תולדות אינדונזיה בעת העתיקה

תולדות אינדונזיה, מהפרהיסטוריה ועד לקולוניאליזם

 

כתב: גילי חסקין. תודה ליובל נעמן על הערותיו המועילות.

ראו גם: גיאוגרפיה של אינדונזיה;  מבוא לטיול בג'אווה, התרבות הגוונזית

הרצאה על אינדונזיה – אחדות בתוך פירוד

להרצאה מוקלטת – לחץ כאן

טיול לאינדונזיה, בעיקר טיול לאי ג'אווה (יאווה), מחייב הכרה של תולדותיה.

כללי:

'ארה"ב של אינדונזיה' הינה יצירה פוליטית מאוחרת, פרי הכיבושים ההולנדים. זו מדינת איים בדרום מזרח אסיה ואוקיאניה, בין האוקיינוס ​​ההודי והשקט. היא מורכבת מיותר מ-17,000 איים, כולל סומטרה, ג'אווה, סולאווסי וחלקים מבורנאו וגינאה החדשה. אינדונזיה היא מדינת הארכיפלג הגדולה בעולם והמדינה ה-14 בגודלה לפי שטח, 1,904,569 קמ"ר. עם למעלה מ-275 מיליון איש, אינדונזיה היא המדינה הרביעית באוכלוסיית העולם והמדינה בעלת הרוב המוסלמי הגדולה ביותר. ג'אווה, האי המאוכלס ביותר בעולם, הוא ביתם של יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה. משמעות שמה הוא "האיים ההודיים" כמו האיים המרובים (פולינזיה), האיים הזעירים (מיקרונזיה) והאיים השחורים (מלנזיה) – שמות שהגיעו בכלל מהשפה היוונית מהמאה ה-19', הרבה אחרי הגעת המערב לארכיפלג שמעולם לא היה אחוד, ומעולם לא היה יחידה פוליטית, תרבותית או דתית אחידה.

שלא כחלקים אחרים של דרום-מזרח אסיה, שנהנו מלגיטימציה גיאופוליטית בתקופה הפרה-קולוניאלית, אינדונזיה הייתה במידה רבה, אוסף בלתי מחייב של ממלכות, נסיכויות, סולטניות, כפרים וכו'. למרות שרמת התקשורת בין חלקי הארכיפלג הייתה גבוהה ממה שניתן להניח, קשה לייחס לארכיפלג "היסטוריה אינדונזית" משותפת.

מבחינה היסטורית, כמו מבחינה לשונית וגזעית, קשור מערב אינדונזיה במאלאיה הסמוכה – ומבחינה תרבותית – אף בהודו ובערב, יותר ממה שהוא קשור למזרח אינדונזיה.

מבחינת מוצא התושבים, קשור המזרח לאיי האוקיינוס, שממזרחו ומבחינה תרבותית הוא קשור לסין. הגבולות התרבותיים בין המזרח למערב השתנו כל השנים לטובת המערב, אולי בשל החקלאות המפותחת שם. הדבר ניכר גם בהתפשטות האסלאם מזרחה. בני הודו שהתיישבו במערב, הפיצו שם את הבודהיזם וההינדואיזם, שבכמה מקומות התערבבו זה בזה וכן בתרבויות מקומיות.

 

פרה היסטוריה:

"איש ג'אווה": כינוי לאדם קדמון ששרידיו נתגלו בעמק סולו אשר במרכז ג'אווה). הפינתקנתרופוס (Pithecanthropus) או Anthropopithecus מג'אווה' נחשב במשך שנים רבות למאובן האנושי הפרימיטיבי ביותר; רק בדרגה אחת מעל הקופים האוסטרלופיתֶקוסים מאפריקה, שנחשבים לתת אנושיים. בשנת 1891-2 מצא החוקר דיבוא (Eugène Dubois), קדקוד גולגולת ועצם ירך אחת, בטריניל (Trinil) שבג'אווה, לגדת נהר סולו. הגולגולת הייתה בעלת תכונות מעין קופיות: גודל קטן, רכסים גדולים ובולטים של גבות העיניים; אבל עצם הירך הייתה דומה בצורתה לעצם הירך של בני האדם בזמננו, והעידה על כך שבעליה התהלך זקוף. גילוי זה, כמו גילוי האדם הניאנדרטלי ב–1856, אוששו את התיאוריה הדרוויניסטית, כי האדם הוא תולדה של תהליך האבולוציה.[1]

