אלף נשים ואיש אחד

הפילגשים בארמון הקיסרי בסין: שושלת, כוח וחיים מאחורי החומות

תקציר

המאמר בוחן את מוסד הפוליגמיה בארמון הקיסרי הסיני ואת חייהן של הנשים שחיו בתוכו, מן הספרות הטקסית של העת הקדומה ועד סוף שושלת צ’ינג בראשית המאה העשרים. נקודת המוצא היא שהפוליגמיה הקיסרית לא הייתה ביטוי פשוט לרצונו של השליט, אלא מוסד בעל כללים, דרגות וציפיות, שנשען על חובת המשכיות השושלת ועל ערך כיבוד האבות. המאמר מבחין בין שני רבדים: המוסד כפי שעוצב בספרות הטקסית, המוסרית וההיסטוריוגרפית, והמעשה כפי שהוא עולה מדברי הימים, מתעודות החצר ומעדויות אישיות, ובהן עדותה של מינקת קוריאנית שנרשמה בחצר ג’וסון במאה החמש עשרה. החלק הראשון דן בעקרונות שבאמצעותם הצדיקו המקורות את המוסד: ההבחנה בין האישה הראשית לבין הפילגשים, הציפייה להיעדר קנאה, הביקורת על העדפת אהובה יחידה ושמירת המדרג. החלק השני בוחן את חיי היומיום בחצר הפנימית, את מנגנוני הגיוס והדירוג, את מקומם של הסריסים ואת נוהג הקבורה בלוויה. החלק השלישי עוסק בחריגותיהם של קיסרים מן הכללים, ביריבויות ובבריתות בין הנשים, ובדרך שבה אפשרו הולדת בן, מעמד הקיסרית האלמנה והשליטה בבחירת נשות הקיסר לצישי, שנכנסה לארמון כפילגש, להפוך לשליטה בפועל. לאורך המאמר נדונה בעיית המקורות: רוב העדויות נכתבו בידי גברים משכילים, שראו בנשות הארמון כלי להזהרה מוסרית ופוליטית, ולכן דמותה של האישה הקנאית או המפתה משקפת לעיתים את השקפת הכותב לא פחות משהיא משקפת את מעשיה. המאמר מסיק כי המוסד הגביל את חירותן של הנשים במידה רבה לאין ערוך מזו של הקיסר, אך העניק לחלקן גם כלים להשפיע על החצר ועל ירושת השושלת.

המאמר עונה על השאלות העיקריות הבאות:

1. מהו מוסד הפוליגמיה הקיסרית? האם היה ביטוי לרצונו ולתשוקתו של השליט, או מערכת של כללים, דרגות וציפיות שהגבילה גם אותו?
2. מה הצדיק את המוסד בעיני הסינים? כיצד שימשו חובת המשכיות השושלת וערך כיבוד האבות (שְׁיאוֹ) בסיס מוסרי ודתי לריבוי נשים?
3. אילו עקרונות ניסחו המקורות הקלאסיים כדי להסדיר את הבית הפוליגמי? ובאיזו מידה נשמרו העקרונות האלה במציאות?
4. איך נראו חיי היומיום של נשות הארמון? כיצד גויסו, דורגו ותוגמלו, מה היה מקומם של הסריסים, ומה עלה בגורלן במות הקיסר?
5. כיצד חרגו קיסרים מן הכללים, ואיך הגיבה החצר? בעיקר בהעדפת אהובה אחת או בהוללות, ומה היו התגובות של הפקידים ושל ההיסטוריונים.
6. מה היו היחסים בין הנשים עצמן? יריבות ואלימות, אך גם בריתות, שיתוף פעולה, מחאה ונסיגה.
7. כיצד יכלה אישה שנכנסה לארמון כפילגש לצבור כוח פוליטי? ובמה תרמו לכך הולדת בן, מעמד הקיסרית האלמנה ושליטה בבחירת נשות הקיסר, כפי שמדגים מקרה צישי.
8. עד כמה אפשר לסמוך על המקורות? רוב העדויות נכתבו בידי גברים שראו בנשות הארמון כלי להזהרה מוסרית. מה הן מלמדות על הנשים עצמן, ומה על השקפת הכותבים?
9. מה ייחד את המוסד הסיני לעומת חצרות אחרות? למשל החצרות המוגולית, העות’מאנית והאירופית, וחצרות עמי הערבות, וכיצד התמודדו כולן עם כוחן של קיסריות ואמהות שליטים.
10. שאלת העל שמחברת את כולן: באיזו מידה כבל המוסד את הקיסר ואת נשותיו, ובאיזו מידה העניק לחלק מהנשים, בתוך גבולותיו, דרכים להשפיע?

פתיחה

בדמיון הרווח ניצב קיסר סין כשליט כל יכול, המוקף נשים רבות העומדות לרשותו. המציאות הייתה מורכבת יותר. חיי המשפחה הקיסרית התנהלו בתוך מערכת של מעמדות, טקסים וציפיות, שנועדה בין השאר להבטיח את המשך השושלת. נשים נבחרו לארמון, דורגו על פי מעמדן וחיו בצלו של הקיסר; אחדות מהן נותרו כמעט אלמוניות, ואחרות מצאו דרכים להשפיע על גורל החצר והאימפריה.

מאחורי חומות הארמון התקיימו יחסי קרבה ונאמנות לצד תחרות, חשד ואלימות. גם הקיסר, על אף כוחו העצום, נדרש להתחשב בנורמות ובמאבקי כוח שלא תמיד שלט בהם. סיפור הפילגשים הוא אפוא גם סיפורן של הנשים שחיו בארמון, וגם סיפורו של מוסד שעמד בצומת שבין המשפחה לשלטון.[1]

“אמא, אני הולכת”

באביב 1417 יצאה מסיאול שיירה קטנה בדרכה צפונה, אל בייג’ינג. בתוכה היו שש עשרה נערות קוריאניות, נשות מס שממלכת ג’וסון שלחה לקיסר הסיני כאות כניעה ונאמנות. אחת מהן הייתה בת שמונה עשרה ממשפחת האן מצ’ונגג’ו. שמה הפרטי לא נשמר, ודברי הימים זוכרים אותה רק כגבירת האן. בבייג’ינג בחר בה לאחת מפילגשיו הקיסר יונגלה, מן השליטים רבי העוצמה של שושלת מינג, שהיה אז בן חמישים ושבע.

משפחתה יצאה נשכרת. אחיה, האן הוואק, שליווה אותה בדרכה, זכה במשרת כבוד מחצר המינג ובקידום מהיר בחצר הקוריאנית, ולימים הייתה בתו למלכת ג’וסון. לאחותו לא נותרה דרך חזרה.

שבע השנים הבאות היו שנות סערה בארמון. העיר האסורה, שיונגלה הקים בבירתו החדשה, נחנכה ב-1420. שנה אחר כך הסתיימה פרשה של חשדות, הלשנות והאשמות בהרעלה בין נשות הארמון בטבח רחב היקף. על פי דיווח שנרשם בחצר קוריאה, מספר המוצאות להורג הגיע לכ-2,800. קשה לאמת את המספר, וייתכן שהוא משקף הגזמה או שמועה שהגיעה אל החצר. גבירת האן שרדה. בקיץ 1424 מת יונגלה במסע מלחמה בערבות מונגוליה, ולפי מנהג שושלת מינג בראשיתה נדרשו כשלושים מנשותיו ללוות אותו אל הקבר.

את ימיה האחרונים של גבירת האן אנו מכירים מעדות אחת. המינקת שלה, גבירת קים, הורשתה לשוב לקוריאה, וכששבה, שנים רבות לאחר המאורעות, מסרה את סיפורה לחצר ג’וסון. דבריה נרשמו ב”רשומות האמת” של המלך סג’ונג, הכרוניקה הרשמית של החצר הקוריאנית. לפי עדותה, ביום האחרון הוגשה לנשים סעודה באולם הארמון, ומשם הובלו אל חדר שבו הוצבו שרפרפי עץ קטנים ומעליהם לולאות. בכיותיהן נשמעו עד מחוץ לחדר, והסריסים משכו את השרפרפים. לפני כן ביקר אצלן הקיסר החדש, הונגשי, וגבירת האן ביקשה ממנו להתיר למינקת הזקנה לשוב למולדתה. הוא נעתר. המילים האחרונות שנרשמו מפיה היו קריאה אל המינקת: “אמא, אני הולכת. אמא, אני הולכת.”[2] זוהי עדות שנמסרה ונרשמה בחצר זרה, ואין דרך לאמת כל פרט בה. ובכל זאת, היא אחד הקולות הבודדים של אישה מן הארמון שהגיעו אלינו.

בדמיון המערבי, וגם בסדרות טלוויזיה סיניות רבות, פילגשי הקיסר הן נשים עטויות משי רקום, כותבות שירה ומתחרות זו בזו על חסדו של השליט. סיפורה של גבירת האן מזכיר שמאחורי התמונה הזו עמד מוסד שגייס נערות כמס, דירג אותן, ראה בהן קניינו של הקיסר, ובמקרים מסוימים גם הקריב אותן במותו. המוסד הזה הטיל ציפיות ומגבלות גם על הקיסר, אך המרחק בין חירותו לבין חירותן של הנשים שנלקחו לארמון היה עצום.

את עולמן של נשות הארמון אנו מכירים בעיקר מתוך מקורות שנכתבו בידי גברים: פקידי חצר, היסטוריונים וסופרים. הם התעניינו בנשים הללו לא רק כבני אדם, אלא גם כדמויות שדרכן אפשר להזהיר מפני תשוקה, קנאה ושלטון לקוי. לכן קשה לעיתים להבחין בין קולה של האישה לבין הסיפור שביקשו אחרים לספר עליה. כשאישה מתוארת במקורות כקנאית, כמפתה או כמי שהביאה לנפילת ממלכה, התיאור עשוי לשקף את השקפת הכותב ואת מטרותיו לא פחות משהוא משקף את מעשיה. הבחנה נוספת עוברת בין האידיאל למציאות. ספרי הטקסים מציגים את המערכת כפי שמחבריהם ביקשו שתפעל; רשומות, מכתבים, חפצים וארכיונים חושפים לעיתים תמונה אחרת, אף שגם הם אינם שקופים לגמרי.

“קיסר אני, ואיני יכול לעשות כרצוני”

אפשר להמחיש את מורכבות היחסים הללו באמצעות סיפור מוקדם בהרבה, מסוף המאה השישית. בביוגרפיה של הקיסרית הראשונה של שושלת סוּי (581–618), דוּגוּ, מסופר שהיא והקיסר נשבעו זה לזו שלא יולידו ילדים מאישה אחרת, שבועה נדירה בהיסטוריוגרפיה הסינית. הקיסר, יאנג ג’יאן (541–604), מייסד השושלת, המוכר בשמו הקיסרי וֶן, לן לילה אצל אחת מנשות הארמון. כשנודע הדבר לקיסרית, הורתה להמית את הצעירה. לפי הסיפור, דהר הקיסר הזועם לבדו על סוסו אל ההרים, וכשהשיגו אותו משרתיו נאנח ואמר: “קיסר אני, ואיני יכול לעשות כרצוני”.[3]

הסיפור מפתיע משלוש בחינות. ראשית, השבועה עצמה: כמעט כל קיסרי סין יכלו להוליד ילדים מנשים אחדות, והמערכת השושלתית עודדה אותם להבטיח את המשך השושלת באמצעות צאצאים ויורשים. שנית, הרצח, שחצה כל גבול מוסרי, אף שכפי שנראה לא היה יחיד במינו בתולדות הארמון. ושלישית, תלונתו של הקיסר: גם שליט שהחוק והמנהג התירו לו נשים רבות חש כפוף למגבלות. הפוליגמיה הקיסרית הייתה מוסד בעל כללים וערכים, שנבנה סביב היחסים המסובכים בין גבר אחד, נשים רבות וצאצאיהם. נבחן אותה משני כיוונים: המוסד, כלומר הכללים והערכים שנכתבו ונדרשו במשך מאות שנים, והמעשה, כלומר מה שעשו בפועל הקיסרים ונשותיהם, כפי שהדבר נשמר בדברי הימים ובספרות.

הרמון: תופעה עולמית

צורה כלשהי של ריבוי נשים הייתה נפוצה בחצרות מלוכה ברחבי העולם: ביפן, בקוריאה ובווייטנאם, בערב ובפרס, אצל המונגולים, בהודו המוגולית ובאימפריה העות’מאנית, אצל המאיה והאצטקים, ובממלכות המקרא. נשים רבות סביב השליט העידו על כוחו ועל פוריותו. בחברות רבות חיו נשות השליט במגורים נפרדים, ומכאן המונח הערבי הרמון, מן השורש ח.ר.מ, המציין את האסור והמקודש.

