חומר רקע - אפריקה

טיול לאוגנדה

חלק ראשון: מאנטבה לאגם נקרובה

כתב וצילם: גילי חסקין

תודתי לרענן בן בסט וגיתית מהחברה הגיאוגרפית שאפשרו את המסע הזה

ראו באתר זה: תדריך לטיול באוגנדה

ראו  מצגת מטיול לאוגנדה

למרות שברשימה זו מתוארות לא מעט חוויות, בשל המידע הרב שהוכנס אליה, הוכנסה לקטגוריית “חומר רקע”.

להרצאה על אוגנדה

 

אוגנדה היא ארץ במזרח אפריקה, גובלת בקניה, טנזניה, קונגו, רואנדה, ודרום סודן, ללא מוצא לים.

 

למרות שהיא מגוונת להפליא מבחינת נופים ויש בה שפע של שמורות טבע עם מגוון גדול של בעלי חיים, אוגנדה נותרה הרבה פחות מוכרת ומתויירת משכנותיה קניה וטנזניה. בין הסיבות אפשר למנות סכסוכי גבולות וחוסר יציבות פוליטית בשנות השבעים והשמונים. המדינה היתה לזירה של מאבקים פנימיים שכללו מעשי זוועה, בעיקר בצפון

 

נשים ממחוז Gulu בצפון, ששפתיהן נכרתו על ידי   Lord’s Resistance Army. התמונה באדיבות Wikipedia

 

בעשור האחרון המצב התייצב והתיירים מתחילים להגיע, למרות שעדיין במספרים קטנים בהרבה מאלה שבאים לשכנותיה תנאי הטיול באוגנדה לא תמיד נוחים ומסודרים, עם דרכים-לא דרכים מלאות בבורות ומהמורות. מנגד, הטיול כאן נותן תחושה של “אפריקה האמיתית”, בלי דוכני מזכרות בכל פינה או כפרים שמתוחזקים בעיקר לטובת התיירים.

טיול באוגנדה נותן תחושה שכל היופי של אפריקה התמקד במדינה אחת, לא גדולה במיוחד: סוונות צחיחות למחצה, יערות גשם טרופיים, הרי געש, הרים גבוהים עם פסגות מושלגות ולעומתם נופי הבקע המזרח אפריקני, אזורים צחיחים ומנגד מים מכל עבר – ימות ויקטוריה, קיוגה, אלברט ואדוארד, הנילוס הלבן, ושפע של מפלים גדולים. ניתן לראות בה עדרי ענק של תאואים וקבוצות גדולות של היפופוטמים (בהמות), אריות, נמרים, ג’ירפות, צבועים וכמה בעלי חיים ייחודיים כגון גורילות, שימפנזים, קופים מוזהבים וחסידת הנעלן.

 

התמונה באדיבות wikipedia

אסוציאציה ראשונה שעלתה בראשי היתה “תכנית אוגנדה”, שהייתה הצעה בריטית להקמת התיישבות יהודית שטח בן 13,000 קמ”ר במערב קניה, הקרוי מישור גואס נגישו[1] סביבה התפתח פולמוס ומאבק פוליטי בפוליטיקה הציונית בשנים 1903-1905. הרצל, שנסער בעקבות פרעות קישינייב, היה נחוש למצוא פתרון דחוק לשאלת היהודים. הרעיון נדחה בקונגרס הציוני השישי וטוב שכך. קשה לדמיין את מצבה של מדינת היהודים ה”לבנה” בלב העולם האפריקאי הפוסט קולוניאלי.

תכנית אוגנדה כפי שהוצגה בקונגרס הציוני בבאזל ב-1903

אסוציאציה אחרת היא אידי אמין, השליט האפריקאי ההפכפך שהחל את דרכו כידיד ישראל וסיים כיריב. חשוב יותר, הוא היה רודן אכזר, שהפך את המלחמות השבטיות לקרדום לחפור בו, והורה על השמדת השבטים האחרים, בהם שבטי האכולי והלאנגו. מספר האוגנדים שנרצחו כתוצאה משלטונו אינו ידוע[2].  רק אחר כך הגיעו מחשבות מרגשות על הרי הירח, על הרי הגעש ועל עולם החי. החדשות הרעות הן שבזמן שלטונו של אידי אמין והמלחמות עם טנזניה, הושמד חלק גדול מאוכלוסיית חיות הבר של אוגנדה, החדשות הטובות הן שהשפעת הטרגדיות שעברו על אוגנדה בימי שלטונו של אידי אמין נמוגה אט אט. כיום, עם שלטון יציב ונאור במידה רבה (אם כי עדיין לא ממש דמוקרטי), מתבצע פיתוח נחוש ומואץ, ולמעשה אוגנדה היא המדינה המתפתחת ביותר ביבשת, בין הייתר בעזרה סינית. אם מגמה זו תמשך, סביר להניח שאוגנדה תהפוך במהרה ליעד תיירותי מרכזי באפריקה.

אידי אמין (באדיבות ויקיפדיה).

לאחר טיסה ארוכה דרך אדיס אבבה, נחתנו לקראת ערב באנטבה (Antebee). ים של אסוציאציות. המילה “אנטבה” לעולם תעורר בקרבי זיכרונות אודות חטיפת המטוס ו”מבצע יונתן”. מן הסתם, השם עושה זאת גם לישראלים אחרים. הכניסה למדינה מתבצעת במהירות מפתיעה. ללא תור כמעט. גם הציוד מגיע מהר. הפרצופים שחורים בהרבה מאלו של אתיופיה, את גוון הקקאו מחליף צבעו של קפה תורכי חזק.

ביציאה מבית הנתיבות המתין לנו גבר שאחז בשלט עליו התנוסס שמי. זהו נאצר, המדריך-נהג שלנו לטיול הקרוב. מוסלמי על פי שמו. 15% מתושבי אוגנדה (38 מיליון), הם מוסלמים. אך אין מתחים בין עדתיים. השמש כבר שקעה. על אחד השלטים נראים מגלנים, אך חוץ מזה, שום דבר אקזוטי.

הפעילות האידיאלית בקטע זה של הטיול היא שייט בתעלות מבמבה (Mabamba Wetland). זהו אזור של ביצה, עשיר בבעלי כנף, ביניהם חסידת הנעלן (Shoe bill Stock) , שנחשבת לאטרקציה אמיתית. במקרה זה, ניתן ללון באנטבה ולחסוך את הפקקים בדרך לבירה קמפלה (Kampala). מכיוון שהגענו בחשיכה, התחלנו בנסיעה ארוכה לקמפלה. פקקי תנועה צפופים. גודש של מכוניות מנסה להידחס לתוך נתיב צר יחסית. תחושה של נהר העולה על גדותיו. בצד הדרך נראים רוכלים, רוכבי אופנים נושאים משאות שונים, המשווים להם מראה של ציפור בעלת זנב ענק. משאיות עמוסות, ג’יפים נהוגים בידי עשירי קמפלה, אוטובוסים עמוסים במקומיים. גמאנו בשעתיים מרחק של 38 ק”מ. במלון הבהירו לנו שמדובר ביום רגיל לחלוטין.

