גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
ראה גם: מדבר סהרה.
"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה,
צהוב להם מידי, שקט שאפשר להשתגע
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה
אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות
אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה
ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו
אלה,יישארו כאן".
צהוב להם מידי, שקט שאפשר להשתגע
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה
אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות
אבל יש גם אנשים שנדבקים לשקט הזה
ואינם יכולים לשוב ולהיפרד ממנו
אלה,יישארו כאן".
חיים גורי
בטיולים רבים אנו פוגשים את המדבר ואף פעם איננו אדישים לגביו. המטייל בארגנטינה מתרשם מהקרחונים והמצוקים, בעיקר משום שהם עומדים בניגוד כה בולט למדבר הצחיח של פטגוניה. כך גם המטייל בפרו, שחוצה את מדבר אטקמה הצחיח, בדרכו לתרבויות העתיקות שצמחו בעמקי הנחלים. בבטיולים למרוקו ובתוניסיה, אנו נוגעים במדבר סהרה. בדרום אפריקה מבקרים את מדבר קלהרי והטיול לנמיביה, כולו חוויית מדבר. כך גם מסע לאוזבקיסטן, לאזרבייג'ן ולחלקים אחרים של דרך המשי.
מהו מדבר
אין למדבר הגדרה אחת. הקושי להציג הגדרה אחת ויחידה גורר ויכוח גם בנוגע לתחום השתרעותו של המדבר.
במקרא נקרא המדבר בכמה שמות: מדבר, שממה (ישעיהו, ס"ד, 5; ירמיהו, י"ב, 10); ישימון (דברים, ל"ב, 10; תהילים ע"ח, 40); ציה (ישעיהו, מ"א, 18; הושע, ב', 5) , צָיוֹן (ישעיהו כ"ה, 5). עניינו של השם "מדבר" הוא מקום שאינו יפה ליישוב, אך גם שטח של מראה בעל. הוראה שניה זו יסודה כנראה בשימוש השורש ד.ב.ר. בארמית, שמשמעו להנהיג צאן למרעה. במאמר זה, כאשר אנו מדברים על מדבר, אנו מתכוונים ל-Desert ולא ל"מדבר" במשמעות המקראית של המילה, שהוראתה לעתים, "מקום בו מדבירים את הצאן".
לפי התפישות השונות, השטח המדברי תופס 10-30% משטח כדור הארץ. מכל מקום, רוב הגדרות המדבר מתייחסות לשטח בו יש יחס שלילי בין המשקעים לבין התאדותם הפוטנציאלית – מאזן המים.
התכונות האקלימיות המאפיינות את המדבר הן: עננות מועטה, קרינה רבה של שמש, אלבידו (היחס בין כמות הקרינה הפוגעת בפני השטח לקרינה המוחזרת) גבוה, רוחות חמות ויבשות, לחות נמוכה, מיעוט משקעים ושעור התאיידות גבוה. מדבריות העולם נחלקים לכמה קבוצות לפי סיבות היווצרות אקלימיות. מקובל להגדיר את המדבר כאזור אשר כמות המשקעים השנתית הממוצעת, פחותה מ-100 מ' בשנה. עונת הצמיחה קצרה ותקופת היובש ממושכת. הכיסוי הצמחי נמוך בדרך כלל. במדבר מצויים בני שיח רבים ויש בו שפע של מינים חד שנתיים.
ישנם בעולם כמה סוגים של מדבריות:
1. המדבריות החמים:
מצויים בין קווי הרוחב 15-30º, משני עברי קוו המשווה. מעליהם מצויה רמה ברומטרית גבוהה וזורם אליהם אוויר חם ויבש, שמקורו באזור קוו המשווה. לא תמיד יש במדבריות אלו חלוקה עונתית ברורה, והבדלי הטמפרטורה בין עונות השנה קטנים יחסית. הבדלים בין יום ולילה משמעותיים יותר. עם מדבריות אלו נמנים הסהרה (ובשוליו מדבר סיני והנגב), מדבריות ערב, אירן טהר (בהודו) וכן מדבר סונורה במכסיקו, דרום-מערב ארה"ב, מדבר קלהרי ומדבריות במרכז ומערב אוסטרליה.
2. המדבריות הקרים:
נוצרים כתוצאה ממיקומם במרכז היבשת וריחוקם מאוקיינוסים וממקורות מים אחרים, המספקים לחות. בדרך כלל מוקפים הרים, החוסמים את דרכי הרוח. מדבריות אלו מאופיינים בעונה קרה. אם יש בהם משקעים, הם יורדים בדרך כלל כשלגים. במדבריות אלו ניכרים הבדלים גדולים בין העונה הקרה לחמה. כאילו הם מדבריות מרכז אסיה: גובי, טקלה מקאן שמצפון לטיבט ומדבר טורקסטאן צפונית לאפגניסטן.
3. מדבריות ארוגרפיים:
מוכרים יותר כ"מדבריות בצל הגשם". נוצרים כי רכסי ההרים מונעים מרוחות נושאות לחות להגיע אליהם. הרוחות המגיעות ממערב, נדחפות למעלה מעל הרכס, ממשיכות מזרחה, מעל אזור חם יותר ומתמוחחות. כאילו הם מדבר פטגוניה, האגן הגדול ורמת קולורדו שממערב להרי הרוקי בארה"ב (ומדבר יהודה).
4. מדבריות לחופים שלאורכם עוברים זרמים קרים:
הזרם הקר מונע היווצרות עננים. כאלו הם מדבר נמיביה שבדרום-מערב אפריקה, המושפע מזרם הבאנגולה הקר, ומדבר אטקמה בפרו ובצפון צ'ילה, המושפע מזרם הומבולט.
