תולדות אינדונזיה בתקופה הקולוניאלית

כתב: גילי חסקין

תודה ליובל נעמן על הערותיו.

ראו קודם: תולדות אינדונזיה בעת העתיקה.

ראו גם: מהו קולוניאליזם?; הקולוניאליזם באירופאי בשיאו

 

אינדונזיה איננה יחידה אורגנית. בניגוד לסין, יפן, קוריאה, או תאילנד, לא מדובר במדינה שיש לה מסורת ארוכה משותפת. כך למשל, אין הרבה משותף בין סומטרה לסולאווסי. מדובר באוסף של איים, שהדבר היחידי המשותף ביניהם הוא הקולוניאליזם ההולנדי. משום כך, דיון בנושא, עשוי לתרום לטיול באינדונזיה.

החדירה האירופאית:

ירידת קרנה של ממלכת מאג'אפאהיט במאה ה-16', הקלה את כיבוש אינדונזיה בידי זרים. עוד לפני בוא האירופאים, חזרה ג'אווה ונחלקה למדינות שהתבססו על מסחר בחוף ולמדינות חקלאיות בפנים הארץ.

כיבוש פורטוגלי: במהלך המאה ה-15', שתי הממלכות הימיות הגדולות של התקופה – ספרד ופורטוגל, "חורשות" את נתיבי הים של המזרח במטרה כפולה:

1. הרצון לעשות כסף ורווחים.
2. הרצון להפיץ את בשורת ישו.

בתקופה זו אירופה נאלצה להסתמך על דגים מומלחים וירקות כבושים לחודשי החורף הארוכים והחיפוש אחר תבלינים להאיר את שממון המזון, ובעיקר לשמר מזון (ולהכניס רווח נאה למוכר) היה בעיצומו, ואין לראות בכך גחמה או שיגעון אופנתי-קולינארי חולף.

התחרות עם הערבים הביאה לאינדונזיה את הפורטוגלים. באמצע המאה ה-16' בשנת 1511 כבש אלבורקרק (Afonso De Albuquerque) הפורטוגלי את מאלאקה (במלזיה של ימינו), שהייתה אז עיר השוק הגדולה; הנמל הגדול בעולם; עיר שהייתה מרכז סחר חשוב ומרכז דתי מוסלמי. מטרת הפורטוגלים הייתה להשתלט על סחר התבלינים באמצעות שרשרת מבצרים בחיפוי כוח ימי. התבלינים החשובים הם ציפורן (Clove) ואגוז מוסקט (Nutmeg) ובמיוחד הפלפל שכונה "הזהב השחור".

ראו באתר זה: האימפריה הפורטוגלית.

על מנת לשבור את המונופול על הסחר בתבלינים, שהיה בידי סוחרים ונציאנים וערבים, יצאו הפורטוגלים במסעות מזרחה, והצליחו לבסס שליטה וסחר חלקיים בבנטן (אזור ג'קרטה), טימור, פלורס ועוד מספר מקומות, שבהם הוקמו גם מבצרים. אך היו אלה ההולנדים ש"עשו את ההבדל", בעומק ורוחב ההופעה וההתפשטות של הקולוניאליזם האירופי, באמצעות 'החברה ההולנדית למזרח הודו', החל מהמאה ה-17' ואילך. תהליך ההשתלטות על השטח הקרוי היום – אינדונזיה, היה איטי וממושך, עד תחילתה של המאה ה-20'.

ממלכת מלאקה:

הממלכה השלטת במאלקה התקפלה והקימה בדרום את שולטנות ג'והור (Johor), שם שלטה על אותם שטחים שהיו כפופים לקודם מלאקה, לאמור, מדינות חצי האי המלאי ומדינות החוף המזרחי של סומטרה. עם כיבושה, תפסו את מקומה הפוליטי והמסחרי שתי סולטנויות: אצ'ה (Ache) שבצפון סומטרה, אשר התחרתה בפורטוגלים ורכשה מונופול על סחר הפלפל השחור ודמאק ((Demak שבג'אווה, שהייתה הממלכה המרכזית באי לאחר נפילת מאג'אפהיט ופיתחה קשרים טובים עם איי המואלוקים. הייתה זו ממלכה מוסלמית, שהמשיכה מסורות הינדואיות רבות.

ממלכת מאטארם (החדשה):

דמאק השתלטה גם על אזורים שבתוך ג'אווה, אך במהירה נאלצה להתחרות שם עם ממלכה חדשה שקמה וקראה לעצמה ממלכת מאטראם, על שם ממלכת מאטארם הקדומה. מרכזה של ממלכת מאטארם החדשה היה באזור ג'וגג'קרטה ובשנת 1600 השתלטה על מרבית חלקה הפנימי של ג'אווה. שליטה הגדול של מאטארם היה השולטן אגונג (Agung) ב- 1613-1545, שראה את עצמו כממשיך של מאג'אפהיט. הממלכה לא שלטה בחוף, ועיקר מחייתה בא מגידול האורז. עם הזמן, יצרו קשרים עם שליטי מאלאקה ומרכז חיי התרבות הג'אוונזים עבר מן החוף אל פנים ג'אווה. תקופה זו היא הרנסאנס של ג'וג'קרטה וסולו, אם כי הכוח עבר בהדרגה לידי ההולנדים.

ההולנדים

בשנת 1596 הגיעו ההולנדים והחלו בחדירה הדרגתית. הם שלטו באיי אינדונזיה כ-300 שנה. ואף על פי כן, לא הצליחו להשתלט על אייה המרוחקים אלא בעשור הראשון של המאה העשרים. מטרתם הייתה להשתלט ולקבל מונופול על סחר הפלפל שבאיים המולוקים (Maluku).

 

כמו כן, הם הקימו ישובים בנמלים הצפוניים של ג'אווה. תחנתם הראשונה הייתה בנטאם (Bantam) שבמערב. אולם מכיוון שרצו מונופול לא הסתפקו בבנטאם ובשנת 1618 בנו ההולנדים מצודה בג'קרטה של ימינו, בהנהגתו של יאן פיטרסון קון (Jan Pieterszoon Coen) וקראו לה באטאוויה.

רקע:

את הרקע לחדירה ההולנדית, יש לחפש במישורי אירופה של המאה ה-16'. ארצות השפלה היו טריטוריה האבסבורגית, שבשל מניפולציות של נישואין, נשלטה על ידי קרל החמישי קיסר גרמניה, שהיה גם קרלוס הראשון מלך ספרד. הוא היה קתולי נאמן ובימיו כבר נפוץ הקלוויניזם בהולנד, אך הוא הבין שגם אם ישתמש ברטוריקה מתלהמת, עליו לשמור על יחסים סבירים עם הולנד. בנו, פיליפ השני, שהיה קתולי פנאט, סבר שתפקיד האימפריה ההאבסבורגית להילחם בכופרים. התוצאה הייתה שהולנד מרדה וזנבה במושבותיהם של ספרד ופורטוגל. הולנד התעניינה בכסף. לא במיסיון. כך בהודו, כך בברזיל וכך באינדונזיה. הם האמינו בגזירה קדומה, שהאל, מראש, קבע מי יהיו הנבחרים, מי הם הנוצרים האמיתיים. כל השאר נועדו לדראון עולם (שורשי האפרטהייד).