ממרפסת המלון נשקף נוף של בתי קמפלה וברקע אגם ויקטוריה. ארוחת ערב משובחת. לשולחננו הצטרף להב, הספק המקומי. ישראלי העובד באוגנדה כבר שמונה שנים. הוא הזהיר אותנו לבל נתרגל לרמתו הגבוהה של בית המלון, שהרי אנו בטיול קמפינג.

ארוחת בקר על מרפסת הנוף, מעל בתיה של קמפלה, ההולכים ומתבהרים. ברקע נראית הגדולה בימותיה של אפריקה, ויקטוריה כשהשמים שמעליה עדיין ורדרדים. ימה זו היא הגדולה בסדרת היימות הגדולות של אפריקה: שטחה 68,870 קמ”ר, ועל כן היא גם היימה הטרופית הגדול בעולם ואגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם (מבחינת שטחה). זוהי ימה רדודה יחסית. היא מכילה 2,760 ק”מ מעוקב של מים, דבר שהופך אותה ליימה המתוקה התשיעית בעולם מבחינת נפח מימיה. זהו מקורו של הפלג הארוך ביותר של נהר הנילוס, הנילוס הלבן. את שמה, על שם מלכת בריטניה, העניק לה ג’ון האנינג ספיק שהגיע לחופה, יחד עם ריצ’רד פרנסיס ברטון, במסע מטעם “החברה הבריטית הקולוניאלית” לאיתור מקור הנילוס. המאמץ הבריטי במזרח אפריקה, בסוף המאה ה-19 התמקד דווקא באוגנדה, קודם כל משום שמקורות הנילוס הלבן נמצאים ביימת ויקטוריה. הבריטים רצו, דרך שליטה על מקורות הנילוס, לבסס את מאחזם במצרים. זו כזכור הפכה לחיונית עבורם, בשל חפירת תעלת סואץ ב-1869 וקיצור הדרך להודו – היהלום שבכתר.

טוענים שאת הרפטינג על הנילוס הלבן אסור להחמיץ. נקודת הירידה אל המים נמצאת ליד מפלי בוג`גלי (Bujagali Falls), זהו רפטינג מסעיר, מלהיב ונחשב ללא מסוכן.

ראו באתר זה: הנילוס

גלשנו לקמפלה. אל מרכז העיר, לצד בנין הפרלמנט ובית הנשיא. עברנו לצד מלון Serena, שרתון ועוד. במרכז העיר היצע גדול של בתי מלון בדרגה של 4 ו-5 כוכבים. חוץ מזה, אין הרבה. עיר אפריקאית צפופה ומכוערת. העיר צפופה למדי, ונראה כאילו כל מוניות השירות (מסוג מיני ואן מעוך ומקומט) בעולם מתרכזות בתחנת המוניות המרכזית. העיר דומה לשוק ענק. משני צדי הכביש ניצבות מאות חנויות ואלפי רוכלים. ערימות של אננס צהוב, שרשי יוקא, קני סוכר, פפיות בולטות בצבען הכתום. דוכני בגדים, כלי מטבח. הכול צבעוני, גדוש, דחוס, צועק.

מרבית התושבים הם בני בוגנדה (Buganda), השבט הנפוץ והגדול באזור. חשיבותו ההיסטורית של השבט, כמו גם השפעתו הפוליטית, מרכזית למדינה כולה ומשמו נגזר שמה של המדינה. אם כי, כמו בכול עיר גדולה, התכנסו לקמפלה בני שבטים נוספים. ברחוב נראים מעט מאד פרצופים לבנים, אך נוכחותם של ההודים מורגשת. הם הוזמנו על ידי הבריטים להתיישב במזרח אפריקה והיוו למעשה את המעמד הבינוני, שנשא בנטל הפיתוח הכלכלי במקום ואף נהנו מזכויות יתר, לאחר שהשתלטו על המערכת הכלכלית והפיננסית. שיעורם של ההודים גבוה ברב עורכי הדין ורואי החשבון ובמהלך ראינוש השפעתם גדולה על המזון המקומי.

בקמפלה ניצב ארמונו של מלך שבט בוגנדה, הדומה לאיגלו גדול, הבנוי מקש. הגג עשוי מאלומות קש קלועות כספירלה ענקית. פנים הארמון מכוסה שטיחים ישנים וקבורים בו מלכי בוגנדה, אשר שלטו במרבית השטח עד לבואם של הבריטים. לבוגנדה היסטוריה ארוכה ומפותלת ששורשיה מגיעים למלכם הראשון קאטו קינטו ( Kato Kintu, שייסד את השושלת במאה ה-14.

 

בשונה מהאזורים האחרים במזרח אפריקה, מצאו הבריטים בממלכה זו מערכת פוליטית הדומה לזאת שהיתה מוכרת להם באירופה והם סברו כי הדבר יקל מאד על אחיזתם. פקיד בריטי דיווח בהתרגשות לממונים עליו: “הם כמעט כמונו. יש להם מלך, חצר מלוכה” וכך באמצעותם של אלה, הניחו הבריטים שיתאפשר להם לממש את אסטרטגיית השלטון העקיף, שהפכה לאבן פינה במדיניותם הקולוניאלית במזרח אפריקה. על פי הסכם שחתמו עם הקבאקה Kabaka), מלך הבוגנדה, על “הסכם בוגנדה”, בו הכירו המקומיים בבריטים כסמכות עליונה ובתמורה לכך הורשו בני הבוגנדה לגבות מסים מהאוכלוסיה המקומית ולחלק את קרקעות הארץ ומשאביה לפי ראות עיניהם. ההסכם העניק לבוגנדה עוצמה רבה, עושר וסמכויות שלטוניות נרחבות, גם על קבוצות אתניות אחרות. באמצעות שלטונם, דרך הבוגנדה, ויישום מדיניות של “הפרד ומשול”, חסכו הבריטים במשאבים ובכוח אדם. שכן הבוגנדה הפכו למעשה לכוח קולוניאלי משני, הנהנה מחסות הבריטים ומשרת את מטרותיהם. גליה צבר מציינת כי באוגנדה הגיעה שיטת ה”הפרד ומשול”, בה נהגו הבריטים, לשכלול מרבי. שכן, למרות שהעניקו לבוגנדה כוח ממשלי רב, הקפידו השלטונות למסור את הכוח הצבאי דווקא לידיהן של קבוצות שוליים מאזוריה הצפוניים והמזרחיים של המדינה, לבני האצ’ולי (Acholi)  והלנגי (Langi) ,  שבטים מוסלמים נחשלים יחסית. בכך הם הוסיפו פיצול נוסף למערכת החברתית באוגנדה והבליטו עוד יותר את הפיצול הדתי בארץ שהיתה מפולגת בין כה וכה[3]. בשנות ה-60, לאחר שאוגנדה זכתה בעצמאותה, נלקחה מהמלכים ייתרת סמכויותיהם והם אף הוגלו על ידי הדיקטטורים המקומיים, שירשו את השלטון מידי הבריטים. בארמון גרות אלמנות בית המלוכה שלמעשה חיות מתרומות המבקרים, זכר למנהג ישן שבו תומכים התושבים באלמנות המלך לאחר מותו. כיום יותר ויותר תושבים חפצים להחזיר עטרה ליושנה ולהחיות את בית המלוכה, כחלק מהדגשת ייחודה של אוגנדה, לא עוד כמשבצת בתשבץ הקולוניאלי, אלא כמדינה בעלת שורשים תרבותיים משלה. מהעיתונות אנו למדים כי מתקיימים מגעים בין השלטון לבין נציגי הממשל על מנת להשיב לבית המלוכה חלק מסמכויותיו.

