תולדות רומניה

ראה גם באתר: מסלול טיול ברומניה

 

הארץ, שנודעה לפנים כ"דקיה", וכיום כ"רומניה", כבר יושבה בתקופות קדומות. נתגלו שרידים מן התקופה הנאוליתית. בעקבותיהם תרבות ברונזה מפותחת. על תרבות זו השתלטו פולשים סקיתים (800 לפנה"ס). החל מהמאה ה8- לפנה"ס החלו היוונים, כחלק מהקולוניזציה הגדולה, להקים מושבות סחר לחופי הים השחור. במאה ה7- לפנה"ס הגיעו לחופי רומניה של ימנו והקימו מושבות בקאלאטיס (מאנגאליה) ובטומיס (קונסטנצה). אלו סחרו עם תושבי פנים הארץ, שהיתה עשירה מבחינה חקלאית וכן הפיקה ברזל, נחושת וזהב.

מידע מפורט ראשון בדבר תושבי רומניה הקדומה, נמצא בכתבי ההיסטוריונים הרודוטוס ותוקידידס. ששאבו את המידע מפי המתיישבים היוונים. תושבי הארץ נקראו גֶטים, ובפי ההיסטוריונים הרומאיים, כגון פליניוס "הזקן" וטקיטוס, נקראו "דָקים" (Daci). ייתכן שהדקים התגוררו בטרנסילבניה של היום והגטים, דרומה-מזרחה מהם.

זה השם העתיק של כל האזור שמצפון לדנובה התחתית. הפרובינציה הרומית דקיה במאה ה-2-3- לספירה היתה בתחום הונגריה-רומניה של ימינו. הדאקים היו עם ממשפחת העמים התראקית-אילירית; שכניהם הגטים, שישבו על הגדה הדרומית של הדנובה התחתית, היו קרובים להם מאד. הגטים הוכנעו על ידי דריווש ה-I , במסעו כנגד הסקיתים.

הגטים היו רועים, שיישבו את הרמה הטראנסילוונית, ושבטים סקיתים התערבבו בהם. הרודוטוס הזכיר אותם וטען שהיו "האמיצים והישרים שבתראקים", ומכנה אותם "בני אלמוות". הגטים היו ידועים כפרשים-קשתים והדקים כשולפי חרב. במאות ה3- וה4- לפנה"ס כבשו את הארץ שבטים קלטים. ותושבי הארץ הושפעו מהם.

המלך הגטי בוּרְוִויסְטָה ( Burvista ) איחד בשנים 44-65 לפנה"ס את הגטים והדקים לממלכה אחת, שנקראה על שם האחרונים. הוא ניצח את הבואים (שבטים גאלים) שבפנוניה ואת האילירים, שהגיעו מדלמטיה. בורוויסטה חיזק את ממלכתו על ידי תיקונים ברוחו של זאלמוכסיס, (הנביא הגטי שייסד דת-מסתורין הטיף לאמונה בהישארות הנפש, ולאחר מותו הפך לאל). כמו כן הנהיג משטר מסודר ועקר את הגפנים, כדי להילחם בשכרות. בורְוִויסְטָה שחרר את הגטים והדקים מהלחץ של אותם שבטים קלטים מהמערב והצפון ואחר כך פנה נגד המושבות היווניות שעל החוף המערבי של הים השחור, שדד והחריב אותן. אחרי מותו של בורוויסטה התפוררה ממלכתו. אוגוסטוס קיסר מתפאר בכתובת אנקירה (באנקרה), שצבאו חצה את הדנובה והכריח את הדקים לקבל את מרות רומא. בתקופת אוגוסטוס הוגלה לכאן המשורר הלטיני אובידיוס, לקונסטנצה שלחוף הים השחור, בשל תעלולי האהבה שלו עם יוליה, נכדתו של הקיסר. בסוף המאה ה-I לספירה הגיעו הדקים שוב לעוצמה גדולה. הם התאחדו עם הגטים בהנהגתו של דֶקֶבְלוס (Dekeblus) או דֶצֶ'בָאל ברומנית), שממלכתו השתרעה בין הדנובה לאלפים הצפוניים. מן הטיסה במערב לדנייפר במזרח. דומיטיאנוס קיסר העלה לו תשלום שנתי, כדי למנוע מהם לפלוש לתחומי הקיסרות הרומית. טריינוס קיסר הכריע את הדקים בשתי מערכות קשות (102-101 ו107-105-). הוא כבש את דקיה והפך אותה לפרובינציה רומית. טריינוס הביא עמו לרומא הרבה שלל; זהב שכרו הדקים במכרות ובנהרות טראנסילבניה. בעמוד טריינוס שברומא מתוארים היטב לבושם, בנייתם ודרך לחימתם של הדקים. מונומנט ניצחון נוסף שהקים טריינוס לציון אותו ניצחון, הוא טרופאום טראיאני בדוברוז'ה.

הפרובינציה דקיה כללה את ואלאכיה ואת רמת טראנסילבניה, והובאו אליה מתיישבים מרחבי הקיסרות, כולל מסוריה וארץ ישראל. הרומאים שהגיעו לכאן על עבדיהם, נטמעו בשבטים הכובשים ויצרו עם דאקי-רומי ששפתו לטינית. בימי הדריינוס קיסר חולקה דקיה לשתי פרובינציות. הדריינוס חשב לוותר עליה, בגלל איום הברברים משלושת צדיה, אך חזר בו בגלל האזרחים הרומיים המרובים שחיו בה. בימי הקיסר מרקוס אורליוס חולקה דקיה לשלוש פרובינציות, אך היתה להן מועצה משותפת ובראשן הועמד נציב אחד שכונה "נציב שלוש הדקיות". השבטים הגותים תקפו את דקיה, ורומא של המאה ה3-, התקשתה להגן על הפרובינציות המרוחקות. בימי אורלינוס קיסר, בשנת 271, פונו האזרחים הרומיים מדקיה והאזרחים הרומיים פונו אל מדרום לדנובה, כדי לעבות את מערך ההגנה הרומי שם. הלגיונות והמנגנון המנהלי הרומי פונו, אך האוכלוסייה הדקו-לטינית נשארה. זו היתה למעשה הפרובינציה הרומית הראשונה שפונתה, אך הרומניזציה של הארץ היתה יסודית ובסופו של דבר נקראה הארץ "רומניה".

במשך 1,100 השנים שאחר כך, פלשו לדקיה, או עברו דרכה, סרמטים, גותים, ונדלים, הונים, גפידים, לנגומברדים, אווארים, שבטים סלביים שונים, בולגרים, מדיארים (הונגרים), פצ'נגים וקומנים (שבטים תורכיים). כמעט ואין עדויות על תולדותיה של דקיה במשך רוב ימי הביניים, כי הארץ שקעה באנרכיה. הפולשים הסלביים היו היחידים שהטביעו את רישומם על האוכלוסייה המקומית, ועם זאת באו תחת השפעת הלטינית, שהלכה והפכה לניב רומני (=רומי) מיוחד. במשך 600 שנה, היו החבלים המרכיבים את מזרח אירופה ודרומה, זירת מאבק בין ההונגרים (ולעתים גם הפולנים), בית הבסבורג ולפעמים גם הרוסים והתורכים. במאה ה10- כבר התנהלה באזור מערכת פיאודלית מבוזרת, שנשלטה על ידי המעמד הצבאי. מהמאה ה10- התפשטו המדיארים לתוך טראנסילבניה, מצפון להרי הקרפטים וממערב להם והמלך אישטואן ה-I סיפח אותה לממלכתו. במאה ה-12 הביא המלך גֶזָה ה-II לטרנסילבניה מתיישבים גרמנים (סאכסונים). את הערים שבטרנסילבניה בנו מתיישבים גרמנים אלה. ב-1241 ו-ב1242 החריבו פלישות טאטריות את האזור, זו היתה אחת הסיבות שבמהלך המאה ה-13 הוזמנו אנשי המסדר הטבטוני להתיישב בארץ, כדי שיבטיחו את גבולותיה. גם המלך בלָה ה-4 מהונגריה הציע לסכסונים (שבטים גרמניים) קרקע חינם ופטור ממס, כדי שיתיישבו ויגנו על הממלכה בחלק הדרומי שלה. בתקופה זו היתה כל טרנסילבניה ישות אוטונומית תחת הכתר ההונגרי (למרות שהרומנים היו עדיין רוב האוכלוסייה). במאה ה14- קמו שתי נסיכויות, שעתידות היו להיות גרעינה של רומניה המודרנית: וולכיה ומולדביה. בוולכיה הקים בסרב (Basarab; משל: 1352-1310), ממשל עצמאי למעשה, שעמד בפני ההונגרים. נסיכות זו שילמה מס לעות'מאנים הכובשים, אף ששמרה על אוטונומיה פנימית. במולדבה הקים בוגדן (Bogdan; משל: 1365-1359) נסיכות, שבראשית המאה ה15- נכנסה לתחום ההשפעה הפולנית וב1513- נפלה בידי העות'מנים. שליטים אלו אלו שלטו בכל "נסיכויות הדנובה", שלטון ללא מצרים, בעזרת מושלים (וויוודים) ממשפחות אצולה (בויארים), שהתחרו ביניהם ואף הצליחו להעניק להן תקופות של פריחה. החל מסוף המאה ה14-, היו תושבי ולאכיה נתונים במאבק פנימי בין המצדדים לכניעה לעות'מאנים, בעיקר הסוחרים והעשירים, לבין הדוגלים בעצמאות.

