חומר רקע - המזרח התיכון

 

 

 

 לחץ כאן: הרצאה על מצרים.

 

 

 

 

 

ראה באתר זה: סיור במצרים לאורך הנילוס. נווה המדבר של פאיום. הגיאוגרפיה של מצרים.

 

הנילוס זורם במזרח אפריקה. בערבית הוא נקרא نهر النيل (נהר אנ-ניל ובתרגום נהר הניל), במקרא הוא מוזכר בשמות “יאור”, “נהר מצרים” או “שיחור”[1]. בקופטית הוא נקרא piaro  או phiaro. מקורו של השם העברי הנוכחי הוא השם היווני Νειλος אשר ממנו התפתח גם השם הלועזי Nile. הנילוס במיתולוגיה היוונית הוא בנם של אוקיינוס ותטיס.

ישנה סברה כי השם “נילוס” הוא גלגול חוזר לעברית של המילה “נהר”, שהשתבשה במעבר בין השפות.

נהרות המקור של הנילוס יוצאים מאזור משווני עשיר בגשמים וחוצים אזור של סוואנה. בחלקו הצפוני עובר הנילוס באזור מדברי והוא עורק החיים ובסיס כול קיום במצרים ובסודאן.

 

צילום: גילי חסקין

 

הצפות הנילוס והצורך לחלק את המים לצורכי השקיית הגידולים החקלאיים יצרו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת וכן תרמו לצורך במשטר מרכזי. בנוסף, יצר הצורך לחלוקת המים אמצעי מדידה שונים, הביטוי “קנה מידה” הוא שריד לאחד מאמצעי מדידה אלו – קנה שעליו היו סימנים שעל פיהם פתחו וסגרו מגופים וניתבו את זרימת המים לתעלות שונות.

מבחינתה של מצרים, אספקת המים מן הנילוס הוא חלק אינטגראלי מביטחונה הלאומי. הנילוס הוא גם הסמל הנצחי של מצרים לאורך אלפי שנות קיומה ובעיקר הוא עורק החיים שלה . מצרים הינה מדינה מדברית, המשכו של מדבר סהרה. רק הנילוס העניק למצרים את האפשרות לפתח חיי קבע וזאת על ארבעה אחוזים משטחה שהם עמק הנילוס והדלתא שלו. 99% מתושבי מצרים (כיום כ-80 מיליון) מצטופפים לאורך הנילוס וזרועותיו ושואבים מן הנילוס את המים לכל צרכיהם.

 

 

הנילוס נחשב לנהר הארוך בעולם אולם מחקר שנערך לאחרונה מצביע על כך שנהר האמזונאס ארוך ממנו[2]. אורכו של הנילוס 6,695 ק”מ. באגן הניקוז שלו, ששטחו 2,870,000 קמ”ר (בין °3 רוחב דרומי ל-30° רוחב צפוני), אזורים מגוונים מבחינה נופית ואקלימית. הוא תופש כעשירית משטחה של היבשת. מבחינת כמות המים הוא נחשב לנהר השישי בגודלו בעולם. כמות המים שהוא מזרים קטנה ביחס לאורכו.

בעבר הגיאולוגי השתייכו חלקיו העיליים של הנהר לשתי מערכות ניקוז נפרדות, שהתחברו למערכת הנילוס החל מהשלישון[3], בעקבות התמורות הטקטוניות שעברו על האזור – הרמה והיווצרות השבר הסורי אפריקאי.

הנילוס מורכב משתי מערכות של נהרות והשני ביניהם הוא שיוצר את מערכת החיים במצרים. שתי המערכות הן: א. הנילוס הלבן. ב. הנילוס הכוחל. כשהם מתחברים באזור ח’רטום שבסודאן, הם יוצרים את הנילוס המאוחד.

 

 

 

 הנילוס הוא הנהר הנחקר ביותר בעולם. כבר בימי קדם עורר הנהר ומקורותיו את התעניינותם של חוקרים, המסתורין שאפף את מקורות הנהר הארוך בעולם, האקזוטיות של היבשת השחורה, והרצון להיות האיש החתום על גילוי מוצאו, גירו את חושיהם של חוקרי ארצות וגיאוגרפים למיניהם מאז ימי קדם. במהלך המאה ה-19 אף עמד גילוי מקורותיו של הנילוס במוקד ההתעניינות הציבורית במערב.  אך מקורות אלו היו לוטים בערפל עד ראשית המאה ה-20.

