חומר רקע - העשרה

עליה לרגל לקברי צדיקים

כתב: גילי חסקין

מסורת העלייה לקברות צדיקים, שהיתה פעם נחלתו של הציבור החרדי-אשכנזי והמזרחי- בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת. החל בשנות ה-70 ניכרת במדינת ישראל, עלייה מתמדת בהשתתפות בפולחן קברי הצדיקים. ההילולות הגדולות נערכות בקבר הרשב”י בהר מירון, בקבר הבאבא סאלי בנתיבות ובקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. הפופולריות הגואה של פולחן קברי הצדיקים בישראל היא חלק מהפלורליזם האתנו-תרבותי (או ההידרדרות הרוחנית, לדעת אחרים) שחווה החברה הישראלית, החל בשנות ה-80.

 

קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה

 

עיקר השינוי הוא הלגיטימציה שהתקשורת והאליטה הכלכלית מעניקות לתופעה, במקום הלגלוג שאפיין אותן בעבר. ענת  פלדמן, חוקרת תרבות צדיקים במכללת אחווה בנגב, מצביעה על השיעור הגבוה של בני הדור השלישי ליוצאי צפון אפריקה שמשתתפים בהילולות. בעטיין של מצוקות כלכליות, הדור שנולד בישראל חוזר לשורשים – אל הצדיק מהמולדת הישנה, שעזר בנסים מוכחים ואף הנהיג את הקהילה באופן ממשי.

ניתן להתבונן על התופעה גם בהקשר חילוני. כך למשל, העלייה לתל חי עומדת בכל הפרמטרים של עלייה למקומות קדושים, בהיותה קשורה לצרכי אנשים. במידה מסוימת גם העלייה לקברו של בן גוריון בשדה בוקר. העלייה לקבר יצחק רבין. אחרי מותו עלו, הדליקו נרות והשאירו פתקים, כפי שעושים בקברי צדיקים. כך לגבי קברו של ג’ים מוריסון בפריז, או בוב מארלי בג’מייקה. במדה רבה אפשר לראות את הסינים, הפוקדים את קברו של מאו טסה דונג בבייג’ין, כסוג של עליה לרגל, לקבר קדוש. לעתים, קברים של מנהיגים חילוניים, כדוגמת יהושע חנקין, במעיין חרוד, הופכים לאתרי עליה לרגל עבור אנשים מסורתיים.

הבנת התופעה חשובה למטייל בכול מקום, אך היא רלוונטית במיוחד בטיול לגיל, או, להבדליל, בטיול למרוקו

ראו באתר זה: קברי צדיקים במרוקו

עליה לקבר רשב”י במירון. צילם: גילי חסקין

 

לעתים קורה שקהילה מקומית מתחברת לצדיק שחי ופעל בתחומה, כמו למשל המקרה של רבן גמליאל[1] ביבנה, שההילולה שלו מתקיימת בי”ח בסיוון. תופעה מעניינת היא צמיחת מסורות חדשות, סביב צדיקים שנפטרו בזמננו, ובראשם הבבא סאלי, שנפטר ב-1984. במתחם קברו מתקיימת מדי שנה ההילולה השנייה בגודלה בישראל, וכן הרב חיים חורי, מהבולטים שבין רבני תוניסיה בשמאה העשרים, המכונה גם “הצדיק של באר שבע”; הרב משה פינטו הקבור באשדוד; סביב קברם של אדמו”רים דוגמת קברו של הרב חיים רוקח, המכונה גם “האדמור מבעלז”, בחלקת האדמו”רים בהר המנוחות, ועוד.

לעתים, מזרזים את התופעה חלומות על אודות צדיקים שחיו בצפון אפריקה, והעברה סמלית שלהם לארץ ישראל. מדובר ב”אמרגני קדושים” אשר לאחר סדרה של חלומות על אודות צדיק מסוים ש”ננטש” בגולה, החלו לייסד פולחני צדיקים. המקרה המפורסם ביותר הוא של “בית רבי דוד ומשה” בצפת. שלושה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים, פרסם אברהם בן חיים, הודעה בבית הכנסת של יוצאי מרוקו בצפת ובו בישר לקהל כי הרב שנפטר 800 שנה קודם לכן, הופיע בחלומו בלבוש לבן וביקש שיציינו את ההילולה שלו. אברהם בן חיים, שחי עם אשתו ועשרת ילדיו בבית בשטח של 48 מ’, הקדיש חדר לפולחן הצדיק. ר’ דוד ומשה היה מגדולי הצדיקים של מרוקו. בערב ראש חודש חשוון הגיעו להילולה שלו 4000 איש. עיריית צפת נאלצה לסלול לשם כך כביש מיוחד[2].

 

הציון לר’ דוד ומשה בצפת. צילם: גילי חסקין

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 מתגלים קברי צדיקים, שאף על פי שיש לגביהם מסורות אסלאמיות מוצקות ביותר, נקשרה לגביהם מסורת יהודית. למשל, קברים של בני יעקב: קבר לוי (נבי תארי, ליד כפר סירקין), קבר גד (נבי גנדה, ברחובות), קבר ראובן (נבי רובין, בחולות פלמחים) ועוד. כך גם קברו של הנביא חבקוק שבגליל המזרחי, שהוא קברו של שייח’ יאקוק, שעבר “גיור”[3].

צמיחתם של קברי צדיקים רבים באזורי הפריפריה דווקא, כמו הבבא סאלי שהיתה לו חלקת קבר בהר הזיתים, ובכל זאת נקבר בנתיבות, או קבר חוני המעגל בפירעם (חצור הגלילית), מעידה על פריצת קדושה דווקא בעיירות שוליות נעדרות ייחוד. יש בכך משום חיפוש אחר הבסיס האידאולוגי של אותן עיירות, כל זאת לשם הצדקת קיומן וגיבוש זהותן היהודית. בשנים האחרונות מתרחבת התופעה של טיולים מאורגנים לקברי צדיקים בגליל. הנסיעה מתקיימת לעתים בלילה, כאשר במהלך הטיול מבקרים במספר קברי צדיקים, כגון קבר הרמב”ם, קבר יונתן בן עוזיאל[4] וקבר רבי מאיר בעל הנס.

 

חגי עמיצור, חוקר ארץ ישראל שעוסק בתופעה שנים ארוכות, ממיין את המגיעים לכמה קבוצות: “יש כאלה שמגיעים במיוחד, להתפלל ולבקש בקשות. קבוצה שנייה היא של אנשים שמגיעים ‘על הדרך’, כי הם ממילא באזור. ויש גם אנשים שרואים בביקור מעין טיול אנתרופולוגי, או כמו שאני מכנה זאת – ‘קברי וואו’. כשאתה עולה לראש הר דלתון, לקבר רבי יוסי הגלילי, אתה לא יכול שלא להוציא קריאת התפעלות. תצפית של 360 מעלות; חרמון, רמת הגולן, כנרת. הכול מסביב. בלי קשר למה שיש במקום, עצם העלייה לגבעה פתאום גורמת לך להתחבר לטבע, לדברים גדולים ממך”[5].

תפילה בקבר צדיק. צילום: גילי חסקין

 

פעמים רבות נכללת עלייה לקברי צדיקים בפולין ובשאר אירופה המזרחית כחלק ממסעות של בתי ספר וקבוצות למחנות ההשמדה שם. גם טיולי שורשים למרוקו, כוללים ביקור בלא מעט קברי צדיקים. המסע, על שני חלקיו, מהווה כך חוויה דתית בעצמה חזקה ביותר.

במהלך השנים, האחראי על המקומות הקדושים היה משרד הדתות. קברי צדיקים אחדים הוכרזו על ידו בשנות ה-90 כמקומות קדושים בהתאם לחוק השמירה על המקומות הקדושים. כך למשל, קבר עובדיה מברטנורא, למרגלות הר הזיתים; קבר זכריה בנחל קדרון; קבר הרמב”ם בטבריה; קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון וקברי רבי יוסי ורבי יהושע בן חנניה בצפת. בשנים האחרונות משרד התיירות מהווה גם הוא גורם פעיל בפעילות סביב קברי צדיקים, לאחר שקברניטי המשרד זיהו את הפוטנציאל המסחרי-תיירותי הגלום בו[6].

תופעת קברי הצדיקים היא תופעה חברתית ופולקלוריסטית מעניינת ונושקת לתחומים רבים. ביהדות, קברי צדיקים הם מקומות קבורתם (או מקומות המזוהים כמקומות קבורתם, בעקבות מסורות מאוחרות) של יהודים (בעיקר רבנים) הנחשבים דמויות מופת. זהו תהליך דו סיטרי, שאתה נותן ושומר על הצדיק והוא שומר עליך.

אורה לימור, בספרה על העלייה לרגל למקומות קדושים בארץ הקודש, כותבת את הדברים הבאים: עצמותיהם או חלקי לבושם של קדושים התפרשו כביטוי לנוכחות הקדושים עצמם וכבעלי סגולות כמו בעליהם. כמו לקדוש עצמו, כך לשרידיו ולעצמים שבאו עמו במגע נודעה עצמה מאגית, “ברכה”, שהיא היכולת להגן על המחזיק באותו חפץ מפני כוחות הרשע המקבלים את ביטויים במחלות ובאסונות שונים ומשונים. השרידים והמנחות שלקח עמו עולה הרגל לביתו הביאו עימם לא רק את ניחוחם המיוחד של המקומות הקדושים אלא גם את סגולותיהם המופלאות”[7].

קבר חוני המעגל. צילום גילי חסקין

הפעילות בקברי הצדיקים

סביב קברי צדיקים מתקיימת עלייה לרגל, הילולה ובקשת משאלות, כגון זיווג ופרנסה, על ידי המאמינים בכוחו וקדושתו של הצדיק הקבור שם. יהודים נוהגים לעלות לקברי הקדושים בל”ג בעומר שהפך ליום הילולא כללי; ביום הזיכרון של הצדיק הספציפי, הנערך בכל שנה ביום פטירתו (שהוא על פי רוב, גם יום הולדתו; שהרי צדיקים מתים ביום הולדתם); וכן בהזדמנויות מיוחדות: לקיום נדר, להעלאת בקשה.

