכותי. כולל תיאורים חיים של קרבות, מסעות וכיבושים, לצד התפתחות סמרקנד כבירת פאר.

Beatrice Forbes Manz, The Rise and Rule of Tamerlane

ניתוח מעמיק על מבנה השלטון הטימורי. סוקרת את טימור כפוליטיקאי אסטרטג, לא רק כלוחם. מתאים למי שמחפש מחקר היסטורי רציני.

Blair, Sheila S. and Johnathan Bloom, The Art and Archerecture of Islam 1250-1800, New Haven, CT: Yale University Press, 1995.

Blunt, Wilfrid, The Golden Road to Samarkand, London: Hamish Hamilton, 1973.

Findley, Carter V., The Turks in World History, New York, NY: Oxford University Press, 2005.

Manz, Beatrice F., The Rise and Rule of Tamerlane, Cambridge: Cambridge University Press, 1999.

דת

קראו באתר זה:

האסלם ;   קברי צדיקים ;    עליה לרגל

שָׁאהְ-נָאמֶה

Abolqasem Ferdowsi, The Persian Book of Kings: The Shahnameh of Ferdowsi, ed. Dick Davis, Penguin Classics, 2006.

שאהנאמה (בפרסית: شاهنامه), שפירוש שמו "ספר המלכים", הוא אחד מהאפוסים הספרותיים הגדולים והמשפיעים ביותר בעולם דובר הפרסית. השם עצמו מצביע על תוכנו: שאה – מלך, ו-נאמה – ספר. היצירה הענקית נכתבה בידי שכתב המשורר הפרסי אבו אל-קאסם פֶרְדוֹסִי (فردوسی). סביב שנת 1010, והיא מהווה את האפוס הלאומי של איראן ושל תרבות פרס לדורותיה.

זהו אפוס היסטורי-מיתולוגי רחב היקף, המספר את קורות איראן משחר הבריאה ועד נפילתה בידי הערבים במאה ה-7. פירדוסי שאב את השראתו ממקורות קדומים – בעיקר מהספרות הזורואסטרית וממסורות בעל פה – ועיצב מהם שירה נשגבת הנמשכת לאורך כ-50,000 שורות חורזות. אורכו של שאהנאמה עולה בהרבה על יצירות כמו האיליאדה והאודיסאה גם יחד.

היצירה מורכבת מ־62 סיפורים, אשר פורשים את קורותיהם של כ־50 מלכים איראניים לצד 12 אגדות מיתולוגיות. יש בה 990 פרקים, והיא נחשבת לא רק כספרות אלא גם כאוצר לשון, מוסר וזהות לאומית.

מבחינת היקפה, מדובר באפוס פי ארבעה באורכו מיצירות דומות במערב, ורבים מהתרגומים לשפות זרות כוללים גרסאות מקוצרות.

השאהנאמה אינה מציגה היסטוריה מדויקת במובן הכרונולוגי הקפדני, אך יש בה תנועה ברורה מהבריאה והקדמונים – דרך עידני זהב של חכמה וגבורת־על – ועד להידרדרות, משבר וכיבוש.

בין שורות הסיפור מתוארים: המצאות תרבותיות ראשונות כמו האש, הבישול, עיבוד המתכת והחוק; דמויות מיתיות ומלכים נשגבים; גיבורים טרגיים לצד נבלים אפלים ומאבק מתמיד בין הטוב הרוחני לרוע האנושי והפוליטי. בולטת בה הדמות של איראן עצמה, כישות כמעט מיסטית, אשר עומדת בלב האפוס כלב פועם של תרבות, מוסר ועצמאות.

אף שהעלילה נפרסת על פני דורות רבים – כולל דמויות שחיות מאות שנים – היצירה שומרת על תבנית אפית של התקדמות בזמן. דימויים חוזרים של זריחות ושקיעות משמשים מעין מצפן רגשי, המסמן עלייה ונפילה, תקווה ואסון.