המונח נוח לקורא, אך מקורו בהקשר תרבותי אחר, ואין הוא שם סיני רשמי. במאמר זה הוא משמש מונח עזר לאגף הנשים ולמערכת החצר הפנימית בארמון הקיסרי. גם בתוך האגף הזה לא כל אישה הייתה פילגש. לצד הקיסרית ובנות זוגו של הקיסר חיו בארמון משרתות, אומנות ובעלות תפקידים אחרות. לא כולן קיימו יחסים עם הקיסר, ומעמדן היה שונה מאוד מזה של נשותיו ופילגשיו.

מידת ההפרדה והחופש שניתנו לנשות השליט השתנתה בין חצר לחצר ובין תקופה לתקופה. גם בחברות שבהן חיו נשים במתחמים נפרדים היו מי שהפעילו השפעה פוליטית וכלכלית, בחצר המוגולית, בחצרות עמי הערבות ובחצר העות’מאנית כאחת.[4]

באירופה הנוצרית ובביזנטיון הייתה המונוגמיה הכלל המשפטי, אך גם שם החזיקו מלכים פילגשים ומאהבות. לואי הארבעה עשר לא הסתיר את פילגשו, מדאם דה מונטספן, ומלכי צרפת הקתולים, שלא יכלו להתגרש, העניקו לפילגש המלך מעמד, זכויות וממון. אחרים נקטו דרכים חריפות יותר כדי להיפטר מאישה. הנרי השמיני באנגליה ביטל את נישואיו לשתיים מנשותיו והוציא להורג שתיים אחרות. איוואן האיום ברוסיה אילץ נשים שלא רצה בהן להיכנס למנזר.[5] ההבדל העקרוני נוגע למעמד המשפטי. במסגרת הפוליגמיה רשאי הגבר לשאת נשים אחדות או לקיים קשר מוכר עם פילגשים. במסגרת המונוגמיה נשמר לאשתו מעמד ייחודי, ויחסיו עם פילגשים ומאהבות התקיימו מחוץ למסגרת הנישואים.

חובה מקודשת, לא גחמה

כשנטל הקיסר פילגש כדי שתלד לו בן, הוא מילא ציפייה מוסדית. ואם נטל אותה משום שמשכה את לבו, גם אז היו מעשיו נתונים למעקב ולביקורת של הסובבים אותו: נשים, סריסים ופקידים.

מאחורי הציפייה הזו עמד אחד מיסודות התרבות הסינית: כיבוד ההורים והאבות, שְׁיאוֹ. בן נדרש להבטיח שיהיה מי שיקריב קורבנות לרוחות ההורים והאבות לאחר מותם, ובלי בנים נקטעת שרשרת הפולחן. מנציוס קבע ששלושה דברים נחשבים להפרת כיבוד ההורים, “והחמור שבהם הוא היעדר צאצאים”.[6] בעיני החכמים הקונפוציאנים, ריבוי נשים שנשמרו בו הכללים לא היה הפקרות אלא דרך למלא חובה מוסרית. אצל הקיסר, בן השמים, נשאה החובה משקל כפול. פולחן אבות השושלת היה פולחן מדינה, והיעדר יורש נתפס כאיום על הסדר המדיני והקוסמי כולו.

שתי הכללות עוזרות להבין את התופעה. הראשונה: ריבוי נשים היה דרך שבה גברים בעלי כוח הציגו את עצמם כחריגים, נבדלים משאר הגברים, ולחריגות זו נלווה אופי כמעט מקודש. בה בעת נשענה הפוליגמיה על כוחם החברתי והכלכלי של הגברים. ככל שמעמדה של אישה היה גבוה יותר, פחת הסיכוי שתהיה לפילגש, אף כי ההיסטוריה מכירה לא מעט נשים שעלו ממעמד נמוך אל כס הקיסרית. השנייה: כדי לזכות בלגיטימיות, נזקקה הפוליגמיה לתכלית נעלה, שתרומם את הגבר מעל התשוקה לנשים רבות ואת הנשים מעל הקנאה והיריבות. כשביקשו היסטוריונים סינים להסביר נפילת שושלת, הם הצביעו לא פעם על שליט שאיבד את התכלית הזו, כמו הקיסרים האחרונים המופקרים ג’יֶה משושלת שְׁיָה האגדית, צ’ן שוּבָּאוֹ משושלת צ’ן ויאנג גואנג משושלת סוי, בנו ויורשו של יאנג ג’יאן. זו הייתה במידה רבה דרכם של ההיסטוריונים לספר את הסיפור, ואין היא תחליף להסבר פוליטי, כלכלי וצבאי.

המוסד: חוקים כתובים וחוקים שאינם כתובים

הפוליגמיה כמוסד פירושה מערכת של כללים, שרובם נוסחו בספרי הטקס, המוסר וההיסטוריה: פילגש לא תבוא במקום האישה הראשית; הקיסרית לא תקנא; הקיסר לא ישקע בהפקרות. אך המוסד הכתוב מסתיר צד פחות מסודר, הכוח והאלימות שבאמצעותם ביסס את עצמו. מייסדי שושלות נטלו לא פעם את נשותיהם ופילגשיהם של אויבים מובסים. כך נהגו ליוּ בָּאנג, מייסד שושלת האן, ג’וּ יְוּאֶנְג’אנג, מייסד שושלת מינג, והוֹנג טָאיגִ’י, מאבות שושלת צ’ינג, והמעשה שימש לביסוס שליטה ולתביעת לגיטימיות. שליט שגזל את נשותיהם של אחרים בימי שלום, לעומת זאת, נחשב בעיני ההיסטוריונים מופקר, כמו הקיסר היילִינג משושלת ג’ין היורצ’נית או ווּזוֹנג משושלת מינג.

ארבעה עקרונות

מן הספרות המוסרית והטקסית עולים כמה עקרונות שבאמצעותם ביקשו מחבריה להסדיר את היחסים בבית הפוליגמי, ולהציג מצב חריג, נשים רבות הנשואות לגבר אחד, כטבעי ומקובל. החלוקה לארבעה עקרונות היא מסגרת פרשנית שנועדה להבהיר את המקורות, ולא חוק אחיד. העקרונות הללו לא תמיד נשמרו במציאות, ומשקלם השתנה מתקופה לתקופה.

• העיקרון הראשון היה ההבחנה בין האישה הראשית לבין הפילגשים. האישה הראשית, נחותה מבעלה ומהוריו אך עליונה על שאר הנשים, נדרשה להתמסר לתכלית הנעלה של הפוליגמיה ולהדריך את שאר הנשים לעשות כן.
• העיקרון השני היה הציפייה שהנשים לא יקנאו. לפי ההיגיון של המקורות, אישה שחיה למען תכלית נעלה אמורה להתעלות מעל הקנאה.
• העיקרון השלישי היה הביקורת על העדפה מופרזת של אישה אחת. אהבה עזה, כמו קנאה, נתפסה ככוח המסיט את הלב מן התכלית הנעלה ומערער את המדרג, ולכן הזהירו המוסרנים את השליט מפני התמסרות לאהובה יחידה.
• העיקרון הרביעי היה סדר, מדרג וחלוקת מאמץ. לכל שושלת הייתה מערכת דרגות משלה, עם מעט נשים בראשה ורבות בתחתיתה, וגם לחלוקת לילותיו של הקיסר היה סדר. כל אלה דרשו מעקב ומשא ומתן מתמידים, ובהם נזקק הקיסר לקיסרית ולמנגנון שלם של הארמון הפנימי: סריסים ונשות ארמון.

מה אמרו הספרים

את העקרונות האלה אפשר למצוא כבר בטקסטים קדומים. בראשם עומדים “מסורת זְוּאוֹ”, “ספר הטקסים” ו”טקסי ג’ואו”. לצדם עומד “פירוש מאו”, פרשנות מימי האן ל”ספר השירים”. אחריהם באים פרקי הקיסריות ונשות הקיסר בספרי דברי הימים השושלתיים, מן האן ועד הצ’ינג. הנימוק האורתודוקסי העיקרי לנטילת פילגשים היה הולדת בנים רבים. כשהקיסר שְׁיֶאנזוֹנג משושלת מינג (שלט 1464–1487) בילה זמן רב עם אישה אחת, אומנתו מימי ילדותו, הזכירו לו יועציו את הפתגם העתיק: “בנים נולדים מאימהות רבות”.[7]

הסדר בין הנשים נקבע בעיקר בדירוג. המסורת ייחסה את “טקסי ג’ואו” למייסדי שושלת ג’ואו, אך החיבור נערך כנראה בתקופת המדינות הלוחמות ובימי האן. הוא משרטט תמונה נורמטיבית של חצר מתוקנת, ולפי המסורת שהתגבשה סביבו עמדו לרשות המלכים האידיאליים של העבר 121 נשים. בראשן עמדה המלכה, ומתחתיה ארבע דרגות: שלוש גבירות (פוּרֶן, 夫人); תשע נשים בדרגת פִּין (嬪); עשרים ושבע נשים בדרגת שְׁיפוּ (世婦), תואר שפירושו המדויק שנוי במחלוקת בין המתרגמים; ושמונים ואחת נשות שירות (יוּצִ’י, 御妻). אין זו עדות לכך שלמלך כלשהו היו בפועל 121 נשים. זהו אידיאל של סדר, ששושלות מאוחרות שאבו ממנו חלק מן התארים ובנו לצדם מערכות דירוג משלהן. על סוּן צ’ְוּאֶן (182–252), שליט ממלכת ווּ, כתב היסטוריון קדום שלא הבחין בין אישה ראשית לפילגשים, ושהמבוכה במגורי נשותיו עשתה אותן ללעג בעיני הדורות.[8]

לגיוס נשים לארמון היו נהלים קבועים. בימי מינג נשלחו סריסים ברחבי הממלכה, ומבין המועמדות סוננו קבוצות קטנות והולכות, עד לבדיקה של הגוף, המראה והכישורים. לפי תיאור לא רשמי של בחירת קיסרית לקיסר טְיֶאנְצִ’י (שלט 1620–1627), גויסו לשם כך אלפי נערות. נשות הארמון צמצמו אותן לחמישים, ואלה נבחנו בכתיבה, בחשבון, בשירה ובציור. מבין שלוש המועמדות האחרונות בחר הקיסר את אשתו.[9] הנבחרת, ג’אנג, תשוב ותופיע בסיפורנו.

נישואי הקיסר לקיסרית היו לעיתים הסדר פוליטי, ולא בהכרח קשר אינטימי. ההיסטוריון הנס בילנשטיין מצא שבממלכת ווּ ובחמש השושלות הדרומיות שאחריה, במשך 360 שנה, נולדו לקיסרים תשעה בנים מן הקיסריות ו-247 מן הפילגשים.[10] גם בהתחשב בכך שהפילגשים היו רבות מן הקיסריות, הפער בולט.

הכלל שלפיו פילגש נחותה מן האישה הראשית נוסח כבר ב-651 לפנה”ס, בברית קוּיצְ’יוּ, שבה התחייבו נסיכי המדינות הפיאודליות: “אל תעשה פילגש לאישה”.[11] פירוש מאו קרא בשיר “כוכב קטן” ביטוי לפילגש המפנימה את נחיתותה. לפי פרשנותו, האישה הראשית באה והולכת בנחת, ואילו הפילגשים באות והולכות בחיפזון ואינן נשארות עם האדון לילה שלם.[12] אותו פירוש ראה בשיר הפותח את הספר, “גוּאָנְגְ’וּ“, ביטוי לסגולתה של המלכה, השמחה למצוא נשים צנועות שיחלקו את יצועו של האדון. השיר “כנפי הארבה” (גְ’וֹנְגְסְה) מלמד, לפי אותו פירוש, שמשום שהמלכה אינה מקנאת, זוכה הבית ל”המון בנים ונכדים”.[13] המילים ג’ונגסה מעטרות עד היום שער המוביל אל מגורי הנשים בעיר האסורה. “ספר האן המאוחרת” מספר על הקיסרית מָה, אשת הקיסר מִינג מבית האן, שהציגה לפני בעלה נשים מבנות לווייתה, משום שחששה שאינו מבקש צאצאים ממספיק נשים.[14]

מן השליט ציפו שלא יוכה בסנוורים (הוּאוֹ) מחמת התאהבות באישה. ליאנג נָה (116–150), קיסרית לצד הקיסר שוּן מבית האן, התפללה שבעלה “יקפיד להמטיר את הגשם במידה שווה בכל מקום, וישמור על סדר ותור בקרב נשות הארמון”. הביטוי סדר ותור שאוב מ”ספר התמורות”, שבו נמשלו נשות הארמון ל”שורת דגים”, כאילו כולן מושחלות על חוט אחד.[15] בעיני מחברי הספרים, הצלחת הפוליגמיה נשענה אפוא על יכולתם של הגבר ונשותיו להתגבר על התאווה והקנאה.

מאחורי החומות: חיי היומיום בהרמון

מה פירוש היה להיות אחת מנשות הקיסר, יום אחר יום? התשובה המפורטת ביותר מגיעה מן השושלת האחרונה, צ’ינג (1644–1912), שהותירה ארכיון עצום של תקנות, חשבונות ורשימות.[16] גם כאן יש לזכור שהתקנות מתארות את הסדר הרצוי, ולא תמיד את החיים עצמם.

