הרהורים לתשעה באב ה’תשפ”ו

שנאת חינם ואהבת חינם

כתב: גילי חסקין, 23-07-2-026

במערב נורבגיה, בין הפיורדים לאגמים, התפניתי  לחשוב על תשעה באב – היום שבו אנו מציינים את חורבנם של שני בתי המקדש. על פי המסורת, שניהם חרבו באותו יום. את עצמאותנו המדינית איבדנו עוד קודם לכן, אך גם לאחר אובדן הריבונות המשכנו להתקיים – לא רק כעם, אלא גם כתרבות, כזיכרון וכאמונה.

שני החורבנות היו שונים זה מזה. הראשון, בידי נבוכדנאצר מלך בבל, הביא לגלות שנמשכה כשבעים שנה. השני, בידי המצביא הרומאי טיטוס פלאביוס בשנת 70 לספירה, פתח פרק של כמעט אלפיים שנות גלות.

גם ההסברים המסורתיים שונים. הבית הראשון, כך מלמדים חז”ל, חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הבית השני – בגלל “שנאת חינם”. אלא שכאשר מתבוננים במקורות ההיסטוריים, מתעוררת שאלה: האם באמת “שנאת חינם”?

עוד לפני חורבן הבית הראשון מילאו הקיצונים תפקיד הרסני. מול ירמיהו הנביא, שהבין כי ממלכת יהודה אינה יכולה לעמוד מול בבל וקרא להימנע ממרד חסר סיכוי, ניצבו נביאי שקר, אנשי חצר ושרים שהבטיחו כי ירושלים לא תיפול וכי עצם קיומו של בית המקדש מבטיח את חסינותה. הם הציגו כל קול מפוכח כבגידה, רדפו את ירמיהו, השליכוהו לבור וכמעט הביאו למותו. השילוב בין קנאות דתית, אשליות מדיניות וסירוב להביט במציאות בעיניים פקוחות הוביל את יהודה לעימות שלא הייתה מסוגלת לנצח בו. התוצאה הייתה חורבן ירושלים, שריפת המקדש וגלות.

בחורבן הבית השני, התמונה ברורה עוד יותר. כאן כבר אין מדובר רק בפרשנות, אלא בעדות מפורטת של יוסף בן מתתיהו. הקנאים השתלטו על ירושלים, ערכו משפטי שדה, רצחו מתנגדים והטילו אימה על תושבי העיר. הם התפלגו שוב ושוב לסיעות קיצוניות יותר, וכל פלג ניסה להוכיח שהוא קנאי מחברו. המתינות נחשבה לבגידה, ושיקול הדעת – לחולשה.

הם לא הסתפקו במלחמה נגד הרומאים. הם הכריזו מלחמה גם על ההנהגה הלאומית. בראש אותה הנהגה עמד רבן שמעון בן גמליאל, ולצדו הכוהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא ויוסף בן גוריון, מראשי האצולה הירושלמית. זו הייתה הנהגה בעלת סמכות ציבורית, אך הקנאים ערערו את מעמדה, רצחו את מנהיגיה בזה אחר זה והחריבו כל אפשרות לניהול מסודר של העיר הנצורה.

ואם לא די בכך, בשיאו של המצור שרפו את אסמי התבואה של ירושלים – אסמים שהיו יכולים לכלכל את תושביה חודשים ארוכים. גם אם המרד היה נידון לכישלון, שריפת האסמים חיסלה את הסיכוי האחרון להאריך את העמידה או להגיע להסדר כלשהו. זו דרכם של קנאים המשוכנעים שהאידיאולוגיה חשובה מן החיים עצמם. המאבק נעשה בעיניהם מטרה, ותוצאותיו – חסרות חשיבות.

כאן אני נזכר בשיחה עם יוסי שריד ז”ל. הוא הפנה את תשומת לבי לכך שהביטוי התלמודי “שנאת חינם” הפך בדורות האחרונים לסיסמה פוליטית. לדבריו, מי שמבקשים להשתיק ביקורת ולהרחיב עוד יותר את גבולות “הקונצנזוס” ממהרים להאשים את יריביהם ב”שנאת חינם”. כך הופך הביטוי העתיק לכלי רטורי: השנאה כלפי הקיצונים מוצגת כאילו היא בלתי מוסרית מעצם טבעה, במקום לשאול מה הוליד אותה.

אבל השנאה כלפי הקנאים לא הייתה “חינם”. הם עמלו כדי לעורר אותה, והרווחו אותה ביושר. יוסי שריד היה אומר: “ביושר קיצוניותם”. מה טבעי יותר מלשנוא מי שרוצחים את מתנגדיהם? מה אנושי יותר מלשנוא מי שמחריבים את מוסדות השלטון של עמם, שורפים את מאגרי המזון שלו ודוחפים אותו לאסון לאומי? השאלה האמיתית אינה מדוע שנאו אותם, אלא כיצד הצליחו להציג את השנאה כלפיהם כאילו הייתה פסולה מעיקרה.

לכן אני מתקשה להשתמש בביטוי “שנאת חינם”. איני מאמין בשנאה כתוכנית חיים, אבל גם איני מוכן לקבל את הטענה שכל שנאה היא בהכרח בלתי מוסרית. אם לא ישחקו בגורלי – לא אשנא. אם לא ינסו לכפות עליי מהפכה משטרית שתערער את יסודות הדמוקרטיה – לא אשנא. אם לא תשתלט ההפקרות על חיינו – לא אשנא. אבל מי שממיט אסון על החברה אינו יכול לצפות שכלפיו ישררו רק אהבה והבנה.

ומאותה סיבה בדיוק איני מחבב גם את הביטוי התאום – “אהבת חינם”. גם הוא הפך לקלישאה. שום דבר בעל ערך אינו ניתן בחינם. אהבה, כמו אמון וכבוד, היא דבר שיש לרכוש במעשים. כדי שיאהבו אותי, עליי להשתדל להיות ראוי לאהבה; לתקן את דרכיי, לרסן את יצריי, לכבד את זולתי. איני מצפה שיאהבו אותי סתם כך, רק מפני שאני סבור שמגיעה לי אהבה.

אין דבר מובן מאליו באהבה – גם לא בין בני זוג, ובוודאי לא בין אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות. אולי, אם נחדל להשתמש בסיסמאות כמו “שנאת חינם” ו”אהבת חינם”, נתחיל לדבר על אחריות, על מעשים ועל תוצאותיהם. ייתכן שזה יהיה הצעד הראשון בדרך להימנע מחורבן נוסף.