בשנת 1688, לאחר כיבוש האי סלבס (סולאווסי), השתלטה הולנד גם על סחר התבלינים מהאיים המולוקיים. באותה תקופה נשברה גם השליטה האצ'נית על סומטרה ומאלקה נכבשה מידי הפורטוגלים. עם הזמן התערבה הולנד בענייניי המסחר של ממלכות בטנם ומטרם ושברה את עוצמתם המסחרית; דבר, שיחד עם מלחמות פנימיות, הביא לנפילתן.

מינהל: הולנד המשיכה בג'אווה את שיטת ה"עוצרים", שכהונותיהם ניתנו להם בירושה, אלא שכעת הועמדו תחת פיקוחה של פקידות הולנדית. הכיבוש ההולנדי נעשה חלקים חלקים, ושיאו היה בשנות ה-20', של המאה העשרים, כאשר השתלטו על איריאן ג'איה ועל טימור. בסביבות שנת 1700, הוחל בגידול קפה בג'אווה. הקפה הכניס כסף רב וההולנדים דרשו מהאריסטוקרטים המקומיים שישלמו את מסיהם בקפה.

חברת הודו המזרחית: ב-1702 נוסדה "פרניחטה אוסט איינדיש" או "החברה ההולנדית להודו המזרחית", שכונתה גם "תפארת אמסטרדם", אם כי הייתה זאת תפארת קצרת יומין. 'חברת הודו המזרחית' (ההולנדית כמובן), החזיקה עד שנת 1800, בזיכיון למסחר מונופולי בין אינדונזיה לבין אירופה. עיני החברה היו נתונות לרווחים בלבד, לכן לא עצרו את התפשטות האסלאם ולא מנעה תנועת ערבים לשם. במאה ה-18' החברה התפרקה. עם ביטול הזיכיון, עברה אינדונזיה לידי הממשלה ההולנדית, שהחלה להפוך את האיים לקולוניה. ההולנדים שלטו באינדונזיה עד העצמאות, למעט הכיבוש הבריטי קצר הימים (1811-1816), שהיה תוצאה של מלחמת אנגליה בנפוליון, ששלט גם בהולנד. אחת הדמויות החשובות בעידן הקולוניאלי היה סייר תומאס ראפלס, מושל ג'אווה הבריטי, בתקופת המלחמות הנפוליאוניות (1811-1816), שהנהיג שיטה פוליטית חדשה, שמקורה ברעיון אירופאי, הגורס שהקרקע היא בבעלות המדינה (קרי: האירופאים), שרשאי לגבות דמי חכירה מהמקומיים. הולנד הניחה את רשת הרכבות בג'אווה, לטובת עצמה. אי הבהירות ביחס למדיניות ההולנדית הביא למלחמת האזרחים הגדולה שפרצה בג'אווה ב- 1825-1830, בהנהגת הנסיך דיפונגורו ((Diponegor, והסתיימה בהגלייתו (העניין המרכזי של ההולנדים היה בג'אווה). ממשלת הולנד שיתפה פעולה עם הסולטנים של ג'וג'קרטה. הם יישמו יפה את העיקרון של "הפרד ומשול".

הודו המזרחית ההולנדית, הוטלאה ליחידה מינהלית מאלפי איים והיתה עד 1870 קיסרות בפי עצמה, מנוהלת על ידי עקרון תאוות הבצע.

שיטת התירבות:

הולנד המשיכה במדיניות של ניצול כלכלי של האיים. כך למשל, כל אחד מאיכרי ג'אווה, חייב היה להקדיש כמה שעות עבודה וחלק מסוים של אדמתו, לגידולים עליהם תחליט ממשלת הולנד. הייתה זאת שיטת ניצול חדשה שכונתה שיטת התירבות :(Culture System) הג'אוונזים גידלו גידולים רווחיים לאירופאים, בעיקר, סוכר, קפה ואינדיגו, כנגד מסים שהוטלו עליהם. גידולים אלה הטילו עומס קשה על הכפריים הג'אוונזים והיו לכך השלכות חברתיות חמורות.

ככל שהמצב הכלכלי של התושבים התדרדר, הם הזניחו את האומנויות שלהם, לטובת עבודות שההולנדים דרשו מהם. חלק מהאומנויות המסורתיות פשוט נעלמו כתוצאה מהעתקת הפרנסה לכיוונים הרצויים לממשלת הולנד. השליטה האירופאית נעשתה דרך האריסטוקרטיה הג'אוונזית הקלאסית, הפריג'אג'י, שמשום כך הפכו בעיני העם לכמעט משתפי פעולה עם השלטונות. ההולנדים שלטו קולקטיבית דרך הכפרים ולא פרטנית מול כל איכר. כתוצאה מכך, נחשבו גם המנהיגים המקומיים לכמעט משתפי פעולה ומשום כך עלתה קרנם של מורים איסלמיים בכפרים, שהפכו בהדרגה למוקדי תחושות אנטי ממשלתיות וסולידאריות אינדונזית. עם פתיחת תעלת סואץ ב- 1869, גדלה השפעת המזרח התיכון בג'אווה ויותר משם, בסומטרה, שם נוצר חיכוך בין מנהיגי ה'אדט' המסורתיים, למנהיגי הסנטרי (מוסלמים אורתודוקסיים).

התקופה הליברלית:

במאה ה-19' חלה התעוררות חזקה בהולנד כנגד ניצול זה. המלכה הוציאה מנשר ובו התריעה נגד הניצול ואז החלו ההולנדים לדבר על שינוי והכנסת קפיטליזם לג'אווה. החל מ-1870 מתחילה התקופה הליברלית (במובן הכלכלי). ההתערבות הממשלתית הופחתה לטובת יוזמה פרטית. התמורות בכלכלה האירופאית עודדו זרימת מהגרים שחיפשו דרכים לעשות כאן הון, פתיחת תעלת סואץ תרמה לעידוד המסחר הבין לאומי. תקופה זו, עד 1900, אופיינה בפיתוח כלכלי מואץ, והשתרשה כלכלה של אחוזות הגידולים (Plantation).

כאן נכנסו לתמונה שני גורמים שנואים: הסינים והערבים.

הסינים (שעד היום מפעילים את המסעדות) היו המתווכים בין ההולנדים למקומיים. מלווים בריבית, ברוקרים. הם ה"יהודים" במובן השלילי של אינדונזיה – עשירים ומושא לקנאה. הערבים תפסו נישה דומה במערב ג'אווה ובסומטרה. בתקופה זו ניסו ההולנדים למסד את שיטת הממשל בדפוסים אירופאים, כדי לנטרל את כוחם של האריסטוקרטים המקומיים. אולם למהלכים אלה הייתה השפעה מועטת על האיכרים האינדונזים, שמצבם הלך והורע.

