מאת גילי חסקין; 11-07-2026

ראו באתר זה: נורבגיה – המלצות לקריאה

תקציר

המאמר בוחן את התפתחותה של הספרות הנורבגית מראשיתה ועד ימינו, תוך התמקדות בתפקידה בעיצוב הזהות הלאומית של נורווגיה. הטענה המרכזית היא כי הספרות לא שיקפה בלבד את התהליכים ההיסטוריים, הפוליטיים והתרבותיים שעברו על המדינה, אלא הייתה אחד הכוחות המרכזיים שעיצבו את התודעה הלאומית, את השפה ואת תפיסת העצמי של החברה הנורבגית.

הדיון נפתח בסקירה של הספרות הנורדית העתיקה – שירת האדה, השירה הסקאלדית והסאגות – וממשיך לתקופת האיחוד עם דנמרק, שבמהלכה דעכה היצירה הספרותית העצמאית בנורבגיה. בהמשך מתואר תהליך התחייה התרבותית לאחר 1814, עם התגבשות הרומנטיקה הלאומית, איסוף הפולקלור, פיתוח שתי צורות הכתיבה – בוקמול ונינורסק – והפיכת הנוף, הפולקלור והשפה למרכיבים מרכזיים בבניית הזהות הלאומית.

המאמר מנתח את תרומתם של היוצרים המרכזיים בספרות הנורווגית, ובהם הנריק ורגלנד, פטר כריסטן אסביורנסן ויורגן מו, הנריק איבסן, ביורנסטרנה ביורנסון, אלכסנדר שילנד, יונאס לי וקנוט האמסון, ומראה כיצד עברה הספרות מהאדרת האומה אל ביקורת חברתית, ומשם אל חקר עולמו הפנימי של היחיד ואל המודרניזם. במקביל נידונים תרומתם של סופרי ההגירה, ספרות הנשים, ספרות המלחמה, המודרניזם, הספרות הפוליטית של שנות השישים והשבעים, הספרות הפוסט־מודרנית והאוטוביוגרפית, וכן יצירתם של סופרים בני זמננו, ובראשם יון פוסה וקרל אובה קנאוסגורד.

לצד הסקירה הספרותית עוסק המאמר גם בזיקות שבין הספרות לבין אמנות, קומיקס, שפה, פולקלור, הגירה ותיירות תרבותית, ומדגים כיצד יצירות ספרותיות עיצבו את האופן שבו נתפסים נופי נורווגיה, ההיסטוריה שלה והמיתוסים הלאומיים שלה. מסקנתו היא כי הספרות הנורווגית מהווה מרכיב יסודי בהבניית הזהות הלאומית, וכי הבנתה מאפשרת להעמיק את ההיכרות עם התרבות הנורווגית ועם תהליכי עיצובה של אחת האומות המרתקות בצפון אירופה.

כיצד הספרות בנתה אומה

הספרות הנורבגית אינה רק סיפורם של סופרים גדולים, אלא סיפור לידתה של אומה. במשך קרוב לארבע מאות שנה הייתה נורבגיה כפופה לשלטון דני, איבדה את מרכזי התרבות שלה ואימצה את הדנית כשפת הכתיבה. כאשר זכתה לעצמאות חוקתית בשנת 1814, ניצבה בפני אתגר שלא היה מדיני בלבד: כיצד יוצרים זהות לאומית לעם שנעדר מסורת תרבותית רציפה במשך דורות?

מאמר זה מבקש לענות על שלוש שאלות מרכזיות.

כיצד שפה בונה אומה?

נורבגיה היא אחת הדוגמאות המובהקות בעולם לכך שהשפה אינה רק אמצעי תקשורת, אלא גם הצהרה פוליטית ותרבותית. המאבק בין הבוקמול לנינורסק, איסוף הדיאלקטים והפולקלור והניסיון להעניק לנורווגים קול משלהם היו חלק בלתי נפרד מן המאבק לעצמאות לאומית.

מהו היחס בין הנוף לזהות הלאומית?

ההרים, הפיורדים, היערות והעמקים אינם רק תפאורה ליצירות הספרות. ברומנטיקה הלאומית הם הפכו לסמל של חירות, של רציפות היסטורית ושל ייחוד נורווגי. דרך הטבע ביקשו הסופרים להגדיר את מה שמייחד את עמם ולהעניק לו עבר משותף גם כאשר מוסדות המדינה עדיין היו בראשית דרכם.

כיצד ביקורת פנימית מחזקת את הלאומיות?

לכאורה היה אפשר לצפות שהספרות הלאומית תעסוק בהאדרת המולדת בלבד. אולם דווקא גדול סופריה של נורבגיה, הנריק איבסן, בחר לחשוף את הצביעות, הפחד והחולשות של החברה הבורגנית. ביקורתו החריפה לא החלישה את הזהות הנורבגית אלא חיזקה אותה, משום שהעמידה במרכזה חברה המסוגלת לבחון את עצמה בכנות. מכאן ואילך הפכה הספרות הנורבגית לא רק לכלי לבניית אומה, אלא גם למצפן מוסרי המבקר אותה ללא הרף.

לאורך המאמר נבחן כיצד כל אחד מן היוצרים – מאסביורנסן ומו, דרך ורגלנד, איבסן, ביורנסון והאמסון ועד יון פוסה וקרל אובה קנאוסגורד – תרם נדבך אחר לבניית הזהות התרבותית של נורבגיה. בסיומו יתברר כי הספרות הנורבגית לא הייתה רק השתקפות של החברה, אלא אחד הכוחות המרכזיים שעיצבו אותה. עבור המטייל בנורבגיה משמעות הדבר היא שכל פיורד, עמק או כפר אינם רק אתרי טבע מרהיבים, אלא גם מרחבים הטעונים בזיכרון ספרותי, במיתוסים וביצירות שסייעו לעצב את דמותה של האומה הנורווגית.

רקע: הספרות הנורווגית הקדומה

לפני שאפשר לדבר על “התעוררות” יש להזכיר במה בדיוק התעוררו הנורווגים. הספרות הנורווגית העתיקה איננה התחלה משנת 1814, אלא המשך רחוק של מסורת שהתחילה כבר במאה ה-9, ואולי אף קודם לכן: שירי האדה (Eddaene), הדוגמאות המשומרות המוקדמות ביותר של השירה הנורדית העתיקה, שהוותיקים שבהם יש המשערים כי חוברו כבר בראשית המאה ה-9 בנורבגיה עצמה, על בסיס המסורת האליטרטיבית הגרמנית המשותפת. באותה מאה מופיעות גם ההופעות הראשונות של השירה הסקאלדית – שירת חצר מהוללת ומורכבת – מפרי עטם של משוררים כבראגי בודאסון, יודולפר איש חווינה, ומשוררי חצרו של המלך הרלד יפה-השיער. במאה ה-10 המשיכה המסורת הזאת ביתר שאת, כשהמשורר הנורווגי המרכזי היה אֵיְוִינְדְר סְקַלְדַסְפִּילִּיר (Eyvindr skáldaspillir), אך כבר בשלהי אותה מאה עברה מסורת השירה הסקאלדית בהדרגה לאיסלנד: שליטים נורווגים כמו אייריקר האקונרסון והמלך הקדוש אולף העסיקו בעיקר משוררים איסלנדים, לא נורווגים.

לצד השירה, התפתחה גם מסורת פרוזה.בתקופה הפגאנית שימש הכתב הרוני ככתב היחיד בנורווגיה, וכתובותיו המשומרות – ובהן הכתובת הארוכה והחידתית החרותה על אבן אגיום (Eggjasteinen), מן המאה השביעית או ראשית השמינית – מעידות על שימוש בכתב לא רק לצרכים מעשיים, אלא גם בהקשרים פולחניים, קבריים ואולי אף מאגיים. אף שחוקרים חלוקים בפענוחה, היא נחשבת לאחד המקורות החשובים ביותר להבנת הדת והשפה בסקנדינביה שלפני עידן הוויקינגים.

עם התבססות הנצרות, בין השנים 1000 ל-1030 בקירוב, הגיע לנורבגיה גם הכתב הלטיני, ועמו נפתחה תקופה חדשה: יצירות הפרוזה הנורווגיות המשומרות הקדומות ביותר הן מאמצע המאה ה-12, ובראשן טקסטים היסטוריים והגיוגרפיים בלטינית כמו Passio Olavi, Acta sanctorum in Selio, Historia Norwegiae ו-Historia de Antiquitate Regum Norwagiensium. בשלהי המאה ה-12 התרחבה הכתיבה ההיסטורית גם אל השפה המדוברת עצמה, עם Ágrip af Nóregskonungasögum, ואחריה סאגת אולף הקדוש המסורתית ו-Fagrskinna.

הספרות הנורווגית של ימי הביניים קשורה קשר הדוק לזו האיסלנדית של אותה תקופה, ויחד הן מכונות “ספרות נורדית עתיקה”. הדמות הגדולה ביותר של המאה ה-13 הייתה, במידה רבה של אירוניה היסטורית, איסלנדי: סְנוֹרִי סְטוּרְלוּסוֹן (Snorri Sturluson)  שתיעד את המיתולוגיה הנורדית ב”אדה הפרוזאית” – ספר לשון שירית המספק הבנה חיונית של התרבות הנורדית שלפני הנצרות – וחיבר גם את “הימסקרינגלה” (Heimskringla), היסטוריה מפורטת של מלכי נורבגיה הנפתחת בסאגה האגדית של בית ה-Ynglinga וממשיכה לתעד חלק ניכר מן ההיסטוריה הנורווגית הקדומה.

תקופת הספרות הנורדית העתיקה המשותפת נמשכה עד המאה ה-13, עם תרומות נורווגיות נוספות כמו Thidreks saga ו-Konungs skuggsjá, אך במאה ה-14 חדלה כתיבת הסאגות להיות מטופחת בנורבגיה עצמה, והספרות האיסלנדית הלכה והתבודדה משלה.

הכתיבה הזו נעשתה אם כן ברובה באיסלנד, לא בנורבגיה עצמה – מה שיצר פרדוקס שילווה את הספרות הנורווגית עד המאה ה-19: המורשת הספרותית “הנורווגית” ביותר נשמרה מחוץ לנורבגיה.

“ליל 400 השנה”: נורבגיה תחת החסות הדנית

עם האיחוד עם דנמרק (1380 ואילך, ובאופן רשמי החל מ-1536, ובניסוח אחר המקובל על היסטוריונים – 1387 עד 1814), איבדה נורבגיה את מעמדה כממלכה עצמאית, ואיתו גם את מרכזי הכתיבה, האצולה והדפוס שלה. הספרות הנורווגית כמעט שלא התקיימה בתקופה הזאת: הדנית באה במקום הנורווגית, קופנהגן הייתה המרכז האוניברסיטאי והתרבותי היחיד של הממלכה המשותפת, ואליה נהרו הצעירים הנורווגים ללמוד. איבסן עצמו, בן המאה ה-19 שהביט אחורה על התקופה הזאת, טבע לה את הכינוי שנותר דבוק בה מאז: “ליל 400 השנה” (firehundreårsnatten). השפה הכתובה הייתה דנית, האליטה האינטלקטואלית התחנכה בקופנהגן, ולמעשה לא הייתה ספרות “נורווגית” עצמאית במובן המוסדי.