השאה נאמה מחולק לשלושה חלקים עיקריים:

• החלק המיתי – בריאת העולם, מלכים אגדים כמו קאיומארת וזאהק, ומאבקים בין טוב לרע.
• החלק ההרואי – גיבורי העלילה המרכזיים, במיוחד רוּסְתַם, הגיבור הגדול, והקרבות שלו למען צדק, מוסר והמולדת.
• החלק ההיסטורי – תיאור קורות השושלות ההיסטוריות של פרס, עד לנפילת האימפריה הסאסאנית

הספר עוסק בעימות הגדול שבין אירן לטורן. בין באיכרים, בעלי המלאכה, המדענים והיוצרים, היושבים בנאות המדבר, לבין הנוודים, אנשי הערבות.

דמויות מרכזיות:

רוּסתַם – לוחם ענק, אמיץ וחכם, שנלחם בדרקונים, שדים ואויבים אנושיים

סיאווש – נסיך טהור שנרצח במרמה, סמל לחפות צדקנית

אפרסיאב – מלך טורני, אויב קבוע של איראן

זאהק – שליט מרושע, סמל לעריצות

בזמן כיבוש ערבי והשתלטות האסלאם, פרדוסי ניסה לשמר את השפה וההיסטוריה הפרסית הקדם-אסלאמית. השאה נאמה נחשב לאבן דרך בספרות העולמית, גם ביופיו השירי וגם בעושרו התרבותי. האפוס עיצב את התרבות הפרסית לדורות, השפיע על אמנות, שירה, תיאטרון, ואפילו על פוליטיקה וזהות אתנית

ציטוט מפורסם (מתורגם):

"בָּנִיתִי עוֹלָם בְּדִיוֹ וּמִלִּים,

לֹא יִשָּׁכַח שְׁמִי בִּין הַמְּלָכִים."

(פרדוסי מתאר איך הוא השיג נצח דרך המילים, לא דרך החרב)

רוּסְתַם יוֹצֵא לַקְּרָב

אָז רָעַם כַּעֲסוֹ כַלְּבִיאָה בַּשָּׂדֶה,

רוּסְתַם גִּבּוֹר, בֶּן עֹז וְיֶהֱדֶה.

כַּסְדַּת זָהָב עַל רֹאשׁוֹ נוֹצְצָה,

וְחֶרֶב בְּיָדוֹ כְּבָרָק מְרַקְּדָה.

סוּסוֹ כָאֵשׁ, מִפְרָיו נִשָּׂא,

הָרִים וּרְקִיעִים נִשְׁמְעוּ לְקוֹלוֹ.

אוֹיְבָיו רָעֲדוּ בְּצֵל כְּנָפָיו,

כִּי גְּבוּרַת לִבּוֹ – כַּיָּם אֵין חֵקֶר לוֹ.

אָמַר: "לֹא אָשׁוּב עַד יִפּוֹל הָרֶשַׁע,

עַד תָּקוּם אֱמֶת וְיוֹפַע הַפֶּשַׁע.

לֹא לְמַעַן כְּבוֹדִי, לֹא בְּשֵׁם תְּהִלָּה –

רַק לְמַעַן עַמִּי, וּלְמַעַן הַתְּפִלָּה."

הספר כולל כ־50,000 ביתים(!) בחרוזים – מה שהופך אותו לאחד האפוסים השיריים הארוכים בתולדות האנושות.

מלבד החשיבות הספרותית של השאהנאמה, שנכתב בפרסית טהורה כמעט, הוא היה בעל חשיבות עצומה בהחייאת השפה הפרסית לאחר ההשפעה הערבית. הספר גם משקף את ההיסטוריה, התרבות והדת העתיקה של הפרסים (זורואסטריות), ואת הזהות הפרסית שלהם. פירדוסי השלים את השאהנאמה בזמן שבו העצמאות הפרסית הייתה בסכנה. למרות שביצירה מופיעים גיבורים קלאסיים שונים, הגיבור האמיתי הוא איראן עצמה.