בקברי הצדיקים עצמם נהגו ונוהגים להתפלל תוך השתטחות על הקבר, הדלקת נרות לעילוי נשמה, טבילה במים הנמצאים בסמיכות לקבר, הנחת אבנים, תליית בדים על אילנות הנטועים ליד ציון הקבר וכתיבת פתקים ותחיבתם בין אבני הקבר. פעמים רבות מוקם מעל קבר צדיק אוהל, שהוא מעין מאוזוליאום, המשמש לציון חשיבות האישיות הקבורה במקום. לעתים נבנה אוהל אחד עבור נפטרים אחדים. השימוש הרגיל במושג הוא עבור קברי אדמו”רים, אם כי המסורת של בניית מבנים על קברי צדיקים מצויה הרבה שנים קודם לתנועת החסידות, כמו בקבר רחל או במערת המכפלה.

צילום: גילי חסקין

אדם הנמצא בצרה – אשה עקרה, ילד חולה, נערה המבקשת להינשא – יעלו ויבקשו את עזרת הצדיק, שבזכותו ייענה הקדוש ברוך הוא לתפילתם. לפעמים ידור אדם נדר, כגון שיעלה לקבר הצדיק ויערוך שם סעודה לעניים אם ייוולד לו בן. העלייה לרגל מתבצעת בדרך כלל בקבוצות, במיוחד כשמדובר בקברים המצויים במקומות מרוחקים, על ראשי ההרים, במערות, או בכפרים שאין בהם כל קהילה יהודית[8].

הפנייה בעתות מצוקה, ובעיקר של מצוקה רפואית, אל המתים בכלל ואל המתים שיוחסה להם קדושה בפרט, רווחת היום ביותר בציבוריות הישראלית. שורשיה של תופעה זו קדומים ונעוצים בעולם המקראי, בעולמה של יהדות הבית שני ובעולמה של יהדות תקופת המשנה והתלמוד. בימי הביניים, עת כבר היו המסורות הנוגעות לאיכותה של התפילה וההשתטחות על קברים וקברי קדושים כדרך לבקשת רפואה ידועה ומוכרת, תוך שהן חוצות גבולות גאוגרפיים דתיים ותרבותיים[9].

חכמים מקפידים להנחות את העולים לקברי צדיקים להפנות את תפילותיהם ובקשותיהם אל הקב”ה לבדו, ולא אל הקדוש הקבור במקום. ההלכה אף מגנה את המנהג לשים פתקאות עם בקשות שונות על קברי הצדיקים.

כל קברי הצדיקים ראויים לעלות אליהם, להתפלל בהם ולבקש בקשות, ועם זאת מתבקש קשר מהותי בין הצדיק לבין תוכן הבקשה. זוג שרוצה להתברך בזרע בר קיימא יעלה לקברה של רחל אמנו בבית לחם, שהיתה עקרה זמן רב לפני שילדה את יוסף ובנימין, או לקברו של שמואל הנביא בפאתי ירושלים, שנולד לחנה העקרה. מי שמבקש זיווג יעשה את דרכו לקברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, שהיה רווק, או נשוי חשוך ילדים.  תפילה לפרנסה טובה ראוי שתיאמר ליד קברו של אבן-עזרא (על פי רוב המסורות – בטבריה), שהיה עני מרוד ולא הצליח בשום משלח יד אותו ניסה, או לקבריהם של צדיקים שעסקו במלאכה. לחוני המעגל יש התמחות נגד עצירת גשמים. ב-1835 ארגן הרב ישראל משקליב (מתלמידי הגאון מווילנא), משלחת לקבר חוני המעגל בפירעם, כדי לבקש ממנו שיפעל להורדת גשמים. ב-1925 פגש יצחק בן צבי ארבעה שייח’ים שבאו מן החורן, בדרכם לקבר חונא אל מעג’ל, כדי לבקש גשמים. במרכז סכנין נמצא קברו של האמורא ר’ יהושע מסכנין, שקבוצת הכדורגל של העיר עולה אליו מדי יום שישי, כדי לבקש את ברכתו לפני המשחק. כך גם, בדרך לג’בל טובקאל שבהריה אטלס במרוקו, קבור צדיק מוסלמי שהתמחה בטיפול במחלות נפש.

בעבר הלכו ברגל ונסעו על חמורים; בתקופתנו עלו ועולים במכוניות ובאוטובוסים. מכיוון שהנסיעות היו ארוכות ונמשכו כרגיל מספר ימים, היו עולי הרגל לוקחים איתם ציוד רב: מזון וכלים, אוהלים ושמיכות, מלבושים. ליד הקבר נהגו לערוך תפילות כלליות ואישיות, לנגוע בקבר ולנשקו, להדליק לידו נרות. חולים היו לעיתים ישנים בבניין שעל גבי הקבר, ומקווים להתרפא על ידי כך. מנהג רווח היה להניח על הקבר מים, מאכלים או סוכריות .השתמשו במים לברכה, למשל בעת מחלה. את המאכלים או הממתקים היו מביאים לקרובים ולילדים שלא יכלו להשתתף בעליה לרגל, ומעבירים אליהם בדרך זאת משהו מברכתו של הקדוש.

המסורת לבקר את קברו של צדיק מסוים, במקרים רבים בן משפחתם או עירם של המבקרים היתה עוברת מהורים לבנים. נשים נהגו לבקר בקבר הצדיק “שלהן” גם לאחר נישואיהן. הקשר לצדיק נשמר במשך כל השנה, ולא רק בימי עליה לרגל. בעת צרה היו האנשים קוראים לישועת הצדיק ונודרים נדרים הקשורים בו: לערוך סעודה לעניים בבית הכנסת הקרוי על שמו, או ביום הזיכרון שלו; או לעלות לרגל לקברו. נשים ששיכלו את בניהן, היו נודרות לקרוא לבן החדש שייוולד על שמו של הצדיק, על מנת שזה יתערב לטובת הרך הנולד וישמור על חייו. יעקב יהושע, מחברם של ספרים רבים על ירושלים, מספר בזיכרונותיו ששמו נקבע בדרך זאת, כאשר ביקרה אמו בהריונה (את קברו של החכם ר’ יעקב עייאש בירושלים[10].

חשיבות גדולה במיוחד יוחסה לקבר הקדוש על ידי הנשים. אצל המוסלמים כאצל יהודים, בולט חלקן של הנשים בעליה לרגל למקומות הקדושים, חלקית אולי משום שהנשים אינן משתתפות בדרך כלל בתפילה, ורגשותיהן הדתיים מוצאים ביטוי ב”זיארה”, הביקור בקבר הקדוש.

אנשים בחברות מסורתיות, נהגו לעלות לקבר הצדיק בכל עת צרה. כאשר נגזרו גזירות על הציבור, או כאשר היתה עצירת גשמים – פנו לתפילה ליד הקבר הקדוש. כך גם נהגו במקרים של מחלות חמורות, מחלות גוף ונפש, שלא ידעו למצוא להן תרופה. היו דרגות בקדושה: היו קדושים מקומיים, היו קדושים ששמם הלך בכל הארץ, ועולים על הכול אבות האומה והחכמים הקבורים בארץ-ישראל.

על מקומו של הקבר הקדוש בחיי אדם הנתון בצרה, מעיד מקרהו של שלום אלבז, גר מקנאס שבמרוקו, והתפרנס מרוכלות בכפרי הסביבה, הותקף על ידי צבוע, אותו הצליח להניס בעזרת אש. בעקבות המקרה, שנשנה כמה פעמים באותו לילה, לקה בהלם נפשי, שרק עליה לרגל לקברי הצדיקים, הביאה לו מזור. במקומות רבים מאמינים כי העלייה לרגל מעניקה מרפא גם לחוליי הגוף. יהודי כורדיסטן, שהיו מתפללים על קברו של נחום האלקושי (הנביא השביעי בתרי עשר), נהגו להניח על הקבר יריעת בד שצבעה ירוק, שהיתה לה סגולה כנגד כאבי גב.

האמונה בצדיק והעלייה למקום בו נמצאים שרידיו המוחשיים, מעניקה לאדם בטחון. הצדיק קרוב פיזית ונפשית, הוא בעל עוצמה רבה, בעל השפעה בשמיים ובארץ, בכוחו להרתיע אויבים, הגן על האדם ולהושיעו בעת צרה. אין פלא, שהאמונה בצדיק ועליה לקברו גוברות בתקופות של מצוקה אישית ולאומית. במשפחות מסורתיות רבות, עוברים מפה לאוזן סיפורים על מקרי הצלה שהיו במשפחה בעבר בזכותו של הצדיק. בבתים רבים מצויים חפצים כמו תמונה, קמיע, חפץ שבא במגע עם קבר הצדיק – כל אלה יוצרים קשר אישי קרוב בין האדם והצדיק “שלו”, של משפחתו ומקומו. עבור אדם שגדל על ברכי אמונה זו, קבר הצדיק נחוץ לו בדיוק כפי שהאדם המודרני זקוק לרופא[11]. צורך נפשי זה מסביר
תופעות תמוהות שונות הקשורות באמון בקברים קדושים. אחת מהן היא מריבה בין ישובים שונים על השאלה היכן ייקבר הצדיק. כשנפטר ר’ יעקב אביחצירא, רבו אנשי קהילות אלכסנדריה ודמנהור שבמצרים על הזכות לקברו, “ויהי ביהיהם צעקה גדולה” (מוגרבי, ע’ רט”ו – רט”ז).

צילום: גילי חסקין

 

הילולה היא חגיגה או סעודת מצווה אשר מקובלים וחסידים נוהגים לקיים ביום השנה לפטירת צדיק (יום כלולותיו של הצדיק עם האלוהים). במהלך ההילולה נהוג לעסוק במעשיו ותורתו של “בעל ההילולה”[12]. גם יום מותו של צדיק, שבמסורת התלמודית מהווה יום אבל, קיבל על פי הזוהר משמעות הפוכה. ההילולה המוכרת ביותר מתקיימת בל”ג בעומר, לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נוהגים רבים לפקוד את קברו שבמירון. ישנם מנהגים רבים הנוהגים בהילולת רשב”י. אחד המנהגים הוא הקריאה בזוהר בכלל ובספר האידרא בפרט, בו מתואר יום פטירתו של רשב”י ושם מופיעה קריאה לעריכת הילולה ושמחה. בתנועת החסידות ישנה חשיבות מיוחדת להילולות, כאשר כל חצר חסידית חוגגת את ההילולות של האדמו”רים שלה. הנוהגים לקיים הילולה ביום פטירת צדיקים מסבירים כי ביום זה מתעלה ומתפשטת נשמתו ומתעצם כוחו של הצדיק בעולם כולו ולכן זהו יום של שמחה.

