כתבות ויומני מסע - המזרח התיכון

 

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

כתבה מקוצרת מעט התפרסמה במגזין האלקטרוני של מסע אחר: אל פאיום היא מתנת הנילוס.

 

שטנו בספינה קטנה במימיו הכחלחלים והרדודים של אגם קארוּן, שלחופיו נרקמו שוליים לבנים, מלוחים.  מיתחת, השייט השמנמן, הצביע לפנים, לעבר להקה גדולה של פלמינגו וורדרדים.  לא הרחק משם זיהינו עגורים.   בעזרת המשקפת, זיהיתי בקלות נחליאלי וחנקן, על השיחים הקוצניים.  היתה זו כמעט חוויה אפריקאית.  סאפארי קטן בלבה של מצרים, ארץ המזוהה קודם כל ובעיקר, עם שרידים ארכיאולוגיים רבי רושם.   מתברר שבמצרים יש הרבה יותר מאשר עתיקות.  ממשלת מצרים עושה מאמצים גדולים להביא מטיילים אל  אתרי הנופש שלאורך מפרצי אילת וסואץ, להררי הגרניט של סיני, למנזרים הקופטים שחבויים בין הרי הגרניט של המדבר המזרחי, למרות הנשגבים של המדבר המערבי, וגם לנאות המדבר, שכל אחת מהן היא מצרים בזעיר אנפיין.

אל־פאיום הוא נאת מדבר ומחוז ממערב לנילוס, בקצהו המזרחי של המדבר המערבי.   מחוז פאיום נמצא בשקע המופרד מעמק הנילוס, 90 ק”מ דרומית-מערבית לקאהיר.  אורכו של השקע 100 ק”מ ממזרח למערב ו-90 ק”מ מצפון לדרום.  בין שקע פאיום לבין עמק הנילוס מפריד רכס, שבו נקרע פתח טבעי, דרכו זורם “בחר אל יוסוף” (“תעלת יוסף”), המשמשת להשקיית השקע. במחוז כולו יושבים למעלה משני מיליון תושבים.      

יש המונים את אל־פאיום, בין נאות המדבר המערבי; אחרים סוברים יש לראותה כשלוחה יחידה במינה של עמק הנילוס.  שהרי, בניגוד למים הפוסיליים, הקדומים, המקיימים את נאות המדבר המערבי ויום אחד ייגמרו, לכאן מוזרמים דרך קבע, מים מן הנילוס.  לפיכך, גם אל־פאיום היא לפיכך, חלק ממה שהגדיר הרודוטוס, ההיסטוריון והתייר בן המאה החמישית לפני הספירה, כ”מתנת הנילוס”.

 

 

אל-פאיום לא מושך הרבה מבקרים, יחסית לייתר חלקי מצרים, אך אלו המגיעים לכאן נהנים משלווה, נוף ייחודי, חקלאות מסורתית, ומרביתם גם רוכשים כאן קדרות חרס אדמדמות, הבולטות בריבוי הידיות שלהם ואין למצוא אותן בייתר חלקי מצרים.

יש משהו מכושף בלהגיע לנאת מדבר.  אי של חיים, המוקף בגלים נרחבים של צייה.  החצייה המעייפת של המדבר, הקשיים של ארץ התלאובות, שנגמרים ברגע שרק רואים את גן העדן הירוק, הירוק הזה.  אמנם, בפאיום לא חשים כל כך את החוויה הזאת, לבטח לא בעצמה של  הנאות במדבר הלובי, כמו בחרייה, פרפרה, דחלה או סיווה, שכל אחת מהן היא אכן מחוז כיסופים בתוך הסהרה.  ובכל זאת, יש בהגעה לפאיום משהו מרענן.  נאה של ירוק טרופי, עם תעלות המים, הבריכות הזעירות, הפרחים ועצי המנגו.