הספר הוא בעל חשיבות לדוברי פרסית לא רק באיראן עצמה, אלא גם באפגניסטן, טג'יקיסטן, פקיסטן, והודו, וכן לאיראנים המתגוררים בתפוצות. הספר חשוב גם לזורואסטרים ברחבי העולם, מכיוון שהוא מתעד את הדת מתחילתה ועד לניצחונם של הערבים על המלך הזרואסטרי האחרון.

המשורר היהודי-פרסי מולאנא שאהין שיראזי' בן המאה ה-14 חיבר בפרסית יהודית מעין גרסה יהודית של השאהנאמה, המבוססת עליה מבחינה תבניתית וסגנונית אך עוסקת בסיפורים המפורסמים של התורה.

התרגום של דיק דייוויס (Dick Davis), חוקר ואיראניסט מוערך, נחשב נגיש, נאמן למקור, ושומר על העומק הפיוטי והפואמה המקורית, תוך תרגום שוטף וברור באנגלית. זהו התרגום המלא והמודרני ביותר ל־Shahnameh.

ספרות בעברית

שָׁאהּ-נָאמֶה, ספר המלכים, מאת פִירְדּוֹסִי, תרגם מפרסית אליעזר כגן, ערך והוסיף מבוא והערות שאול שקד, 3 כרכים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ג-1992 – תשס"ג-2002 ו-2021. הכרך השלישי ראה אור במוסד ביאליק בדצמבר 2021 תשפ"ב.

שאה-נאמה (ספר-המלכים) מאת פירדוסי, תרגם והוסיף מבוא ונספחים אליעזר כגן, העורך המדעי, פרופ' שאול שקד, רמת גן: ספרית פועלים, 1977.

הולדת זאל מאת פירדוסי, מתוך שאה-נאמה, מהמקור הפרסי בצירוף מבוא והערות בנציון בנשלום, תל אביב: הוצאת מולדת, תשי"ט.

אהבת זל ורודבה מאת פירדוסי, מתוך שאה-נאמה, מהמקור הפרסי בצירוף מבוא והערות בנציון בנשלום, תל אביב: הוצאת גזית, תש"א (מהדורה שנייה: תשי"א).

ש"ד גויטיין, סיאוש, קיצור פרוזאי של הגדת סיאוש, מאזנים, כרך ג', חוברות ב' – ג', תרצ"ה.

שמעון הלקין, סהרב ורסתום, תרגום מאנגלית של העיבוד החופשי של מתיא ארנולד, התקופה יא, תרפ"א, עמ' 153 – 193.

ספרות יפה / רומנים:

Christopher Aslan Alexander, A Carpet Ride to Khiva: Seven Years on the silk road/

סיפור אוטוביוגרפי מרתק של בריטי שהגיע לעבוד בשימור שטיחים בעיר חיווה. דרך עיניו, הקוראים נחשפים לתרבות, למנהגים ולחיים היומיומיים באוזבקיסטן.

Dilip Hiro, Inside Central Asia

סקירה מקיפה ואינפורמטיבית על כל מדינות מרכז אסיה. הפרקים על אוזבקיסטן כוללים הרבה מידע על השלטון, החברה, הדת והקונפליקטים הפנימיים במדינה.

למתעניינים בעבר הסובייטי:

Mukhamet Shayakhmetov, The Silent Steppe"

אמנם מתמקד בקזחסטן, אך נותן הקשר חשוב לחיים תחת המשטר הסובייטי ולמדיניות כמו גידול כותנה בכפייה — נושא שרלוונטי מאוד לאוזבקיסטן.

"Stalin's Ghosts: The Legacy of Soviet Repression in Central Asia"

מבט עכשווי על השפעת העבר הסובייטי, כולל עבודה בכפייה, חקלאות מתועשת (כמו כותנה) ודיכוי פוליטי – הכל דרך סיפורים אישיים מאזורים כולל אוזבקיסטן.