לשפה האנגלית שמור מקום חשוב, אבל כל ילד לומד תחילה את השפה המקומית (שפת השבט) והאנגלית היא בעצם רק שפתו השנייה. התושבים מדברים כאן רוגנדה (Ruganda), שפת המסחר של אזור קמפלה, שהפכה ל”לינגווה פרנקה” של אוגנדה כולה. העומס השתחרר לאט לאט. באופן מפתיע מהר פי כמה מאשר אמש. עברנו על פני משחטות ענק למכוניות ונסענו צפונה. קמפלה שוכנת בגובה של 1700 מ’ מעל פני הים. הכול ירוק ורענן.

היה זה יום ארוך של נסיעה. שטחה של אוגנדה 235,796 קמ”ר, בערך כמו שטחה של בריטניה הגדולה. כעבור כחצי שעה של נסיעה, עצרנו בשוק פירות ליד לוורו Luwero)). דוכנים מסודרים בקפידה. עגבניות ערוכות בפירמידות קטנות, אננסים בערימות גדולות, תפוחי אדמה בולטים בצבעם החום וערימות של בצל, אבטיחים ופירות טרופיים שונים. לצד הדוכנים ניצבו מוכרים חביבים שלמרבה ההפתעה שיתפו פעולה עם הצילום. נסיעה צפונה. סמוך ליימת קיוגה (Kyoga), דרכה זורם הנילוס הלבן ובו שוכנים עופות רבים, שמהגרים לכאן לאירופה, בתקופת החורף שם. יעד מפורסם לחובבי צפרות בינלאומיים.

 

אגם קיוגה מהווה גבול בין דוברי הבנטו (Banto) בדרום לבין דוברי השפות הנילוטיות והדרום סודניות בצפון. הקוו הלשוני הזה עובר למעשה מצפון מערב לדרום מזרח, ליד מקורות הנילוס. למרות זאת, אוגנדים רבים חיים בין אנשים הדוברים שפות שונות, בעיקר באזורים חקלאיים. כמה מחקרים מדברים על שוני בין הקבוצות על בסיס פיזיולוגי, לבוש, קווי אופי, תכשיטים ומַנְיֶרִיזְם, (שימוש יתר באמצעים סגנוניים מיוחדים), אך נראה שהבדלים אלו הולכים ונעלמים[4].

בצהרים פנינו לשמורת זיווה (Ziwa Rhino Sanctuary). סוונה טיפוסית של מישורים עשבוניים ועצי שיטים. בדרך נראו כמה קופי גונון ואנטילופת סבך (Bush buck),  אך המטרה כאן היא הקרנפים. בעבר חיו באוגנדה אלפי קרנפים, שניצודו במהלך השנים.

בתחילת המאה ה-19, בטרם חדר הנשק החם לאפריקה, העריכו את מספר הקרנפים שם בכמיליון. סולטן זנזיבר הרחיב את המסחר באוקיינוס ההודי והותיר אחריו רישומי כמויות מסחריות עצומות של קרני קרנף. ב-1895 ייצאה אפריקה מספר שיא של 13,400 ק`”ג של קרני קרנף – שנקצרו מכ-4,500 קרנפים טבוחים. כבר באותה מאה חסרו 170 אלף קרנפים לאוכלוסיה האפריקנית. כשהשתכלל השימוש ברובים, הציד הפך קל יותר. בעשרים השנים האחרונות החלו כנופיות מאורגנות, מצוידות בנשק חדיש, לעסוק בטבח שהגיע לממדים מדאיגים. מהעור הכינו בעבר מגנים ואוכפים, וכיום חפצי נוי. הבשר נחשב מעדן מאז ומתמיד. הדם מחזק את הגוף, השתן את כוח הגברא והגללים מצוינים ליבלות – בתנאי שהוצאו מהגוף השחוט בעודם טריים. אך הקרן הייתה תמיד המבוקשת ביותר: לכלים ופסלים, ידיות של חרבות, קתות אקדחים ונדנים של סכינים מסורתיות. לקירור הדם והורדת חום. המחיר יכול להגיע עד 30 אלף דולר לקילו. כך חוסלה כמעט כל אוכלוסיית הקרנפים באפריקה.

לפני מספר שנים הובא זוג קרנפים לגן החיות של קמפלה, כדי לחנך את הציבור. בהמשך הובא זוג נוסף מקניה וזוג נוסף מארה”ב. כיום יש 15. זו לא ממש שמורת טבע, אלא טיפוח גרעין רבייה. כאן ראינו לראשונה את הפרות האוגנדיות המצטיינות בקרנים ארוכות במיוחד.

יצאנו לנסיעה קצרה, אחריה הליכה רגלית קצרה מאד, עד שפגשנו שלושה קרנפים רחבי שפה (המכונים בטעות “קרנף לבן”). לגדול שבהם קרן שנוסרה, לאחר שפצע קרנף אחר וגרם למותו. לא בדיוק שמירת טבע, אבל העיקרון של שימור המין חשוב יותר. סובבנו אותם סביב סביב. מסתבר שהמין הזה, להבדיל מ”הקרנף השחור”, אינו תוקפני. בשלב מסוים רבצו השלושה בצל ומיאנו לספק פוזות למצלמות. זהו מקום מעניין להתבוננות ביצורים המופלאים הללו, אך אינו מרגש במיוחד.