מחוז פאיום של ימינו נמצא מדרום למחוז קאהיר.  בגבולות שבין המחוזות יש נקודות ביקורת, שמטרתן למנוע מחקלאים לעבור ממחוז למחוז.  בצפון השקע, בחלקה העמוק, בגובה של 44 מ’ מתחת לפני הים, נמצאת ברכת קארון, ששטחה כ-203 קמ”ר ועומקה כמטר אחד.  זהו שריד של ימה קדומה, שמוזכרת  בשם “מאוריס”,  בכתביו של הרודוטוס.  ימה זו, שבעידן הפרה-היסטורי מילאה את העמק כולו והצטמקה מאד במהלך הדורות, עומדת במרכז תולדותיו של חבל זה.  מכאן נגזר גם השם “פאיום”, מהמילה המצרית “פא-יאם”, שהוראתה “הים”.

 

 

הקרקע הפורייה שמקורה בסחף של הנילוס והמים המגיעים בשפע, מאפשרים חקלאות פורחת.  משום כך נחשב המקום לאחד מאסמי המזון של מצרים, שכולה בעצם אסם מזון ענקי.  מגדלים כאן כותנה, תירס, חיטה, אורז, קנה סוכר, מספוא, קטניות, תאנים, מנגו, גפנים והדרים.  בעת העתיקה יצא שם לפרחים מהם הפיקו בשמים.    

החקלאות. דומני שמכל המלאכות היא לא רק הנפוצה ביותר, אלא גם הפוטוגנית ביותר והאטרקטיבית ביותר (ויזואלית כמובן), עבור התייר.  הפלחים עדיין חורשים את אדמתם בעזרת מחרשת עץ וקוצרים את יבולם במגל.  את אדמתם הם משקים בעזרת בורג ארכימדס או השָדוּף (קילון). הם עובדים מצאת החמה ועד חשיכה, כדי להשקות שני דונמים של אדמה.  הכפר עצמו פחות מרנין. גבב של מבנים, חסרי כל ירק.  האדמה סחוטה ויבשה.  התושבים גרים בבקתות עלובות בנויות טיט, או בבתי חומר הצבועים לעתים בלבן וגגותיהם מכוסים קש וסכך של קני סוכר או כפות תמרים.  הבקתה עצמה אפלולית וקירותיה אטומים, ללא חלונות.  האיכר ובני משפחתו ישנים בדרך כלל על הרצפה.  בחצר מצוי הטבון, תנור החומר המסורתי לאפיית לחם ומבעירים אותו בגללי צאן ובקר ובגבעולי תירס מיובשים. טחינת הקמח נעשית באבן רחיים, אותה מסובבת האשה.   בפתח הבית ניצבים שני כדי חרס, מהם יכול לשתות כול עובר אורח.  בחלק מן הכפרים קיימים מוסדות ציבוריים כגון מסגד, בתי ספר, חנויות, מאפיה ותחנת משטרה. החל משנות החמישים של המאה העשרים הופיעו בתי קפה, אשר החליפו את ה”מאדאפה” המסורתי, ששמש כבניין ציבורי להלנת אורחים ומקום מושבם של זקני הכפר.

ביתו האיכרי של הפלח המצרי הוא בעצם השדה, לא הבקתה, ובו הוא מבלה את מרבית זמנו. לעתים קרובות הוא איננו שב לביתו, אפילו ללינת לילה ולעתים מצטרפת אליו גם משפחתו. המשפחות גדולות בדרך כלל ומונות ששה – שבעה ילדים. תכניות לצמצום הילודה גררו התנגדויות רועמות מצד אנשי הדת.  כלי עבודתו של הפלח פרימיטיביים מאד ואינם שונים בהרבה מאלה החרותים על מצבות מהתקופה הפרעונית, לפני 3500 שנה ויותר. בעבודות השה נעזר האיכר בתאו (ג’אמוס), חמור, או גמל. לדישון השדות משמש הזבל הנאסף משובכי היונים המזדקרים מכל בית כמעט.  אם כי אפשר למצוא גם דשנים כימיים, מרביתם מתוצרת מצרים.  בדרך כלל עוברת באמצעו של הכפר תעלה קטנה, רדודה ודלילה וליד כל בית, מתקן לשאיבת מים מן התעלה.  בעזרת מים אלו מגדל הפלאח את הירקות הדרושים לכלכלת ביתו.  זהו התנאי הראשון לקיום ועל כן על הפלח לשמור על התעלות ותקינותן במשך כל ימות השנה.  