כיבוש והתפשטות:

ההשפעה ההולנדית התפשטה מג'אווה אל האיים החיצוניים ובתגובה להתפשטויות בריטיות בבורנאו הרחיבו את שליטתם בבאלי ובצפון סומטרה, שם נאלצו להילחם נגד האצ'נים (Ache), מלחמה קשה שנמשכה מ-1873 עד חילופי המאות. הכיבוש ההולנדי האכזרי ביותר היה בבאלי, שם ממשלת הולנד מצאה בכל פעם תירוץ לכבוש חלק ועוד חלק. ממשלת הולנד הרחיבה את שליטתה על האי בורנאו, שכבר החברה ההולנדית החלה לחדור אליו [השולטנות של בורנאו הייתה מדינה, שבשנים 518-1425 הייתה כפופה לסין, למעט תקופות חולשה של סין, וחלקה הצפוני היה בשליטה בריטית. השולטנות החלה להתפורר במאה ה-16'. ב-1848 השתלטו ההולנדים על מערב בורנאו, על גיניאה החדשה, וב- 1924 קיבלו מהפורטוגלים את דרום-מערב טימור. עיקר התפשטותם הייתה בדרך של פרישת חסות על מדינות הילידים, עד שלבסוף שיעבדו לעצמם כ-60% משטח הארץ (חוץ מג'אווה)].

אחת התופעות שאפיינו את השלטון ההולנדי היתה הזרמת פועלים מג'אווה (אז יאווה), לעבוד באיים אחרים. התוצאה היתה סיבוכים בלתי נשלטים, גזעיים וקהילתיים, שלא נעלמו עד היום. ניתן לומר שההולנדים יצרו סוג של אימפריאליזם ג'אוונזי.

 

המדיניות המוסרית:

הדי הדיכוי ההולנדי הגיעו להולנד ודעת הקהל החלה ללחוץ על שינויים לכיוון הומניטארי יותר. התברר כי הכיבוש ההולנדי עולה בכסף רב והחלו להעלות ספקות לגבי כדאיותו הכלכלית. תחילתה של המאה הנוכחית מסמנת נקודת מפנה בהיסטוריה של אינדונזיה. עורך דין הולנדי בשם ואן-דה-ונטר (Van De Vanter) פרסם מאמר בשם "חוב של כבוד" ובו הוקיע את הניצול המתמשך של האזור וקרא לשלטונות הולנד להפנות את מאמציהם לכיוון שיפור תנאיהם של התושבים באינדונזיה. הממשל ההולנדי אימץ את קריאתו וב-1901 מינה אותו לנציב באזור שתפקידו לשקוד על מציאת דרכים לשיפור וביסוס של ה"חינוך, השקיה והגירה", במה שנודע כ"המדיניות המוסרית" (Ethical Policy), במסגרתה הורחב החינוך האירופאי לאינדונזים. המדיניות האתית נתפשה על ידי תומכיה הנלהבים כניסוי אצילי שנועד לשנות את החברה האינדונזית, לאפשר לאליטה חדשה להשתתף בעושר של הציוויליזציה המערבית ולהביא את המושבה לעולם המודרני. המטרות הסופיות שלה, כמובן, לא הוגדרו בבירור. ואן-דה-ונטר צפה להופעתה של אליטה מערבית שתהיה "חובה להולנד על שגשוגה ותרבותה הגבוהה" ותהייה מכירת תודה. אחרים קיוו לצמיחתה, על ידי "סינתזה תרבותית", של חברה מזרח הודית חדשה המבוססת על מיזוג של אלמנטים של תרבויות אינדונזיות ומערביות ומסוגלת ליהנות ממידה גדולה של אוטונומיה במסגרת האימפריה ההולנדית. נעשו מאמצים לשפר תשתיות, השקיה והיגיינה. הוקמו אמצעי מימון כגון בנקים. כתוצאה מכך החל גידול מהיר באוכלוסייה. ההולנדים הגדילו בהדרגה את חלקם של המקומיים בפקידות וב-1905 העניקו כסף לפיתוח כלכלי. למרות החזונות הגרנדיוזיים למדי הללו, הישגי המדיניות המוסרית היו הרבה יותר צנועים. היא לא בדקה את הירידה ברמת החיים ולא קידמה מהפכה אגררית. המדיניות הזו, מהפכנית ככל שהייתה באירופה, לא היוותה שינוי גדול במונחים אינדונזיים מקומיים.

עם הזמן פחתה שליטת ההולנדים במשק המקומי. בעיקר ממלחמת העולם הראשונה ואילך, עת עלה משקלו של היבוא היפני בפעילות הכלכלית. עם הזמן גבר גם חלקה של ארה"ב בניצול הנפט ובמטעי הקאוצ'וק, פעילות שהחלישה את כוחם של ההולנדים במערכת הכלכלית. גם אופיה של הכלכלה באינדונזיה השתנה בזמן זה – החלחול המתמשך של כלכלת הכסף (להבדיל מסחר חליפין), הגידול בחשיבותם של גידולי הכסף כקפה והגומי, ושל מחצבים כשמן ונפט, נתנו את אותותיהם, ביחד עם התפשטותה המתמדת והעקשנית של הנצרות באזורי השליטה שמעבר לג'אווה המוסלמית (שבתגובה הפכה להיות אורתודוכסית יותר) ופעולות נעשו על ידי ההולנדים להרחקת "דת ג'אווה": תערובת אמונות של אסלאם, הינדו, בודהיזם ואנימיזם. החברה ההולנדית (כמו גם זו של הסינים שבאינדונזיה) התחלקה לשניים: אלה שבאו, "נפגעו" והחליטו להישאר, ולעומתם בעלי משפחות שרצו "לחזור הביתה" – להולנד בתום החוזה והעבודה, ולכן הנהיגו מדיניות גזענית-בדלנית. כך, בתחילת המאה הזו, נוצרו באינדונזיה מספר פרדוקסים – מצד אחד רגישות לצרכי וזכויות האוכלוסייה המקומית ומאידך גיסא גזענות, בדלנות וניצול. מחד, קהילות סיניות והולנדיות נפרדות, המבוססות על מנהגים ונורמות סיניות או הולנדיות, ומאידך מערכת כלכלית אינטגרטיבית ובינלאומית יותר. המתח והקונפליקט בין הקולוניאליסטים והמקומיים במצב זה היו בלתי נמנעים ומספר קבוצות פוליטיות ומרכזי כוח צמחו מתוך הסיטואציה.