ההיסטוריוגרפיה הרומנית מעלה על נס את פועלם של הלוחמים כנגד העות'מנים, שהרימו ראש, לא בגלל תחושות לאומיות במתכונת המודרנית, אלא כנגד המיסוי ובעיקר כנגד הדֶוְושירמֶה (ששיטת הגיוס הכפוי). מירצ'ה צ'ל באטרו (מירצ'ה הזקן), ולאד צפש (Tepes) ושטפאן  צֶ'ל מארֶה (שטפאן הגדול) הפכו לדמויות אגדיות במאבק זה. הדמות הססגונית ביותר היא של ולאד צפש, הנסיך השליט בוולאכיה בשנים 1456-1462, הוא מקור ההשראה ל"דרקולה", יציר דמיונו של בראם סטוקֶר, הסופר האירי, בן המאה ה-19].

כאשר העות'מנים כבשו את רומניה במאה ה16-, סופחה טרנסילבניה לאימפריה העות'מנית, כשהיא מעלה מס לשולטן אך שומרת על האוטונומיה שלה. בעקבות הניצחון התורכי בטרנסילבניה נאלצו גם מולדביה וואלכיה לשלם מס לעות'מנים, בתמורה לשלטון עצמי. מכיוון שהעות'מנים לא שלטו ישירות במרבית שטחי רומניה, לא מוצאים בה בניינים עות'מאניים, למעט אזור דוברוג'ה, שבין הדנובה לים השחור. ב1600- אוחדו שלוש המדינות הרומניות, לזמן קצר, תחת שלטונו של מיכאי ויטֶאָזול ("הגיבור") באלבה יוליה. המשמעות של עצמאות חלקית זו היתה שלהונגרים ולסכסונים בטרנסילבניה היתה אפשרות לעבור מהקתוליות לפרוטסטנטיות, דבר שהביא לניתוקם מהשליטים הקתולים לבית האבסבורג. התקווה לעצמאות טרנסילבניה נגוזה לאחר שהטורקים נהדפו משערי וינה ב-1863. בשנת 1687 עברה טרנסילבניה לשלטון ההבסבורגים ובשנים 1711-1703 פרץ מרד בטרנסילבניה בראשות הנסיך המקומי פרנץ ראקושי ה2-. ב1711-,בעקבות עליית הכוח המתחרה של רוסיה, שינו העות'מנים את האסטרטגיה, ובמקום שליטים מקומיים מינו את הפנריוטים, בני משפחות האליטה היוונית, מתושבי רובע פנר שבאיסטנבול. היו אלו בני מעמד גבוה, שמילאו קודם לכן תפקידים חשובים באימפריה העות'מנית, ועתה, לאחר שקנו את משרותיהם, מונו למושלי וולכיה ומולדבה. הם שלטו בנסיכויות רומניה עד 1821, עת פרץ שם המרד היווני, בראשות הפנריוט איפסלנטי (משפחה ביזנטית אצילה, מצאצאי הקומננים). אחר כך מונו שוב מושלים מילידי רומניה. במהלך המאה ה18-, כוחם של העות'מנים הלך וירד. ב1718- ויתרו על מחוז הבנט, שבמערב וולאכיה, לטובת בית האבסבורג. ב1775- ויתרו להבסבורגים על בוקובינה, שהיתה חלק של מולדבה. החל מ1768-, ובמשך 100 שנה, ניהלו הצארים שש מלחמות כנגד השולטנים וברוב המאבקים האלו שימשו מולדבה וולאכיה או כזירת לחימה או למעבר הצבאות. חוזה קוצ'וק קינרג'ה, שנחתם ב1774-, הפך את הנסיכויות הללו לשטחי חסות רוסיים, אם כי נותרו בתחומי השולטנות העות'מאנית

בשנים 1806-1812, התנהלה מלחמה בין רוסיה לעות'מאנים ובסופה סופחה בסרביה (חלק של מולדובה) לרוסיה.

בשנת 1814 התווה קונגרס וינה גבולות חדשים באירופה שלאחר המלחמות הנפוליוניות. בשנים 1848-1815 נשארה האימפריה האוסטרית, בהנהגתו של מטרניך, המעצמה השלטת באירופה התיכונה. באותם שנים היו מולדביה וולאכיה אוטונומיות וטרנסילבניה היתה חלק מאוסטריה. לפי הסכם אדריאנופול משנת 1829 (שנחתם לאחר מלחמת העצמאות היוונית), שלטה רוסיה במחוזות מולדביה וולאכיה, שבהם השיגה כבר קודם מספר זכויות, כערובה שתורכיה תשלם את פיצויי המלחמה. בתקופת הכיבוש הקימה רוסיה בכל אחד מהמחוזות האלה אסיפה שייצגה את בעלי הקרקע ("בויארים"), ובשנות ה30- של המאה ה19- נעשו שם תיקונים מוגבלים, כלכליים וחברתיים. הוקמו בתי ספר וסולקו חומות המכס בין שני המחוזות. מ1830- ואילך התפתחה בשני המחוזות האלו שאיפה עזה לאיחוד, לא רק זה עם זה, אלא גם עם טרנסילבניה שעל המורדות המערביים של הקרפטים, שהיתה מאוכלסת ברומנים בני אותו גזע ודוברי אותה שפה. ב1834- פורסם, בחסות הרוסים, "התקנון האורגני" – מעין חוקה שהעניקה זכויות יתר ל"בויארים" – האצילים ובעלי האחוזות. תקנון זה שהיה שמרני ושנוא על רוב האוכלוסייה, היה צעד ראשון בהקמת רומניה המאוחדת. השאיפה לאיחוד דורבנה על ידי הדת: תושבי הנסיכויות היו שייכים לכנסייה האורתודוכסית, ונאלצו להילחם, הן בלחץ התורכים המוסלמים מהדרום והן בלחץ הקתולים ממערב. כיוון שהיה אי שקט כה רב בטריטוריות ההבסבורגיות, מן הנמנע היה ששכניהם המסורתיים של ההבסבורגים, התורכים העות'מאניים, לא יחושו בתסיסה דומה. השולטאן הרפורמיסט עבדול מג'יד נתן ב1839- צ'רטר, שהכריז על שוויון בפני החוק לכל הנתינים העות'מאניים וערב לחייהם ולקניינם. מדיניות נאורה זאת נתקלה בהתנגדות מקומית עצומה. המחוזות שהושפעו ביותר מהתנועות המהפכניות היו מולדביה וולאכיה, שהיו באותה עת תחת שלטון רוסי. יש לציין כי באותם שנים חיו רומנים רבים בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית והיו שם גורם מתקומם ותוסס.

"אביב העמים" של 1848 באירופה וההתנגדות הטרנסילבאנית לשלטון מגיארי, הפיחו התלהבות לאומית במולדביה וולאכיה. בעקבות כך פרצו שם מהומות מקומיות. בחודש יוני הוקמה בבוקרשט, העיר הראשית בוולאכיה, ממשלה זמנית במתכונת האירופאית. היתה זו בעיקר יצירתו של אינטלקטואל מקומי, ההיסטוריון ניקולי בלצ'סקו, מנהיג של אגודת סתרים. בעצת הצאר ניקולי הראשון, שלחה תורכיה צבא אל וולאכיה ופיזרה את הממשלה הזמנית. עד סוף השנייה היו שני המחוזות נתונים לשלטון משותף רוסי-תורכי. הצבא הרוסי ישב שם עד 1851 – דבר שהותיר חשדות באירופה. הצאר טען כי תורכיה היא "איש חולה מאד" ויש לחלק את ירושתה, בעוד שבריטניה וצרפת היו מעוניינים להבטיח את שלמותה. בינתיים, המדיניות ההבסבורגית בטרנסילבניה, של שיסוי הרומנים בהונגרים, הניבה פירות. גם בטריטוריה זו התמוטטו התביעות הלאומיות. במארס 1848 שיגרה אגודת הסטודנטים הרומנים בפאריס, משלחת אל הממשלה הזמנית הצרפתית. משלחת זו הביעה את התביעה אשר הדהדה – בצורות אחרות רבות כל כך – בכל רחבי היבשת, באותה שנה: "בני וולאכיה, מולדביה וטרנסילבניה מצהירים כולם, כי הם רומנים, וכי ארצם – שזה זמן כה רב היתה עדה למצוקתם – נקראת רוּמניה". אך תביעותיהם באו על סיפוקם רק ב1919-, כמו תביעותיהם של הצ'כים, הפולנים והסלובנים, ובשישים השנים שחלפו בינתיים, תססו והחמיצו הרבה שאיפות לאומיות.  ב1853- חדרו הרוסים שוב למולדביה וולאכיה, לאותם מחוזות מהם נסוגו שנתיים קודם לכן. העילה היתה תביעתם של הרוסים לזכויות הגנה על האינטרסים האורתודוכסיים בארץ הקודש, כשם שהצרפתים זכו באחריות על הקתולים. השולטן הסכים לוותר על המקומות הקדושים, אך לא הסכים לפרוטקטוראט רוסי בבלקנים.