 

בג'אווה נתגלתה גם העדות הראשונה לקיומו של ה"הומו סאפיאנס" בדרום-מזרח אסיה – שרידי אדם שחי לפני כ- 40,000 שנה בעמק בראטאנס (Bratans). [תרבות זו מקבילה לתרבויות פליאוליתיות אחרות בדרום-מזרח אסיה, כגון "תרבות באק סון" (Bac Son), ו"תרבות הואה בין" (Hoa Bihn) שבוייטנאם, תאילנד ומלזיה]. נמצאו עדויות לגידול אורז כבר לפני כ-8,000 שנה. נראה שתושביה הקדומים של אינדונזיה, כולל אלה של ג'אווה, היו  אוקיינואידים (נגריטים). [2] באלף ה II-לפני הספירה, היגרו בני הגזע המאלאי לג'אווה והנגריטים נהדפו מפניהם מרצועת החוף לאזורי ההרים. כמה שבטים נשמדו כליל ואחרים נטמעו בקרב המאלאים.

 

שימוש במתכת:

קיים וויכוח בקרב החוקרים, מתי החל השימוש בברונזה: הוא נע בין 3,000 ל-1,000 לפני הספירה. מכל מקום, השימוש בברזל החל במרכז סיאם (תאילנד), כבר ב-500 לפני הספירה. משם התפשט לפלאוון (Palawan) שבפיליפינים ולבורניאו (קלימנטן) שבאינדונזיה, בסביבות 200 לפני הספירה.

 

הגירה לאינדונזיה – תקופה פרוטו היסטורית:

יש הטוענים, כי המתיישבים הראשונים הידועים בארכיפלג האינדונזי, בתקופה הפרוטו היסטורית, הגיעו כנראה מהודו או מבורמה. כאשר המתיישבים היותר מאוחרים, הקרויים "מאלאים", הגיעו מסין או מהודו-סין]. האגדות הראשונות –בעיקר בג'אווה – מדברות על הגירה (כמו אצלנו, יציאת מצרים…).

 

הגירה מהודו:

ההתיישבות ההודית קשה לתיארוך; כנראה שבאה לאחר הגירות מאסיביות של אבותיהם של הפולינזים והמיקרונזים שיצאו מכאן. ברור הוא שכבר בתקופות קדומות מאד הגיעו לכאן סוחרים סינים, מאלאיים והודים. בעיקר טמילים, שהיו יורדי ים.

 

הגירה מסין:  

גל ההתיישבות השני נמשך במשך אלפי שנים. תרבות שכונתה לימים "תרבות דונגסון" (Dongson) , שמקורה בווייטנאם או בדרום סין, החלה בהגירתה לפני כ-3,000 שנה. הם הביאו טכניקות משוכללות יחסית של השקיה, גידול אורז, הקרבה טקסית של תאואים, יציקת ברונזה, בניית מגליתים וכמה שיטות אריגה ייחודיות, הנקראות בימינו איקאט (Ikat) ונמצאות בשימוש עד היום. כמה מהמנהגים הללו שרדו באיים מרוחקים, או במקומות שנגעו פחות בהשפעות חיצוניות, כמו באזור הבטקים (Batak) שבסומטרה, הטנטורג'ה (Tantoraja) בסולווסי, חלקים בקלימנטן ובכמה מאיי נוסה טנגרה.

 

חברה מאורגנת

:

החל מהמאה השביעית לפני הספירה, אפשר להצביע על חברות מאורגנות בארכיפלג האינדונזי. הם גרו ביישובי קבע, ידעו להשקות אורז, לביית בעלי-חיים, השתמשו בברונזה ובנחושת ואף הפליגו בימים. האינדונזים הקדומים הללו היו אנימיסטיים, האמינו באובייקטים בעלי נשמה ובאובייקטים חסרי נשמה, ועבדו לכוח שנקרא 'סמנגאט'  ,(Semangat)כשלחלק מן הקהילה, למנהיגים למשל, היה יותר סמנגאט מלאחרים (מזכיר במדת מה את ה"מאנה" הפולינזי)[3]. אז מתפתח מעמד השאמן  ,(Shaman) אותם מכשפים שיכלו לקרוא לרוח, ולקבלה לגופם.

ראו באתר זה: שמאניזם.

