תולדות אינדונזיה בעת העתיקה

 

 

להרצאה על אינדונזיה ראה: אחדות בתוך פירוד.

'ארה"ב של אינדונזיה' הינה יצירה פוליטית מאוחרת, פרי הכיבושים ההולנדים.  שלא  כחלקים אחרים של דרום-מזרח אסיה, שנהנו מלגיטימציה גיאופוליטית בתקופה הפרה- קולוניאלית, אינדונזיה היתה במידה רבה אוסף בלתי מחייב של ממלכות, נסיכויות,  סולטנויות, כפרים וכו'.   למרות שרמת התקשורת בין חלקי הארכיפלג היתה גבוהה ממה  שניתן להניח, בכל זאת, קשה לייחס לארכיפלג "היסטוריה אינדונזית" משותפת.

מבחינה  היסטורית, כמו מבחינה לשונית וגזעית, קשור מערב אינדונזיה במאלאיה הסמוכה ומבחינה  תרבותית – אף בהודו ובערב, יותר ממה שהוא קשור למזרח אינדונזיה.

מבחינת מוצא התושבים, קשור המזרח לאיי האוקיינוס שממזרחו ומבחינה תרבותית הוא קשור לסין.   הגבולות התרבותיים בין המזרח למערב השתנו כל השנים לטובת המערב, אולי בשל  החקלאות המפותחת שם. הדבר ניכר גם בהתפשטות האסלאם מזרחה.  בני הודו שהתיישבו  במערב, הפיצו שם את הבודהיזם וההינדואיזם, שבכמה מקומות התערבבו זה בזה וכן  בתרבויות מקומיות.

 

 

 

כינוי לאדם קדמון ששרידיו נתגלו בעמק סולו אשר במרכז ג'אווה. הפינתקנתרופוס מג'אווה נחשב במשך שנים רבות למאובן האנושי הפרימיטיבי ביותר; רק בדרגה אחת מעל הקופים האוסטרלופיתֶקוסים מאפריקה, שנחשבים לתת אנושיים.  בשנת 1891-2 מצא החוקר דיבוא, קודקוד גולגולת ועצם ירך אחת, בטריניל שבג'אווה.  הגולגולת היתה בעלת תכונות מעין קופיות:  גודל קטן, רכסים גדולים ובולטים של גבות העיניים; אבל עצם הירך היתה דומה בצורתה לעצם הירך של בני האדם בזמננו והעידה על כך, שבעליה התהלך זקוף.

 

 

גילוי זה, כמו גילוי האדם הניאדרטליב–1856 אוששו את התיאוריה הדרווידיינית, כי האדם הוא תולדה של תהליך האבולוציה[1].

 

 

בג'אווה נתגלתה גם העדות הראשונה לקיומו של ה"הומו סאפיאנס" בדרום-מזרח אסיה – שרידי אדם שחי לפני כ- 40,000 שנה בעמק בראטאנס. (תרבות זו מקבילה לתרבויות פליאוליתיות אחרות בדרום-מזרח אסיה, כגון "תרבות באק סון", ו"תרבות הואה בינה" שבווייטנאם, תאילנד ומלזיה). נמצאו עדויות לגידול אורז כבר לפני כ- 8000 שנה.  נראה שתושביה הקדומים של אינדונזיה, כולל אלו של ג'אווה, היו  אוקיינואידים[2] (נגריטים). באלף ה II-לפני הספירה היגרו בני הגזע המלאי לג'אוה, והנגריטים נהדפו מפניהם מרצועת החוף לאזורי ההרים. כמה שבטים נשמדו כליל ואחרים נטמעו בקרב המלאים.

 

שימוש במתכת:  קיים וויכוח בקרב החוקרים מתי החל השימוש בברונזה: הוא נע בין 3000 ל-1000 לפני הספירה.  מכל מקום, השימוש בברזל החל במרכז סיאם, כבר ב-500 לפני הספירה. משם התפשט לפלאוון (Palawan) ולבורניאו, בסביבות 200 לפני הספירה.

 

יש הטוענים כי המתיישבים הראשונים הידועים בארכיפלג האינדונזי, בתקופה הפרוטו  היסטורית, הגיעו כנראה מהודו או מבורמה. כאשר המתיישבים היותר מאוחרים, הקרויים  "מלאים", הגיעו מסין או מהודו-סין]. האגדות הראשונות –בעיקר בג'אווה – מדברות על הגירה (כמו אצלנו,  יציאת מצרים…).