 

 

אמנם, נוסעים פורטוגלים הגיעו לימת טאנה כבר ב-1613 אבל את מקורות הנילוס הכחול גילה לעולם המערבי הבריטי ג’יימס ברוס (Bruce) בשנת 1770. על מקורות הנילוס הלבן הייתה מחלוקת בין סר ריצ’רד פרנסיס ברטון[4], שטען שמקורו באגם טנגנייקה, לבין ג’ון הנינג ספיק, שטען שמקורו באגם ויקטוריה. היו אלו שני רֵעים, לימים יריבים מרים, שביקשו לזקוף לזכותם את גילוי מקורותיו של הנילוס הלבן, הגדול מבין שני יובלי הנהר. הסרט “המסע להרי הירח” (1990) מתאר בצורה מרתקת הן את המסע של ברטון וספיק לגילוי מקורות הנילוס, והן את היריבות המרה בין השניים.

ראה גם: בעקבות הנילוס הלבן. ריצ’רד ברטון.

בשנת 1875 קבע סר הנרי מורטון סטנלי, שמקור הנהר הוא אגם ויקטוריה מכיוון שמאגם טנגנייקה לא יוצא נהר לכוון צפון.

 

 

מוצאו מאגם ויקטוריה (אוגנדה), הגדולה בימות אפריקה ולה שטח של 60,000 קמ”ר (כשטחו של סיני). היא נמצאת על קוו המשווה, בגובה של 1,134 מ’ מעל פני הים.

הימה רדודה יחסית. מאגר מים עצום ובו מאות מיליארדים מ”ק (אם נוסיף לה מים בגובה של מ’ אחד, על ידי סכר, יתווספו ליימה 60 מיליארד של מ”ק מים). לימה מגיעים נהרות רבים ויוצא ממנה רק הנילוס הלבן[5].

נהר המקור העיקרי, הקָגֶרָה (Kagera), שאורכו 772 ק”מ, נשפך לימה במערבה. עודפי המים – 20.7 מיליארד מ”ק בשנה – יוצאים מן הימה בקצה הצפוני שלה, ליד ג’ינג’ה, דרך מפלי ריפון (Ripon) ומפלי אוון (Owen), שעליהם הקימו סכר להפקת חשמל. הנילוס היוצא מהיימה נקרא “נילוס ויקטוריה”. הוא זורם כ-500 ק”מ לעבר אגם קיוגה (Kioga), הרדודה ומוקפת ביצות (אליה מגיעה בחורף כמות עצומה של עופות נודדים מאירופה), ומשם – צפונה ומערבה – בסדרה של שנים עשר אשדות, עד הישפכו לצפונה של ימת אלברט, שגובהה 620 מ’, מעל פני הים. . הקטע האחרון של מורד זה הם מפלי מורצ’יסון (Murichson), שגובהם 36 מ’ והם אתר תיירות ידוע ביופיו. לימת אלברט מתנקז נהר סֶמליקי, היוצא מימת אדווד (גובהה 912 מ’), מקיף את הרי רואנזורי ממערב ונשפך ליימת אלברט בדרומה.

 

 

הימות הללו משמשות לנילוס כווסת של מים, לכן זרימתו אחידה , פחות או יותר, במשך כל ימות השנה.  אחרי יציאתו מאגם אלברט מקבל הנהר את השם “נילוס אלברט”, או, כפי שהוא מוכר יותר, “בח’ר אל ג’בל” (הנהר ההררי). עם יציאתו מאגם אלברט זורם הנהר, אל ביצות הסוּד אשר בסודאן.  הביצות הללו נחשבות לגדולות בעולם מבחינת שטחן. מלבד הנילוס זורם אליהם גם הנהר סוּבאט ויובלים נוספים. הנילוס מביא לשם 17 מיליון מ”ק מדי שנה. הנחלים האחרים מביאים עוד 10 מיליארד מ”ק לביצות. ס”ה 27 מיליארד מ”ק בשנה. מכיוון שיש בביצות התאדות גבוהה, חלחול וצריכת מים על ידי צמחים ורק 12 מיליארד מ”ק יוצאים מכאן החוצה, כלומר, מיליארד מ”ק בכול חודש. (יש תכניות לתפוס את המים לפני שהם מגיעים לביצות הסוד). הנילוס יוצא מהביצות לאחר שהשקיע בהן את הסחף ומשום כך הוא מכונה  “לבן”, היינו, נקי.

בזרימתו צפונה נכנסים אליו שלושה נהרות, הנקראים יחד “מערכת הנילוס הכחול”.

