חומר רקע - העשרה

 

 

 

 

אין למדבר הגדרה אחת.  הקושי להציג הגדרה אחת ויחידה גורר ויכוח גם בנוגע לתחום השתרעותו של המדבר.

במקרא נקרא המדבר בכמה שמות: מדבר, שממה (ישעיהו, ס”ד, 5; ירמיהו, י”ב, 10); ישימון (דברים, ל”ב, 10; תהילים ע”ח, 40); ציה (ישעיהו, מ”א, 18; הושע, ב’, 5) , צָיוֹן (ישעיהו כ”ה, 5). עניינו של השם “מדבר” הוא מקום שאינו יפה ליישוב, אך גם שטח של מראה בעל. הוראה שניה זו יסודה כנראה בשימוש השורש ד.ב.ר. בארמית, שמשמעו להנהיג צאן למרעה. במאמר זה, כאשר אנו מדברים על מדבר, אנו מתכוונים ל-Desert ולא ל”מדבר” במשמעות המקראית של המילה, שהוראתה לעתים, “מקום בו מדבירים את הצאן”.

לפי התפישות השונות, השטח המדברי תופס 10-30% משטח כדור הארץ. מכל מקום, רוב הגדרות המדבר מתייחסות לשטח בו יש יחס שלילי בין המשקעים לבין התאדותם הפוטנציאלית – מאזן המים.

 

התכונות האקלימיות המאפיינות את המדבר הן: עננות מועטה, קרינה רבה של שמש, אלבידו (היחס בין כמות הקרינה הפוגעת בפני השטח לקרינה המוחזרת) גבוה, רוחות חמות ויבשות, לחות נמוכה, מיעוט משקעים ושעור התאיידות גבוה. מדבריות העולם נחלקים לכמה קבוצות לפי סיבות היווצרות אקלימיות. מקובל להגדיר את המדבר כאזור אשר כמות המשקעים השנתית הממוצעת, פחותה מ-100 מ’ בשנה. עונת הצמיחה קצרה ותקופת היובש ממושכת.  הכיסוי הצמחי נמוך בדרך כלל. במדבר מצויים בני שיח רבים ויש בו שפע  של מינים חד שנתיים.

 

 

 

 

ישנם בעולם כמה סוגים של מדבריות:  

 

1. המדבריות החמים:

מצויים בין קווי הרוחב 15-30º, משני עברי קוו המשווה. מעליהם מצויה רמה ברומטרית גבוהה וזורם אליהם אוויר חם ויבש, שמקורו באזור קוו המשווה.  לא תמיד יש במדבריות אלו חלוקה עונתית ברורה, והבדלי הטמפרטורה בין עונות השנה קטנים יחסית. הבדלים בין יום ולילה משמעותיים יותר. עם מדבריות אלו נמנים הסהרה (ובשוליו מדבר סיני והנגב), מדבריות ערב, אירן טהר (בהודו) וכן מדבר סונורה במכסיקו, דרום-מערב ארה”ב, מדבר קלהרי ומדבריות במרכז ומערב אוסטרליה.

 

2. המדבריות הקרים:

נוצרים כתוצאה ממיקומם במרכז היבשת וריחוקם מאוקיינוסים וממקורות מים אחרים, המספקים לחות.  בדרך כלל מוקפים הרים, החוסמים את דרכי הרוח. מדבריות אלו מאופיינים בעונה קרה.  אם יש בהם משקעים, הם יורדים בדרך כלל כשלגים.  במדבריות אלו ניכרים הבדלים גדולים בין העונה הקרה לחמה.  כאילו הם מדבריות מרכז אסיה: גובי, טקלה מקאן שמצפון לטיבט ומדבר טורקסטאן צפונית לאפגניסטן.

 

3.  מדבריות ארוגרפיים:

מוכרים יותר כ”מדבריות בצל הגשם”.  נוצרים כי רכסי ההרים מונעים מרוחות נושאות לחות להגיע אליהם. הרוחות המגיעות ממערב, נדחפות למעלה מעל הרכס, ממשיכות מזרחה, מעל אזור חם יותר ומתמוחחות.  כאילו הם מדבר פטגוניה, האגן הגדול ורמת קולורדו שממערב להרי הרוקי בארה”ב (ומדבר יהודה).

 

4. מדבריות לחופים שלאורכם עוברים זרמים קרים:

הזרם הקר מונע היווצרות עננים. כאלו הם מדבר נמיביה שבדרום-מערב אפריקה, המושפע מזרם הבאנגולה הקר, ומדבר אטקמה בפרו ובצפון צ’ילה, המושפע מזרם הומבולט.

