הנילוס – מקור החיים של מצרים

כתב: גילי חסקין;  ‏‏‏‏11/02/2022

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

 

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של מצרים; תולדות מצרים הפרעונית; מצרים- נווה מדבר הגדול בעולם. אל- פאיום שבמצרים

הזיקה בין כנען וארץ ישראל, למצרים הפרעונית ; יומן מסע במצרים

להרצאה על מצרים.

לאלבום טיול במצרים.

העיסוק בנילוס, רלוונטי מאד לא רק לטיול במצרים, אלא גם לטיול באתיופיה ובטיול לאוגנדה.

 

הנילוס הינו ללא ספק הנהר המפורסם ביותר באפריקה ואחד המפורסמים בעולם. הנילוס זורם במזרח אפריקה;  עובר בשטחן של 11 מדינות: טנזניה, אוגנדה, רואנדה, בורונדי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קניה, אתיופיה, אריתריאה, דרום סודאן, הרפובליקה של סודאן וכמובן מצרים; בה הוא נשפך לים התיכון. כיוון זרימתו הוא מדרום לצפון. הנהר מהווה עורק חיים למצרים וסודאן, וזהו מקור המים העיקרי במדינות צחיחות אלו. בערבית הוא נקרא نهر النيل (נהר אנ-ניל), בפי הנובים, תושביה כהי העור של מצרים (ובעבר אויביה), נקרא הנהר "אמאן דאהו"  (Áman Dawū. שם שהוראתו "מים גדולים". במקרא הוא מוזכר בשמות "יאור", "נהר מצרים", או "שיחור (מילולית: “המים של חור” –  האל המגן על המלכים)": "וּבְמַיִם רַבִּים זֶרַע שִׁחֹר, קְצִיר יְאוֹר תְּבוּאָתָהּ; וַתְּהִי, סְחַר גּוֹיִם" (ישעיהו כ"ג 3) במקום אחר כתוב: "מִן שִיחוֹר מצרַיִם ועד לְבוֹא חמָת" (דברי הימים א' יג, 5). בתעודות מצריות מופיע שם דומה בִּשְמָם של אגמים בדלתא המזרחית. נראה ששיחור היה שם מצרי לנחלים ולמקווי מים.. ישנה סברה כי השם "נילוס" הוא גלגול חוזר לעברית של המילה "נהר", שהשתבשה במעבר בין השפות.

 

 

בשפה המצרית העתיקה הוא נקרא "האפי" (Ḥ'pī), או איטרו (Iteru) – מילה שהוראתה "נהר". בקופטית הוא נקרא piaro, או phiaro.

המצרים הקדמונים ייחסו תכונות אלוהיות לנילוס, מקור חייה של מצרים. חעפי (Hapi), אל הנילוס, היה מעין פרסוניפיקציה של הנילוס, או רוחו, עבור המשכילים יותר. לחעפי שיער ארוך ולסנטרו זקן. הוא מתואר כשלגופו אין בגד אחר זולת חגורה , ועל ראשו צרור צמחי מים. הוא נראה כמאחד את מצרים התחתונה שסימלה פפירוס ואת מצרים העליונה שסימלה לוטוס. בדרך כלל תואר חעפי כגבר שמן ומכריס ולו שדיים כבדים כשדי אשה. אבל כנראה אין מדובר באלוהות דו-מינית, והשדיים מסמלים את תכונתו של חעפי, כמכלכל את הארץ ומשפיע עליה מטובו. גם תיאורו כאדם שמן מכוון לשפע הטוב של הנהר. חעפי התמזג כדמותו של האל החשוב אוסיריס, שהיה לא רק אל המתים, אלא גם אל הצמחייה ותחייתה ומגופו נבעו – לפי אמונת המצרים – הלחות המחיה את הארץ .

 

צבעו של חעפי כחול או ירוק כצבעם של מי היאור בגאותם. הוא מתואר בדרך כלל, כשעל ידיו טס מנחות, תמונה הרומזת לתפקידו כמכלכל מצרים .

הוא נוצר בידי האל רע  ולכן אין הוא נמנה עם האלים הגדולים. עם זאת, משום קשרו לגאות היאור, שבה תלויים חיי מצרים, כיבדו אותו המצרים, הקריבו לו קורבנות וחגגו לו חג הקשור בגאות. הוא נודע כמקור העושר. לכבודו בנו מקדשים באון (הליופוליס) ובמוף (ממפיס). מדי אביב נערך לכבודו חג גדול בנא אמון (לוקסור). עד היום נותר להן זכר בחגיגות העממיות הנהוגות כיום למצרים, בתקופת האביב.

המצרים הקדמונים האמינו, שמקור מימיו של הנילוס הוא במערה סמוכה לאי יב שמול קזון (אסואן) בין שני צוקים. בתבליט מאוחר מן האי פילה תואר הנילוס בדמות אל הבריאה חנום (המגלם גם את עאפי), היושב במערה שנחש מקיף אותה, ועל הצוקים שמעליה ניצבים האלים חור (הורוס) – הבז ונחבת – הנשר. חעפי אוחז בידיו שני כלים שמהם נובעים מים – מקור הנילוס.

מקורו של השם העברי הנוכחי, הוא השם היווני Νειλος  אשר ממנו התפתח גם השם הלועזי Nile. הנילוס במיתולוגיה היוונית, על פי הסיודוס, הוא בנם של אוקיינוס ותטיס.

 

נהרות המקור של הנילוס יוצאים מאזור טרופי עשיר בגשמים וחוצים אזור של סוואנה. בחלקו הצפוני עובר הנילוס באזור מדברי.

הנילוס במקרא

הנילוס נזכר במקרא בתחילת ספר בראשית (ב, י"א-י"ב) שם מסופר על הנהר שסובב בעדן (דהיינו בגן עדן) ומשקה את הגן. חז"ל זיהו את הנילוס עם הפישון היוצא מעדן":  שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם". ורש"י מפרש במקום – "פישון, הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתרבין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים ובושו עובדי פשתים".

בגבולות ההבטחה שניתנו לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים נאמר: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת " (בראשית, פרק ט"ו, פסוקים י"ח-כ"א). הגדרה מפורטת יותר של גבולות ההבטחה נמצאת בספר שמות: ”וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר" ( ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"א). ב"נהר מצרים", הכוונה לזרוע הפלוסיונית, המזרחית ביותר של הדלתא, הייבשה כיום.

 

 

 

כעבור מספר שנים, אפשר פרעה לבני ישראל להתיישב בארץ גושן, שהיא ככל הנראה בצדה המזרחי של הדלתא .הפעם הבאה שבה מוזכר הנילוס, היא בתחילת ספר שמות, כאשר יוכבד, אמו של משה, מחביאה אותו בתיבת גומא במי היאור (הנילוס) ומורה לאחותו מרים להסתתר בין הקנים ולהשגיח עליו. בהמשך הסיפור, משה נמשה מן הנהר על ידי בת פרעה, שבאה לרחוץ בנהר.