ראו באתר זה: הקרנף

בצומת לכיוון מסינדי Masindi)) ראינו רוכלים בלבוש טורקיז, מוכרים שיפודים ופירות. מנופפים בתנועות אגרסיביות מול המצלמות שלנו. צילמנו את חסידות המרבו שבוססו בביצה, חלקם בסמוך לפרות ולצד הדוכנים. מין מכוער של חסידה, שהרבה ללוות אותנו בזמן הסיור, בדרך כלל כשהוא חונה על צמרות העצים. מה שמאפיין את המרבו יותר מכל הוא ראשו וצווארו הקירחים, המנוקדים בכתמים כהים. הוא מצויד במקור גדול המשמש לו כסכין קצבים. לצווארו כיס אוויר שאותו הוא יכול לנפח ומשתמש בו ליצירת קולות. סביב צווארו נוצות לבנות וגחונו לבן גם הוא. יתר הנוצות אפורות כהות עם ברק ירקרק. אברות הכנף והזנב שחורות. שני הזוויגים נראים אותו דבר, אך הנקבות על פי רוב קטנות יותר מהזכרים.

חצינו את נהר קאפו (Kafu)  הנשפך לאגם קיוגה. אוגנדה נמצאת בין שני ענפים של השבר המזרח אפריקאי ולאורכה נקוו ימות רבות. 25% משטחה של אוגנדה מכוסה במים. המקום הוצף בגשמים האחרונים והרבה עצים נראו מבצבצים מתוך המים. נערים מכרו שפמנונים גדולים, שדגו מהביצה שיצרה הצפת הקאפו. לא הבחנו שמדובר בקבוצה אתנית אחרת. השפה המקומית היא בוגנדה (Baganda).

נכנסנו לפארק מורצ’יסון (Murchison), המפורסם במפליו הגדולים. זהו הפארק הראשון שהוכרז באוגנדה. עשו זאת הבריטים ב -1952. זה גם הפארק הגדול ביותר. שטחו 3840 קמ”ר. חלקו הראשון של הפארק הוא יער גשם טרופי צפוף. שם ראינו בבונים מגזע אוליב (Olive), על שום פרוותם שצבעה כצבע שמן זית. מתברר שניתן למצוא כאן את כל ה- “4 Bigs”. כלומר, אריה, נמר, תאו. בלי קרנף כמובן. נקווה שבעתיד, יסתובבו כאן פרטים רבים מכול החמישה, אבל המושג הזה לא יהיה עוד נחלתם של ציידים. רק ציידים במצלמה. כמו כן חיים כאן 450 מיני ציפורים. כך למשל, ראינו קלאו גדול (Abissinian Hoenbill) ופניניות מצויצות, החיות רק ביער. הן דומות לתרנגולות פנינים רגילות אלא שנוצות מסולסלות מעטרות את ראשיהן.

נאצר מתגלה כאדם החושב קדימה. רכשנו את כרטיסי המעבורת למחר. הגענו ל”לייזי קמפינג”, כלומר, האוהלים מוכנים והלינה במיטות מוצעות. בחצר רועים חזירי יבלות. אפריקה.

היינו ראשונים על המעבורת. חצינו את הנילוס הלבן בקטע רחב ומרשים. הנילוס יוצא מכאן, אבל בתוקף הסכמים שנחתמו על ידי הבריטים, מנועה אוגנדה, כמו ייתר ארצות הנילוס לשאוב חלק פרופורציונלי ממימיו, בהם זוכות סודן ובעיקר מצרים

ראו באתר זה: הסכסוך על הנילוס.

השחר עלה לאיטו וצבע את העננים בגוון ורדרד. כמה מהם השתקפו במים ושיוו להם מראה דרמטי. את פנינו קיבלו צריחות רמות של בבונים. כמה עשרות מהם קפצו מענף לענף וזינקו על הקרקע. נסענו ביער גשם שהלך והתדלדל ותוך רבע שעה הפך לסוואנה. התחלנו לראות כמה אנטילופות מים (Water Buck) ולאחר זמן מה החלו להופיע כמה פרטים של אנטילופת ג’קסון (Jackson Harte bust), בו שני המינים נושאי קרניים. לזכר קרניים מסולסלות ולנקבה קטנות יותר. בהמשך נראו עשרות ואולי מאות פרטים של אנטילופת קוב (Kub), שצבען חום אדמדם, גחונן בהיר ולחזן כתם לבן. אנטילופה זו, שגודלה בינוני, דומה בחזותה לאימפלה, אך אין קשר בין השתיים. העיתונאי האמריקאי רוברט ארדרי, כתב בספרו “הציווי הטריטוריאלי ב-1966, כי “הקוב האוגנדי הוא אחת האנטילופות המרהיבות ביותר”[5]. לצד האנטילופות הופיעו עגורי כתר שיצרו תמונה צבעונית ורומנטית.

אנטילופת ג’קסון

לצדן רעו כמה אנטילופות קטנות ממין אוריבי (Oribi) הגדולה אך מעט מהדיגדיג (Dikdik), הנחשב לאנטילופה הקטנה במזרח אפריקה. גם לה בלוטת ריח לצד העין. כעבור זמן קצר ראינו לביאה פוסעת בדשא וכעבור רגע, גם את שלושת גוריה, חוצים את דרך העפר ואחר כך זוללים שאריות של טרף שכנראה ניצוד לפנות בקר. במקום אחר ראינו מקבץ של ג’ירפות, שבלטו בגונם הנמרי, כולל זכר ענק בעל גוון כהה יחסית. כמה צעירים פתלו את צווארם הארוך וגור קטן, ישב סיכול רגליים על העשב, בפריבילגיה שהבוגרים מנועים ממנה.

ראו באתר זה: הג’ירפה.

נהגנו המיומן זיהה פילים מרחוק, שעט לכיוונם והספקנו לראות עדר מרשים של נקבות, מלווה בציפורים, גולש לבקעה ירוקה. בהמשך נראו תאואים שאנפות הבקר עופפו מעליהם. המעוף העצבני של העופות גרמו לנאצר לחשוב שנגרם כתגובה להופעתו של נחש. בתוך הלובן בלטה ציפור שראשה כחול וחזה אדום. זהו אוכל דבורים מצוי (Northern Common Bee Eater), שחזהו ורדרד, בטנו תכולה וראשו כחלחל. זו אחת הציפורים היפות באוגנדה. על אחד הענפים ראינו קלאו אפריקני קטן (African Grey Hornbill). בהמשך ראינו חוברה רצה על הדרך ונעלמת במהירות בסבך. חוברה זו (Denham’s Bustard), שנראית כמיניאטורה של יען, קטנה ממקבילה המוכרת מקניה (Kori Bustard). בהמשך ראינו זוג של קלאו אדום פנים (פניה של הנקבה כחלחלים) ומעלינו עף שלך (Osprey) שחולדה גדולה אחוזה בטופריו, עגורי כתר ואפילו נמר שנח על אחד הענפים ומיהר לברוח ברגע שהתקרבנו. הנוף התחלף מסוואנה של שיטים, לדקלים, ליער יובשני וחוזר חלילה. משובב נפש במיוחד היה המראה של עשרות האנטילופות, שבלטו בגונם החום אדמדם על העשב הירוק. מרחוק נשמעה שאגת אריה וכולן זקפו בערנות את אוזניהן לרגע ושבו לאכול. ה”גיים דרייב” הסתיים לגדת נילוס אלברט, לייתר דיוק, בדלתא של הנילוס הלבן, הנשפך כאן לאגם אלברט. זהו מקום לצאת לשייט בדלתא, שם ניתן לראות מינים שונים של בעלי חיים כגון חסידת הנעלן (Shoe bill Stock). עצרנו לארוחת “בוהוריים”, מול כמה היפופוטמים שציפורים קיפצו על ראשיהם. כלי הרכב האחרים שבשמורה פרשו למלונם, אך נאצר התעקש לחפש עוד בעלי חיים ואכן מצא כמה ג’ירפות, תאואים ואין ספור של אנטילופות.