אלפמיש

האלפמיש (Alpamysh באוזבקית: "Alpamish") הוא אחד האפוסים הלאומיים הגדולים והחשובים ביותר במסורת העממית של אוזבקיסטן והעמים הטורקיים בכלל. מדובר באפוס הרואי, שעבר במשך דורות רבים בעל פה, ומסופר בשירה ובסגנון אפי. זהו סיפור אהבה, גבורה, מסירות ועמידות, והוא נחשב לעמוד תווך של התרבות והזהות הלאומית האוזבקית.

"אלפאמיש" נחשב לאחד האפוסים הטורקיים הידועים ביותר, מתוך למעלה מ־1,000 אפוסים שתועדו בקרב עמי השפות המונגוליות והטורקיות על ידי חוקרים בין־לאומיים. בקרב האוזבקים האפוס ידוע בשם "אלפאמיש", בקרב הקזחים והקראקאלפאקים כ־"אלפאמיס" (Alpamıs) אצל אנשי הרי אלטאי כ־"אליפ־מנש", אצל הבשקירים כ־"אלפאמישה ובארסין חילאו", ואצל הטטרים מקאזאן כסיפור "אלפאמשה". הוא ידוע גם בקרב עמים טורקיים אחרים, וכן בקרב טג'יקים.

לפי החוקרים בורובקוב (Borovkov), האדי זריף (Hadi Zarif) וז’ירמונסקי (Zhirmunskiy), וכן בכתבים מוקדמים של האקדמאי ברתולד (Bartold), כולם מומחים ללימודים אוריינטליים וטורקיים, האפוס "אלפאמיש" ככל הנראה התקיים כבר למרגלות הרי אלטאי במאות ה־6 עד ה־8, בתקופת חאנות הטורקים.

במאה ה־9 וה־10 נדד סיפור אלפאמיש מהרי אלטאי לאזור נהר הסיר־דריה, על ידי הטורקים האוגוזים, ושם המשיך להתפתח באופן עצמאי והפך לחלק מסיפור " סָאלוּר־קָאזָאן (Salur-Kazan) – ראש שבט הסָאלוּר, מנהיג אוע‘וזי חכם, נדיב ובלתי מנוצח, הלוחם בעוז באויבים חיצוניים – אך מתמודד גם עם בגידות פנימיות וגורל עיקש. אחת מהדמויות המרכזיות באפוס האוגוזי, "סֵפֶר דֶדֶה קוֹרְקוּט" (טורקית: Dede Korkut Kitabı).

זהו אחד האפוסים המרכזיים והקדומים של התרבות הטורקית, ומהווה אוצר ספרותי ופולקלורי ראשון במעלה לעמי האוע'וז – קבוצה טורקית נודדת שממנה יצאו עמים כמו האוזבקים, הטורקמנים, האזרים, הטורקים והקזחים. חובר ככל הנראה בין המאה ה־9 למאה ה־11 לספירה, בעל פה, ונכתב לראשונה בטורקית עתיקה בשילוב עם השפעות פרסיות וערביות. , ומגלם בתוכו את ערכי הליבה של תרבות הנוודים הטורקיים: כבוד, נאמנות, אומץ לב, הכנסת אורחים – ומאבק בלתי פוסק בגורל ובאויבים. דֶדֶה קוֹרְקוּט ("הזקן קורקוט") הוא דמות חכמה, מוזיקאי ומספר סיפורים — סוג של באכְּשִי או שַׁמָּאן־משורר, שמופיע בכל אחד מהסיפורים. תפקידו לתת עצה לשבטים, לנבא את העתיד, לקרוא שמות לגיבורים ולהעניק להם זהות. הוא מגלם את דמות החכם הקולקטיבי, מעין "רועה רוחני" של עמי האוע'וז.