הואיל ובמצרים העתיקה הנילוס נחשב לאלוהות, היתה מכת דם, שבה הוכו מי היאור, ראשונה למכות מצרים (שמות, ט' 8).

 

הנילוס הפך את מצרים למעצמה, כפי שמתאר ישעיהו: "וּבְמַיִם רַבִּים זֶרַע שִׁחֹר קְצִיר יְאוֹר תְּבוּאָתָהּ וַתְּהִי סְחַר גּוֹיִם" (כ"ג, 3). ירמיהו מתאר את הדילמה הישראלית בין המעצמות הנהריות אשור ומצרים: יח וְעַתָּה מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר. ההיסטוריון והנוסע היווני הרודוטוס, הטביע במאה החמישית לפני הספירה את המשפט המפורסם: "מצרים היא מתנת הנילוס".

 

 

במשך דורות, נחשב הנילוס לנהר הארוך בעולם, אולם מחקר שנערך לקראת תום האלף השני, מצביע על כך שנהר האמזונאס ארוך ממנו. 'החברה הגיאוגרפית' של לימה הודיעה, באפריל 2008 , כי בהתאם לקריטריונים הידרולוגיים וגיאומורפולוגיים, אפשר לקבוע בוודאות כי מוצאו של האמזונס הוא בנהר מנטארו (Mantaro). ברכס רומי קרוז (Rumi Cruz) באזור ארקיפה (Arequipa) שבפרו, בגובה של 5,179 מטרים מעל פני הים. מכאן שהוא גם ארוך ב-400 קילומטרים יותר משחשבו עד כה. לפיכך אורכו של הנהר מתחילתו עד סופו הוא 7,040 קילומטרים,

אורכו של הנילוס 6,695 ק"מ. באגן הניקוז שלו, ששטחו 3,254,555 קמ"ר, (בין °3 רוחב דרומי ל-30° רוחב צפוני), אזורים מגוונים מבחינה נופית ואקלימית. אגן הניקוז שלו  תופש כעשירית משטחה של היבשת  ופי מאה ושישים משטח ישראל. מבחינת כמות המים הוא נחשב לנהר השישי בגודלו בעולם. כמות המים שהוא מזרים קטנה ביחס לאורכו. מחקר מ-2019 קבע כי הנילוס זורם מהרמה האתיופית לים התיכון כבר 30 מיליון שנה, וכי הוא מהנהרות הזקנים הקיימים. הוא אחד מארבעת נהרות העולם המונצחים במזרקה המפורסמת שפיסל ג'ובאני לורנצו ברניני (Gian Lorenzo Bernini) בפיאצה נאבונה בלב רומא באמצע המאה ה-17, לצד הדנובה האירופית, הגנגס האסיאתי וריו דל פלטה האמריקני. כל נהר מיוצג על ידי דמות, וראשה של הדמות המייצגת את הנילוס כוסה קפלי בד, כי באותה עת מקורותיו לא היו ידועים.

 

מבחינת כמות המים הוא נחשב לנהר השישי בגודלו בעולם. כמות המים שהוא מזרים קטנה ביחס לאורכו.

הנילוס מורכב משתי מערכות של נהרות והשוני ביניהם הוא שיוצר את מערכת החיים במצרים. שתי המערכות הן:

א. הנילוס הלבן.

ב. הנילוס הכחול.

כשהם מתחברים באזור ח'רטום שבסודאן, הם יוצרים את הנילוס המאוחד.

בעבר הגיאולוגי השתייכו חלקיו העיליים של הנהר לשתי מערכות ניקוז נפרדות, שהתחברו למערכת הנילוס החל מהשלישון , בעקבות התמורות הטקטוניות שעברו על האזור – הרמה והיווצרות השבר הסורי אפריקאי

מערכת הנילוס הלבן

מוצאו הנילוס הלבן בנהר Luvironza, היוצא מהרי קיקיזי (Kikizi) אשר בבורונדי (Burundi). אורכו הכולל 182 ק"מ. הוא נשפך לנהר רורודו (Rurubu) וממנו לנהר קאגרגה (Kagera) אשר בטנזניה, שאורכו 772 ק"מ  ומשם הוא נשפך לימת אלברט במערבה.

ימת  ויקטוריה המשותפת לשלוש מדינות – אוגנדה, קניה טנזניה – היא הגדולה בימות אפריקה ולה שטח של 60,000 קמ"ר (כשטחו של חצי האי סיני). היא נמצאת על קו המשווה, בגובה של 1,134 מ' מעל פני הים. הימה רדודה יחסית. מאגר מים עצום ובו מאות מיליארדים מ"ק (אם נוסיף לה מים בגובה של מ' אחד, על ידי סכר, יתווספו לימה 60 מיליארד של מ"ק מים). לימה מגיעים נהרות רבים ויוצא ממנה רק הנילוס הלבן .

20.7 מיליארד מ"ק בשנה – יוצאים מן הימה בקצה הצפוני שלה, ליד ג'ינג'ה (Jinja) שבאוגנדה, דרך מפלי ריפון (Ripon) ומפלי אוון (Owen), שעליהם הקימו סכר להפקת חשמל. הנילוס היוצא מהימה נקרא "נילוס ויקטוריה". הוא זורם כ-500 ק"מ לעבר ימת קיוגה (Kyoga), הרדודה ומוקפת ביצות (אליה מגיעה בחורף עופות נודדים מאירופה), ומשם – צפונה ומערבה בסדרה של אשדות – (rapids) כלומר (באנגלית)  – "מהיר". אשדות הם מקומות בהם סלעים, בעיקר גרנית ובזלת נמצאים בתוך הנהר, מצמצמים את רוחבו מקשים על תנועת סירות דרכו ולכן המים זורמים שם במהירות -עד הישפכו של הנהר לצפונה של ימת אלברט, שגובהה 620 מ', מעל פני הים. הקטע האחרון של מורד זה הם מפלי מורצ'יסון (Murichson), שגובהם 36 מ' והם אתר תיירות ידוע ביופיו. לימת אלברט מתנקז נהר סֶמליקי (Semliki River) , היוצא מימת אדוארד (גובהה 912 מ'), מקיף את הרי רוונזורי (Rwenzori) ממערב ונשפך לימת אלברט בדרומה.