מועד ההילולה נקבע לעתים מסיבות שאינן קשורות דווקא ליום פטירתו של הצדיק. כך למשל, ההילולה של ר’ מאיר בעל הנס נקבעה בפסח שני. בעיתון ה”חבצלת” מ- 1862 מתואר שחכמי טבריה ראו שבאים אנשים מירושלים, עולי הרגל לקבר רשב”י, עוברים דרך טבריה ואינם משאירים בה פרוטה. לכן הכריזו על הילולה בי”ד באייר ועולי הרגל שהגיעו לשם נשארו כמה ימים והשאירו את כספם בטבריה. ב-1952 החליטו להביא לפירעם (חצור הגלילית) עולים שהגיעו ישירות מצפון אפריקה ומעבירים אותם לפרעם. המשאיות נעצרו ומדריכי הסוכנות מכריזים שהגיעו למקום והמרוקאים שואלים איפה קבר הצדיק. כשאמרו שאין קבר, אין צדיק סרבו לרדת מהמשאיות. פנו לזאב וילנאי שאמר שבפרעם קבור חוני המעגל. מששמעו העולים, ירדו מיד מהמשאיות. כעבור זמן שאלו מתי ההילולה על קברו? ואז אמרו להם ה’ באייר. ההילולה נקבעה על ידי המדריכים מהשומר הצעיר.

צילום: גילי חסקין

תעשיית הקברים

העלייה לקברי קדושים הוא נוהג המוסיף להיות מקובל על רבים, הן מבני היישוב האשכנזי החרדי, הן מבני עדות המזרח, אם במקום כמו מערת המכפלה קשה לפעמים להבחין בין המבקרים כתיירים או כעולי רגל, הרי שיש מקומות בהם ברור שהמדובר בביקור בנוסח המסורתי: ר’ שמעון בר יוחאי במירון ור’ מאיר בעל הנס בטבריה, מערת שמעון הצדיק בירושלים ומערת אליהו בחיפה ומקומות נוספים. מספר המבקרים עולה לרבבות רבות בכל שנה. יש מושבים שחלק גדול מתושביהם משתתף בעליה למירון. המניעים לעלייה הם כיום לא דתיים בלבד; מתלווים אליהם מניעים חברתיים.

אתרים רבים, ובמיוחד המפורסמים והמתויירים יותר, הפכו עם השנים למרכזי פעילות שוקקים של סוחרים ממולחים, שמחפשים איך להפוך את האמונה התמימה של המוני העם לכסף עובר לסוחר  בדוכנים המאולתרים שליד הקברים מוכרים נרות, ספרוני תהילים, מטפחות, כיפות, ספרי קודש וקבלה, בקבוקי מים, שמן ושתייה חריפה, חוטים בצבעים שונים. בימי הילולה, הדוכנים לממכר דברי מזון ושתייה, בגדים, צעצועים וכיוצא באלה פועלים ללא היתר וללא השגחה. ההמונים, מתוך בורות וחוסר ידיעה, קונים מכל הבא היד גם נוסחי תפילות ובקשות שחוברו על ידי רבנים אנונימיים או רבנים מטעם עצמם.

האמונה העממית בדבר כוחן של עצמות הקדושים והטקסיות הנלווית לה, הפכו זה עם הזמן למפעלי צדקה בצד תעשיית הונאה משגשגת ופורחת. אזרחים תמימים, צאצאי רבנים שנשבו בלידתם ומאמינים תמימים נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות צדיקים ומפללים לישועה ולחסדים טובים. ניתן לפטור את העניין ביחס ציני ולומר בלגלוג שנשמות המתים נענות לתחינת המבקרים לפי גובה תרומתם, ומטהרות את נפשותיהם מחטאים על פי ערך המנחות שנלקחו מהם. תופעת העלייה לקברים קדושים מעוררת התנגדות ולעתים אף תחושת קבס בקרב חילוניים או דתיים לאומיים. יש לכך סיבות פוליטיות, תגובת-נגד על ניצול ציני של אמונה תמימה, הרבה כעס על צדיקים-בעיני-עצמם, שקוברים את כולנו. דתיים רבים רואים בכך עבודת אבנים. אחרים רואים חובה לעצמם לערער על המסורת, המקודשת לעיתים על חלק מהמטיילים, ולהטיל ספק במיקומו של הקבר, בזיהויו וב”אמיתותו”, מבלי לתת דעתם על כך שאמת פסיכולוגית חשובה לאנשים רבים הרבה יותר מאמת היסטורית-ארכיאולוגית.

קבר זכריה בנחל קדרון. באדיבות ויקיפדיה

אולם האנתרופולוגיה היא מדע מתאר; מתבונן, לא מעריך. מטרתו להבין ולא לשפוט.

לפולחן קברי קדושים יש שני מרכיבים: המקום הקדוש עצמו, והמסע אליו. הקדושה המיוחסת לאתר הקדוש, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, המקום הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.

 

עלייה לקברי קדושים באיסלם ובנצרות

המנהג לעלות לקברים קדושים ולהתפלל לידם איננו מיוחד ליהודים. מוסלמים ונוצרים נוהגים לעלות לקברים של מייסדי דתם בירושלים ובמדינה ולקברי קדושים הפזורים ברחבי ארצות מושבם. בארצות המזרח התיכון ובאפריקה הצפונית אין כמעט אזור בלי קבר של צדיק מקומי. פולחן קברי הקדושים היתה אחת הדרכים המקובלות ברחבי אירופה של ימי הביניים לנסות ולהתמודד עם מום, עם חולי, עם בעיות פוריות ועם שלל מצוקות וקשיי הקיום היום-יומי היתה הפנייה לסעד מן הקדושים[13]. בעבור הנוצרים, קדושי הכנסייה לא היו ישויות ערטילאיות בלבד. כבר במאה הרביעית ניתן להצביע על זיקה ברורה בין מזבח הכנסייה ובין המקום ששרידי הקדושים היו טמונים בו[14]. ביסודות מזבחותיהן של כנסיות רבות, שלא אחת עוצבו גם בצורת תיבה דמוית קבר, היו טמונות גופות של מרטירים  קדושי כנסייה או שרידיהם. דוגמה מובהקת לכך היא הבסיליקה בוותיקן ברומא, שנבנתה על ידי קונסטנטינוס, במקום שעל פי המסורת נצלב בו פטרוס, ובמזבח הבסיליקה נטמנו שרידיו[15].

שרידיהם של מרטירים להם קדושה וכוח מאגי, הונחו למשמרת ברחבי אירופה והמזרח באלפי כנסיות ומנזרים,וחלק נכבד ממקומות אלו היו לאתרים של עלייה לרגל. לקברים, לשרידים ולחפצים אלו יוחסו סגולות מיוחדות ויכולות ריפוי מאגיות. לא אחת, כאשר חשו בני הקהילה ששרידי הקדושים שאותם הם העריצו לא סיפקו את ההגנה המבוקשת, הם היו משפילים באופן טקסי את השרידים, על מנת לעורר את הקדוש לפעול או “להענישו” על שלא עמד במבחן[16].

קדוש נוצרי. ציום: גילי חסקין

במהלך השנים, התפתחו בארצות אירופה התפתחו מרכזים חשובים לעליה לרגל, אליהם נהרו עולי רגל ממרחקים גדולים, כגון קברו של הארכיבישוף תומס בקט (Thomas Becket בקנטרברי או של הקדוש יעקב, אחי ישו בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד[17]. לצד אתרי העלייה לרגל המרכזיים של ימי הביניים, היו מאות אתרים קטנים יותר, מקומיים באופיים, שהיו מוקדי משיכה בזכות ייחוסן של סגולות ואיכויות מיוחדות למגע הבלתי אמצעי עם קברו או עם שרידיו של קדוש מקומי.

גם בעולם האסלאמי התקיים פולחן סביב שרידיהם הפיזיים של קדושים מתים. אם בראשית האסלאם נתפס פולחן זה כחידוש הראוי לגינוי, בשל דמיונו לפולחן הנוצרי, בשיאם של ימי הביניים, במאות הי”א- הי”ד היה פולחן זה לתופעה רווחת[18].

בש ברמאק – אזרבייג’אן. צילום: גילי חסקין

בקרב קהילות ישראל במזרח היתה העלייה לרגל לקברי קדושים (זיארה) מצויה ומפותחת ולא אחת חצתה גם גבולות דתיים ותרבותיים[19]. חלק מאתרי העלייה לרגל היו נערצים והיו מקומות פולחן ליהודים ולמוסלמים כאחד. לעתים היה מקום העלייה לרגל אתר שבני הזמן חוו בו התגלויות וחוויות מיסטיות, שאותן הם ייחסו לקדוש או לשרידיו. קברי קדושים נחשבו באופן כללי למקומות “מועדים” לקשר ולחוויה בעלי אופי על-טבעי והתגלותי. התהליך הכרוך בעלייה לרגל היה לא אחת בעצמו חלק מתהליך הריפוי המקווה, מעין תהליך של זיכוך, עת נדדו עולי רגל בדרכים. לא תמיד היתה הדרך לקבר הקדוש ארוכה, אולם בין אם נדדו עולי הרגל לקצווי ארץ ובין אם עשו רק מרחק קצר, היה לצד המסע הגאוגרפי, גם מסע פנימי בעל משמעות

הנוהג לעלות לקברים קדושים מושרש היטב גם בקרב האשכנזים, כפי שאפשר לראות במקומות כקבר רחל או קבר ר’ שמעון בר יוחאי במירון. החסידים נוהגים לעלות לקברי רבותיהם. ידוע במיוחד הוא רבי אלימלך מליז’נסק, מנהיג חסידי בדור השלישי לחסידות, מכונה גם “רבם של האדמו”רים”, מאחר שרוב גדול של שושלות החסידים והאדמו”רים בני הדור הרביעי בחסידות יצאו מתלמידיו. כבר עם פטירתו בכ”א באדר ה’תקמ”ז, החלה נהירה מכל קצוות מזרח ומרכז אירופה להשתטח על ציונו שבליז’נסק. הדבר נבע מההבטחה שהשתמרה על פי המסורת, כי מי שיפקוד את קברו לא ייפטר מהעולם בטרם שיחזור בתשובה. חסידי ברסלאב נוסעים עד ימינו לקבר מייסד כיתתם, ר’ נחמן מברסלאב [20], באומן שבאוקראינה. מנהג שהן הרב עובדיה יוסף והן מנהיגי הציונות הדתית, מסתייגים ממנו[21]. יש לציין ששרידי המנהג של עליה לקבר צדיק היו קיימים אפילו אצל יהודי גרמניה עוד בסוף המאה ה- 19[22] .

