ג'אווה (יאוה), ליבה התרבותי של אינדונזיה

 

 

 

לתמונות מהשטח ראה:  ג'אווה שבאינדונזיה

 

 

עבור מרבית התיירים, טיול לאינדונזיה הוא בעיקר טיול בבאלי. אכן, באלי מספק אין ספור אטרקציות, בעיקר במישר הרבותי, אך דווקא משום כך, לא כדאי להחמיץ טיול לג'אווה, שהרי ג'אווה איננה רק לבה של אינדונזיה, אלא גם ובעיקר המקור לתרבות הבלינזית. ניתן לומר, במדה רבה של זהירות, שהסיור בג'אווה חיוני כדי להפנים את הטיול בבאלי.

 

 

המסורת הסמלים המקודשים בעיניהם של עמים שונים, נבדלים זה מזה במידה רבה ביותר. בציוויליזציה המפותחת של ג'אווה, יש עדיין השפעות חזקות מאד של הינדואיזם, אסלאם ואליליות כאחד.  כל תשלובת של סמלים, מגלה היבט כזה או אחר של המיזוג שבין אתוס להשקפת עולם.  המסורת הדתית של ג'אווה ושל האיכרות במיוחד, היא תרכובת של יסודות הודיים, אסלאמיים ודרום-מזרח אסייניים מקוריים.

עלייתן של הממלכות המיליטריסטיות הגדולות, באגני האורז של האי, במאות הראשונות לאחר הספירה, היתה מלווה בתפוצתם של דפוסי תרבות הינדואיסטיים ובודהיסטיים על פי האי. עם התרחבות המסחר בערי הנמל של החוף הצפוני, במאות ה- 15 וה- 16 נוספה עליהם גם התפוצה של דפוסים איסלמיים. תוך כדי חלחולן של שתי דתות עולמיות אלו לשכבות הרחבות של האיכרות, נספגו הן עצמן במסורות של התשתית האנמיסטית האופיינית לכל אזור התרבות המלאית. כך נוצר סינקרטיזם מאוזן של מיתוס ופולחן, שאלים ואלות הינדואיים, נביאים וקדושים מוסלמיים ושדים ורוחות מקומיים, מוצאים את עצמם אלו לצד אלו.

 

 

החברה הג'אווית היא חברת אולוס (Uulus) יותר מכל קבוצה אחרת באינדונזיה. אולוס הינו דגם של התנהגות שיש לחתור אליו. הפתגם הג'אוונזי אומר על בעלי חיים, ילדים וזרים שהם "עדיין לא ג'אווים".  להיות ג'אווי אמיתי פירושו להפגין שליטה עצמית ברגשות, לנהוג באיפוק, להיות בעל איזון נפשי ועדינות.  כל אלו יוצרים את הג'אוי האמיתי ה-אולוס.  האדם הג'אוונזי לומד מילדות להסתיר, לדכא, לחסל את רגשותיו.  הביטוי "איננו ג'אווי", אומר "איננו אנושי".  הילד הג'אווי לומד, מרגע היוולדו, את חשיבותו של האלוס.  על פי ראייתם של בני ג'אווה, גופו של תינוק שאינו שקט, נתון להשפעת הרוחות הרעות. כבר בשנתו הראשונה לומד הילד את מערכת האיסורים:  כך למשל, אסור להושיט את שתי הידיים לקבל משהו, אלא רק את יד ימין. במהלך פנייתו לאביו או לזרים, אמו היא שתבקש ממנו, כדי שילמד להשתמש בשפה הגבוהה ולא בשפה המדוברת בבית ובין חברים.  הם מאמינים שהסטנדרט הג'אוונזי הוא הסטנדרט האנושי.  תחושת עליונות זו, מוצדקת בחלקה, גורמת לעתים למתחים עם קבוצות אחרות, כמו למשל הבטקים הנחשבים ל"צ'חצ'חיים".