האפוס כתוב בשפה פיוטית ובעל מבנה של חרוזים ומקצבים (במקורו בעל־פה). משולבות בו היפרבולות (הגזמות), סמלים מטאפיזיים, ומוטיבים של גיבור נבחר. לעיתים מופיעים בו יסודות מיסטיים וסופיים. המוטיבים מרכזיים הם אהבת אמת ונאמנות בין אלפמיש ובארצ'ן (Barchin)– אהבה שאינה נכנעת למרות המרחק והזמן. מוטיב אחר הוא מאבק למען הצדק: הגיבור מייצג ערכים של כבוד, צדק ונאמנות לשבט ולעם.

אלפמיש עובר מסע פיזי ורוחני – תמה מוכרת באפוסים מכל רחבי העולם.

האפוס עוקב אחרי הגיבור אלפמיש, לוחם צעיר ואמיץ מהשבט קונגראט, אשר מאורס מילדותו לאהובתו בארצ'ן – בתו של שליט משבט אחר. האהבה ביניהם חזקה ועמוקה, אך דרכם אינה פשוטה: בשל יריבויות בין-שבטיות, תככים פוליטיים ומאבקי כוח, נאלץ אלפמיש לצאת למסעות קשים ולמלחמות רבות.

אלפמיש נאבק בשבטים עוינים ובשליטים ערמומיים. הוא נשבה ומוחזק בשבי במשך שבע שנים. בארצ'ן נלחמת בדרכה, מסרבת להינשא לאחר למרות הלחצים. בסופו של דבר, אלפמיש משתחרר, חוזר לביתו, ונלחם כדי לזכות שוב באהובתו ובמעמדו.

שִׁירַת אַלְפָּמִישׁ (בְּהַשְׁרָאָה חוֹפְשִׁית)

בֵּין עֲרָבוֹת רְחָבוֹת וּגְבָעוֹת רָמוֹת,

רָכַב אַלְפָּמִישׁ, גִּבּוֹר נִדְמָוֹת.

חַרְבּוֹ נוֹצֶצֶת, עֵינָיו כְּלַפִּיד,

בְּמַבָּטוֹ – שַׂעַר, בִּלְבָבוֹ – יָחִיד.

הָרִים אֱלוֹהִיִּים שׁוֹמְרִים אֶת דַּרְכּוֹ,

הוּא נוֹדֵד כְּצֵל בֵּין אוֹיֵב לְרֵעֵהוּ.

אֲהוּבַת לִבּוֹ, בַּרְצִין הַיָּפָה,

כְּמוֹ כּוֹכָב בַּמִּדְבָּר, כַּחֲלוֹם בַּשָּׂפָה.

רָכַב הוּא יָמִים, חָצָה מִדְבָּרִיּוֹת,

שָׁר שִׁירֵי אַהֲבָה וּסְפוּרֵי גְּבוּרוֹת.

עַל פְּנֵי נְהָרוֹת, דֶּרֶךְ מֶשִׁי עֲתִיקָה,

הֲדִים לַחֲכָמִים וְלַמִּלְחָמָה עֲמוּקָה.

“הַכֹּחַ לֹא בִּי – הוּא בְּרוּחַ הַזְּמַן,

בִּזְכָרוֹן עַמִּי וּבִדְמָעוֹת הַקּוֹרְבָּן.”

כָּךְ לָחַשׁ הַגִּבּוֹר, וְחַרְבּוֹ נָדַם,

כַּאֲשֶׁר הַלֵּב גָּבַר עַל הַפְּלָדָה וְהַדָּם.

במשך מאות שנים סופר האפוס על ידי משוררים נודדים – באחשים  (Bakhshi) – משורר, מספר סיפורים, מוזיקאי, מרפא או שמאן – תלוי בהקשר התרבותי והתקופה באכשי הוא משורר נודד או מספר סיפורים אפיים, המבצע שירה בליווי כלי נגינה (לרוב סאז) הוא משמר ומעביר בעל־פה אפוסים לאומיים, כמו אלפאמיש או דדה קורקוט.), שלימדו אותו בעל פה והעבירו אותו מדור לדור. בדומה למנסצ'י (Manaschi) הקירגיזים.