מבנה העיר האסורה מבטא את סדר העולם הזה. בחלקה הדרומי, החצר החיצונית, עומדים אולמות הטקס והשלטון, עולם של גברים ופקידים. מצפון להם, מעבר לשער הטוהר השמימי, נפתחת החצר הפנימית. בציר המרכזי שלה עומדים ארמון הטוהר השמימי (צְ’יֶינְצִ’ינְג), מקום מגוריו של הקיסר בימי מינג ובראשית צ’ינג, וארמון השלווה הארצית (קוּנְנִינְג), ארמונה של הקיסרית. משני צדיהם שוכנים ששת הארמונות המזרחיים וששת הארמונות המערביים, מגורי נשות הקיסר. לפי פרשנות מקובלת, החלוקה משקפת את עקרון יין ויאנג: החוץ השלטוני שייך ליאנג, והפנים המוצנע והנשי ליין.

בתקופת צ’ינג נערכו מעת לעת בחינות לבנות ממשפחות המשתייכות למערכת שמונת הדגלים, מסגרת צבאית ומנהלית שכללה מנצ’ורים, מונגולים וסינים. לא כל חבריה היו בני אצולה. הנערות, בדרך כלל בנות שלוש עשרה עד שש עשרה, הוצגו בפני החצר, ומבין המועמדות נבחרו נשים לקיסר ולבני השושלת. במקביל נערך הליך נפרד לבחירת משרתות ארמון ממשפחות הכפופות למנהל משק הבית הקיסרי. המשרתות שוחררו בדרך כלל עד גיל עשרים וחמש, אך היו גם מעברים בין העולמות: אמו של הקיסר ג’יאצ’ינג באה ממשפחה כזו.

מרגע הכניסה קבעה הדרגה חלק גדול מחייה של האישה. מאז ימי קאנגשי היה המדרג קבוע. בראשו עמדה הקיסרית, ומתחתיה בת הזוג הקיסרית הנכבדה, שתי בנות זוג נכבדות, ארבע בנות זוג ושש נשים בדרגת פִּין. בתחתית עמדו שלוש דרגות שמספר הנשים בהן לא הוגבל: גבירה נכבדה (גְוֵויְרֵן), נוכחת תמידית (צָ’אנְגְזַאי) ומשיבה (דָאיִנְג). שמה של הדרגה האחרונה, זו העונה כשקוראים לה, מבטא היטב את מעמדה. לפי תקנות הארמון מימי צ’יינלונג, הקיסרית קיבלה אלף טאילים של כסף בשנה, והמשיבה שלושים. באותו אופן נקבעו מנות המזון, הבדים, הנרות והפחם, וגם מספר המשרתות, מעשר לקיסרית ועד שתיים בתחתית.[17] המנות הגדולות כלכלו את כל בני ביתה של האישה, משרתות וסריסים, ובכל זאת הפער ניכר בכל פרט: בצבע הגלימות, בעיטורי השיער ובכלים שעל השולחן.

הדרך העיקרית לעלות במדרג עברה דרך הקיסר: חסדו, ובעיקר לידת ילד. בגידול ילדי הקיסר השתתפו מיניקות ואומנות, ובני המשפחה הקיסרית חיו ופעלו בתוך מערכת חצר מורכבת. מידת הקשר של הילדים עם אמותיהם השתנתה לפי התקופה, המעמד והנסיבות. בני משפחותיהן של הנשים הורשו לבקר בארמון רק בהזדמנויות מיוחדות. כשמת הקיסר עברו אלמנותיו לארמונות בקצה העיר האסורה. רובן חיו שם הרחק ממרכז החצר, אך אם הקיסר החדש, הקיסרית האלמנה, יכלה לצבור כוח רב, כפי שנראה בהמשך.

סביב ההרמון נרקמו לא מעט אגדות. הנודעת שבהן מספרת על לוחיות עץ ירוקות הנושאות את שמות הנשים, שהוגשו לקיסר בכל ערב על מגש כדי שיהפוך את לוחית הנבחרת. התיאור מוכר מכל סדרת טלוויזיה סינית, אך מקורו בזיכרונות של סריסים מסוף השושלת ובספרות פופולרית, ואין לו אישור של ממש בתעודות הרשמיות.

הסריסים: שומרי הסף

בין החצר הפנימית לעולם שבחוץ עמדו הסריסים, הגברים היחידים מלבד הקיסר ובניו הצעירים שהורשו לשהות בה. הם שמרו על השערים, ניהלו את המחסנים ועקבו אחר הנעשה בארמון. מי ששלט בגישה אל הקיסר שלט במידה רבה גם במידע שהגיע אליו. בימי מינג מנה מנגנון הסריסים עשרות אלפים, וסריסים אחדים נעשו שליטים בפועל. ווֵיי ג’ונגשְׁיֶן שלט בחצר בימי טיאנצ’י, בברית עם מינקתו של הקיסר, גבירת קֶה. הקיסרית ג’אנג, אשתו של טיאנצ’י, נאבקה בשניהם, ולפי המקורות אף איבדה את הריונה בגללם. שושלת צ’ינג למדה את הלקח. הקיסר שׁוּנְגְ’ה הציב ב-1655 לוח ברזל שאסר על הסריסים להתערב בענייני המדינה, אך בשלהי השושלת שבו כמה מהם, כמו לִי לְיָאנְיִינְג, מקורבה של צישי, לצבור השפעה ניכרת.[18]

הליווי אל הקבר

בראשית שושלת מינג היה סופן של רבות מנשות הקיסר אכזרי בהרבה. המנהג, שְׁיוּנְזָאנְג, קבורה בלוויה, מוכר כבר מקברי שושלת שאנג, ומינג החיתה אותו בראשיתה, אולי בהשפעת המסורת המונגולית של שושלת יואן. עם מות מייסד השושלת, ג’ו יואנג’אנג, ב-1398, נדרשו לפי המסורת כארבעים מנשותיו למות, ועם מות יונגלה כשלושים, ובהן גבירת האן, שסיפורה הובא בפתח המאמר. עדותה של המינקת הקוריאנית מתארת את מותן של הנשים בתלייה במקרה זה. בני משפחותיהן של הנשים שהוקרבו קיבלו משרות תורשתיות במשמר הקיסרי, ומשפחותיהן זכו לכינוי משפחות הנשים שעלו אל השמים.[19]

לפי “תולדות המינג”, ביטל הקיסר יינגזונג את הנוהג בצוואתו, ב-1464, כשאסר להקריב את נשות הארמון במותו. יורשיו על כס המינג לא חידשו אותו. המנהג צץ שוב בראשית צ’ינג: עם מות נורהאצ’י, אבי השושלת, ב-1626, נדרשה אשתו הראשית, אַבָּהַאי, ללוות אותו אל מותו, ורק בימי קאנגשי נאסרה הקרבת משרתים בקבורה.

בצל הארמון

ביטול ההקרבה לא הבטיח לנשים זקנה שלווה. בימי מינג נשלחו נשות ארמון חולות או זקנות אל היכל השלום והשמחה (אָנְלֶהטָאנג), ונשים שנמצאו אשמות נשלחו אל לשכת הכביסה שמחוץ לחומות, ששימשה בפועל מקום גלות ועונש.[20] גם אלמנות צעירות במיוחד לא היו נדירות. הקיסרית לוּ, אלמנתו של ליו באנג, השיאה את נכדתה, גָ’אנג יֶן, ילדה כבת אחת עשרה, לבנה, הקיסר הוּאִי, דודה של הנערה. משלא נולדו להם ילדים, מסרה לה תינוק של אחת מנשות הארמון כאילו היה בנה. הקיסר מת כעבור שלוש שנים, וג’אנג יֶן חיה עוד כשלושים שנה כאלמנה בארמון מבודד.[21]

גם הארמון הקר, שמרבה להופיע בסדרות הטלוויזיה, אינו מבנה מסוים. זהו כינוי ספרותי לכל מקום מבודד שאליו הורחקה אישה שאיבדה את חסד הקיסר. המציאות הייתה פחות דרמטית מן האגדה, אך קשה לא פחות: חיים שלמים בצל החומות, בלי משפחה ובלי דרך חזרה.

מן הכתב אל החיים

הפוליגמיה בפועל עניינה הדרך שבה אנשים התנהגו, בין שצייתו לכללים ובין שלא צייתו להם. חלק מן הנשים קידמו את כללי המערכת, וחלקן חרגו מהם וחתרו תחתם. פגיעה ביריבות הייתה אחת הדרכים, אך היו גם דרכים פחות אלימות. חירותן של הנשים הייתה מוגבלת לאין ערוך יותר מזו של הקיסר, אך בתוך הגבולות הללו יכלו לעיתים להשפיע על החלטותיו. נבחן שלושה תחומים: כיצד הצדיק הקיסר את מעמדו כבעל נשים רבות; כיצד חרג מן הכללים, בעיקר בהעדפת אהובה אחת או בהוללות; ולבסוף, שיתוף הפעולה בין הנשים, היריבות ביניהן ודרכי המחאה שלהן.

איך נעשים בעלים של הרמון

בעלי הנשים הרבות, הקיסרים והגברים הדומים להם, עמדו בראש פירמידה שכל שאר הגברים והנשים נמצאו מתחתיה. את מעמדם היה צריך להצדיק ולהגן עליו, בכללים ובמראית עין.

וָאנג מָאנג (45 לפנה”ס–23 לספירה), שתפס את כס שושלת האן והקים את שושלת שין הקצרה, מדגים כיצד אפשר לרתום את המוסד לטיפוח דימוי של צדיק. לפני שעלה לשלטון, ובניגוד לקיסרי האן שפינקו את נשותיהם ואת משפחותיהן, הכריז שיש לו “בת זוג אחת ולא אחרת”, אף שהוליד ילדים מנשים אחרות וכינה אותן “משרתות”. לאחר שהיה לקיסר ומתו אשתו ובניו, המליץ לו יועץ לשאת קיסרית חדשה ועוד 120 נשים. היועץ הסתמך על “טקסי ג’ואו”, שעליו ביסס ואנג מאנג רבות מן הרפורמות שלו, ועל הקיסר הצהוב (Huangdi), שליט מיתי שזכה, לפי מסורות דאואיסטיות, בחיי אלמוות בזכות יחסיו עם נשים רבות. ואנג מאנג נטל קיסרית ובדיוק 120 נשים.[22]

גם הקיסר ווּ משושלת ג’ין (שלט 265–290) ידע שעיניים רבות עוקבות אחריו. ב-273 פתח בגיוס נשים להרמונו ברחבי האימפריה, ומאחר שמשפחות מיהרו להשיא את בנותיהן כדי לחלצן מן הבחירה, אסר על נישואים כל עוד נמשך הגיוס. מיד אחר כך הכריז שלא יעלה פילגש לדרגת קיסרית, ומסר את הבחירה לידי הקיסרית, שלפי הדיווחים סיננה דווקא את היפות במיוחד.[23] בהרמונו היו, לפי המקורות, כעשרת אלפים נשים, וסיפור מפורסם ממחיש את מבוכתו בשאלה עם מי ילון. הוא נהג לנסוע בכרכרה רתומה לעזים ולהניח להן לעצור היכן שרצו, ונשות הארמון תקעו עלי במבוק סביב פתחיהן והזו מי מלח על הקרקע כדי למשוך את העזים.[24] אי אפשר לדעת כמה מן הסיפור הוא הגזמה, אך מוטיב העזים הבוחרות בשביל הקיסר תואם את רעיון המוסד המרסן את השליט מבחוץ ומחייב אותו לשוויון בין הנשים.

לא כל נשות הקיסר נבחרו בשל יופיין. זְוּאוֹ פֶן, אחותו של המשורר זואו סְה (בערך 255–306), נודעה כמלומדת וכסופרת. לפי המקורות, מעולם לא הייתה לאהובתו של הקיסר ווּ, אך הוא נהנה להאזין לדבריה על ספרות.[25] אישה כזו חיזקה את דימויו של הקיסר כשליט משכיל, ומיתנה את דמותו כשליט השקוע בתענוגות.

קיסרים רבים גם עקפו את סדרי הבחירה ונמשכו לשפחות הארמון. יחסים עם שפחה נחשבו עבירה קלה, ולעיתים הובילו לקידומה, בייחוד אם ילדה בן. נטילת אשת האב, לעומת זאת, נחשבה תועבה של ממש גם אם האב כבר מת, ומימי קדם כונו מקרים כאלה גילוי עריות (גֶ’נְג). ההיסטוריונים נטו לתאר קיסר כזה כמי שאיבד את המנדט השמימי.

העבירה הראשונה: האהובה האחת

ההתנהגות החורגת מן הכללים לבשה שתי צורות עיקריות: העדפת אישה אחת, והוללות. לתיאור ההעדפה השתמשו ההיסטוריונים באוצר מילים קבוע: צ’וֹנג, לפנק ולהעדיף ללא מידה, והואו, להיות מוכה סנוורים או מכושף. בתיאורים אלה טמון קושי מוכר: המקורות נוטים להטיל על האישה האהובה את האחריות לכישלונות השליט ולמשברי הממלכה.