הרפורמציה, שנכפתה על נורבגיה בשנת 1537, רק החריפה את התהליך: השליטים הדנים-נורבגים ניצלו אותה כדי לכפות גם את התרבות הדנית – הן מעל הדוכן הכנסייתי והן באמצעות הרשומות הכתובות, שכן הכמרים עצמם הוכשרו בקופנהגן. כך הפכה הנורבגית הכתובה לקרובה מאוד לדנית, עד שהספרות הנורבגית הפכה למעשה לענף של הספרות הדנית. עם זאת, גם בתוך התקופה הזאת נמצאו יוצרים נורווגים שסירבו להשלים עם המחיקה התרבותית. גבלה פדרסון (בערך 1490-1557), הבישוף הלותרני הראשון של ברגן, היה איש בעל השקפות הומניסטיות רחבות; בנו המאומץ, אבסלון פדרסן ביאר (1528-1575), הלך בעקבותיו כהומניסט וכלאומן מוקדם, וכתב חיבור היסטורי חשוב, “על ממלכת נורבגיה” (1567). פדר קלאוסן פריס (1545-1615), הומניסט נוסף, החיה את “הימסקרינגלה” בתרגמו אותה ללשון תקופתו, וכתב גם את חיבור ההיסטוריה הטבעית הראשון של נורבגיה, לצד מחקר טופוגרפי חשוב על הארץ.

המאה ה-17 הייתה תקופה של פעילות ספרותית דלה בנורבגיה, אך גם בה נרשמו כמה תרומות שראוי לזכור. פטר דאס (1647-1707) כתב את “חצוצרת נורדלנד” (Nordlands Trompet), שתיארה בשירה ציורית את הנוף, אורח החיים והאופי של תושבי צפון נורבגיה – כעין קדמה מוקדמת לפואטיקה של הטבע שתפרח מאתיים שנה מאוחר יותר. דורותה אנגלברטסדוטר (1634-1713) הייתה הסופרת הנורבגית המוכרת הראשונה, וכתבה שירה דתית רבת עוצמה; יצירתה הראשונה, Siælens Sang-offer, ראתה אור ב-1678, ואסופתה השנייה, Taare-Offer, ב-1685. משורר מוכשר נוסף מאותה תקופה היה אנדרש ארבו, שתרגם את ספר התהלים לנורווגית וחיבר את שיר הבריאה Hexaemeron. במקביל, נורווגים אחדים תרמו תרומה משמעותית לספרות המשותפת של דנמרק-נורבגיה מבלי שנחשבו “נורבגים” במובן הלאומי המאוחר: לודוויג הולברג, יליד ברגן (1684-1754) ומגדולי הדרמטורגים של הספרות הדנית-נורווגית המשותפת; כריסטיאן טולין, יליד כריסטיאניה (1728-1765); ויוהאן הרמן וסל (1742-1785). דווקא מן החלל הזה – היעדר מסורת ספרותית רציפה ומודרנית משל עצמה, וזיכרון של יוצרים “נורווגים” שספרותם נספגה תחת שם אחר – צומחת הדרמה של המאה ה-19: איך בונים ספרות לאומית כמעט יש מאין, ומה עושים כשצריך להמציא מחדש קול תרבותי אחרי כמעט ארבע מאות שנות שתיקה מוסדית.

1. מבוא: הרקע ההיסטורי והתרבותי

התפרקות מהחסות הדנית

הסכם קיל (Kielerfreden), שנחתם בינואר 1814 בעקבות תבוסת דנמרק-נורבגיה במלחמות נפוליאון, הפריד את נורבגיה מדנמרק והעביר אותה לשוודיה. הנורווגים לא התכוונו לקבל את הגזירה בשקט: באותה שנה כינסו אספה מכוננת באייסוול (Eidsvoll), וב-17 במאי 1814 חתמו על חוקה – אחת הדמוקרטיות והליברליות ביותר באירופה של אז. שוודיה, בסופו של דבר, כפתה איחוד מדיני (איחוד השתיים, unionen), אך נורבגיה שמרה על החוקה, על הפרלמנט (הסטורטינג) ועל מידה ניכרת של אוטונומיה פנימית. התוצאה הייתה מצב ביניים ייחודי: עצמאות חוקתית בתוך מסגרת מלכותית משותפת עם שוודיה, שנמשכה עד 1905.

מצב הביניים הזה הוא שהפך את השאלה התרבותית לדחופה כל כך. מדינה יכולה להתקיים זמן-מה על בסיס חוקה בלבד, אך זהות הלאומית זקוקה לסיפור, לשפה ולזיכרון משותפים. 17 במאי הפך לחג הלאומי (Grunnlovsdagen / Syttende mai), אך את התוכן של הזהות הזאת – מי הם הנורבגים, במה הם שונים מהדנים ומהשוודים, ומה מקורותיהם – היה צריך למלא מישהו. הסופרים והמשוררים של המאה מילאו את התפקיד הזה כמעט במודע, ולא כפרויקט אסתטי בלבד אלא כפרויקט לאומי. שני אירועים נוספים חיזקו את המפעל הזה: בשנת 1811 הוקמה, סוף-סוף, אוניברסיטה נורבגית בכריסטיאניה (ששמה שונה מאוחר יותר לאוסלו) – עד אז נאלץ כל נורבגי המבקש השכלה גבוהה לנסוע לקופנהגן – ורוח המהפכות האמריקאית והצרפתית, שנשבה באירופה כולה, האיצה את התודעה שגם עם קטן וטרי-עצמאות רשאי לתבוע לעצמו קול משלו.

הרומנטיקה הלאומית וחיפוש ה”נורווגיות”

התנועה שנשאה את הפרויקט הזה ידועה כ”רומנטיקה הלאומית” (nasjonalromantikken), גרסה נורבגית לתנועה כלל-אירופית שביקשה למצוא בעם, בפולקלור ובנוף את מקורות הזהות הלאומית – בהשראת הרדר וההיסטוריציזם הגרמני. בנורבגיה קיבלה התנועה הזאת דחיפות מיוחדת בגלל הנתק התרבותי מהעבר: אם אין ארכיון מוסדי, אין חצר מלוכה, אין אוניברסיטה ותיקה משלך, צריך לחפש את “הנורבגיות” (norskhet) במקום אחר: בכפרים המבודדים של עמקי ההרים ופיורדי המערב, בסיפורי הסבתות, בשירי העם, ובנוף עצמו. ההר, הפיורד והיער הפכו לא רק לרקע גיאוגרפי אלא לדמות פעילה בטקסט – עדות חיה לכך שהעם הזה קדם לאיחודים המדיניים שכפו עליו זרים.

השפה כזירה פוליטית

אולי אף יותר מהתוכן, זירת המאבק המרכזית הייתה השפה עצמה. השפה הכתובה בנורבגיה, בתום התקופה הדנית, הייתה למעשה דנית – עם מבטא נורבגי בדיבור, אך זהה כמעט לגמרי בכתב. שני פתרונות מנוגדים הוצעו במהלך המאה: קנוט קנוטסן (Knud Knudsen), מורה ובלשן, קידם דרך של רפורמה הדרגתית – “פינוור” (fornorskning) של הדנית הכתובה, קירובה בהדרגה לדיבור העירוני הנורווגי, מהלך שהוליד בסופו של דבר את הריקסמול (Riksmål) ולימים את הבוקמול (Bokmål) המודרני. בניגוד לו, איוואר אאסן (Ivar Aasen), בלשן-איכר עצמאי, יצא במסעות שדה לכל רחבי הארץ באמצע המאה, אסף ותיעד את הדיאלקטים הכפריים, והרכיב מהם שפת כתב חדשה כליל – “שפת הארץ” (Landsmål), שהתיימרה לשקף את השפה החיה של האיכרים הנורבגים, ולא של האליטה העירונית’ שקראה וכתבה דנית. שפה זו התפתחה לימים ל”נינורסק” (Nynorsk). המאבק בין שתי הגישות לא היה ויכוח דקדוקי גרידא: הוא שיקף שני חזונות מנוגדים לגבי מי הם “הנורווגים האמיתיים” – העיליה המשכילה של כריסטיאניה, או האיכרים של עמקי ההרים – ומאבק זה עדיין ניכר בנורבגיה של היום, שבה שתי צורות הכתיבה הרשמיות מתקיימות זו לצד זו (הרחבה על המאבק הזה, על שני האישים שעמדו במרכזו ועל מה שנותר ממנו כיום, מובאת בפרק ההעמקה בסוף המאמר).

2. הניצנים: איסוף הפולקלור כבסיס לזהות

אסביורנסן ומו

אם מישהו הניח את התשתית הרגשית לרומנטיקה הלאומית הנורווגית, הרי אלה שני חברים שהחליטו יחד, בסביבות 1830, לצאת ולתעד את סיפורי העם שסיפרו האיכרים בכפרים. פטר כריסטן אסביורנסן (Peter Christen Asbjørnsen) ויורגן מו (Jørgen Moe, שכיהן לימים גם כבישוף) פרסמו החל מ-1841 את אוספם “אגדות עם נורווגיות” (Norske Folkeeventyr) – טרולים, נסיכות, פר הכתם (Askeladden) הצעיר והנחות שמנצח בכל זאת את אחיו הגדולים, ובעלי חיים מדברים.

האוסף נתפס עוד בזמנו כמקביל הנורווגי לשני מפעלים אירופיים מוכרים: אוספי האחים גרים בגרמניה, ואוסף האגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן בדנמרק – וכמותם, לכדי תמונה חיה של תרבות עם שהתקיימה בהרים ובפיורדים הרחק ממרכזי הכוח. חשיבות המפעל לא הייתה רק בהצלה תרבותית, אלא בבחירה מכוונת: השניים לא “תרגמו” את הסיפורים לדנית ספרותית מהוקצעת, כפי שנהוג היה אז, אלא כתבו אותם בסגנון קרוב לדיבור החי, לקצב ולניב הכפרי, וכך יצרו בפועל תקדים לכתיבה נורווגית שאיננה חיקוי של דנית. הסופר הנורווגי הגדול לימים, ביורנסון, כתב שהאוסף הזה “עשה בשבילנו את מה שגרים עשו לגרמנים” – השוואה מכוונת שממקמת את הפרויקט הנורווגי בתוך גל אירופי רחב יותר של רומנטיקה לאומית מבוססת פולקלור.

מעבר לתוכן הסיפורים עצמם, לאוסף הייתה השפעה ציורית: האיורים שנוספו לו במהדורות מאוחרות יותר, ובייחוד עבודתו של תיאודור קיטלסן (Theodor Kittelsen), (ראה להלן) עיצבו את הדימוי הוויזואלי של הטרול הנורווגי – יצור ענק, מיוער, מזוקן טחב – שהפך מאז לאייקון תיירותי ותרבותי בפני עצמו .