תרומת האימפריאליזם המערבי לגיבוש הלאומיות באסיה

בשטחי הקולוניאליזם האירופאי באסיה המזרחית והדרום־מזרחית, ניכרים בתקופה שבין המלחמות, מצד אחד, ניסיונות מהססים למדי של השליטים האירופיים להעניק ל"ילידים" ראשית של שלטון עצמאי חלקי מאד, ומצד שני, ניצניה של תנועה לאומית, התובעת עצמאות מלאה.  בשטחים אלו – "הודו סין הצרפתית", כמו "הודו המזרחית ההולנדית" (לעתיד אינדונזיה) ומאלאיה, שישמשו בתנועה הלאומית בערבוביה, זרמים מסורתיים של שנאת הזר ונאמנות לרוזנים פיאודליים מקומיים, מגמות דתיות של חידוש ורפורמה, יסודות לאומיים המתבססים על חוגי בורגנות צעירה ומשכילים וסטודנטים מן הסוג החדש, המתמערב, והשפעות קומוניסטיות-מהפכניות (המתחברות תדיר אל תסיסה אגררית הקיימת בארצות אלה ממילא).  גיבושה של התנועה הלאומית טרם הושלם ותחומיה ותביעותיה – הטריטוריאליים והלשוניים – טרם הוגדרו היטב.  חלק ממרץ שנאתה של הלאומיות החדשה הופנה דווקא אל בני מיעוטים, בעיקר הסינים. כדאי לזכור, כי תנועות השחרור הלאומיות באסיה, היתה תולדה,  תוצאה ישירה של שלטון המערב.  פרי אותו אימפריאליזם אירופאי שנגדו יצאה התנועה להילחם.  המערב הוא שהביא לארצות אסיה את עולם המושגים, את האקלים הרוחני-חברתי של הלאומיות הליברלית, והוא חינך דורות של משכילים צעירים בצלמו ובדמותו של עולם מושגים זה.  ייתר על כן, התמורות הכלכליות והחברתיות שהוא הביא לאסיה:

הפיכת משק סגור-נאטורלי למשק המייצר לשוק; הריסת שיטות משק מסורתיות וסילוק סייגים והגבלות; ייסוד ענפים קפיטליסטיים מודרניים בחקלאות (מטעים!) ובחרושת; הקמת ראשית תעשייה מודרנית, בניית רשת תחבורה מודרנית, מסילות ברזל וכבישים, ואיחוד אזורים מפוזרים ונפרדים למדינות אחידות כמעט, שנתאפשר בזכותן של אלו.  הנהגת משפט אחיד וכמעט שווה לכל, הקמת מוסדות מינהל ומשפט חדשים ויעילים, הצמחת שכבות קפיטליסטיות ומעמד פועלים חדש, הגברת הייצור והעלאת אחוז ההשקעה במשק, הם הניחו את היסוד להתעוררות התנועה הלאומית.  הם שגידלו את הכוחות שקמו להילחם בקולוניאליזם ולגרשו.  גם התסיסה, הסבל והעוני היו תוצאה ישירה של הקולוניאליזם ומתוכם נולדו התנועות המהפכניות של אסיה.  הקולוניאליזם הוא שהרס את אורחות החיים המסורתיות של מיליונים, מבלי לקלוט את כל העקורים – פיזית, כלכלית, חברתית ורוחנית – בסדרי חיים חדשים.  הקולוניאליזם הנהיג שרותי בריאות שהורידו את שעור התמותה מבלי שירד שעור הילודה משום כך, החל ממחצית המאה ה-  19 ואילך, גידול אוכלוסין עצום. מכיוון שהייצור לא יכול היה לעלות באותו קצב בו גדלה האוכלוסייה (וממילא חלק רב מפרותיו הוצאו אל מחוץ לאסיה), הרי התוצאה הבלתי נמנעת היא הירידה ברמת החיים, ירידה במנת המזון הממוצעת לנפש, בחלקת הקרקע הממוצעת לנפש.  דרכי המשק הקפיטליסטי קולוניאלי בראשית התפתחותו יצרו קיטוב בין העני, שנעשה עני יותר ויותר ובין העשיר.  המשפט המערבי הפך לא פעם מנהגי מסורת פטריארכאליים לעובדות משפטיות. ריכוז כזה של הבעלות על הקרקע ויצירת מעמד של איכרים חסרי קרקע היתה תופעה מקובלת במרבית הארצות. כך יצר שלטון המערב באסיה גם את המצב שחייב שינוי וקרא למהפכה, גם את הנסיבות שאפשרו מהפכה זו, את המכשירים לביצועה, וגם את הכוחות שדגלו בה וביצעוה.

המאבק לעצמאות

התנועות הלאומיות:

בתקופה זאת נוצרו גרעיני המפלגות והתנועה הלאומית הצעירה. בהשפעתו של החינוך מחדש במאות ה-19' וה-20', נוצרה שכבת משכילים עירוניים-מוסלמים, בני ג'אווה, שמהם צמחו מרבית התנועות שדרשו עצמאות. התנועה הלאומית התפתחה בני זרמים: ראשית הלאומיות האינדונזית ביסוד תנועת "בודי אוטומו" (Budi Utomo), על ידי סטודנטים לרפואה בשנת 1908, שהייתה תנועה לפיתוח אידיאלים תרבותיים ג'אוונזיים. התנועה הייתה מוגבלת לג'אווה, ודרשה חינוך יותר טוב והזדמנויות מסחר וחקלאות משופרת. בעקבותיה הקים דוואס דקר (Douwes Dekker) את המפלגה הראשונה Indische Partij, ב-1912. מפלגה שסיסמתה המהפכנית "האינדיז לאלה שעושים אותם לביתם". מפלגה שדרשה עצמאות מלאה. ההולנדים דכאו תנועות אלו בקלות יחסית על ידי הרג המנהיגים הראשיים. באותה שנה מקים סוחר בטיק מסוקרטה את 'האיחוד האיסלאמי', שהפך עד מהרה להיות כוח מוביל ומשפיע ביותר במפת הכוחות המשפיעים והפועלים באזור (ב-1919 היו לארגון למעלה משני מליון חברים!). ב- 1914 הקימה קבוצת הולנדים "נשארים" את "האיחוד הסוציאל דמוקרטי".

 

האיסלם כגורם לאומני:

זרם שני נבע מתוך אגודות מוסלמיות דתיות שנאבקו לתחיית הדת או לחידושה הרפורמיסטי. (האסלאם היה תנועה לאומית, יותר מאשר דתית). האסלאם מזוהה עם ההתנגדות להולנד. הממשלה ההולנדית קיוותה להחליש אותה על ידי סובלנות כלפי האסלאם כדתו של הפרט, לעומת מניעת כל עידוד ממשלתי לאסלאם כמוסד מדיני. מסיבה זאת, נמנעו השלטונות מלהגיש סיוע אפילו לעולים לרגל למכה, מחשש להידוק הקשר עם שאר מוסלמי העולם. בדיעבד, הדבר רק הגביר את חלקם של בני ג'אווה, בקרב הממלאים את מצוות החאג'. בבסיס התנועה עמדו גם אינטרסים כלכליים ותחושות כסנופוביות שמטרתן הייתה גירוש הזרים, לא רק האירופאים. התנועה המוסלמית "סאראקאת אסלאם" (Sarekat Islam), שהייתה אחת האגודות המוסלמיות החשובות, נוצרה ב- 1911/12, בין השאר, כהתאגדות של סוחרים מוסלמים לאומיים כנגד הסוחרים הסיניים, שהחלו להשתלט על ענפי מסחר חשובים בערי אינדונזיה. בשנת 1912 קמה המוחמדיה, שהייתה תנועת רפורמה איסלמית סנטרית, שמטרתה הייתה חזרה לאסלאם האורתודוקסי. ב-1926 קמה תנועת נהדטול עולמא (Nahdatul Ulama), שהייתה תנועה מוסלמית אגררית מסורתית, והיא כיום הגדולה שבתנועות המוסלמיות.