למרות יופיו של הפארק, אין בו את עושר בעלי החיים המוכר מן הסרנגטי למשל, אבל בניגוד לה ובניגוד לשמורות שבקניה, לא משתרך טור של כלי רכב פגוש לצד פגוש והמטייל נהנה מתחושה בראשיתית.

שעה של נסיעה הובילה אותנו ללודג’ מהודר בתוך השמורה, ממנו נשקף נוף נהדר. מקום נפלא לאכול ארוחת צהרים משובחת ויקרה. בשעה 14:30 יצאנו לשיט למרגלות הלודג’, על הנילוס הלבן, במעלה הזרם. השיט היה מרהיב. ראשית כל, בגלל הצמחייה, המאד עשירה, שכללה יער עבות, גומא ושטחים גדולים של יקינטון המים, שבלט בעליו הירוקים הבשרניים ובפרחיו הסגולים הגדולים.. כמו כן, ראינו לא מעט בעלי חיים, כמו חזירי יבלות, אנפת גוליית, עיטם, נחשונים, עדרי פילים, כולל זכר ענק, קרוקודיל גדול מאד וכמובן, הרבה הרבה היפופוטמים. למרבה הצער, המים מזוהמים, מכוסים בקצף לבן, .

לאחר כשעה וחצי של הפלגה ראינו את מפלי מורצ’יסון (Murchison) המפורסמים. זהו אחד מיעדי התיירות המפורסמים של אוגנדה ותחנה ידועה בנתיבו של הנילוס הלבן. .כמויות אדירות של מים, נדחקות בשצף קצף אל נקיק, שרוחבו ששה מ’ בלבד וניתזות לכל עבר בעוצמה אדירה

הסירה שבה על עקבותיה ואנו יצאנו בלוויית מדריך מקומי לטיול רגלי אל המפלים. זהו שביל תלול מעט, אך נוח, עם מדרגות ומעקה בחלקו הגדול. בנקודה מסוימת ראינו את כל המפל, דבר שלא ניתן לעשות ממקומות אחרים. בהמשך התגלה לעינינו מפל נוסף, שהסתעף מהנילוס הכחול בשנת 1962, השנה שבה קיבלה אוגנדה את עצמאותה ולכן זכה לשם Uhuru)) שהוראתו “עצמאות”. בקצהו של המעלה הלכנו אל מעל למפל עצמו. ענן של רסס עולה לגובה רב יחסית ויוצר קשת נהדרת.

אוגנדה שופעת אטרקציות. במזרח המדינה מתרומם הר אלגון Mount Elgon)), שגובהו 4321 מ’, אותו היא חולקת עם קניה. אזור נהדר לטיולים רגליים ולעתים גם מפגש מקרי עם בעלי חיים. צפונה משם, נמצאת שמורת קידפו (Kidepo) שהיא העשירה ביותר במספר ובמיני בעלי חיים. יודעי דבר מספרים שניתן לראות שם גם צ’יטות, יענים ועדרי זברות. החלטנו להתרכז בדרום מערב המדינה, שנחשב לאטרקטיבי ביותר באוגנדה ונופיו הם ללא ספק המגוונים והמרשימים ביותר. באזור זה, הקטן יחסית, מרוכזות מרבית שמורות הטבע של אוגנדה, בכללן שמורת הפארק הלאומי המלכה אליזבת (Queen Elizabeth National Park). דרך משובשת מעט יוצאת משמורת מפלי מרציסון דרך העיר הואימה (Hoima) בואכה בירת המחוז פורט פורטל (Fort Portal). לאורך הדרך זרועים  כפרים קטנים המבוססים על חקלאות זעירה ותושביהם מפגינים שלווה ונינוחות יחסית. .

ביציאה מן הלודג’ ראינו “אוכל פירות” (Plantation Eater) שגבו אפור, בטנו לבנה ומקורו צהוב ועבה (Eastern Grey Plantain-Eater). נסענו דרומה – מערבה לכיוון הוימה (Hoima). כשלצד הדרך פוסעים במהירות עשרות ואולי מאות בני אדם, בדרכם אל השוק. לא יכולנו להתאפק וירדנו לצלם אותם, עם אור אופטימלי של בקר ועם ריכוזי פפירוס מאחור. כעבור כחצי שעה של נסיעה, קרוב מאד לבולינדי (Bulindi), הגענו לשוק כפרי צבעוני להפליא, המתקיים אחת לשבוע, ביום חמישי. יחד עמנו נכנסה לשוק משאית עמוסה בבני אדם, שנראו תלויים עליה, כמו אשכול בננות. לאורך הדרך המובילה אל השוק, ניצבו בצפיפות עשרות ואולי מאות מוכרות, שהציעו לכול את מרכולתן. היה שם גודש עצום של אנשים, פירות, ירקות  וצבעים.

שוטטנו ביניהם כאחוזי תזזית, מנסים להנציח במצלמות את המחזה, שנראה לעתים כקובץ של נמלים עמלניות, בשפעת צבעים. אחרי שהוכיתי במכת הצבע, התרכזתי בפרטים, כמו למשל, אשה מבוגרת יחסית בחולצה פתוחה בחלקה, ששד אחד התנדנד בפרהסיה, או בחברתה שהביטה מעבר לצעיף בעיניים יפות. כל אדם היה סיפור בפני עצמו. כל “קליק” של מצלמה, מנציח סצנה שלמה. אנשים המשיכו להגיע לשוק, כשהם אוחזים את אופניהם בידיהם ועליהם תלויים אשכולות בננה, או סחורה אחרת. בינתיים פרקה המשאית את שללה וגברים מזיעים נראו כשהם כורעים תחת המשא שעל גבם. קשה היה להתנתק מהחיזיון, אך נאצר דוחק בנו להמשיך. הנסיעה בדרך עפר משובשת, מעיין מסאג’ אוגנדי מטלטל. ב-קטוקה (Katoke)  פנינו מערבה. במקום מתקיים שוק שבועי מדי שבת. התחלנו לטפס לגובה. לנגד עינינו נפרשו מטעי תה רחבי ידיים, מעובדים בקפידה. שורות שורות של עצים גזומים לגובה נמוך, מסודרים בשורות ישרות או מעוגלות לפי הצורך. נראים מרחוק כמעשה רקמה מוקפד במיוחד.