צילום: גילי חסקין

 

מהו קדוש?

בספר ויקרא (י”ט, 2) כתוב: “קדושים תהיו”. הסברים רבים ניתנו למלה “קדוש” ואף פירושים שונים. מדרש ויקרא רבה, אומר: “קדושים תהיו – היו פרושים מן העריות, בכל מקום שכתב בתורה על העריות כתב על הקדושה, שיהיה מופרש מהן”. במילון מצאנו הגדרות אחרות למילה “קדוש” – נעלה, אלוקי, חשוב, צדיק, טהור במידותו ובמעשיו, שחלה עליו קדושה, מי שנהרג על קידוש השם, יהודי שנהרג בידי גויים. בעם ישראל אין קדושים, למרות שכמה מגדולי ישראל בימי קדם (בהם האר”י הקדוש והשל”ה הקדוש) ובימינו נקראו קדושים. ואולם, אין אנשים אלה מקודשים כמו ה”קדושים” בדתות שונות. לגבי עם ישראל: רק האלוקים לבדו קדוש ולכן הוא נקרא “הקדוש ברוך הוא” או “קדוש ישראל”[23].

על פי הרמב”ם: “כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” (יד החזקה, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ז’ הלכה י”ב. מכאן נסיק כי אם בקדושה עסקינן, הרי הקדושה נובעת מן הקדוש ברוך הוא, דרך שכינתו-משכנו (שיכונו) במקדש בירושלים שבארץ ישראל, ארץ הקודש.

חגי עמיצור, שחקר את הנושא מסביר כי פירוש המילה “קדוש”, הוא מיוחד ולכן משתמשים במונח לאו דווקא בהקשר לדת. מקדישים זמן או ספר, גבר מקדש אשה וכדומה. (זו שעמדה על אם הדרך כונתה “קדשה”, כי יוחדה לצורך מסוים). כשמייחדים משהו, צריך לבחון מה מקור המיוחדות. ההבדלה באה לביטוי בעולם האמונות והדעות. פרשת קדושים – הקדושה עוסקת בנושאים שבין אדם לחברו, הוויית העולם הזה.

ישנם מקומות שקדושתם נקבעה על ידי בני אדם מסיבות מגוונות. כך למשל, כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. בפסיכולוגיה של בני האדם הקידוש הוא אותו דבר. בני אדם מחליטים שמקומות קדושים והם דורשים לבוש או מועדים לבוא לשם. מקומות שקדושתם נקבעה על ידי בני אדם והעליה לרגל אליהם אינה נובעת מצו אלוהים. בני אדם מחליטים שמקום מסוים יהיה מיוחד ואחר לא. קודם הקמת מוזיאון יד ושם, למקום לא הייתה חשיבות מיוחדת, משנבנה המוסד, חלקת הקרקע מקבלת משמעות אחרת בעיני בני האדם. כך הדבר עובד לכל אורך ההיסטוריה.

בתודעה קושרים זאת לדברים דתיים, כי שם זה בולט יותר.

ממה נובע מקור המיוחדות? מה קובע את הייחוד. תופעת המקומות הקדושים, לסוג אחד יש מקור חיצוני, האל. במקרה זה העלייה לרגל הופכת להיות אחת המצוות האימיננטיות של אותה דת. בית המקדש נקבע על ידי האל והאדם מצווה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה. כך גם באסלאם, העלייה לרגל למכה היא אחת המצוות המוטלות על המאמין.

הלשון העברית אינה מבחינה בין אפשרויות אלה ועולים לרגל לירושלים או למירון או למקומות קדושים. בערבית יש הבחנה בין “חאג'” ו”ז’יארה”. החאג’ מצווה מחייבת לעומת הזיארה (הביקור) שעליו מחליטים מתי וכמה. ביהדות אין מצווה לעלות לקברי צדיקים. לעלייה לרגל, כמו לח’אג’, יש כללים ברורים ומוגדרים (למתחם בית המקדש נכנסים בשערי חולדה, מקיפים מימין וכו’; כנ”, בכעבה), הרי בעליה לקברים, אין כללים מחייבים. כל אדם פועל על פי הרגשתו.

תפילה בקברי צדיקים. צילום: גילי חסקין

מיקום קברי הצדיקים

ברחבי הגליל יש מאות אתרים ואילו מאזור יהודה דרומה פחות מאצבעות כך יד אחת. באזורי הארץ הדרומיים כל הדמויות הן מקראיות (למעט רבן גמליאל ביבנה).

קיימים עשרות קברי צדיקים בכפרים ערביים.  כך למשל, קברו של רבי חנינא בן דוסא בעראבה, כמו גם את קברו של האמורא ראובן האצטרובלי. את קברו של רבי חנינא בן דוסא מזכיר תלמידו האלמוני של הרמב”ם בספר מסעותיו. אחריו הזכירו את ציון הקבר כמה עולי רגלים שהגיעו למקום ומתארים אותו.

שתי עמותות חרדיות העוסקות בזיהוי מקום קבורתם של גדולי ישראל, בחלק מהמקרים הם פועלים יחד עם ארכיאולוגים המסייעים להם באיתור המקומות. בחלק מהמקרים שומרת האוכלוסייה הערבית שבמקום את המסורת היהודית. תושבי עראבה וסכנין שומרים על המקומות וכך גם תושבי שפרעם.

בגליל כמעט כל הדמויות הן תנאים ואמוראים, מתקופת המשנה והתלמוד. הדבר מעלה שאלות בדבר אמיתותם של המקומות. סביר להניח שחלקם הגדול התחילו כ”ציון” היינו מקום אליו באים כדי להתחבר לקדוש, גם כשלא היתה גופה במקום.

נוסף לקברים המפורסמים שבארץ ישראל: קברי האבות בחברון, קבר רחל, קברי רבי שמעון בר יוחאי ו’ מאיר בעל הנס, הרמב”ם והאר”י הקדוש – מוכרים לנו מאות רבות של קברים קדושים ברוב המקומות שישבו בהם יהודים: במזרח אירופה ובמרכזה, בהודו ובבוכרה ובכל שאר ארצות המזרח התיכון. במיוחד בולט ריבוי הקברים הקדושים בארצות צפון אפריקה, ומרוקו בראשן. קברים רבים בגולה מיוחסים לדמויות מהמקרא כגון קברי מרדכי ואסתר בהמדן שבפרס, המשמשים עד היום כמקום עליה לרגל, קברי יחזקאל ועזרא הסופר בעירק, קבר נחום האלקושי בכורדיסטן וקבר ירמיהו הנביא באלכסנדריה שבמצרים. לדמויות אחדות מייחסת המסורת העממית קברים במקומות שונים: מוכרים לנו קברים של איוב בקושטא (אם כי הכוונה כנראה לאיוב, מה”סוחבה”, החבורה הקרובה למוחמד), בסוריה, בעירק ובבוכרה, ושל דניאל בפרס ובעירק[24]. לפעמים מנוגדת המסורת העממית למקור המקראי: כך למשל, יהודי צפון אפריקה, מצביעים על קברו של יהושע בן נון בקרבת תלמסאן (באלג’יריה, סמוך לגבול מרוקו), למרות שלפי התנ”ך נקבר יהושע בהר אפרים[25].

נוסף לדמויות מקראיות, מקודשים קבריהם של חכמים בני כל הדורות, למן תקופת המשנה והגמרא ועד לתקופה המודרנית. דוגמאות אחדות: קבר רבי עמרם בן דיוואן, יליד ירושלים בן המאה הי”ח, שנפטר בשליחות במרוקו ונקבר ליד וזאן, המשורר ר’ שלום שבזי, שחי במאה הי”ז בתימן וקבור בעיר תעיז, קבר ר’ יעקב אביחצירא, שחי במאה הי”ט במרוקו ונפטר במצרים ובקרו בדמנהור שבסביבת אלכסנדריה. קברים כאלה מצויים למאות בכל ארצות המזרח התיכון ואפריקה הצפונית. פעמים רבות משותפים קברים אלה ליהודים ולמוסלמים.

במקומות שונים בגולה מייחסים חשיבות רבה לקברי שד”רים, היינו שלוחי דרבנאן שיצאו בשליחותה קהילות בארץ ישראל, כדי לאסוף תרומות מיהודי הגולה. שליחי ארץ ישראל זכו ליוקרה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל, ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד”רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.

כך למשל מספר אברהם צבי אידלסון, כי בעת ששהה רבי יעקב מאיר בבוכארה נקראו כל הילדים שנולדו אז על שמו, כי “היו מכבדים כל שד”ר ירושלמי כמלאך אלקים ממש”[26]. זאב וילנאי מתאר את מעמדו של השליח בקרב קהילות הגולה: “השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד”רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש[27]”.