 

ההתיישבות ההודית קשה לתיארוך; כנראה שבאה לאחר הגירות מאסיביות של אבותיהם של  הפולינזים והמיקרונזים שיצאו מכאן. ברור הוא שכבר בתקופות קדומות מאד הגיעו לכאן  סוחרים סינים, מלאיים והודים. בעיקר טמילים, שהיו יורדי ים.

 

 

גל ההתיישבות השני נמשך במשך אלפי שנים. ביניהם תרבות שכונתה לימים "תרבות דונגסון" (Dongson)שמקורה בוייטנאם או בדרום סין והחלה בהגירתה לפני כ-3000 שנה. הם הביאו טכניקות משוכללות יחסית של השקיה, גידול אורז, הקרבה טקסית של תאואים יציקת ברונזה, בניית מגליתים וכמה שיטות אריגה ייחודיות, הנקראות בימינו איקאט (ikat) ונמצאות בשימוש עד היום.  כמה מהמנהגים הללו שרדו באיים מרוחקים, או במקומות שנגעו פחות בהשפעות חיצוניות, כמו באזור הבטקים (Batak) שבסומטרה, הטאנה טורג'ה (Tantoraja) בסולווסי, חלקים בקלימנטן ובכמה מאיי נוסה טנגרה.

 

החל מהמאה ה- 7 לפני הספירה, אפשר להצביע על חברות מאורגנות בארכיפלג האינדונזי. הם גרו ביישובי קבע, ידעו להשקות אורז, לביית בעלי-חיים, השתמשו בברונזה ובנחושת ואף הפליגו בימים. האינדונזים הקדומים הללו היו אנמיסטים, האמינו באובייקטים בעלי נשמה ובאובייקטים חסרי נשמה, והאמינו בכח שנקרא סמנגאט (Semangat), כשלחלק מן הקהילה, למנהיגים למשל, היה יותר סמנגאט מלאחרים. אז מתפתח מעמד השאמן (Shaman) אותם מכשפים שיכלו לקרוא לרוח, ולקבלה לגופם. הרוח של המתים, היתה בעלת חשיבות רובה; המתקשר אליה יכול היה לנצל את הסמנגאט שלה לטובת הקהילה. הם האמינו בהישארות הנפש וכלי מלחמה הונחו בקברים. אלוהויות טבע היו אחראיות לגבי כוחות טבע ואת הכוחות השטניים נהגו לפייס על ידי הקרבת קורבנות. כפרים התפתחו לעיירות, במיוחד בג'אווה, ובהמשך, במאה ה I-לספירה, לממלכות קטנות. אקלימה הלח של ג'אווה והאפר הוולקני הפורה, היו אידיאליים לחקלאות ההצפה של האורז, הידוע כ "סאווה" (Sawah).

 

 

החברה המאורגנת הזאת מסבירה מדוע אנשי ג'אווה ובאלי פיתחו תרבות משוכללת יותר  מאשר באיים אחרים.  תרבות שדות האורז היבשים, המכונה  לאדאנג (Ladang)  היא שיטה  חקלאית פשוטה יותר ואיננה דורשת מבנה חברתי מורכב.  המשימות החברתיות והדתיות של  הקהילות הגדלות, התפתחו בהדרגה לבסיס של אדאט (Adat), כלומר, מִנהג. זה התמודד עם גלי התרבות שבאו זו אחר זו:  הינדואיזם, בודהיזם, אסלאם ונצרות, ונשאר בעל  כוח גם באינדונזיה של היום.

 

תרבותם של המלאים הושפעה מהודו ומהמזה"ת.  הסוחרים ההודיים התיישבו ברחבי דרום-מזרח  אסיה כולה: בדרום וייטנאם – צ'אמפה ופונאן, ובסומטרה – סריוויג'ה.