 

 

שלושת הנהרות הם:

צילום: גילי חסקין

 

הנילוס הכחול מתחיל בנהר “אבָאי הקטן”, נופל לתוך אגם טאנה (Tana) ויוצא ממנו כ”נהר אבאי”. אולם, מערכת הנילוס הכחול שונה הידרוגרפית מזו של הנילוס הלבן. זרימתו של הנילוס הלבן אחידה הן משום שהוא בה מאזור קוו המשווה, שם המשקעים מפוזרים (גם אם לא בצורה שווה) על פני כול השנה והן משום שהוא מווסת על ידי האגמים. לא כן הנילוס הכחול.

הנילוס הכחול זו מערכת המביאה לנילוס מים מהרי אתיופיה, שם המשקעים יורדים בקיץ, בדומה למונסון. בחודשים מאי-אוגוסט הרמה הסובטרופית עולה צפונה (קיץ במזרח התיכון) וגושי אוויר מהאוקיינוס האטלנטי מטפסים ותופשים את מקום האזור שהתפנה. בהרים הללו (בגובה של 2,500 מ’) יורדות כמויות עצומות של משקעים, בעיקר במפנה המערבי (במפנה המזרחי נוצר מדבר אוגָדָן – מדבר בצל הגשם). כמו כן, הרי אתיופיה בנויים מסלעים וולקניים בלתי חדירים וכמויות המים העצומות הללו כמעט ואינן מחלחלות. כך יורדים 2000 מ”מ של גשם בשלושה חודשים. שיטפונות אלו, רובם ככולם, זורמים לכיוון הנילוס. הסובאט למשל מזרים בתקופה זו, למעלה מ-90% מכמות המים שזורמת בו. בנילוס הכחול עצמו התופעה פחות קיצונית משום שמימיו עוברים דרך ימת טאנה, המווסתת את זרימתם.

 

 

כך, במשך ארבעת חודשי הקיץ, מזרים הנילוס הכחול 65 מליארד מ”ק. זרימת הסובאט לא נותנת למים הבאים מן הנילוס הלבן לזרום צפונה. הם דוחפים אותם חזרה לאזור הביצות. לעתים אף עולה הנילוס הכחול במעלה אפיקו של הנילוס הלבן. בתקופה זו מקבלות ביצות הסוד מים מהנילוס הלבן בדרום, מהסובאט במזרח ומבח’ר אל גזאל במערב (2 מליארד מ”ק בכול חודש מחודשי הקיץ. כך שיחד עם מי הנילוס הכחול, נכנסת לביצות הסוד כמות של 48 מליארד מ”ק בשנה, והכמות היוצאת מגיעה ל-24 מליארד מ”ק. יוצא, כי באזור הסוד, הולכת לאיבוד כמות מים של 24 מיליארד מ”ק מדי שנה.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

מערכת הנילוס הכחול היא שיוצרת את גאות הנילוס וכאשר תמה עונת הגשמים באתיופיה, הוא מתייבשת, למעט הנילוס הכחול  המזרים בכול חודשי החורף 5 מליארד מ”ק.  סך הכול, זורמים בנילוס 80-85 מליארד מ”ק בשנה (לשם השוואה: בירדן זורמת כמות של 700-750,000 מ”ק בשנה. 80% ממימי הנילוס זורמים במשך ארבעה חודשים בלבד ו-20% עוברים במשך שמונה חודשים.

מהעטברה צופנה, הנילוס זורם לאורך 2400 ק”מ, מבלי שיקבל כול תוספת של מים. תופעה הפוכה ממה שמקובל בנהרות. במקום שכמות המים תלך ותגדל, היא הולכת וקטנה. הנהר מפסיד מים על ידי התאדות (אזור חם), חלחול (סלע גירני) וכמובן ניצול.

 

 

 הנילוס חוצה את הערים הגדולות  ח’רטום וקהיר. סודאן ומצרים  מתייחסות לנילוס כאל עורק חיים של ממש, שכן הוא מקור מים חשוב ויחיד בסביבה מדברית צחיחה, ואכן בבחינה של מפות פריסת התושבים במצרים וסודאן ניתן להבחין בעובדה שרובה הגדול של האוכלוסייה ומרבית הערים שוכנים לגדות הנילוס.

הבעיה היא שהזרימה איננה אחידה. כמות המשקעים ירדה בשנות בצורת למחצית הכמות הממוצעת (45 מליארד מ”ק) ובשנות גיאות ל-120 מליארד מ”ק לשנה. בשנת 1879 זרמו בנילוס 137 מיליארד מ”ק וב-1885 126 מיליארד מ”ק. בשנת 1913 זרמו בו 45.5 מיליארד מ”ק. לתנודות הגדולות בכמות המים בנהר, יש משמעות גורלית לגבי האומה המצרית התלויה כול כך בנהר למחייתה.