 

מהם צדיקים

בספר תהילים נאמר, “צדיק יסוד עולם”. המאמינים מתייחסים למשפט הזה כפשוטו: בזכות הצדיקים העולם קיים. מכאן התפתחה האמונה שבכל דור ודור חיים בתוכנו לו צדיקים נסתרים. “צדיקים במיתתם קרויים חיים”, נכתב עוד במקורות, כלומר – נשמתם או רוחם עדיין כאן, ולפיכך מי שמקשר נפשו עם הצדיק בקשתו יכולה להיענות.  לפי האמונה, מי שעולה לקברו של צדיק ועושה מעשה טוב כלשהו – מתן צדקה, תפילה, ברכה – גורם לנשמתו של הצדיק להתעלות, עושה לו נחת-רוח, ובכך מגייס אותו כמליץ יושר לבקשתו של אותו אדם. כל כך גדול כוחו של הצדיק, עד שאמרו: “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

הצידוק לתפילה בקברי צדיקים

לפי ההלכה, יהודי לא יתפלל למת, לא לקבר, לא לאבן ולא לשום דבר גשמי; תפילתו מכוונת ישירות אל הבורא יתברך, אם כי הוא מבקש מן הקבורים בקברי הצדיקים שיהיו לו מליצי יושר כדי להקנות יתר תוקף לתפילתו. בעדות שונות בעם ישראל רואים באדם נעלה זה או אחר, אדם קדוש, מייחסים לו מעשים שכביכול הם מחוץ לגדר הטבע, מעין מעשי נסים וחושבים אותו לבעל סגולות מיוחדות. רבים מאמינים כי אנשים אלה, שהקדישו את חייהם לטובת הכלל, וללימוד התורה הגלויה והנסתרת, רואים ומבינים יותר מאחרים, ולכן גישתם לנושאים רבים שבחיים שונה מגישתם הם. אנשים אלה, המעריכים אותם בימי חייהם ומעריכים אותם אחרי מותם. רבים

משתטחים על קבריהם כדי לבקש מאותם קדושים וצדיקים, שבוודאי ירשו גן עדן, שיעבירו את תפילותינו אל בורא העולם.

הפילוסוף היהודי יוסף אלבו, שחי בספרד במאה ה-15, מסביר בספר העיקרים, שמשהו מהרושם האלוהי שהיה קיים בגופו של האדם הקדוש בעודו בחייו, נשאר בו גם לאחר מותו. כך, עצמות הצדיק, שבחייהם שימשו כמשכן לרוח האלוהים, קרובים לאל יותר מהאנשים הפשוטים, והן עשויות לסייע לפוקד את הקבר, ליהנות מהשפע האלוהי[28].

אין זה הטעם היחיד לעלייה לקברים קדושים. חכמים שונים מביעים דעות שונות. ר’ יצחק אברבנל, אף הוא מחכמי ספרד של המאה ה-15, גורס שיש שני הספרים אפשריים: או שכוונתו להראות, שאנו חשובים לפני האל כמו מתים (כלומר, מבקשים אנו ישועה בזכות ענוותנו והכנעתנו); או שאנו מבקשים שה’ יעזור לנו בזכות צדקותו של הקדוש הקבור באותו מקום[29].

ר’ ניסים בן ראובן גירונדי (הר”ן), מחכמי גירונה שבקטלוניה, עוסק בסוגיה זו, בספר בספר הדרשות שלו , שנכתב באמצע המאה הי”ד. הוא רואה במקום קבורת איש קדוש מקום הראוי לתפילה מצד כוחם של שרידיו כמשפיעי טוב. טוב זה אינו נובע ממעמדו של הקדוש כמת שנשמתו, בגנזי מרומים אלא דווקא מכוחו של הקדוש בחייו, הממשיך להשפיע גם לאחר מותו. הר”ן סומך את דבריו על פירוש הרמב”ן לדברים י”א, כ”ב, בנוגע לנביאים ולנבואה: “ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי”[30].

ב”ספר המידות” של חסידי ברסלב, כתוב: “על ידי השתטחות על קברי הצדיקים הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות אף על פי שאינו ראוי לכך”[31].

 

התפתחות המנהג

המנהג לעלות לרגל לקברי צדיקים היה ידוע לחז”ל. בתלמוד הבבלי נאמר, שכאשר הגיעו המרגלים לחברון בימי יציאת מצרים, ביקר כלב בן יפונה בקברי האבות והתפלל שם. המדרש במסכת סוטה מסביר כי כלב לבדו הלך לשם והשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת על ידי חבריו להיות בעצתם[32]. לכאורה כלב עלה לקברי אבות להתפלל שם, אולם האמירה של רבא, שהיה מגדולי אמוראי בבל[33], נאמרה בסוף המאה השלישית. כנראה שכבר בתקופתם היו הדעות חלוקות לגבי מנהג זה, כמו בכל התקופות: היו חכמים שראו את המנהג בחיוב או לפחות השלימו עמו, באשר היה מקובל על המון העם, והיו חכמים שהביטו בו בעין רעה ואף התנגדו לו ככל שיכלו.

יש בידינו עדויות רבות על הביקור בקברי אישים מתקופת התנ”ך והתלמוד בארץ ישראל[34].  עדויות על קיומו של פולחן זה קיימות מתקופת התנ”ך, כגון קברה של רחל, מתקופת התלמוד, קברו של רב, שהיו נוטלים ממנו עפר לריפוי קדחת, ועד ימינו. ביטויים ברורים ורבים לכך בספרות הרבנית ניתן לראות החל במאה ה-11.

קברי הקדושים הידועים בארץ ישראל היו קברי האבות במערת המכפלה, קבר רחל, קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, קבר רבי מאיר בעל הנס, שהוזכרו לעייל ועוד. ספר “חיי הנביאים” (Vitae Prophetarum) שבספרים החיצוניים, מן המאה הראשונה, מספר על קבריהם של יותר מעשרים נביאים. ספר זה, ששרד בין כתביו של איש הכנסייה אפיפניוס, (שפעל במאה ה-4), הוא למעשה מדריך לקברי קדושים בארץ ; מעין יומן מסע לקברי הנביאים סביב ירושלים ובית גוברין.

בספר “חיי הנביאים” שרד אוצר בלום של מסורות עממיות, שמחברו אסף מפי יהודים בארץ ישראל בשלהי הבית השני והעלה על הכתב, מעין האח גרים היהודי. מכל מקום, על פי עדות חד-פעמית זו, התופעה הפולקלוריסטית העוסקת באישים שמתו על קידוש השם רווחה בארץ כבר בתקופה קדומה זו, והיא עשויה לבאר את התפתחותה בסיפורת היהודית של הדורות הבאים.

בצד סיפורי מות הקדושים של הנביאים, ישנה ל”חיי הנביאים” חשיבות פולקלורית רבה גם לגבי דיווחי הניסים שנעשו לכאורה על קברי הנביאים: עצמותיו של הנביא ישעיהו מנעו מן הגויים את הגישה למי הגיחון; ירמיהו נקבר במקום שבו ניצב ארמונו של פרעה, ואפילו המצרים כבדו את שרידי הנביא, כיוון שהללו מונעים את התקרבותם של נחשים ארסיים. כאשר התכנסו יהודים רבים סביב קבר יחזקאל, זממו הכשדים להתנפל עליהם ולהורגם. עצמות הנביא יחזקאל גרמו לעצירת הנהר ולאפשר ליהודים להימלט מרודפיהם.

העלייה לרגל לקברים קדושים קיבל דחיפה משמעותית על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס. לאחר שקבלה את הנצרות הגיעה לירושלים לחפש את מקום קבורתו של ישו. היא למעשה המציאה את התופעה של הכרזה על מקום כקדוש, שבעקבותיה יעלו לשם אנשים. הלנה ערכה “ניסוי מדעי” להוכחת הצלב הנכון והמערה הנכונה. גרסה אחת אומרת שטפטפה טיפות שמן על שלושת הצלבים ורק בצלב השלישי טיפות השמן החלו לבעבע-אות משמים שזהו הצלב. לגרסה שניה, הניחו גופה על הצלבים וכאשר הניחו על הצלב הנכון, קם לתחייה. הלנה ממציא מקום קדוש הקשור לקבר, שהוא אנטיתזה למקום קדוש. הלנה המשיכה לחברון, מצאה שם את אוהל אברהם ושרה והקימה את כנסיית אלוני ממרא. היא הבינה שהאמונה חייבת לגעת במשהו מוחשי. וכך התחילה הצליינות (מלשון צלאת, בערבית “תפילה). .הדבר תורם את התופעה לתוך הסוציולוגיה של המרחב במזרח התיכון. היהודים חיו באותו מרחב ואימצו את התופעה. בהמשך התפתחה התופעה אצל המוסלמים. במרוקו למשל, אין כפר, שאין לו קבר של פטרון, שעולים אליו לרגל. אין כמעט עדויות על עלייה לרגל לקברי “קדושים” יהודים ספציפיים באירופה של ימים ולעומת זאת,

יש בידינו עדויות לא מעטות שיהודי אירופה נתנו את דעתם לפולחן הקדושים הנוצרי, שהיה נפוץ ביותר בכל המרחב האירופי. התנופה שידעה הדרישה לשרידי קדושים ולקבריהם באירופה למן המאה הי”א ואילך, לא רק שלא נעלמה מעיניהם של יהודים אלא ככל הנראה הטרידה אותם לא מעט. בספרות הפולמוס היהודית כנגד הנוצרים באות התקפות כנגד פולחן הקדושים ושרידיהם. הטיעונים מכוונים הן כלפי הטענה לתיווך שמעניקים הקדושים לתפילות בני האדם הן לעצם האמונה ביכולותיהם הניסיות של קדושים, קבריהם ושרידיהם[35].

בתחילת ימי הביניים, חידוש העלייה לארץ ישראל והביקורים של יהודים בארץ הביאו עמם את התחדשות המסורת של עלייה לרגל ולמקומות הקדושים. המנהג של עליה לרגל לקברי צדיקים התרחב בתקופה הצלבנית (המנהג קדום הרבה יותר). אנו למדים על כך מתיאורי מסע וקטעי פיוט שכתבו יהודים שביקרו באתרים מקודשים בא”י.