הפואטיקה של הטבע

מקביל לאיסוף הפולקלור, שירה וספרות נוף החלו לתאר את ההרים, הפיורדים והיערות לא כרקע אלא כמהות. משוררים כמו הנריק ורגלנד (Henrik Wergeland), שפעל כבר בעשורים הראשונים של המאה ונחשב בדרך כלל לאבי הספרות הנורווגית החדשה והסופר המשפיע ביותר של התקופה, כתבו על הטבע הנורווגי במונחים כמעט דתיים – כביטוי לחירות, לפראות בלתי מבויתת, ולעליונות מוסרית של הכפרי הפשוט על פני העירוני המחוכך. הלאומנות הנלהבת של ורגלנד ושל חוג חסידיו הצעירים הביאה אותו לא פעם לעימות עם הממסד השמרני, שסירב לקבל כל דבר כטוב רק משום שהיה נורווגי. הפיכת הנוף לסמל לאומי לא הייתה תמימה: היא שירתה צורך פוליטי ברור – לתת לעם צעיר, ללא היסטוריה ממלכתית עצמאית טרייה, נכס בל-יערער עליו וגלוי לעין כל. איש לא יכול היה לקחת מנורבגיה את ההרים שלה, גם אם אפשר היה לערער על עצמאותה המדינית.

3. הנריק איבסן: מאבות המודרניזם

התקופה הלאומית-רומנטית

הנריק איבסן (Henrik Ibsen, 1828-1906) התחיל את דרכו הספרותית, בתוך אותה אווירה לאומית-רומנטית עצמה, ולא כמבקר שלה: מחזות מוקדמים כמו “ליידי אינגר מאוסטרוד” (Fru Inger til Østeraad), הבנויים על מאבקי ימי הביניים, ו”הוויקינגים בהלגלנד” (Hærmændene på Helgeland), הבנוי על חומרי הסאגות והמיתוס, שאבו ישירות מתשוקת הדור לעבר ויקינגי מפואר. שני מחזותיו המוכרים יותר, “פר גינט” (Peer Gynt, 1867) ו“ברנד” (Brand, 1866), הכתובים שניהם בחרוזים ומבוססים על חומרי פולקלור ואגדה נורבגיים, בוחנים לא רק דמויות, אלא סוגי אישיות לאומיים מנוגדים. ברנד הוא כומר בלתי מתפשר, שדורש מעצמו ומסביבתו “הכול או כלום” – שלמות מוסרית ללא פשרות – ומשלם על כך מחיר אנושי כבד. פר גינט הוא ההיפוך המדויק: אדם נמלט, פנטזיונר, שמעדיף “להסתובב סביב” (å gå utenom) כל מכשול מוסרי, ומגיע בסוף חייו לשאלה אם נותר ממנו בכלל גרעין אישיות אמיתי, מעבר לכל התחפושות. שני המחזות עוסקים, כל אחד מזווית שונה, בשאלה שהעסיקה את נורבגיה כולה באותם עשורים: מהי מידת האינדיבידואליזם הראויה כשמנסים לבנות זהות קולקטיבית? האם עוצמת אופי פירושה נאמנות עיוורת לעיקרון, כמו ברנד, או גמישות אינסופית, כמו פר גינט – ושתי הדרכים, כך מרמז איבסן, עלולות להיות הרסניות.

הדרמה הריאליסטית

בשנות ה-70 וה-80 עבר איבסן למה שהפך אותו לדמות מכוננת בתולדות התיאטרון העולמי: דרמה ריאליסטית-בורגנית, בפרוזה, המתרחשת בסלונים מהוגנים לכאורה. איבסן לא המציא את הכיוון הזה יש מאין – הוא בנה על תמה שהופיעה לראשונה בנורבגיה במחזהו של ידידו-יריבו ביורנסן, “פשיטת רגל” (En fallit), אך הוא זה שלקח אותה עד תום ועשה אותה לכלי ביקורת חברתי חד ומדויק. “בית הבובות” (Et dukkehjem, 1879) מתאר אישה, נורה, המגלה שנישואיה הם למעשה מסגרת שבה היא מתפקדת כבובה נאה ולא כאדם עצמאי – ומחליטה, בסוף המחזה, לעזוב את בעלה ואת ילדיה, סיום שזעזע קהלים אירופיים בזמנו. “רוחות” (Gengangere, 1881) הולך רחוק יותר: הוא חושף את המחלה התורשתית, השקר המשפחתי והצביעות המוסרית שמסתתרים מאחורי חזית מכובדת, ונתקל בזמנו בגל של גינויים על “אי-מוסריות”. במחזות אלה ואחרים (“עמוד התווך של החברה”, “אויב העם”, וכן “ברווז הבר” – Vildanden) משמש איבסן את הצורה הריאליסטית כדי לפרק את מוסכמות הבורגנות הסקנדינבית מבפנים: כבוד חיצוני, נאמנות למוסכמה חברתית ושתיקה על סודות משפחתיים, מוצגים לא כערכים אלא כמנגנוני דיכוי. מחזות הפרוזה הריאליסטיים הללו הם שהעניקו לאיבסן את מקומו המרכזי בספרות המערב-אירופית כולה, הרחק מעבר לגבולות נורבגיה, והם שהניעו את פריחת הדרמה הריאליסטית המודרנית באירופה כולה.

ביקורת חברתית

המעבר הזה – מדרמה לאומית-רומנטית בחרוזים לדרמה חברתית-ריאליסטית בפרוזה – הוא בעצמו סיפור על נורבגיה של המאה ה-19. ברגע שהפרויקט הלאומי-רומנטי הצליח במידה מספקת (החוקה מבוססת, הזהות התרבותית מגובשת, הכלכלה מתפתחת), התעורר קול ביקורתי חדש שביקש לבחון לא רק “מי אנחנו כעם“? אלא “האם החברה שבנינו הוגנת?“. איבסן, שחי רוב חייו הבוגרים מחוץ לנורבגיה (באיטליה ובגרמניה), התבונן במולדתו ממרחק ביקורתי, וחשף את הפער בין המראית העין המהוגנת של קופנהגן -ההר, כפי שכינו אז לעיתים את כריסטיאניה הבורגנית, לבין המציאות של אי-שוויון מגדרי, מחלות מין מוסתרות ופחד מדעת הקהל.

4. ביורנסטרנה ביורנסן: המשורר הלאומי והמצפון המוסרי

יצירות מוקדמות: סיפורי האיכרים

בעוד איבסן פנה בהדרגה מבפנים כלפי חוץ אל ביקורת חברתית, בן דורו וידידו-יריבו ביורנסטרנה ביורנסן (Bjørnstjerne Bjørnson, 1832-1910) בחר בתחילת דרכו במסלול הפוך: הוא כתב סדרת “סיפורי איכרים” (bondefortellinger) קצרים ורגישים – “סינבה סולבאקן” (Synnøve Solbakken, 1857), “נער שמח” (En glad gutt) ואחרים – שתיארו חיי איכרים נורווגים בשפה פשוטה, ישירה, כמעט תנ”כית בקצב שלה, ובלי אירוניה. הסיפורים הללו לא ביקשו לבקר את חיי הכפר אלא להעניק להם כבוד וגאווה: הם הראו לקוראים העירוניים, ולנורווגים בכלל, שחיי האיכר הם חומר ראוי לספרות רצינית, לא פחות מחיי האצולה או הבורגנות האירופית. הצלחתם הפכה את ביורנסן, כמעט בן לילה, לדמות המזוהה ביותר עם הרוח הלאומית המתעוררת – עד כדי כך שהוא זה שכתב, ב-1859, את מילות ההמנון הלאומי הנורווגי, “כן, אנו אוהבים את הארץ הזאת” (Ja, vi elsker dette landet).

ההתפתחות הרדיקלית

אך ביורנסן לא נשאר במחוזות האידיליה הכפרית. כבר במחזהו “פשיטת רגל” (En fallit) פתח אפיק חדש של דרמה חברתית־ריאליסטית – שאיבסן, כאמור, יפתח לכיוונים חדים אף יותר – ובמהלך העשורים הבאים עבר גם הוא לכתיבה חברתית ופוליטית נוקבת יותר, ועסק במחזותיו ובנאומיו הציבוריים בסוגיות כמו זכויות נשים, יחסי כנסייה–מדינה, לאומנות מול פציפיזם, ותורשה ומחלות מין – נושאים שהיו אז שנויים במחלוקת חריפה. בניגוד לאיבסן המסויג, ביורנסן היה איש ציבור להוט: הוא נאם, פרסם מאמרי דעה, ולא נרתע ממחלוקת פומבית. אם איבסן חשף את הסדקים בחברה הנורווגית ובחן את מחירה המוסרי של הלאומיות המתהווה, הרי שביורנסן ביקש להפוך את האופטימיות הלאומית לכוח פוליטי פעיל, המסוגל ללכד את הציבור סביב רעיונות של חירות, דמוקרטיה ואחריות אזרחית. השניים ייצגו אפוא שתי דרכים משלימות בבניית האומה: האחד העניק לה השראה ואמונה בעצמה, והאחר תבע ממנה לבחון את עצמה ללא פשרות. השילוב הזה – בין הנוסטלגיה הכפרית של יצירותיו המוקדמות לבין הרדיקליזם הפוליטי של תקופתו המאוחרת – הפך אותו לדמות מורכבת יותר משנדמה במבט ראשון: לא רק “אבי האידיליה הלאומית”, אלא גם ממבשרי הביקורתיות המודרנית בסקנדינביה.

ביורנסן כדמות ציבורית

ביורנסן לא הסתפק בכתיבה: הוא היה מהדמויות המרכזיות בחיים הציבוריים הנורווגים של תקופתו – עורך עיתונים, מנהל תיאטרון, נואם פוליטי ופעיל למען פירוק האיחוד עם שוודיה (שהתממש ב-1905), וכן פעיל בין-לאומי למען השלום ופתרון סכסוכים בבוררות. ב-1903 הוענק לו פרס נובל לספרות – הראשון מבין הסקנדינבים לזכות בו, ופרסו שיקף בעיקר את יצירתו מן המאה הקודמת – הכרה שחיזקה עוד יותר את מעמדו כ”מצפון הלאומי” של נורבגיה, תפקיד שאיבסן, המסויג והפרטי יותר באופיו, מעולם לא ביקש לעצמו.