 ההסדר הטריטוריאלי לאחר המלחמה, היה כרוך בויתורים, הן מצד תורכיה והן מצד רוסיה. רוסיה ויתרה על מחוז בסראביה, אשר סופח למולדביה, כדי להרחיק את הרוסים משפך הדנובה. נסיכות מולדביה וואלכיה נועדו "להמשיך ליהנות – תחת ריבונות השער העליון וערובותיהן של המעצמות". השולטן התחייב להעניק לשטח זה מידה גדולה של עצמאות. אך בינתיים גבר הלחץ לאיחוד שתי הנסיכויות – תכנית שתמכו בה צרפת, רוסיה ובריטניה.

בשנים 1850 ו1870- השיגו הרומנים – כמו היוונים והסרבים – הישגים נוספים, שערערו את הכוח העות'מני בבלקנים. ב1821- יוון זכתה בעצמאות, ב1829- עשתה גם סרביה לנסיכות עצמאית למחצה ובעקבות מלחמת קרים התגברה הלאומנות הרומנית, והתגבשה מדינה חדשה, מצפון לדנובה, לימים רומניה. ב1859- אוחדו וולאכיה עם מולדביה המורחבת (כולל בסרביה). בשנה זו עלה לשלטון בממלכה המאוחדת הנסיך אלכסנדר יואה קוזה (Cuza), אחד האצילים הרומנים הכשרוניים ביותר, מוותיקי התקוממות 1848, שזכה לתמיכת הצרפתים, וקיבל את השם 'אלכסנדר יואן ה-I'. הוא ביצע את התיקונים האופייניים לשנים אלה – ביטל את הצמיתות, פיזר את המנזרים וטיפח את החינוך. החל מ1846- נקראה המדינה "רוּמניה" ובוקרשט היתה לבירה. ב1866- הדיחו את קוזה יריביו השמרניים ובמקומו עלה הנסיך קרול, שהיה קשור בקשרי דם עם שושלת ההוהנצולרן מפרוסיה ואף עם משפחת נפוליון. אוסטריה ורוסיה התנגדו להמלכתו, אך ביסמרק תמך בו, ובמצב ששרר באירופה ב1866- השיג ביסמרק את מבוקשו. קרול, שקיבל את הכינוי "קרול ה-"I, היה שליט ליברלי, אך לא דמוקרטי. הוא  עשה רבות לפיתוח המדינה ולשלבה בין ארצות אירופה.

להבדיל משכנותיה הבלקניות, היתה רומניה ארץ עשירה בחקלאות, והיה ביכולתה להתפתח במהירות רבה יותר. ב1870- היא סבלה עדיין מן המגרעות השכיחות בארצות הבלקן: לא היו בה מסילות ברזל, היו בה כבישים מעטים והיו בה איכרים אביונים ואנדרלמוסיה כספית. אבל מאחר שעמד בראשה איש מנהל כישרוני, היה בכוחה לבסס את עצמאותה לאחר זמן לא רב. שני העשורים הגדולים של "הקמת מדינות", בין 1850 ו1870- היו עדים אפוא ליצירתן או לגיבושן של שלוש מדינות בלקניות חדשות, שנועדו להישאר מאז ואילך, ברציפות, במפת אירופה, להרחיב את גבולותיהן ואף להשיג מידה גדולה יותר של עצמאות, עד סוף המאה.

מלחמת רוסיה – תורכיה באפריל 1877, סחפה במהירות מדינות בלקניות אחרות. רומניה הצטרפה אל רוסיה במאי, ותרמה רבות לניצחון הרוסי. התורכים ביקשו שביתת נשק ובהסכם סן סטפן הבטיחו להכיר בעצמאות גדולה הרבה יותר של רומניה (גם של סרביה, מונטנגרו ובולגריה). הם מסרו לידי רומניה את אזור דוברוג'ה, שמדרום לדלתה של הדנובה. [כמו כן מסרו לידי הרוסים כמה ערים בקווקז, הרסו את הביצורים על הדנובה והתחייבו לשלם פיצויי מלחמה]. ההסכם עורר כמובן קנאות ואכזבות. רומניה, סרביה ויוון התמרמרו על עלייתה של בולגריה. אוסטריה ובריטניה חששו שמא תשלוט רוסיה במדינה הסלאבית החדשה, בולגריה, בלב הבלקנים. הן לחצו על רוסיה שתסכים להסדר בקונגרס של המעצמות. ושוב היה זה ביסמרק, המועמד המובן מאליו בתפקיד המתווך. הקונגרס התכנס בברלין ביוני 1878 והשתתפו בו רוסיה, תורכיה, אוסטריה, בריטניה, צרפת, איטליה וגרמניה.

בחוזה ברלין מ1878- הוכרה עצמאות רומניה, אך היא נאלצה למסור את בסרביה לרוסיה, שרצתה שליטה על מוצא הדנובה ובתמורה קיבלה את חבל דוברוג'ה. המלך קרול החל לחשוש מכוחה המתעצם של רוסיה וכרת ברית חשאית עם אוסטריה, אליה הצטרפו גם גרמניה ואיטליה. למרות הברית, נותרו מתחים בין רומניה לבין הקיסרות ההאבסבורגית, בגלל טרנסילבניה, שאוכלוסייתה הרומנית נשארה בשלטון הונגרי. גם בחזית הפנימית העניינים לא היו פשוטים. מרד איכרים שפרץ ב1907- כנגד המשטר השמרני, הוביל לשלטון של המפלגות הליברלית ומפלגת בעלי האחוזות, לסירוגין. אולם שתי המפלגות הללו היו מושחתות והדמוקרטיה התקיימה להלכה בלבד.

בראשית מלחמת העולם הראשונה נותרה רומניה ניטרלית, בגלל ששנאת העם להונגריה לא אפשרה לקרול מלך רומניה להילחם לצד "מעצמות המרכז" (לפי הסכם 1883). ב1916- הצטרפה רומניה למלחמה, לצד בריטניה, צרפת ורוסיה, במטרה לכבוש מידי אוסטריה-הונגריה את טרנסילבניה, ש60%- מן האוכלוסייה בה היו רומנים. המלך פרדיננד, יורשו של המלך קרול, הצטרף רק לאחר שהתמקחו עם רוסיה וצרפת בדבר קבלת טרנסילבניה, בוקובינה ובנט. נתברר שרומניה היתה בסופו של דבר יותר מטרד מאשר יתרון. מעצמות המרכז, גרמניה ואוסטרו-הונגריה, כבשו בנובמבר את וואלכיה. משאביה הגדולים, בחיטה ובנפט, נפלו בידי הגרמנים. מהר מאד, נכבשה מרבית רומניה על ידי הגרמנים, והממשלה נמלטה לעיר יאשי. האזור היחידי שלא נכבש היה מולדובה, עליה הגנו חיילים רומנים ורוסים.

כך, לאחר המלחמה, ולאחר ניסוח "ארבעה עשר הסעיפים" של וילסון (בתוקף חוזה שנחתם כבר ב17- באוגוסט 1916), זכתה רומניה בבסרביה ובבוקובינה (שנלקחו מרוסיה הקומוניסטית). כמו כן זכתה בטרנסילבניה ובחבל בנט שנלקחו מאוסטריה-הונגריה שהתפוררה. למעשה, השטח שמסרה הונגריה לרומניה, שהיה מיושב בעמים שאינם דוברי רומנית, היה גדול מהשטח שנותר בידיה. שטח רומניה לאחר 1918 הוכפל לעומת 1914.