ראו באתר זה: מסע באוגנדה

הימות הללו משמשות לנילוס הלבן כווסת של מים, לכן זרימתו אחידה, פחות או יותר, במשך כל ימות השנה: כ 1.5 מיליארד מ"ק לחודש, כלומר, כ- 17-18 מיליארד מ"ק לשנה. אחרי יציאתו מאגם אלברט, מקבל הנהר את השם "נילוס אלברט", או, כפי שהוא מוכר יותר, "בח'ר אל ג'בל" (הנהר ההררי). עם יציאתו מאגם אלברט, זורם הנהר אל ביצות הסוּד (Sudd) אשר בסודאן. הביצות נגרמות בשל גאות הנילוס הכחול ובעיקר הסובאט המונע ממי הנילוס הלבן לזרום בחופשיות ולכן המים מתפשטים על פני השטח ויוצרים את הביצות. מילה "סוד" נגזרת מהשפה הערבית ומשמעותה "מחסום"באזור זה, מגיעה לביצות תוספת גדולה של מים מהמערב, בנהר בחר אל ע'זאל (Bahr el Ghazal). הנהר ממשיך לימת נו (No) וממנו לנילוס הלבן. בנהר זורמים 1.5 מיליארד מ"ק בשנה.

הביצות הללו נחשבות לגדולות בעולם מבחינת שטחן. גודלi של הביצות משתנה בהתאם לעונות השנה, והממוצע נאמד בכ-57,000 קמ"ר. בעונת הגשמים גודלן עשוי להגיע עד לכדי 130,000 קמ"ר. באופן טבעי, הנילוס מביא לשם כ 17 מיליון מ"ק מדי שנה. הנחלים האחרים מביאים עוד 10 מיליארד מ"ק לביצות. ס"ה 27 מיליארד מ"ק בשנה. מכיוון שיש בביצות התאדות גבוהה, חלחול וצריכת מים על ידי צמחים, רק 12 מיליארד מ"ק יוצאים מכאן החוצה, כלומר, מיליארד מ"ק בכול חודש. נחפרה תעלת ג'ונגלי (Jonglei), מבור (Bor), למאלאקאל (Malakal) סודאן, התעלה חפורה ממזרח לנילוס הלבן ומעבירה מים לפני שמגיעים לביצות. הנילוס יוצא מהביצות לאחר שהשקיע בהן את הסחף ומשום כך הוא מכונה "לבן", היינו, נקי.

 

מערכת הנילוס הכחול

בזרימתו צפונה נכנסים אליו שלושה נהרות, הנקראים יחד "מערכת הנילוס הכחול". שלושת הנהרות הם:

1.  סובאט (Subat) – נוצר על ידי התמזגות של נהר בארו (Baro) ממערב ונהר פיבור (Pibor) מצפון ונמצא בסמוך לגבול הבינלאומי עם אתיופיה, מדרום מזרח לנאציר (Nāṣir), שבדרום סודאן. הסובט נשפך לנילוס הלבן בהר דולייב, בסמוך לעיר מלאקל (Malakal) שבמחוז מדינת הנילוס העליון. המצטרף ממש ביציאתו מן הביצות.
2. הנילוס הכחול – מצטרף לנילוס בח'רטום. מכאן ואילך נקרא הנהר "הנילוס המאוחד".

3. עטברה (Atbara) – נובע מצפון לאגם טאנה. מצטרף לנילוס באזור עטברה שבסודאן. מכונה גם "הנילוס השחור " אורכו כ-800 ק"מ. מצטרף לנילוס בערך באמצע הדרך אל הים. זורם רק בעונה הגשומה של אתיופיה, כמעט יבש ביתר ימות השנה.

הנילוס הכחול

מערכת הנילוס הכחול שונה הידרוגרפית מזו של הנילוס הלבן. זרימתו של הנילוס הלבן אחידה, הן משום שהוא בא מאזור קוו המשווה, שם המשקעים מפוזרים (גם אם לא בצורה שווה) על פני כול השנה והן משום שהוא מווסת על ידי היימות. לא כן הנילוס הכחול.

הנילוס הכחול זו מערכת המביאה לנילוס מים מהרי אתיופיה, שם המשקעים יורדים בקיץ, בדומה למונסון. בחודשים מאי-אוגוסט, הרמה הסובטרופית עולה צפונה (קיץ במזרח התיכון) וגושי אוויר מהאוקיינוס האטלנטי מטפסים ותופשים את מקום האזור שהתפנה. בהרים הללו (בגובה של 2,500 מ') יורדות כמויות עצומות של משקעים, בעיקר במפנה המערבי .במפנה המזרחי נוצר מדבר אוגדן (Ogaden) שבסומליה– מדבר בצל הגשם. כמו כן, הרי אתיופיה בנויים מסלעים וולקניים בלתי חדירים וכמויות המים העצומות הללו כמעט ואינן מחלחלות. כך יורדים 2,000 מ"מ של גשם בשלושה חודשים. שיטפונות אלו, רובם ככולם, זורמים לכיוון הנילוס.

הנילוס הכחול מתחיל בנהר "אבָאי (Abay) הקטן", נופל לתוך אגם טאנה (Tana) ויוצא ממנו כ"נהר אבאי". פירוש שמו באמהרית הוא ״נהר האב״. שם זה ניתן לו בגלל מראהו הכהה, הנובע מהאדמה הנסחפת על ידי הנהר בזרימתו מהרמות הגבוהות בו נמצא אגם טאנה. מי הנהר מקודשים לאתיופים והם מזהים אותו עם נהר הגיחון, אחד מארבעת הנהרות המשקים את גן העדן,

 

 

ראו באתר זה: יומן מסע באתיופיה הקלאסית

הסובאט מזרים בתקופה זו, למעלה מ-90% מכמות המים שזורמת בו. בנילוס הכחול עצמו התופעה פחות קיצונית משום שמימיו עוברים דרך ימת טאנה (Tana), המווסתת את זרימתו. העטברה הוא למעשה גיא יבש במשך מרבית השנה ורק בתקופת הגאות זורמים בו מיליארדים מעוקבים של מים. כך, במשך ארבעת חודשי הקיץ, מזרים הנילוס הכחול 65 מיליארד מ"ק.

היות והנילוס הכחול הוא מקור עיקרי למימי הנילוס, ביקשה בריטניה במשך השנים, לקבל שליטה על השטח בו זורם הנילוס הכחול כדי שתוכל לשלוט במים הזורמים בנילוס ובכך להחזיק מנוף לחץ כלפי מצרים.

זרימת הסובאט לא נותנת למים הבאים מן הנילוס הלבן לזרום צפונה. הם דוחפים אותם חזרה לאזור הביצות. לעתים אף עולה הנילוס הכחול במעלה אפיקו של הנילוס הלבן. בתקופה זו מקבלות ביצות הסוד מים מהנילוס הלבן בדרום, מהסובאט במזרח (מבח'ר אל גזאל במערב  ) כחצי מיליארד מ"ק בכול חודש מחודשי הקיץ. כך שיחד עם מי הנילוס הכחול, נכנסת לביצות הסוד כמות של 44 מיליארד מ"ק בשנה, והכמות היוצאת מגיעה ל-22 מיליארד מ"ק. יוצא, כי באזור הסוד, הולכת לאיבוד כמות מים של  22 מיליארד מ"ק מדי שנה.