 

אם נשווה את ציורי המקדשים במצרים, מלפני אלפי שנים, עם קטעי מסע ותיאורים מראשית המאה ה-20 ועם התמונה הנשקפת בראשית המאה ה-21, נגלה כי לא חלו שינויים מפליגים בתנאי חייו של הפלח המצרי מימי פרעה ועד היום.  תומס ג’ אברקרומברי, כתב ה”נשיונל ג’יאוגרפיק”, דיווח ב-1977:  “בהתהלכי לאורך הארץ, ברגל ובסירה, נתאספו ביומני סיפורים חסרי זמן אשר יכולים היו להילקח באותה מדה מציורי הקיר של המקדש הפרעוני בתבס”.

קל להיתפס לרומנטיזציה של החיים השלווים בכפר ושל הקרבה הבריאה לאמא אדמה.  האמת היא שמצבו הכלכלי והבריאותי של הפלח גרוע מאד.  הכנסתו הממוצעת נמוכה מכדי לשפר את לשפר במידה כלשהי את תנאי חייו.  רבים מהאיכרים חולים בעת ובעונה אחת במחלות כמו מלריה, בילהרציה, גרענת, מחלות מעיים שונות, מחלות מין ואפילו שחפת. המחלות הרבות מקצרות את תוחלת חייו של הפלח המצרי (52), מתישות אותו ופוגעות ביכולתו לקלוט וליישם חידושים טכנולוגיים.  הפער ההולך וגדל בין מספר הנפשות במשפחה לבין כמות המזון המיוצרת, מגדיל את מצוקת הפלח ומשפחתו, המתקשים לספק את צרכי מזונם.  השכלתם הנמוכה מקטינה עוד יותר את סיכויי השינוי ומעגל העוני נראה כבלתי נפרץ.  בחלקים גדולים של האוכלוסייה שולטים רגשות של תסכול, חוסר אונים וחידלון.  רבים מהכפריים מאמינים שיוכלו לפתור את עוניים על ידי הגירה לעריה הגדולות של מצרים, שם ימצאו מקומות עבודה ובכך יקלו על משפחותיהם בכפר.  ואכן, מיליוני בני אדם עוזבים את כפריהם ונודדים לערים. בעיקר לקהיר.  הערים אינן מסוגלות לקלוט את מיליוני המהגרים, מכיוון שאין בהן מערך שירותים מתאים ואף לא מקומות עבודה מספיקים. אוכלוסיית העניים בהן הולכת וגדלה בקצב מהיר ומרחיבה את מעגל שכונות העוני בשולי העיר, בכך הולכות ומחמירות הבעיות גם בקהיר.  למטייל, כמו למצרים רבים, יש תחושה כי מצרים צועדת בצעד נחוש לתוך המאה ה-21 לפני הספירה.  המצוקה מוליכה פעמים רבות לתסיסה חברתית או לפתרון הקל של חזרה בתשובה.  “המדינה המודרנית היא האשמה במצבך הקשה”, מסבירים לפלח העני המטיפים במסגדים. קל לקבל את הפתרון הזה. מארקס הסביר מזמן שהדת היא אופיום המונים והם, אכן ממהרים להשתכר.

 

 

חבל פאיום היה מיושב כבר בתקופת האבן  החדשה. נמצאו שרידים מעטים בני האלף ה-6 לפני הספירה ושרידים כלקוליתיים, בני 500 שנה, על הטראסות שמעל הימה.  המקום פתח תרבות משלו, נפרדת מזו שהתפתחה בעמק הנילוס. הוא התפרסם בפוריותו, בדָגָתוֹ, בעופותיו ובתנינים ששרצו במימיו.   האל המקומי היה סוֹבֶּךּ, בעל ראש תנין.  הבירה הנוכחית נודעה כ”שֶדית” (אגם), אחר כך כ”קרוקודילופוליס“, היינו, עיר התנינים ואחר כך נודעה כארסינואה (Arsinoe), על שם אשתו של תלמי ה-II פילָדֶפוּס, שטיפח את המקום.