הרוח של המתים, הייתה בעלת חשיבות רבה; המתקשר אליה יכול היה לנצל את הסמנגאט שלה לטובת הקהילה. הם האמינו בהישארות הנפש וכלי מלחמה הונחו בקברים. אלוהויות טבע היו אחראיות לגבי כוחות טבע ואת הכוחות השטניים נהגו לפייס על ידי הקרבת קורבנות. כפרים התפתחו לעיירות, במיוחד בג'אווה, ובהמשך, במאה ה I-לספירה, לממלכות קטנות. אקלימה הלח של ג'אווה והאפר הוולקני הפורה, היו אידיאליים לחקלאות ההצפה של האורז, הידועה כ'סאווה' (Sawah).

החברה המאורגנת הזאת מסבירה מדוע אנשי ג'אווה ובאלי פיתחו תרבות משוכללת יותר מאשר באיים אחרים. תרבות שדות האורז היבשים, המכונה 'לאדאנג' (Ladang),  היא שיטה חקלאית פשוטה יותר ואיננה דורשת מבנה חברתי מורכב. המשימות החברתיות והדתיות של הקהילות הגדלות, התפתחו בהדרגה לבסיס של אדאט (Adat) כלומר, מִנהג. האדאט התמודד עם גלי התרבות שבאו זו אחר זו: הינדואיזם, בודהיזם, אסלאם ונצרות, ונשאר בעל כוח גם באינדונזיה של היום.

ההשפעה ההודית:

התרבויות הפרוטו היסטוריות של דרום-מזרח אסיה, שהתברכו במוצרים יקרי ערך (תבלינים, זהב), החלו בתהליכי התפתחות אוטונומיים, כדוגמת ניצני עיור בבורמה התיכונה, כבר במאה השנייה לפני הספירה. במהלך המאות הבאות הושפעו חברות אלו יותר ויותר מן התרבות הסינית ואחר כך גם מן התרבות ההודית. ההשפעה הסינית, שניזונה מעדיפות טכנולוגית ומסחרית, לוותה במדיניות של סיפוח, שאמנם לא הרחיקה בסופו של דבר אל מעבר לדלתא של הנהר האדום במפרץ טונקין (בצפון וייטנאם של היום). ההשפעה ההודית לעומת זאת, העניקה לשליטים המקומיים יסודות תרבותיים חשובים כגון כתב, אמנות, דת, מדע, תורת המדינה) שחיזקו את זהותם. הצירוף של שני זרמים אלה, יצר תנאים נוחים להפיכת הנסיכויות הילידות לממלכות, שרובן נשאו מאפיינים הודיים. תוך כדי כך, המציאות הגיאוגרפית וההיגיון הגיאופוליטי הכתיבה את צמיחתן של ממלכות ימיות שהתרכזו בצמתים של נתיבי הסחר.

כבר במאה הראשונה לפני הספירה, היו בג'אווה ישובים הודיים, והמתיישבים החדשים התחתנו ביושבי הארץ והפיצו בקרבם את תרבותם ואת דתותיהם.

עד שנת 500, ההשפעה ההודית באיים הייתה מועטה. היו באינדונזיה שלש תחנות בדרך לסין: במערב ג'אווה, בדרום סומטרה, ובדרום-מערב בורניאו (קלימנטן). במחצית השנייה של המאה השישית, חל גידול ניכר בקשרים עם הודו. המבנים הפוליטיים הקדומים באינדונזיה לא היו גדולים. מפעם לפעם ניסו מנהיגים מקומיים לגבש קבוצות של חמולות או לאחד כפרים למבנים גדולים יותר. המגע עם ההודים הוליד היכרות עם מושגי חברה וכלכלה הודיים, שבמרכזם מדינה היררכית ריכוזית, תחת שלטונו של מלך קדוש. התרבות הדתית והכלכלית של המהגרים מהודו, השפיעה מאד על הילידים וגררה אחריה גם השפעה מדינית. המדינות שקמו בג'אווה, היו לפיכך הודו-ג'אוונזיות בתרבותן.