התיאור הספרותי המוקדם ביותר של מסע לקברי צדיקים נמצא בספר “קבלת צדיקי ארץ ישראל“, שנכתב כנראה על ידי יוסף בן יצחק, ומפרטי התיאור אפשר לקבוע שהוא ביקר בא”י בין השנים 1146 ל-1187. גם הנוסע הגדול בנימין מטודלה [36], שביקר בארץ בשנים 1167-1172 מתאר בספרו את ביקורו בציפורי והשתטחותו על קבריהם של ר’ יהודה הנשיא ובנו רבן גמליאל. שנים אחדות לאחר מכן (1176-1187) הגיע לארץ ר’ פתחיה מרגנסבורג, במסגרת מסעו חובק העולם, שבביקורו בארץ שם את הדגש על השתטחות על קברי צדיקים. הוא מפליג בתיאוריו ואף אינו חושש לספר על כמה עניינים מופלאים. הוא כתב שמקברו של ר’ יהודה הנשיא שבציפורי עולה ריח בושם נהדר, וכי במירון נמצא כלי קיבול עשוי אבן המתמלא מעצמו באורח פלא, אך רק בנוכחותם של אנשים הגונים. כלי זה נשאר יבש כשאדם לא הגון נכנס למקום. תיאורי המסע היהודיים מן התק’ הצלבנית מדגישים בעיקר השתטחות על קברים של אישים מהמקרא ושל חכמים מתקופת המשנה והתלמוד. עולה הרגל רצה לראות במו עיניו את קברותיהם של אותם חכמים ש”איתם חי ומפיהם למד” כביכול בבית המדרש: ר’ יהונתן בן עוזיאל, ר’ יוסי הגלילי, ר’ יהודה הנשיא ורבן גמליאל. גם אשתורי הפרחי [37], תעד בכתביו מקומות שונים בארץ, ביניהם אתרים קדושים[38].

את התופעה הסביר יהושע פראוור: “עניינו של עולה-הרגל היהודי לא היה בהיסטוריה… קיומם של הקברים, האפשרות להעלות על הכתב את שמותיהם ובכך להנציחם, ולעלות אליהם לרגל הם בחינת מציאות היסטורית, בחינת בטחון בהבטחה האלוהית של תחיית האומה וחזרתה לארצה וערובה לקיומה. ההתלבטות לגבי מהות הארץ המובטחת, זו של מטה או זו של מעלה, שעוררה מתח בחשיבה הנוצרית בתקופת מסעי-הצלב, לא היתה מעולם נושא למחלוקת ביהדות. הארץ המובטחת אליה ישוב העם, היתה אמתית וארצית. הנושא שחזר ועלה לדיון , היה באילו אמצעים – בדרך הטבע או בדרך נס – יתרחש קיבוץ הגלויות ; קיומם של הקברים, האפשרות להעלות על הכתב את שמותיהם וכך להנציחם…. עד אז נמצאים קברי- אבות וקברי-חכמים שם, בארץ-ישראל, על-מנת להזכיר, ואולי אף מותר לומר לשוות לעיני האומה בכל עת את תביעתה לבעלות על הארץ, למרות היותה נשלטת על-ידי נוכרים וזרים. עם ישראל תובע אפוא את זכותו לארצו ומוכיח את צדקת תביעתו במניין קברי האבות הטמונים באדמת ארץ הקודש : תביעה זו מקדמת דנא ועומדת לעולם. אלו שהעלו אל הכתב את רשימות הקברים ואלו שקראו בהן , אחזו בידם, כהרגשתם, הוכחה מוחשית לנוכחות העם בארץ הקודש. אתרי הקודש מהווים הוכחה לבעלות על המקום”. מנהג העליה לרגל לקברות צדיקים קשור גל העולים לארץ במאה ה-13. עליה זו נבעה מתקווה שהגאולה קרובה וכי בעקבות חילופי השלטון בארץ הקודש ממוסלמים לנוצרים ומנוצרים למוסלמים יבוא גם זמנה של ריבונות יהודית בארץ. לפיכך, העליות לרגל לקברות צדיקים נתנו תחושת ביטחון שקרב מימושה של ההבטחה האלוהית בדבר תחיית האומה וחזרתה ארצה.

עם התפתחות היישוב בארץ ישראל בימי הביניים, בייחוד לאחר עלייתו של הרמב”ן (רבי משה בן נחמן) לירושלים בשנת ה’כ”ז (1267), אנו מוצאים עדויות לעלייה לקברות קדושים, תיאורי שרידיהם של בתי כנסת עתיקים, תיאורי מקומות שנעשו בהם נסים לישראל ותיאורי אתרים שונים ברחבי הארץ. מנחם החברוני אחד הנוסעים הראשונים שתיעדו בכתובים. הוא עוסק בקברי צדיקים, הוא אחד הראשונים שמעלה על הספר ב-1215.”וכן קיבלתי אני מבני ארץ ישראל כאשר כתבתי, אני מנחם החברוני, הנה מראש ועד סוף. והרואה זה הכתב מאילו הצדיקים הנקובים למעלה אשר ניקבו בשמות אל יחשדוני ואל יאמרו בליבם כי למצוא חן בעיניהם כתבתי. וכדי להוציא ממון מהם כתבתי, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי כן קיבלתי מבני מערבא. ואם יקשה הרואה ויאמר: איככה בני מערבא יודעים כי בני הצדיקים אשר נקברו שם כבר ג’ אלפים שנה ?”, גם אני הכותב אשיב להם מפי בני מערבא ולא מפי כתבם, כי אותם הדרים היום בארץ ישראל לא גלו מעולם משם עד היום… וקבלו איש איש מאביו מחורבן הבית ויודעין כל העניין… וכה קיבלתי אני, מנחם החברוני”[39].

הוא מדגיש שהוא אינו מביא המצאה שלו אלא דברים שתושבי ארץ ישראל יודעים ומכירים אותם. רבים מתארים במכתביהם או בספרי מסעותיהם את המקומות שבהם ביקרו, מה ראו עיניהם במקומות אלה, עם מי נפגשו בהם ומה אומרים באותם מקומות – תפילה, תחינה, בקשה, סליחה וכדומה.

כבר במאה ה-16 נכתבו ספרים על קברי הצדיקים שבגליל. כך למשל, ר’ משה באסולה, שהגיע ארצה מצרפת בשנת 1522, הנציח את רשמיו בספר “מסעות משה”, שכתב ב-1527[40]. ר’ חיים ויטאל כתב ב-1570 את “שער הגלגולים” בו תיאור של קברי צדיקים בגליל. ספר נוסף שנכתב בתקופה זו הוא “ספר יחוס קברי אבות וצדיקים”[41]. תיאורי הקברים השונים והאגדות שנרקמו סביבם, מהווים ענף עיקרי של ספרות הנוסעים, ואף בספרי תעמולה של שד”רים (שלוחי דרבנן) שונים. ר’ עובדיה מברטנורא [42], שעלה לארץ ישראל בשלהי המאה ה-15, כתב לאחיו על קבר שמואל הנביא: “אמנם לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה אות או מופת במקום ההוא שיהיה בו שינוי. מנהגו של עולם לבד מה שאומרים שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר או בנדבה שהתנדבו במקום ההוא או בתפילה שהתפללו שם נענו וכל אלה דברים שאין להם הכרה”[43].

בצפת של המאה ה-16, שהתפתח בה מרכז חשוב של מקובלים, התפתח רבות גם פולחן קברי הצדיקים. המקובלים ייחסו לקברים כוחות נסתרים וחשיבות רבה בפתרון סודות הקבלה, והייתה חשיבות קבלית מיוחדת לקברי הצדיקים הידועים רק למתי מעט. מועדי ביקור מרכזיים היו בערב ראש חודש ובחמישה עשר בחודש. לעומת זאת בראשי חודשים עצמם, בימים טובים ובשבתות, לא עלו לקברי צדיקים, כיוון שהאמינו שבימים אלה נשמות הצדיקים עולות למעלה.

האר”י הקדוש זיהה מקומות רבים בגליל כקברי צדיקים, בעיקר של תנאים ואמוראים, אך גם של דמויות מקראיות. רבים מזיהוייו היו בעקבות המסורת העממית, אך אישורו גרם להעצמתה של זו. האר”י וגוריו, נהגו לצאת להרים ולהשתטח על קברי צדיקים. בכך הם קיבעו עוגנים לגבי מקומות הקבורה וביססו את המסורת[44]. רשימה של כל זיהויו נוספה על ידי רבי שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל, ל”ספר הגלגולים”. תלמידי האר”י סיפרו כי הוא גילה את הקברים לפי סימני אור שראה במקומות מסוימים בבית הקברות שליד צפת. אור זה מסמל את נשמתו של הצדיק[45]. האר”י הקדוש גרס כי התפילה בקברים הנסתרים, שמקומם ידוע אך למעטים, מקובלת יותר על הקדוש ברוך הוא, ולפיכך ראוי לטרוח ולהגיע למקומות אלה.

קבר האר”י הקדוש

 

האר”י ותלמידיו נהגו להתנתק מפעם לפעם מחיי היומיום ולצאת את העיר כדי להשתטח על קברותיהם של צדיקים, תנאים ואמוראים. הם קראו למנהג זה “גירושין”, וכוונתם: לגרש עצמם משגרת היומיום כדי להידבק בקדושה השורה על המרחב הפתוח. האר”י ותלמידיו האמינו שמקום קבורתו של אדם הוא המקום המתאים להתייחדות עם נשמתו ועם התכנים הרוחניים של יצירתו. הזיקה הרוחנית בין ר’ שמעון בר יוחאי (רשב”י), שמייחסים לו את חיבור “ספר הזוהר” (ספר היסוד של הקבלה) ובין מקובלי צפת היא שהעלתה את חשיבות מקום קבורתו של רשב”י, עד שהפך לאתר החשוב והמקודש ביותר בגליל. עד גירוש ספרד צויין קברו של רשב”י כשאר קברי תנאים ואמוראים, ואין אזכור בדבר עלייה מיוחדת לקברו. התפשטותה של הקבלה, והחסידות לאחריה, תרמה רבות לפולחן קברי הצדיקים, והתחברו תפילות ו”ייחודים” רבים המותאמים לאמירה על כל קבר וקבר. עם התפשטות לימוד הקבלה בצפת, במאה ה-16, זכה קברו של רשב”י למעמד בכורה. אחד המנהגים הנפוצים היה שריפת בגדים יקרים מעל קברו של, וחכמים רבים התרעמו על כך שהפכו את יום מיתתו של צדיק ליום שמחה במקום ליום אבל1 שיש להתענות במותו של צדיק ולא לשמוח. ואולם דעתם של המקובלים שונה, ורוב ה”משתטחים” מעדיפים לקבל אותה. המקובלים טוענים שהשמחה ביום מותו של צדיק היא על כך שעם המוות מתאחדת סוף סוף נשמתו עם הקב”ה, ולכן אין מקום ביום זה לקינות אלא להילולה.