רומניה הצטרפה ל"חבר הלאומים". שר החוץ ניקולי טיטולֶסקו רצה להבטיח לרומניה הגנה בברית עם צרפת ובריטניה. ב1821- נעשתה רומניה חברה במועצת "ההסכמה הקטנה", שכללה גם את צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. מדינות אלה חתמו על הסכמים בינן לבין עצמן בשנים 1921-1920 ויצרו קבוצת מדינות, בעלות אינטרסים משותפים, בקיום הסכם סן-ז'רמן (בקווים דומים לאלה של הסדר וורסאי), וכן הגיעו להבנה צבאית עם צרפת. רומניה חתמה גם על אמנה בלקנית עם יוגוסלביה, תורכיה ויוון, וקיימה יחסים עם ברית המועצות. ברם, המצב הפנימי נותר רעוע, בשל מספר בעיות: קיומם של מיעוטים חזקים (גרמנים והונגרים), שהיו 32% מהאוכלוסייה. ברומניה חיו מיליון וחצי מגיארים. באזורים שונים חיו חצי מיליון בולגרים. המשימה הראשונה שהוטלה על המשטר החדש ברומניה, כמו ביוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ובמידה רבה בפולין, היתה ליצור אומות מלקט של טריטוריות מגוונות. על רומניה היה ללכד את טרנסילבניה שנלקחה מהונגריה עם בסרביה שנלקחה מרוסיה.

שידוד המערכות הפוליטי באירופה המזרחית, מהים הבלטי ועד לבלקנים, לא שינה במידה רבה את העובדה הבסיסית שברומניה, כמו בבולגריה וביוגוסלביה), שני שלישים מן התושבים עדיין חיו מן החקלאות. הרפורמה האגרארית ברומניה הצליחה בצורה חלקית כי היא הותירה את החקלאים ללא בסיס כספי. בעיה נוספת היתה  המפלגות המושחתות.

בימי המלחמה ואחריה בוצעה רפורמה אגרארית ברומניה (גם בפולין ובשטחים שהיו שייכים בעבר לאוסטרו-הונגריה), במגמה ליצור מדינות של איכרים עצמאיים קטנים. אחוזות גדולות חולקו בין בעלי אדמות קטנים ואיכרים מכוסי קרקע. רפורמה זו הרחיקה לכת ברומניה, ביוגוסלביה ובצ'כוסלובקיה, ובמידה פחותה מזה בפולין ובהונגריה. באותן מדינות בהן עשתה הרפורמה האגרארית כברת דרך ארוכה יותר, זירזו אותה ממשלות לאומיות ליברליות, כדי לזכות בנאמנות האיכרים וכאמצעי נגד כוח המשיכה של הקומוניזם. בכל מדינה אופייה של הרפורמה ושיעורה נקבע על פי שיקולים פוליטיים ולא כלכליים.

 החל מ1919- כבר רחקה ההשקפה המערבית מן החשש מפני המיליטריזם הגרמני ופינתה מקום לחששות מפני הקומוניזם הרוסי. בירכתי המוח כבר קינן הרעיון, שאפשר יהיה להשתמש בעצמה הגרמנית כמחסום מפני הבולשיביזם. היתה מגמה חזקה, לחשל ככל האפשר, את המדינות המזרחיות, מפינלנד ועד רומניה, כדי שתשמשנה רצועת ביטחון מפני השתלטות הבולשיביזם. בעקבות המשבר העולמי, התדרדרה גם כלכלת האזור ובתוכה גם כלכלת רומניה. במדינות האזור נולדו גרסאות בלקניות של תנועות פשיסטיות ואלימות כמו גנרל מטסקס ביוון וקימון גיאורגייב בבולגריה. ברומניה, הולידו המשבר, השפעת האזור וההתנגדות למלך, את "תנועת "משמר הברזל" הפשיסטית והאנטישמית בראשות קורנֶליוּס קוּדריאנוּ. ברומניה, אלא עלה בידי המוסדות הפרלמנטריים – שלא היו חזקים שם מעולם – לעמוד בפני המתיחות שנוצרה שם על ידי המשבר הכלכלי הגדול. ראשי המנצלים את אכזבת העם היו אנשי 'משמר הברזל', שהיו דומים ל"חולצות השחורות" האיטלקיות ול"פלוגות הסער" הגרמניות, בהתקפות הטרור שערכו על צירי פרלמנט, על יהודים ועל פועלים. המלך קרול ה-II, שביקש לחזק את מרותו שלו, נתן להם כל עידוד אפשרי. ב1937-, לאחר מערכת בחירות סוערת שבה נעזרה כל מפלגה באנשי אגרוף חמושים, הקים המלך דיקטטורה, ומנהיגי המשמר "נורו למוות בנסותם להימלט". בשלהי 1938 הקים קרול ה-II שלטון של מפלגה יחידה, "חזית התחייה הלאומית", אשר נשען על הצבא, על המשטרה ועל הבירוקרטיה. ניסיונות המערב לפייס את היטלר והכרזת הדיקטטורה על ידי המלך הרומני, קטעו את ניסיונות ההשתלבות של רומניה במרחב.

בשנים 1939-1940 חוסלה צ'כוסלובקיה, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכבשה פולין ונפלה צרפת (מאי 1940).

בפרוץ המלחמה נשלטה רומניה על ידי קרול השני. קרול פירק את כול המפלגות ב1938-
וריכז את השלטון בידיו. הוא ניסה להגביל את כוחו של "משמר הברזל" ולשמור על
נייטרליות בין בעלות הברית ומעצמות הציר. לאחר נפילת פולין וצרפת, ניתק קרול את
הקשרים עם אנגליה וצרפת והכריז כי רומניה היא "בעלת ברית נייטרלית" של מדינות הציר.
רומניה נותרה ללא עורף מדיני ונאלצה להחזיר את כל בסרביה ובוקובינה הצפונית לרוסיה, את טרנסילבניה להונגריה ואת דוברוג'ה הדרומית לבולגריה. במסגרת הסכמי וינה, מסרה רומניה את החלק הצפוני של טרנסילבניה להונגריה. כמו כן, מסרה רומניה את דובורג'ה הדרומית לבולגריה.

קרול הודח מכיסאו בספטמבר 1940 על-ידי אנשי "משמר הברזל", ויצא לגלות. בנו מיכאל מונה למלך. המלך החדש מיכי (מיכאל), שלט רק להלכה. השליט למעשה היה "המנהיג" –  ה"קונדוקטור" (Conducâtorul), הגנרל יון אנטונסקו, אשר הוציא מחוץ לחוק את כל המפלגות, חוץ מ"משמר הברזל". כ120,000- חיילים גרמניים נכנסו לרומניה. בנובמבר הצטרפה רומניה למדינות הציר. החלו מאבקים אלימים בין הצבא לבין "משמר הברזל", שבמסגרתם ערך "משמר הברזל" טבח מחריד ביהודים. הצבא זכה בשליטה מוחלטת, וכוננה דיקטטורה צבאית בהנהגת אנטונסקו. ביוני 1941 הצבא הרומני הצטרף לצבא הגרמני והשתתף בפלישה לברה"מ. הצבא הרומני הצטרף לגרמניה בפלישה לברה"מ. רומניה כבשה את בוקובינה ואת בסרביה מברה"מ וחלק מאוקראינה הדרומית.

מבחינת היהודים, התוצאות היו הרות אסון: 400,000 יהודים ממוצא רומני (ו36,000- צוענים) נרצחו במחנות ההשמדה. הרומנים קיבלו בתמורה את אזור טראנסדֶנְיֵסְטְרֶה שבאוקראינה, אך סבלו אבדות כבדות במסע נגד רוסיה, בעיקר בסטלינגראד. לאורך כל המלחמה נמשכה ההתנגדות לנאצים בקרב החיילים והעם הרומני. כשהתקדמו הרוסים לרומניה, הפיל המלך מיכי את אנטונסקו ובספטמבר חתם על שביתת נשק עם ברה"מ. ב-23 באוגוסט 1944 עברה רומניה לצד בנות הברית, לקחה בשבי 53,159 חיילים גרמניים והכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית. הצבא הרומני נלחם לצד הרוסים נגד הגרמנים הנסוגים. בפעולה זאת הצילה רומניה את עצמאותה וקיצרה מאד את משך המלחמה. ב-25 באוקטובר סילקו צבאות רומניה וברה"מ את הכוחות ההונגריים והגרמניים מטרנסילבניה, ורומניה המשיכה את הלחימה בהונגריה ובצ'כוסלובקיה. כ-670,000 חיילים רומנים נהרגו במלחמה. לאחר המלחמה הוצא אנטונסקו להורג, כפושע מלחמה.

 

לפני 1945 היתה לקומוניסטים הרומניים השפעה מועטה במדינתם, ועליונותם לאחר המלחמה היתה תוצאה של גיבוי ממוסקבה.

ב-1944 נפגש צ'רצ'יל עם סטלין והציע לחלק את האינטרסים של המעצמות הגדולות בחמש מדינות הבלקן: הרעיון היה להרחיק את רוסיה מן הים התיכון במחיר רומניה ובולגריה, שניתנו לה כגרורות. הוא רצה להציל את יוון והצליח, אך ייתר מדינות מזרח אירופה נפלו בידי הרוסים.