ראו באתר זה: הינדואיזם

הממלכות ההודיות בדרום-מזרח אסיה:

מבחינת הרקע הכללי ניתן לציין כי עליית שושלת טאנג בסין (618) תרמה לייצוב המסחר.[4] מתחילה תחבורה הודית – סומטרית במצרי מלאקה.[5] במאה השביעית יסדו סוחרים, שבאו מהודו וממאליה, ממלכות קטנות ושלטו בהן כמעמד עליון הודי – אינדונזי. ההודים הביאו עמם את ההינדואיזם והבודהיזם. הבודהיזם נקלט במיוחד במדינות החוף ואילו ההינדואיזם נקלט בתוך ג'אווה ובאי באלי הסמוך. יש לציין, כי באותה תקופה ממש, קמו מקדשים בודהיסטים והינדואים גם בקמבודיה ומקדשים בודהיסטים בבורמה. הראשונה מבין המעצמות הללו הייתה ממלכת פונאן (Funan) שבקמבודיה של ימינו (ממלכה של מהגרים מהודו ושבטים מקומיים), ששלטה בנתיבי הים במשך כמעט 300 שנה, למן חצי האי המאלאי ועד לשפך הנהר מקונג, אך היא נכשלה בניסיונה לפקח על ממלכת צ'אמפה (בדרום וייטנאם ובמרכזה), על מיצרי מלאקה וסונדה, ועובדה זו הביאה לחורבנה במאה ה-6' לספירה.

 

בעוד המדינה הבודהיסטית מתפתחת בסומטרה, ההינדואיזם התפשט לג'אווה. במאות ה- 9'-7' כל הרצועה שבין סומטרה ועד מזרח ג'אווה הייתה מושפעת חזק מהודו. זה לא היה מיסיונרי ולא בא בעקבות כיבוש. המלכים המקומיים קיבלו על עצמם את דת הסוחרים; לעתים מסיבות אינטרסנטיות. בג'אווה התפתחו שני סוגים של מדינות: מדינות חוף שעסקו בעיקר במסחר, ומדינות בפנים האי, שפיתחו חקלאות המבוססת על מערכת נרחבת של השקיה וגידול אורז. בראש המדינות עמדו מושלים שנשאו את התואר ההודי "ראג'ה", שהוראתו 'מלך', או 'נסיך שליט'. המסורת האינדונזית מספרת על נסיך הודי, שהנהיג את הכתב ואת לוח השנה.

 

ממלכת סריוויג'איה

המשמעות של Sri בסנסקריט היא זוהר, עושר ושגשוג ובמאלאית גם: אור, ואילו המשמעות של Jaya, היא במקורה ניצחון צבאי ניצחון אבל המאלאית הרחיבה את המשמעות, גם להצטיינות והצלחה.

במאה ה-7' עבר ציר הסחר אל מצרי מלאקה,[6] דבר שהוליד את עלייתה של ממלכת סריוויג'איה  (Srivijaya) בסומטרה, שהמשיכה לשלוט שם ובחלקים אחרים של אינדונזיה, בהפסקות שיתוארו להלן, עד למאה ה-14'.[7] במקביל, קהילות אחרות שהשתקעו בשולי ממלכת הסריוויג'איה, גיבשו גיאו-פוליטיקה אחרת, טריטוריאלית בעיקר, הודות לארגון מחודש של המלוכה ולשכלול שיטות ההשקיה. חלק מארגון המרחב החקלאי החדש, מצא את ביטויו בהקמת מבני ענק דתיים. הדוגמא המושלמת לכך היא "עיר המים" שליד אנגקור (בירת החמר) שבקמבודיה.

 

בממלכה זו, שהתקיימה בשנים 750-1350 בערך ושנכללו בה סומטרה, מאלאיה הצפונית וזמן מה גם בג'אווה, הייתה תחנת מעבר של צליינים סינים בודהיסטיים בדרכם להודו. הייתה זאת ממלכה בודהיסטית מאהיינית, ששלטה על מיצרי מלאקה והתעשרה מסחר בין-לאומי.

הצורך הערבי-פרסי בתבלינים עודד את המסחר. בשנת 717 למשל, עברה את המצרים, שיירה שמנתה 35 אניות פרסיות, שהפליגו בדרכן מפרס לסין. מרכזה של תרבות סריוויג'איה היה פאלמבאנג  (Palembang) שבסומטרה. שם קבעה האגדה את מקומם של הר מֶרוּ – הציר שעליו סובב העולם ואת רקיעו של אינדרה, אל הסערות.