 

 

 בקהיר הנהר מתפשט ומתפצל לשתי הזרועות הנוכחיות: ראשיד (רוזטה) במערב ודמיאט (דמטיה) במזרח. צורתו של שפך הנילוס לים התיכון דומה לאות היוונית דלתא (Δ) ולכן קרוי אזור זה “הדלתא של הנילוס”. אלו עודפי סחף שכבשו את האזור מן הים. הסחף יוצר בדלתה שטח של אדמה יציבה, פורייה וטובה מבחינה חקלאית בניגוד לחולות המדבר הנודדים שסביבה, מי הנילוס מתחפרים באדמה זו בניסיון לחפש דרכים נוספות להגיע לשפכו ונוצרים עשרות זרמי מים קטנים, כל אלו יוצרים אדמה פורייה ואידיאלית לגידולים חקלאים.

על פי תיעוד היסטורי מן המאה הראשונה לספירה, שבעה ענפים של נהר הנילוס חצו את הדלתה. מאז, הודות לשינויים טבעיים של זרימת הנהר בגלל סתימת סחף, ועבודות הטיה, התייבשו מרבית הזרועות. עד למאה העשירית עוד התקיימה זרוע הפלוסיון. התוואי העזוב שלה התגלה בצפון מערב סיני. ידוע שמוצאה היה ליד פלוסיון (תל אל פארמה – שהיתה אחת הערים הגדולות במצרים בתקופה ההיא. החל מהמאה ה-11, נותרו רק שתי התפצלויות של הנהר הזורמות לים: דמייטה הוא הפיצול המזרחי ואורכו כ-240 ק”מ, ורוזטה אורכו כ-235 ק”מ. שני ערוצים אלה קרויים על שם נמלים הנמצאים בשפכיהם לים. לאורכה ולרוחבה של הדלתה פרושה רשת של תעלות ניקוז והשקייה. בקצה הצפוני של הדלתה נמצאים בה ביצות מלוחות ואגמים.

הדלתא, ששטחה כ-20000 קמ”ר (כשטח מדינת ישראל), היא פלטה ששיפועה קטן ביותר. גובה הנילוס בקהיר, המרוחקת כמאה ק”מ מן הים, הוא רק 30 מ’. הדלתא נמצאת במישור ואין הבדלי גובה בינה לבין האזורים שמעבר לה.

במשך  דורות רבים לא היתה התיישבות בדלתא, אלא בעמק הנילוס. בדלתא המפלס נמצא מעל פני השטח. כך שכול גאות מביאה למעבר מים אל הגדות ובשל המבנה המיוחד, כל גיאות היתה מציפה את כול הדלתא ומשום כך, חוסר יישוב לאורך תקופות ארוכות.

 

 צילום: גילי חסקין

 

משטר הזרימה של הנילוס, המאופיין בגאות ושפל, נוצל משחר ההיסטוריה לצורכי השקאה. הצורך לחלק את המים בצורה צודקת ושמירה על תעלות ההשקאה וסוללותיהן, יצרו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת וכן תרמו לצמיחת גופי שלטון מקומיים, שהתאחדו לממלכות מרכזיות. בניגוד למסופוטמיה, מפעלי ההשקייה של מצרים לא נחרבו מעולם חורבן יסודי.

הצורך בחיזוי מועד ההצפה של הנהר תרם כנראה להתפתחות לוח השנה. הצורך לחלוקת השדות אחרי ההצפה תרם להתפתחותה גיאומטריה ושיטות המדידה והצורך לגבות מסים, תרם להתפתחות הכתב. צרכי חלוקת המים עודדו יצירת אמצעי מדידה שונים, הביטוי “קנה מידה” הוא שריד לאחד מאמצעי מדידה אלו – קנה שעליו היו סימנים שעל פיהם פתחו וסגרו מגופים וניתבו את זרימת המים לתעלות שונות. המידע שהיה לחרטומי מצרים על המועדים בהם מתרחשת גאות בנהר, סייע למלכי מצרים לשלוט בנילוס.