ראו באתר זה: התה

 

אוגנדה הינה ארץ חקלאית מובהקת. במקומות הנמוכים מגדלים פירות טרופיים כגון אננס, פפיה ובננות. במקומות הגבוהים יותר מגדלים תה, מעליו קפה ויותר גבוה, תירס ותפוחי אדמה. אוגנדה נתפשה בעיני הבריטים כאסם תבואה וכותנה וכעורף חקלאי חלופי לזה שבאמריקה ובאסיה. בניגוד גמור לדרך בה נקטו בקניה, נמנעו הבריטים מלפגוע בחקלאות הזעירה של בני הבוגנדה ובבני קבוצות מקומיות אחרות, דוברי שפות הבנטו והשאירו אותה על כנה. בשל שאיפתם לקשור את החקלאות המקומית למערכת הכלכלה העולמית, נקטו הבריטים במספר צעדים חשובים, שהיטיבו עם החקלאים ולא פגעו במרקם הכלכלי הכולל. כך למשל העניק הממשל הבריטי ב-1927 לחקלאים המקומיים את אדמותיהם לצמיתות ובהמשך אף הפחית את שיעורי המיסים שנדרשו החקלאים לשלם לבוגנדה. כך הפכו החקלאים באוגנדה למעמד עצמאי רב חשיבות, שקשר את גורלו בשלטון הבריטי אשר היטיב עמו.

עם העלייה לגובה, התחלפו שדות התה, בעצים גבוהים. חיש קל היינו בלבו של יער קגורה (Kagora), שם ירדנו מהרכב והלכנו לאורך דרך העפר שעברה ביער עבות, כדי לחלץ עצמות, לספוג את השקט וליהנות משפע הירק, העשיר כל כך, מרגיע כל כך. לצד הדרך נשמעו רחשים ולנגד עינינו נגלו קופי קולובוס, שצבעם שחור לבן , שערותיהם ארוכות, בעיקר בצדי הגוף וזנבם השתלשל מגופם מטה. כשוכני עצים מובהקים הם חסרי התוקפנות והביטחון העצמי שיש לבבונים למשל. הם קיפצו בבהלה מעץ לעץ, עד שנרגעו והפגינו לעינינו את כישורי ההתנדנדות שלהם.

ראו באתר זה: הקופים

לקראת שעה 18:00 הגענו ל-Fort Port Portal. עיירה הנמצאת בצומת מרכזי, בלב שדות התה, המשווים לסביבתה מראה של שטיח ירוק. באזור זרועים אגמים שנקוו בלועות געשיים, שממעוף הציפור נראים כנקודות כסף כחולות על רקע שפעת גוני הירק. במקום לודג’ים רבים, ברמות שונות, המציעים בנוסף ללינה ואוכל, גם סיורים מגוונים, להליכה בטבע טבילה במעיינות חמים וצפייה בציפורים.

בעודנו נוסעים, שמענו מוסיקה בקולי קולות ומולנו נראו המוני אדם רצים לכיוון אחד, גודשים את הדרך ממש. מתברר שמדובר במרוץ פוליטי, לקראת הבחירות הקרובות. ההפנינג כולו התארגן על ידי מועמד לנשיאות מטעם האופוזיציה. אוהדים מיוזעים רצו כשהם מניפים דגלים וכרזות, מכוניות נשאו אוהדים ומעודדים על ארגזי טנדרים פתוחים סימנו קריאות ניצחון. סמוך לתחנת הדלק ,שם עצרנו, אולתרה במה ועליה פיזזה להקה חובבת של חמש זמרות , שתוגברו על ידי מתופף. הקצב ותנועות הגוף מזכירים מעט את באהיה שבברזיל, לקראת הקרנבל. המשכנו לנסוע כשעה נוספת בדרך הררית, ביער טרופי עבות. לצד הדרך נראה אגם בקלדרה געשית. באור אחרון הגענו ללודג’ שלנו, ממש ביער קיבלה (Kibale). לייזי קמפינג ביער נהדר. הקרירות נסכה נעימות בעצמות.

נסיעה קצרה ביום המחרת, הובילה אותנו למרכז המבקרים של הפארק הלאומי המיוער יער קיבלה (Kibaale National park). ריינג’ר חביב מסר לנו תדריך מפורט אודות היער ויושביו, עם דגש על מטרת בואנו העיקרית – השימפנזים. זהו ריכוז השימפנזים הגדול ביותר באוגנדה ומספרם מגיע ל-120. שטח הפארק 795 קמ”ר והוא מאכלס גם אנטילופות מסוגים שונים, 13 מיני פרימאטים ופילי סבך, שעלולים להיות מסוכנים. הריינג’ר דקלם באופן מונוטוני ונראה היה שהוא משעמם גם את עצמו. יצאנו אל היער, מלווים בריינג’ חמוש, למקרה שנותקף על ידי פיל וריינג’רית נוספת, לליווי ועזרה.

לינאוס, חוקר הטבע הראשון שעסק בטקסונומיה (מיון של בעלי חיים), קבע כבר בשנת 1758 כי יש קשר קרוב בין בני אדם לקופים, ואיגד אותם בסדרת הפרימאטים. האדם וקופי האדם הם פרימאטים חסרי זנב, בעלי חמש אצבעות בכל הגפיים ואגודל הנפרד משאר האצבעות.החוקרים משערים כי משפחת האדם (הומינידים) התפצלה במהלך האבולוציה ממשפחת קופי האדם (פונגידים) רק לפני חמישה עד עשרה מיליון שנים (תלוי באסכולה המדעית). לפונגידים מאפיינים גופניים קרובים מאוד לאלה של בני האדם, ואנו יכולים ללמוד רבות על התנהגותם של אבות אבותינו הפרימאטים מתוך התבוננות בקופי אדם אלו.

מספר להקות של שימפנזים עברו תהליך הרגלה (Habituation), המאפשר להתקרב אליהם עד למרחק של מטרים ספורים ולהתבונן בפעילותם מקרוב. בתהליך ארוך, הנמשך מספר שנים, מרגילים את קופי השימפנזה להימצאות קבוצה קטנה של בני אדם בקרבת הלהקה. לאחר זמן ממושך מצטרפים אל סיירי היער תיירים, אולם גם אז מבוקר התהליך בקפידה. מספר התיירים בקבוצה מוגבל לשישה והם מחויבים בליווי צמוד של הפקחים.