 

 

מערכת הנילוס הכחול היא שיוצרת את גאות הנילוס וכאשר תמה עונת הגשמים באתיופיה, הוא מתייבשת, למעט הנילוס הכחול המזרים בכול שאר חודשי השנה כ – 5 מיליארד מ"ק בחודש.  סך הכול, זורמים בנילוס המאוחד 80-85 מיליארד מ"ק בשנה (לשם השוואה: לפני התערבות האדם זרמו בירדן כמיליארד מ"ק מעוקב לשנה). 80% ממימי הנילוס זורמים במשך ארבעה חודשים בלבד ו-20% עוברים במשך שמונה חודשים.

הצפות הנילוס והצורך לחלק את המים לצורכי השקיית הגידולים החקלאיים יצרו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת וכן תרמו לצורך במשטר מרכזי. לשם כך היה צורך לארגן אנשים רבים ולהבטיח ציות.

היום שבו עולה הנילוס על גדותיו, נקרא בפי חז"ל "יום תיאטרון של נילוס", על שם משחקי תיאטרון שהיו נערכים לפולחנו והוא היום בו נותר יוסף לבדו בבית עם אשת פוטיפר (בראשית ל"ט, 11, תנחומא, וישב, ט'). כול חלום פרעה ופתרונו על ידי יוסף מבוסס על שנות גאות ושנות שפל בנילוס. גאות הנהר אינה סדירה. היו שנים שהגאות הביאה מים מועטים יחסית , דבר שהיה מצמצם את  השטח המעובד וגורם לרעב. על רקע זה מוסבר החלום על שבע הפרות הדשנות, שנאכלו על ידי שבע הפרות השדופות .

גילוי מקורות הנהר.

הנילוס הוא הנהר הנחקר ביותר בעולם. כבר בימי קדם עורר הנהר ומקורותיו את התעניינותם של חוקרים. העובדה שהנילוס גואה דווקא בתקופת חוסר הגשמים במצרים ובסודאן, בקיץ, יצרה סביבו מסתורין. זאת בתוספת לאקזוטיות של היבשת השחורה והרצון להיות האיש החתום על גילוי מוצאו, גירו את חושיהם של חוקרי ארצות וגיאוגרפים למיניהם.

ההיסטוריון היווני אגרתידס מקנידוס (Agatharcides), מדווח, שבזמנו של המלך תלמי השני פילדפוס (Philadelphus), בין 283 ל-246 לפני הספירה, יצאה משלחת צבאית לגלוי מקורות הנהר. היא הגיעה דרומה, לכיוון מקורות הנילוס הכחול באתיופיה. הם דיווחו על גשמי הקיץ שגורמים להצפות, אך אף אירופאי או מצרי, לא הגיע לאגם טאנה בעת העתיקה.

בטבולה רוג'ריאנה (Tabula Rogeriana) מפת העולם של רוג'ר השני, מלך סיציליה, ששורטטה על פי הידע של הגאוגרף הערבי אל אידריסי, ב-1154, מצוין שהנילוס נובע משלושה אגמים, ששמם אינו מוזכר.

 

במהלך המאה ה-19, גילוי מקורותיו של הנילוס עורר התעניינות ציבורית במערב. אך מקורות אלו היו לוטים בערפל עד שנות ה-70 של המאה ה-19.

פדרו פאיש (Pedro Páez), מיסיונר ישועי פורטוגלי שנשלח מגואה לחבש (כיום אתיופיה), בשנת 1613, כדי לחזק את המיסיון שם. בדרכו נתפס בעומאן ונמכר לעבדות עם עמיתו, והשניים היו שבויים שבע שנים, למדו ערבית עד שחרורם, הגיעו לחבש, ושם מצא חן פאיש בעיני הקיסר סוסניוס (Susenyos), שבהשפעתו המיר את דתו לקתוליות. הוא סייר בנהר אבאי הנשפך לאגם טאנה (Tana), קיבל אדמות ובנה בהן כנסיות, שעם הזמן השפיעו בסגנונן על האדריכלות האתיופית. בזיכרונותיו, סיפר איך הקיסר נתן לו לשתות משקה מר ומוזר, מה שהפך להיות התיעוד המערבי הראשון של קפה.

ראו באתר זה: הקפה

אחריו, מיסיונר ישועי נוסף, בשם ז'רונימו לובו (Jerónimo Lobo) , גילה אף הוא את המקורות, בשנת 1629. אולם כששבו לארצותיהם, לא האמינו להם. את מקורות הנילוס הכחול, גילה לעולם המערבי, הבריטי ג'יימס ברוס (Bruce) בשנת 1770. ברוס נולד ב-1730, בן למשפחה סקוטית מכובדת שהתעתד להיות עורך דין, אבל נישא לבתו של סוחר יינות והפך לכזה בעצמו. לאחר מות רעייתו, יצא לאירופה ולמזרח התיכון, ולמד את השפות ערבית וגעז (השפה של אימפריית אקסום. ממנה צמחו השפות המוכרות כיום באזור – טיגרינית, אמהרית – אך תהליך שהחל לפני כאלף שנים הפך אותה משפה מדוברת לשפת קודש בלבד).

ב-1758 יצא  לחפש עתיקות במזרח התיכון. הוא מונה לקונסול האנגלי באלג'יר, אז משכן לשודדי ים, סייר בצפון אפריקה, באיי יוון, בסוריה ובלבנון, ואחרי עשר שנות נדודים החליט לחקור את מקורות הנילוס, שהוא האמין שהם בחבש (אתיופיה). לאחר שהייה של שנתיים בחבש, יצא לדרך ואחרי שלושה חודשים של הליכה, בארבעה בנובמבר 1770, הגיע לאגם טאנה, ושמע ממדריכו המקומי שזה מקור הנילוס. המדריך היה יווני בשם סטארטס, שגר באתיופיה, הכיר אותה מצוין וכנראה היה המגלה האמתי.

 

כפי שכותב אורן נהרי, מציאת מקורות הנילוס הכחול הייתה כמעט פשוטה, נעדרת דרמה. ההרפתקאות והמאבקים יהיו בדרך למקורות הנילוס הלבן, בלב אפריקה,

על מקורות הנילוס הלבן הייתה מחלוקת בין סר ריצ'רד פרנסיס ברטון  (Richard Francis Burton), שטען שמקורו באגם טנגנייקה, לבין ג'ון הנינג ספיק (John Hanning) Speke), שטען שמקורו באגם ויקטוריה. היו אלו שני רֵעים, לימים יריבים מרים, שביקשו לזקוף לזכותם את גילוי מקורותיו של הנילוס הלבן, הארוך (אך  הקטן בכמות המים) מבין שני יובלי הנהר.