המדבריות משתרעים על פני סוגי מסלע שונים. התהליכים הגיאוגרפיים שמעצבים את נוף המדבריות ניכרים היטב בפני השטח. אפשר להבחין במדבריות שתבליטם חריף, מדבריות המכוסים בצרורות מדבריים (חמָדוֹת), מדבריות של חלוקים (צרירים), מדבריות חולות (ארג) ומדבריות אבק. כל אחד מהם מהווה יחידה בפני עצמה, שהתפתחה בתנאים המיוחדים לה, ובדרך כלל אפשר למצוא בכל מדבר שילובים שונים של פני קרקע.
בגלל העדר הצמחייה יש יחסים דינאמיים בין השטח לכוחות המים והרוח. אחת התמונות האופייניות למדבר אלו העמקים הצרים והתלולים בין ההרים ומניפות הסחף למרגלותיהם. אחרי שהחומר הדק הוסע נותר השריון המדברי (חמדה, צריר או ארג). תדמיתם החולית של המדבריות באה בעיקר בשל הפופולאריות של הסהרה וערב. הם תמיד היו במרכז העניינים, קרובים למרכזי התרבות הים תיכוניים והאירופאים. הן השפיעו על המסחר, על תנועת כוחות לוחמים, על ההתיישבות האנושית ועל התרבות. סוחרים, חיילים וחוקרים הושפעו מתרבות ולשון המקומיים והביאו מילים ערביות לספרות המדעית.
החלקיקים שפוררו מהסלע ונסחפו יכולים להיות בגודל קטן, עד כדי כך שהרוח יכולה להסיעם. מדובר בחול, לס או אבק שיכול לחצות גם אוקיאנוסים. תנועת הזחילה/ ניתור של החול ועוצמה וכיוון הרו יוצרים את הדיונות, החוליות. לכן יש חוליות בעלות חתכים שונים.
ישנן דיונות שעברו נדידה והתייצבות במקום מסוים, בשילוב חוסר פעילות של הרוח. בתנאים מסוימים נוצר על הדיונות קרום ביוגני של חיידקיים, טחבים ואצות שמגנים על הדיונה והיא יכולה להתייצב ולהתכסות בצמחיה עילית. במשטר רוחות רב כיווני יכולה להתפתח דיונת פירמידה עד גובה 400 מ' ובשל הימצאותה במקום אחד מאות שנים. הן משמשות נקודות ציון לאנשי המדבר.
על ציר הזמן, יש התהוות שונה של מדבריות. יש את אלו שמתחוללים בפרקי זמן קצרים, עקב שנות בצורת, התערבות האדם (מידבּוּר) וקיימים שינויים איטיים עקב התקררות והתחממות כדור הארץ ולכן ניתן למצוא שרידי אגמים, מליחות, מאובנים המצביעים על ההיסטוריה של האזור. אזורים אחרים, כמו צפון אנגליה עד מרכז אירופה כדוגמה הפוכה, היה פעם לפני 250 מליון שנה מדבר גדול, מכוסה דיונות, שהתאבן לאבני חול ונקבר תחת סלעים צעירים יותר.
לקריאה נוספת:
מאמרו של מיכה לבנה – הסתגלות צמחים לתנאי מדבר
אתר המדבריות של מדרשת שדה בוקר – אוסף מאמרים על מדבריות
מאמרו של היינריך מנדלסון – התאמת בעלי חיים לתנאי מדבר
אוכלוסייה
אוכלוסיית המדבר מורכבת משלושה טיפוסים בסיסיים:
1. ציידים מלקטים 2. מגדלי מקנה 3. חקלאים
לאוכלוסיית הנוודים – מלקטים שייכים שבטי בושמנים, קבוצות קטנות של פיגמאים החיים באזור מדבריות קלהרי – נמיביה. שבטי הבינדיבו באוסטרליה. מגדלי מקנה נוודים מצויים באזורים הצחיחים והצחיחים למחצה של "העולם הישן". ביניהם שבטי הבדווים, הטוארגים, ה Teda-קזחים ועממים מונגוליים במדבריות אסיה התיכונה ואסיה הצפונית-מזרחית. כלכלתם מבוססת על גידול בע"ח ומעט חקלאות למחייה. בעל החייים (גמל או סוס) משמש לתנועה ולהובלת משא, בשרו וחלבו למאכל, עורו וצמרו לביגוד ולמגורים. השבטים הנודדים מתרכזים בקבוצות גדולות משום הצורך לארגן ביעילות את הנדידה שהטווח שלה יכול להגיע ל- 2000 ק"מ בשנה. טווח הנדידה נקבע על פני בעלי החיים. הוא מצומצם יחסית אצל רועי צאן המצויים בשולי אזורים מיושבים, ורחב יחסית אצל רועי גמלים, המצויים גם באזורים צחיחים ביותר.
בעבר יצאו משבטי הרועים "אדוני המדבר" ותחום השפעתם כלל גם את אזורי "ספר המדבר", שהיו נתונים לאיום מתמיד של פשיטות שוד וביזה מצדם. שבטים רבים התקיימו על הובלת שיירות בנתיבי המדבר הבינ"ל: דרך המשי העתיקה מסין למזה"ת, הנתיבים הטראנס-סהריים ועוד. עם פיתוח רשת הכבישים והתחבורה הימית והאווירית ירדה חשיבותם של מובילי השיירות במידה ניכרת.
חקלאות: מוגבלת לנאות המדבר.