ניתן לצאת לסיור של חצי יום או של יום שלם, במחירים של 150 ו-220$ בהתאמה. זהו יער גשם של ממש. לא היו בו הרבה מטפסים כמו ביערות הגשם של דרום אמריקה, גם לא אפיפיטים ומעט מאד שרכים ובכול זאת, יער עבות ומרשים. כעבור זמן קצר נשמעו צרחות. הריינג’ר הסביר שאלו השימפנזים. עוד הליכה קצרה ואנו למרגלות עץ פיקוס ענקי, המתנשא לגובה של 70 מ’ לערך שענפיו בהירים. אי שם, בגובה של 60 או 70 מ’, נראו כמה שימפנזים, אוכלים את הפירות בתאווה ולעתים מדלגים מענף לענף. מכיוון שמדובר בקליאופלורה, היינו פריחת ענפים, קל היה להם ללקט את הפירות, לאכול את תוכנם ולהשליך מטה את הקליפות, שנחתו בקול לצדנו. בשלב מסוים החל לרדת עלינו טפטוף. זה לא היה גשם, אלא שתן השימפנזים. דרך המשקפת ניתן היה לזהות את הפנים האנושיות, המוכרות כל כך של אבותינו השימפנזים, מהם התפצלנו לפני 7 מיליוני שנים. לא הודינו בכך בקול רם, אבל זה היה רחוק ומאכזב. אכן, הוזהרנו שהכול עניין של מזל ובכול זאת, ציפינו ליותר. הריינג’ר הוביל אותנו ביער ולפתע ראינו כמה שימפנזים גולשים מהעצים בזריזות מסחררת, קופצים ומטפסים שוב. המשכנו ללכת ולחפש שוב שוב. בינתיים למדנו שהשימפנזים הם אוכלי כול ובין הייתר, טורפים את קופי הקולובוס האדומים. האחרונים אמנם זריזים מאד, אך השימפנזים חכמים יותר. הם עובדים במשותף, מנערים את הענפים, עד שטרפם נופל  והופך לשללם. השימפנזים עזבו את הפירות וטיפסו מעלה, לקטוף את העלים, כשאנו משתאים מהגמישות בה הם מדלגים מענף לענף. המשכנו ללכת במהירות. פתאום ראינו שימפנזה גדול יורד על ענף, היישר אלינו. תנאי הצילום לא היו קלים. יער חשוך, עלים מסתירים. אין את תנאי הלוקסוס של הסוונה.

בהמשך נראו כמה זכרים יושבים על גבי ענפים ואחרים מטפסים על ליאנה במהירות ששמה ללעג את טרזן. יש סתירה לא מובנת בין גודלם של השימפנזים ועצמת שריריהם, לבין הקלות הבלתי נתפסת בה הם קופצים או מדלגים. כאשר נדמה היה לנו שאפשר להתקפל החוצה, התעקש הריינג’ר להמשיך ופתאום נראה זכר גדול, המוכר לו אישית, כמו יתר השימפנזים, כשהוא מתיישב מולנו, מוגן בענפים שהקשו על הצילום. הוא ישב, התהפך, שכב על גבו, פיהק, חשף שיניים. ממרחק של מטר אחד בלבד. אולם כאשר ניסה מי מאתנו להתקרב יותר, נהם נהמה שלא מותירה מקום להרבה פרשנות. מבט על שריריו ומלתעותיו הבהיר לנו שלא כדאי לנסות ולבחון את עצביו.

שימפנזה (שם מדעי: Pan) הוא סוג של קוף אדם במשפחת ההומינידיים, הכולל שני מינים: השימפנזה המצוי (Pan troglodytes), והשימפנזה הננסי או “בונובו” (Pan paniscus) הוא קטן יותר ומבנהו מעודן. שני המינים חיים בעיקר ביערות גשם טרופיים במערב ובמרכז אפריקה, והגבול הטבעי בין אזורי תפוצתם הוא נהר הקונגו. סוג השימפנזה הוא הקרוב ביותר לאדם מכל שאר סוגי בעלי החיים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בו. השימפנזה הוא החברתי והמפותח בשכלו מכל קופי האדם; צבעו משתנה – למן ורוד אצל הצעירים ועד אפור כהה אצל הבוגרים; מכוסה כמעט כולו שיער ארוך. גודלו כגודל אדם: משקלו כ-65 ק”ג וגובהו כ-1.60 מ’, מוטת ידיים של 2.7 מ’ וכוחו הגופני רב. אורך חייו כ-50 שנה.

את רוב זמנם מבלים השימפנזים על הקרקע – הולכים על ארבע רגליים, ומשתמשים בסוליות הרגליים ובפרקי אצבעות כף היד לדריכה. הם מסוגלים לעמוד על שתי רגליים, ולצעוד כך מרחק קצר. המילה “שימפנזה” מקורה במילה “קיבילי-צ’ימפנזה” באחת משפות בנטו המדוברת באנגולה, שמובנה “קוף אדם”, וייתכן שפירושה המילולי “איש מחקה”. באנגלית המילה מבוטאת “צ’ימפנזי” (chimpanzee) ולעתים מקוצרת בלשון חיבה ל”צ’ימפ” (chimp). השם המדעי של הסוג Pan נטבע בשנת 1816 על ידי חוקר הטבע הגרמני לורנץ אוקן (Lorenz Oken‏; 1851-1779), על שמו של האל פאן המתואר במיתולוגיה היוונית בדמות סאטיר.

נדב לוי שכתב מספר מאמרים אודות השימפנזים באתר האינטרנט של “עולם אחר” מספר כי סוג השימפנזה הוא אחד מתוך ארבעה סוגים החיים כיום במשפחת ההומינידיים. שלושת האחרים הם הגורילה, האורנגאוטן והאדם. בעבר ייחדו משפחת ההומינידיים לאדם ולסוגים נכחדים הקרובים יותר לאדם מאשר לכל קוף אדם אחר, כמו אוסטרלופיתקוס, אך בשנות ה-60 חישובי קירבה על פי רצפי הגנום שלהם הראו לראשונה שקופי האדם הגדולים קרובים מאוד לאדם ואין הצדקה להפרידם למשפחה אחרת.

השימפנזים חיים בקבוצות גדולות, אך לפעמים יעדיפו קבוצה קטנה כמו בעת חיפוש אחר מזון. לכל חבר בקבוצה יש מעמד חברתי, ברוב המקרים זכר מוביל בראש והוא אחראי למשל להילחם נגד טורפים אחרים. כאשר זר יתקרב יתחילו השימפנזים לקרוא קריאות רמות כדי להרחיק את הזר, השימפנזים מתחלקים במזונם וכשאחד מוצא עץ פרי הוא יקרא על פי רוב לחבריו לבוא ולהצטרף. במחקר שנערך בשנת 2000 נמצא כי שימפנזים מסוגלים לזהות את הישבנים של חבריהם ולקשרם לפרצוף המתאים. היכולת הזו מרמזת על כך שבעלי חיים אלה תופסים את הגוף של חבריהם כמכלול שלם[6]

שימפנזים חיים עד גיל 40-50 בטבע, אולם בשבי יכולים להגיע אף לגיל 60. השימפנזה המתועד כזקן בעולם היה צ’יטה כוכב הסרט טרזן, , שמת ב-2011 בגיל 80. הנקבה יכולה להמליט אחת לחמש או שש שנים ובכל חייה היא תביא בסך הכל עד חמשה ולדות. הקופיף נולד במשקל של כקילוגרם וחצי, ועד גיל ארבע או חמש ישן לידה ויינק מחלבה.