בתקופת התחייה הלאומית של אוזבקיסטן, "אלפמיש" הוצג כסמל לגבורה, נאמנות, עמידה מול קשיים – ערכים שנחשבים מרכזיים בזהות האוזבקית. מסיבה זו, ניסו הרוסים להיאבק נגד הוראתו.  במהלך המאה ה־20, במיוחד תחת השלטון הסובייטי, התקיימה התנגדות עיקשת מצד השלטונות הרוסיים להפצה והוראה של האפוס "אלפמיש".

• האלפמיש מחזק את הגאווה האתנית והלאומית של העמים הטורקיים, בניגוד לרעיון הסובייטי של "האזרח הסובייטי האחיד".
• האפוס כולל התייחסויות לעקרונות דתיים (אסלאמיים) ושבטיים – שהיו מנוגדים לאתוס החילוני-מרקסיסטי של הממשל הסובייטי.
• האלפמיש מקדם אתוס של גיבור לוחם שמגן על עמו מפני פולשים – סמלים שעלולים לעורר התנגדות לשלטון המרכזי הרוסי.

לפי ההיסטוריון הטורקי חסן פאקסוי, האפוס אלפאמיש, כמו אפוסים אחרים (כגון ספר דדה קורקוט), הודחק ונאסר ללימוד בברית המועצות, עד לשיאו בשנות ה־50 במה שכונה מאוחר יותר "משפט אלפאמיש".

חרף הדיכוי, אלפאמיש ראה אור לפחות 55 פעמים בין השנים 1899 ל־1984. לדוגמה, האפוס פורסם בברית המועצות בשנים 1939, 1941, 1949, וכן 1957, 1958 ו־1961.

הערך באנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, מהדורה שנייה (1952), שיבח את האפוס כ־

• "סאגה לאומית של גבורה, אומץ לב ותיעוב כלפי האויבים",
• "אחד הדגמים הטובים ביותר של אפוס גבורה אוזבקי",
• "עשיר באפוריזמים, מטאפורות מרשימות והוכחה לעושרה של השפה השירית העממית האוזבקית".

בשנת 1999 נרשם האפוס על ידי אונסק"ו כיצירת מופת של המסורת בעל-פה של האנושות.

האלפמיש עומד בשורה אחת עם אפוסים גדולים כמו: ה"איליאדה" וה"אודיסיאה" מהמיתולוגיה היוונית,

וה"אפוס של מאנאס" מהמורשת הקירגיזית.

רולאן (שירת רולאן): לוחם פרנקי נאמן לקיסר קרל הגדול, מייצג כבוד, גבורה ואמונה דתית.

ספרות

שם הספר הבולט ביותר שעוסק באפוס אלפמיש הוא: " Hélène Carrère d'Encausse , Alpamysh: Central Asian Identity Under Russian Rule"

(תרגום נפוץ יותר לאנגלית: Hélène d'Encausse או Hélène Carrère). נכתב על ידי היסטוריונית בכירה, והוא בעל חשיבות באקדמיה ובמחקר הפוסט־סובייטי

זהו מחקר היסטורי ותרבותי מעמיק שמתאר כיצד האפוס "אלפמיש" הפך לסמל של זהות לאומית טורקית־אוזבקית, במיוחד בתקופת השלטון הרוסי והסובייטי. הספר בוחן את מקורות האפוס והמשמעויות התרבותיות והחברתיות שלו; את המאבק על שמירת הזהות דרך שירה, מסורת בעל־פה והורשה בין דורות; את הדרכים בהן הרוסים ניסו לצנזר ולהכחיד את המסורת; ואת החייאת האלפמיש לאחר העצמאות של אוזבקיסטן. הספר מציע מבט ייחודי על הקשר בין פוליטיקה, ספרות וזהות אתנית. מציג את האלפמיש לא רק כאגדה, אלא ככלי של התנגדות תרבותית