האלוהות המצרית של הנילוס נקראה ח’אפי (Hapi) ומתוארת ומתארת כגבר בעל שדיים ארוכות – סימן לפוריות ובראשה כתר של צמחי לוטוס וגומא, סמלי הצפון והדרום. היא נודעה כמקור העושר. לכבודה בנו מקדשים באון (הליופוליס) ובמוף (ממפיס). מדי אביב נערך לכבודה חג גדול בנא אמון (לוקסור). עד היום נותר להן זכר בחגיגות העממיות הנהוגות כיום למצרים, בתקופת האביב

 

 

צילום: גילי חסקין

 

החיים לאורך הנהר.

כאשר התקרבה הגאות (יולי), עלו התושבים על הגדות הגבוהות והמתינו עד יעבור זעם. הזרימה הביאה את הסחף הוולקני מהרי אתיופיה והשקיעה אותו על הגדות. הסחף הזה היה מטייב את האדמה. תוספת של שני מ”מ מדי שנה.

לאחר השפל (נובמבר) ירדו וזרעו כשכול הגידול היה על קרקע רוויית מים. באפריל קצרו וביולי שוב החל השיטפון . לאחר מכן, השתלטו על הנהר באמצעות מערכת של סוללות לאורך הנהר; דבר שייצר בריכות או אגמים. גובה הסוללות היה כ-2 מ’. גובה ההצפה כ-1.5 מ’. בעת הגאות היו פותחים פתחים והמים היו חודרים אל האגנים. בשיא הגאות היו סותמים את הפתחים והיו ממלאים את האגמים. אחר כך היה אפשר לפתוח את האגנים מחדש ולווסת את המים. כך אפשר היה להתקיים בעמק הנילוס, ללא צורך להימלט בעת הגאות. השיטה הזאת היתה קיימת מאז התקופה הפרעונית ועד למאה ה-19 ובכמה מקומות עד 1970. יתרונה הגדול שלא דרשה עבודה מרובה מדי וחסרונה הגדול שאפשרה יבול אחד בשנה. כל זמן שמצרים גדלה חיטה, התאים הגידול מבחינתה מקום והזמן ומצרים הפכה לאסם התבואה של המזרח התיכון (האבות ירשו מצרימה). הדבר התאים לאוכלוסייה סטאטית,: כמות מסוימת של מזון, לכמות מסוימת של אוכלוסיה. עד לעת החדשה.

 

 

 צילום: גילי חסקין

 

הנילוס נזכר במקרא בתחילת ספר בראשית (ב, י”א-י”ב) שם מסופר על הנהר שסובב בעדן (דהיינו בגן עדן) ומשקה את הגן. חז”ל זיהו את הנילוס עם הפישון היוצא מעדן”:  שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם”. ורש”י מפרש במקום – “פישון, הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתרבין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים ובושו עובדי פשתים”. היום שבו עולה הנילוס על גדותיו, נקרא בפי חז”ל “יום טיאטרון של נילוס”, על שם משחקי תיאטרון שהיו נערכים לפולחנו והוא היום בו נותר יוסף לבדו בבית עם אשת פוטיפר (בראשית ל”ט, 11, תנחומא, וישב, ט’).

המפגש הבא עם הנילוס הוא כאשר פרעה נותן לבני ישראל להתיישב בארץ גושן שהיא ככל הנראה בצדה המערבי של הדלתא של הנילוס. הפעם הבאה שבה מוזכר  הנילוס היא בתחילת ספר שמות, כאשר יוכבד, אמו של משה, מחביאה אותו בתיבת גומא במי הנילוס ומורה לאחותו מרים להסתתר בין קני הסוף ולהשגיח עליו. בהמשך הסיפור, נמשה לאחר מכן מן הנהר על ידי בת פרעה שבאה לרחוץ בנהר. עוד מסופר בספר שמות על כך שמלך מצרים היה נוהג להגיע לנילוס, ככל הנראה כדי לעשות את צרכיו ולהתרחץ. הואיל ובמצרים העתיקה הנילוס נחשב לאלוהות, היתה מכת דם, שבה הוכו מי היאור, ראשונה למכות מצרים (שמות, ט’ 8).

הנילוס הפך את מצרים למעצמה, כפי שמתאר ישעיהו: “וּבְמַיִם רַבִּים זֶרַע שִׁחֹר קְצִיר יְאוֹר תְּבוּאָתָהּ וַתְּהִי סְחַר גּוֹיִם” (כ”ג, 3). ירמיהו מתאר את הדילמה הישראלית בין המעצמות הנהריות אשור ומצרים: יח וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

האתיופי, אספאו דינג’אמו, להרגיע את המצרים במסיבת עיתונאים משותפת עם עמיתו המצרי באוגוסט

---