במדינות מזרח אירופה היו כמה סיבות לעליית הקומוניסטים, לבד מלחצו המתמיד של הצבא האדום עצמו. בכל אחת מהן השיגו הקומוניסטים בתחילה שליטה בשתי עמדות מפתח: הצבא והמשטרה. הממשלות היו כפופות להתחייבות כפולה – שנדרשה על ידי בעלות הברית – לטהר את שירות הציבור ואת חיי הציבור מן האנשים שתמכו ב"ציר" או פעלו כנגד רוסיה. ולאבטח את עורקי התחבורה של ברית המועצות עם גרמניה המזרחית. סטלין ניצל סמכויות פורמליות אלו ככלי נשק ואת ההתחייבויות הללו כעילה, וניהל את חיסול המעמדות השליטים הישנים באירופה המזרחית. כך הוכשר השטח לעלייה קומוניסטית גמורה, בלא מעורבות סובייטית מנקרת עיניים.  כאשר נדרשה התערבות סובייטית, כמו ברומניה באביב של 1945, התערבה מוסקבה וכאשר סירב המלך מיכאל לפטר את גנרל רדֶסקו מראשות הממשלה, באה התערבות סובייטית ישירה ואילצה אותו לעשות זאת. את מקומו של רדסקו תפס הקומוניסט גרוזֶה (Groze) מנהיג מפלגת "האיכרים הזעירים". בקיץ 1945 נעשה לרו"מ. החזרת טרנסילבניה בתכנון סובייטי חיזקה את התמיכה במפלגות השמאל ואלה זכו בבחירות לפרלמנט שנערכו בנובמבר 1946. ומאז, החלה רומניה לסגל את דפוסיה המדיניים לרשות ברה"מ ולהפוך בהדרגה למדינה קומוניסטית. ב-1947 בוטלה המלוכה ונוסדה 'הרפובליקה העממית הרומנית', ובמקביל הוחלף השם 'רוּמניה' ל'רוֹמניה', כדי להדגיש את המורשת הרומית.

המהפכות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, ובכלל זה רומניה, היו כמעט היפוכה של המהפכה הבולשיביקית ב1917-. הן לא החלו בתנועה מהפכנית חברתית, שהקימה בהדרגה כוח משטרה חזק עד כדי כך, שהמדינה היתה למדינת משטרה. תחילתן בכוח משטרה כל יכול, שהמפלגה הקומוניסטית שלטה בו והפעילה אותו והוא ביצע מהפכה חברתית וכלכלית.

בפברואר 1947 נחתם חוזה שלום שהשאיר בידי ברה"מ את בסרביה ובוקובינה, ובידי בולגריה את דרום דוברוג'ה. לעומת זאת הוחזרה טרנסילבניה לרומניה. מ1945- החלה חלוקת קרקעות ונתנה אדמה ליותר משני מיליון משפחות. בהמשך הונהגה קולקטיביזציה של החקלאות, מ1948- הולאמו בתי המלאכה. התוצאה הסופית היתה הן הכפפת הכלכלה של ארצות מזרח אירופה לצרכיה של ברה"מ והן הטמעתה של כלכלה זו במסכת הסובייטית של תעשייה מולאמת ושל חקלאות שיתופית. ב1949- הצטרפה רומניה לקוֹמקוּן (Comecun), הלוא הוא "המועצה לסיוע כלכלי". הגוש המזרחי רותק בעבותות הדוקים של בריתות כלכליות ודיפלומטיות. אך הדבק הפוליטי העיקרי של הגוש היה בשליטה הנרחבת של המפלגה הקומוניסטית יותר מאשר בהסדרים דיפלומטיים פורמאליים. בינואר 1949 חוזקה עליונותה הכלכלית של רוסיה, בכל רחבי האזור הזה, עם הקמת המועצה לסיוע כלכלי הדדי, שכללה את ברה"מ, את פולין, את בולגריה וצ'כוסלובקיה, ואת הונגריה ורומניה. ב1955- הצטרפה רומניה ל'ברית וורשה' הצבאית וכן לאו"ם. ברית וורשה נועדה לשלב את הכוחות המזוינים של המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה: אלבניה, בולגריה, גרמניה המזרחית, הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה, רומניה וברה"מ. הצטרפותה לאו"ם היתה חלק מ"עסקת חבילה" בה נתקבלו לאו"ם, בבת אחת, 16 חברות, לאחר שבקשותיהן להתקבל לאו"ם קודם לכן, נדחו על ידי ווטו של מעצמה זו או אחרת [שלוש מדינות נייטרליות לשעבר: אירלנד, ספרד ופורטוגל; שלוש מדינות אויב לשעבר: פינלנד, אוסטריה ואיטליה; ארבע מדינות קומוניסטיות: אלבניה, בולגריה, הונגריה ורומניה, ושש מדינות קולוניאליות לשעבר: ציילון, ירדן, נפאל, לוב, קמבודיה ולאוס]. החיילים הסובייטים נסוגו מרומניה ב-1958, ולאחר 1960 החלה רומניה לנקוט במדיניות חוץ עצמאית, תחת שלטונם של שני מנהיגים: גאורגה גאורגיו-דז (Gheorghiu-Dez), ששלט בשנים 1965-1952 ובן חסותו ניקולי צ'אושסקו (Nicolae Ceausesco), ששלט בשנים 1965-1989. מאז 1965 קיבלה את הכינוי "הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה".  ברומניה, כמו בייתר מדינות מזרח אירופה, נותרה החקלאות מפגרת.

הבעיה במזרח אירופה כולה היתה פוליטית, והחריפה במיוחד מחמת אימוץ שיטות של חקלאות קולקטיביסטית על מגרעותיה: היעדר תמריצים כספיים לחקלאים, חוסר יעילות חמור, ולא פחות מכך, התעלמות מגורמי השוק והיעדר מערכת הפצה יעילה[1]. רומניה, שהיתה יצואנית גדולה בשנות השלושים, המשיכה לקיים כמה ענפי יצוא, כדי להרוויח מטבע קשה לצורך קיום משטרו האימתני של ניקולי צ'אושסקו. כך הפכו כל ארצות הקומקון, שבעבר היו להן עודפי מזון גדולים, לנטל על העולם.

האיש הבולט ביותר שעיצב את רומניה לאחר מלחמת העולם השניה היה גאורגה גאורגיו-דז', שעמד החל מ1948- בראש "מפלגת הפועלים הרומנית המאוחדת", שהיתה המפלגה היחידה שפעלה ברומניה. מ1961- היה גם נשיא. למרות שהיה קומוניסט אדוק, פעל אחרי מות סטלין לפתח עמדה עצמאית ככל האפשר בין גרורות ברה"מ האחרות. בדרכו המשיך ניקולי צ"אושסקו[2].  

נבחר להיות מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ב-1965 ולאחר מכן בכל ועידות המפלגה, עד 1989.

ניקולי צ'אושסקו (1918-1989) המשיך במדיניות של גאורגיו דז'. ופיתח מדיניות חוץ עצמאית הוא התווה מספר עקרונות שהיו לתופעה חריגה בגוש הקומוניסטי:

א.       אוניברסליות של קשרים. לכן, רומניה, היתה היחידה בגוש הקומוניסטי שלא ניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, חרף לחצה של ברה"מ.

ב.        כל מדינות העולם, ובעיקר הקטנות, חייבות לקחת חלק פעיל בפתרון סכסוכים בינ"ל בדרכי שלום, לחיזוק מערכת השלום בעולם, ולהגביל בכך את השפעתן של המעצמות הגדולות.

ג.        אי התערבות בענייני פנים של מדינות אחרות, לכן התנגד להתערבות של ברה"מ בענייני ארצות הגוש הקומוניסטי.

ד.        כיבוד הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של כל המדינות בעולם.

ה.       השמדתו של הנשק הגרעיני והכרזה על אזורים מפורזים מנשק זה.

ו.         הגבלת מרוץ החימוש.

ז.        התנגדות נמרצת לכל פתרון כפוי בסכסוכים בינ"ל ובכלל זה הסכסוך הישראלי-ערבי.