לשליט האחרון של שושלת צ’ן, צ’ן שובאו (553–604), הייתה אהובה בשם ג’אנג לִיהוּאָה. לפי ההיסטוריונים, מאחר שצ’ן “התרשל בענייני החצר”, התערבה ג’אנג בפוליטיקה, והקיסר אף היה “מושיב אותה על ברכיו בעת שדנו בענייני ממשל”. כשתקפו צבאות סוי את הבירה, הסתתר בבאר יחד עם ג’אנג ועם אהובה נוספת.[26] גאוֹ וֵיי (557–577) משושלת צ’י הצפונית עיכב, לפי המסופר, מתקפה מכרעת כדי שאהובתו, פֶנג שְׁיאוֹלְיֶן, תצפה בה לצדו. המקורות קשרו את העיכוב באהובתו של הקיסר וראו בו סימן להזנחת ענייני הממלכה. זמן קצר לאחר מכן בא שלטון השושלת אל קצו.[27]

הדוגמה המפורסמת ביותר היא הרומן בין הקיסר שׁוּאַנְזוֹנג משושלת טאנג (685–762) לבין בת הזוג המכובדת יאנג גווּייפֵיי (719–756), שהייתה במקור אשת אחד מבניו. המסורת ההיסטוריוגרפית קשרה את מרד אן לוּשָׁאן בשקיעתו של הקיסר ברומן הזה. למרד היו גורמים צבאיים ופוליטיים עמוקים: כוחם הגובר של המושלים הצבאיים בגבולות, והיריבות בין אן לושאן לבין הקנצלר יאנג גואוג’ונג, בן דודה של האהובה. האשמת האישה היא חלק מן האופן שבו סופר הסיפור, ולא הסבר מספק למרד.[28] כשנמלט הקיסר מן הבירה, דרשו חייליו להוציא את יאנג גווייפיי להורג, והוא נאלץ להיענות.

גם כשלא נלווה אליה אסון, נתפסה ההעדפה כהסחה של השליט מחובותיו. הונג טאיג’י (1592–1643) התקשה להתאושש ממות אהובתו הַיילָאנְג’וּ (1609–1641) ובנה, ולפי המקורות חדל להשתתף בחיים הצבאיים כבעבר. הוא מת שנתיים אחריה.[29] בנו, הקיסר שונג’ה (1638–1661), שנולד לבּוּמְבּוּטאי, אחותה הצעירה של היילאנג’ו, ניסה להדיח את הקיסרית המכהנת לטובת אהובתו, דוֹנְגְאֶה. כשמתה ציווה על סריסים ושפחות ללוות אותה אל הקבר. הוא עצמו מת חודשים ספורים אחריה.[30]

קיסר המינג ווזונג (1491–1521), ששמו הפרטי ג’ו הואוג’או, עורר סערה ב-1516 כשהעדיף את גבירת מָה, אשת איש שהייתה הרה באותה עת. פקידי החצר האשימו אותו בצירוף המסוכן של “אהובות מבפנים ואהובים מבחוץ”, וכינו את אהובתו “מפילת ממלכות” (יוֹאוּוּ).[31] גם ווזונג וגם הקיסר וָאנְלִי (1563–1620), שאהובתו גבירת ג’נג עמדה במרכז מאבק ממושך על זהות היורש, לא שילמו מחיר פוליטי ישיר על העדפתם. השושלת הייתה יציבה דיה כדי לשאת את הביקורת, אף שלמינג לא נותרו עוד ימים רבים.

העבירה השנייה: הוללות

העדפת אישה יחידה הופכת את הקיסר, הלכה למעשה, למונוגמי בתוך הפוליגמיה שלו. העבירה השנייה נמצאת בקוטב ההפוך: מין חסר הבחנה. לפי המקורות, הוללות כזו הייתה נדירה למדי, ונקשרה בעיקר בשושלות קצרות ימים. קשה להעריך את התיאורים, משום שדברי הימים נטו להשמיט פרטים גסים, ואילו כרוניקות לא רשמיות וספרות בדיונית הרחיבו בהם בשפע.

ליוּ זְיֶה (449–466) משושלת ליו סונג ציווה, לפי “ספר סונג”, לאנוס את דודתו לנגד עיניו, וכשסירבה הוציא את בניה להורג. כשאחת מנשות הארמון סירבה לפקודתו להתפשט, ערף את ראשה. זמן קצר אחר כך נרצח בידי משרתיו.[32] על ליוּ צָ’אנג (942–980) מממלכת נאן האן נאמר שהחזיק “שפחה מפרס”, ומקור מן המאה השבע עשרה הוסיף, אולי בלי בסיס של ממש, תיאור של הוללות המונית שנערכה לעיניה.[33]

הוללותו של יאנג גואנג משושלת סוי, המכונה יָאנְגְדִי, הקיסר המופקר, החלה לפי המסורת ביחסים עם שתיים מנשות אביו, יאנג ג’יאן, שמת זה עתה.[34] סופרים בימי סונג ומינג המציאו בשבילו ארמון בשם המבוך (מִילוֹאוּ), שבו כביכול התהולל עם שלושת אלפים בתולות. על הקיסר היילינג משושלת ג’ין סופר שקיים יחסי מין בנוכחות אחרים. ב-1161 רצחו אותו מצביאיו שלו.[35]

על ווזונג סופר שנהג לדהור בלילה לבתי עשירים ולגזול את נשותיהם.[36] הקיסר גִ’יָאגִ’ינג (1507–1566) השתמש, לפי מקורות התקופה, בתכשירים שיוחסו להם סגולות רפואיות ומיניות, וחלקם הכילו כנראה מתכות רעילות. בעצת יועץ דאואיסטי, שהבטיח לו חיי נצח מספיגת תמצית החיים של נערות צעירות, גייס מאות נערות בנות שמונה עד ארבע עשרה.[37] גם יורשו, הקיסר מוּזוֹנג, נטל תכשירים כאלה, ופקידיו הפצירו בו “לחדול מלשקוע בתענוגות יומם ולילה”.[38]

דגם נגדי: הקיסר קָאנְגְשִׁי

לשם השוואה, הקיסר קאנגשי (1654–1722) נראה כמי ששמר על איפוק. בניגוד לאביו ולסבו לא נקשר מעולם לאישה אחת, וככל שאפשר לדעת נמנע מעימותים חריפים בין נשותיו. האישה החשובה בחייו הייתה סבתו, הקיסרית האלמנה שיאוג’ואנג, אותה בומבוטאי, שגידלה אותו לאחר שהתייתם.

רישומי הייחוס של בית המלוכה משרטטים דגם קרוב לאידיאל המוסדי: חמישים ושישה ילדים משלושים נשים. בין 1667 ל-1690 נולד לו לפחות ילד אחד בכל שנה מלבד שתיים, וב-1683 נולדו לו חמישה. שתי נשים מנצ’וריות, רוֹנְגְפֵיי ודֶפֵיי, אמו של הקיסר הבא, יונגג’נג, ילדו לו שישה ילדים כל אחת.[39]

נשים: יריבות, בריתות ומחאה

התחום השלישי עניינו היחסים בין הנשים עצמן. הן התחרו זו בזו, אך גם כרתו בריתות, ויש שנסוגו ככל שיכלו מן הפוליטיקה של הארמון. כאן במיוחד יש לקרוא את המקורות בזהירות: סיפורי האכזריות של נשים כלפי נשים היו כלי מרכזי בידי ההיסטוריונים המוסרנים.

לפי “רשומות ההיסטוריון”, הקיסרית לוּ (מתה 180 לפנה”ס), אשתו של ליו באנג, רדפה את אהובתו של בעלה, גבירת צִ’י, ואת בנה, שליו באנג ביקש למנות ליורש. היא הורתה לענות את גבירת צ’י ולהשליכה אל בית שימוש.[40] ווּ זֶהטְיֶן (625–705), אשת הקיסר גָאוֹזוֹנג משושלת טאנג, הורתה לפי המסורת לענות שתי יריבות ולהשליכן אל חביות יין. על הקיסרית לִי, אשת הקיסר גוּאָנְגְזוֹנג משושלת סונג, מסופר שהקיסר הוקסם מידיה של שפחה שהגישה לו מים, וימים ספורים אחר כך שלחה לו הקיסרית כלי מזון ובו ידיה הכרותות של הנערה.[41] על גָ’אוֹ פֵייאֶן, אשת הקיסר צ’נג מבית האן, ועל בת הזוג וָאן, אומנתו לשעבר של שיאנזונג, מסופר שכפו על נשים הרות להפיל או הורו להמית תינוקות.

דברי הימים מסתפקים לרוב בתיאור אישה כקנאית או כקנאית ואכזרית. בדרך כלל כוונה האלימות כלפי נשים אחרות, אך קיסרים שהתעללו בנשותיהם עוררו את שנאתן. על גָאוֹ יָאנג (529–559), הקיסר הראשון של צ’י הצפונית, נכתב שהיכה והלקה את נשותיו ואף המית כמה מהן, ושליט משושלת ג’ין המזרחית נרצח בידי פילגש שהעליב. ההיסטוריון הנס בילנשטיין מפקפק בתיאורים מרעישים מסוג זה.[42] מקרה מתועד יותר אירע ב-1542. קבוצת נשות ארמון צעירות התנפלה על הקיסר ג’יאג’ינג בשנתו וניסתה לחנוק אותו בחבל משי. הלולאה לא התהדקה, והקיסרית, שהוזעקה, הצילה את חייו. הנשים הוצאו להורג באכזריות, ועמן שתיים מנשותיו של הקיסר. מניעיהן לא הובהרו מעולם. לפי כמה מקורות היה הקיסר “רגזן” ביותר כלפי נשות הארמון, אולי בהשפעת התכשירים שנטל.[43]

בקוטב השני: נשים של סגולה

בקוטב ההפוך הציבו ההיסטוריונים נשים שנודעו בסגולתן. הקיסרית של צ’ן שובאו, שֶׁן וּהוּאָה, הגיבה לפי המסופר בלי טינה להעדפתו את ג’אנג ליהואה. בעוד בעלה ואהובותיו מסתתרים בבאר, המתינה בכבוד לנציגי סוי, ולימים נעשתה נזירה בודהיסטית.[44] היו קיסריות אחרונות שהקריבו את עצמן. בתו של ואנג מאנג, אלמנת הקיסר פִּינג מבית האן, השליכה את עצמה אל הארמון הבוער, והקיסרית האלמנה ג’אנג, אשתו של טיאנצ’י, תלתה את עצמה כשנפלה בייג’ינג ב-1644. והיו קיסריות ראשונות שתוארו כדמויות מופת, כמו שלוש נשותיו של גָ’אוֹ קְוָאנְגְיִין, מייסד שושלת סונג.[45] אשת מייסד מינג, הקיסרית מָה (1332–1382), זכתה לשבחים על חסכנותה ועל היעדר הקנאה בלבה, ועל בגדיה נאמר שהיו “משי גס שעבר כביסות רבות”.[46]

תמרונים, מחאה ונסיגה

יצירת הרמוניה בין הנשים הייתה רחוקה מלהיות פשוטה ושקופה, ומי שיזמה את בחירת הפילגש שלטה גם בבחירה עצמה. גבירת בָּאן הציגה בפני הקיסר צ’נג מבית האן אחת ממשרתותיה, אך הקיסר העדיף את ג’או פייאן ואת אחותה, ואלה הוציאו את דיבתן של הקיסרית ושל גבירת באן.

גורלה של הקיסרית וָאנג (מתה בערך 655), אשת גאוזונג מבית טאנג, היה קשה יותר. הקיסר העדיף את אחת מנשותיו, שילדה לו בן, והקיסרית ביקשה להרחיק אותו ממנה. לשם כך המליצה לו לקחת אליו את ווּ זהטיין, שהייתה פילגש של אביו המנוח. ווּ ניצלה את ההזדמנות. היא הוציאה את דיבתן של הקיסרית ושל האהובה גם יחד, ולבסוף דאגה שיעונו עד מוות.[47] האישה שהגיעה לארמון כפילגש של אבי בעלה הכריזה לימים על עצמה קיסרית, והיא האישה היחידה שההיסטוריוגרפיה הסינית מכירה בה כמי שמלכה בשמה שלה.