התרבויות הפרוטו היסטוריות של דרום-מזרח אסיה, שהתברכו במוצרים יקרי ערך (תבלינים, זהב), החלו בתהליכי התפתחות אוטונומיים, כדוגמת ניצני עיור בבורמה התיכונה, כבר במאה ה II לפני הספירה.  במהלך המאות הבאות, הושפעו חברות אלו, יותר ויותר מן התרבות  הסינית ואחר כך גם מן התרבות ההודית. ההשפעה הסינית, שניזונה מעדיפות טכנולוגית ומסחרית, לוותה במדיניות של סיפוח, שאמנם לא הרחיקה בסופו של דבר אל מעבר לדלתא של הנהר טונקין (בצפון ווייטנאם של היום).  ההשפעה ההודית לעומת זאת, העניקה לשליטים המקומיים יסודות תרבותיים חשובים כגון כתב, אמנות, דת, מדע, תורת המדינה) שחיזקו את זהותם.  הצירוף של שני זרמים אלו, יצר תנאים נוחים להפיכת הנסיכויות הילידות לממלכות, שרובן נשאו מאפיינים הודיים.  תוך כדי כך המציאות הגיאוגרפית וההיגיון הגיאופוליטי הכתיב את צמיחתן של ממלכות ימיות המרוכזות בצמתים של נתיבי הסחר.

 

כבר במאה ה I-לפני הספירה, היו בג'אווה ישובים הודיים, והמתיישבים  החדשים התחתנו ביושבי הארץ והפיצו בקרבם את תרבותם ואת דתותיהם.

עד שנת 500, ההשפעה  ההודית באיים היתה מועטה. היו באינדונזיה שלש תחנות בדרך לסין: במערב ג'אווה, בדרום  סומטרה, ובדרום-מערב בורניאו.  במחצית השנייה של המאה ה- 6 ניכר גידול  ניכר בקשרים עם הודו.  המבנים  הפוליטיים הקדומים באינדונזיה לא היו גדולים.  מפעם לפעם ניסו מנהיגים מקומיים לגבש  קבוצות של חמולות או לאחד כפרים למבנים גדולים יותר.  המגע עם ההודים הוליד היכרות עם מושגי חברה וכלכלה הודיים, שבמרכזם מדינה היררכית ריכוזית, תחת שלטונו של מלך  קדוש.  ההשפעה הדתית והכלכלית של המהגרים מהודו, השפיעה מאד על הילידים וגררה אחריה גם השפעה מדינית.  המדינות שקמו  בג'אווה היו לפיכך הודו-ג'וונזיות בתרבותן.

 

 

מבחינת הרקע הכללי, ניתן לציין כי עליית שושלת טאנג  בסין (618) תרמה לייצוב המסחר. מתחילה תחבורה הודית – סומטרית במיצרי מאלקה[3].  במאה ה-7 יסדו סוחרים, שבאו מהודו וממאליה, ממלכות קטנות ושלטו בהן כמעמד עליון הודי – אינדונזי. [ש לציין, כי באותה תקופה ממש, קמו מקדשים הינדיים גם בקמבודיה ומקדשים בודהיסטיים בבורמה]. הראשונה מבין המעצמות הללו היתה ממלכת פונאן (Funan) שבקמבודיה של ימינו (ממלכה של מהגרים מהודו ושבטים מקומיים), ששלטה בנתיבי הים במשך כמעט 300 שנה, למן חצי האי המלאי ועד לשפך הנהר מקונג.  אך היא נכשלה בניסיונה לפקח על ממלכת צ'אמפה (בדרום ווייטנאם ובמרכזה), על מיצרי מאלאקה וסונדה, ועובדה זו הביאה  לחורבנה במאה ה- 6 לספירה.

בעוד המדינה הבודהיסטית מתפתחת בסומטרה, ההינדואיזם התפשט לג'אווה.  במאה ה- 9-7 כל הרצועה שבין סומטרה ועד מזרח ג'אווה היתה מושפעת חזק מהודו. זה לא היה מיסיונרי ולא בא בעקבות כיבוש.  המלכים המקומיים קיבלו על עצמם את דת הסוחרים; לעתים מסיבות אינטרסנטיות.  בג'אווה התפתחו שני סוגים של מדינות: מדינות חוף, שעסקו בעיקר במסחר, ומדינות בפנים האי, שפיתחו חקלאות המבוססת על מערכת נרחבת של השקיה וגידול אורז.  בראש המדינות עמדו מושלים שנשאו את התואר ההודי "ראג'ה". המסורת האינדונזית מספרת על נסיך הודי שהנהיג את הכתב ואת לוח השנה.  ההודים הביאו עמם את ההינדואיזם והבודהיזם. הבודהיזם נקלט במיוחד במדינות החוף ואילו ההינדואיזם נקלט בתוך ג'אווה  ובאי באלי הסמוך.