ממלכת מאטארם:

באותו הזמן, במקביל, שלטה בג'אווה שושלת סאנג'יה (Sanjaya), שנקראה גם מאטארם  (Mataram).מלכה השתלט על מרכז ג'אווה, באלי וחלק מסומטרה. מדינה זאת התבססה בעיקר על חקלאות. מאותה תקופה שרדו מבנים גדולים במרכז ג'אווה ומזרחה מהמאה העשירית ובהם כתובות בסנסקריט וכן שורה חוקים ואגדות ג'אוונזיות עתיקות, מעידים על התפתחותה של תרבות מקומית עשירה. בתקופה זאת נבנה מקדש פראמבנאן (Prambanan).

 

ראו באתר זה: ג'וגג'קרטה ואתריה (בעיקר מקדשי פרמבנאן)

במחצית השנייה של המאה השמינית, נשלטו שתי הממלכות על ידי שושלת יחידה, שושלת סיילנדרה (Sailendra) הבודהיסטים, שכונו "אדוני ההר", שמתקופת שלטונה שרדו מקדשים מפוארים ובעיקר הסטופה הענקית בבורובודור (Borobudur), המתנשאת לגובה של 50 מטר. בתקופה זו, סגדו ההמונים לשיווה ולווישנו, כשתי התגלמויות של אותה אלוהות.

ראו באתר זה: בורובודור.

בסוף המאה התשיעית, התפצלה ממלכת סיילנדרה לממלכות ג'אוונזית וסומטרית. הסיילנדרה ששלטו על סריוויג'איה היו בודהיסטים, בעוד שהג'וונזים חזרו לפולחן ההינדואי. בחיי הדת ניכרת שאילת צורות הודיות – כגון פולחן שיווה ווישנו – שהתמזגו במנהגים מקומיים של פולחן אבות. במהלך השנים, התקיימה יריבות בין שתי הממלכות. בסביבות שנת 1000, השתלטה ממלכת סריוויג'איה על מזרח ג'אווה, אך לא האריכה שם ימים.

העתקת המרכז למזרחה של ג'אווה:

במאה העשירית עבר מרכז המדינות החזקות ממרכז ג'אווה למזרחה. תקופה זאת מכונה בפי ההיסטוריונים "תקופת ג'אווה המזרחית". הדבר קשור למעבר הדרמטי של המלך סינדוק (Sindok) על פמלייתו, לקרקעות הפוריות של מזרח ג'אווה ונהר הברנטאס (Brantas). הגירה מאסיבית, זו קשורה להתפרצות הר הגעש מראפי (Mt. Merapi) התקופה הזאת ארכה 200 שנה ונשלטה על ידי שלוש שושלות: קדירי (Kediri), סינגאסארי (Singasari)  ומאג'אפהיט (Majapahit). בתקופה זו נבנו מונומנטים יפים, אם כי לא ברמה של בורובודור או פראמבנאן.

אזור סוראביה (Surabaya) הפך למרכז סחר תוסס עם קשרים עם סומטרה, מלאקה, בורניאו והמולוקיים. בתקופה זו דת האצולה הייתה בודהיסטית, בעוד שהעם המשיך לדבוק בדת השיוואיסטית. זוהי תקופת הפריחה של הספרות הג'אוונזית, שמקורותיה אמנם בהודו, אך ביצועה וליטושה בג'אווה.

ממלכת קדירי (Kediri), התבססה במזרח ג'אווה בין השנים 1042 ל- 1222. בירת הייתה לגדת נהר בראנטאס, ליד העיר קדירי של ימינו. למרות היעדר שרידים ארכיאולוגיים, ידוע שבממלכה התפתחה ספרות קלאסית בשפת סנסקריט. ידוע במיוחד Kakawin Bharatayuddha, ספר שירים שהתבסס על המאהבהרטה ההודית.

 

שושלת סינגאסארי:

במאה ה-13', קמה במזרח האי מדינה חדשה ובירתה סינגאסארי (Singasari), וזו האפילה במרוצת הזמן על סריוויג'איה וכבשה חלק משטחיה וממסחרה. במקביל, התקפות הודיות החלישו את סריוויג'איה, ובסוף המאה ה-13', נשלטה סומטרה על ידי ממלכת מלאז'ו הסומטרית, שהייתה ווסלית של ג'אווה.

 

ממלכת מאג'אפהיט:

הלחץ המונגולי במאה ה-13', פיצל את המכלול האזורי הזה לשני חצאים, שכל אחד מהם ניסה ליצור בעצמו את השילוב בין מדינה ימית ומדינה חקלאית. באיי אינדונזיה זכה שילוב זה להצלחה חלקית בדמותה של ממלכת מאג'אפהיט, שקמה בסוף המאה (לייתר דיוק 1293) על חורבות ממלכת סינגסארי, וריכזה את רשתות התעבורה הימית סביב ג'אווה.