ב1968- סירב צ'אושסקו לעזור לסובייטים בפלישה לפראג ואף גינה את הפלישה – ובכך זכה לשבחים ולתמיכה כלכלית מהמערב. רומניה גינתה גם את המלחמה הסובייטית באפגניסטן והשתתפה במשחקים האולימפיים שהתקיימו ב1984- בלוס אנג'לס, למרות החרם מצד הגוש הסובייטי. רומניה אירחה את ראשי הממשלה גולדה מאיר (מאי 1972) ומנחם בגין (1977) ופעלה לקירוב עמדות בין ישראל למדינות ערב. צ'אושסקו התיר עליית יהודים לישראל, תמורת כופר שחלקו מן הסתם הלך לכיסו. כמו כן אפשר למיעוט היהודי ברומניה לפתח את ערכיו המסורתיים, הלאומיים והתרבותיים. צ'אושסקו התנגד להשוואת הציונות לגזענות. צ'אושסקו תיווך בין אנואר סאדאת לבגין ותמך בהסכם השלום בין ישראל למצרים, חרף עמדתה העוינת של ברה"מ. מאידך, היה מיודד עם יאסר עראפאת וקיבלו מספר פעמים ברומניה, כראש מדינה. היה מן הראשונים שאפשר לאש"ף לפתוח משרד, שהמפלגה הקומוניסטית נשאה כל הוצאותיו. קשריו עם עראפאת הקנו לו דימוי שלילי בארצו ומחוצה לה.

צ'אושסקו היה דמות שנויה במחלוקת. מחד, התווה דרך עצמאית במדיניות החוץ, שזכתה לתמיכה במערב, מאידך, היה עריץ ללא מצרים. 24 שנות רודנותו של הבוס המפלגתי ניקולאי צאושסקו, כמו של קודמו גיאורג'ו דז, היו רצופות התעמרות ושחיתות יוצאות מן הכלל, גם לפי אמות המידה של מרבית המשטרים הקומוניסטיים. בשנות ה-80 מינה הרודן את אשתו יֶלֶנָה (אלנה), את בנו ניקו ושלושה מאחיו למשרות בכירות. רומניה תחת שלטון צ'אושסקו סבלה ממדיניות פנים הרסנית ומוכת שיגעון גדלות. רק שניים מן הפרוייקטים הגרנדיוזיים שלו יכולים להיחשב כהצלחה: הכביש המהיר טראנס-פגראש והמטרו של בוקרשט (נפתח ב-1989). הפרוייקטים האחרים היו כישלונות יקרים: תעלת הדנובה מאג'יאג'ה (Agigea) לצ'רנאבו דה (Cernavo De) שנפתחה ב1984-, עיבוד פסולת רעילה בדלתא של הדנובה, הקמתו של בית העם היקר והפיתוח מחדש, תוך הרס הישן בדרום בוקרשט בשנים 1989-1983. הפרוייקט השאפתני ביותר והבלתי מובן ביותר היה עיסוקו בהנדסה חברתית רבת היקף, בכלל זה הריסת למעלה מ-8000 כפרים מסורתיים ודחיקת תושביהם ל"ערים" חקלאיות גדולות. צ'אושסקו קרא לפרוייקט: "סיסטמאטיזציה" של הכפר, שמשמעה הרס מאות כפרים וריכוזם במרכזים אגרו-אינדוסטריאליים. למרות שייעודה העיקרי של הרפורמה היה להנהיג מודרניזציה בכפר באמצעות בניית בתי קומות גבוהים, הרי שבהריסת הכפרים, נהרסה גם התשתית החברתית של מעמד האיכרים, על הווי חייהם. אלה שהסתייגו ממדיניותו סולקו מיד מתפקידיהם, ולכן לא הסתמנה כל אופוזיציה מאורגנת נגדו בקרב חברי הוועד המרכזי, הפוליטבירו וכוחות הביטחון. צאושסקו ריכז בידיו את מנגנון הפיקוח של המפלגה ואת ישרותי הביטחון הפנימי בכל מערכות הכלכלה, החברה, הספרות, התרבות והמדע.

שלטונו של צ'אושסקו נשען על המשטרה החשאית, ה'סקוריטטה', שאנשיה גויסו מקרב חניכי בתי היתומים. צ'אושסקו שחלם על אוכלוסייה בת 100 מיליון נפש ברומניה, לא התיר מכירת אמצעי מניעה, אסר על הפלות ואף הטיל קנסות על מי שנשארו ברווקותם, כמו על זוגות חשוכי ילדים. התוצאה היתה ריבוי ילדים לא חוקיים ולא רצויים. יתומים זכרים מתאימים גויסו לגדודי צוערים בשנות העשרה הראשונות לחייהם ואומנו, בפקודת צ'אושסקו, לראות במשטר את הוריהם ולשרתו. כאנשי סקוריטטה בוגרים ניתנו להם זכויות ייתר – הם נמנו למעשה על מתי מעט הרומנים שקיבלו מזון כדי שובעם. מבחינות מסוימות דמה הסקוריטטה במבנהו ל'אס אס' הגרמני. עם טנקים ומטוסים משלו. הארגון בנה רשת מורכבת של מנהרות ומעוזים מתחת לבוקרשט הבירה. בחיפוי כוח אימתני זה עסק צ'אושסקו, בדומה לשאה של איראן, בפרוייקטים הראוותניים שלו, בפולחן האישיות שלו ובהרס הכפרים.

במערב לעומת זאת, לא היה צ'אושסקו דחוי. לאמתו של דבר חלקו לו שבחים על סירובו להשתלב במדיניות החוץ וההגנה הסובייטית, על כל תעתועיה, וכן על יכולתו לפרוע את כל חובות ארצו ולשלם בעד סחורות מערביות ללא דיחוי – מדיניות שנתאפשרה על ידי הרעבת המוני התושבים, זולת מצרכי היסוד, והפניית כל היתר ליצוא. יחד עם זאת, דגל צ'אושסקו בדוקטורינה הקומוניסטית-סטליניסטית ולא אפשר שום סטייה ליברלית ממנה. את תהליכי הליברליזציה במדינות השכנות כינה "סטייה לכיוון הקפיטליזם".

            

במהלך שנות השמונים, איבד בהדרגה משטרו של צ'אושסקו מקסמו, כחריג בקרב מדינות הגוש המזרחי, אשר ניהל מדיניות עצמאית, בלתי תלויה בברה"מ. בהדרגה הפך צ'אושסקו למטרד בינ"ל, לחזית סירוב של איש אחד, נוכח גלי הרפורמות אשר עברו על כל האזור הסובב את רומניה. המשטר הפעיל מדיניות של לחץ מתמיד על האוכלוסייה וחיסל כל פעילות המנוגדת למדיניות הרשמית. החברה הרומנית נאלצה לעמוד מול משטר אשר הטיל את אימתו בכל תחומי החיים. גם למשבר הכלכלי החמור היו השלכות קשות על החברה הרומנית, והמשטר ניסה לבצע פעולות נואשות לחיזוק אחיזתו בקרב העם. צ'אושסקו שניהל סביבו פולחן אישיות בסגנון סטליניסטי, השתמש בלאומנות הרומנית כדי להדגיש את ייחוד משטרו ואת ייחודו של העם הרומני, השומר על ערכיו וזכויותיו ההיסטוריות. היחסים עם המיעוט ההונגרי הורעו, ננקטו צעדים שצמצמו את זכויות המיעוט, והוחרפו היחסים עם הונגריה סביב שאלת מדיניותה הלאומית של רומניה. רומניה הגבירה את לחציה גם על האוכלוסייה במולדביה ובבוקובינה, שטחים שהיו קודם בתחומי ברה"מ, בטענה לזכויות היסטוריות שם, דבר שהשפיע גם על היחסים עם ברה"מ.

בניסיונו לסלק את חובות החוץ של המדינה – שהוא עצמו היה הגורם העיקרי להצטברותם – הוריד את רמת החיים של המדינה ובכך רכש לעצמו את שנאת המוני העם. מראשית שנות ה-80 היו כמה גלי מהומות, בעיקר בקרב כורי פחם. לקראת סוף שנות ה-80- עם ההתפוררות המהירה של הגוש הסובייטי, ביטלה ארה"ב את מעמדה המועדף של רומניה. צ'אושסקו המשיך לבזבז מיליוני דולרים על בניית בית העם, ובהפיכת בוקרשט לעיר בירה סוציאליסטית לדוגמא. ייתכן שהדבר שהביא עליו את קצו היתה החלטתו לייצא את המזון של רומניה, ולא רק עודפים, למימון הפרויקטים שבנה. בנובמבר 1987 הפגינו פועלים בבראשוב בדרישה לשיפור תנאיהם. בחורף 1988-89 סבלה רומניה מן המחסור החמור ביותר במוצרי מזון, מזה עשרות שנים, והמתח גאה, כשהאוכלוסייה סבלה ממחסור מתמשך של כל מצרך כמעט. אמנם לא צמחה התארגנות רחבת היקף כנגד המשטר, אולם בראשית 1989 פנו מנהיגים ותיקים אחדים של המפלגה הקומוניסטית, במכתב מחאה, שהופץ גם במערב, וקראו לסילוקו של הנשיא ולרפורמות מרחיקות לכת. במדיניות החוץ ניהלה רומניה מאבק מול מגמת הנידוי בגופים בינ"ל, בהם הואשמה בפגיעה בזכויות האדם, בעיקר במישור הלאומי. לאור השינויים במזרח אירופה ומדינות הגלאסטנוסט של גורבצ'וב, מצאה את עצמה רומניה במעמד שונה לחלוטין מזה משהיתה בו בעבר. ממדינה ייחודית שמדיניותה מאופיינת ביוזמות מדיניות, עברה למדינת משטרה שכל משאביה המדיניים שימשו למגננה על הקו הבלתי מתפשר של הנשיא. היחסים עם מדינות המערב והגוש המזרחי הורעו בהדרגה. [הצעד היחידי של פתיחות כביכול היה מתן אישור הגירה לגרמנים אתניים, שהיגרו לגרמניה על סמך הסכם בין שתי המדינות. מאז דצמבר 1988 יצאו את רומניה כ-200,000  תושבים, רובם גרמנים].