 

במאה ה- 7 עבר ציר הסחר אל המיצרים, דבר שהוליד את עלייתה של  ממלכת סריוויג'איה (Srivijaya)  בסומטרה, שהמשיכה לשלוט שם ובחלקים אחרים של אינדונזיה, בהפסקות שיתוארו להלן, עד למאה ה- 14. במקביל, קהילות אחרות שהשתקעו בשולי ממלכת הסריויג'יה, גיבשו גיאו-פוליטיקה אחרת, טריטוריאלית בעיקר, הודות לארגון מחודש של המלוכה ולשכלול שיטות ההשקיה.  חלק מארגון המרחב החקלאי החדש, מצא את ביטויו בהקמת מבני ענק דתיים.  הדוגמא המושלמת לכך היא "עיר המים" שליד אנקור (בירת החמר) שבקמבודיה. בממלכה זו, שהתקיימה בשנים 750-1350 בערך ושנכללו בה סומטרה, מאלאיה הצפונית וזמן מה גם בג'אווה.  זו היתה תחנת מעבר של צליינים סינים בודהיסטיים בדרכם להודו. היתה זאת ממלכה בודהיסטית מהיינית, ששלטה על מיצרי מאלקה והתעשרה מסחר בין-לאומי.  הצורך הערבי-פרסי בתבלינים עודד את המסחר. בשנת 717 למשל, עברה את המצרים שיירה שמנתה 35 אניות פרסיות, שהפליגו בדרכן מפרס לסין.  מרכזה של תרבות סריוויג'איה היה פאלמבאנג (Palembang) שבסומטרה. שם קבעה האגדה את מקומם של הר מֶרוּ – הציר שעליו סובב העולם ואת רקיעו של אינדרה, אל הסערות.

 

 

 

באותו הזמן, במקביל, שלטה בג'אווה שושלת סאנג'יה  (Sanjaya) שנקראה גם מאטארם (Mataram). מלכה השתלט על מרכז ג'אווה, באלי וחלק מסומטרה. מדינה זאת התבססה בעיקר על חקלאות.  מאותה תקופה שרדו מבנים גדולים במרכז ג'אווה ומזרחה, המתוארכות למאה ה-10, ובהם כתובות בסנסקריט וכן שורה חוקים ואגדות ג'אוואניות עתיקות, מעידים על התפתחותה של תרבות מקומית עשירה.  בתקופה זאת נבנה פראמבנאן (Prambanan).

 

 

במחצית השנייה של המאה ה- 8 נשלטו שתי הממלכות על ידי שושלת יחידה, שושלת סיילנדרה (Sailendra) שכונו "אדוני ההר", שמתקופת שלטונה שרדו מקדשים מפוארים ובעיקר הסטופה הענקית בבורובודור (Borobudur), המתנשאת לגובה של 50 מ'.  בתקופה זו סגדו ההמונים לשיווה ולווישנו כשתי התגלמויות של אותה אלוהות. פיצול: בסוף המאה ה-9, התפצלה ממלכת סיילנדרה לממלכה ג'אוונזית וסומטרית. הסיילנדרה ששלטו על סריויג'יה היו בודהיסטים, בעוד שהג'וונזים חזרו לפולחן שיווה ההינדי. בחיי הדת ניכרת שאילת צורות הודיות – כגון פולחן שיווה ווישנו – שהתמזגו במנהגים מקומיים של פולחן אבות. במהלך השנים התקיימה יריבות בין שתי הממלכות. בסביבות שנת 1000, השתלטה ממלכת סריוויאג'ה על מזרח ג'אווה, אך לא האריכה שם ימים.

 

 

במאה ה-10, מרכז המדינות החזקות, עובר ממרכז ג'אווה למזרחה.  תקופה זאת מכונה בפי  ההיסטוריונים "תקופת ג'אווה המזרחית".  הדבר קשור למעבר הדרמטי של המלך סינדוק (Sindok)  על פמלייתו, לקרקעות הפוריות של מזרח ג'אווה ונהר הברנטאס (Brantas). הגירה מאסיבית זו קשורה להתפרצות הר הגעש מראפי (Mt. Merapi). התקופה הזאת  ארכה 200 שנה ונשלטה על ידי שלש שושלות:  קדירי  ,(Kediri), סינגאסארי (Singasari) ומאג'אפהיט (Majapahit).   בתקופה זו נבנו מונומנטים יפים, אם כי לא ברמה של בורובודור  או פראמבנאן.