הדיונות
ברוב המדבריות רק כ-20% משטחם מכוסה בדיונות. התדמית של המדבריות, המכוסים בחולות, נקבעה בעיקר בגלל פרסומם של מדבריות סהרה וערב. מדבר ערב יוצא דופן כי הוא מכוסה בחול בשיעור של 30% משטחו. הסהרה מכוסה בחול רק בחלקיו הצפוניים, אותו חלק בו פגשו שיירות הנוודים. [מדבר זה מכונה ערג בשפה הערבית]. מדבריות אלו, המכוסים בחלקם בחוליות, היו קרובים למרכזי התרבות הים תיכוניים והאירופאים. השפעתם הרבה על המסחר, על תנועת כוחות לוחמים, על ההתיישבות האנושית ועל התרבות, הפכה אותם למייצגי תמונת המדבר בקרב חלק ניכר של האנושות. מסתבר שלפיכך, הדימוי של המדבר כאזור של חולות איננו מדויק. רק חלק קטן יחסית משטחם אכן מכוסה בחולות נודדים, בשעה שרוב שטחם סלעי. לדוגמא, בדרום-מערב ארה"ב, תופס שטחן של הדיונות, פחות מאחוז אחד משטח המדבריות. כוחות המים והרוח מסירים את חלקיקי החול, מסיעים אותם בגיאיות ובערוצי הנחלים ומשקיעים אותם, לאחר מסע ארוך, באגני השקעה.
לאחר שהוסר החומר הדק על ידי הרוח והוסע למקומות אחרים, נותרים שטחי מדבר אחרים כשהם מכוסים בסלעים, גושי אבן וחצץ. כיסוי זה מכונה שריון מדברי, ובהתאם לאופיו ולמיקומו הגיאוגרפי מכונה חמדה, צריר או ארג. את החלקיקים המושאים ברוח ניתן לחלק לשלש קבוצות:
א. חלקיקים שגודלם בין 2 מ"מ ל- 60 מקרון, המרכיבים את החול.
ב. חלקיקים שגודלם בין 60 מקרון ל- 10 מקרון, הידועים כאבק מדברי או טין (סילט) ומוכרים בשם לס.
ג. חלקיקים שגודלם פחות מ- 10 מקרון – אבק מדברי דק, שבתנאים אטמוספריים מתאימים עשוי לחצות יבשות וימים.
הסעת הגרגירים הדקיקים מתבצעת כרחופת. הם מוסעים כאבק למרחק גדול (עד אלפי ק"מ). ללא מגע בקרקע ובמהירות הרוח כמעט. כך שחול מהסהרה עשוי להגיע לאמריקה.
גרגירי החול, שהם גסים יותר, מובלים למרחקים קצרים יחסית. הם נעים על ידי גרירתם על פני הקרקע או התגלגלותם על פניה, מבלי שנותקו ממנה. חלקיקי החול הבינוני והעדין נעים לעומת זאת, בקפיצות: בהגיעה למהירות מסוימת, מסוגלת הרוח להרים חלקיקי חול מהקרקע ולהקפיצם לגובה של כמה עשרות ס"מ ולמרחקים קצרים. הקפצה כזאת גורמת לתגובות שרשרת בכל המערכת, כי כל גרגר הנוחת על קרקעית חולית גורם בסופו של דבר להקפצת כמה גרגרים נוספים.
בגלל תנועת הזחילה והניתור של גרגריו ברוח, מצטבר החול בצורת גלונים (מעין גלים קטנים), המכסים כל משטח של חול בלתי מלוכד. תכונה נוספת המאפיינת את תנועת החול היא הצטברותו בערימות המכונות דיונות או חוליות. החוליות בעלות מגוון צורות רב, הנובע ממערכת היחסים הדינאמית בין עוצמת הרוח, כיוונה ותדירותה, לבין צורת ערימת החול והרכב חלקיקיה. בהכללה, אפשר להבחין במספר דגמים קבועים של מערכות יחסים כאילו: רוח חד כיוונית (בעיקר באזורי החוף), יוצרת חולית בעלת פרופיל א-סימטרי, כאשר שיפוע הצד הפונה אל הרוח מתון יחסית ואילו הצד החסוי ממנה תלול והזווית שלו בת º32 עד º33 מעלות. דיונות אלו רוחביות, וקצב התקדמותן הוא ביחס ישיר לעוצמת הרוח וביחס הפוך לגובהן. ככל שהדיונה תהיה גבוהה יותר, מהירות התקדמותה תהיה קטנה יותר. דיונות רוחביות רגילות מפתחות במהירה צורה של חצי סהר, המכונה דיונות "ברחאן". קרני הסהרון מתארכות בהשפעת הרוח ומצביעות על כיוון זרימתה. אך כאשר מתכסות דיונות רוחביות בצמחייה, משתנה מערכת היחסים בין זרימת האוויר לגוף הדיונה. הצומח מתבסס בדרך כלל בבסיסה ובצדדיה, ולכן פוחתת במידה רבה, תנועת החול באגפים. הדבר גורם לפיגור ניכר בתנועת החול שבשולי הדיונה, יחסית לתנועתו במרכז. התוצאה הסופית היא חולית בצורת U, כשהקרניים מצביעות על הכיוון ממנו נושבת הרוח. דיונות אלו נקראות גם דיונות פראבוליות והן אופייניות לאזורים חוליים עם כסות צומח. במקרה של משטר רוחות דו כיווני, יש שני כיווני רוחות דומיננטיים בעונות שונות של השנה, הניצבים זה לזה. הרוח פוגעת בנוף החוליות בזווית חדה, מוטה בצד החסוי לרוח, ומוליכה חול במקביל לקוו הפסגה. בעונה הבאה פוגעות הרוחות בצדה השני של הדיונה, ותהליך דומה מתרחש בצדה השני. תהליך דו כיווני משולב שה גורם עם הזמן להתארכות הדיונה. בשל צורה זו, הדומה לחרב, מכונות דיונות אלו דיונות אורכיות או בערבית "סייף". חוליות אלו נמשכות לעתים לאורך ק"מ. בתנאים מתאימים נוצר על הדיונות קרום ביוגני של חיידקים, טחבים ואצות, היוצר בקרה על מעבר המים, השפעת הרוח ותהליכים כימיים ופיסיקאליים, המתרחשים בתקופות של טל וגשם. לכן, בתנאים אקלימיים מתאימים, מתייצבות הדיונות מהר, ומתכסות בסופו של דבר בצמחייה עילית העוצרת את המשך נדידתן. זו מערכת מאד עדינה ורגישה להפרעות. מספיקה תנועה של בני אדם על פני הדיונה, כדי להרוס את המרקם הביוגני ולשחרר את החולות לתנועה מחודשת.