5. קולות נוספים: גיוון בנוף הספרותי

אלכסנדר שילנד

לצד שני הענקים, התפתחה בשלהי המאה ספרות ריאליסטית וביקורתית שלא הסתפקה בהצגת סתירות מוסריות אלא כיוונה ישירות אל מבני הכוח החברתיים. אלכסנדר שילנד (Alexander Kielland, 1849-1906), בן למשפחת סוחרים אמידה מהעיר סטוונגר שבמערב נורבגיה, כתב ברומנים כמו “גארמן ווורסה” (Garman & Worse, המוכר גם כ”רב-החובל וורס”) ו”סקיפר ורוורק” תיאורים סאטיריים וחדים של הבורגנות הימית העשירה, הצביעות הדתית והניצול הכלכלי המסתתר מאחורי חזית של כבוד עירוני. סגנונו, אלגנטי ואירוני בו-זמנית, מזוהה עם מה שכונה אז “הפריצה החדשה” (Det Moderne Gjennombrudd) בספרות הסקנדינבית – תנועה שדגלה בכתיבה ריאליסטית מגויסת חברתית, בהשפעת המבקר הדני גיאורג ברנדס, שקרא לספרות “להעמיד בעיות לדיון”, השפיעו עמוקות על דור הסופרים הסקנדינבי כולו, ובמיוחד על איבסן, שילנד וביורנסון.

הקול הנשי: מן הרומנטיקה אל הנטורליזם

התפתחותה של הספרות הנורווגית במאה התשע־עשר,ה אינה שלמה ללא תרומתן של הסופרות, אשר היו מן הראשונות בסקנדינביה להפוך את חוויית חייהן של נשים לנושא ספרותי מרכזי. בעוד שהרומנטיקה הלאומית עסקה בעיקר בבניית האומה ובדמותו של האיכר הנורווגי, החלו סופרות אחדות להפנות את המבט אל חיי המשפחה, אל מוסד הנישואים ואל מעמד האישה בחברה הבורגנית. הבולטת שבהן הייתה קמילה קולט (Camilla Collett, 1813–1895), הנחשבת לחלוצת הרומן הפמיניסטי בסקנדינביה. ברומן “בנותיו של מושל המחוז” (Amtmandens Døtre, 1854–1855) מתחה ביקורת חריפה על מוסד הנישואים שנכפה על נשים משיקולים כלכליים וחברתיים, וקראה להכרה בזכותן לבחור את דרכן בעצמן. ספרה נחשב לאבן דרך לא רק בספרות הנורווגית, אלא גם בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית הסקנדינבית.

דור אחד אחריה הרחיבה אמליה סקראם (Amalie Skram, 1846–1905) את גבולות הריאליזם והנטורליזם. ברומנים שכתבה על חיי הנישואים, על מחלות נפש ועל מצוקתן של נשים בחברה הפטריארכלית היא שילבה התבוננות פסיכולוגית נוקבת עם ביקורת חברתית חריפה. יצירתה, שהושפעה מן הנטורליזם האירופי של אמיל זולא, העזה לעסוק בנושאים שנחשבו לטאבו, ובהם מיניות, דיכוי נשים והתמוטטות נפשית, ובכך הייתה שותפה למהפכה הספרותית שהובילו בני דורה איבסן, ביורנסון ושילנד.

ראשית המאה העשרים הביאה לשיא חדש את מקומן של הנשים בספרות הנורווגית עם הופעתה של סיגריד אונדסט (Sigrid Undset, 1882–1949). ברומן ההיסטורי רחב־היריעה “כריסטין לברנסדטר” (Kristin Lavransdatter) העניקה לדמות נשית מורכבת עומק פסיכולוגי יוצא דופן, ושילבה בין תיאור היסטורי מדויק לבין שאלות נצחיות של אהבה, אמונה, חירות ואחריות מוסרית. זכייתה בפרס נובל לספרות בשנת 1928 סימלה את ההכרה הבין־לאומית בכך, שהספרות הנורווגית אינה נשענת עוד רק על דמויותיהם של איבסן, ביורנסון והאמסון, אלא גם על מסורת נשית עשירה, שהרחיבה את גבולותיה האמנותיים והמוסריים.

התפתחות זו משקפת מגמה רחבה יותר בתולדות הספרות הנורבגית: לצד עיצוב הזהות הלאומית באמצעות הנוף, הפולקלור וההיסטוריה, היא העניקה מקום הולך וגדל גם לקולו של היחיד – ובמיוחד לקולן של נשים, שחוויותיהן, מאבקיהן ועולמן הפנימי הפכו לחלק בלתי נפרד מן הקאנון הספרותי של נורווגיה.

יונאס לי

יונאס לי (Jonas Lie, 1833-1908), לעומת זאת, פנה פחות לסאטירה חברתית ויותר לעולם הפנימי, ובעיקר לחיי הים והחוף הנורווגיים – עולם של קברניטים, ספנים ונשותיהם הממתינות בבית. הוא נחשב “מספר הסיפורים” של נורבגיה בזכות יכולתו לשלב תיאור מדויק ואוהב של חיי הים עם תשומת לב פסיכולוגית עדינה למתחים המשפחתיים והרגשיים שמאחורי החזית היומיומית – נושאים שהעניקו לרומנים שלו, כמו “הבנות מקומודו” (Kommandørens Døtre) ו”החוזה” (Familjen paa Gilje, המוכר גם בשמות אחרים), עומק שחורג מתיאור אתנוגרפי גרידא של חברת הדייגים.

קנוט האמסון בקצוות המאה

בעוד שילנד ולי הביאו את הריאליזם החברתי לשיאו, הגיע האמסון והפנה את מרכז הכובד מן החברה אל נפש היחיד.  אם שילנד ולי עדיין פעלו בתוך מסגרת הריאליזם החברתי, קנוט האמסון (Knut Hamsun, 1859–1952) פרץ ממנה לחלוטין, יחד עם בן דורו סיגביורן אובסטפלדר. ברומן הפורץ דרך “רעב” (Sult, 1890) נטש האמסון את התיאור החברתי־האובייקטיבי לטובת מונולוג פנימי קדחתני, כמעט זרם־תודעה, של גיבור אנונימי הרעב ללחם, לכבוד ולמשמעות, ומתמוטט נפשית ברחובות כריסטיאניה. אין כאן עוד ניתוח של מעמדות או תיאור מוסדות; יש תודעה יחידה, לא אמינה, המגיבה למציאות מתוך סערת נפש מתמדת, וקרובה יותר לפסיכולוגיה המודרנית מאשר לריאליזם הסקנדינבי שקדם לה. בדמות זו ביסס האמסון את דמות האנטי־גיבור המודרני בספרות הסקנדינבית – אדם שאין בו גדולה הרואית או שליחות לאומית, אלא חולשה, סתירות פנימיות, ניכור וערעור מתמיד על זהותו. במקום גיבור המייצג את החברה או את האומה, מעמיד האמסון אדם בודד, שהמאבק האמיתי שלו מתרחש בתוך נפשו. משום כך נחשב “רעב” לאחת מאבני הדרך של הספרות המודרניסטית האירופית, והוא מסמן את סיומה של התקופה הרומנטית־לאומית: הספרות הנורווגית חדלה לשאול “מי אנחנו כעם“? ומתחילה לשאול “מי אני?” – לא כאזרח או כפטריוט, אלא כתודעה בודדת, מנותקת ומבקשת משמעות. קו זה של חקירת התודעה הפרטית ימשיך לעבור כחוט השני בספרות הנורווגית של המאה העשרים, מן הרומנים של טאריי וסאס ועד לחשיפה האוטוביוגרפית חסרת התקדים של קרל אובה קנאוסגורד.

6. ספרות ההגירה: נורווגים מעבר לים

בזמן שהספרות בתוך נורבגיה חיפשה את זהות האומה, התפתחה מעבר לאוקיינוס, ספרות ששאלה מה קורה לזהות הזאת כאשר האדם עוקר ממולדתו. לצד הענקים שנשארו בבית, נוצר במקביל ז’אנר קטן היקף אך משמעותי: ספרות המתעדת את חוויית ההגירה הנורווגית לאמריקה. אף שהיא מהווה מעין הערת שוליים לזרם המרכזי של הספרות הנורווגית, חשיבותה רבה, כשם שהייתה חשיבותם של מאות אלפי הנורווגים שעזבו את מולדתם והפליגו אל אמריקה במאה התשע-עשרה. שלושה סופרים בולטים במיוחד עיצבו את הז’אנר, וכל אחד מהם האיר היבט אחר של חוויית ההגירה.

לצד הענקים שנשארו בבית, נוצר במקביל ז’אנר קטן היקף אך משמעותי: ספרות המתעדת את חוויית ההגירה הנורווגית לאמריקה. אף שהיא מהווה מעין הערת שוליים לזרם המרכזי של הספרות הנורווגית, חשיבותה רבה, כשם שהייתה חשיבותם של מאות אלפי הנורווגים שעזבו את מולדתם והפליגו אל אמריקה במאה התשע־עשרה. ברקע התפתחותה של ספרות זו עמדה גם תופעה תרבותית ייחודית – “מכתבי אמריקה” (Amerikabrev). אלפי מהגרים שלחו לבני משפחותיהם בנורווגיה מכתבים שתיארו את חייהם בעולם החדש, את הקשיים ואת ההצלחות, את תנאי העבודה, את האפשרויות הכלכליות ואת הגעגועים לבית. המכתבים הוקראו לעיתים בציבור, הועתקו בידי שכנים ואף פורסמו בחלקם בעיתונות המקומית, ובכך עיצבו את דמיונה של אמריקה בעיני מי שטרם היגרו. הם עודדו רבים לצאת למסע, אך גם סיפקו חומר תיעודי וספרותי שממנו שאבו השראה סופרים שעסקו בחוויית ההגירה.

אולה אדוורט רולבוג, שהיגר בעצמו לארצות הברית, חווה על בשרו את חיי החלוצים בערבות דקוטה, ובהמשך היה לפרופסור ללשון ולספרות נורווגית במכללת סנט אולף שבמינסוטה. ברומנים שלו תיאר לא רק את הקשיים הפיזיים של ההתיישבות בארץ חדשה, אלא גם את הקרע הנפשי שבין העולם הישן לחדש: תחושת הזרות, אובדן השורשים והגעגוע העמוק לפיורדים, להרים ולנופי הילדות. יוהאן בויר, שנותר בנורבגיה, הציג את צדה האחר של ההגירה ותיאר את המצוקות החברתיות והכלכליות שהובילו את בני הכפרים להחלטה הכואבת לעזוב את מולדתם. אינגבורג רפלינג הגן, ששניים מאחיה ואחותה היגרו לארצות הברית, העניקה קול למי שנותרו מאחור ולמי שחיו “שם, מעבר לים”. באוסף שירי ההגירה שלה משנת 1935 היא ביטאה ברגישות רבה את הנוסטלגיה הכואבת של המהגר – את הכמיהה הבלתי פוסקת לבית שלא ישוב עוד להיות בית, את תחושת החיים בין שני עולמות ואת ההבנה שגם לאחר שהתבסס בארץ החדשה, חלק מנפשו נותר לעד בנורבגיה. מוטיב זה של געגוע למולדת (lengsel) הפך לאחד מסימני ההיכר של ספרות ההגירה הנורווגית, והעניק לה עומק רגשי החורג הרבה מעבר לתיעוד ההיסטורי של תנועת האוכלוסין.

אפשר לראות ב-Amerikabrev את השלב התיעודי של ספרות ההגירה, ואת רולבוג, בויר ורפלינג הגן כמי שהפכו את העדויות האישיות הללו ליצירות ספרות בעלות עומק פסיכולוגי ואוניברסלי.