פעולותיו של צ'אושסקו, כמו מפעלי בנייה ראוותניים, מפעלים כלכליים ענקיים ללא תכלית כלכלית ברורה, ומבצע ענק, שנועד להביא לחיסולם של אלפי כפרים, בייחוד באזורים המאוכלסים בגרמנים ובהונגרים, גרמו לתסיסה פנימית, אשר הוזנה מאווירת השינויים בגוש המזרחי. מדיניות הריסת הכפרים סיבכה את משטרו של צ'אושסקו בסכסוך ישיר עם המיעוט ההונגרי הגדול וצרותיו הרציניות התחילו כשההתמרמרות התפרצה בהתקוממות פעילה בעיר טימישוארה, דוברת הונגרית ברובה. הסקוריטטה הגיב בפראות ואחר כך נטען, שנתגלה קבר המוני ובו 4630 קורבנות.

צ'אושסקו האמין כי הוא חסין בפני הנחשולים שהפילו את עמיתיו השליטים במקומות אחרים. ב24/11/89- אישר שוב הקונגרס ה-14 של המפלגה הקומוניסטית הרומנית את מדיניות הנשיא. בקונגרס התקבלו מספר החלטות ששיקפו את סירובה של רומניה להנהיג רפורמות. היתה זו האסיפה המפלגתית האחרונה שכינס. את נאומו, שארך חמש שעות, ליוו ששים ושישה פרצי תשואות. הניצוץ שהצית את רומניה פרץ ב-15 בדצמבר, כאשר הכומר לאסלו טוקש הטיף בגלוי כנגד הדיקטטור, בכנסיה קטנה בטימישוארה. למחרת החליטה הכנסייה הרפורמית הרומנית לסלק אותו ממשרתו. בערב מחו חסידיו כנגד ההחלטה ובשעה 21:00 הפכה המחאה להפגנה רועשת. המשטרה החלה לבצע מעצרים, גל אי השקט התפשט ברחובות ומכוניות משוריינות החלו לפטרל. צ'אושסקו לא העריך נכון את עצמת ההתקוממות. הוא חש את עצמו בטוח דיו לערוך ביקור ממלכתי מתוכנן באיראן. ב-17 בדצמבר התעמת קהל גדול בטימישוארה עם אנשי הסקוריטטה, ועם חיילי הצבא. טנקים ונגמ"שים הובאו כדי לפזר את המפגינים. הפוליטבירו בבוקרשט גינה את מדיניות היד הרכה של הצבא והורה להשתמש בנשק חם; זו היתה תחילת הפגיעה באזרחים. ב-19 בדצמבר עבר הצבא בטימישוארה לצד המפגינים. למחרת הגיעו יחידות חדשות של הסקוריטטה והחלו לירות במפגינים. הידיעות שאי השקט ההונגרי מתפשט ומגיע עד עיר הבירה, הבהילו את צ'אושסקו הביתה. הוא הכריז על משטר צבאי במחוז טימיש, ורכבות עמוסות חיילים נשלחו כדי לדכא את המרד.

ב-21 בדצמבר נשא צ'אושסקו  נאום בפני המון נאספים בחזית ארמון הנשיאות. המטרה היתה להראות לעולם ש"פועלי רומניה מאשרים את הפעולה הצבאית כנגד המפגינים החוליגאניים בטימישוארה". ככלל, היו בוקעות תשואות מוקלטות מן הרמקולים, תוך כדי נאומו, אך הפעם השמיע ההמון זעקות והמטיר חרפות ונאצות. צ'אושסקו ואשתו השנואה ילנה, נסוגו המומים פנימה. בינתיים נסוגו המפגינים אל השדרה שבין פיאצה אוניברסיטֶצי ופיאצה רומאנה. בסביבות 14:30 התפרשו בשטח שוטרים עם אלות ומגינים לפיזור הפגנות, ושוטרים בבגדים אזרחיים החלו לפזר מעצרים. ככל שהגיעו יותר כוחות, כך גדל מספר המפגינים שהתרכזו בשתי הכיכרות. בסביבות שעה 17:00, כשההמונים עדיין סירבו להתפזר, החלו השוטרים בפיאצה רומאנה לירות ודרסו את המפגינים ללא הבחנה. המכוניות נסעו לתוך ההמון גם בפיאצה אוניברסיטצ'י, אבל המפגינים סירבו להיכנע, למרות שבגדיהם היו ספוגים במים קרים כקרח מזרנוקי הכבאים. המפגינים החלו להקים מתרסים, בעוד עיתונאים מערביים צופים בהם ממלון סמוך. בשעה 23:00 פתחו השוטרים במתקפה על פיאצה אוניברסיטאצ'י, כשהם נעזרים בטנק כדי למחוץ את המפגינים. בשעה 07:00 למחרת בבוקר חזרו המפגינים אל הכיכרות. נפוצו שמועות כי הגנרל מילֶאה, שר ההגנה, אולץ להתאבד בשל סירובו לתת לחיילים פקודת אש על המפגינים. ההמון החל  לשיר "הצבא עמנו", להתערב בחיילים שניצבו נגדם, ולחלק להם פרחים וסיגריות. ב11:30- הודיע רדיו בוקרשט על "התאבדותו" של "הבוגד" מילאה והכריז על מצב חירום בבוקרשט. אלפי אנשים החלו להתקדם אל בית המועצה המרכזית ואנשי הסקוריטטה נסוגו. בצהרים שוב הופיע צ'אושסקו כדי לנאום, אבל צעקות הבוז והחפצים שהושלכו לעברו אילצו אותו לחזור לבניין. ההמון פרץ את שורות השוטרים שחדלו להתנגד וצ'אושסקו וילנה נמלטו במסוק מגג הבניין. המסוק הביא את הזוג הנשיאותי לוילה שלהם בסנאגוס, מצפון לבוקרשט, והתכנית היתה להמשיך משם לבסיס חייל האוויר ליד פיטֶשט, שם היה מטוס אחר אמור לקחת אותם מחוץ למדינה. אלא שבדרך לפיטשט בדה הטייס שהתגלתה בעיה במנוע והנחית את המסוק ליד כביש מהיר, ובו החרימו שני קציני סקוריטאטה רכב חולף. כולם נסעו לטרגובישטה, שם נאסרו בני הזוג צ'אושסקו ונלקחו לבסיס צבאי. ב-25 בדצמבר עמדו ניקולי וילנה למשפט, בפני בית דין שדה אלמוני, והם הורשעו והוצאו להורג על ידי כיתת יורים, לאחר 24 שנות שלטון. למחרת הוצגו גופותיהם בטלוויזיה. על כך אפשר לצטט את משפטה של רחל המשוררת: אין לקבל את הבשורה, אם היא באה מפי מצורע…."

המהפכה ברומניה התחוללה במשך ארבעה ימים. הפלת הזוג צ'אושסקו נתאפשרה הודות לצבא וראשיו הפוליטיים, שהעתיקו את נאמנותם אל המתקוממים, אף על פי שבעצמם נטלו חלק בזמנו, במעשי ההרג בהוראת צ'אושסקו. יחידות צבא מתמרדות נלחמו נגד המשטרה החשאית של צ'אושסקו סביב המוזיאון לאמנות של בוקרשט. המשטרה החשאית נכנסה דרך יצירות הרנסאנס האיטלקי והצבא נכנס דרך אוסף הציורים הרומניים מימי הביניים. ציורים רבים נקרעו לגזרים. רומניה היתה המדינה הראשונה בה התארגנה התקוממות מוצלחת כנגד הרודנות הקומוניסטית. בניגוד לאנשי הצבא, הסקוריטטה נותר נאמן לקונדוקטור ("מנהיג"), גם לאחר מותו, ובמשך שבועיים נלחם בצבא שהשתלט בהדרגה על המצב. בשעתו דווח בכלי התקשורת הזרים על אלפי  נפגעים, אך בבדיקה מדוקדקת יותר מצאה שמספרם לא עבר את האלף. בכל העולם התרגשו לשמוע את פעמוני הכנסיות בבוקרשט מצלצלים, לראשונה אחרי ארבעים וחמש שנים, לציון מותו של צ'אושסקו, שכונה בכנסיות "האנטי כריסטו".