 

 

לפי הקודים האתיים הג'וונזים, אסור לאדם להתפרץ, להניע את איבריו בכוח או להביע רגשות בפומבי. אסור שהרגשות ייקבעו את פעולותיו של אדם.  המונחים 'אלוס' ו'קסר' הם יחסיים.  קיים רצף של מושגים, שכל אחד מהם הוא יחסי.  מה שנחשב כאלוס בבאלי, ייחשב כ'קסר' בג'אווה. מופע הראמינה הג'אוונזי הוא ריקוד מעודן ומאופק (אחד המחולות המאופקים במזרח) ומתאפיין בתנועות ידיים מאופקות ומלוטשות. ראמה של ההופעה הינו האידיאל הג'אוונזי.  החברה הג'אוונזית חותרת להרמוניה. כשמשהו מתפרץ ושופך את אשר על לבו, זה 'קסר'.  עדיף לחתור להרמוניה מאשר לומר את האמת.  לאיפוק הזה יש מחיר.  יש לכך צד מאד קשה. לעתים תחושת בדידות וחוסר חום שיש אצלנו.  האיפוק הזה יוצר מצב שעוברות שנים עד שמתקרבים לאדם.  ההתקשרויות, ההיכרויות והמפגשים מאופקים ביותר.  חברות עמוקה כמעט וללא תיתכן.  הפתיחות איננה רבה אפילו בחוג המשפחה', על אחת כמה וכמה לא מקובל להביע רגשות בפני זרים. תבניות ההתנהגות הזאת באות לידי ביטוי גם בריקוד ובתיאטרון. האמת הפנימית הג'אוונזית מתוארת יפה על ידי האנתרופולוג קליפורד גירץ, בספרו פרשנות של תרבויות (כתר, תל-אביב, 1990):

 

מחול הראמאינה – אולוס

 

"ככל שרגשותיו של אדם מעודנים יותר, כך עמוקה יותר הבנתו, כן נעלה יותר אופיו המוסרי וכן נאה יותר מראו החיצוני, המתבטא בלבושו, בתנועותיו ובדיבורו.  חייו הפנימיים חייבים להיות, כפי שאומר משל שחוזרים ומשתמשים בו, כבריכה רגועה של מים צלולים, שאפשר לראות בנקל את קרקעיתה.  מטרתו הקרובה של הפרט היא אפוא מנוחה אמוציונאלית, שוויון נפש, שטיחות רגשית מסוימת, רוגע פנימי מוזר.  זהו המצב הפסיכולוגי המהולל, סימן לאצילות רוח אמיתית.  האדם חייב לנסות להתעלות על הרגשות של החיים היומיומיים, כי תשוקה היא הרגשה גסה, מתאימה לילדים, בעלי חיים, משוגעים, פרימיטיבים ונוכרים".

כפי שהתרבות עיצבה אותנו – ואף ממשיכה לעצב אותנו – כמין אנושי אחד, כך היא מעצבת אותנו כפרטים אנושיים נבדלים.  המכנה המשותף האמיתי שלנו אינו טמון, לא ב"עצמי" כלשהו, קבוע ובלתי תלוי בתרבות, וגם לא, לחילופין, בחיתוך ההסכמה הכללית שמצא המחקר בקרב התרבויות, כי אם בהיותנו בני תרבות.  בג'אווה אומרים שלהיות אנושי זה "להיות ג'אווי".  על ילדים קטנים, על בורים, שוטים, מטורפים וחוטאים בפרהסיה, אומרים שהם  ,"ndurung djawa" כלומר, "עדיין לא ג'אווים". בוגר "נורמלי" הוא אדם המסוגל לפעול על פי הכללים של מערכת האתיקה המפותחת להפליא, שרכש לעצמו את הטעם המעודן במוסיקה, מחול, דרמה, ועיצוב טכסטיל, היודע להיענות לאותותיו הדקים של האלוהי השוכן בסתרי התודעה. בוגר זה הוא  ,"Sampun djawa" כלומר, "כבר ג'אווי".  כלומר "כבר אנושי". הווה אומר, לעשות את כל הפעולות האנושיות בדרך שונה.  להיות אנושי זה לא רק לנשום, אלא לשלוט בנשימה בטכניקות מסוימות; כך שבנשימה אפשר יהיה לשמוע את קול האל.  כך גם לאכול, הווה אומר מאכלים מסוימים, באופן מסוים.  גם להרגיש, יש להרגיש באופן ג'אווי, כלומר, רגשות של "סבלנות", "ניתוק", "הכנעה" ו"כבוד".