7. סיכום ביניים: המורשת הנורווגית של המאה ה-19

מהספרות לזהות

הספרות הנורווגית של המאה ה-19 לא ליוותה את בניית הזהות הלאומית מהצד – היא הייתה חלק בלתי נפרד מהמפעל עצמו. אסביורנסן ומו נתנו לעם שפת סיפור; ורגלנד וממשיכיו נתנו לנוף משמעות סמלית; ביורנסן נתן למדינה הצעירה המנון והצדקה מוסרית; ואיבסן, בסופו של דבר, נתן לה את הכלים לבקר את עצמה. כשנורבגיה זכתה לעצמאות מלאה ב-1905, בפירוק שקט יחסית של האיחוד עם שוודיה, היא כבר לא הייתה עם ללא סיפור: היה לה קורפוס ספרותי עשיר, מוכר באירופה כולה, ובו יכלה להיאחז כהוכחה לכך שהעצמאות המדינית היא רק פורמליזציה של עצמאות תרבותית שכבר התקיימה מזמן.

אוניברסליות מול מקומיות

הפרדוקס המרתק הוא שדווקא הסופרים שהיו הכי “עסוקים בנורבגיות” – איבסן וביורנסן – הם אלה שהפכו לרכוש עולמי. מחזותיו של איבסן מוצגים היום בפקין, בבואנוס איירס ובניו יורק לא פחות משבאוסלו, כי השאלות שהעלה – חופש הפרט מול מוסכמה חברתית, האמת המכאיבה מאחורי חזית מהוגנת – התבררו כאוניברסליות, בדיוק במידה שבה נדמו בזמנן ספציפיות-נורבגיות. אותו דבר, במידה פחותה, נכון לגבי האמסון: תודעת הרעב הבודדת שלו הפכה לאב-טיפוס לספרות המודרניסטית של המאה ה-20 כולה, מקפקא ועד לספרות זרם התודעה. הלקח המעניין הוא שהמקומיות העמוקה ביותר – החתירה הנחושה אחר מה שמייחד עם אחד – היא לעיתים קרובות הדרך הבטוחה ביותר להגיע אל האוניברסלי, ולא הניגוד לו.

גיאוגרפיה ספרותית: הנוף כעלילה

עבור מי שמדריך היום קבוצות מטיילים בנורבגיה, יש לכל הסיפור הזה גם צד מוחשי מאוד. הנופים שהמאה ה-19 טענה במשמעות סמלית – הפיורדים העמוקים, ההרים החדים, הכפרים המבודדים בעמקים – הם עדיין הנופים שהמטייל חולף בהם היום, ולכן קל להראות איך העלילות “יושבות” ממש על הקרקע: הבדידות הקיומית של ברנד מתכתבת ישירות עם עמקי ההרים המבודדים של נורבגיה הפנימית, שם באמת חיו קהילות מנותקות שבהן דרישה מוסרית קיצונית יכלה להיראות סבירה; המרחב הפתוח והפנטסטי שאליו בורח פר גינט משקף במדויק את תחושת ההפקרות שמעורר עדיין מסע בין ההרים לפיורדים המערביים; וסיפורי הים של יונאס לי מקבלים משמעות נוספת כשעומדים בנמל דייגים אמיתי בלופוטן או בחוף המערבי, ורואים את אותם בתים צבועים באדום שעדיין תלויים מעל המים. כשהמטייל שומע, לצד תיאור הפיורד, גם את השורה הפותחת של “פר גינט” או קטע מ”רעב”, הנוף מפסיק להיות רק תפאורה מרהיבה והופך למקום שיש לו זיכרון ספרותי – וזה, יותר מכל עובדה היסטורית יבשה, מה שגורם למטייל להבין מדוע דווקא כאן, בין ההרים לים, נורווגים חיפשו ומצאו את הזהות שלהם.

הסיפור, עם זאת, לא נעצר ב-1905. הספרות הנורווגית המשיכה להתפתח במאה ה-20 לכיוונים שהמאה ה-19 לא יכלה לצפות – מן המודרניזם הפנימי-נפשי שפתח האמסון, דרך מלחמת עולם, פוליטיזציה, גל של פרוזה ניסיונית, ועד לתופעה עולמית כמו קרל אובה קנאוסגורד. שני הפרקים הבאים מציגים את הרצף הזה, ולאחריהם – כמנהג המאמר – שני פרקי העמקה החוזרים אל שני הנושאים שעמדו במוקד המאה ה-19 עצמה: מלחמת השפות ומקומה של אמנות הציור.

8. המאה העשרים: מודרניזם, מלחמה ותמורות

בין לאום לתודעה: המודרניזם המוקדם

כפי שתואר לעיל, הספרות המודרניסטית הגיעה לנורבגיה כבר בשנות ה-1890, בעיקר דרך יצירתו הפורצת דרך של קנוט האמסון, ולצדו סיגביורן אובסטפלדר, שכתיבתו הליטה ביטוי אינטנסיבי לא פחות לחוויה הנפשית הבודדת. אחריהם ניסו את כוחם בפרוזה המודרניסטית, בשנות ה-30 של המאה ה-20, סופרים כמו אמיל בויסון, גונאר לארסן, האקון בוגה מארט, רולף סטנרסן ואדית אוברג – אך ספריהם לא זכו להכרה דומה לזו שתזכה לה, כעבור עשור וחצי, הספרות המודרניסטית שנכתבה אחרי מלחמת העולם השנייה.

שלושה פרסי נובל וסופה עגומה

לאחר מותם של “הארבעה הגדולים” – איבסן, ביורנסן, שילנד ולי – ושל הסופרת אמליה סקראם, החלה תקופה חדשה בתולדות הספרות הנורווגית. שנת 1905, שבה השתחררה נורבגיה סופית מן האיחוד עם שוודיה, מסמנת אבן דרך נוספת.

במאה ה-20 זכו שלושה יוצרים נורווגים בפרס נובל לספרות. הראשון, כאמור, היה ביורנסטרנה ביורנסן ב-1903. השני הוענק לקנוט האמסון עצמו, ב-1920, על הרומן האידיאליסטי “ברכת האדמה” (Markens Grøde, 1917) – מהפך מפתיע לסופר שפרץ בעשור הקודם דווקא עם דיוקן אורבני, מפורק ואנטי-אידילי, של מודרניות עירונית. השלישי הוענק ב-1927 לסיגריד אונדסט, על הטרילוגיה ההיסטורית “כריסטין לברנסדטר” ושני ספרי “אולב אאודונסון”. קנוט האמסון עצמו, לעומת זאת, זכה בשנות ה-40 לביקורת חריפה במיוחד בשל אהדתו ל”נשיונל סמלינג” (Nasjonal Samling), המפלגה הנאצית הנורווגית, במהלך מלחמת העולם השנייה – כתם שילווה את זכרו לצד גדולתו הספרותית.

זכייתה של סיגריד אונדסט בפרס נובל לא הייתה תופעה מבודדת, אלא שיאה של מסורת נשית עשירה שהחלה כבר באמצע המאה התשע־עשרה עם קמילה קולט והגיעה להבשלה ביצירתה של אמליה סקראם.

לצד השמות הגדולים הללו פעלה בין תחילת המאה לאמצעה קבוצה רחבה של סופרים ומשוררים שהטביעו חותם משלהם: טריגווה גולברנסן, ינס ביורנבואה, אגנר מיקלה, אולב דון, קורה סנדל, קיארטן פלוגסטד, ארנה גרבורג, אקסל סנדמוזה, טריי ווסאס, לארס סאביה כריסטנסן, קיל אסקילדסן, יוהאן בורגן, דג סולסטד, הרביורג וסמו, יון פוסה, הנס הרביורנסרוד, יאן אריק ולד, רוי יעקובסן, ברגליוט הובק האף, הנס א’ קינק, אולב ה’ האוגה, רולף יעקובסן, גונבור הופמו, ארנולף אוברלנד, סיגביורן אובסטפלדר, אולף בול, אסמונד אולבסון וינייה, תור אולבן, טורבורג נדריאס, שטיין מרן, יאן קייסטד, גאורג יוהנסן, קריסטופר אופדל, אסלאוג וו, הלדיס מורן ווסאס, סיגורד הואל, יוהאן פלקברגט, הנס בורלי ואקסל ינסן – רשימה ארוכה שיש בה כדי להעיד, יותר מכל דבר אחר, על היקף השדה הספרותי שהחל להתפתח בנורבגיה החופשית והעצמאית.

9. תקופת שלאחר המלחמה (1945-1965)

כתיבה מתוך הכיבוש

הספרות של השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה התאפיינה בשורה ארוכה של דיווחים תיעודיים מפי אנשים ששהו במשמורת גרמנית, או שנטלו חלק במאמצי ההתנגדות בתקופת הכיבוש. המפורסמים שבהם היו “אסירה בראוונסבריק” (Fange i Ravensbrück) מאת ליזה בורסום, “מיום ליום” (Fra dag til dag) מאת אוד נאנסן, ו”יומנו של פטר מואן” (Petter Moens dagbok) שראה אור לאחר מותו. שנים אחדות לאחר מכן זכו גם ביוגרפיות של גיבורי ההתנגדות, כגון “שטלנדס-לארסן” (Shetlands-Larsen) מאת פרידטיוף סאלן, על ליב אנדריאס לארסן, ו”תשע חיים: סיפורו של יאן באלסרוד” (Ni liv. Historien om Jan Baalsrud) מאת דייוויד ארמין הווארת’, להצלחות הוצאה לאור גדולות.

גם הפרוזה הבדיונית של התקופה התמקדה במלחמה. “Englandsfarere” (שראה אור באנגלית תחת השם “A Boat for England”) מאת סיגורד אוונסמו, עוסק בקבוצת לוחמי התנגדות שנלכדים; טריי ווסאס עסק בחוויית המלחמה באופן סמלי ב”הבית באפלה” (Huset i mørkret). חלק ניכר מן הספרות שלאחר המלחמה עסק בשאלה מדוע נותרו חלק מבני העם פטריוטים נורווגים טובים, בעוד אחרים – אנשים לכאורה רגילים – שירתו את האויב; דוגמאות לכך הן “מפגש עם אבן הדרך” (Møte ved milepelen) מאת סיגורד הואל, משנת 1947, “פרשת הדרכים הגדולה” (Det store veiskillet) מאת קורה הולט משנת 1949, ו”האיש-הזאב” (Varulven) מאת אקסל סנדמוזה משנת 1958, המספקים הסברים פסיכולוגיים לתופעת שיתוף הפעולה.