Prof. Paksoy H.B. "Alpamysh. Central Asian Identity under Russian Rule". Association for the Advancement of Central Asian Research Monograph Series, Hartford, Connecticut, First AACAR Edition, 1989,

הוג'ה נסר א-דין

נאסר א-דין (בטורקית: Nasrettin Hoca, בתעתיק: נאסרטין הוג'ה; באוזבקית: Nasriddin Afandi, נסרדין אפנדי;) היה דמות ספרותית ממוצא ערבי, יליד טורקיה ואימאם שחי, לפי המסורת, בבוכרה בין השנים 1208–1284. פירוש שמו מערבית הוא "ניצחון האמונה" הוא נולד בכפר הורטו והיה פילוסוף, מיסטיקן ומספר סיפורים. הוא דמות עממית חצי-מיתית, שמופיעה בסיפורים, אגדות ובדיחות במרחב הגדול שבין טורקיה ועד סין – כולל באוזבקיסטן, שם הוא אהוב במיוחד. במרחב האוזבקי, נסר א-דין מופיע באינספור סיפורי עם (במיוחד מימי שלטון האימפריה הטימורית). בערים כמו בוכרה וחיווה יש פסלים שלו, ולעיתים מתקיימים פסטיבלים עם סיפורים ובדיחות עליו.

דמותו מתערבבת בזאת של ג'וחא בארצות דוברי ערבית, בגלל ההומור בסיפוריו.

ג'וחא, שנשאל על ידי השולטן, מה דעתו על "בתינג'אן" (חציל)? ג'וחא השיב במאור פנים: "בתינג'ן הוא פרי נהדר, הצבע שלו סגול מבריק, טעים מאד ויעשה לך טוב בבטן". השולטן הביט בג'וחא ואמר לו בשקט, שלאחר שאכל אמש בתינג'ן לארוחת הערב, חש במעיו.

ג'וחא לא התבלבל ואמר: "כמובן, בתינג'ן הוא פרי מגעיל, מכוער, הצבע שלו שחור, טעם שלו תפל ויעשה לך רע בבטן". הכיצד"" שאל השולטן", "הרי לפני רגע אמרת אחרת". "כמובן" השיב ג'וחא, "אני משרת שלך, לא של בתינג'אן".

רחמים רג'ואן, ג'והא, ביתן, תל אביב, 1984, עמ' 143

הוג'ה נסר א-דין מוצג לעיתים כליצן, לעיתים כחכם ולעיתים כתחמן מצחיק – אבל תמיד יש בשטות שלו מוסר השכל עמוק. הוא לועג לעשירים, למושחתים ולשלטון, ובו בזמן מציג חכמה אנושית פשוטה ומדויקת.

יום אחד, ראה מישהו את הוג'ה נוסר א-דין רוכב על חמורו – הפוך: פניו אל הזנב, גבו אל הדרך. האיש לא התאפק ושאל: "הו נסר א-דין, למה אתה רוכב כך? לא נעים לך?".  הוג'ה ענה ברצינות גמורה: "לא אני הפוך, החמור פונה לכיוון הלא נכון!

הקהל כמובן פרץ בצחוק – אבל מאחורי השטות, מסתתרת חוכמה קטנה: לפעמים זה לא אנחנו שמוזרים, אלא הדרך עצמה, או מה שנחשב נורמלי בעיני אחרים. דורות של מספרי סיפורים השתמשו בו כדי להעביר מסרים חברתיים בצורה חכמה ולא מאיימת.

יום אחד צעד נסר אדין בדרך המובילה לכפרו. לפתע הוא רואה מרחוק קבוצת אנשים מתקרבת לעברו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת והדרך חשוכה.

"שודדים" אמר נסר אדין לעצמו, "מה לעשות?"

הסתכל סביבו, ראה גדר. עבר מעליה ומצא את עצמו בבית קברות. לא חשב פעמיים, הזדחל לתוך קבר ריק ושם שכב רועד, ממתין לבאות.