 

ריקוד הג'טילן – קאסאר

 

בני זוג שחיים יחד, נמצאים זה במחיצת זו, רוב שעות היום, אך כמעט אף פעם לא לבדם.  רוב הזמן הם מוקפים בשכנים ובילדים ורוב הזמן נוצרות התגודדויות נפרדות של נשים וגברים. בחיזור שבין גבר לאשה הם מסתודדים ומצחקקים רבות. עם המעבר למגורים משותפים, פוחתות הישיבות המשותפות. לאחר שנישאו, מרבה הגבר לשבת בחברת גברים והאשה בחברת נשים.

 

 

סלמטן (Slamatan) הוא מעין כירה קהילתית; צורת הטכס המרכזית בסינקרטיזם הג'אוונזי.  הסלמטן נערך בשינוי צורה ותוכן קלים בלבד, כמעט בכל הזדמנות בעלת משמעות דתית – בנקודות מפנה במחזור החיים, במועדים קאלנדריים, בשלבים שונים של מחזור היבולים, בעת החלפת מקום מגורים ועוד.  הסאלמטן הוא מעיין רף אוניברסאלי, שכל דבר צריך לעבור דרכו.  כל אירוע רב חשיבות חייב לעבור דרך הסלמטן.  זהו כינוס של כל האנשים המעורבים בדבר, עם הרבה מלווים שהם בעלי שמחה / או ריב.  מתכנסים עם עוד אנשים כדי למתן מתחים אפשריים.  הסלמטן ערוך הן כמנחה לרוחות והן כסעודה בצוותא להגברת המכלול החברתי בין החיים.  הארוחה מורכבת ממנות מיוחדות, שכל אחת מהן מסמלת מושג דתי מסוים.  את המנות מכינות בנות אחת המשפחות הגרעיניות, ומניחים אותן על מחצלות בטבורו של חדר האורחים.  ראש המשפחה מזמין את ראשי שמונה או עשר המשפחות הגרות בסמיכות להצטרף; לא פוסחים על אף שכן קרוב למען שכן רחוק יותר.

 

 

קמפונג הוא הגירסה הג'וונזית של הבנג'ר הבאלינזי. ההחלטות מתקבלות כאמור ב'סלמטן'.  כשיש נושא רגיש, מרבים לעסוק בנושאים צדדיים, כדי לרכך את הרגישויות. אחד התפקידים החשובים של הקמפונג הוא ריכוכן של רגישויות. החברה הג'אוונזית משתדלת להימנע מהצבעה, כי הצבעה חושפת קונפליקטים[1]. המערכת תעשה הכול כדי למנוע קונפליקט[. החברה הג'אוונזית מזכירה במובן זה, חברות קונפוציוניסטיות בסין, וייטנאם וקוריאה. כך נוצר מנגנון חברתי, שבו יש מהלך ארוך של אכילה, שיחה, שמחה, והצגות וויינג. עד שמגיעים לקונפליקט, כבר נעשים הרבה מנגנונים כדי להביא את הכול להרמוניה.  בג'אווה (גם בסומטרה) קיים הרבה מאד ריכוך, הרבה טכסים דתיים, פולחנים, אכילה ושתייה, הצגות וויינג, ורק אחר כך מגיעים לנושא.

הוויינג מהווה חלק חשוב בסלמטן (אם כי חלקו הולך ופוחת).  הדאלאנג מביא את החכמה העממית. הוא מעבד את הסיפור, כך שיתאים לנושא העומד על הפרק. בקמפונג קיימים לעתים קונפליקטים חברתיים עזים, אך ברוב התחומים הם מתנהלים ביעילות סבירה. רוב המחלוקות בקאמפונג קשורות באמונות ובמנהגים דתיים, כגון סאלמאטאנים, חגים, ריפוי, כישוף והשתייכות פולחנית. הדת היא כאן איכשהו המוקד והמקור של המתיחות החברתית.