 

בשנת 1854 יצא ברטון, בחסות 'החברה הגיאוגרפית הבריטית', למזרח אפריקה, כדי לחקור את מקורות הנילוס הלבן וצירף אליו את הקצין הבריטי הצעיר ג'ון הניג ספייק. המסע הראשון לא צלח. ב-27 ביוני 1857 יצאו ספיק וברטון למסע נוסף. הם התקדמו מזנזיבר מערבה לתוך היבשת. ציודם נגנב, הם הותקפו וחלו מאוד בדרך. ספיק התעוור לזמן ארוך עקב מחלה והתחרש באוזן אחת בגלל מחלה אחרת. ברטון למעשה נסחב על ידי הסבלים. בפברואר הגיעו לאגם טנגנייקה. ספיק לא יכול היה לראות אותו, ובשלב זה כל ציוד המדידה שלהם נהרס או נגנב. הם נפרדו, כי ברטון חלה שוב, וספייק המשיך צפונה. המשיך לכיוון אגם ענק שלא הכיר (ימת ויקטוריה) וטען שזהו מקורו של הנילוס הלבן. ברטון היה משוכנע שאגם טנגנייקה הוא המקור. לאיש מהם לא היו הוכחות. הסרט "המסע להרי הירח" (1990) מתאר בצורה מרתקת הן את המסע של ברטון וספיק לגילוי מקורות הנילוס, והן את היריבות המרה בין השניים.

 

בשנת 1875, 18 שנה אחר כך  קבע סר הנרי מורטון סטנלי (Henry Morton Stanley), שמקור הנהר הוא אגם ויקטוריה (שהרוזיזי אכן נשפך אליו), מכיוון שמאגם טנגנייקה לא יוצא נהר לכוון צפון.

הנילוס המאוחד

מהעטברה צפונה, הנילוס זורם לאורך 2,400 ק"מ, כמעט מבלי שיקבל תוספת של מים, (למעט מעט מים, מ-Wadi Howar ומ-Wadi el Milk, אשר בסודאן). תופעה הפוכה ממה שמקובל בנהרות. במקום שכמות המים תלך ותגדל, היא הולכת וקטנה. הנהר מפסיד מים על ידי התאדות (אזור חם), חלחול (סלע גירני) וכמובן ניצול. בעבר הרחוק (8000-1000 לפנה"ס), זרם לנילוס המאוחד, נחל בשם "הנילוס הצהוב", המגיע מרמות קוודאי (Ouaddaï) שבמזרח צ'אד. נותר ממנו ערוץ יבש שנקרא ואדי חוואר (Wadi Howar). הנחל עובר דרך אזור Gharb Darfur, הסמוך לגבולה הצפוני של צ'אד   ונשפך לנילוס ליד עיקולו הגדול.

הנילוס חוצה את הערים הגדולות  ח'רטום וקהיר. סודאן ומצרים  מתייחסות לנילוס כאל עורק חיים של ממש, שכן הוא מקור מים חשוב ויחיד בסביבה מדברית צחיחה, ואכן בבחינה של מפות פריסת התושבים במצרים וסודאן, ניתן להבחין בעובדה שרובה הגדול של האוכלוסייה ומרבית הערים שוכנים לגדות הנילוס.

הדלתא

מצפון לקהיר הנהר מתפשט ומתפצל לשתי הזרועות הנוכחיות: ראשיד (רוזטה) במערב ודמיאט (דמטיה) במזרח. צורתו של שפך הנילוס לים התיכון דומה לאות היוונית דלתא (Δ) (אם כי הפוכה: שתי הזרועות יוצאות מהדרום (מלמטה) והחלק שביניהם הוא שפת המים התיכון, בצפון) ולכן קרוי אזור זה "הדלתא של הנילוס" (ומכאן השם 'דלתא', לכול אזור הנוצר בשפך של נהר גדול לים, אף אם אין לו צורה של האות דלתא).

 

הדלתא של הנילוס משתרעת לאורך 240 ק"מ של חוף הים התיכון, מאגם מריוט (אלכסנדריה) במערב עד אגם מנזלה (Manzala), ליד פורט סעיד במזרח. בקצה הדרומי מתחילה הדלתא מצפון לקהיר, ואורכה מצפון לדרום הוא כ-160 ק"מ. שטחה של הדלתא כ-22,000 קמ"ר (בדומה לשטחה של כל ישראל שבגבולות הקו הירוק). זוהי אחת מדלתאות הנהר הגדולות בעולם.

הדלתא נוצרת על ידי עודפי סחף שכבשו את האזור מן הים. הסחף יוצר בדלתה שטח של אדמה יציבה, פורייה וטובה מבחינה חקלאית בניגוד לחולות המדבר הנודדים שסביבה, מי הנילוס מתחפרים באדמה זו בניסיון לחפש דרכים נוספות להגיע לשפכו ונוצרים עשרות זרמי מים קטנים. ההצפה של הנילוס בגיאות והשקעת הסחף  יוצרים אדמה פורייה ואידיאלית לגידולים חקלאים.

על פי תיעוד היסטורי מן המאות הראשונה והשניה לספירה, כמו למשל הגיאוגרף תלמי (Ptolemy),  שבעה ענפים של נהר הנילוס חצו את הדלתא. הזרוע המזרחית ביותר היתה זרוע פלוסיון (the Pelusiac), שמוצאה היה ליד פלוסיון (תל אל פארמה – שהיתה אחת הערים הגדולות במצרים הפרעונית), כיום בלוזה. הזרוע המערבית ביותר היתה הזרוע הקאנופית (the Canopic), שמוצאה היה ב- Canobus , ליד אלכסנדריה של ימינו, שם שכן הנמל העיקרי ששימש את הסחר בין מצרים ליוון, לפני הקמת אלכסנדריה.

 

מאז, הודות לשינויים טבעיים של זרימת הנהר בגלל סתימת סחף, ועבודות הטיה, התייבשו מרבית הזרועות. עד למאה העשירית עוד התקיימה זרוע הפלוסיון. התוואי העזוב שלה התגלה בצפון מערב סיני. ידוע החל מהמאה ה-11, נותרו רק שתי התפצלויות של הנהר הזורמות לים: דמייטה (Damietta) הוא הפיצול המזרחי ואורכו כ-240 ק"מ, ורוזטה (Rosetta), המערבי, אורכו כ-235 ק"מ. שני ערוצים אלה קרויים על שם נמלים הנמצאים בשפכיהם לים. לאורכה ולרוחבה של הדלתה פרושה רשת של תעלות ניקוז והשקיה. בקצה הצפוני של הדלתה נמצאים ביצות מלוחות ואגמים.

הדלתא, ששטחה כ-20,000 קמ"ר (כשטח מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים), היא מישור ששיפועו קטן ביותר. גובה הנילוס בקהיר, המרוחקת כמאה ק"מ מן הים, הוא רק 30 מ' מעל גובה פני הים. הדלתא נמצאת במישור ואין הבדלי גובה בינה לבין האזורים שמעבר לה.