הפרעונים האמינו שימת קארון מייצגת את האוקיינוס האגדי, ממנו התרוממה הגבעה הקדומה בה החל סיפור הבריאה.  אל השמש, “רע”, מצא כאן מקלט בזקנתו ולבש דמות של תנין.   מושא הפחד, הפך באופן טבעי, לאל המגן מפני בני דמותו.  עדות להתיישבות קבע רצופה במקום משמשים הפפירוסים שנמצאו באזור וכן דיוקנים שצוירו על עצים או אריגים. 

המלך הפרעוני, אמנמחאת (Ammenemes) ה-I, בן השושלת ה-12, היה הראשון ששם לב לפוטנציאל של המחוז, שכונה אז “טה-שה” היינו, “ארץ האגם”.  הוא הורה לייבש את הביצות שנוצרו כאן, על ידי סכר שהקים  באל –לאהון. הפיתוח הואץ בפקודתו  של אמנמחת ה-III.   הוקמה את מערכת ההשקיה שבה סוללות, תעלות וסכרים, ושהפכה את רוב שטחו של השקע, לאדמה חקלאית.  שיטתו התבססה על ניצול מי הגאות, להזרמת עודפי מים לימת קארון, באופן שבימי השפל זרמו המים לכיוון ההפוך ואז נוצלו להשקיית השדות. בדרך זו ניתן היה, כנראה, להכפיל את עוצמת הזרימה בימי השפל. מעריכים שאמנמחת ה-III לבדו הכשיר כאן למעלה ממאה אלף דונם לעיבוד חקלאי, במהלך שלטונו הממושך.  אחד ההמנונים מספר עליו:  “הוא הוריק את שתי הארצות יותר ממי היאור. הוא מילא את הארצות כוח. הוא חיינו. הוא משיב נפשנו.”   בתקופתו נקרא “המחוז העשרים” והוא עמד בפריחתו עד לימיה של שהשושלת התלמאית.  בתום ימיה של השושלת ה-12, הועתקה הבירה אל מחוץ לחבל פאיום ולא שבה אליו עוד.

האגדה הערבית מייחסת את הפרחתו של פאיום ליוסף הצדיק, בעת שהותו במצרים.  לפי המסורת חפר יוסף את התעלה (בחר יוסוף) עבור פרעון (פרעה).  כאשר המפעל הושלם, הכריז פרעה בפליאה:  “זו עבודה של אלף ימים” ומכאן “אל-פאיום”. סיפורו של יוסף איננו עומד במבחן העדויות הארכיאולוגיות, כמו סיפורם של בני ישראל במצרים, שבגין המנוח ייחס להם פעם, בטעות, את בניית הפירמידות.  אולם למסורת כוח משיכה משלה ולפי אחת הסברות (בדעת מיעוט), כאן בפאיום, שכנה ארץ גושן המקראית.  מקום מגוריהם של בני ישראל במצרים.

מפעלם של מלכי הממלכה התיכונה, הושלם בימי בית תלמי, שעסקו אף הם במפעלי פיתוח גדולים בפאיום, במיוחד תלמי השני, פילדפוס   נאת המדבר קרוקודילופוליס שמשה כאתר עלייה לרגל מכול רחבי העולם העתיק.  מכתביו של אפולוניוס, שר האוצר של תלמי, אפשר לשאוב מידע רב ערך.   אנו למדים מהם שהמחוז שרץ חיות בר לרוב ונודע בתוצרת החקלאית השופעת שלו ובדגה העשירה.  בתקופה הרומית כונה המחוז “גנה של מצרים” ונחשב לאחד החשובים באסמי התבואה של המזרח.  בתקופה הביזנטית נקרא האזור “פיום” (Phiom = ים), שצליל שמו השתמר בשם המודרני.   בימי הביניים נמשכו לכאן נזירים קופטים רבים.