שירה שנכתבה בזמן המלחמה, ושידורה מלונדון או הופצה באורח בלתי חוקי, פורסמה כאסופות באביב 1945, וזכתה לפופולריות שלא נודעה לשירה הנורווגית לפני כן ולא מאז – בייחוד “אנו שורדים הכול” (Vi overlever alt) מאת ארנולף אוברלנד ו”החירות” (Friheten) מאת נורדל גריג. חלק מאלה שהיו צעירים בזמן המלחמה גילו שהצורות הליריות המסורתיות אינן מספיקות עוד לביטוי זוועות המלחמה, הפצצות האטום ומלחמת הקרה המתחוללת. גונבור הופמו, שנפגעה אישית מן המלחמה, פרסמה את האסופות המרשימות “אני רוצה הביתה אל בני האדם” (Jeg vil hjem til menneskene) ו”ממציאות אחרת” (Fra en annen virkelighet).

פריחת המודרניזם בשירה ובפרוזה

לאחר מלחמת העולם השנייה התחולל בספרות הנורווגית שינוי עמוק. דור חדש של משוררים וסופרים ביקש להשתחרר מן הצורות המסורתיות ולמצוא דרכי ביטוי המתאימות לעולם שעבר את טראומת המלחמה. המודרניזם, שעד אז השפיע בעיקר בשוליים, הפך בשנות החמישים לזרם המרכזי בשירה הנורווגית. המשוררים ויתרו בהדרגה על המשקל והחרוז הקבועים לטובת שירה חופשית, אישית ואסוציאטיבית יותר, שהעדיפה דימויים ורמזים על פני אמירה ישירה. פרסום קובץ שיריו של טָרְיֵי וֵסוֹס (Tarjei Vesaas) בשנת 1947 עורר פולמוס ספרותי רחב על אופייה של השירה החדשה, ודיון זה ליווה את חיי הספרות הנורווגיים לאורך שנות החמישים. אחד הקולות הבולטים של התקופה היה פּוֹל בְּרֶקֶה (Paal Brekke), שנעשה לדובר המרכזי של המודרניזם מול מצדדי השירה המסורתית.

בד בבד החלה הספרות לעסוק גם בשאלות מוסריות וחברתיות שנולדו בעקבות המלחמה ובצל התפתחותה של מדינת הרווחה. משוררים כמו רוֹלְף יַאקוֹבְּסֶן (Rolf Jacobsen) שילבו בשירתם ביקורת על תרבות הצריכה ועל הפגיעה הגוברת בטבע – מן הקולות האקולוגיים הראשונים בספרות האירופית שלאחר המלחמה.

גם הפרוזה עברה תמורה משמעותית. סופרים רבים ערערו על מוסכמות חברתיות ועל סמכותם של מוסדות המדינה, והעמידו במרכז יצירתם את היחיד המתמודד עם מערכות כוח, ניכור ואובדן זהות. יֶנְס בְּיוֹרְנֶבּוֹאֶה (Jens Bjørneboe) בלט בביקורתו החריפה על מערכת החינוך, בתי הכלא והממסד בכלל, בעוד יוֹהָאן בּוֹרְגֶן (Johan Borgen) בחן את עולמו הפנימי של האדם באמצעות כתיבה פסיכולוגית וניסיונית. סופרים אחרים, ובהם אַגְנַר מִיקְלֶה (Agnar Mykle) ואַקְסֶל יֶנְסֶן (Axel Jensen), עוררו מחלוקות ציבוריות כאשר עסקו במיניות, בחירות אישית ובביקורת על החברה הסוציאל־דמוקרטית, ובכך הרחיבו את גבולות השיח הספרותי.

במקביל לפריחת הרומן זכה גם הסיפור הקצר למעמד מרכזי. טָרְיֵי וֵסוֹס, טוֹרְבּוֹרְג נֶדְרֵיאָס (Torborg Nedreaas) ובעיקר קְיֶיל אֶסְקִילְדְסֶן (Kjell Askildsen) הפכו את הסיפור הקצר לצורת ביטוי מדויקת, מאופקת ורבת־עוצמה. ביצירותיהם ניכרת מגמת הצמצום הלשוני, ההתמקדות ברמז ובשתיקה, והעמקת החקירה הפסיכולוגית – מאפיינים שהיו לסימני ההיכר של הפרוזה הנורווגית המודרנית.

10. מודעות פוליטית וריאליזם חברתי (1965-1980)

מ”Profil” למעורבות פוליטית

התקופה שלאחר 1965 סימנה התרחבות חדה של השוק לספרות הבדיונית הנורבגית. באותה שנה קבעה נורבגיה מדיניות ייחודית של רכישת ספרות חדשה: המדינה התחייבה לרכוש 1,000 עותקים מכל כותר חדש של ספרות נורבגית (בכפוף לעמידתו בסטנדרטים מינימליים), ועותקים אלה חולקו בין ספריות הארץ. מדיניות זו, יחד עם הקמתו של מועדון הספר “Bokklubben Nye Bøker” (“מועדון הספרים החדשים”) ב-1976, יצרה חיוניות מוגברת בייצור הספרותי של הארץ.

שנות ה-70 חוללו הן פוליטיזציה והן העצמה של הסופרים הנורווגים כקבוצה, וכן של האינטלקטואלים בכלל. איגוד הסופרים הנורווגי הפך לזירה למאבק פוליטי, וגם למאבק על זכויות הסופרים האקדמיים, ובשלב מסוים אף התפצל לשני מחנות. ברחבי הארץ התארגנו הסופרים בארגוני סופרים אזוריים, והקימו כתבי עת ספרותיים אחדים, שבהם התקבלו בברכה גם תרומותיהם של כותבים חובבים. מביניהם, “Profil” הפך בסופו של דבר לכתב העת הספרותי הבולט ביותר: משנת 1965 פרסם כתב העת את יצירותיהם של מספר סופרים צעירים שעתידים היו להטביע חותם מובחן על ספרות התקופה, במטרה מוצהרת להשוות את מעמדה של הספרות הנורבגית לזו האירופית בכלל. כדי להשיג זאת מרדו הכותבים בהתפתחות המסורתית של הרומן הפסיכולוגי, ושאלת הזהות האמיתית של המדינה המודרנית עמדה במרכז יצירתם. דג סולסטד תרם תרומה משמעותית למודרניזם הפיגורטיבי של סוף שנות ה-60 באמצעות מאמריו, מסותיו ויצירותיו הספרותיות.

בשירה כבר התבסס הסגנון המודרניסטי שהיה נפוץ בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, והטרדיציונליסטים שעדיין כתבו בצורות בית קבועות יצאו מן האופנה. המשוררים הצעירים יותר כיוונו להחליף את הסימבוליזם בנוסח שנות ה-50, ויאן אריק ולד עמד בחזית מרד זה: שירת “Profil” הכניסה פשטות חדשה, קונקרטיזם ושימוש בשפת יום-יום. פול ברקה בלט במיוחד בקידום השירה המודרנית האירופית, הן כמשורר והן כמבקר, וטען לחידוש השירה הנורווגית תוך שהוא מפיץ ידע על ספרות זרה באמצעות תרגומיו לכותבים מודרניסטיים אנגלים כגון ט”ס אליוט. בין המשוררים המבוססים, עבר אולב ה’ האוגה אל השירה המודרניסטית והקונקרטיסטית וזכה לרנסנס, בייחוד עם אסופתו “טיפות ברוח מערבית” (Dropar i austavind), שהשפיעה על משוררים נורווגים צעירים אחרים, כגון ולד עצמו.

מהמפלגה הקומוניסטית לספרות המעמד

בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים קיבלה הספרות הנורווגית אופי פוליטי מובהק. סביב כתב העת “Profil” התגבשה קבוצה של סופרים צעירים שביקשה לראות בספרות לא רק אמצעי לביטוי אישי, אלא גם כלי לשינוי חברתי. עם הזמן התפצלה הקבוצה, וחלק מחבריה – ובהם דָּאג סוֹלְסְטָאד (Dag Solstad), אֶסְפֶּן הָאוּוַורְדְסְהוֹלְם (Espen Haavardsholm) וטוֹר אוֹבֶּרְסְטָאד (Tor Obrestad) – הצטרפו למפלגת הפועלים הקומוניסטית (AKP). הם האמינו כי על הספרות לעמוד לצד מעמד הפועלים ולהשתתף במאבק נגד הקפיטליזם. ברומנים של התקופה, ובראשם יצירתו של סולסטאד, נבחנה גם שאלת מקומו של האינטלקטואל בחברה והכמיהה להשתייך למאבק קולקטיבי בעל משמעות.

אמנם רק מעטים כתבו ספרות קומוניסטית מובהקת, אך השיח המרקסיסטי השפיע על עולם הספרות כולו. רבים מן הסופרים אימצו את גישת הריאליזם החברתי, שביקשה לתאר את חיי היום־יום של אנשים מן השורה בשפה פשוטה וישירה, ולעסוק בפערים חברתיים, בתנאי העבודה וביחסי הכוח בחברה הנורווגית.

לצד המאבק המעמדי התגבשו בשנות השבעים שני נושאים מרכזיים נוספים: עלייתה של הספרות הפמיניסטית, שהעניקה קול חדש לחוויותיהן של נשים וקראה תיגר על הסדר החברתי המסורתי, והביקורת על ריכוז הכוח בידי המדינה ועל התרחקות מוקדי קבלת ההחלטות מן הפריפריה. כך הפכה הספרות הנורווגית של שנות השבעים לזירה של ויכוח ציבורי, שבה שאלות של צדק חברתי, שוויון ודמוקרטיה עמדו במרכז היצירה הספרותית

התעוררות הספרות הנשית

עליית הפמיניזם בשנות השבעים השפיעה עמוקות גם על הספרות הנורווגית. לראשונה ניצבו במרכז היצירה הספרותית חוויותיהן של נשים, מעמדן במשפחה ובחברה, והשאיפה להשתחרר מן התפקידים המסורתיים שנכפו עליהן. במקביל התנהל ויכוח ער בשאלה האם יש בכלל מקום להגדיר “ספרות נשים” או “ספרות פמיניסטית”. היו שראו במונחים אלה הכרה הכרחית בקול נשי ייחודי, ואילו אחרים חששו שהם יוצרים הפרדה מלאכותית בין סופרות לבין הזרם המרכזי של הספרות.

כך או כך, התקופה הולידה דור חדש של יוצרות שהרחיבו את גבולות הספרות הנורווגית. סופרות כמו לִיב קְלֶצְ’וֹב (Liv Køltzow) ובְּיוֹרְג וִיק (Bjørg Vik) תיארו בריאליזם חד את חייהן של נשים ואת הפער בין שאיפותיהן לבין המציאות החברתית. בהמשך הלכו יוצרות כגון סֶסִילְיָה לֶוֵויְיד (Cecilie Løveid) ואֶלְדְרִיד לוּנְדֶן (Eldrid Lunden) צעד נוסף, ופיתחו כתיבה ניסיונית יותר, ששברה מוסכמות לשוניות וסגנוניות. ביצירתן לא רק התכנים היו חדשים, אלא גם השפה עצמה, שניסתה לבטא זהות נשית עצמאית וחופשית מן הדפוסים הספרותיים המקובלים. כך הפכה הספרות הפמיניסטית לאחד הכוחות החדשניים והמשפיעים ביותר בספרות הנורווגית של המחצית השנייה של המאה העשרים.