 

במשך דורות רבים לא היתה התיישבות בדלתא, אלא בעמק הנילוס. בדלתא המפלס נמצא מעל פני השטח. כך שכול גאות מביאה למעבר מים אל הגדות ובשל המבנה המיוחד, כל גאות היתה מציפה את כול הדלתא ומשום כך, חוסר יישוב לאורך תקופות ארוכות. בתקופה ההלניסטית הגביהו התלמיים סוללות לאורך זרועות הנהר וכך יכלו לעבד את הדלתה כל השנה, כי הזרימו מים בתעלות, מהנהר הגבוה, לדלתה הנמוכה יותר. הם יצרו רשת של תעלות, שבעזרתה פיזרו את מי הגיאות ככל שניתן היה בשנים בעלות ספיקת מימם ממוצעת. בעת הגיאות היו נגרמות לעתים הצפות, שהאחרונה שבהן התרחשה ב-1953. למותר לציין שהקמת הסכר הגבוה באסואן, מנעה הישנות בעיה זו.

 

הקמת סכר אסואן הביאה לחסימה של רוב זרימת הסחף בנילוס, והוא שוקע באגם נאצר. הירידה החדה במשקעי הסחף גרמה לעליה בטבלת מי התהום בדלתא והגבירה את מליחות האדמה ואת שחיקת מניפת הסחף לחופי הים התיכון.

 

כ-90% מ-107 מיליון (2022) תושבי מצרים מצטופפים לאורך הנילוס וזרועותיו ושואבים מן הנילוס את המים לכל צרכיהם (אלכסנדריה לא יושבת על הנילוס או על זרועותיו אך התקיימה כעיר בשל תעלה שהעבירה מים מהנילוס לאזור בו נבנתה העיר – תעלת המים ההלניסטית שחודשה על ידי מוחמד עלי ונקראת (על שם השולטן מחמוד השני. אולי על שמו של מוחמד עלי עצמו)- מחמודייה. במצרים חיים רק כ- 10 מיליון בישובים מחוץ לעמק הנילוס והדלתה (15%) מבחינתה של מצרים, אספקת המים מן הנילוס, היא חלק אינטגראלי מביטחונה הלאומי.

הנילוס ומצרים העתיקה

מצרים הינה מדינה מדברית, המשכו של מדבר סהרה. רק הנילוס העניק למצרים את האפשרות לפתח חיי קבע וזאת על ארבעה אחוזים משטחה שהם עמק הנילוס והדלתא שלו. הנילוס הוא גם הסמל הנצחי של מצרים לאורך אלפי שנות קיומה.

בעת העתיקה הפך הנילוס את מצרים, לאסם המזון של המזרח התיכון.

האלוהות המצרית של הנילוס נקראה ח'אפי (Hapi) ומתוארת ומתארת כגבר בעל שדיים ארוכות – סימן לפוריות ובראשה כתר של צמחי לוטוס וגומא, סמלי הצפון והדרום. היא נודעה כמקור העושר. לכבודה בנו מקדשים באון (הליופוליס) ובמוף (ממפיס). מדי אביב נערך לכבודה חג גדול בנא אמון (לוקסור). עד היום נותר להן זכר עמום בחגיגות העממיות הנהוגות כיום באזור לוקסור שבמצרים (למגינת לבם של אנשי הדת המוסלמים), בתקופת האביב.

 

 

הבעיה היא שהזרימה איננה אחידה. כמות המים הזורמים בנילוס המאוחד, יורדת בשנות בצורת באתיופיה למחצית הכמות הממוצעת (45 מיליארד מ"ק) ועולה בשנות גאות שם ל-120 מיליארד מ"ק לשנה. בשנת 1879 זרמו בנילוס 137 מיליארד מ"ק וב-1885 126 מיליארד מ"ק. בשנת 1913 זרמו בו 45.5 מיליארד מ"ק. לתנודות הגדולות בכמות המים בנהר, יש משמעות גורלית לגבי מצרים ה התלויה כול כך בנהר למחייתה.

משטר הזרימה של הנילוס, המאופיין בגאות ושפל, נוצל משחר ההיסטוריה לצורכי השקאה.כדי לשרוד את ההצפות היה צורך לבנות סוללות עפר גדולות, לעבור אליהן בזמן ההצפה, וכך הלאה. הצורך לחלק את המים לחלקות השונות ושמירה על תעלות ההשקאה וסוללותיהן, יצרו מערכת אדמיניסטרטיבית מסודרת וכן תרמו לצמיחת גופי שלטון מקומיים, שהתאחדו לממלכות מרכזיות. מפעלי ההשקיה של מצרים לא נחרבו מעולם חורבן יסודי (מפעלי המים במסופוטמיה נהרסו לאט לאט, על ידי מימי הגאות, בשל חוסר טיפול והזנחה).

הצורך בחיזוי מועד ההצפה של הנהר, תרם כנראה להתפתחות לוח השנה. הצורך לחלוקת השדות אחרי ההצפה, תרם להתפתחות הגיאומטריה ושיטות המדידה והצורך לגבות מסים, תרם להתפתחות הכתב. צרכי חלוקת המים עודדו יצירת אמצעי מדידה שונים, הביטוי "קנה מידה" הוא שריד לאחד מאמצעי מדידה אלו – קנה שעליו היו סימנים שעל פיהם פתחו וסגרו מגופים וניתבו את זרימת המים לתעלות שונות. לאחר ההצפות, היה צורך לחלק את האדמות מחדש. המדידות היו נעשות בעזרת חבל ארוך, כפי שאפשר ללמוד מציור בקבר מינה, שבגדה המערבית של הנילוס, מול לוקסור. עמיתי ד"ר מולי ברוג הציע, שמכאן נובע המושג "חבל ארץ". הצורך לגבות מסים, ולרשום את שיעור המס שנגבה, הוליד את הכתב.

 

.

המידע שהיה לחרטומי מצרים על המועדים בהם מתרחשת גאות בנהר, סייע למלכי מצרים לשלוט באוכלוסיית מצרים הכפרית.

 

הנילוס מציף בקיץ את האזורים הסמוכים לו. הצפות אלו היו מביאות איתן חומרים מזינים ומינרלים, שהיו מדשנים את גדות הנהר. להשקיית השדות היו משתמשים ב"שיטת ההצפות": אזורים מסוימים היו מוצפים. בשיטה זו ניתן לגדל מגוון מוגבל של גידולים וכן ניתן לגדל רק מחזור גידול אחד בשנה בתקופת ההצפות לאחר ההצפות, כשאדמה הייתה רוויות מים שהספיקו לגידולים מזריעתם ועד הקציר. הפרעונים אספו את המיסים, לפי גודל השטח המוצף. בשנים מרובות מים היו יותר שטחים מוצפים ולכן היו "שבע השנים הטובות". לעומת זאת, בשנים בהן עלית מי הנילוס היתה מעטה, היו מעט שדות מוצפים ולכן הגיעו "שבע השנים הרעות", בהן  נוצר מחסור במזון. במהלך שנה רגילה היו הצפות של שדות וכפרים בזמן גאות, דרכי היבשה היו משתבשות וכמויות מים אדירות היו מתבזבזות. בזמן שפל, לעומת זאת, היה מפלס המים בנהר נמוך והדבר הקשה על השיט בו ופגע באספקת המים.