 

מועצת העם:

ב-1916 הוכרז על הקמתה של "מועצת עם" מייעצת; מחציתה נבחרת ומחציתה ממונה. אולם לפי שעה, מרבית חבריה היו הולנדיים וסמכויותיה מוגבלות.

ב-1919 משנים ההולנדים את מדיניותם הסובלנית והגמישה מהקצה אל הקצה. אולם למרות האיסור והוצאה של ה PKI- והאיחוד המוסלמי אל מחוץ לחוק, הרי שדווקא פעולות אלה מעודדות את רעיון האומה האינדונזית (נשמע מוכר…). בשנות ה-20' של המאה, החלה להתגבש התנועה הלאומית, שכאמור, היה צביונה (בתחילה) בעיקר מוסלמי דתי.

במשך השנים גבר היסוד האינדונזי בין חברי מועצת העם, עד שבשנות ה-20' של המאה ה-20', היו רוב חבריה מבני המקום. כמו כן, עלה מספרם של החברים הנבחרים (בבחירות בלתי ישירות) והגיע לרוב בשנות ה-20' ואף סמכויות המועצה הורחבו. עם הזמן, הוקמו מוסדות מקבילים באיים אחרים. אולם ההולנדים לא פיתחו מוסדות אלה לידי ראשית שלטון עצמי. לא הייתה תחושה כי מוסדות אלה קובעים או ייקבעו את גורל הארץ. אסכולת העצמאות העתידה לא התפתחה במוסדות הייצוג אלא מחוץ להם ובמידה רבה גם נגדם.

 

חדירה קומוניסטית:

בימי מלחמת העולם הראשונה ובשנים שאחריה, החלו יסודות סוציאליסטיים ואחר כך קומוניסטיים, להסתנן לשורות התנועה. בשנת 1919 נוסדה ה"מפלגה הקומונסטית האינדית".(PKI)  שהייתה גם היא מוקד פעילות אנטי הולנדית והוצאה אל מחוץ לחוק. הקומוניסטים יזמו התקוממויות עממיות בג'אווה (1926) ובסומטרה (1927) שדוכאו ועם הדיכוי ירדה השפעתן.

התחזקות הגורם החילוני:

במקביל לחדירה הקומוניסטית התחזק הכיוון החילוני של התנועה הלאומית. בשורותיה החלו להשתלב סטודנטים אינדונזיים שלמדו בהולנד. בשנת 1927 הקים מהנדס צעיר בשם אחמד סוקרנו, עם סגנו מוחמד הטה, ומנהיג נוסף ששמו סוטאן שהריר, את ה'פרטי נסיונל אינדונזיה', דהיינו, המפלגה הלאומית האינדונזית.(PNI)

תולדותיה של אינדונזיה המודרנית קשורות קשר הדוק למייסד המדינה, הנשיא סוקרנו.

סוקרנו נולד ביוני 1901. אביו היה ממעמד ה Priyari-האריסטוקראטי (העובדה שאביו נאלץ לחיות ממשכורת נמוכה המשולמת למורים, נבעה מהריחוק בפלג המשפחתי אליו היה שייך). הוא למד בבית ספר תיכון מעורב, שם הושפל לעיתים קרובות על ידי הרוב ההולנדי. השפלה זאת עיצבה את שאיפתו של סוקרנו לעצמאות. למד באוניברסיטה הטכנית בבנדונג (Bandong), אותה סיים ב-1926 בתואר מהנדס. לאחר קריירה קצרה מאד בתחום, הקדיש את שארית חייו למאבק לעצמאות. בשנות העשרים חיפש סוקרנו את תמיכת החקלאים במאבק, אך אלה לא נענו לקריאותיו. המנהיג לו הם חיכו לא היה מנהיג בשר ודם, אלא מלך מיסטי – רטו-אדיל (Ratu-Adil), שאלוהים ישלח לאדמה כדי לשחררם מהדיכוי. הם האמינו שאותו "רטו-אדיל" יביא להם בתי אבן וחופש ממיסים. מידי פעם קמו משיחים מדומים, שדוכאו ביד קשה על ידי ההולנדים.

זה היה המצב שעמד בפני סוקרנו ב-1927, כאשר שאף לעצמאות מלאה. הכפריים נשארו מסוגרים בכפר מחכים לרטו-אדיל, בעוד והשרידים המיליטנטים בכפרים בחרו להאמין בשיתוף פעולה עם ההולנדים על מנת לזכות בהקלות. סוקרנו פרסם מאמר שטען כי לאומיות, אסלאם ומרכסיזם, צריכים להתאחד נגד ההולנדים, הוא הבין שאם שלושת הכוחות לא יתאחדו, הם לעולם לא יזכו בעצמאות. ב-1927 איחד סוקרנו פדרציה של שבע מפלגות אינדונזיות, אך אז הושם במעצר על יד ההולנדים והתנועה נעצרה. באוקטובר 1928 תבע הקונגרס של צעירי אינדונזיה את הסיסמא: "אומה אחת – אינדונזיה, עם אחד – אינדונזים, שפה אחת – אינדונזית!" באותו קונגרס עוצב לראשונה הדגל האינדונזי וחובר וזומר ההמנון האינדונזי – Indonesia Raya. ה Pni-הגבירה את מסעי ההתנגדות להולנד וניסתה להקים תאי ארגון המוני; דבר שגרר התנגשות עם השלטונות ההולנדיים, שניסו לדכאה, עד שב-1931 הוצאה אל מחוץ לחוק ורוב מנהיגיה נאסרו. למרות ניסיונות ההולנדים לשרש את "הנגע", הרי שעד הכיבוש היפני ב-1942, כבר היה רעיון 'אינדונזיה' נפוץ ומושרש היטב ברחבי הארכיפלג.

 

המשבר הכלכלי:

כבר עשר שנים קודם לכן, החלו להתגלות בקיעים בכוח ההולנדי. השפל הכלכלי של אירופה בשנות ה-30' גרם לדעיכת החברות האירופאיות הגדולות ובמקביל, לחיזוק התושבים המקומיים. המשבר הכלכלי העולמי פגע קשות ביסודות משק המטעים הקולוניאלי. בעקבות המשבר, באה תסיסה אגרארית חמורה, שהביאה במקרים רבים, לידי התפרצות אלימה, שגררה מעשי דיכוי נוספים. גם תנועת הפועלים הצעירה, במפעלי התעשייה החדשים, במטעים, בנמלים ובמסילות הברזל, קיימה בשנים אלו שביתות ומאבק כללי. בשנות השלושים פרחו וקמלו ארגונים לאומיים שונים ובעקבותיהם הצטרפו למאבק הלאומי גם מוסדות הייצוג ה"רשמיים".

 

איחוד התנועה הלאומית:

ב-1937 החליטה "מועצת העם", להגיש להולנדים תביעה לשלטון עצמי מלא. עדיין, הייתה התנועה מפולגת, חסרת ארגון וללא מנהיגות אחידה. ההתנגדות ההולנדית גרמה לאיחודן, בתחילת שנות הארבעים, למועצה עממית אינדונזית, שקראה להקמת פרלמנט ולאימוץ שפה ודגל אינדונזיים.