מחזה שרב
תופעות אופטיות באטמוספרה, בהם מתגלה לצופה מראות שאינם מציאותיים, כגון משטחי מים, גופים מעוותים וכד'; נקרא גם "מיראז'". מקור התופעה בשבירה האור, הנגרמת על ידי מפלי טמפרטורה אנכיים אך בשכבה צרה מעל לקרקע. התוצאה – שכבות אויר קרובות אך בצפיפויות שונות ולפיכך גורמי השבירה שלהם שונים. השינויים גורמים לכך שמסלול קרן האור שעובר דרך שכבות אלו אינו מתאר קו ישר ועקמומיותו תלויה במפל הטמפרטורה של האטמוספרה. יש שני טיפוסים עיקריים של מחזה שרב:
א. מחזה שרב תחתון: קורה למשל בתנאי שרב במדבר, כאשר השכבות התחתונות מחוממות במידה ניכרת ביחס לשכבות שמעליהן ולכן צפיפות האוויר שקרוב לקרקע נמוכה מזו שמעליו וקרני האור הנשברות עם יציאתן מהגוף תישברנה בעוברן בשכבות השונות בכיוון הפוך ומה שנראה זה הגוף בצורתו האמיתית בנוסף לבבואה מונמכת, ונוצרת אשליה של נווה מדבר. בגלל חוסר היציבות בשכבות בעלות צפיפויות שונות נוצרות מערבולות בין השכבות הנמוכות החמות (כגון אלו מעל כביש אספלט) לבין העליונות הקרות, הכבדות יותר. מערבולות אלו יוצרות תמונה לא יציבה ומרצדת, לכן לעיתים הכביש נראה כאילו יש עליו מים.
ב. מחזה שרב עליון: צורה הפוכה היא כאשר השכבה התחתונה קרה יותר, לדוגמא, מעל משטח מים קרים בצהרי יום ואז הגוף הנצפה יראה לעיתים גבוה יותר .
תופעה כפולה ונדירה של מחזה שרב עליון ותחתון גם יחד מכונה פאטה מורגנה.
נווה מדבר
הגדרה: אי של ירק, בתוך איזור מדברי, בו יצרו תנאים הידרולוגיים מיוחדים, אפשרויות לחקלאות שלחין. המונח איננו כולל גושי הרים גבוהים שבהם יורדים גשמים בהשפעה אורוגרפית, כגון ג'בל סינגר בצפון עירק וג'בל אח'דר בלוב. כמו כן, איננו כולל את השטחים לאורך הנהרות הגדולים כגון הנילוס, הפרת, החידקל והאינדוס. אף שהם מכונים לפעמים "נאות מדבר נהריים".
מקורות המים של נווה המדבר קשורים באקוויפר המוליך מים מאזור גשום יותר, הנמצא במרחק מאות ק"מ מהנווה. ברוב נווה המדבר המים נובעים במעיינות ותושבי הנווה מגבירים את אספקת המים על ידי קידוח בארות לתוך השכבות העמוקות יותר של המפלס. רוב נווי המדבר נמלאים בשקעים טקטוניים, שם מופיעים המים שמוך לפני השטח בנווה מדבר גדול שיש בו כמה ישובים, הם נתונים במערכת היררכית. הישוב המרכזי, המוגן במבצר, משמש כממרכז עירוני, שבו מתנהל השוק העיקרי של הנווה. שם הנווה מציין את הנווה כולו ולא את היישובים היחידים שבתוכו ושם היישוב הוא בדרך כלל שמו של הנווה כולו. כלכלת הנווה מבוססת על חקלאות מאד אינטנסיבית. הגידול בעל היוקרה הגדולה ביותר הוא התמר, בצלו מגדלים עצתי פרי אחרים וגני ירק. התבואה נזרעת בשוליים.
המדבר בתרבות
הגבול שבין הארץ הנושבת לבין המדבר, או בין המזרע לישימון, בלשונו הציורית של ריפנברג, אינו קבוע ועומד, אלא משתנה על ידי המלחמות שבין השבטים הנודדים, העולים על היישוב לשסות את התבואה, ובין החקלאים המגינים על אדמתם.
עמיתי אברהם שקד, ריכז במאמרו: המדבריות מה סוד קסמם", שהופיע במסע אחר און ליין, מובאות רבות הקשורות למדבר וליחס של בני האדם אליו.
המדבר מתואר במקרא כ"ארץ נושבת ולא זרועה" (ירמיהו ב' ;22 כ"ב 6). המקרא מונה במדבר פורענויות רבות, שיש בהן סכנה רבה לאדם – רעב, צמא, חיות רעות. הוא משמש שם נרדף למקום רע: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת " (במדבר, כ', 5-6). מקום שיש בו חיות רעות ומזיקים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (דברים, ח', 15). הוא ארץ שממה, אשר לא ישב בה אדם: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', 5). מי שבא אל המדבר, צפוי לרעב וצמא: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף" (תהילים, ק"ז, 4-5). ההולך אל המדבר, גם מסתכן בנפשו: " וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא" (הושע, ב', 5). יושבי המדבר שרויים במחסור והם החלכאים שמחוץ ליישוב: "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, גַּלְמוּד: הַעֹרְקִים צִיָּה–אֶמֶשׁ, שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ; וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם…. בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ; תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ" (איוב, ל',3-4, 7). המדבר מתואר לעתים כארץ צלמוות: " הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת" (ירמיהו, ב, 6) וגם כארץ מאפלייה, היינו, חשוכת אור: "הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר-יְהוָה, הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה" (ירמיהו, ב', 31).