 

 

 

אפשר לחלק את השפה הג'אוונזית (ואת הבאלינזית) לשלש רמות דיבור: הנגוקו  (Ngoko)  היא הג'אווית הנמוכה, המשמשת לשיחות בין חברים ובין בני משפחה, וכפנייה לבני מעמד חברתי דומה; הקרָאמה (Krama) הרמה המעודנת הגבוהה, שמשמשת בפנייה לאב ולבן מעמד חברתי גבוה; והמאדיה (Madya) הג'אווית האמצעית, המשמשת בעיקר איכרים ומוכרת כשפת השוק.  במאדיה אפשר להשתמש גם במקרים שהקראמה נשמעת גבוהה, או מלאכותית מדי והנגוקו איננה מצדיקה מעמד זה.  בגלל המורכבות הזאת, זרים מעדיפים שלא לדבר ג'אווית, כדי לא לפגוע בבן שיחם. פגישה מקרית בין ג'אווים תתחיל ב"טרום שיחה", שבה מדברים בג'אווית גבוהה או באינדונזית.  בשלב זה, מברר כל אחד, את הפרטים הדרושים לגבי בן שיחו: מקצועו, גילו, מעמדו החברתי ומאין הוא בא.  התשובות לשאלות אלו יקבעו את אופי המשכה של השיחה ובאיזו רמת דיבור ישתמשו בה.  לעתים קרובות ייפרדו בני השיח בהבנה ובהסכמה, לאחר שהשתמשו בכמה משפטים קבועים מראש ולא הגיעו לעמק השווה.  להבא הם לא ייפנו זה לזה, כדי שלא לפגוע.  בשפה הג'אוונזית אין שימוש בגוף שני, ולא נהוג להזכיר את שמו הפרטי של אדם (גם באינדונסית).  "מאס" הוא כינוי פניה אל בחור צעיר ו"מבאק" הינו כינוי לצעירה.  כל בחור ובחורה מכונים כך, וכדי לדייק ניתן להוסיף לכינוי גם את שמם הפרטי, אם כי אין זה הכרחי כלל. בפניה לילדים משתמשים רק בשם הפרטי ועם התבגרותם מוסיפים הג'אווים את הכינוי "מאס" ו"מבאק" לשמם הפרטי.  בהגיעם לגיל מבוגר יותר, פונים הג'אווים איש לרעהו בכינוי הכבוד "פאק" ו"בו".

 

 

בכל האזור שמבורמה דרומה, נראים קווים דומים של ריקוד.  המחול המזרח אסייתי עובד על אגן נמוך – קשור לאדמה,  בעוד שהריקוד המערבי, כאילו שואף להגיע לשמים; להינתק מהאדמה. (המקום היחידי באסיה בו הריקוד עובד על אגן נמוך הוא בצפון הודו)[2].  הריקוד מאופיין במגוון של מסיכות, חספוס ומשהו בלתי יציב במקצב. לעתים מתפרץ, לעתים קפוא.  גם בריקוד האינדונסי אפשר להבחין בין "אולוס" לבין "קסר".  האולוס הוא ריקוד מעודן של גברים ונשים.  המשתתפים בו מניעים את גופם בתנועות קטנות, שכמעט ואינן מורגשות.  השינויים במהלך הריקוד הם איטיים ואין בו תפקיד להבעות פניהם של הרקדנים או למבע עיניהם.  הריקוד אינו בא לרגש או לקבוע אתגרים, אלא לחזק ולהרגיע.  אין בו קפיצות ותנועות פתאומיות, ובשום שלב לא נוצר קשר עין בין הרקדנים לקהל.  ריקוד הקסאר הוא ריקוד שיביא לידי ביטוי את הכוחות השטניים, הרוח הרעה, המפלצות והאויב.  זהו ריקוד לגברים בלבד, והמשתתפים בו מחווים תנועות גדולות ורחבות יותר. הם פורשים את זרועותיהם לצדדים וזוקפים את ראשם. בעיניים המערביות, גם ריקוד זה, הסוער והיצרי ביותר, נראה כריקוד, שקט, עדין ואיטי.  גם בשטח זה, ג'אווה מעודנת מבאלי.  ריקוד האולוס הבלינזי, יותר קסארי מהריקוד הקסרי הג'אוונזי.