כאשר התקרבה הגאות (יולי), עלו התושבים על הגדות הגבוהות של עמק הנילוס, והמתינו עד יעבור זעם. הגאות היתה מביאה עמה סחף שהיה, מטייב את האדמה. תוספת של שני מ"מ מדי שנה.

לאחר השפל (נובמבר) ירדו וזרעו כשכול הגידול היה על קרקע רוויית מים. באפריל קצרו וביולי שוב החל השיטפון. לאחר מכן, השתלטו על הנהר באמצעות מערכת של סוללות לאורך הנהר; דבר שייצר בריכות או אגמים. גובה הסוללות היה כ-2 מ'. גובה ההצפה כ-1.5 מ'. בעת הגאות היו פותחים פתחים והמים היו חודרים אל האגנים. בשיא הגאות היו סותמים את הפתחים והיו ממלאים את האגמים. אחר כך היה אפשר לפתוח את האגנים מחדש ולווסת את המים. בזמן הזה חיו האנשים מעל האזור המוצף. כך אפשר היה להתקיים בעמק הנילוס, ללא צורך להימלט בעת הגאות. הצורך להקים סוללות, חייב את האנשים להתארגן והצורך לשלוט בכוח אדם גדול, ובעבודות רבות ההיקף, תרם להקמת המדינה המצרית.  השיטה הזאת הייתה קיימת מאז התקופה הפרעונית ועד למאה ה-19 ובכמה מקומות עד 1970. יתרונה הגדול שלא דרשה עבודה מרובה מדי וחסרונה הגדול שאפשרה יבול אחד בשנה. כל זמן שמצרים גדלה חיטה, מצרים הפכה לאסם התבואה של המזרח התיכון וגם של רומא למשל (האבות ירדו מצרימה). הדבר התאים לאוכלוסייה סטאטית: כמות מסוימת של מזון, לכמות מסוימת של אוכלוסיה. עד לעת החדשה.

השימוש במי הנילוס

כאשר התרבתה האוכלוסייה שלאורך הנהר – בין הייתר בשל הקמת הסוללות וכתוצאה מזה יותר גידולים מסודרים – התעורר צורך לשלוט על ההצפות כדי להגן על האדמות החקלאיות ועל שדות הכותנה, שהובאה למצרים, על ידי מוחמד עלי, בראשית המאה ה-19 והפכה לגידול המרכזי בדלתא. מוחמד עלי  בנה ששה סכרי הטיה על הנילוס. בעזרת סכרים כאלו, בנויי עפר, התאפשר לאגור מים עבור תקופת השפל, להביאם לגובה של הנהר בתקופת הגאות ולהטות אותם אל השדות. חסרונה של "שיטה" זו שלא היתה סדירה, וסכרי העפר התמוטטו לאחר מספר שנים. אך היא הצליחה לספק את צרכי המים של מצרים של ראשית המאה ה-19, עת חיו בה שני מיליון תושבים בלבד.

 

ב-1899 החלו הבריטים לבנות את סכר, סמוך לעיר אסואן. בניית הסכר הושלמה ב-1902. אורכו של הסכר 1,900 מטרים וגובהו 54 מטרים. בנייתו הראשונה של הסכר התגלתה כבלתי מספקת הבניה היתה מספקת לזמן בנייתה, אך גידול האוכלוסייה ובעיקר הרצון לגדל יותר כותנה עבור התעשייה הבריטית, בעיקר הצורך בהשקאת הכותנה בחודשי האביב, מוצר שהיווה את עיקר היצוא של כותנה ממצרים והוא הוגבה בשתי תקופות: 1907-1912 ו-1929-1933.

ב-1946 הוחלט לבנות סכר שני, 6 ק"מ במעלה הנהר, במקום להגביה בשלישית את הסכר הישן.

הסכר החדש שאמור היה לחסום את כל עמק הנילוס ולאגור את כל מי הזרימה השנתית בנהר, חייב היה להימצא על תשתית של גרניט, שתהיה מסוגלת לשאת את משקלו מבלי לשקוע. האתר המתאים נמצא באסואן, כ-10 ק"מ דרומית לסכר אסואן היישן

התכנון הממשי של סכר אסואן החדש, החל ב-1952 מיד לאחר מהפכת 'הקצינים החופשיים' במצרים.  המשטר הצבאי הימר הרבה על פיתוח כלכלי מזורז, הכולל תיעוש, שבו היה תלוי גורל כוונותיו המהפכניות של המשטר לשפר את תנאיה החומריים והחברתיים של אוכלוסיית המדינה. תכנית סכר אסואן עמדה בקשר הדוק עם מדיניות הרפורמה האגררית הרדיקלית ועם התכנון להגברת הייצור ולהגדלת ההכנסה לגולגולת. המשטר הצבאי, ככל הממשלות שקדמו לו מאז ימי מוחמד עלי, היה להוט להרחיב ככל האפשר את שטח הקרקע המעובדת, כדי לספק מזון לאוכלוסייה הגדלה במהירות. כמו כן, מצא המשטר צורך לייצא כוח חשמל, אשר יענה על צורכי תכנית התיעוש השאפתנית שלו.

השלמת כל המפעל ב-1970, אפשרה את הגדלת השטח המעובד במצרים ב-25%. יתר על כן, הסכר אמור היה לספק אנרגיית חשמל בשיעור של 10,000 מיליון קילוואט לשנה. כל העבודות העיקריות בבניין הסכר הושלמו בינואר 1968.

הקמת סכר אסואן הגבוה הייתה חזונו הגדול של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, חלום שאותו הוא הצליח להגשים. תוכניות רבות תוכננו לגבי הסכר שחלקן בוצעו וחלקן לא. נתלו בו תקוות וציפיות רבות שהתגשמו באופן חלקי. כתוצאה מהקמת הסכר נוצרו גם בעיות שונות שלא נצפו לפני הקמתו.

ראו בהרחבה, באתר זה: סכר אסואן.

סכר אסואן יצר את אגם נאצר הענק, שהוא אחד האגמים המלאכותיים הגדולים בעולם. אורכו של האגם 479 ק"מ; רוחבו המקסימלי 16 ק"מ. שטחו הכולל 5,250 קמ"ר והוא מכיל 132 ק"מ מעוקב של מים (132 מיליארד מ"ק). השם "אגם נאסר"  מתייחס רק לחלקו המצרי של האגם, המהווה 83% מכלל שטחו. הסודנים מכנים את גוף המים שבשטחם בשם "אגם נוביה"".