הרמוניה הייתה אפשרית, בייחוד כשלנשים היו אינטרסים משותפים. כך היה בין הקיסרית ווּ, אשת הקיסר גאוזונג מבית סונג, אספנית אמנות שנודעה בהיעדר קנאה, לבין בת הזוג ליוּ וָאנְרוֹנג, שהכשירה נשות ארמון צעירות באמנויות כדי לבדר את הזוג הקיסרי.[48]

כשהקיסר סטה מן הדרך, היו שנסוגו והיו שהוכיחו אותו. גבירת באן סירבה לנסוע עם הקיסר צ’נג בכרכרתו, בטענה שרק שליטים ידועים לשמצה נסעו יחד עם אישה. הקיסרית השנייה של צ’יינלונג, גבירת אוּלָה נָארָה (מתה 1766), גזרה את שערה במהלך מסע בדרום סין ועוררה את זעמו של הקיסר. נסיבות המעשה אינן ברורות, ובמקורות מאוחרים הוצעו לו הסברים שונים. גזיזת שיער נחשבה מעשה של אבל או של פרישה מן העולם, ובחייו של קיסר שעדיין חי היה בה עלבון חמור.[49] על נשים אחרות שנפלו מגדולתן כתבו ההיסטוריונים שמתו לפתע או מתו מדאגה, ניסוחים שהסתירו לא פעם נסיבות קשות יותר.

בנים, יורשים ומי שמולך בשמם

לתחרות בין הנשים נלוותה התחרות בין הבנים. הפוליגמיה העניקה לקיסרים אחדים לעיתים שלושים בנים ואף יותר מארבעים, אך גם מאבקי כוח קשים ביניהם. ולעיתים לא נולד אף בן, או שהקיסר מת והשאיר אחריו פעוטות. את החלל מילאו פקידים, קיסריות אלמנות ובני משפחותיהן, וסריסים, שלעיתים העדיפו יורש צעיר. קאנגשי גבר על העוצרים בעזרת סבתו. הקיסרית האלמנה צִישִׁי (1835–1908), לעומתו, החזיקה בשלטון עד יום מותה, ושני קיסרים צעירים מלכו בצלה: בנה ואחיינה.

מפילגש לשליטה: הקיסרית האלמנה צישי

סיפורה של צישי מראה כיצד יכלו מרכיבי המוסד שתוארו עד כה להפוך פילגש לשליטה. נערה מנצ’ורית בת שש עשרה נכנסה לארמון באחת הדרגות הנמוכות, ויצאה ממנו, כעבור יותר מחצי מאה, כמי שהחזיקה בכוח רב יותר מכל אדם אחר בחצר. הולדת בן, מעמד הקיסרית האלמנה, קשרי משפחה והשליטה בבחירת נשות הקיסר היו המנופים שבאמצעותם עשתה זאת.[50]

“גבירת הסחלב”

צישי, בת משפחת יֶהֶה נָארָה, נולדה ב-1835 לפקיד מנצ’ורי ממערכת הדגלים. שמה הפרטי אינו ידוע בוודאות. ב-1851 נבחרה לאחת מנשותיו של הקיסר הצעיר שְׁיֶאנְפֶנְג, ובקיץ 1852 נכנסה לעיר האסורה בתואר הגבירה הנכבדה לאן, כלומר סחלב, בדרגת גְוֵויְרֵן, השלישית מן הסוף במדרג שתואר לעיל. הקידום הגיע מן המקור הקלאסי ביותר. ב-1856 ילדה את זאיְצ’וּן, בנו הראשון של הקיסר והיחיד ששרד, וכעבור שנה עמדה במקום השני בארמון הפנימי, אחרי הקיסרית ניוֹהוּרוּ. לפי כמה תיאורים ידעה לקרוא ולכתוב סינית, והקיסר החולני נהג להניח לה לקרוא בפניו תזכירים של פקידים.

ב-1860, בשלהי מלחמת האופיום השנייה, בזזו חיילים בריטים וצרפתים את ארמון הקיץ הישן. לאחר מכן, בהוראת הנציג הבריטי לורד אלגין, העלו אותו כוחות בריטיים באש. החצר נמלטה אל צֶ’נְגְדֶה, ושם מת הקיסר באוגוסט 1861. שמונה שרים מונו לעוצרים בשם בנו בן החמש.

ההפיכה של 1861

עם עליית הבן לכס הועלו שתי הנשים לדרגת קיסרית אלמנה, כל אחת מכוח מעמד אחר: ניוהורו, שקיבלה את התואר צְ’יאָן, כאשתו הראשית של הקיסר המנוח, ואם הקיסר, שקיבלה את התואר צישי, מבורכת ונדיבה, כאמו של הקיסר החדש. צישי כרתה ברית עם צ’יאן ועם שניים מאחי הקיסר המנוח, ובהם הנסיך גוֹנְג, ובעוד ראש העוצרים, סוּשׁוּן, מלווה את הארון לבירה, הוכנה ההפיכה. סושון הוצא להורג, והעוצרים הודחו. ההסדר החדש כונה שמיעת ענייני המדינה מאחורי הווילון: שתי הקיסריות האלמנות ישבו מאחורי מסך בעוד הקיסר הילד יושב על הכס לפניהן. שם תקופת שלטונו של הקיסר נקבע טוֹנְגְגְ’ה.[51]

בבית צ’ינג היו נורמות והגבלות נגד התערבות נשים בממשל, אך קיסריות אלמנות שימשו עוצרות בשם בניהן כבר מימי האן. צישי וצ’יאן נשענו על המסורת הזו, וצישי, שנכנסה לארמון כפילגש, עמדה עתה לצד האישה הראשית בזכות מעמדה כאם הקיסר. השנים הבאות, תקופת השיקום של טונגג’ה (Tongzhi Restoration), הביאו לדיכוי מרד טאי-פינג ולראשית רפורמות, וצישי למדה בהן את מלאכת השלטון. ב-1865 כבר הייתה חזקה דיה כדי להדיח את הנסיך גונג, שותפה להפיכה, מרוב תפקידיו.

אם, דודה ו”אבא יקר”

ב-1872 נישא טונגג’ה לארוּטֶה, נכדתו של אחד העוצרים שהודחו ב-1861. לפי סיפור מן החצר, כשהזהירו את ארוטה לנהוג בכניעות בחמותה, ענתה שהיא אישה ראשית שנכנסה לארמון בשער הראשי, ואילו צישי היא פילגש שנכנסה בשער הצדדי. כאן נהגה צישי כפי שציפה המוסד מקיסרית אלמנה. כשהקיסר העדיף את רעייתו והזניח את פילגשיו, הורתה לסריסים לעקוב אחריו, ולבסוף הפרידה בין בני הזוג. בינואר 1875 מת טונגג’ה, בן שמונה עשרה, ככל הנראה מאבעבועות שחורות. ארוטה מתה חודשיים אחריו.

הקיסר מת בלי בן, בדיוק התרחיש שהפוליגמיה נועדה למנוע. צישי מילאה תפקיד מרכזי בבחירת היורש, אף שההחלטה התקבלה בחצר בהשתתפות נסיכים ושרים. הנבחר היה זאיְטְיֶאן, בן ארבע, בנה של אחותה, שנודע כקיסר גוּאָנְגְשׁוּ. הילד נדרש לכנות אותה “אבא יקר”, כינוי שהעמיד אותה במקום האב. ב-1881 מתה צ’יאן, ומאז נותרה צישי הקיסרית האלמנה היחידה.

כשהגיע גואנגשו לפרקו, השתמשה צישי במנוף נוסף שהעניק לה המוסד: בחירת נשות הקיסר. היא בחרה לו קיסרית מבני משפחתה, את אחייניתה גִ’ינְגְפֶן. לצדה נבחרו שתי אחיות כפילגשים, גִ’ין וגֶ’ן. הקיסר נמשך אל ג’ן. ב-1894 הורדה ג’ן בדרגה באשמת התערבות בענייני מדינה, ולפי כמה דיווחים אף הולקתה.[52] בכך שמרה צישי על המדרג ועל מעמד האישה הראשית, שהייתה, במקרה, בת משפחתה.

מאה ימים, מתאגרפים ומדיניות חדשה

ב-1889 פרשה צישי רשמית מן העוצרות ועברה לארמון הקיץ החדש, יִיהֶהיְוּאֶן. לפי שמועה ששרדה זמן רב, מימנה את שיקומו בכספים שיועדו לצי, ובכך תרמה לתבוסת סין ביפן ב-1894–1895. מחקרים חדשים מפקפקים בכך.[53] ב-1898 פתח גואנגשו ברפורמת מאה הימים, וצישי שבה ותפסה את השלטון. הקיסר נותר במעצר בית עד סוף ימיו. ב-1900 תמכה צישי בתנועת המתאגרפים והכריזה מלחמה על המעצמות. צבאות שמונה מדינות כבשו את בייג’ינג, והחצר נמלטה אל שיאן. ערב הבריחה, לפי המסורת, הורתה צישי להשליך את גבירת ג’ן אל באר בעיר האסורה. בשנותיה האחרונות הובילה צישי את המדיניות החדשה, ובמסגרתה בוטלה ב-1905 מערכת הבחינות הקיסריות.

ב-14 בנובמבר 1908 מת גואנגשו, בן שלושים ושבע, וצישי מתה למחרת. בדיקות פורנזיות שפורסמו מאה שנה אחר כך מצאו בשרידי הקיסר ריכוז ארסן גבוה פי אלפים מן הרגיל. הממצא מעיד על הרעלה, אך אינו מזהה את המרעיל. היסטוריונים רבים חושדים בצישי, שידעה כנראה כי מותה קרב; אחרים מצביעים על המצביא יואן שיקאי או על גורמים אחרים בחצר.[54] על הכס הועלה, בבחירתה, פוּיִי בן השנתיים, הקיסר האחרון של סין.

צישי בעיני ההיסטוריה

במשך רוב המאה העשרים נתפסה צישי כרודנית מושחתת ותאוות שלטון. לדימוי הזה תרם במיוחד הספר “סין תחת הקיסרית האלמנה” (1910), שנשען על רכילות סריסים ועל יומן של פקיד חצר, שהתברר לימים כזיוף פרי עטו של אחד המחברים, אדמונד בקהאוס.[55] מאז שנות השבעים עלתה תמונה מורכבת יותר, של שליטה מעשית שפעלה תחת לחץ אימפריאליסטי חסר תקדים. הדימוי הישן מדגים היטב את בעיית המקורות שבה פתחנו: אישה בעלת כוח תוארה שוב כמי שהביאה חורבן על הממלכה.

לענייננו, צישי לא שברה את חוקי המוסד בכוח; היא השתמשה בהם. היא עלתה בדרגות בזכות הבן שילדה, משלה בשם בנה ואחר כך בשם אחיינה כפי שעשו קיסריות אלמנות לפניה, ופיקחה על חיי האישות של שני קיסרים כפי שהמוסד ציפה מקיסרית אלמנה. במשך ארבעים ושבע שנה החזיקה אישה שנכנסה לארמון כפילגש בגורלה של האימפריה המאוכלסת ביותר בעולם.

הקיסרית האחרונה והפילגש האחרונה

בפברואר 1912 ויתר פויי בן השש על הכס, אך לפי הסכם הוויתור הורשה להמשיך לגור בחלקה הפנימי של העיר האסורה. ב-1922, בגיל שש עשרה, נשא שם אישה ראשית ופילגש, כמנהג אבותיו: הקיסרית וָאנְרוֹנג (1906–1946), בת למשפחה מנצ’ורית משכילה, והפילגש וֵנְשְׁיוּ (1909–1953), בת שלוש עשרה. ב-1931 עשתה ונשיו מעשה חסר תקדים. היא עזבה את הבית, שכרה עורכי דין ותבעה גט, ונודעה כאישה הראשונה שהתגרשה מקיסר סיני. גורלה של ואנרונג היה קשה בהרבה. היא ליוותה את פויי למנצ’וקואו, שקעה בהתמכרות לאופיום, וכשקרסה מדינת החסות ב-1945 נותרה מאחור. היא מתה במעצר ב-1946, ורק ב-2006 נערכה לה קבורה סמלית לצד קברו של פויי.[56]

סיפורן של שתי הנשים חותם את המוסד שבו עסק המאמר. האישה הראשית נשארה נאמנה למסגרת עד הסוף והתרסקה יחד עמה. הפילגש הייתה הראשונה שקמה ויצאה ממנה.

סין ושכנותיה

בחברות הנוודים של אסיה הפנימית ובעולם האסלאם התקיימו הסדרי נישואים ופילגשות שונים מאלה שהיו נהוגים בסין, והם השתנו בין תקופות, חברות ומערכות משפט. הייחוד הבולט של הפוליגמיה הסינית היה ההגדרה של אישה ראשית אחת, נבדלת משאר הנשים. נשות האליטה בחברות נוודיות השתתפו לעיתים בהחלטות פוליטיות וצבאיות, ובימי שושלות לְיָאוֹ ויואן אף הובילו צבאות.

לצד ההבדלים חזרה בכל החצרות הללו תופעה אחת: ריכוז כוח בידי קיסריות ואמהות שליטים, בייחוד עם מות השליט. החצרות התמודדו עמה בדרכים שונות. בשושלת מינג הוקפד לבחור קיסריות ונשות קיסר ממשפחות צנועות יחסית, שאינן מן הפקידות הבכירה, כדי לצמצם את כוחן של משפחות הקיסריות. בצ’ינג באו נשות הקיסר ממשפחות הדגלים, שהיו חלק מן המעמד השליט, והחצר הגבילה את כוחן של משפחות אלה בדרכים אחרות. השליטים העות’מאניים חדלו במשך תקופה ארוכה לשאת נשים כחוק, והולידו את יורשיהם מפילגשים.[57] בסין הייתה גם דרך פשוטה יותר: להימנע ממינוי קיסרית, כפי שאירע בווֵיי הצפונית ובטאנג שלאחר ימי הקיסר סוּזוֹנג. מן האישה הראשית ציפו שתהיה מסוגלת לנהל את המשפחה הפוליגמית, אך לא תיכנס לפוליטיקה השושלתית.[58]

סוף דבר: הקיסרית הקנאית, איום או כוח מרסן?