ניכר כאן ערבוב בין שתי רשויות שהן מחוץ לתחום חייו של אדם, והן המדבר והשאול. ערבוב מעין זה מצוי גם בספרות השומרית והאכדית., שבה Edin (שומרית) ו-Şẻru (אכדית) = מדבר, משמשם גם לציין את העולם התחתון, ארץ המתים. אלים מסופוטמיים אחדים, שיש להם זיקה לעולם המתים, מכונים בכינויים, שיש בהם את המרכיב "אדין" או "סרו", הנזכרים לעייל. במסופוטמיה, הקשר הרעיוני בין מדבר לחושך עולה יפה יותר, כיוון שהמדבר הסורי משתרע משם לכיוון מערב, הוא ארץ המתים. בספרות המסופוטמית עובר מסע הנפש אל העולם התחתון, דרך המדבר. תפיסה דומה נרמזת במקרא, כשהמדבר מובא כניגודו של עדן: "כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה" (ישעיהו, נ"א, 3); או "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ, וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה; כְּגַן-עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה" (יואל, ב', 3). המדבר מתואר כמקום של תוהו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים, ל"ב, 10). זהו מקום נורא: "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב, וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא " (דברים, א', 19), נשמע ממנו לייל ישימון: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים, לב, 10) ורוח של חורבן עולה ממנו: "מַשָּׂא, מִדְבַּר-יָם: כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב, לַחֲלֹף, מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה " (ישעיהו, כ"א, 1), או יותר ברור: יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ–הוּא יִשְׁסֶה, אוֹצַר כָּל-כְּלִי חֶמְדָּה _הושע, י"ג, 15). כאשר תבוא הקללה על ארץ נושבת, עונשה יהיה להפוך למדבר: " וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר" (צפניה, ב', 13). המדבר הינו מקום כה רע, עד שהוא משמש כמשל לדברים רעים: "טוֹב, שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ-מִדְבָּר מֵאֵשֶׁת מדונים (מִדְיָנִים) וָכָעַס " (משלי, כ"א, 19).
המקרא רואה לעתים במדבר את ערש חטאו של על ידי. חטאי ישראל במדבר היו סמל לדורות: העם מלין על משה ועל אהרון: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה" (שמות, טו, 24), ממרה את פי ה' (וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ), מנסה אותו: "לֹא תְנַסּוּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם, בַּמַּסָּה" (דברים, ו', 16) ואף מורד בו: "אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ" (במדבר, י"ד, 9). במדבר אירעו מעשה העגל והתקוממות עדת קורח. משום כך, התורה מבחינה לעתים בין דור יוצאי מצרים, העושה את הרע בעיני ה', לבין דור הבנים, שהם טובים מאבותיהם: "וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע–הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (דברים, א', ל"ט).
לאחר חורבן הבית מעלה יחזקאל בתקיפות את חטאי דור המדבר: "וַיַּמְרוּ-בִי בֵית-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלְּלוּ מְאֹד; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, בַּמִּדְבָּר—לְכַלּוֹתָם" (יחזקאל, כ', 7-26). לעומת חטאו של העם, שבעטיו העניש אותו ה', מבליט ספר דברים את הטובות והנפלאות שעשה ה' עם העם, שקיימו בתנאים הנוראיים של המדבר: "… הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ " (דברים ח' 15-16 )
למרות זאת, משולב בתודעה המקראית גם יחס חיובי למדבר, שמקורו בהתרפקות נוסטלגית משהו, על עברו של עם ישראל. שהרי במדבר נצרף הציבור הזה לעם. המאורע המכריע בתקופת הנדודים במדבר הוא פגישתו של העם עם האל השוכן בסיני. ואמנם, המסורת על משכנו של האל בהר סיני, עדיין חיה בלבם של הישראלים, דורות רבים לאחר שהתנחלו בארץ, כפי שמתואר בשירת דבורה: "יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם " (שופטים, ה', 4). כן כתוב בברכת השבטים: " יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ–הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים, לג, 2). עוד בימי דוד היתה מקובלת הדעה, שיאה לו, לאלוהי ישראל, להיות מתהלך באוהל ובמשכן: " כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי, בְּבַיִת, לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה; וָאֶהְיֶה, מִתְהַלֵּךְ, בְּאֹהֶל, וּבְמִשְׁכָּן" (שמואל ב', ז', 6). אליהו הנביא, בשעתו, יוצא להר חורב, כדי להתייחד עם ה': "עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב " (מלכים א, י"ט).
שתי תפיסות אלו של המדבר, השלילית והחיובית, אינן סותרות זו את זו. שכן גם המהללים את ימי לכת ישראל במדבר, מודים בפורענות של המדבר הגדול והנורא.
האבות, אף שהיו יושבי אהלים, לא היו שוכני מדבר, אלא נוודים למחצה, שהיו מחליפים לעתים את שדות המרעה שלהם ולפעמים גם זורעים. (בראשית, כ"ו, 12), ואף קונים שדה (בראשית, ל"ג, 19), מברכים את בניהם בברכת דגן ותירוש (בראשית כ"ז, 28) ובחלומם מאלמים אלומות בתוך השדה. הסיפור היחידי בספר בראשית, שחותם מדברי טובע בו הוא מעשה הגר וישמעאל, במדבר באר שבע (בראשית, כ"א, 14-21) וכאן לא מדובר באבות האומה, אלא באביהם של שבטי נוודים, שנחלתו של אברהם נשללה ממנו. מקומו של ישמעאל הוא במדבר, תחומם של המנודים, ואכן ידו תהיה בכול ויד כל בו (בראשית ט"ז, 12). עיקר היחסים שבין עם ישראל והמדבר, נקבעו בשעת מסעות העם במדבר. תקופת המדבר מוזכרת כשעת זיכוך לאומה, בשחר תולדותיה. הושע וירמיהו ממשילים את ישראל לאשת נעוריו של האלוהים, שהלכה אחריו בארץ לא זרועה: "כענבים במדבר מצאתי ישראל" (הושע, ט', " 10) "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות" (הושע, י"ב, 5) במדבר נתגבשה האמונה הישראלית, ניתנו עשרת הדיברות, המשפטים והחוקים ונכרתה הברית בין העם לאלוהיו. ספר דברים מדגיש פעמים רבות כי במדבר זכה על ידי להשגחה מיוחדת של האלוהים. לעתים, בתרבות העברית, אשר עוצבה במדבר, יש אליו יחס רומנטי "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב', 2). הואיל ויחסה של ישראל (ירמיהו ממשיל לבתולה, שהלכה אחרי אלוהים המשול לחתן), אל האלוהים היה מושלם, לא היה צורך אותה שעה בקורבנות: "הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם-לִי בַמִּדְבָּר, אַרְבָּעִים שָׁנָה–בֵּית יִשְׂרָאֵל " (עמוס, ה', 25). ישראל היתה נאמנה לאלוהים, עד שבאה לארץ נושבת, שם יצאה לתרבות רעה: " הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, כְּאָהֳבָם" (הושע, ט, 10).