11. מעבר לריאליזם החברתי (1980-2000)

הדור שהתפכח

העשור הפנטסטי והמפנה האקדמי

אחד המאפיינים הייחודיים של הספרות הנורווגית בשנות השמונים היה הפריחה המחודשת של הדמיון והפנטזיה, עד כי התקופה כונתה לעיתים “העשור הפנטסטי”. לאחר שנות השבעים, שהתאפיינו בריאליזם חברתי ובמחויבות פוליטית, שבו סופרים רבים אל עולמות של חלום, מיתוס, אבסורד וקסם. היסודות הפנטסטיים שימשו לא כבריחה מן המציאות, אלא כאמצעי להאיר אותה מזווית חדשה. מגמה זו ניכרה גם בספרות הילדים והנוער, שבה בלט במיוחד טוֹרְמוֹד הָאוּגֶן (Tormod Haugen), מן החשובים בסופרי הילדים בנורווגיה.

במקביל הלכה הספרות ונעשתה מודעת יותר לעצמה. רבים מן הסופרים הצעירים היו בעלי השכלה אקדמית בספרות, בפילוסופיה או באמנויות, והדבר השפיע על כתיבתם. רומנים רבים עסקו לא רק בסיפור עצמו, אלא גם בעצם מלאכת הכתיבה, במעמדו של הסופר וביחסים שבין המציאות לבין הייצוג הספרותי שלה. לעיתים קרובות היה גיבור הרומן סופר, חוקר או אמן, והיצירה הזמינה את הקורא להרהר באופן שבו סיפורים נוצרים ומעצבים את תפיסת עולמנו. לצד הרומנים ראו אור גם מסות ספרותיות רבות, המעידות על העיסוק הגובר של הסופרים בתיאוריה, בביקורת ובדיאלוג עם יצירות ספרות ואמנות אחרות. כך התאפיינה ספרות שנות השמונים לא רק בחידושיה הסגנוניים, אלא גם ברפלקסיה אינטלקטואלית עמוקה על מהותה של היצירה הספרותית עצמה.

בלש, ביוגרפיה ומשבר השירה

מסוף שנות השמונים וביתר שאת בשנות התשעים התבססה ספרות המתח והבלש כאחד הז’אנרים הפופולריים ביותר בנורווגיה. אם בעבר נחשבה ספרות הבלש לספרות בידור, הרי שכעת זכתה להכרה ספרותית רחבה ואף להצלחה בינלאומית. סופרים כגוּנָאר סְטָאלְסֶן (Gunnar Staalesen), קָארִין פּוֹסוּם (Karin Fossum), אָן הוֹלְט (Anne Holt) ובהמשך יוּ נֶסְבּוֹ (Jo Nesbø) ויוֹרְן לִיר הוֹרְסְט (Jørn Lier Horst) הפכו את הרומן הבלשי לאמצעי לבחינת החברה הנורווגית, על צדדיה האפלים, ולא רק לפתרון תעלומות. גם השפעתה של ספרות המתח השוודית והבריטית תרמה להתפתחות הז’אנר.

באותן שנים גבר גם העניין בכתיבה ביוגרפית. ביוגרפיות של סופרים, אמנים ואנשי רוח זכו לקהל קוראים רחב, והן נטו להיות אישיות ופתוחות יותר מבעבר, תוך שימוש במכתבים, ביומנים ובמקורות פרטיים כדי להציג תמונה מורכבת ואנושית של מושאי הכתיבה.

השירה המשיכה להתחדש ולגוון מבחינה סגנונית, אך קהל הקוראים שלה הלך והצטמצם. בעוד שרומנים הפכו לרבי־מכר וזכו לחשיפה רחבה, ספרי שירה נמכרו במספרים צנועים בלבד, ורבים ראו בכך סימן למשבר מתמשך במעמדה של השירה. מגמה דומה אפיינה גם את הדרמה, שנדחקה לשולי החיים הספרותיים.

היוצא מן הכלל היה יוֹן פוֹסֶה (Jon Fosse), שמחזותיו המינימליסטיים, עתירי השתיקות והמתח הפנימי, זיכו אותו בהכרה בינלאומית יוצאת דופן. הוא נחשב למחזאי הנורווגי החשוב ביותר מאז הֶנְרִיק אִיבְּסֶן (Henrik Ibsen), ומעמדו התחזק עוד יותר כאשר זכה בשנת 2023 בפרס נובל לספרות – הישג שהחזיר את הדרמה הנורווגית אל מרכז הבמה העולמית

12. המאה העשרים ואחת

בין הסופרים הנורבגים הבולטים של המאה ה־21 תופס קַארְל אוּבֶה קְנָאוּסְגוֹרְד (Karl Ove Knausgård) מקום מרכזי. סדרת הרומנים האוטוביוגרפית שלו, “מאבקי” (Min kamp, בנורבגית), בת שישה כרכים, הייתה לתופעה ספרותית עולמית ותורגמה לעשרות שפות. המבקרים היללו את הכנות יוצאת הדופן, את החשיפה העצמית חסרת הפשרות ואת יכולתו להפוך את שגרת החיים לחומר ספרותי רב־עוצמה. ה”וול סטריט ג’ורנל” אף הגדיר את הסדרה כאחת התופעות הספרותיות החשובות של המאה ה־21.

יצירתו של קנאוסגורד ממשיכה, במובנים רבים, מסורת נורבגית שהחלה כבר אצל קְנוּט הַאמְסוּן (Knut Hamsun): התבוננות חסרת רחמים בנפשו של היחיד, תוך טשטוש הגבולות בין אוטוביוגרפיה, רומן ומסה. ביצירתו הפכה התודעה האישית – על חולשותיה, ספקותיה ויומה־יום – לנושא מרכזי של הספרות הנורבגית העכשווית.

13. קומיקס נורווגי

לצד הספרות היפה התפתחה בנורווגיה גם מסורת עשירה של קומיקס וקריקטורה. לאחר מלחמת העולם השנייה זכו לפופולריות סדרות קומיקס מקומיות שהתבססו על דמויות, נופים והווי נורבגיים, אולם בהמשך דעכה היצירה המקומית לנוכח השפעתם של קומיקסים אמריקאיים ובינלאומיים.

התחום זכה לעדנה מחודשת בראשית שנות התשעים, כאשר דור חדש של מאיירים וכותבים יצר קומיקס בעל קול נורבגי מובהק. יצירותיהם שילבו הומור, סאטירה והתבוננות חדה בחיי היומיום, וזכו לקהל קוראים רחב. בין הסדרות המצליחות בלטו Pondus של פְרוֹדֶה אוֹבֶרְלִי (Frode Øverli) וNemi של לִיסֶה מִיהְרֶה (Lise Myhre), שהפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית הנורבגית.

עם השנים השתנה גם אופיו של הקומיקס. במקום להסתפק בהומור קליל, הוא החל לעסוק ביחסים בין־אישיים, בזהות, במשפחה, בפוליטיקה ובסוגיות חברתיות. כך הפך הקומיקס הנורבגי לא רק לאמצעי בידור, אלא גם לבמה לביקורת חברתית, המשתמשת בהומור, באירוניה ובסאטירה כדי לבחון את הפער שבין הדימוי העצמי של החברה הנורבגית לבין המציאות.

במובן זה, הקומיקס ממשיך מסורת נורבגית ותיקה: שימוש בהומור כדי לערער על מוסכמות, לחשוף צביעות ולעורר דיון ציבורי. אם במאה התשע־עשרה מילא תפקיד זה התיאטרון של הֶנְרִיק אִיבְּסֶן (Henrik Ibsen), הרי שבעשורים האחרונים מצא אותו דחף ביקורתי ביטוי גם ברצועות הקומיקס – בצורה נגישה, פופולרית ולעיתים נוקבת לא פחות.

14. העמקה: המאבק על השפה הכתובה – ריקסמול מול נינורסק

נקודת המוצא: שפה שאינה שפה

כדי להבין למה מלחמת השפות בנורבגיה של המאה ה-19 הייתה כה נפיצה, יש להבין קודם באיזה מצב לשוני התחילה המאה. הנורבגים דיברו, במשך מאות שנים, מגוון עצום של דיאלקטים כפריים – לעיתים שונים זה מזה עד כדי חוסר הבנה הדדית – אך כאשר ישבו לכתוב, כתבו דנית ספרותית תקנית, כמעט זהה לזאת שנכתבה בקופנהגן. זה לא היה מקרה של “מבטא” בלבד: התחביר, אוצר המילים והצורות הדקדוקיות של השפה הכתובה היו דניים ממש, כך שקורא נורבגי צריך היה, במידה מסוימת, ללמוד לקרוא את שפתו הכתובה כשפה זרה במקצת. הפער הזה בין הדיבור לכתיבה – בין ה”שפה החיה” לבין “שפת הספר” – הוא הרקע לכל מה שיבוא אחר כך.

קנוט קנוטסן והדרך ההדרגתית

קְנוּד קְנוּדְסֶן (Knud Knudsen, ‏1812–1895), מורה ללשון בכריסטיאניה, הציע דרך שונה לחלוטין מזו של איוואר אאסן. במקום ליצור שפה חדשה על בסיס הדיאלקטים הכפריים, הוא ביקש לשנות בהדרגה את השפה הכתובה הקיימת. לדעתו, יש “לנרבג” (fornorske) את הדנית ששימשה לכתיבה: להתאים את הכתיב להגייה הנורבגית, להחליף בהדרגה מילים ומבנים דניים בצורות המקובלות בדיבור הנורבגי, ולקרב את השפה הכתובה ללשון היום־יום – אך בלי לנתק אותה מן המסורת הספרותית הקיימת.

גישתו הייתה מתונה ושמרנית יותר מזו של אאסן. היא נשענה על לשונם של בני המעמד המשכיל בערים, ובעיקר בכריסטיאניה, ולא ביקשה לערער על מעמדה התרבותי של האליטה העירונית. מטרתה הייתה ליצור שפה נורבגית מודרנית באמצעות אבולוציה הדרגתית, ולא באמצעות מהפכה לשונית.

רעיונותיו של קנודסן היו הבסיס להתפתחותה של רִיקְסְמוֹל (Riksmål, “שפת הממלכה”), שהייתה במשך שנים התקן הכתוב של רוב תושבי נורווגיה. במאה העשרים עברה השפה רפורמות נוספות ביוזמת המדינה, ומהן התפתח הבּוּקְמוֹל (Bokmål, “שפת הספר”) – הצורה הכתובה הנפוצה ביותר בנורווגיה כיום. לצד הבוקמול ממשיכה להתקיים גם הריקסמול, בעיקר כמסורת לשונית וספרותית, וההבדלים ביניהן כיום קטנים יחסית.