 

לאחר כמה שנים של יובש יחסית, של זרימה מועטת בנהר, שהובילו את מצרים למשבר קשה בשנות ה-80, חזרה ספיקתו לעלות. ב-1998 הגיע הנילוס לשיא חדש של כ 120 מיליארד מ"ק , אם כי מאז ניכרה ירידה רציפה עד שנת הנתונים האחרונה , 2003 , והספיקה ירדה אל מתחת לממוצע. בשנת 1998, נשיא מצרים חוסני מובארק, שהאמין שהעלייה בספיקת הנילוס תימשך, השתתף בהנחת אבן הפינה של מיזם טושקה (Toshka) .

המבוסס על הזרמת מים למדבר מאגם נאצר ולהעביר כ 5 מיליארד מ"ק מים בכל שנה לעבר נאות המדבר המצריות בסהרה – באריס (Baris) לשקע חרגה, משם לשקע דחלה והסיום יהיה בשקע בחריה. בסך הכול 20 מיליון דונם של שטחי מדבר אמורים להיות מושקים במימי הנילוס. מדובר בתעלות של מאות ק"מ ומערכת שאיבת מים בהיקפים אדירים, הדורשים אנרגיה רבה. מטרת הפרויקט היא הפחתת הבעיות הדמוגרפיות החמורות שקיימות במצרים: התמודדות עם גידול האוכלוסייה; צפיפות לאורך הנילוס, בעיקר בדלתה; שיעור אבטלה גבוה ומחסור במזון. התוכנית מיועדת להוסיף אזורים חדשים של אדמה חקלאית בעמק הדרומי, כמו גם להקים קהילות חקלאיות ותעשייתיות חדשות תוך ניצול חומרי הגלם החקלאים המצויים באזור. התוכנית תיצור רשת יעילה של דרכים ראשיות ודרכים צדדיות בהתאם לשלבי פיתוח הפרויקט. הפיתוח החקלאי בפרויקט הוא בסיס לפיתוח משולב הכולל: פיתוח תעשייתי, מכרות, אנרגיה חלופית, ייתכן וגם נפט וגז, ותיירות. לאזור זה, המכונה "העמק החדש", מקווה ממשלת מצרים להעביר כ 3 מיליון חקלאים. התעלה הראשית, המובילה את המים מאגם נאצר, קרויה על שם השייח' זאיד, האמיר של אבו דאבי, אשר הבטיח לממן 17.7 מיליון דולר לפרויקט.

חלוקת מימי הנילוס

כאמור לעייל, אחת עשרה מדינות שוכנות באגן ההיקוות של הנילוס ולאורכו: בהתאם להסכם שנחתם ב-1929 בין בריטניה לבין מצרים, כאשר הבריטים שלטו באזור, נקבע כי מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים הזורמים בנילוס מדי שנה, מכסתה של מצרים תהיה 48 מיליארד וזו של סודאן 4 מיליארד. בהתאם להסכם, ניתנה למצרים שליטה מלאה על הנהר לכל אורכו. נאסר על המדינות השוכנות על גדותיו לבצע כל עבודות בנילוס ובפלגים הזורמים אליו, אשר יפגעו בכמות המים המגיעה למצרים. כמו כן, ניתנה למצרים הזכות לקיים בדיקות שוטפות לכל אורכו של הנהר, כדי להבטיח את ביצוע ההסכם ככתבו. בשנת 1959 חתמו מצרים וסודאן על תוספת להסכם 1929, המגדיל את מכסות שתי המדינות: מצרים קיבלה 55,5 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן 18,5 מיליארד, דהיינו 87% ממי הנהר. הנילוס מספק למצרים 85% מצרכיה במים. מבחינת מצרים, משמעות צמצומה של  מכסת המים הוא אסון.

החל משנות התשעים החלו מדינות אפריקה, שיצאו לעצמאות ב-1960, לדרוש את שינוי ההסכם של 1929, כדי להתאימו לצרכיהם שהלכו וגדלו. הם טענו כי ההסכמים שנחתמו בתקופה הקולוניאלית אינם הוגנים ולא נתנו ביטוי ריאלי לאינטרסים שלהם. זאת בנוסף לגידולה של האוכלוסייה וצרכיה למי שתיה, פיתוח החקלאיות והתעשייה. מצרים, שהסתמכה על הסכם 1929, הודיעה שלא תסכים לשום שינוי. כבר בסוף האלף השני העריכו מכוני מחקר מצרי, כי מצרים תזדקק בקרוב ל-86 מיליארד מטרים מעוקבים של מים מדי שנה, בשעה שמקורות המים שלה יוכלו לספק רק 71 מיליארד מ"ק. בנוסף צופה מכון המחקר שגם מדינות אגן הניקוז של הנילוס – בהן בין היתר אתיופיה, קונגו, רואנדה וטנזניה – יזדקקו לכמויות מים גדולות יותר בשל הגידול הטבעי הצפוי בהן (באתיופיה יש יותר אנשים מאשר במצרים – היום למעלה -מ-115 מיליון לפיכך העריך המכון שתיגרע כמות המים שתעמוד לרשות מצרים ולרשות סודאן שבמעלה הנהר.

מבחינת מצרים, משמעות צמצומה של  מכסת המים הוא אסון.

ראו באתר זה: הסכסוך על הנילוס

ביבליוגרפיה

מורהד אלן, הנילוס הלבן (מאנגלית: זיוי שורר), הוצאת מערכות,  1983
אתר האינטרנט של הארץ, "תדהמה בליגת הנהרות: האמזונס הוא הארוך בעולם".
נילוס, האנציקלופדיה העברית
סופר ארנון, נהרות של אש : המאבק על המים במזרח התיכון, עם עובד, תל אביב, 1993.
סופר ארנון, גרוס-לן דלית, גאוגרפיה של המזרח התיכון – תמורות על סף המאה ה-21, הוצאת עם עובד, תל אביב 2001,
ארנון סופר, סוגיות בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון, הוצאת האוניברסיטה המשודרת,, משרד הביטחון, 2007. .
סופר ארנון, המאבק על המים במזרח התיכון, עם עובד, תל אביב
נחמיאס רועי, נהרי אורן ‏, "אין חיים בלעדיו", באתר וואלה!‏, 27 ביוני 2019
רונאל אסף, "חוקרים גילו בן כמה הנילוס ומדוע לא סטה ממסלולו", באתר הארץ, 27 בנובמבר 2019

Nile, Encyclopedia Britannica
Peter Schwartzstein, Death of the Nile, BBC. 10 October 2017
Travels to Discover the Source of the Nile in the Years – 1768, 1770, 1771, 1772, and 1773, James Bruce of Kinnaird. J. Ruthven for G. GJ. and J. Robinson et al., Edinburgh, 1790 (5 Volumes)
Journal of the Discovery of the Source of the Nile, John Hanning Speke. William Blackwood, Edinburgh, 1863; Harper & Brothers, New York; 1864
Amazon Longer Than Nile River, Scientists Say Archived 15 August 2012 at the Wayback Machine
Shahin, Mamdouh (2002). Hydrology and Water Resources of Africa. Springer. pp. 276, 288.