הבירוקרטיה בממלכה זו רוכזה בידי שכבת הפריג'אג'י, שהחזיקו בעמדות כוח מסורתיות אלו עד ימי הכיבוש ההולנדי ובעצם עד היום. תקופת הזוהר של ממלכה זו, הייתה בזמנו של ראש הממשלה גאדג'ה מאדא (Gaja Mada), בשנים 1331- 1364. ממלכה זו הטילה את מרותה, עד תחילת המאה ה- 16', על ג'אווה, מדורה ובאלי, והיו לה בסיסים גם במלאיה ובפיליפינים. באותה תקופה התפשטו המאלאים, אנשי סומטרה, על חלקים גדולים של אינדונזיה. ממלכה זו הייתה קרובה בהיקפה לגודלה של אינדונזיה כיום. בתקופה זו גדל מאד המסחר, כשהגיעו לחופי הממלכה סוחרים מפרס, מחצי האי ערב ומהודו, שפיתחו בעיקר את המסחר בתבלינים. לממלכת מאג'אפהיט היה גם צי ימי, שפיקח על נתיבות הים והבטיח את אניות הסוחר מפני שוד. הממשלה המרכזית מינתה מושלי מחוזות, שהיו אחראים לבניית כבישים, סכרים, תעלות וגשרים, לאחזקתם, לפיקוח על עצים קדושים ומסגדים ועל שדות האורז. זקני הכפרים ניהלו את כפריהם בפיקוחם של קציני המחוז.

ממלכת מאג'אפהיט לא האריכה ימים. בסוף המאה ה-14' החלה לדעוך. ב-1401 סבלה ממלחמת אזרחים, ובמהלך המאה שקעה בגלל התקפות של משלחות צבאיות סיניות. לא הצליחה להטיל לגמרי את מרותה על נמלי הייצוא ברשתות המסחר של ים סין. ב-1525 הושמדו שרידיה האחרונים, במלחמות עם נסיכויות אחרות בג'אווה.

ראשית חדירת האסלאם:

בשלהי ממלכת מאג'אפהיט מתחיל לחדור האסלאם. האי החשוב ביותר היה סומטרה. נמצאת על מצרי מלאקה. מי ששולט שם שולט על המזרח כולו. כבר במאה העשירית, הגיעו לשם סוחרים גוג'ראטים (Gujarat) ממערב הודו, ששלטו בשני צדי המצרים ואט אט חדרו המוסלמים והחלו לבנות שם מושבות של סוחרים. עם נפילת בגדד בידי המונגולים ב-1258, החלו הסוחרים המוסלמיים בנהירה מזרחה והפיצו בנמלים את דתם. תהליך האסלום של המאה ה-13', התפתח במקביל לגידול בסחר התבלינים, שגרם היווצרות ערי סחר חופיות חזקות (תרבות   .(Pasisir אחת הסיבות שערי החוף אימצו את האסלאם, הייתה כי ראו בכך צעד כנגד ממלכת מאג'אפהיט. ייתכן מאד כי המלכים אימצו את האסלאם כי בתקופה זו הוא היה אופנתי. האסלאם שהגיע לאינדונזיה היה אסלאם מתלבט ומעודן שקיבל גוון מיסטי שמקורו בהודו. במהלך קליטתו באינדונזיה, רכש גוון הֶטֶרוֹדוֹקְסי ייחודי (מתלבט, אפיקורסי). [רק במאות ה- 19'-20' חדר אסלאם אורתודוכסי לתוככי האיים]. תוך זמן לא רב חדר האסלאם לרחבי אינדונזיה וניסה לחדש את אחדותה לתועלתו שלו. במהלך המאה ה-15', מרכז הכוח בארכיפלג האינדונזי עבר לחצי האי המאלאי, שם הייתה ממלכת הסוחרים מֶלאקה ( ,(Melaka), או מלאקה (Malacca) או כפי שביטאו לפעמים.