ההצדקה הרשמית לפוליגמיה הייתה הבטחת בנים, אך אפשר לקרוא את מיסודה גם כהכרה בתשוקתו של הגבר רב הכוח לבנות זוג רבות. הכרה כזו חייבה אשליה: שהנשים הרבות ישרתו ברצון את הגבר האחד. כדי לתמוך באשליה עיצבו הספרים את דמות האישה האידיאלית, המציגה בפני בעלה נשים אחרות ובולמת את הקנאה בלבה ובלב זולתה. בדרך עקיפה מינה המוסד את האישה הראשית למנהלת יחסיו של הקיסר עם נשותיו.

כאן מתגלה סתירה מעניינת. ההיסטוריונים גינו את הקנאה הנשית, אך באותו זמן יכלו לשבח קיסרית שהגבילה את תשוקות בעלה. יאנג ג’יאן, שנאנח שכקיסר אין הוא חופשי לעשות כרצונו, הוא דוגמה לכך. לפי הסיפור שהשתמר במקורות המאוחרים, לאחר מות הקיסרית העדיף הקיסר שתיים מנשות הארמון. המסורת קשרה את התנהגותו באותה תקופה להידרדרותו, והציגה את דבריו על ערש דווי כהוכחה לחשיבותה של הקיסרית בחייו: “אילו הקיסרית עוד הייתה בחיים, לא הייתי מגיע לכך”.[59] אין צורך להכריע אם קנאתה הייתה טובה. די לראות שבעיני כותבי הסיפור, אותה אישה שהורתה להמית צעירה נתפסה גם ככוח שריסן את הקיסר.

אפשר להעלות השערה על מטרה נוספת של הפוליגמיה הסינית, שלא נוסחה מעולם במפורש: פיזור כוחן של הנשים, שהשקיעו את מרצן בתחרות זו בזו. אך פיזור כוחן הלך יד ביד עם פיצול כוחו של הקיסר, שחילק את יחסיו בין נשים ובנים רבים והצית יריבויות שנמשכו עשרות שנים. פוליגמיה הרמונית וירושה חלקה היו אידיאלים כבדים מכדי לשמש בחיים המעשיים. חלק מן הקיסרים הצליחו פחות או יותר להימנע ממלכודותיה, ונשים אחדות, אף שחירותן הייתה מוגבלת מאוד, מצאו דרכים להשפיע.

נחזור, לסיום, אל גבירת האן, שלא נותרה לה דרך כזו. שמה הפרטי לא נשמר, ומה שאנו יודעים עליה שרד רק משום שמינקת זקנה זכתה לחזור הביתה ולספר, ופקידי חצר קוריאנית טרחו לרשום את דבריה. רוב הנשים שעברו בארמונות הקיסריים לאורך יותר מאלפיים שנה לא זכו אפילו לכך. אנו מכירים את התארים שלהן, את מספרן המשוער ואת הכללים שנכתבו עליהן, אך כמעט לא את קולן. מאמר זה ניסה לתאר את המוסד שבתוכו חיו, את האילוצים שהגבילו אותן ואת הדרכים שבהן למדו בכל זאת להשפיע. את חייהן עצמם נוכל, ברוב המקרים, רק לשער.

למטייל: בעקבות נשות הארמון

רבים מן הסיפורים שלעיל קשורים במקומות שאפשר לבקר בהם גם היום. פתיחת אגפים ואתרים לציבור משתנה מעת לעת, ולכן כדאי לבדוק לפני הביקור אילו מהם נגישים. חלק מן הזיהויים שלהלן מבוססים על מסורת מקומית, ולא על ודאות היסטורית.

בעיר האסורה בבייג’ינג שוכנים ששת הארמונות המערביים וששת הארמונות המזרחיים. בסמטה הארוכה שבין הארמונות המערביים עומד שער ג’ונגסה, שער כנפי הארבה, ובצד המזרחי שער בָּאיְזְה, שער מאה הבנים. בארמון צ’וּשְׁיוּ התגוררה צישי כפילגש צעירה, ובפינה הצפון-מזרחית מראים למבקרים את באר ג’נפיי, שבה לפי המסורת מצאה גבירת ג’ן את מותה. ארמונות צִ’ינִינְג ושׁוֹאוּקָאנג, מגורי הקיסריות האלמנות, נפתחו לציבור רק ב-2015. כדאי לסטות מן הציר הראשי, שבו עוברים רוב המבקרים, אל הסמטאות הצרות שבין הארמונות.

בשניאנג שבצפון-מזרח סין, בארמון הצ’ינג מימיה שלפני כיבוש סין, נמצא ארמון גואנג’ו, הקרוי על שם השיר הפותח את ספר השירים, ובו גרה היילאנג’ו. באזור שיאן נמצאים מעיינות הוּאָצִ’ינג, שבהם בילו שואנזונג ויאנג גווייפיי, והקבר המיוחס ליאנג גווייפיי במָאוֵויי. לא הרחק משם מתנשא צְ’יֶאנְלִינג, קבר ההר המשותף לגאוזונג ולווּ זהטיין. בנאנג’ינג נמצא שְׁיָאוֹלִינג, קברם של ג’ו יואנג’אנג ושל הקיסרית מה, ובמקדש ג’ימינג מראים באר שלפי המסורת התחבא בה צ’ן שובאו עם אהובותיו.

בארמון הקיץ, ייההיואן, עומדת על שפת האגם סירת השיש, שהפכה לסמל הטענה על כספי הצי. בקברי צ’ינג המזרחיים שבזונהואה נמצא קברה של צישי, שאליו פרצו ב-1928 חיילי המצביא סון דיאנינג ובזזו את אוצרותיו. ובעמק קברי מינג שמצפון לבייג’ינג פתוח למבקרים דינְגְלִינג, קברו של הקיסר ואנלי, שבו נקבר לצד שתי קיסריות, אך לא לצד אהובתו, גבירת ג’נג.

ביבליוגרפיה

המקורות הסיניים מובאים בתעתיק פין-יין, עם תרגום אנגלי של שם החיבור בסוגריים מרובעים.

מקורות ראשוניים

Ban Gu 班固. Hanshu 漢書 [Book of Han]. Beijing: Zhonghua shuju, 1962.

Chen Shou 陳壽. Sanguo zhi 三國志 [Records of the Three Kingdoms]. Beijing: Zhonghua shuju, 1982.

Chunqiu Guliang zhuan zhushu 春秋穀梁傳注疏 [Guliang Commentary on the Spring and Autumn Annals, with Annotations]. In Shisan jing zhu shu 十三經注疏, vol. 9. Beijing: Beijing daxue chubanshe, 1999.

Fan Ye 范曄. Hou Hanshu 後漢書 [Book of the Later Han]. Beijing: Zhonghua shuju, 1995.

Fang Xuanling 房玄齡. Jinshu 晉書 [Book of Jin]. Beijing: Zhonghua shuju, 1974.

Guochao gongshi 國朝宮史 [Palace History of the Reigning Dynasty]. Compiled by imperial order of the Qianlong Emperor.

He Qiaoyuan 何喬遠. Mingshancang liezhuan 名山藏列傳 [Biographies from the Mingshancang]. Taibei: Mingwen shuju, 1991.

Ji Yun 紀昀. Ming Yi’an huanghou waizhuan 明懿安皇后外傳 [Unofficial Biography of Empress Yi’an of the Ming]. In Congshu jicheng 叢書集成, 3rd series, vol. 86. Taipei: Xinwenfeng chubanshe, 1996.

Li Yanshou 李延壽. Beishi 北史 [History of the Northern Dynasties]. Beijing: Zhonghua shuju, 1974.

———. Nanshi 南史 [History of the Southern Dynasties]. Beijing: Zhonghua shuju, 1975.

Li Youtang 李有棠. Jinshi jishi benmo 金史紀事本末 [Topical Records of Jin History]. Beijing: Zhonghua shuju, 1980.

Liu Xu 劉昫. Jiu Tangshu 舊唐書 [Old Book of Tang]. Beijing: Zhonghua shuju, 1975.

Mao Qiling 毛奇齡. Shengchao tongshi shiyi ji 勝朝彤史拾遺記 [Gleanings from the Palace Records of the Preceding Dynasty]. In Siku quanshu cunmu congshu 四庫全書存目叢書, shibu, vol. 122. Tainan: Zhuangyan, 1996.

Mao shi zhengyi 毛詩正義 [Correct Meaning of the Mao Odes]. In Shisan jing zhu shu 十三經注疏, vol. 3. Beijing: Beijing daxue chubanshe, 1999.

Mengzi 孟子 [Mencius]. “Li Lou I” 離婁上.

Ouyang Xiu 歐陽修. Xin Wudaishi 新五代史 [New History of the Five Dynasties]. Beijing: Zhonghua shuju, 1974.

Ouyang Xiu 歐陽修 and Song Qi 宋祁. Xin Tangshu 新唐書 [New Book of Tang]. Beijing: Zhonghua shuju, 1975.

Qinggong yiwen 清宮遺聞 [Anecdotes of the Qing Palace]. In Qingchao yeshi daguan 清朝野史大觀. 1915. Reprint, Shanghai: Shanghai shudian, 1981.

Sejong sillok 世宗實錄 [Veritable Records of King Sejong]. In Joseon wangjo sillok 朝鮮王朝實錄 [Veritable Records of the Joseon Dynasty].

Shen Defu 沈德符. Wanli yehuo bian 萬曆野獲編 [Unofficial Gleanings of the Wanli Era]. Beijing: Zhonghua shuju, 1980.

Shen Yue 沈約. Songshu 宋書 [Book of Song]. Beijing: Zhonghua shuju, 1974.

Sima Qian 司馬遷. Shiji 史記 [Records of the Grand Historian]. Beijing: Zhonghua shuju, 1989.

Sun Yirang 孫詒讓. Zhouli zhengyi 周禮正義 [Correct Meaning of the Rites of Zhou]. Beijing: Zhonghua shuju, 1987.

Tang Bangzhi 唐邦治, ed. Qing huangshi sipu 清皇室四譜 [Four Genealogies of the Qing Imperial House]. 1923. Reprint, Taibei: Wenhai chubanshe, 1967.

Tuotuo 脫脫. Jinshi 金史 [History of Jin]. Beijing: Zhonghua shuju, 1975.

———. Songshi 宋史 [History of Song]. Beijing: Zhonghua shuju, 1985.

Wu Renchen 吳任臣. Shiguo chunqiu 十國春秋 [Spring and Autumn Annals of the Ten Kingdoms]. 1669. Reprint, Beijing: Zhonghua shuju, 1983.

Xia Xie 夏燮. Ming tongjian 明通鑑 [Comprehensive Mirror of the Ming]. Taibei: Shijie shuju, 1962.

Zhang Ertian 張爾田. Qing liechao houfei zhuan’gao 清列朝后妃傳稿 [Draft Biographies of Qing Empresses and Consorts]. Taibei: Wenhai chubanshe, n.d.

Zhang Tingyu 張廷玉. Mingshi 明史 [History of the Ming]. Beijing: Zhonghua shuju, 1974.

Zhao Erxun 趙爾巽. Qingshi gao 清史稿 [Draft History of the Qing]. Beijing: Zhonghua shuju, 1976.

Zhou Mi 周密. Wulin jiushi 武林舊事 [Old Matters of Wulin]. Hangzhou: Zhejiang renmin chubanshe, 1984.

Zhouyi zhengyi 周易正義 [Correct Meaning of the Zhou Changes]. In Shisan jing zhu shu 十三經注疏, vol. 1. Beijing: Beijing daxue chubanshe, 1999.

מחקרים וספרות משנית

Aisin-Gioro Pu Yi. From Emperor to Citizen. 2 vols. Beijing: Foreign Languages Press, 1964–1965.

Balabanlilar, Lisa. “The Begims of the Mystic Feast: Turco-Mongol Tradition in the Mughal Harem.” Journal of Asian Studies 69, no. 1 (2010): 123–147.

Behr, Edward. The Last Emperor. London: Futura, 1987.

Bielenstein, Hans. “The Six Dynasties, Vol. I.” Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities 68 (1996).

———. “The Six Dynasties, Vol. II.” Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities 69 (1997).

Bland, J. O. P., and Edmund Backhouse. China under the Empress Dowager. London: Heinemann, 1910.

Chang, Jung. Empress Dowager Cixi: The Concubine Who Launched Modern China. New York: Knopf, 2013.