קם אז שם מלך בשם איירלנקה – (Airlangga) בן מלך בלינזי ומלכה ג'אוונזית, והקים ממלכה  שכבשה את כל המרחב של באלי, ג'אווה וסומטרה (מצאצאיו קמה לימים ממלכת מאג'אפהיט). אזור סוראביה הפך למרכז סחר תוסס עם קשרים עם סומטרה, מלאקה, בורניאו  והמולוקיים. בתקופה זו דת המדינה השיוואיסטית – בודהיסטית הפכה לתערובת טנטרי והיתה דת האצולה, בעוד שהעם המשיך לדבוק בדת השיוואיסטית.  זוהי תקופת הפריחה של  הספרות הג'אוונזית, שמקורותיה אמנם בהודו, אך ביצועה וליטושה בג'אווה.

במאה ה- 13 קמה במזרח האי מדינה חדשה ובירתה סינגסרי (Singasari), וזו האפילה במרוצת הזמן על סריוויג'איה וכבשה חלק משטחיה וממסחרה. במקביל, התקפות הודיות  החלישו את סריויג'יה, ובסוף המאה ה- 13נשלטה סומטרה על ידי ממלכת מלאז'ו הסומטרית, שהיתה ווסלית של ג'אווה.

 

הלחץ המונגולי במאה ה- 13 פיצל את המכלול האזורי הזה לשני חצאים, שכל אחד מהם ניסה  ליצור בעצמו את השילוב בין מדינה ימית ומדינה חקלאית. באיי אינדונזיה זכה שילוב זה להצלחה חלקית בדמותה של ממלכת מאג'אפהיט, שקמה במאה ה- 14 (לייתר דיוק  1293) על חורבות ממלכת סינגסארי, וריכזה את רשתות התעבורה הימית סביב ג'אווה. הבירוקרטיה  בממלכה זו רוכזה בידי שכבת הפריג'אג'י, שהחזיקו בעמדות כח מסורתיות אלו עד ימי  הכיבוש ההולנדי ובעצם עד היום. תקופת הזוהר של ממלכה זו היתה בזמנו של ראש  הממשלה גאדג'ה מאדא  (Gaja Mada),  בשנים 1331- 1364. ממלכה זו הטילה את מרותה, עד תחילת  המאה ה- 16, על ג'אווה, מדורה ובאלי, והיו לה בסיסים גם במאלאיה ובפיליפינים. באותה  תקופה התפשטו המלאים, אנשי סומטרה, על חלקים גדולים של אינדונזיה. ממלכה זו היתה  קרובה בהיקפה לגודלה של אינדונזיה כיום. בתקופה זו גדל מאד המסחר, כשהגיעו לחופי  הממלכה סוחרים מפרס, מחצי האי ערב ומהודו, שפיתחו בעיקר את המסחר בתבלינים.  לממלכת מאג'אפאהיט היה גם צי ימי, שפיקח על נתיבות הים והבטיח את אניות הסוחר מפני  שוד. הממשלה המרכזית מינתה מושלי מחוזות, שהיו אחראים לבניית כבישים, סכרים,  תעלות וגשרים, לאחזקתם, לפיקוח על עצים קדושים ומסגדים ועל שדות האורז. זקני הכפרים  ניהלו את כפריהם בפיקוחם של קציני המחוז.

 

ממלכת מאג'אפהיט לא האריכה ימים. בסוף המאה ה- 14 החלה לדעוך. ב- 1401 סבלה  ממלחמת אזרחים, ובמהלך המאה שקעה בגלל התקפות של משלחות צבאיות סיניות. לא  הצליחה להטיל לגמרי את מרותה על נמלי הייצוא ברשתות המסחר של ים סין. ב- 1525 הושמדו שרידיה האחרונים במלחמות עם נסיכויות אחרות בג'אווה.

 

 

ראה גם: האיסלם-שכן שחשוב להכירו

 