 

 

מלבד האיסורים והמגבלות שמוטלים על המשתמשים בשפה ברמותיה השונות, יש גם מחוות אחרו, שנועדו להבדיל בין הג'אווי האמיתי, האולוס, מן האחר.

* כאשר עוברים ליד אנשים היושבים על מחצלת נהוג לכופף ברכיים ולכופף מעט את הגב, כדי לא לפגוע בכבודו של האדם היושב.

* לא נהוג להישיר מבט.  השיחה מתנהלת במבטים מושפלים.

* נהוג לציין בחגיגה ובטכס אירועים משמעותיים בחיי אדם:  כך ברית מילה, מחזור חודשי ראשון של בת, הריון ראשון.

*  תה וקפה מגישים בצד ימין, הנחשב לטוב ואלכוהול בצד שמאל, הנחשב לרע.

 

 

 לידה ותינוקות

האם לעתיד מציעה סלט פרות מיוחד לאורחים.  טוענים כי בהתאם להערות האורחים על טעם הסלט יקבע מין הילוד ואופיו.  תינוקות הם דבר מבורך כנגד כל צורות הרשע. תמותת התינוקות באינדונזיה עדיין גבוהה.  כמעט בכל משפחה כפרית מת תינוק אחד לפחות.  המשפחות עושות הכול כדי להגן על ילדיהם בחמש השנים הראשונות לחייהם.   לילדים רבים קושרים פתיל כותנה על הצוואר או הבטן.  הפתיל מולבש על ידי האם, הסבתא, או הרופא המקומי.  הוא אמור להגן על הילד מרשע, מחלה ומוות מוקדם.  כל הטקסים לכבוד הולדת הילד מלווים בתפילות לבריאות וכוח, וקבלה לקהילה.  קבלת הילד למשפחה נחוגה לאחר 210 ימים.  שערו של הילד נגזז ונעשים ניסיונות לחזות את עתידו.  מעמידים בפני הילד עט, ספר וזהב ומנסים לראות מה ימשוך את תשומת לבו, לפי בחירתו ניתן לחזות באיזה סוג עיסוק יתעניין בעתיד.

 

 

ברית מילה מסמל אצל המוסלמים את המעבר מילדות לבגרות ונעשה בגיל 11 או 12.  רבים מוהלים את בניהם בבי"ח או במרפאות, עם סכין מיוחד.  בעבר הטקס היה ציבורי והמוני.  היום מקובל בערים לעשות זאת באופן פרטי תחת פיקוח וציוד רפואי. אם כי יש לא מעטים המוהלים את בניהם בעזרת במבוק מושחז.  באזורים הכפריים נהוג להעיר את הבנים מוקדם בבוקר, לקחת אותם למפלים עם מים קפואים, שם הם רוחצים, עד למידת קור בה הכאב לא יהיה מורגש.  לאחר מספר ימים נערכת מסיבה, הילד מובל על סוס מפואר למרכז הכפר ונערכת ארוחה לקרובים וחברים.

 

 

בתרבות האינדונזית, מלבד אצל הבלינזים, החתונה היא האירוע החשוב ביותר בחייה של אישה.  אירוסין יכולים להיות לתקופת זמן ארוכה מאד.  סטודנטים יסיימו קודם את לימודיהם או ימלאו אחר התחייבויות משפחתיות.  אחרים זקוקים לזמן למימון הפסטיבל של החתונה.  במהלך התקופה יערכו טקסים וארוחות שמטרתם ליצור קשר טוב בין בני הזוג ומשפחותיהם, להשגת הרמוניה, אריכות ימים ועושר לבני הזוג. בחתונה עצמה לובשות הכלות ג'אקט שחור וחצאית מרקמתה יד (אצל הסיניות שמלה לבנה, כנהוג במערב)[3]. חתונה של משפחה קטנה תכלול כמה מאות אנשים.  לעיתים מגיעים כמה אלפים מכל קצוות המדינה. על פי רוב מחשבים את האורחים לפי כמות המוזמנים כפול שלוש – ככל שיותר אנשים יברכו את הזוג העתיד הצפוי להם יותר ורוד.  בחתונות ההמוניות אוכלים מברכים ונושאים נאומי שבח לזוג הצעיר.