Chung, Sue Fawn. “The Much Maligned Empress Dowager: A Revisionist Study of the Empress Dowager Tz’u-hsi (1835–1908).” Modern Asian Studies 13, no. 2 (1979): 177–196.

Crossley, Pamela Kyle. “In the Hornets’ Nest.” London Review of Books 36, no. 8 (2014).

Duggan, Anne J., ed. Queens and Queenship in Medieval Europe. Woodbridge: Boydell Press, 1997.

Elliott, Mark C. The Manchu Way: The Eight Banners and Ethnic Identity in Late Imperial China. Stanford: Stanford University Press, 2001.

Garland, Lynda. Byzantine Empresses: Women and Power in Byzantium, AD 527–1204. London: Routledge, 1999.

Herrin, Judith. Women in Purple: Rulers of Medieval Byzantium. London: Weidenfeld and Nicolson, 2001.

Holmgren, Jennifer. “Marriage, Kinship and Succession under the Ch’i-tan Rulers of the Liao Dynasty (907–1125).” T’oung Pao 72 (1986): 44–91.

Hummel, Arthur W., ed. Eminent Chinese of the Ch’ing Period (1644–1912). 2 vols. Washington, DC: U.S. Government Printing Office, 1943–1944.

Kutcher, Norman A. Eunuch and Emperor in the Great Age of Qing Rule. Oakland: University of California Press, 2018.

Kwong, Luke S. K. A Mosaic of the Hundred Days: Personalities, Politics, and Ideas of 1898. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1984.

Laidler, Keith. The Last Empress: The She-Dragon of China. Chichester: Wiley, 2003.

Lal, Ruby. Domesticity and Power in the Early Mughal World. Cambridge: Cambridge University Press, 2005.

Lee, Hui-shu. Empresses, Art, and Agency in Song Dynasty China. Seattle: University of Washington Press, 2010.

McMahon, Keith. “The Institution of Polygamy in the Chinese Imperial Palace.” Journal of Asian Studies 72, no. 4 (2013): 917–936.

———. Women Shall Not Rule: Imperial Wives and Concubines in China from Han to Liao. Lanham, MD: Rowman and Littlefield, 2013.

———. “Women Rulers in Imperial China.” Nan Nü: Men, Women and Gender in Early and Imperial China 15, no. 2 (2013): 179–219.

Mernissi, Fatima. The Forgotten Queens of Islam. Translated by Mary Jo Lakeland. Minneapolis: University of Minnesota Press, 1993.

Norberg, Kathryn. “Women of Versailles, 1682–1789.” In Servants of the Dynasty: Palace Women in World History, edited by Anne Walthall, 191–214. Berkeley: University of California Press, 2008.

Peirce, Leslie P. The Imperial Harem: Women and Sovereignty in the Ottoman Empire. New York: Oxford University Press, 1993.

Rawski, Evelyn S. The Last Emperors: A Social History of Qing Imperial Institutions. Berkeley: University of California Press, 1998.

Ringmar, Erik. Liberal Barbarism: The European Destruction of the Palace of the Emperor of China. New York: Palgrave Macmillan, 2013.

Seagrave, Sterling. Dragon Lady: The Life and Legend of the Last Empress of China. New York: Knopf, 1992.

Shenyang gugong bowuyuan 瀋陽故宮博物院. Shengjing huanggong 盛京皇宮 [The Imperial Palace at Shengjing]. Beijing: Zijincheng chubanshe, 1987.

Soulliere, Ellen Felicia. “Palace Women in the Ming Dynasty: 1368–1644.” PhD diss., Princeton University, 1987.

Thyrêt, Isolde. “The Royal Women of Ivan IV’s Family and the Meaning of Forced Tonsure.” In Servants of the Dynasty: Palace Women in World History, edited by Anne Walthall, 159–171. Berkeley: University of California Press, 2008.

Trevor-Roper, Hugh. Hermit of Peking: The Hidden Life of Sir Edmund Backhouse. London: Macmillan, 1976.

Tsai, Shih-shan Henry. The Eunuchs in the Ming Dynasty. Albany: State University of New York Press, 1996.

———. Perpetual Happiness: The Ming Emperor Yongle. Seattle: University of Washington Press, 2001.

Walthall, Anne, ed. Servants of the Dynasty: Palace Women in World History. Berkeley: University of California Press, 2008.

Wang Peihuan 王佩環. Qinggong houfei 清宮后妃 [Empresses and Consorts of the Qing Palace]. Shenyang: Liaoning daxue chubanshe, 1993.

מקורות מקוונים

“Empress Dowager Cixi.” Wikipedia. Accessed October 2026. https://en.wikipedia.org/wiki/Empress_Dowager_Cixi.

קריאה נוספת

ארבעת המאמרים שלהלן אינם מוזכרים במאמר, אך הם מרחיבים את התמונה בשלושה כיוונים: פילגשות מחוץ לארמון, נישואי בית הקיסר בשושלות סיניות ולא סיניות, ומקומו של ההרמון בפוליטיקה של השושלת.

Ebrey, Patricia. “Concubines in Sung China.” Journal of Family History 11, no. 1 (1986): 1–24.

מחקר יסוד על הפילגשות בחברה הסינית בימי סונג. המאמר מראה כיצד נקנו פילגשים בשוק, מה היה מעמדן המשפטי וכיצד השפיעה נוכחותן על המשפחה. הוא מאפשר לראות את הארמון הקיסרי כגרסה מוקצנת של מוסד שהיה נפוץ בבתי האליטה.

Holmgren, Jennifer. “Imperial Marriage in the Native Chinese and Non-Han State, Han to Ming.” In Marriage and Inequality in Chinese Society, edited by Rubie S. Watson and Patricia Buckley Ebrey, 58–96. Berkeley: University of California Press, 1991.

השוואה שיטתית בין דפוסי הנישואים של בתי מלוכה סיניים לבין אלה של שושלות שמוצאן מן הערבות. המאמר מעמיק את הדיון שבפרק סין ושכנותיה, ובעיקר את השאלה כיצד ניסו השושלות לרסן את כוחן של משפחות הקיסריות.

Holmgren, Jennifer. “The Harem in Northern Wei Politics, 398–498 A.D.: A Study of T’o-pa Attitudes towards the Institution of Empress, Empress-Dowager, and Regency Governments in the Chinese Dynastic System during Early Northern Wei.” Journal of the Economic and Social History of the Orient 26, no. 1 (1983): 1–74.

מחקר מפורט על השושלת שבה נמנעו מלמנות קיסרית, ושבה נהגו להמית את אם יורש העצר כדי למנוע ממנה כוח. המאמר מאיר את הקשר בין ההרמון לבין מאבקי השלטון, ומשלים את הדיון במאמר על הימנעות ממינוי קיסרית.

Watson, Rubie S. “Wives, Concubines, and Maids: Servitude and Kinship in the Hong Kong Region, 1900–1940.” In Marriage and Inequality in Chinese Society, edited by Rubie S. Watson and Patricia Buckley Ebrey, 231–255. Berkeley: University of California Press, 1991.

מחקר אנתרופולוגי על ההבחנה בין אישה ראשית, פילגש ומשרתת בחברה הסינית של ראשית המאה העשרים. המאמר מראה כיצד ההבחנות שהספרים הקלאסיים ניסחו לגבי הארמון המשיכו לעצב חיים של נשים רגילות עד העת החדשה.

[1]המאמר נשען בעיקרו על מחקרו של Keith McMahon, “The Institution of Polygamy in the Chinese Imperial Palace”, Journal of Asian Studies 72, no. 4 (2013): 917–936, וממנו לקוחות ההפניות למקורות הסיניים הקלאסיים. בפרקים על חיי היומיום בארמון, על צישי ועל סוף המוסד נעזרתי במקורות נוספים, המצוינים בהערות.

[2]המקור העיקרי הוא “רשומות האמת של המלך סג’ונג” (Sejong Sillok), שתיעדו את עדותה של המינקת, גבירת קים (Kim Heuk), עם שובה לקוריאה. ראו גם: Shih-shan Henry Tsai, Perpetual Happiness: The Ming Emperor Yongle, Seattle: University of Washington Press, 2001. מנהג הקרבת הפילגשים בקבורת הקיסר בוטל ב-1464 בצוואת הקיסר יינגזונג (Yingzong).

[3]Li Yanshou, Beishi (ההיסטוריה של השושלות הצפוניות), Beijing: Zhonghua shuju, 1974, 14:532–533.

[4]Lisa Balabanlilar, “The Begims of the Mystic Feast: Turco-Mongol Tradition in the Mughal Harems”, Journal of Asian Studies 69, no. 1 (2010): 123–147; Ruby Lal, Domesticity and Power in the Early Mughal World, Cambridge: Cambridge University Press, 2005; Fatima Mernissi, The Forgotten Queens of Islam, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1993; Leslie Peirce, The Imperial Harem: Women and Sovereignty in the Ottoman Empire, New York: Oxford University Press, 1993. על אירופה וביזנטיון: Anne J. Duggan (ed.), Queens and Queenship in Medieval Europe, Woodbridge: Boydell Press, 1997; Lynda Garland, Byzantine Empresses: Women and Power in Byzantium, AD 527–1204, London: Routledge, 1999; Judith Herrin, Women in Purple: Rulers of Medieval Byzantium, London: Weidenfeld and Nicolson, 2001.

[5]Kathryn Norberg, “Women of Versailles, 1682–1789”, in Anne Walthall (ed.), Servants of the Dynasty: Palace Women in World History, Berkeley: University of California Press, 2008, 191–214; Isolde Thyrêt, “The Royal Women of Ivan IV’s Family and the Meaning of Forced Tonsure”, in Walthall (ed.), Servants of the Dynasty, 159–171.

[6]Mengzi (מנציוס), Li Lou I, 26: bu xiao you san, wu hou wei da.

[7]Zhang Tingyu, Mingshi (תולדות המינג), Beijing: Zhonghua shuju, 1974, 176:4685. במקור: zi chu duo mu 子出多母.

[8]Chen Shou, Sanguo zhi (רשומות שלוש הממלכות), Beijing: Zhonghua shuju, 1982, 50:1203.

[9]Ji Yun, Ming Yi’an huanghou waizhuan (התולדות הלא-רשמיות של הקיסרית יי-אן), in Congshu jicheng, 3rd series, vol. 86, Taipei: Xinwenfeng chubanshe, 1996, 2a–3b; Ellen Soulliere, “Palace Women in the Ming Dynasty”, PhD diss., Princeton University, 1987, 275–278.

[10]Hans Bielenstein, “The Six Dynasties”, Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities 69 (1997): 36–37.

[11]ברית קויצ’יו (Kuiqiu zhi meng) כונסה בשנת 651 לפנה”ס, בתקופת “האביב והסתיו” (Chunqiu), ביוזמת הדוכס הואן ממדינת צ’י (Qi Huan Gong), שנחשב ל”הגמון” (ba) הראשון, כלומר לשליט שהנהיג בפועל את שאר הנסיכים בשם מלך ג’ואו (Zhou), שכוחו הממשי כבר אבד. קויצ’יו (Kuiqiu) הייתה עיירה בתחומי מחוז חנאן (Henan) של ימינו. ה”ברית” (meng) הייתה טקס שבועה מקודש: בדרך כלל שחטו בעל חיים, הנשבעים טבלו שפתיהם בדמו, ונוסח השבועה הונח על הקורבן. לפי המסורת, בקויצ’יו הסתפקו בהנחת הכתב על בעל החיים בלי לשחוט אותו, כאות לאמון שבין הצדדים. סעיפי הברית נשמרו בכמה גרסאות, ובהן ספר מנציוס (Mengzi) ופירוש גוליאנג (Guliang zhuan) ל”תולדות האביב והסתיו”. הם כוללים, לצד האיסור לעשות פילגש לאישה, גם איסור להחליף את יורש העצר שכבר נקבע, וכן איסור על סכירת נהרות לרעת מדינות שכנות ועל חסימת מכירת תבואה בשנות רעב. בגרסת גוליאנג מופיע גם הצו שלא להניח לנשים לעסוק בענייני המדינה.

[12]Chunqiu Guliang zhuan zhushu, in Shisan jing zhu shu, vol. 9, Beijing: Beijing daxue chubanshe, 1999, 125; Mao shi zhengyi, in Shisan jing zhu shu, vol. 3, 1999, 94. במקור: wu yi qie wei qi 毋以妾為妻.

[13]Mao shi zhengyi, 1999, 1, 4, 21, 41, 43. “ליצור הרמוניה בין הפילגשים”: he xie zhongqie 和諧眾妾; “המון בנים ונכדים”: zisun zhongduo 子孫眾多.

[14]Fan Ye, Hou Hanshu (ספר האן המאוחרת), Beijing: Zhonghua shuju, 1995, 10a:409.

[15]Fan Ye, Hou Hanshu, 10b:438–440; Zhouyi zhengyi, in Shisan jing zhu shu, vol. 1, 1999, 110. “שורת דגים”: guanyu 貫魚.