לאחר הדחתו של צ'אושסקו השלטון עבר לידי 'חזית ההצלה הלאומית' (מפלגת פֶסֶנֶה FSN) בראשות יאן איליאסקו (Iiiescu), אחד ממזכירי המפלגה בשנות ה-70. סוברים שתומכי הרפורמה במפלגה הקומוניסטית תכננו מרד כנגד צ'אושסקו ומשפחתו במשך שישה חודשים לפחות, לפני שמפגיני דצמבר 1989 אילצו אותם להקדים את לוח הזמנים. השלב שלאחר המהפכה היה פחות מניח את הדעת מבחינת הדמוקרטיה. נמצא כי ברומניה, כמו בבולגריה, התחלפו האישים, לאו-דווקא המשטרים. בשתי המדינות הצליחה השיטה הקומוניסטית הוותיקה לקיים את אחיזתה בעוצמה המשטרתית והצבאית, החליפה את תאריה ושמות מפלגותיה, חזרה והשתלטה על תחנות השידור וערכה בשנת 1990 "בחירות" שהותירו אותה במקומה. בשנים שעברו מאז נפילתו של הרודן התפוגגה התקווה לא פעם: הכוח המשחית של האליטה שלו היה כה מושרש, עד שכל שינוי ממשי במדינה שחיה שנים תחת עול הקומוניזם התרחש באיטיות מייגעת.

סטודנטים הפגינו נגד המפלגה הקומוניסטית לשעבר שהנהיגה את המדינה, וב-13 ביוני 1990, נסעו 20,000 כורי פחם מאזור נהר ז'יוּ לבוקרשט להפגנת נגד. היו שם הרבה נפגעים ומאוחר יותר התגלה כי המשטרה החשאית חדרה לשורות הכורים ועוררה את האלימות. בספטמבר 1991 חזרו הכורים לבוקרשט כדי לאלץ את ראש הממשלה פֶטְרֶה רומאן להתפטר, לאחר שהרפורמות הכלכליות שהנהיג הורידו את רמת החיים ברומניה. עזיבתו של רומאן עצרה את תהליך הרפורמה. ב-1992 אושרה חוקה חדשה, ולאחר הבחירות בספטמבר 1992 הקימה מפלגת השמאל, בראשות 'חזית ההצלה הלאומית הדמוקרטית' (דֶסֶפֶנֶה DSFN), יורשת הקומוניסטים, ממשלת קואליציה, עם מספר מפלגות קומוניסטיות קטנות ועם מפלגות לאומניות, והבטיחה להאיט את קצב הרפורמה. באוקטובר 1992 נבחר שוב יאן אילייסקו, שעמד עתה בראש 'המפלגה הסוציאל-דמוקרטית' (פֶדֶסֶרֶה PDSR) לנשיא. המצב הפוליטי התייצב בתקופתו.

בנוסף למתיחות הכלכלית, נאלצת הממשלה להתמודד עם היא המתיחות האחרת, הנובעת מהעם עצמו. זהו פסיפס אנושי המורכב מרומנים, הונגרים, בני הרומה (צוענים; ראה קובץ: Jipsy), גרמנים מועטים שנשארו ודייגים אוקראינים החיים בדלתא, אם כי שפתם רומנית. על פי התקדימים במדינות אחרות במזרח אירופה ובברה"מ לשעבר, להט לאומני עלול להיות מסוכן.  המערכת המפלגתית מורכבת ממספר מפלגות וגושים. מפלגות הימין מייצגות קוו לאומני מאד, בעיקר כלפי המיעוט ההונגרי. כוחות ליברליים מותחים ביקורת על תחיית הלאומנות והשוביניזם.

שיפור היחסים עם הונגריה עומד בראש סולם ההעדפות המדיניות. לצד המגמה ההדרגתית להידוק הקשרים ואולי אף לסיפוח זוחל עם מולדובה. רומניה שיפרה את היחסים עם מדינות המערב, ולאחר הבחירות ב1992- הדגישה את תהליך הדמוקרטיזציה ואת שאיפתה להשתלב באירופה החדשה. במלחמת האזרחים ביוגוסלביה נקטה רומניה קוו יותר פרו סרבי, אולם הקפידה לשמור על החרם הכלכלי הבין לאומי. מטרתה המוצהרת של הדיפלומטיה הרומנית היא שיפור תדמיתה הבין לאומית נוכח ירושת צ'אושסקו ואי היציבות מאז 1989, ולפעול למען יוזמות מדיניות במישור האזורי. באפריל 1996 פנתה רומניה בבקשה להתקבל כחברה מלאה בנאט"ו ונדחתה. ובמקביל חתמה על הסכם עם האיחוד האירופאי (EU).

בספטמבר 1996 נבחר, בניגוד לתחזיות, אמיל קונסטנטינסקו, מן 'המפלגה הדמוקרטית' (צֶ'דֶרֶה CDR), לנשיא. אירוע פוליטי זה כונה בעולם "מהפיכת הקטיפה". בניסיון אחרון להתנער מהשרידים הקומוניסטיים שהותיר צ'אושסקו, סילקו המצביעים את הממשלה הניאו-קומוניסטית וסללו את הדרך לממשלה ליברלית יותר, שהבטיחה רפורמות כלכליות ומעבר לכלכלת שוק מערבית. קונסטנטינקו, מרצה באוניברסיטה, שלא היה לו כל קשר לשלטון הקומוניסטי. הוא קיבל לידיו כלכלה הרוסה ותמותת תינוקות הגבוהה באירופה. המשק עבר מכלכלה ריכוזית לקפיטליזם בסגנון מערבי

ההתחלה היתה קשה. ב1997- המשיכה הממשלה במדיניות של הסרת הפיקוח על המחירים, היתה האטה של 6.6% במשק ואינפלציה של יותר מ150%-. אנשים רבים איבדו את עבודתם כתוצאה מהתפרקות חוות שבבעלות המדינה. המחירים עלו והמצב הכלכלי במקרים רבים הוחמר. הכסף שמזרימים הזרים מצמיח פעילות כמו קיוסקים ובתי קפה. המעבר לקפיטליזם מצמיח קשיים רבים, שהכלכלה הגלויה סובלת מהם, אך הכלכלה המחתרתית, בעיקר הזנות וההימורים, פורחת. אבל מחלוקת בתוך המפלגה גרמו לדחייה נוספת של הרפורמות הכלכליות המובטחות, ומפגינים דרשו להחליף את הממשלה. ב30- במרץ 1998 אולצו ראש הממשלה ויקטור צ'ורבה ושריו להתפטר, לאחר 15 חודשים בתפקיד. הנשיא, מינה קונסטנטינֶסקו  את ראדו ואסילה (Vasile) לראש ממשלה, והקבינט החדש של ואסילה אושר באפריל 1998. ברומניה ניכרת אמריקניזציה בכל מקום. כמו למשל משחקים של אן.בי.איי. בטלוויזיה. יחד עם זאת נותרו שרידים למשטר הישן. אנשי איגודים מקצועיים המפגינים ודורשים מהממשלה להגן עליהם מפני יוזמה חופשית בלתי מרוסנת.

העיתונות, שכבליה הוסרו לאחר המהפכה, חשפה לעיני העולם את חרפת רומניה:

ילדים זנוחים וסובלים בבתי יתומים חסרי ציוד ומזוהמים. כ-100,000 ילדים חיים במוסדות ברומניה. אבל רבים מהילדים שמשפחותיהם נוטשות אותם, אינם מגיעים אליהם. את רוב היתומים מאמץ בסופו של דבר הרחוב. מספר הילדים חולי האיידס ברומניה הוא הגבוה ביותר באירופה, כי מרביתם מועסקים בזנות. גם משום שבתקופת רומניה הקומוניסטית עשו שימוש חוזר במזרקים כשחיסנו ילדים.

רומניה של היום נמצאת בצומת מוזר בין עבר והווה. מצד אחד אורח חיים המזכיר את זה של ימי הביניים, בפרט באזורים הכפריים, כשהוא שזור בתעשייה הכבדה, השחורה, של העידן הקומוניסטי. מצד שני, סמלי הקפיטליזם המערבי. המלחמה הקרה נהפכה למלחמת הקולה – בין פפסי לקוקה. בעיר סיגישוארה, שהיא אחד המרכזים התעשייתיים של טראנסילבניה, מרעידים צלילי מוסיקה של ה'ספייס גירלס' המרכז הקהילתי, שבעבר היה בית התרבות של המפלגה הקומוניסטית, הומה בני נוער, הרוקדים לקול מוסיקה רועשת. אבל, במרחק 7 ק"מ משם, בהרי לוטרו (Lotru), רק מעט השתנה בחיי הרועים, הירודים בבוא החורף עם עדריהם לשפלת הדנובה.

 

---