 

 

נייר צהוב ברחובות מציין מוות של חבר הקהילה.  התכנסות חברים ומשפחה לרגל מוות היא המצווה הגדולה ביותר באינדונזיה.  על הטקס והלוויה אחראי איש הדת או איש מיוחד הממונה, על מנת לאפשר למשפחה להתרכז בצער והיגון.  בתוך זמן קצר ממועד המוות יתאספו בבית המת קרובים וחברים רבים.  הגופה תישטף ותוכן לקבורה ויוכנו הכלים לריטואל.  הגופה נלקחת החוצה ומונחת על מצע עלי בננה. רוחצים את הגופה במי פרחים, מלבישים את המת בלבן, עוטפים אותו בבדי כותנה וזולפים עליו בושם.  מסע ההלוויה עובר דרך המסגד, הגופה נישאת על ידי קרובים מדרגה ראשונה, אל בית הקברות.  זמני האבלות משתנים, בחברה האיסלמית נהוג לערוך תפילות המוניות בניהול איש הדת בימים השלישי, שביעי, חמש עשרה, ארבעים והאלף.  בפתח הבית מציבים קערת אורז בה שמים האורחים כסף או מתנות אחרות למשפחה.  המשפחה לא הולכת לישון עד טקס הקבורה, יושבים סביב הגופה ומתפללים.

 

 

הקהילה הסינית: בניגוד לשאר האינדונזים, לא מקובל להתאסף אצל משפחת המת.  יעברו מספר ימים עד שהגופה תישרף או תקבר והיא נשארת בחיק המשפחה.  הגופה תושם בתוך קרח יבש ותמונה של המת תוצב למראשותיו.  בני המשפחה מצווים לעטוף את ראשם בבד לבן ולשים סרט שחור על השרוול הימני. הם יושבים סביב המת בתלבושת זאת ומתפללים לזכרו.

 

רוחות המתים: המגוון של טקסי קבורה ודאגה לרוחות שנראים באינדונזיה מזכירים לעתים תרבויות מתקופת האבן.  בג'אווה נהוג טקס ה- Nyekar, שעיקרו כיבוד המת, על ידי כינוס משפחתי סביב קברו:  המשפחה עוסקת בניקיון הקבר וקישוט בפרחים. הטקסים לכבוד רוחו של המת שונים מקהילה לקהילה, אך כולם כוללים ביקורים דחופים באתר הקבורה.

 

 

לזמן יש משמעות שונה.  קשה לדבר על שעה. ניתן להסתפק באחד מארבעת פרקי היום: בוקר, לפני הצהרים, אחרי הצהריים ולילה.  המילה Besok פירושה גם מחר וגם בעתיד הרחוק, למשל, בעוד שנה. ו- Manti – פירושה אחר כך, אבל גם יום, שנה ועולם.

 

 

דאלאנג (בובאי) בוויינג קולייט (תיאטרון בובות)

 

---

[1] . מכאן מגיעים לדיון על מהות הדמוקרטיה. העולם המערבי מסרב להכיר בכך שיכולות להיות צורות שונות של דמוקרטיה. לאחר סילוק יורשי סוהרטו, הוקמה חברה דמוקרטית, אך היא לא כמו זו המוכרת במערב. אצלנו מתנהל חופש הוויכוח על בסיס ההנחה שיש קבוצות יריבות, נלחמות, משמיצות, עד לבחירות שיסתיימו בתוצאה של % 49%-51.  בג'אווה לא יעלה על הדעת מצב כזה.