כאשר התנחל העם בארצו, עד מהרה נאלץ להגן על אדמתו מפני שבטי המדבר, הבאים לבוז את יבולו. את המצב החדש מיטיב לסמל חלומו של גדעון על צליל לחם השעורים המפיל את אוהל המדיינים: "וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל. " (שופטים, ז' 13 ).
למרות המאבק הישראלי בשבטי המדבר, מדיינים ועמלקים, מתגלה לעתים יחס חיובי אל המדבר, אבל סביר להניח שמקורו איננו דווקא בקשרים שקשרו בני העם עם המדבר בתקופת הנדודים, אלא בהתפתחות הפנימית של האומה עצמה. נגד הציוויליזציה שהתפתחה בערים ושרבתה בה ההשפעה הנוכרית, קמה התנגדות שרוב נושאיה היו נביאים. הם לחמו על טהרת עבודת ה' ועל צדק חברתי. הם העמידו את המדבר, בצורות שנות, כנגד התרבות המושחתת שבה נלחמו. הושע וירמיהו העמידו את תקופת המדבר כנגד השחיתות של זמנם. הושע קורא להשיב את העם אל המדבר: וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, כִּימֵי מוֹעֵד (הושע, י"ב, 10), כדי להחזיר אותו אל אלוהים ולחדש שם את ברית אהבתם: "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ. ְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם (הושע ב' 17). ירמיהו קורא: "כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל " (ירמיהו לא, 1).
הנביאים תפשו את המדבר כמקום זיכוך החטא, אבל אין פירושה אידיאליזציה של המדבר וחיי הנוודים שבו. הם לא העמידו את המדבר כנגד חיי השפע של התרבות החקלאית (כפי שסברו חוקרים כגון Bude, Shtade ואחרים). המדבר נתפש כמקום מקלט לאנשי מצוק מרי נפש, למורדי חברה ולמחפשי מפלט. משום כך, הליכה אליו נובעת מ בקשת מנוס, משחיתות החברה : "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" (ירמיהו, ט', 1). מראייה זו נמשך חוט שני אל אנשי כת ים המלח. כתות מדבר יהודה, שהאיסיים הם הידועים שבהן, בחרו במדבר, המרוחק והקשה למחיה, כמקום לבנות את חברתם הייחודית והאלטרנטיבית. צורה אחרת של התנגדות לחיי היישוב מוצאים אצל בני הרכבים המתנזרים מיין, מבניין בתים ומקניין שדה וכרם (ירמיהו ל"ה). מהתנהגותו של יהונדב בן רכב, שסייע ליהוא במרדו, ניכר שמנהגי הנוודות של משפחתו, נובעים מתוך קנאות דתית (מלכים ב', י"ב, 15). ירמיהו, הגם שלא נהג כמנהגי הרכבים, קרא לעם לקחת מוסר מהם: "וַנֵּשֶׁב, בָּאֳהָלִים; וַנִּשְׁמַע וַנַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּנוּ יוֹנָדָב אָבִינוּ. " (ירמיהו, ל"ה, 13).
נהיית הנביאים אל המדבר מסייעת להבין את התיאולוגיה של החורבן. יחזקאל קורא לגלות מדבר העמים: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-מִדְבַּר הָעַמִּים; וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם, פָּנִים אֶל-פָּנִים" ((יחזקאל, כ"ה, 25). ירמיהו מתרפק על אהבת הכלולות של ימי מסעות המדבר, כאהבת עולם העומדת לעם: "מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו, ל"א, 1-2).. המדבר הינו מקום הגלות ומקום התשובה.
מצדה, יותר מאשר סמל למלחמה עד הסוף, הינה מופת בכל הקשור לחיים במדבר. כך גם מרד בר כוכבא, שכתב גט שנמצא במערות, מלמד על אנשים השכילו לבנות במדבר תרבות אלטרנטיבית.
אצל סופרים וחוקרים קיימות התייחסויות רומנטיות רבות אל המדבר, גם כפי שכתב מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק, בספרו "המדבר" (1901), שנכתב לאחר מסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא: "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן. כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע". אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" כתב: " סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים".
במדבר יש תחושה של נצחיות. זהו שיעור מאלף על משמעותו של זמן ומקום המין האנושי בלוח הזמנים של הבריאה, כפי שכתב מחבר קוהלת: "דור הולך ודור בא והארץ במקומה עומדת" (א' 4). המדבר מאפשר לחוש תחושה בראשיתית. הנוסע האנגלי דאוסון בורר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה-19 כותב: "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הינך לדמות, כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכול וכול, למקום נושא חיים". הסופר הכרתי ניקוס קזנצאקיס כתב: "כאן הוא המקום, חשבתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה או הנואש את אושרה המוחלט".