 

 

אחיזת הנצרות במקום היתה איתנה, הן בשל אינטרסים של השלטון המרכזי והן משום שהקופטים, הנוצרים של מצרים, היו צאצאי המצרים הקדמונים ומושרשים באדמת המקום.  במאה השלש עשרה, שש מאות שנה אחרי הכיבוש הערבי, כתב הגיאוגרף המוסלמי אבו-סאליח, כי “נאת אל־פאיום הינה מרכז נוצרי חשוב ובו 35 מנזרים עתיקים”.  במהלך ימי הביניים גידלו כאן פשתה ואורז.  בייברס, השולטן הממלוכי, ששמו נקשר בארץ ישראל לחורבן ולהרס, דווקא תרם להפרחת המקום, כאשר חידש את סכר הוויסות הפרעוני.  גם מוחמד עלי, שליט מצרים בן המאה ה-19, מי שנחשב כאן למחולל העידן המודרני, העריך נכונה את הפוטנציאל החקלאי של פאיום ועשה רבות לפיתוחו. 

בלי הנקודה היהודית אי אפשר.  במאה השלישית הוקמו בפאיום ישובים גדולים של יהודים ורבי סעדיה גאון, בן המאה התשיעית, בא מפאיום ויש עדויות ליישוב יהודי שהתקיים כאן עד לראשית המאה העשרים.   חשיבותה של פאיום ירדה עם פיתוחה של הדלתא, ניקוזה ורישותה בתעלות השקייה.  הדבר הפחית את הייחוד ואת האטרקטיביות של המקום.

מדינֶת אל־פאיום, היינו, פאיום העיר, בירת המחוז, סתמית למדי ואיננה מושכת מבקרים רבים.  ואכן אין בה אתרים מיוחדים, למעט הגן הסמוך לתחנת הרכבת ובו שלושה גלגלי מים, הנקראים כאן “סאקייה”, שהעלו בעבר את המים לאקוודוקט, אך בניגוד לסאקיות המצריות, המופעלות בדרך כלל על ידי בהמות, גלגלים אלו הופעלו בכוח המים, כמו “גלגל ויטרוביוס האנכי המוכר מאירופה.   נקודת האור היחידה בעיר, מבחינתם של התיירים, היא הגן הזה, בו אפשר לשתות תה ולעשן נרגילה מול גלגלי המים.  נעים במיוחד בשעות בין הערביים.  ליד העיר מזדקר עמוד של אבן זהו האובליסק של המלך הפרעוני סנוסרת השני, שהועתק לכאן ממקומו המקורי.   הביקור בעתיקותיה של קרוקודילופוליס איננו מומלץ, אלא לחובבים משובעים של ארכיאולוגיה.

המקום מושך מבקרים בעיקר בשל החקלאות האינטנסיבית שבו.  אפשר ללכת שבי בעקבות התעלות הרחבות, הקטנות והזעירות, לדלג בין ערוגות גן הירק העשויות בקפידה ומתחת לעצים רחבי הצל.  אך יש בו גם אתרים ארכיאולוגיים שחסרונם היחידי הוא ההשוואה לאתרים המרהיבים הבנויים לאורך עמק הנילוס.

 