הממלכה המלאקית קיבלה את האסלאם כבר במאה ה-14' והחל במאה ה-15' הפכו סוחרים מוסלמיים לשליטים של מדינות זעירות וגירשו את השליטים ההינדואים. האסלאם חדר מסומטרה לג'אווה, הממלכה התפוררה ושכבת האצולה שלה עברה לבאלי. בתקופה זו קבלה למעשה באלי את התרבות של ג'אווה. מסוף המאה ה-15', דחה האסלאם בהדרגה את ההשפעה ההודית וכיום היא מרוכזת בעיקר באיים באלי ובלומבוק (Lombok). אולם, למרות שהאוכלוסייה בג'אווה ובסומטרה דבקה באסלאם, שרדו שם, עד היום, מנהגים בודהיסטיים והינדואים.

הקשר הערבי באינדונזיה:

יש לציין כי קשרי המסחר בין הערבים לבין אינדונזיה נתפתחו עוד בימי הח'ליפים העבסיים, והם היו קשרים בלתי ישירים, שהיו קשורים בעיקר במסחר. רק בשלהי ימי הביניים, חלה התמורה שהייתה קשורה לגידול כוחו של האסלאם בהודו, לעליית הביקוש לתבלינים בשוק העולמי, שהמסחר בהם היה בידי הערבים, עד שנדחקו בידי הפורטוגלים בהודו, החל מ-1498. אך דווקא כאשר נדחקו הערבים מנתיבי המסחר שסביב הודו, החלה התפשטות ערבית באינדונזיה המערבית, כפי שקרה באפריקה המזרחית. אלא, שבניגוד להתפשטות הערבית באפריקה, הפיצו הערבים באינדונזיה, את האסלאם בדרכי שלום – מה שגרם לכך, שיקבלו מן האסלאם יותר אהדה מזו שקיבלו האירופאים.

לסיכום:

האימפריות הפרה קולוניאליות הגדולות אמנם השתרעו הרחק מעבר למרכזי השליטה שלהן. אך בכל זאת, מעולם לא הייתה ממלכה שהקיפה את כלל שטחה של אינדונזיה של היום. הגדולות והמשמעותיות שבהן היו: ממלכת סריוויג'יאה (Srivijaya) בדרום סומטרה (מאות 7-14 לספירה) והשושלות הגדולות של ג'אווה: סילנדרה (Sailendra) במאות 8'-10' לספירה, מאג'אפהיט  (Majapahit) במאות 13'-15' לספירה ומאטארם (Mataram) במאות 16'-18' לספירה.

גם לבואם של האירופאים, לא תמיד הייתה השפעתם גדולה, מאחר שהם לא נטו להתערב יתר על המידה במה שלא נגע ישירות לתחומי העניין שלהם וצורכיהם – סחר התבלינים. משום כך, בהיעדר היסטוריה משותפת, נוטים ההיסטוריונים לדבר על תהליכי שינוי מתמידים במרחב המכונה כיום "אינדונזיה": כניסת ההינדואיזם והבודהיזם במאה הראשונה לפני הספירה, הגעת האסלאם לצפון סומטרה במאה ה-13' לספירה והתפשטותו מזרחה ודרומה במהלך המאה ה-15'. כמו גם המתח והניגוד בין ממלכות חקלאיות 'פנים ארציות', לממלכות סחר-חוץ.

להמשך קריאה: תולדות אינדונזיה בתקופה הקולוניאלית

הערות

[1]. ה"התאנשות" (ההומאניזציה) האבולוציה ההדרגתית מן השלב החייתי.

[2] . בני הגזע האוקייני, בדומה לאוברג'ינים באוסטרליה או למאורים בניו זילנד

[3] ראו באתר זה: תרבות פולינזיה

[4] ראו באתר זה: שושלת טאנג

[5] יש לזכור כי אירופה של ימה"ב היתה משק אוטרקי, שסיפק לעצמו הכול למעט טקסטילים יקרים, ששימשו את בני המעמד הגבוה ותבלינים ששימשו לשימור מזון. התבלינים הובאו מהודו במשמעות הרחבה ביותר של המושג, וסביר מאד להניח, שהגיעו גם תבלינים ממה שנקרא כיום "אינדונזיה".

[6] מצר מלאקה הוא מצר ים בין חצי האי המלאי לבין האי סומטרה שבאינדונזיה, והוא מחבר את ים אנדמן שבאוקיינוס ההודי אל ים סין הדרומי שבאוקיינוס השקט.

[7] קיים מעט תעוד על ראשית האימפריה, ומעריכים כי האימפריה נוסדה בין 671 ל-683 לפי עדות של נזיר סיני בשם איי-טסינג שסיפר כי בשנת 671 הוא שהה בסריוויאג'איה במשך כחצי שנה.