המדבר מעביר תחושות של ממדים פיסיים וזמניים אחרים ושל עוצמת כוחות הטבע. צ'ארלס דאוטי, שנדד במדבר ערב בשנות ה-70 של המאה ה-19 הצהיר: "מה חייך הקטנים והתפלים, אם לא מקרה מצער בחיי היקום הגלום?". המדבר מיטיב להעביר תחושות של קדושה אפשר למצוא את מה שכתב עליו ניקוס קזנצקיס, לאחר מסע קדחתני של חיפוש רוחני: "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים".
למדבר קולות רבים. רפרטואר שלם של קולות: קול הרוח, כפי שתואר ב–1884, על ידי ה' מ' פילד, שסייר בסיני: "צליל חלול, כי היא נושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה. קולות אחרים הם קולות סופת רעמים פתאומית יללת שועל או דינגו, אך בעיקר קול דממה דקה". בני שבטי סיו היו מתפללים על מדבר אריזונה: "על פני כל הרקיע קורא קול קדוש". ויליאם טרוגדון, הסופר האמריקאי ממוצא אינדיאני, הוסיף: "בליל אביב זה שררה מסביב דממת אלוהים אדירה. גם זה הוא קולו של המדבר". גם אליהו הנביא העיד על ההתגלות האלוהית בהר חורב, ב"קול דממה דקה" (מלכים א' י"ט, 12).
חיים נחמן ביאליק, ב"מתי מדבר האחרונים", חשב שהמדבר איננו מקום יפה: "כי מלבד המדבר תחת השמים/ עוד לאלוה עולם גדול ורחב ידיים/ ומלבד יילל הישימון דמי הצייה/ תרגש תחת שמשו ארץ יפהפייה". אנטואן דה סנט אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" חשב אחרת: "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו". ואן דייק כתב בעניין היופי: "הצלילים שבעלווה, מסע העננים, טיפות הגשם, נופלות על עלים, שכשוך מים זורמים – כל האיכויות המעודנות ביותר של הטבע, שנחותי המשוררים אוהבים כל כך לעשות בהם להטוטים – אינם קיימים במדבר. הוא רציני, מחוספס ודוחה בתחילה. אך איה היא הלשון שתספר את רוממותו, את הכוח הנצחי שבו, את השירה שבכאוס הפזור מכל עבר, העוצמה שביגונו ובבדידותו. ומי יוכל לצייר את הדר האור שבו….".
מדבור
מִדבּוּר (desertification) פירושו הידרדרות של אזורים יבשים, יבשים-למחצה ואף פוריים, והפיכתם למדבר. התופעה נובעת מכמה גורמים וביניהם שינויים באקלים ופעילות האדם. אחת מפעילויות האדם המביאות למדבור היא עיבוד של שטחים גבוליים, המדרדר בדרך-כלל את מצב האדמה; תופעה זו הולכת ומתרחבת בשל הדרישה הגוברת של אוכלוסיית האדם לשטחים חקלאיים. בשנת 1977 הקים האו"ם את ועידת האו"ם למלחמה במדבור (United Nations Convention to Combat Desertification) שנועדה ליצור שיתוף פעולה בנושא זה בין מדינות שונות, בעיקר באפריקה.
ידוע שלפני כ-10,000 שנה, שרר בסהרה של ימינו אקלים ונוף של סוונה. עדויות ברורות לכך נשקפות מציורי קיר שיצרו אנשים שצדו בכרי הדשא הללו. כמו כן, תופעות של כרית יערות ושיפת הקרקע לשמש, גורמים לקרינה חוזרת חזקה, להתחממות ולהתייבשות.
במסמך משנת 1997, נוסח לקראת ועידת כדור-הארץ ביוני אותה שנה, נכתב כי תהליך המדבור מאיים על רבע משטח כדור-הארץ. לפי הערכות של תכנית הסביבה של האו"ם (UNEP), פרנסתם של למעלה ממיליארד בני-אדם בלמעלה ממאה מדינות נמצאת בסכנה בשל המדבור, ההופך את האדמות החקלאיות ואדמות המרעה ליצרניות פחות.
מדבור אין משמעותו, שהמדבריות מתפשטים בהדרגה או משתלטים על אדמות סמוכות. טלאים של אדמה צחיחה עשויים להתפתח מאות קילומטרים מהמדבר הקרוב. בשלב מאוחר יותר, עשויים טלאים אלה להתפשט, להתאחד וליצור תנאים דמויי-מדבר. המדבור מחריף משברים סביבתיים אחרים, כמו אבדן המגוון הביולוגי והתחממות כדור-הארץ.
מרבית האזורים היבשים שנשקפת להם סכנה להפוך למדבר מלא שוכנים ליד חמשת אזורי המדבר העיקריים: מדבר סונורה בצפון-מערב מקסיקו והמשכו בתוך דרום-מזרח ארצות-הברית; מדבר אטאקמה, רצועה צרה בדרום אמריקה בין הרי האנדים והאוקיינוס השקט; שטח מדברי גדול המשתרע מזרחה מהאוקיינוס האטלנטי עד סין, לרבות מדבר סהרה, מדבריות ערב, מדבריות איראן והרפובליקות של ברית-המועצות לשעבר; מדבר תָאר (Thar) הגדול של הודו, הנמצא במדינת רג'סטן, ומדבריות טקלה מקאן וגובי בסין ובמונגוליה; מדבר קלהרי בדרום אפריקה; ומרבית אוסטרליה.
גם אזורים אחרים מעוררים כיום דאגה. 66 אחוז משטח הקרקע של אפריקה הם צחיחים או צחיחים-למחצה; "אסם המזון" של האימפריה הרומית בצפון אפריקה, אזור שפעם התקיימו בו 600 ערים, הוא כיום מדבר. בצפון אמריקה השיעור הזה עומד על 34 אחוזים; כ-40 אחוזים משטח היבשה של ארצות-הברית נחשבים פגיעים למדבור לפי הערכת משרד ניהול הקרקעות של ארצות-הברית. שטחים יבשים מכסים שליש משטח כדור-הארץ, בעוד המדבריות מהווים 7 אחוזים. פעילות למניעת המדבור מתמקדת במניעת יצירת תנאים דמויי-מדבר באזורים יבשים.