מבין האתרים, מפורסמת הפירמידה הגדולה של אמנמחאת ה-III שנבנתה בחווארה (Hawara). גובהה הגיע ל-65 מ’ ורוחב בסיסה ל-113 מ’.   את הפירמידה השלימה דווקא בתו, סובך נפרו, הפרעונית האחרונה בשושלת.  כמו רוב הפירמידות מתקופת הממלכה התיכונה, גם פירמידה זו נבנתה רובה ככולה מלבני בוץ, אשר צופו באבן גיר לבנה.  מרבית הלבנים ששימשו בבניית הפירמידה נבזזו עם הזמן ושימשו חומרי בניין לבניינים נוספים באזור, מה שמשווה לפירמידה של חווארה בימינו, צורה של ערמת עפר דמוית פירמידה.  סמוך ומדרום לה נמצא מקדש המתים שלו, שהתרומם לגובה של שתי קומות ובשל גדלו נחשב בימי קדם לפלא עולמי.   כינויו  “לבירינט”, ניתן לו בטעות כבר בתקופה הקלאסית. הרודוטוס כתב עליו בהתפעלות בספרו “היסטוריה”: “הוא באמת נעלה מכול תאור. אם יצרף איש את חומות היוונים ואת מפעליהם, יראו פחותים בעמל ובהוצאות שהוצאו עליהם מאשר הלבירינט.  הלבירינט עולה גם על הפירמידות, כי היו בו שתים עשרה חצרות מחופות ושעריהן, זה לעומת זה – שש צפונה ושש דרומה חומה מקיפה את כולן.  יש בהן אלף חמש מאות לשכות כפולות, חלק מתחת לאדמה וחלק מעליה. שלושת אלפים במספר.  את אלו שמעל האדמה ראיתי בעיני.  על אלו שמתחת האדמה אני יודע רק מפי השמועה, כי המצרים הממונים עליהן לא רצו להראותן בשום אופן, באמרם כי בהן קברי המלכים, אשר בנו את הלבירינט ושל התנינים הקדושים.  לכן אדבר על הלשכות שמתחת לאדמה מפי השמועה. אבל אלו שלמעלה, שהן נעלות מכול מפעל אנושי, ראיתי בעיני, כי המסדרונות צבועים בצבעים שונים דרך החדרים, היציעים הנפתולים והחצרות, ברבות פלאים המפליאים את הנכנסים מהחצרות…”. סטראבו הגיאוגרף וההיסטוריון היווני, שחי בסוף המאה הראשונה לפנה”ס ובראשיתה של המאה הראשונה לספירה, דימה את מערכת האולמות והמסדרונות שבמקדש, למבוך האגדי בכרתים.  במקורו היה זה בניין אדיר מימדים, באורך של כ-350 מ’ וברוחב של 200 מ’ ובו שכן מרכז פולחני ומטה מנהלי של חבל פאיום.  היה זה מעין פנתיאון ענקי.  בכל אולם ניצב פסלו של אחר האלים וסטראבו התפעל מכך “שבכל האולמות עשויות התקרות אבן שלימה אחת.. בעץ לא השתמשו כלל”.  גם מהמסדרונות לא נשאר הרבה.  יש צורך בלא מעט דמיון כדי להבין מדוע סבר סטראבו שזר לא יוכל להיחלץ מסבך החדרים הרבים.  הרודוטוס כתב שמעל למקדש התנשאה פירמידה גדולה, אך זו נהרסה במהלך השנים.  כמו כן שרדו פסליו הענקיים של אמנמחאת ושרידים תלמאיים רבים.  יש באזור עוד פירמידות.  המפורסמת שבהן היא זו של מיידום (Meidum), בת דורם של הפירמידות הגדולות של גיזה.  זו נבנתה על ידי המלך סנפרו, בן השושלת הרביעית, משמונה מדרגות של אבן וגובהה הגיע ל-92 מ’.  ניתן להבחין בשאריות של ליבת האבן הבנויה, ומסביבה ערמות העפר הבלוי שהיווה בעבר את דפנות הפירמידה שהתמוטטו

 

הפירמידה במיידום היא אחת משלוש הפירמידות שנבנו בתקופת שלטונו של הפרעה סנפרו, ונהוג להניח כי בנייתה החלה בתקופת אביו, חוני.  יש הטוענים כי היה זה ניסיון ראשון (אם כי לא מוצלח במיוחד) לבניית פירמידה בעלת פאות חלקות.  הפירמידה במיידום סבלה משחיקה חמורה וכיום נשארה על תילה רק ליבת האבן התלולה של החלק הפנימי של הקבר, אשר נדמית כמגדל מוזר – מראה ייחודי בנוף המצרי.  הגבעה עליה מתנוסס מגדל הליבה אינה טבעית והיא מורכבת למעשה משרידי הקירות החיצוניים של הפירמידה שהתמוטטו ככל שחלף הזמן.  למעשה, אחת הפאות של הפירמידה התמוטטה כבר בסביבות שנת 2,600 לפנה”ס – עוד לפני שהושלמה הבניה.