ציון וקבר

פעמים רבות יש חוסר התאמה מוחלט בין קברו של המת לבין הביוגרפיה שלו. כך למשל קבר יונתן בן עוזיאל, שמימיו לא יצא מירושלים, נמצא ליד עמוקה שבגליל העליון. ליד קבר חבקוק שבגליל נמצא קבר רבנו בחיון, שחי ומת בספרד. דוגמא נוספת היא קבר מרדכי ואסתר בהמדן שבפרס, אליו נהגו לעלות יהודי אירן. לעומת זאת, מספר תלמידו של ר’ עובדיה מברטנורא, ב-1495, שבט”ו באדר יצאה קהילת יהודי צפת לקבר מרדכי ואסתר בברעם. גם לאביי ורבא- אמוראים שחיו, פעלו ונפטרו בבבל. יש להם “מקום קבורה” בגליל. לעתיים מדובר באישים שחיו ביהודה וקשה להניח כי נקברו דווקא בכפרי הגליל. לעיתים המקום אף סותר פסוקים מפורשים, כך למשל, בספר דברי הימים (דבה”י ב’, כ”ד, 15) כתוב שיהוידע הכהן נקבר בעיר דוד עם המלכים ואילו תלמידיו של האר”י התייחסו לקברו בצפת. ניתן ליישב את הסתירה רק אם מבינים את מקום הקבר כאתר סמלי בלבד. האר”י הקפיד לקרוא למקומות אלו “ציון” (אנדרטה בלשון ימינו) ולא קבר.. הרב חזקיה רוטשטיין, בספרו “זיהוי קברי צדיקים בגליל על פי האר”י” כותב על כך: “נראה על כן שלא בכל המקרים מדובר בקברים של ממש, שגופו של האדם ששמו מצויין עליו קבור שם. מדובר במקרים כאלה בציון לנפש האדם ומקום להתייחדות עם נשמתו והמורשת שהשאיר בחייו. אין זה איפוא קבר של ממש אלא במובן המופשט בלבד”[46].

צילם: גילי חסקין

 

כך למשל, חוני המעגל חי בירושלים ונהרג בירושלים (מפורט אצל יוספוס) והציון שלו נמצא בחצור הגלילית בני העם באו להתייחד אתו במקום מסוים בלא להתחשב בעובדות היסטוריות. אנשים יכולים להחליט כרצונם ולקבל מסורות שונות כבחירתם. דוגמא מודרנית היא ציונו של רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, נמצא באוהל שבבית העלמין מונטיפיורי, השוכן ברובע קווינס שבניו יורק. האוהל שנבנה על קברו של חמיו האדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, היה מקום התפילה היחיד אליו נהג הרבי מליובאוויטש להגיע בכל עת מצוא. לאחר פטירתו הפך המקום למוקד עליה לרגל במשך כל ימות השנה. במקום נבנתה גם ישיבה של חסידי חב”ד והאתר הומה אדם במשך כל שעות היממה. לשיאה מגיעה העלייה לרגל ביום ההילולה שחל בג’ בתמוז, במהלכה עוברים מאות אלפי יהודים מכל רחבי העולם לתפילה קצרה בציון, המנותבת על ידי סדרנים המטפלים בתור הארוך המשתרך על פני קילומטרים רבים.

לעתים קרה, שיהודי המקום בנו בית כנסת וקראוהו על שם פלוני אלמוני. כשאותם יהודים עזבו, נשארה המסורת שקושרת את המקום עם שמו של האדם. בזמן התיירים, הזיכרון ההיסטורי עובר שינוי פזה ואז יש כבר אזכור של האדם כאילו הוא קבור באות מקום.

ההתנגדות למנהג

המתנגדים אמרו: “מפני מה לא נודעה (מקום) קבורתו של משה? כדי שלא יהיו ישראל הולכין ומזבחין ומקטרים שם וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קיברו בפסיליהם”[47]. המפרש אברבנל הוסיף:  “שהיה קבר משה נגנז ואין רואה כארון אלוהים שנגנז כדי שלא ייהנו בו האויבים כי הדברים הקדושים כולם כארון והמנורה ושמן המשחה וקבורת משה נגנזו מפני שלא יבואו ליד האומות וישתמשו בהם בהפך הכוונה האלוהית. הלא תראה שמערת המכפלה אשר נקברו שמה האבות היא היום בידי הישמעאלים ועשו עליה בית תפלתם וכ”ש שהיו עושין זה לקבר אדון הנביאים”. הוא משתמש בדוגמא מתקופתו, כשמערת המכפלה שהיא מבנה יהודי, אומצה על ידי האסלאם שהפכה למקום תפילה למוסלמים. ההסברים אינם כתובים בתורה אלא הם פרשנות מאוחרת מתוך הסתכלות על המרחב שמסביב.

לעומת זאת, המצדדים בביקור בקברים קדושים ראו בהעלמת מקום קבורתו של משה לא חסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, כי אם עונש: בשעה שבני ישראל זנו עם בנות מואב (במדבר כ”ה). לא הגיב משה אלא פנחס, נכדו של אהרון הכהן. “ולפי שהתעצל (משה ולא עשה דבר נגד עוברי העבירה, נענש) ולא ידע איש את קבורתו” (מדרש רבה, במדבר כ’, כ”ה).

אנשי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרה או דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות אחרות, שהתורה באופן כללי שוללת לדעתם. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים. כך כתוב בתלמוד הירושלמי, במסכת שקלים: “רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זיכרונם”[48].” ועל פי זה פסק הרמב”ם בספרו ההלכתי משנה תורה: “ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות[49].”

בית הקברות בסאלה. מרוקו. צילום: גילי חסקין

בשנת 910 לספירה התנהל ויכוח בירושלים בין הקראים והרבניים. סהל בן מצליח, הטוען הקראי, האשים את הרבניים שהם ממציאים המצאות חדשות: “ואיך אחריש ודרכי עובדי עבודה זרה בין מקצת ישראל יושבים בקברים ולנים בנצורים ודורשים אל המתים ואומרים יא רבי יוסי הגלילי רפאני, הבטינני, ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטירים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים על התמר של הצדיק לכל מיני חלאים, וחוננים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים עליהם ומבקשים מהם לתת להם את חפצם”.

על אדמת אירופה, ובמיוחד באשכנז, יצאו רבנים וכותבים יהודים מל המאה הי”ג בחריפות כנגד העלייה לקברי “קדושים” יהודיים. החשש שהביעו הכותבים היה כפול: ראשית הם חרדו מפני העבירה על איסור “דורש אל המתים” (דברים יח, 11) [50]. חשש נוסף היה מפני תפיסת הקדוש הנפטר לא רק כמי שמתווך בין האדם ובין האל, אלא שהקדוש מבצע את הנס בעצמו[51].

ה”מתנגדים” (הליטאים) התנגדו למנהג, שרווח אצל חסידים. כאשר תלמידי הרב שך הביעו בפניו רצון לעלות לקבר רשב”י במירון, הוא השיב שרשב”י נמצא בגמרא.

ההילולה על קבר רשב”י, בהר מירון. צילום: גילי חסקין

יואל טייטלבוים, האדמו”ר מסאטמר, שהיה מתנגד חריף לציונות. בספר “על הגאולה ועל התמורה”, שפרסם לאחר מלחמת ששת הימים, ניסה להיאבק בהתלהבות הדתית שנלוותה לניצחון הישראלי הסוחף, והתייחס גם לעלייה לקברי צדיקים באתרים שנכבשו באותה מלחמה. בקורת מאוחרת יותר וקיצונית יחסית, העלה הרב יובל שרלו, שכתב אודות נסיעה של אנשי עסקים שאינם שומרי תורה ומצוות לביקור בקברי צדיקים בחו”ל: “…נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר – לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכל. וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ א-לוהי והכרעה בענייני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים… הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?… האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?[52]”

הצורך בקדוש הוא כל כך גדול, שאף דברי החכמים נגד הערצת קדושים אינה מצליחה להזיז את ההמון מאמונתו וממנהגיו. באסלאם קמו חכמים שנלחמו נגד העלייה לקברי קדושים, אולם ללא הצלחה[53]. צחוק הגורל הוא, שעם השנים, הפכו למקומות קדושים, גם קבריהם של אותם חכמים שכלתניים, שנלחמו במלוא כוחם, נגד מה שראו כאמונות הבל. כך אירע לחכם המוסלמי תקי אל-דין, שהתנגד אפילו לעלייה לקברו של מוחמד; וכך קרה גם לר’ משה בן מימון, הרופא והפילוסוף הרציונליסט, שמקום קבורתו הארעי בקהיר, לפני שהועלו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, הפך למקום קדוש בו מתרפאים חולים.

דעות בעד ונגד נשמעו מפי חכמי כל הדורות, אך העם הפשוט פסק בבירור לטובת העלייה לקברי קדושים. על אף שהתורה מייחסת טומאה למת, השתמר פולחן קברי הצדיקים לאורך הדורות.

הודי מוסלמי עולה לקברו של חאג’ סידי עלי בבומביי. צילם: גילי חסקין

הערות

[1] רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיָבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

[2] “סיפורה של משפחת בן חיים מצפת”, פורסם במקור ראשון

ראו העניין זה: הסיפור המוזר של הנביא חבקוק

[4]  נחשב לאישיות רוחנית ברמה גבוהה מאוד. בגמרא נאמר כי שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, המנהיג הרוחני של הדור. שלושים מהם ראויים היו שתשרה עליהם שכינה כמשה בסיני, חמישים הנותרים ראויים היו שתזרח עליהם החמה כמו על יהושע בן נון. גדול שבהם, אומרת הגמרא, יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם – יוחנן בן זכאי. עוד נאמר עליו, וזה פסוק כמעט מצמרר, אם מנסים לדמיין אותו, “כשהיה לומד תורה, כל עוף פורח מעליו היה נשרף”. ויש אומרים כי הפסוק הוא רמז לך שהאיש היה במדרגת שרף. קברי צדיקים בעמוקא, ב”הארץ”.