עכשיו, האנשים שראה היו עוברי אורח תמימים שצעדו בדרך. ראו בן אדם מתנהג בצורה כל כך משונה, באו לבדוק מה קרה לו. עברו גם הם את הגדר ומצאו אותו שוכב בקבר הפתוח.

"נסר אדין, מה אתה עושה פה?"

נסר אדין שהבין את טעותו, חשב רגע ואחר כך אמר להם: "תראו, זה שמישהו שואל שאלה, עדין לא אומר שיש עליה גם תשובה, אבל בכל אופן – אני נמצא פה בגללכם ואתם נמצאים פה בגללי…"

ב-1940 הוציא הסופר הרוסי ליאוניד סולוביוב את הספר "חודג'ה נסר א-דין" שמבוסס על אגדות מהמזרח התיכון ובו מוצג נאסר א-דין כאדם פיקח שנלחם בשלטון הרשע של האמיר בבוכרה, ומציל עניים מעושק. הספר תורגם לעברית רק ב-1968.

עוד ב-1953 נכתב על בסיסו המחזמר המצליח "תעלולי נאסר א-דין", שהופק על ידי הבמאי יוסף מילוא והמלחין ויוסף בן ישראל והוצג בתיאטרון הקאמרי. גרסה שנייה של מחזמר זה הופקה ב-1965 ושלישית ב-2000. השיר הידוע ביותר במחזמר היה "שיר המשפט", המכונה גם "בבוכרה היפה". הוא נכתב על ידי חיים חפר, הלחן היה לחן בוכרי עממי, בעיבודו של יוסף בן ישראל, שגם ניצח על מקהלת הליווי הבוכרית ו"האחים אליעזרוב" והביצוע היה של אריק לביא .בשנים שלאחר מכן זכה השיר לביצועים רבים נוספים..

הסופר הצופי אידריס שאה (ממוצא הודי) הקדיש פרק שלם של ספרו "הצופים" לנאסר א-דין, שבו הוא טוען שזו דמות מלמדת שהומצאה על ידי הדרווישים. שאה אסף והוציא לאור באנגלית ארבעה אוספים של סיפורי נאסר א-דין. Shah, Idries (1977), The Sufis, London: Octagon Press, p. 56

עלילות נאסר א-דין / עבד וערך שלמה אבס, הוצאת עגור, תל אביב, 1991

יורם לבט, חכמת הסופיזם במשליו של נאסר אדין, אסטרולוג, 1998

הערות

[1] קמאל א-דין בהזאד (1455 – 1536) היה צייר מיניאטורות פרסי בולט, הנחשב לאחד האמנים המשפיעים ביותר בתולדות הציור האסלאמי. ​ בהזאד נולד בהרַאת (כיום באפגניסטן) בתקופת שלטון השושלת הטימורית. לאחר שהתייתם בגיל צעיר, הוא אומץ והוכשר על ידי הצייר מיראק נקאש. בהמשך, שימש כראש הסדנאות המלכותיות בהרַאת ובתבריז, והיה אחראי על יצירת כתבי יד מאוירים רבים. ​

בהזאד ידוע ביכולתו להציג דמויות עם הבעות ורגשות ייחודיים, תוך שימוש בקומפוזיציות מורכבות וצבעים עשירים. הוא שילב במיומנות אלמנטים ארכיטקטוניים גאומטריים עם סצנות יומיומיות, והעניק תשומת לב רבה לפרטים הקטנים. סגנונו השפיע רבות על התפתחות הציור הפרסי והאסלאמי. ​

[2] שמו המלא היה אבו מוחמד אל-איליאס בן יוסף בן זכי, והוא נולד בעיר גנג'ה (כיום באזרבייג'ן).

ניזאמי נחשב לאחד מעמודי התווך של הספרות הפרסית הקלאסית, והשפעתו חורגת מעבר לגבולות השפה והתרבות הפרסית – היא ניכרת גם בספרויות האסלאמיות של מרכז אסיה, הודו, הקווקז והעולם הערב