על מנת לשוות לה מראה חלק ואחיד, נמנעו בוני הפירמידה מלהתקין בה תמוכות למעטפת החיצונית, דבר שאפשר את ההתמוטטות הקלה של קירותיה.  ציפוי הפירמידה באבן גיר רק הכביד על המעטפת העדינה והגביר את שחיקתה.  כשלון בניית הפירמידה במיידום נלמד ונחקר על ידי המצרים הקדמונים והלקחים שהופקו ממנו ייושמו כבר במפעלי הבניה הבאים אשר יצאו אל הפועל.  יש הטוענים כי קריסת קירותיה החיצוניים של הפירמידה התרחשה בעת בנייתה של הפירמידה הנטויה בדאשור, ושבעקבות כך, שונתה שיטת הבניה של הפירמידה תוך כדי בנייתה, וזוויות הקירות הוקהו במעט, דבר ששיווה לה את מראה הנטוי.

בלישט, 20 ק”מ מצפון למיידום, נמצאות הפירמידות של אמנמחת ה-I  ובנו – סנוסרת ה-I. האחרונה מוקפת בהריסותיהן של לא פחות מעשר פירמידות משניות.  האתר, נחשב כיום לאתר הקבורה של העיר האבודה איטי טאווי, עיר שטרם נחשפה וספק אם אותרה בידי החוקרים ואשר שימשה כבירת מצרים בתקופת השושלת ה-12.

חסרונם הבולט של אתרי פאיום הוא קרבתם היחסית של האתרים המפורסמים של מצרים.  מי שסייר במקדשים ובקברים המרהיבים של עמק הנילוס ואפילו בפירמידות של גיזה, לא יעתיק את נשמתו נוכח אתריה של פאיום. 

לקריאה נוספת: הפירמידות העתיקות של מצרים.

 

לטעמי, גולת הכותרת של הביקור במקום היא השייט באגם קארון.  בדרך לשם, 11 ק”מ לאחר שעוזבים את עיר הבוץ,  אפשר לעצור במעיינות החמים של עין אל-סילין.  זוהי פינת חמד טרופית ובה גן בוטני נעים, ששווה סיור ומסעדות המציעות שיפודים טעימים.  הדרך המובילה לאגם קארון  בנויה על גבי סוללה ומצידיה מטעים הניזונים ממי תהום גבוהים.  האגם יפה ולחופיו צמחיית מלחות סבוכה, דקלים ועצי פרי.

 

במקום בו נשקת הדרך לאגם  נבנה פעם “מלון האגם”, שם נפגשו מנהיגי בעלות הברית בתום מלחמת העולם ה-I, כדי לקבוע את גורלו של המזרח התיכון. במקומו נבנה מלון אוברוי המפואר, שאן בסגנונו דבר המזכיר את האווירה הקולוניאלית של פעם, כזו שאפשר למצוא בין כתלי “מינה האוז” שבקהיר או “אולד קטרט” שבאסואן.  אפשר לשוט אל קאסר קארון ובו שרידי מקדש לאל התנין סובך ואחר כך גם לבכחוס היווני-רומי.   לא הרחק משם ניתן לטפס בשביל אל דימה, משם יצאו השיירות אל נאת המדבר בחרייה אשר במדבר הלובי.  ניתן להמשיך לשם, במאמץ קטן אל קאסאר אל-סאגא.  זהו מקדש קטן מימי הממלכה התיכונה ולצדו שרידי מצד רומי, שאבטח את אגפו המערבי של אסם החיטה הגדול הזה.  השרידים  אינם אטרקציה שאסור להחמיצה, אולם בחורף הומה האגם להקות של עופות מים.  שייט שלו על האגם, בעוד הדייגים צולים על הסיפון דגים על גחלים, הוא חוויה נפלאה ומרגיעה במיוחד.  בעיקר עבור מי, שלפניו הצפיפות האורבאנית המעיקה והרועשת של קאהיר.

 

 

 

 

במרחק של שעה נסיעה דרומה, נמצא אתר וואדי חיטאן ובו מאובנים רבים של לווייתנים, ששקעו במפרץ קדום.