כדאי לזכור כי תנועת השחרור הלאומית באינדונזיה, כמו בארצות אסייתיות אחרות, הייתה תולדה, תוצאה ישירה של שלטון המערב. פרי אותו אימפריאליזם אירופאי, שנגדו יצאה התנועה להילחם. המערב הוא שהביא לארצות אסיה את עולם המושגים, את האקלים הרוחני – חברתי של הלאומיות הליברלית והוא חינך דורות של משכילים צעירים בצלמו ובדמותו של עולם מושגים זה. ייתר על כן, התמורות הכלכליות והחברתיות שהוא הביא לאסיה: הפיכת משק סגור-נטורלי, למשק המייצר לשוק; הריסת שיטות משק מסורתיות וסילוק סייגים והגבלות; ייסוד ענפים קפיטליסטיים מודרניים בחקלאות (מטעים!) ובחרושת; הקמת ראשית תעשייה מודרנית; בניית רשת תחבורה מודרנית, מסילות ברזל וכבישים, ואיחוד אזורים מפוזרים ונפרדים למדינות אחידות כמעט, שהתאפשרו בזכותן של אלה. הנהגת משפט אחיד וכמעט שווה לכל, הקמת מוסדות מנהל ומשפט חדשים ויעילים, הצמחת שכבות קפיטליסטיות ומעמד פועלים חדש; הגברת הייצור והעלאת אחוז ההשקעה במשק, הם שהניחו את היסוד להתעוררות התנועה הלאומית, הן שגידלו את הכוחות שקמו להילחם בקולוניאליזם ולגרשו. גם התסיסה, הסבל והעוני, היו תוצאה ישירה של הקולוניאליזם ומתוכם נולדו התנועות המהפכניות של אסיה. הקולוניאליזם הוא שהרס את אורחות החיים המסורתיות של מיליונים, מבלי לקלוט את כל העקורים – פיזית, כלכלית, חברתית ורוחנית – בסדרי חיים חדשים. הקולוניאליזם הנהיג שירותי בריאות, שהורידו את שיעור התמותה, מבלי שירד שיעור הילודה. משום כך, החל ממחצית המאה ה-19' ואילך, גידול אוכלוסין עצום. מכיוון שהייצור לא יכול היה לעלות באותו קצב בו גדלה האוכלוסייה (וממילא חלק רב מפירותיו הוצאו אל מחוץ לאסיה), הרי התוצאה הבלתי נמנעת הייתה הירידה ברמת החיים, ירידה במנת המזון הממוצעת לנפש, בחלקת הקרקע הממוצעת לנפש. דרכי המשק הקפיטליסטי קולוניאלי בראשית התפתחותו יצרו קיטוב בין העני, שנעשה עני יותר ויותר ובין העשיר. המשפט המערבי הפך לא פעם מנהגי מסורת פטריארכליים לעובדות משפטיות. ריכוז כזה של הבעלות על הקרקע ויצירת מעמד של איכרים חסרי קרקע הייתה תופעה מקובלת במרבית הארצות. כך יצר שלטון המערב באסיה גם המצב שחייב שינוי וקרא למהפכה, גם את הנסיבות שאפשרו מהפיכה זו, גם את המכשירים לביצועה, וגם את הכוחות שדגלו בה וביצעוה.

 

הכיבוש היפני:

הפצצת פרל הרבור על ידי היפנים ב-7' בדצמבר 1941, התקבלה בברכה בג'אווה, בתקווה שהאדם הצהוב יציל מהאדם הלבן. ב-1942 הפכה דרום מזרח אסיה ליחידה אחת תחת שליטה יפנית. אינדונזיה הייתה נתונה לכיבוש יפני בשנים 1942-1945. בניגוד לפיליפינים, שם היה הכיבוש מעין הפסקה מפריעה, הרי באינדונזיה, כמו במלאיה ובהודו-סין, חולל מהפיכה עמוקה. בניגוד לפיליפינים ולהודו, לא נהנתה אינדונזיה ממידה רבה של שלטון עצמי ערב מלחמת העולם השנייה. הקולוניאליזם ההולנדי תמך במידה רבה באריסטוקרטיה המקומית, ברוזנים ובסולטאנים מקומיים ונשען עליהם. התנועה הלאומית הייתה מפולגת לזרם "חילוני" וזרם "דתי" ומנהיגיה היו במאסר או בגלות מאז שנות ה-30'.

יפן ניסתה לשלב את אינדונזיה בתנועת ה"פאן-אסייתית" שארגנה לקראת מלחמת העולם השנייה. מעצמות הציר הבטיחו שלא יתערבו בנעשה באינדונזיה ובתמורה בקשו חומרי גלם, שהיו דרושים ליפן במלחמתה. סירובה של אינדונזיה לספק ליפנים נפט, גרר כיבוש יפני. בראשית 1942 פלשו היפנים לבורנאו הבריטית ומשם השתלטו על אינדונזיה. היפנים התקבלו כמשחררים, מה גם שתעמולתם הציגה אותם כך.