בשלהי ממלכת מאג'פהיט מתחיל לחדור האסלאם. האי החשוב ביותר היה סומטרה. נמצאת על מיצרי מלקה. מי ששולט שם שולט על המזרח כולו. כבר במאה ה– 10  הגיעו לשם סוחרים גוז'רטיםששלטו בשני צדי המיצרים ואט אט חדרו המוסלמים. ומתחילים לבנות שם מושבות של סוחרים. עם נפילת בגדד בידי המונגולים ב- 1258 החלו הסוחרים המוסלמיים בנהירה מזרחה והפיצו בנמלים את דתם. תהליך האיסלום של המאה ה- 13 התפתח במקביל לגידול בסחר התבלינים, שגרם היווצרות ערי סחר חופיות חזקות (תרבות (Pasisir). אחת הסיבות שערי החוף אימצו את האסלאם היתה כי ראו בכך צעד כנגד ממלכת מאג'אפהיט. ייתכן מאד כי המלכים אימצו את האסלאם כי בתקופה זו הוא היה  ."IN" האסלאם שהגיע לאינדונזיה היה אסלאם מתלבט ומעודן שקיבל גוון מיסטי שמקורו בהודו. במהלך קליטתו באינדונזיה רכש גוון הטרודוקסי ייחודי. (רק במאות ה- 19-20 חדר אסלאם אורתודוכסי לתוככי האיים).  תוך זמן לא רב חדר האסלאם לרחבי אינדונזיה וניסה לחדש את אחדותה לתועלתו שלו.  במהלך המאה ה- 15, מרכז הכוח בארכיפלג האינדונזי עבר לחצי האי המלאי, שם היתה ממלכת הסוחרים מֶלאקה (Melaka) או מלאקה (Malacca) כפי שביטאו לפעמים .

הממלכה המלקית קיבלה את האסלאם כבר במאה ה-14 והחל במאה ה- 15 הפכו סוחרים מוסלמיים לשליטים של מדינות זעירות וגירשו את השליטים ההינדואים. האסלאם חדר מסומטרה לג'אווה, הממלכה התפוררה ושכבת האצולה שלה ברחה לבאלי.  בתקופה זו קבלה למעשה באלי את התרבות של ג'אווה.   מסוף המאה ה- 15 דחה האסלאם בהדרגה את ההשפעה ההודית באיים וכיום היא מרוכזת בעיקר בבאלי ובלוֹמבּוֹק.  אולם, למרות שהאוכלוסייה בג'אווה ובסומטרה דבקה באסלאם, שרדו שם, עד היום, מנהגים בודהיסטיים והינדיים.

 

יש לציין כי קשרי המסחר בין הערבים לבין אינדונזיה נתפתחו עוד בימי הח'ליפים  העבסיים, והם היו קשרים בלתי ישירים, שהיו קשורים בעיקר במסחר.  רק בשלהי ימי הביניים  חלה התמורה שהיתה קשורה לגידול כוחו של האסלאם בהודו, לעליית הביקוש לתבלינים בשוק  העולמי, שהמסחר בהם היה בידי הערבים, עד שנדחקו בידי הפורטוגלים בהודו, החל מ- 1498. אך דווקא כאשר נדחקו הערבים מנתיבי המסחר שסביב הודו, החלה התפשטות ערבית  באינדונזיה המערבית, כפי שקרה באפריקה המזרחית. אלא, שבניגוד  להתפשטות הערבית באפריקה, הפיצו הערבים באינדונזיה, את האסלאם בדרכי שלום – מה שגרם לכך שיקבלו מן  האסלאם יותר אהדה מזו שקיבלו האירופאים.

 

האימפריות הפרה קולוניאליות הגדולות אמנם השתרעו הרחק מעבר למרכזי השליטה שלהן. אך בכל זאת, מעולם לא היתה ממלכה שהקיפה את כלל שטחה של אינדונזיה של היום. הגדולות והמשמעותיות שבהן היו:  ממלכת סריויג'יאה (Srivijaya)   בדרום סומטרה (מאות  7-14 לספירה) והשושלות הגדולות של ג'אווה:  סילנדרה (Sailendra)  במאות 8-10 לספירה, מג'פהיט  (Majapahit)  במאות 13-15 לספירה ומטרם  (Mataram)  במאות 16-18 לספירה.

גם לבואם של האירופאים, לא תמיד היתה השפעתם גדולה, מאחר שהם לא נטו להתערב יתר על המידה, במה שלא נגע ישירות לתחומי העניין שלהם וצורכיהם – סחר התבלינים. משום כך, בהיעדר היסטוריה משותפת, נוטים ההיסטוריונים לדבר על תהליכי שינוי מתמידים במרחב המכונה כיום "אינדונזיה": כניסת ההינדואיזם והבודהיזם במאה ה- 1 לפני הספירה, הגעת האסלאם לצפון סומטרה במאה ה- 13 לספירה והתפשטותו מזרחה ודרומה במהלך המאה ה- 15.  כמו גם המתח והניגוד בין ממלכות חקלאיות 'פנים ארציות', לממלכות סחר-חוץ.

 

 

 

---