איוואר אאסן והבנייה מלמטה

אִיוָואר אוֹסֶן (Ivar Aasen, ‏1813–1896) הגיע מרקע שונה לחלוטין מזה של בני האליטה העירונית. בן למשפחת איכרים ממחוז סוּנְמֵרֶה שבמערב נורווגיה, הוא רכש את השכלתו בכוחות עצמו והקדיש את חייו לחקר לשון העם. בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה יצא, בסיוע מלגה ממשלתית, למסע ממושך ברחבי נורווגיה. הוא נדד בין כפרים ועמקי הרים, תיעד את הדיאלקטים המקומיים ואסף בקפדנות אוצר מילים, צורות דקדוק ומבנים תחביריים.

מפעלו של אאסן חרג בהרבה ממחקר בלשני. מתוך הדיאלקטים הכפריים הוא יצר שפה כתובה חדשה, שכונתה תחילה לַנְדְסְמוֹל (Landsmål, “שפת הארץ”). לדעתו, לא הייתה זו המצאה חדשה, אלא שחזור של המסורת הלשונית הנורווגית המקורית, שנשתמרה בדיבורם של בני הכפרים, בעוד שהשפה הכתובה שהייתה נהוגה אז נשענה במידה רבה על הדנית, תוצאה של מאות שנות האיחוד בין שתי המדינות.

לפיכך היה למפעלו גם ממד תרבותי ולאומי. יצירת הלנדסמול ביטאה את השאיפה להעניק לנורווגיה שפה כתובה שתצמח מתוך מורשתה שלה ותשקף את זהותה העצמאית. בראשית המאה העשרים שונה שמה של השפה לנִינוֹרְסְק (Nynorsk, “נורווגית חדשה”) – שם שנועד להדגיש את היותה שפה נורווגית מודרנית, ופחות את המטען האידיאולוגי שנשא השם המקורי.

.

לא ויכוח לשוני אלא מאבק מעמדי וגיאוגרפי

חשוב להבין שהמחלוקת בין שתי הגישות לא הייתה רק שאלה של איות או דקדוק. למעשה, היא ביטאה שני חזונות שונים באשר לזהותה של נורבגיה ולשאלה מי מוסמך לייצג את התרבות הנורבגית.

קְנוּד קְנוּדְסֶן (Knud Knudsen) וממשיכיו ייצגו את תפיסתה של הבורגנות המשכילה בערי נורבגיה – כריסטיאניה, ברגן וטרונדהיים. בעיניהם, השפה הכתובה ששימשה את האליטה העירונית הייתה הבסיס הטבעי להתפתחות התרבות הלאומית, גם אם מקורה ההיסטורי היה בדנית. הם ביקשו להתאים אותה בהדרגה למציאות הנורבגית, בלי לנתק את הרצף הספרותי והתרבותי.

לעומתם, אִיוָואר אוֹסֶן (Ivar Aasen) ותומכיו האמינו כי דווקא בני הכפרים, הרחק ממרכזי השלטון וההשפעה הדנית, שימרו את הלשון הנורבגית המקורית. לכן ביקשו לבסס את השפה הלאומית החדשה על הדיאלקטים הכפריים, שאותם ראו כממשיכיה הישירים של הנורדית העתיקה.

גם הגאוגרפיה שיקפה את הפער בין שתי התפיסות. הבוקמול, שהתפתח מן הריקסמול, השתרש בעיקר במזרח נורבגיה ובערים הגדולות, ואילו הנינורסק נותרה חזקה במיוחד במערב המדינה ובעמקי ההרים – בדיוק באותם אזורים שבהם ערך אאסן את מסעותיו ואסף את החומר הלשוני שעליו ביסס את מפעלו.

בשנת 1885 קיבל הפרלמנט הנורבגי החלטה יוצאת דופן והעניק לשתי השפות הכתובות מעמד רשמי שווה. במקום לבחור באחת מהן, בחרה נורבגיה להכיר בשתיהן כביטויים לגיטימיים של זהותה הלאומית. החלטה זו, שכמעט אין לה אח ורע בעולם, לא פתרה את המחלוקת, אלא עיגנה אותה במסגרת ממלכתית.

עם זאת, גם הנינורסק לא נותרה כפי שעיצב אותה אאסן. במהלך המאה העשרים היא עברה רפורמות ועדכונים, אימצה צורות חדשות ופישטה חלק מכלליה. משום כך, הנינורסק המדוברת והנכתבת כיום מבוססת על חזונו של אאסן, אך אינה זהה ללשון שגיבש במאה התשע־עשרה. בדומה לבוקמול, גם היא ממשיכה להתפתח ולהשתנות עם הזמן.

מה נשאר מזה היום

הפשרה מ-1885 עדיין תקפה, בשינויים: כ-85%-90% מהנורווגים כותבים היום בבוקמול, ומיעוט (בעיקר במערב הארץ) בנינורסק, ושתי הצורות נלמדות חובה בבתי הספר לכל ילד נורווגי (כשפת אם ושפה שנייה, בהתאם לאזור). עבור סופרי המאה ה-19 עצמם, המשמעות הייתה שכל בחירה סגנונית הייתה גם הצהרה זהותית: איבסן וביורנסן כתבו בריקסמול/דנית מתונה, גם כשעסקו בחומרי איכרים; אאסן עצמו כתב שירה בלנדסמול שיצר; וסופרים מאוחרים יותר, כמו ארנה גארבורג (Arne Garborg), אימצו את הלנדסמול במודע ככלי ספרותי-פוליטי, והוכיחו שאפשר לכתוב בה גם פרוזה מודרנית מתוחכמת, לא רק שירה כפרית.

15. העמקה: הרומנטיקה הלאומית ואמנות הציור

שני אמנים, מדיום אחד

מעניין להיווכח שהרומנטיקה הלאומית הנורווגית לא הייתה תופעה ספרותית טהורה – היא התפתחה במקביל, ולעיתים בשיתוף פעולה ישיר, עם דור של ציירי נוף שביקשו לעשות באמנות הפלסטית בדיוק את מה שאסביורנסן ומו עשו בפרוזה: להעניק לנוף ולחיי הכפר הנורווגיים מעמד של סמל לאומי ראוי. שני שדות היצירה ניזונו זה מזה, שאלו זה מזה דימויים, ולעיתים אף התאחדו פיזית באותו ספר.

יוהאן כריסטיאן דאל: אבי ציור הנוף הנורווגי

יוהאן כריסטיאן דאל (Johan Christian Dahl, 1788-1857), שפעל רוב חייו בדרזדן שבגרמניה (שם היה חברו הקרוב של הצייר הרומנטי הגרמני קספר דוד פרידריך), נחשב לאבי ציור הנוף הנורווגי המודרני, ולמעשה לצייר הנורווגי המשמעותי הראשון בכלל. בציוריו – מפלים סוערים, הרי סטלהיים, ספינות טרופות בסופה – הוא יישם על הנוף הנורווגי את השפה החזותית של הרומנטיקה הגרמנית: הטבע כישות אדירה, נשגבת ומאיימת, שהאדם ניצב מולה קטן וחסר אונים, אך גם – ובזה ייחודו – כישות שיש בה עומק היסטורי וגיאולוגי מיוחד לנורבגיה עצמה. דאל היה גם בין הראשונים לפעול להקמת אוסף אמנות לאומי בכריסטיאניה, ובכך תרם למפעל הלאומי לא רק כיוצר אלא כבונה מוסדות.

אסכולת דיסלדורף: גודה וטידמן

דור מאוחר יותר של ציירים נורווגים, שהתחנך באקדמיה לאמנות בדיסלדורף שבגרמניה – מרכז חשוב ללימודי ציור נוף וריאליזם רומנטי – הביא את הפרויקט הזה לשיאו. הנס גודה (Hans Gude, 1825-1903) התמחה בנופי הרים ופיורדים מדויקים מבחינה אטמוספרית וגיאולוגית,

בעוד אדולף טידמן (Adolph Tidemand, 1814-1876) התמקד בסצנות ז’אנר מחיי האיכרים – חתונות כפריות, טקסי דת בית, אספות משפחתיות במטבחי עץ אפלוליים. שני האמנים שיתפו פעולה בציור המפורסם ביותר בתולדות האמנות הנורווגית – “חתונה בהרדנגר” (Brudeferd i Hardanger, 1848), שבו גודה צייר את הנוף העוצר נשימה של הפיורד ואילו טידמן צייר את דמויות האיכרים בסירה החגיגית שלהם. הציור, המוצג עד היום בגלריה הלאומית באוסלו, הוא תמצית מדויקת של הרומנטיקה הלאומית: שילוב של נוף אדיר וחיי עם אותנטיים, מוצג יחד כשני פנים של אותה זהות נורווגית אחת.

הזיקה הישירה לספרות

הקשר בין הציור לספרות לא היה מטפורי בלבד אלא ממשי וישיר. כאמור, כשיצא לאור אוסף אגדות העם של אסביורנסן ומו במהדורותיו המאוחרות, צוין במיוחד תיאודור קיטלסן (Theodor Kittelsen, 1857-1914) כמאייר שעיצב, יותר מכל אמן אחר, את הדימוי החזותי של הטרול, הנגם (nøkken – רוח המים המסוכנת) והיער הנורווגי האפל. קיטלסן, שלמד גם הוא באקדמיות אירופיות אך שאב את השראתו העיקרית מנופי דרום-מזרח נורבגיה שבהם גדל, הפך את הפולקלור המילולי לאייקונוגרפיה קבועה: כך שכאשר קורא נורווגי, גם היום, מדמיין טרול, הוא רואה בעיני רוחו למעשה ציור של קיטלסן, לא רק טקסט של אסביורנסן. במקביל, גם משוררים כמו ורגלנד וביורנסן כתבו במפורש על ציורי נוף ועל אמנים בני זמנם, וביקורת האמנות והספרות של התקופה נכתבה לעיתים קרובות על ידי אותם עורכים ואנשי רוח, כך שהשיח הביקורתי על “מהי נורווגיות באמנות” התנהל כשיח אחד, לא כשני שדות נפרדים.

תפקיד משותף: לתת לעם דימוי של עצמו

מה שמאחד את שני שדות היצירה – הספרותי והציורי – הוא התפקיד הזהה שמילאו בפרויקט הלאומי: שניהם ביקשו לתת לציבור הנורווגי, ובמידה רבה גם לקהל האירופי הרחב, דימוי קונקרטי, נגיש ומרגש של “מיהם הנורווגים”. במקום שבו לא הייתה מסורת מוסדית עתיקה – ארמון מלכותי, קתדרלה היסטורית, אוניברסיטה ותיקה – הציעו הציירים והסופרים גם יחד תחליף: נוף אדיר שאין לערער עליו, וחיי כפר פשוטים שיש בהם כבוד וטוהר.

עבור המטייל בן ימינו, השילוב הזה ניכר במיוחד במוזיאונים כמו הגלריה הלאומית באוסלו או מוזיאון ליסאקר (מוזיאון קיטלסן), שם אפשר לראות פיזית את אותם נופים שמתוארים במחזותיו של איבסן ובסיפוריו של ביורנסן – הוכחה נוספת לכך שהרומנטיקה הלאומית הנורווגית לא הייתה תנועה של מדיום יחיד, אלא פרויקט תרבותי כולל שגייס כל כלי אמנותי זמין.