לתינוק השימפנזה ילדות ארוכה מכיוון שהוא צריך ללמוד רבות כיצד להסתדר בכוחות עצמו. להבדיל מבעלי חיים ירודים יותר, הפועלים על פי האינסטינקטים בלבד, בעלי חיים מפותחים דורשים למידה. כשהשימפנזה נולד הוא בצבע ורוד צהוב ובמשך הזמן הצבע מתכהה.

סוכנות הידיעות ‘קינואה’ (Xinhua) מקמפלה, בירת אוגנדה, דווחה לפני מספר שנים, כי שימפנזים זכרים נעשים תוקפניים בדיוק כמו בני-אדם, כאשר הם חושדים כי בנות-זוגם, הפרטנריות שלהם לסקס, אינן נאמנות להם. כך חשף מחקר חדש שנערך ביער הזה ממש. נדב לוי מספר כי ניכר דמיון בין התנהגויות השימפנזים הזכרים להתנהגות גברים, ומדווח כי רבים מהם מדכאים את הנקבות, ואף מרחיקים אותן מקבוצתם. בזמנים מסוימים, נעשים השימפנזים הזכרים תוקפניים ביותר כלפי נקבות בקבוצותיהם, בעיקר כאשר הם חושדים בהן שהן מקבלות בברכה זכר(ים) אחרים המנסים להתחבב עליהן ולנצל את הזדמנות כדי להזדווג עמן כשהן מיוחמות.

נדב לוי מדגיש כי  בניגוד לאדם שאצלו נשים יכולות לקיים יחסי-מין כל אימת שירצו בכך, נקבות השימפנזים מזדווגות כפרימאטים אחרים בזמנים מסוימים בלבד, מסביב לעיתוי הבִּיּוּץ, אשר מוביל לקיום תחרות קשה על הנקבות המיוחמות מצדם של הזכרים. והנה, המחקר מגלה כי באותה עת בדיוק, נקבות השימפנזים אינן מהססות להתהולל במכוון עם הזכרים, כשהן עושות כל שלאל ידן לבלבל את הזכרים בנוגע לזיהוי המדויק של האבות הביולוגיים של צאצאיהן, בהעדר מונוגמיה קלאסית, ובכך הן מבהירות לזכרים כי הם אינם יכולים לדעת בוודאות מי מהם הוא אביהם של הצאצאים שייוולדו להן.

ד”ר ג’יין גודול החוקרת המיתית של השימפנזים, שעבדה שנים רבות בפארק הלאומי גומבה שבטנזניה, דיווחה כי “לשימפנזים זכרים רבים יש נטייה ל’קטל תינוקות’ של שימפנזים שהם אינם בניהם הביולוגיים, כפי שנהוג אצל אריות. בגילוי דעת של הרשויות האוגנדיות נאמר שנראה כי התנהגות זו “גורמת סבל רב לנקבות השימפנזים”, והוסיפו ש”כדי למנוע זאת, נקבות השימפנזים, במודע, מנסות להזדווג עם כמה זכרים בעת תקופת הייחום שלהן, כך שכל אחד מהם יחשוב כי הוא עשוי להיות אבי הצאצאים”

המשכנו ללכת בעקבות שני זכרים, שניכרו בגודלם ובאשכיהם הענקיים. הנקבות, כך מסתבר ביישניות יותר ושומרות על מרחק בטוח. עד שאחד מהם התיישב ממש מולנו, בפוזה של דוגמן, שרבב את שפתו, נשכב על גבו והפגין כמה תנוחות אנושיות משובבות נפש, עד שקפץ בינינו, ללא חשש והסתלק.

יצאנו משם ללודג’ סמוך ולאחר הפסקת צהרים יקרה מדי, עם שירות איטי מדי, בטעם תפל למדי, המשכנו לנסוע בדרך הררית יפהפייה. לאחר כשעה של נסיעה, בה חלפנו , בין הייתר לצד אגם בלוע געשי, הגענו לאגם הגעשי נקרובה(Nkuruba)  שנקווה בקלדרה ומעליו מסעדה קטנה וכמה נדנדות. מקום יפהפה, אידיאלי לארוחת פיקניק. במקום מוצעים סיורים באורך שונה. ירדנו בעקבות מדריך מקומי ושמו קנט, במסלול הקצר, אל שפת האגם המוקף בקירות זקופים ובצמחיה עבותה. ממול ראינו קוף קולובוס אדום. לאחר שעלינו חזרה, צפינו בקולובוסים שצבעם שחור לבן, שאכלו מפרחי העץ הצהובים. הם נראו מורגלים למדי לנוכחות בני אדם והפגינו קפיצות מרהיבות מסלע לסלע. בנוסף לקולובוסים, ראינו גם קופי Vavet  שצבעם חום ולוכדי דבורים מדגסקריים שבלטו בצבעם הירוק וראשם הצהוב.

כאן חשנו בייתר שאת את מגבלות הטיול המתוכנן לפרטיו. הקמפינגים הוזמנו מראש ואת הטיסה לא ניתן לאחר. אגם נקרובה אינו רק מקום שבאים אליו כדי לראות, אלא גם ובעיקר כדי להיות.

המשפחה המתפעלת את המסעדה הקטנה, מתחזקת ביער מספר בקתות מסורתיות, המכונות כאן “בנדה”. זוהי בקתה עגולה על פי רוב, אך לעתים גם מרובעת, עשויה טיט ובוץ יבש ולה גג קש, המשמשת גם כיום בית קבע לרבים מתושביה הכפריים של אוגנדה. המקום שקט ויפהפה ומעת לעת זוכים האורחים למראה של קופים, תוכים, ציפורי שיר יפהפיות ועוד.

כתבה זו חולקה מסיבות טכניות, לשנים. להמשך קריאה, ראו: טיול לאוגנדה – חלק שני

 

הערות :

[1] ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ’ 203-175

[2] http://www.theguardian.com/news/2003/aug/18/guardianobituaries

[3] גליה צבר, בראשית היתה אפריקה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2010, (להלן: בראשית היתה אפריקה), עמ’ 127-126.

[4]: http://www.everyculture.com/To-Z/Uganda.html#ixzz3vzKeTj

[5] ראו בהרחבה, נדב לוי, “הקוב האוגנדי”, טבע הדברים

[6] http://www.masa.co.il/article/3844/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8%3A-%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%9D-%D7%9C%D7%A4%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%91%D7%A0%D7%9D/