היפנים רצו תמיכה עממית. בניגוד לנוהגם בשאר ארצות הכיבוש של דרום-מזרח אסיה, לא העניקו היפנים עצמאות לאינדונזיה, אף שהשמיעו מדי פעם הצהרות בכיוון זה. הם שחררו את סוקרנו ב-1942 וניסו לעבוד עם מנהיגי התנועות הלאומיות, תוך הבטחת שלטון אוטונומי, אך השלטון הקשוח הפך את התחושות כלפיהם לשליליות. סוקרנו החל במשא ומתן עם הכובשים, והיפנים מצאו עצמם חייבים לכפות הגבלות חדות על פעילויות לאומניות, כאשר היה ברור שהמנהיגים לא מעוניינים ביפנים, אלא בעצמאות אינדונזית. היפנים ויתרו בכמה תחומים, אך לא נענו לדרישות העצמאות. הפינוי ההולנדי השאיר את התנועה הלאומית כגורם היחידי בעל ההשפעה שנותר בשטח, והיפנים הודו בכך והרכיבו מתוכם "ממשלה" וחיילות משמר במערב אינדונזיה. המוני העם נותרו ניטרליים. תקופת שלטונם נתנה דחיפה עצומה לגידולה של התנועה הלאומית, להתחזקות בטחונה העצמי ולגיבוש תביעותיה המדיניות. אלפי אינדונזים שימשו במינהל היפני הצבאי והאזרחי ושטחי פעולה רבים נמסרו, אף ללא הענקת עצמאות מדינית רשמית – לניהול עצמי נרחב. היפנים הותירו, ובמידה רבה עודדו, הקמתם של ארגונים לאומיים שונים והקימו גדודי עזר צבאיים למחצה וגדודי מתנדבים ונוער, שהיוו לאחר מכן את זרועה המזוינת של התנועה הלאומית. בהיעלם הלשון ההולנדית שהייתה ה"לינגווה פרנקה" לעשרות הדיאלקטים המדוברים במדינה, נאלצו היפנים להפוך את האינדונזית לשפת המינהל. עם זאת, היפנים לא היו משחררים ורעיון אינדונזיה העצמאית לא נכלל בתוכניתם לדרום-מזרח אסיה הגדולה תחת ריבונותם. (רק טרם כניעתם יזמו וועדה בשיתוף סוקרנו והאטה, במטרה להקים מדינה). מעט חופש הפעולה שכן ניתן לתנועות הפוליטיות באינדונזיה ניתן אך ורק על מנת לקדם אינטרסים יפנים – לשלוט ביתר קלות באוכלוסיה המקומית ולזכות בתמיכתה. במסגרת זו הוטסו בנובמבר 1943 סוקרנו ומוחמד האטה (האיחוד המוסלמי) לטוקיו וקיבלו עיטור מטעם הקיסר הירוהיטו. ביולי 1945, הסכימו על קונגרס לאומי מתוך הנחה שהוא יכשל לאור אי ההסכמה בין הקבוצות השונות. סוקרנו הפתיע והגיע לפשרה עם הגורמים השונים, ונתקבלה החוקה Jakarta Charter, אך עד שהיפנים נכנעו ב-15' באוגוסט 1945 לא נעשה דבר. עבור ההולנדים שבאינדונזיה, פירושו של הכיבוש היה מוות ומאסר. מתוך 170,000 הולנדים ששהו באינדונזיה ערב הכיבוש, מהם למעלה מ-60,000 נשים וילדים, מתו למעלה מרבע מהם במאסר היפני. בשנים האחרונות נחשפים גם מעשי זוועה נוספים של הכיבוש היפני ובהם נושא 'שפחות המין' – נשים מקומיות, בכל מרחבי אזורי השליטה היפנים במלחמה, שנלקחו לשמש את החיילים היפנים ששהו הרחק מהבית ו"נזקקו" לפורקן ליצריהם. רק עתה (משנת -/+ 92) התחילו להישמע עדויות מזעזעות על מעשיהם של הכובשים היפנים בנשים ובנות צעירות – אפילו בנות תשע (!!!). הממשלה היפנית הכירה באחריותה ושילחה חצי התנצלות בשפה רפה כלפי כל אותן אלה שסבלו כתוצאה מהכיבוש. בואם של היפנים מוטט חלק גדול מהמערכת החברתית שיצרו ההולנדים, מה גם שהיפנים הנסוגים בסוף המלחמה חיבלו במעיינות הנפט ובמטעי הקאוצ'וק בשיטת "האדמה החרוכה". למרות שהכיבוש היפני ארך פחות מארבע שנים, הרי שהוא שינה מהותית את יחסם של האינדונזים כלפי מה שהיה עד אז "הקולוניאליזם הבלתי מנוצח".

לפני 1942, לא נתקלו ההולנדים בפני אתגר של ממש, בבואם לדכא את ניסיונותיהם המועטים של האינדונזים להגדרה ומימוש פוליטי עצמאי. אולם, התבוסה המהירה של הבריטים וההולנדים החלישה את הדימוי האירופאי בעיני האינדונזים. אחרי 1945, זו כבר הייתה רק שאלה של זמן עד שתושג עצמאותה של אינדונזיה. הניצחון הקל והסוחף של היפנים המעיט מאד את ערכם של ההולנדים בעיני אינדונזים רבים וכששבו ההולנדים ב-1945 היה מצב הדברים הפסיכולוגי שונה לחלוטין, ושוב לא ראו עצמם האינדונזים כ'ניכבשים כנועים' כפי שהיו לפני מלחמת העולם ה-II. עם התקדמות בנות הברית בחזית האוקיינוס השקט, הלך וגבר עולם של היפנים על האוכלוסייה המקומית באינדונזיה. איכרים אולצו להתגייס לצבא כחיילים פשוטים (Economic Soldiers) והלחץ היפני גבר והאפיל על זה ההולנדי בתקופת טרום המלחמה. התקדמותה של יפן לדרום מזרח אסיה נבעה מהרצון שלה להשיג שליטה על משאבי טבע, בפרט על נפט. בהשוואה לחלקים אחרים של האזור, ג'אווה לא הייתה עשירה במשאבים אסטרטגיים, אך לאי היה משאב מסוג אחר בצורת כוח אדם, אוכלוסייה של כמעט 50 מיליון שהיווה יותר ממחצית מהאנשים תחת הכיבוש היפני בדרום מזרח אסיה. היפנים נזקקו לעובדים למגוון רחב של פרויקטים וגייסו מספר רב של פועלים ג'אוונזים, הנקראים ביפנית Romusha . כמעט 300,000 רומושה ג'וואנזים נשלחו לאזורים אחרים של דרום מזרח אסיה והאוקיינוס ​​השקט, שם הם חוו תנאים קשים ומשטר עבודה אכזרי. יותר ממחציתם מעולם לא חזרו לביתם.  אולם, עם המשך המלחמה וההתקדמות האמריקאית היה כבר ברור, אפילו ליפנים, כי יש להתחשב בשאיפותיהם הלאומיות של האינדונזים. ב-7' בספטמבר 1944 הבטיח רוה"מ היפני הידקי טוג'ו (Hideki Tojo)  עצמאות לאינדונזיה, ובמרץ 1945 הוקמה ועדה לצורך הכנת העצמאות. בין החברים גם סוקרנו – מי שעתיד לקחת את רסן השלטון באינדונזיה…

 

הפינה היהודית:

היפנים ככלל לא שהו לדרישת הגרמנים לרכז את היהודים במחנות ריכוז. בגטו שנגחאי, למרות התנאים הקשים, היהודים זכו לרווחה מסויימת במתן הרשות לבונדס לכלכל את היהודים הפליטים ששהו בגטו, בעוד שבעלי הזהות הבריטית, וביניהם יהודי עירק, שהו במחנות שבויים. לעומת זאת באינדונזיה, למרות שבתחילה רוכזו 3,000 היהודים ההולנדים ביחד עם הגויים, היה שלב בו הופרדו היהודים מהזרים במחנות ריכוז יהודיים יעודיים. לדבריו של פרופ' קובנר, שינוי היחס נבע משילוב של מספר אלמנטים שהיו ייחודים ליהדות אינדונזיה בלבד והם אלה שגרמו לסבל הרב של אוכלוסייה זו. כפי שמציעים גם חוקרים אחרים, אין ספק כי לחץ גרמני להרעת התנאים של היהודים היה גורם משמעותי, אולם האנטישמיות שספגו מפקדים יפנים במנצ'וריה והשפעת תרגומי "הסוחר מונציה" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" ליפנים, אולי נתנו גם הם את אותותיהם.