[16]על ארגון ההרמון בחצר צ’ינג: Evelyn S. Rawski, The Last Emperors: A Social History of Qing Imperial Institutions, Berkeley: University of California Press, 1998. על הרכבה של מערכת הדגלים, שכללה דגלים מנצ’וריים, מונגוליים וסיניים: Mark C. Elliott, The Manchu Way: The Eight Banners and Ethnic Identity in Late Imperial China, Stanford: Stanford University Press, 2001.

[17]הקצבאות לפי דרגה מפורטות ב”תולדות הארמון של השושלת” (Guochao gongshi), אוסף תקנות שנערך בצו הקיסר צ’יינלונג.

[18]Shih-shan Henry Tsai, The Eunuchs in the Ming Dynasty, Albany: State University of New York Press, 1996; Norman A. Kutcher, Eunuch and Emperor in the Great Age of Qing Rule, Oakland: University of California Press, 2018.

[19]“קבורה בלוויה”: xunzang. “משפחות הנשים שעלו אל השמים”: chaotian nühu. על המנהג בימי מינג: Zhang Tingyu, Mingshi, juan 113 (ביוגרפיות הקיסריות ונשות הקיסר); Shih-shan Henry Tsai, Perpetual Happiness: The Ming Emperor Yongle, Seattle: University of Washington Press, 2001. על ביטול הנוהג בצוואת יינגזונג: Zhang Tingyu, Mingshi, juan 12 (Yingzong houji). הצוואה אסרה להקריב את נשות הארמון במות הקיסר.

[20]“היכל השלום והשמחה”: Anletang; “לשכת הכביסה”: Huanyiju. על נשות הארמון בימי מינג: Ellen Soulliere, “Palace Women in the Ming Dynasty”, PhD diss., Princeton University, 1987.

[21]Ban Gu, Hanshu (ספר האן), Beijing: Zhonghua shuju, 1962, juan 97 (ביוגרפיות של בני משפחות הקיסריות, Waiqi zhuan). הקיסרית: Zhang Yan; הקיסר: Han Huidi.

[22]Ban Gu, Hanshu (ספר האן), Beijing: Zhonghua shuju, 1962, 99:4054, 4166, 4168–4169; Sun Yirang, Zhouli zhengyi, Beijing: Zhonghua shuju, 1987, 552. “משרתות”: shizhe 侍者.

[23]Fang Xuanling, Jinshu, 3:63; 31:952–953.

[24]Fang Xuanling, Jinshu, 31:962.

[25]Fang Xuanling, Jinshu (ספר ג’ין), Beijing: Zhonghua shuju, 1974, 31:957–958.

[26]Li Yanshou, Nanshi (ההיסטוריה של השושלות הדרומיות), Beijing: Zhonghua shuju, 1975, 12:347–348.

[27]Li Yanshou, Beishi, 14:525–526.

[28]מרד אן לושאן (An Lushan zhi luan), המכונה גם “מרד אן-שי” (An Shi zhi luan), פרץ בשלהי 755 בהנהגת אן לושאן (An Lushan, 703?–757). אן לושאן היה מצביא ממוצא סוגדי-טורקי ממקורבי הקיסר שואנזונג ויאנג גווייפיי, ופיקד על שלושה מחוזות צבאיים בגבול הצפון-מזרחי. על רקע יריבותו עם יאנג גואוג’ונג (Yang Guozhong), בן דודה של יאנג גווייפיי ששימש קנצלר, מרד בשושלת. הוא כבש את לואויאנג (Luoyang) ואת הבירה צ’אנג-אן (Chang’an), והכריז על עצמו כקיסר של שושלת חדשה, יאן (Yan). שואנזונג נמלט לסצ’ואן (Sichuan), ובתחנת מאוויי (Mawei) כפו עליו חייליו להורות על המתת יאנג גווייפיי. אן לושאן נרצח ב-757 בידי בנו, אך המרד נמשך בהנהגת שי סימינג (Shi Siming) ודוכא רק ב-763. המרד נחשב לנקודת מפנה בתולדות טאנג: השלטון המרכזי נחלש, ומושלים צבאיים אזוריים צברו עצמאות שליוותה את השושלת עד סופה.

[29]Shenyang gugong bowuyuan, Shengjing huanggong, Beijing: Zijincheng chubanshe, 1987, 70–80; Wang Peihuan, Qinggong houfei (קיסריות ונשות הארמון של צ’ינג), Shenyang: Liaoning daxue chubanshe, 1993, 185–196; Zhang Ertian, Qing liechao houfei zhuan’gao, Taibei: Wenhai chubanshe, n.d., 1:43a, 44a.

[30]Arthur Hummel (ed.), Eminent Chinese of the Ch’ing Period, Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office, 1943–1944, 255–259; Wang Peihuan, Qinggong houfei, 218–237; Zhao Erxun, Qingshi gao (טיוטת תולדות צ’ינג), Beijing: Zhonghua shuju, 1976, 214:8904.

[31]Mao Qiling, Shengchao tongshi shiyi ji, in Siku quanshu cunmu congshu, shibu, vol. 122, Tainan: Zhuangyan, 1996, 4:10a–11b; Xia Xie, Ming tongjian, Taibei: Shijie shuju, 1962, 46:1729–1730; Zhang Tingyu, Mingshi, 307:7888. “אהובות מבפנים ואהובים מבחוץ”: nürong waichong 女戎外寵; “מבול של אסון”: huoshui 禍水; “מפילת ממלכות”: youwu 尤物.

[32]Shen Yue, Songshu (ספר סונג), Beijing: Zhonghua shuju, 1974, 7:146–148; 72:1858.

[33]Ouyang Xiu, Xin Wudaishi (התולדות החדשות של חמש השושלות), Beijing: Zhonghua shuju, 1974, 65:817; Wu Renchen, Shiguo chunqiu (אביבים וסתווים של עשר הממלכות), [1669] Beijing: Zhonghua shuju, 1983, 61:879.

[34]Li Yanshou, Beishi, 14:534.

[35]Li Youtang, Jinshi jishi benmo, Beijing: Zhonghua shuju, 1980, 27:473–474; Tuotuo, Jinshi (תולדות ג’ין), Beijing: Zhonghua shuju, 1975, 63:1514.

[36]Shen Defu, Wanli yehuo bian, buyi (נספח), Beijing: Zhonghua shuju, 1980, 1:820; Zhang Tingyu, Mingshi, 307:7886, 7890–7891; Xia Xie, Ming tongjian, 47:1753, 1776.

[37]Shen Defu, Wanli yehuo bian, 3:77–78; buyi 1:803–804; Xia Xie, Ming tongjian, 62:2438.

[38]Shen Defu, Wanli yehuo bian, 21:547; Xia Xie, Ming tongjian, 64:2502; 65:2553.

[39]Tang Bangzhi (ed.), Qing huangshi sipu (ארבעה ספרי ייחוס של בית צ’ינג), [1923], repr. Taibei: Wenhai chubanshe, 1967, 10b–16b.

[40]Sima Qian, Shiji (רשומות ההיסטוריון), Beijing: Zhonghua shuju, 1989, 9:397.

[41]Tuotuo, Songshi (תולדות סונג), Beijing: Zhonghua shuju, 1985, 243:8654.

[42]Li Yanshou, Beishi, 14:521; Fang Xuanling, Jinshu, 9:242. ההיסטוריון הנס בילנשטיין מפקפק בתיאורים מרעישים מסוג זה: Hans Bielenstein, “The Six Dynasties”, Bulletin of the Museum of Far Eastern Antiquities 68 (1996): 95.

[43]הפרשה ידועה בסינית כ-Renyin gongbian. מקורות: He Qiaoyuan, Mingshancang liezhuan, Taibei: Mingwen shuju, 1991, 30:27a–b; Mao Qiling, Shengchao tongshi shiyi ji, 5:8a–b; Shen Defu, Wanli yehuo bian, 18:469–471. “רגזן”: bian 卞. מקורות אחדים מתארכים את האירוע ל-1543; התאריך המקובל הוא 1542.

[44]Li Yanshou, Nanshi, 12:347–348.

[45]Tuotuo, Songshi, 242:8607–8608.

[46]Zhang Tingyu, Mingshi, 113:3505–3507; על אם מייסד ג’ין: Fang Xuanling, Jinshu, 31:950. “בגדים שכובסו פעמים רבות”: huanzhuo zhi yi 浣濯之衣.

[47]Liu Xu, Jiu Tangshu (ספר טאנג הישן), Beijing: Zhonghua shuju, 1975, 51:2170; Ouyang Xiu and Song Qi, Xin Tangshu (ספר טאנג החדש), Beijing: Zhonghua shuju, 1975, 76:3473–3475.

[48]Hui-shu Lee, Empresses, Art, and Agency in Song Dynasty China, Seattle: University of Washington Press, 2010, 131–135, 264 n. 36; Tuotuo, Songshi, 243:8647–8649; Zhou Mi, Wulin jiushi, Hangzhou: Zhejiang renmin chubanshe, 1984, 7:116.

[49]Zhao Erxun, Qingshi gao, 214:8918; Wang Peihuan, Qinggong houfei, 261–269; Qinggong yiwen, in Qingchao yeshi daguan, [1915], repr. Shanghai: Shanghai shudian, 1981, 1:42.

[50]הפרק מבוסס על הסקירה שבערך “Empress Dowager Cixi” באנציקלופדיה ויקיפדיה ועל המחקרים שהיא נשענת עליהם, ובהם: Sue Fawn Chung, “The Much Maligned Empress Dowager: A Revisionist Study of the Empress Dowager Tz’u-hsi (1835–1908)”, Modern Asian Studies 13, no. 2 (1979): 177–196; Luke S. K. Kwong, A Mosaic of the Hundred Days: Personalities, Politics, and Ideas of 1898, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1984; Sterling Seagrave, Dragon Lady: The Life and Legend of the Last Empress of China, New York: Knopf, 1992; Keith Laidler, The Last Empress: The She-Dragon of China, Chichester: Wiley, 2003; Jung Chang, Empress Dowager Cixi: The Concubine Who Launched Modern China, New York: Knopf, 2013. על בזיזת ארמון הקיץ הישן ושרפתו בהוראת לורד אלגין: Erik Ringmar, Liberal Barbarism: The European Destruction of the Palace of the Emperor of China, New York: Palgrave Macmillan, 2013.

[51]“שמיעת ענייני המדינה מאחורי הווילון”: chuilian tingzheng. ההפיכה נודעת כ”הפיכת שין-יו” (Xinyou zhengbian), על שם השנה 1861 במחזור השנים הסיני. על חלוקת הסמכויות בפועל בין הקיסריות האלמנות, הנסיך גונג (Prince Gong) והמועצה הגדולה (Junjichu): Kwong, A Mosaic of the Hundred Days, 21–22.

[52]Kwong, A Mosaic of the Hundred Days, 60–61. גבירת ג’ן (Zhenfei) ידועה במערב גם בכינוי “הפילגש הפנינה” (Pearl Concubine).

[53]על הוויכוח: Chang, Empress Dowager Cixi, 160–161, 182–184. ה”סירה” העשויה שיש (Shifang) שבאגם ארמון הקיץ (Yiheyuan) הפכה לסמל המוכר ביותר של הטענה בדבר הסטת כספי הצי.

[54]ממצאי הבדיקות, שנערכו בידי חוקרים סינים, פורסמו בנובמבר 2008, במלאת מאה שנה למות הקיסר. ההשערה החלופית מייחסת את ההרעלה למצביא יואן שיקאי (Yuan Shikai), שחשש מנקמת הקיסר אם ישוב לשלטון.

[55]J. O. P. Bland and Edmund Backhouse, China under the Empress Dowager, London: Heinemann, 1910. על הזיוף: Hugh Trevor-Roper, Hermit of Peking: The Hidden Life of Sir Edmund Backhouse, London: Macmillan, 1976. לביקורת על הביוגרפיה של יונג צ’אנג: Pamela Kyle Crossley, “In the Hornets’ Nest”, London Review of Books 36, no. 8 (2014).

[56]Aisin-Gioro Pu Yi, From Emperor to Citizen, Beijing: Foreign Languages Press, 1964–1965; Edward Behr, The Last Emperor, London: Futura, 1987. ואנרונג: Wanrong; ונשיו: Wenxiu; מנצ’וקואו: Manchukuo; יאנג’י: Yanji.

[57]Peirce, The Imperial Harem, 17, 30–31. על הקשר בין נשים חזקות לבין זכויות היתר של האצולה בסין: Jennifer Holmgren, “Marriage, Kinship and Succession under the Ch’i-tan Rulers of the Liao Dynasty (907–1125)”, T’oung Pao 72 (1986): 44–91.

[58]לדיון נוסף בנשים שליטות: Keith McMahon, “Women Rulers in Imperial China”, Nan Nü: Men, Women and Gender in Early and Imperial China 15, no. 2 (2013): 179–219; Keith McMahon, Women Shall Not Rule: Imperial Wives and Concubines in China from Han to Liao, Lanham, MD: Rowman and Littlefield, 2013.

[59]Li Yanshou, Beishi, 14:533–534.