שבע שנים אחרי הוועידה של 1997, בוועידת המלחמה במדבור של 2004, נמסר כי 31 אחוזים מספרד נמצאים בסכנה של הפיכה למדבר, בעוד סין איבדה למדבר שטח של 92 אלף קמ"ר – שטח בגודלה של פורטוגל – מאז שנות החמישים. באותה ועידה הוחל בתכנית שנועדה לבלום את התופעה. אף על פי כן, נראה שתהליך המדבור מאיץ את מהלכו, וקצבו הוכפל מאז שנות השבעים.
פרופ' פנחס אלפרט, ראש החוג לגאופיזיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב, חקר את תופעת המדבור והשלכותיה על ישראל מההיבט האטמוספרי. אלפרט טוען, כי החגורה הסובטרופית שבה אנו נמצאים מתאפיינת במגמה של ירידה בכמות הגשמים. התופעה בולטת כמעט בכל מדינות הים התיכון, ובשנים האחרונות היו בָּצורות וגלי חום בדרום איטליה,, בדרום ספרד ובפורטוגל. גם בטורקיה וביוון ניכרת מגמה של ירידה בכמות הגשמים. מהמחקרים שפרסמו אלפרט ועמיתיו בשנים האחרונות, תוך שימוש במודלים אקלימיים, עולה כי הירידה בכמות המשקעים נובעת מפליטת גזי החממה. אמנם, גידול בשיעור גזי החממה באטמוספרה גורם, בממוצע, לעליית כמות הגשם בעולם; אך דווקא ברצועה הסובטרופית הוא מביא לירידה. "באזורי גבול המדבר המשמעות יכולה להיות חמורה. אפילו נסיגה של 50 עד 100 קילומטר בגבול המדבר תהיה משמעותית ליישובים רבים". אלפרט מאשר את התחושה הרווחת שפעם, בשנות השבעים, ירד גשם לאורך כל החורף, ואילו כיום יש התפרצויות חזקות של גשם, ותקופות אביביות ארוכות ביניהן."
באחד המחקרים בחנו אלפרט ועמיתיו את הנתונים האקלימיים מ-56 השנים האחרונות, מאז קום המדינה, ובפרט את מספר הימים החמים-במיוחד בקיץ. לנתון זה יש השלכה על החקלאות: צמחים מסוגלים לעמוד בתקופה של שלושה ימי חום, ובמקרים מסוימים גם בשישה עד שבעה ימי חום רצופים, אבל ב-20-30 השנים האחרונות נמדדו גם רצפים של למעלה מ-7-8 ימי חום ברציפות. "אנו רואים מגמת הקצנה גם בטמפרטורה וגם בגשם. שתי התופעות הללו גורמות להגברת המדבור ואופייניות לגבול המדבר – שאם כבר יורד פעם גשם, הוא יורד בחוזקה.
"אם ניקח לדוגמה את שכיחות הימים בחודש אוגוסט שבהם נמדדו בירושלים למעלה מ-35 מעלות, נראה שבשנות השישים והשבעים דובר על יום אחד כזה בשנה, ולעתים אף יום בשנתיים. בשנות השמונים והתשעים כבר גדל המספר לכמעט שלושה ימים בממוצע. ירושלים לא רחוקה מהמדבר, היא גובלת במדבר. אמנם יורדות בה כמויות גשם לא-מדבריות, 560-590 מילימטר בשנה, אבל אם הולכים 10-20 ק"מ מזרחה, נמצאים כבר בלב המדבר. בבקעת ים המלח כמות משקעים שנתית של 50 מילימטרים. ההתחממות הזאת תבוא לידי ביטוי בכך שמספר ימי השלג בירושלים ילך ויקטן, עד שהתופעה תיעלם לחלוטין. לפי עבודה שפרסמנו לפני כמה שנים, בתוך עשרות השנים הקרובות לא יהיה עוד שלג בירושלים – אם המגמה שאנחנו רואים במודלים, והמגמה של אפקט החממה ימשיכו להתקיים. היום מדובר על עלייה בטמפרטורות של בין 3-5 מעלות עד 2070. השלג יכול להיעלם בעקבות עלייה שנתית ממוצעת של מעלה אחת או שתיים.
לקריאה נוספת
ראה גם: מדבר סהרה.
מאמרה של מירה משולם (עורכת ומתרגמת): על המדבור כבעיה עולמית.
שמעון בקלצ'וק, "כך נוצר המדבר, ירוק למורה, הצעה לפעילות לימודית", ירוק-כחול-לבן, מס' 24, פברואר-מרץ, 1999.
דוד לביא, "לך לך למדבר", ירוק-כחול-לבן, מס' 19, אפריל-מאי, 1998.
אוריאל ספריאל, "שולי – המדבר לא עניין שולי", ירוק-כחול-לבן, מס' 24, פברואר-מרץ, 1999.
חוברת מדבריות של המסע האחר יש שם מאמר טוב על מדבור. למה לא לצטט?
חיפשתי לקרוא על התופעה של הפאטה מורגנה שנצפתה בארץ בשנות החמישים במכתש הגדול , על פי עדויות שהתקבלו מאנשים שהיו וטיילו במקום באותה עת במקום בו נמצא המכתש נראתה אונייה שבעצם עגנה בנמל אשדוד.
על כך סיפר לנו המורה לפיזיקה רמי גוטרמן מת"א שהוא עצמו היה עד לכך ,
הוא היה מאוד נלהב לספר שאפילו ניתן היה לראות על הסיפון את צוות הימאים והשתקפות ברורה של כל המתרחש על הסיפון.
חבל שאין תיעוד לעדויות הללו.