 

הכרזת העצמאות:

ב-1' ביוני הכריז סוקרנו על הפנצ'ה-סילה (Pancasila) "חמשת העקרונות", שיהיו עמוד התווך של הפוליטיקה של אינדונזיה בתקופת ממשלו. ב-15' לאוגוסט, כשבוע אחרי הפצצה האטומית השנייה על נגסאקי, נכנעה יפן ללא תנאי וסוקרנו ועימו שאר מנהיגי המפלגות באינדונזיה הבינו שעליהם לפעול מהר בטרם יחזירו בנות הברית את רסן השלטון לידי ההולנדים. וכך, יומיים בלבד לאחר מכן, ב-17' באוגוסט 1945 קרא סוקרנו את הכרזת העצמאות האינדונזית, דבר שנתמך על ידי ההמונים המוסלמיים. הדגל האדום-לבן הונף וקבוצת משתתפים קטנה זמרה את ההמנון ('אינדונסיה ריה'). יום אחרי נבחר סוקרנו לנשיא בעל סמכויות בלתי מוגבלות לשישה חודשים והאטה נבחר לסגנו. סוקרנו הרכיב באותו חודש את הממשלה הראשונה ובסוף אוגוסט מינה אסיפה לאומית (ארעית) בת 135 חברים, ששימשה כגוף פרלמנטרי עד לבחירות הראשונות. אולם מכאן ועד לעצמאות מדינית אמיתית יעברו עוד מספר שנים ומספר מאבקים. המחצית השנייה של שנות ה-40' התאפיינה בכאוס, כשאנרגיה רבה הוקדשה ל"סגירת חשבונות" עם אריסטוקרטים מקומיים.

 

כיבוש חוזר:

ההולנדים והבריטים פלשו מחדש לאחר הנסיגה היפנית. הבריטים נחתו כנציגי המנצחים בספטמבר 1945.[2] בספטמבר 1945 נחתו הכוחות הבריטים הראשונים בג'קרטה ע"מ להשיב את הסדר (ההולנדי) על כנו. בעיר כבר פעל ממשל עצמאי אינדונזי מלא(!) וההתנגשות – הייתה בלתי נמנעת. ההולנדים חשבו לחזור לקולוניה כמנצחים, אך לא העריכו נכון את עוצמת השינויים שעברו על אינדונזיה. הם היו מוכנים להנהיג "רפורמות" ולהעניק לאינדונזיה מידה רבה של שלטון עצמי, אולם לא העלו על דעתם, כי הגיעה שעתה של עצמאות מיידית ושלמה לאינדונזיה. ההולנדים השתלטו, החל מסוף 1945, על ערי הנמל העיקריות בג'אווה ועל כמה נקודות מבוצרות וכבישים עיקריים. גם באי הגדול סומטרה, בו נמצאים אוצרותיה העיקריים של אינדונזיה – מטעי הגומי ושאר המטעים הגדולים ושדות הנפט – תפסו ההולנדים רק כמה נקודות מפתח. אינדונזים צעירים גילו התנגדות פעילה, במה שלימים יקרא בשם תנועת הפמודה Pemuda ( = נוער), שהגיעה לשיאה עד לאמצע 1946. בתנועה עממית סוחפת של צעירים בכל רחבי אינדונזיה המאוחדים במטרה אחת – עצמאות. הצעירים, בעלי הדם החם, דגלו ופעלו באורח אלים ובהתנגדות מזוינת. לעומתם הייתה ה"גווארדיה הוותיקה" יותר, בראשותו של סוקרנו שדגלה במאמצים דיפלומטיים ובהידברות. לא רק ההולנדים סבלו מה'פמודה' גם מיעוטים אחרים כסינים ואירו-אסיאניים נחשבו בעיניהם כמטרה לגיטימית וסבלו מהם רבות. שיאה של ההתנגדות היה בנובמבר 1945, ב-"קרב על סורביה". ב-1947 כבר שלטו ההולנדים בג'אווה ובמזרח ודרום סומטרה ובסוף '48 ב"פעולת שיטור" נוספת בוסס בהצלחה השלטון ההולנדי בשאר חלקי אינדונזיה. באופן אירוני, דווקא הצלחתן של "פעולות שיטור" אלה מילאו חלק חשוב בהשגת העצמאות האינדונזית. המלחמה הצבאית הייתה ספורדית. המלחמה האמתית הייתה בתחום הפוליטי על המאבק לעצמאות באו"ם ועל דעת הקהל העולמית. בעקבות "פעולות השיטור" ההולנדיות, פנה ארגון האו"מ להולנדים והכריח אותם לפתוח במו"מ עם האינדונזים. הממשלה ההולנדית ראתה במנהיגיהם של התנועות הלאומיות משת"פים עם היפנים, אך נאלצה להכיר בשליטתם על ג'אווה וסומטרה ובלית ברירה נאלצה להיכנס עמם למו"מ על מעמדם העתידי. חזרת הזרים והשתלטותם נתקלה רק בהתנגדות מבוטלת בשאר חלקי אינדונזיה, כמו בורנאו, סלבס ואיי מולוקה. ההולנדים הנהיגו שם משטרים אוטונומיים בחסותם.

 

רעיון הפדרציה:

מעתה החלו ההולנדים דוגלים ברעיון הפדרליזם:

אינדונזיה תהיה פדרציה שבה תהיה הרפובליקה (ג'אווה, מאדורה וסומטרה) רק חלק אחד, בעוד ששאר מדינות אינדונזיה (שהלאומיים ראו בהן מדינות "בובה" בלבד) יהיו בה שותפים שווי זכויות. התביעה הרפובליקנית הייתה לשלוט בכל אינדונזיה, בעוד שההולנדים ראו בה נציגה של ג'אווה, מאדורה וסומטרה בלבד. ההכרה ההולנדית לא סיימה את הסכסוך באינדונזיה. ההולנדים קיוו ששליטתם במזרח תעניק להם השפעה גם במערב. בנובמבר 1946 הוכתר המו"מ, שנעזר בתיווך בריטי, בהצלחה. ב"הסכם לינגאג'אטי" (Linggadjati), הכירה הולנד דה פאקטו בשלטון הרפובליקה בג'אווה, מאדורה וסומטרה. הרפובליקה יחד עם בורנאו ואינדונזיה המזרחית יהוו את "ארה"ב של אינדונזיה", אשר תקום במשותף על ידי הולנד והרפובליקה. ההסכמה לא הפסיקה את הסכסוך. היו קבוצות שהתייראו מהקנאות המוסלמית ודרשו אוטונומיה בחלקים שונים, דבר שנהנה מתמיכת ההולנדים. הדבר גרר את תמיכת החוגים הלאומניים באחדותה הטריטוריאלית של אינדונזיה. בדצמבר 1947 השיגה וועדה של האו"ם הסכם בין הצדדים, שלא יצא לפועל, ובדצמבר 1948 ניסו ההולנדים להשתלט מחדש על אינדונזיה, תוך כיבוש צבאי של המדינה. לאחר לחץ בין לאומי ובעיקר לחץ הודי (הודו קיוותה לרשת את יפן בהנהגת התנועה הפאן אסייתית) קיבלה הולנד את החלטות האו"ם, ובנובמבר הוחלט על הקמת איחוד בין המדינות המאוחדות של אינדונזיה לבין הולנד, דוגמת החברים של הקהילה הבריטית. החתימה על אמנת האג ב-2' בנובמבר 1949 סללה את הדרך לעצמאות מדינית כוללת לכל חלקי אינדונזיה שהיו תחת שלטון ההולנדים (למעט איריאן ג'יאה), שניתנה ב-27' לדצמבר 1949.

להמשך קריאה:

ראו: תולדות אינדוניזה בעת החדשה.

הערות

[1] Clifford Geertz, The Javanese Village, Local, ethnic and National Loyalties in village in Indonesia,

[2] הצבא הבריטי הורכב מהודים, דבר שייצר מתח עם הודו