[5] חצי רגל בקבר – אתר NRG

[6] עירית רוזנבלום, האם תוכנית הבראה לקברי צדיקים תעלה את מספר התיירים?, באתר הארץ, 2.7.2006

[7]  אורה לימור, מסעות ארץ הקודש – עולי רגל נוצריים בשלהי העת העתיקה, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ 12.

[8] . רבקה גונן (עורכת), ‫ אל קברי צדיקים: עליות לקברים והילולות בישראל, ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 1998.

[9]  Pahick J.Geary, Living with the Dead, The Middle Ages, Ithaca and London, 1994, pp.

[10] יעקב יהושע, ירושלים הישנה בעין ובלב: מבחר כתבים, ב’  ירושלים: כתר, 1988, עמ’ 91.

[11] יורם בילו, “פולחן ומקום קדוש בדת האזרחית ובדת העממית בישראל”, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 19-20, 1997, עמ’ 65-84.

[12] מקור הקדום ביותר למנהג נזכר בפירוש רש”י בשם “תשובות הגאונים”: ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם (רש”י מסכת יבמות דף קכב עמוד א).

[13] . יורם בילו, שם.

[14] Pahick J.Geary, Living with the Dead, in  the Middle Ages, Ithaca and London, 1994, pp 163-176

[15] אפרים שהם-שטיינר, “יהודים, קברי קדושים ובקשת מרפא בין מערב למזרח בימי הביניים”,

פעמים 98-99 (תשס”ד) עמ’ 39-6.

[16] Stephan Wilson (ed.), Saints and their cult , Studies in Religious , sociology, folklore and History, Cambridge 1983, pp. 123-140.

[17]  יורם בילו, “פולחני קדושים ועליות למקומות קדושים כתופעה אוניברסאלית”, בתוך: רבקה גונן (עורכת), אל

קברי צדיקים – עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים, 1998, עמ’ 11-25. .

[18]  דניאלה טלמון-הלר, “הלוויה, קבורה וזיארה בסוריה בתקופה הצלבנית והאיובית”, בתוך” נחם אילן (עורך), האסלאם ועולמות השזורים בו – קובץ מאמרים לזכרה של חוה לצרום-יפה, ירושלים תשס”בעמ’ 263-268

[19] יורם בילו, “הערצת צדיקים בראי חלום – ניתוח מקרה”, בתוך: מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה, בעריכת יששכר בן עמי (עורך) , ירושלים תשנ”א, עמ’ 157-165.

[20] רבי נחמן היה מורה רוחני מקורי שהדגיש את המכשלות הרבות בדרך לדעת האל ואת חשיבות השמחה, הפשטות והתמימות. הוא הרבה למחות על מה שראה כהתמסדות ואובדן הדרך של החסידות ונקלע למחלוקות עם אדמו”רים אחרים, כשהוא טוען שהוא לבדו “צדיק האמת”. הוא לא מינה לו יורש, וברסלב הוסיפה לתפקד כתנועה עם מורים הבקיאים בתורתו ולא כחצר בראשות שושלת אדמו”רים. אף שעורר בזמנו סערה והתנגדות, מהווים חסידיו את אחת התנועות הגדולות בחסידות כיום. (על פי ויקיפדיה).

[21] . משה וינשטוק, “אומן – המסע הישראלי לקברו של ר’ נחמן מברסלב, ידיעות ספרים, 2011

[22] . אברהם שטאל, “העלייה לקברי קדושים בישראל ובעמים”, אריאל י”ח (117-118), 1996, עמ’ 14-22.

[23] קדושת עם ישראל מקורה ב”ארץ הקודש”, היא ארץ ישראל, שם הקדוש ברוך הוא מתקדש בעם קדוש. ומקדושת ארץ ישראל נובעים הלכות ודינים רבים הנוגעים לעם הקודש, הוא עם ישראל. לפיכך כל העולה לארץ ישראל, מתכפרים לו עוונותיו שבחוץ לארץ, אם הוא מתחרט עליהם ואינו חוזר אליהם. דבר זה למדנו מעכן, שמעל בחרם בכניסת בני ישראל לארץ ישראל ויהושוע בן נון שבראשם. מסביר לנו הרד”ק (רבי דוד קמחי): על עבירות נסתרות שבחוץ לארץ לא נענש עכן, אבל כאשר עברו את הירדן, וחזר לסורו, נענש על כל העבירות והעוונות יחד. מכאן שקדושת ארץ ישראל עולה על קדושת כל הארצות.

[24]  אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל ,ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, 1973.

[25] יהושע כ”ד 30

[26] . שלם: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, 8, הוצאת יד בן צבי, 2008, עמ’ 580.

[27] אנציקלופדיה אריאל, עמ’ 7700.

 

[28]  יוסף אלבו, ספר העיקרים, ד’, ל”ה – ע’ 802.

[29] . אפרים שהם-שטיינר, ‏כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר – יהודים, קברי קדושים ובקשת מרפא בין מערב למזרח בימי הביניים, פעמים 98-9, סתיו-חורף תשס”ד

[30] . ספר הכחרי, מאמר ג, א.

 [31] ספר המידות, פרק הצדיק , סימן קעג, עמ’ שנט.

[32]  ויעלו בנגב ויבא עד חברון – ויבאו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותיי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לד עמוד ב

[33] נולד במחוזא בשנת מות רב יהודה בר יחזקאל, 299 לספירה לערך. רוב ימיו ישב בעיר מגורי אביו ושם מת בשנת 352. קבל תורתו מהרבה חכמים ובראשם רב נחמן בר יעקב היושב במחוזא. בילדותו למד בסורא בבית רב חסדא. שנים הרבה שמש את רב יוסף בפומבדיתא. אביי ורבא היו זוג חברים ודבריהם בהלכה נמסרים יחד לדורות הבאים. על ידם החלה חתימת התלמוד ועליהם סמכו בזה תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. אחרי מות אביי (338) נעשה רבא לראש הישיבה הגדולה, שעברה מפומבדיתא למחוזא. רבא עמד בראשה עד יום מותו

[34]  כך למשל: זאב וילנאי, מצבות קדושים בארץ ישראל, ירושלים, תשי”א.

[35] . ספר נצחון ישן , חלק עברי עמ’ 147 פיסקה 217 .

[36] . קרוב לשנת 1165 יצא חוקר זה למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באוניה ממארסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.

[37] . רב אֶשְׁתוֹרִי הַפַּרְחִי (יש אומרים שזהו שם ספרותי, ושמו הנכון: הרב יצחק הכהן) בן רבי משה הפרחי (נולד: המחצית השנייה של המאה ה- 13  כנראה 1280 ונפטר: המחצית הראשונה של המאה ה-14  כנראה 1358) ,היה חוקר ארץ ישראל והלכותיה. מוצא משפחתו הוא מפלוראנצה בספרד. הוא חי בפרובאנס שבצרפת. לאחר גירוש יהודי צרפת עבר לספרד ולאחר מספר שנים עלה לארץ ישראל. בשנת 1313 הגיע לירושלים וכעבור שנה השתקע בבית שאן. אנו מכירים בעיקר את ספרו החשוב “כפתור ופרח”. ספר זה למעשה יכול לספר לנו על מצב היהודים בארץ ישראל בתקופת מלכות הצלבנים השנייה (1192-1291). מדבריו ומספריו ניתן להבין שהיו יהודים בארץ ישראל בתקופה זו ואף שהחלו לקום בה קהילות קטנות. מספר היהודים עולה משתי סיבות, הסיבה הראשונה היא הכיבושים הממלוכים אשר אינם אוסרים על יהודים לגור אפילו בירושלים. הסיבה השנייה היא תחילת גירוש יהודים מאירופה בעיקר מצרפת הגורמת להגעת חלקם לארץ הקודש

[38] . בת-שבע אלברט, “עוד על עליה לרגל בימי הביניים המוקדמים”, קתדרה 90, תשנ”ט, עמ’ 33-8

[39]  יהושע פרוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2000. פרק שביעי תיאורי מסע עבריים בארץ־ישראל בתקופה הצלבנית

[40] זאב וילנאי, ‘אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל’, כרך ‘חוקרים ותיירים בארץ ישראל’, עם עובד, תל אביב, תשמ”ד – 1984, עמ’ 121-122.

[41]  חג’י עמיצור, עליות לרגל והיווצרות מקומות קדושים”, 29.04.2013

[42] . עובדיה מברטנורא היה בן למשפחה שמוצאה בעיר ברטינורו שבצפון איטליה. בשנת 1485 יצא למסע לארץ ישראל. המסע נמשך כשנתיים וחצי ובסופו, בשנת 1488, הגיע עובדיה מברטנורא לירושלים. בירושלים מצא 70 משפחות יהודיות שמצבן היה גרוע ביותר, פעל במרץ לעזרתן ולשם כך אף גייס כספים מיהודי איטליה. שם, בירושלים, סיים את פירושו למשנה, שבזכות פשטותו ובהירותו הפך להיות הפירוש למשנה בה”א הידיעה. נפטר בירושלים ונקבר בבית הקברות שעל הר הזיתים.

[43] ברטנורא, עמ’ 84-85

[44] מאיר בניהו, ספר תולדות האר”י, ירושלים: מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית תשכ”ז.

[45]  תודה לאבשלום שחר על הערותיו. ראו: נופים ותרבויות.

[46] תחומין כרך טו עמ’ 60

[47]  פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וזאת הברכה דף סח עמוד א . נכתב במאה ה-8, על רקע עלייה לרגל של מוסלמים ונוצרים.

[48] תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ב’, הלכה ה’

[49] משנה תורה לרמב”ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד’, הלכה ד’

[50] כך בדבריו של ר’ חיים פלטיאל ממגדבורג, בסוף המאה ה-13

[51] -, עליה ועליה לרגל לארץ ישראל 1099-1517, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשמ”ח, עמ’ 221.

[52] . הרב יובל שרלו, על נסיעת אנשי עסקים לקברי צדיקים, עבודה זרה ומה שביניהם, , אתר ישיבת פתח תקווה.

[53] פרקים בתולדות הערבים ובאסלאם, רשפים, 1982, עמ’ 332-331)