 

 

 

המדבריות משתרעים על פני סוגי מסלע שונים. התהליכים הגיאוגרפיים שמעצבים את נוף המדבריות ניכרים היטב בפני השטח. אפשר להבחין במדבריות שתבליטם חריף, מדבריות המכוסים בצרורות מדבריים (חמָדוֹת), מדבריות של חלוקים (צרירים), מדבריות חולות (ארג) ומדבריות אבק.  כל אחד מהם מהווה יחידה בפני עצמה, שהתפתחה בתנאים המיוחדים לה, ובדרך כלל אפשר למצוא בכל מדבר שילובים שונים של פני קרקע.

בגלל העדר הצמחייה יש יחסים דינאמיים בין השטח לכוחות המים והרוח.  אחת התמונות האופייניות למדבר אלו העמקים הצרים והתלולים בין ההרים ומניפות הסחף למרגלותיהם. אחרי שהחומר הדק הוסע נותר השריון המדברי (חמדה, צריר או ארג).  תדמיתם החולית של המדבריות באה בעיקר בשל הפופולאריות של הסהרה וערב. הם תמיד היו במרכז העניינים, קרובים למרכזי התרבות הים תיכוניים והאירופאים. הן השפיעו על המסחר, על תנועת כוחות לוחמים, על ההתיישבות האנושית ועל התרבות. סוחרים, חיילים וחוקרים הושפעו מתרבות ולשון המקומיים והביאו מילים ערביות לספרות המדעית.

החלקיקים שפוררו מהסלע ונסחפו יכולים להיות בגודל קטן, עד כדי כך שהרוח יכולה להסיעם.  מדובר בחול, לס או אבק שיכול לחצות גם אוקיאנוסים.  תנועת הזחילה/ ניתור של החול ועוצמה וכיוון הרו יוצרים את הדיונות, החוליות.   לכן יש חוליות בעלות חתכים שונים.

ישנן דיונות שעברו נדידה והתייצבות במקום מסוים, בשילוב חוסר פעילות של הרוח.  בתנאים מסוימים נוצר על הדיונות קרום ביוגני של חיידקיים, טחבים ואצות שמגנים על הדיונה והיא יכולה להתייצב ולהתכסות בצמחיה עילית. במשטר רוחות רב כיווני יכולה להתפתח דיונת פירמידה עד גובה 400 מ’ ובשל הימצאותה במקום אחד מאות שנים.  הן משמשות נקודות ציון לאנשי המדבר.

על ציר הזמן, יש התהוות שונה של מדבריות.  יש את אלו שמתחוללים בפרקי זמן קצרים, עקב שנות בצורת, התערבות האדם (מידבּוּר) וקיימים שינויים איטיים עקב התקררות והתחממות כדור הארץ ולכן ניתן למצוא שרידי אגמים, מליחות, מאובנים המצביעים על ההיסטוריה של האזור. אזורים אחרים, כמו  צפון אנגליה עד מרכז אירופה כדוגמה הפוכה, היה פעם לפני 250 מליון שנה מדבר גדול, מכוסה דיונות, שהתאבן לאבני חול ונקבר תחת סלעים צעירים יותר.

מאמרו של מיכה לבנה – הסתגלות צמחים לתנאי מדבר

אתר המדבריות של מדרשת שדה בוקר – אוסף מאמרים על מדבריות

מאמרו של היינריך מנדלסון – התאמת בעלי חיים לתנאי מדבר

 

 

 

 

אוכלוסיית המדבר מורכבת משלושה טיפוסים בסיסיים:  

1. ציידים מלקטים  2. מגדלי מקנה  3. חקלאים

לאוכלוסיית הנוודים – מלקטים שייכים שבטי בושמנים, קבוצות קטנות של פיגמאים החיים באזור מדבריות קלהרי – נמיביה. שבטי הבינדיבו באוסטרליה.  מגדלי מקנה נוודים מצויים באזורים הצחיחים והצחיחים למחצה של “העולם הישן”.  ביניהם שבטי הבדווים, הטוארגים, ה Teda-קזחים ועממים מונגוליים במדבריות אסיה התיכונה ואסיה הצפונית-מזרחית.  כלכלתם מבוססת על גידול בע”ח ומעט חקלאות למחייה. בעל החייים (גמל או סוס) משמש לתנועה ולהובלת משא, בשרו וחלבו למאכל, עורו וצמרו לביגוד ולמגורים.  השבטים הנודדים מתרכזים בקבוצות גדולות משום הצורך לארגן ביעילות את הנדידה שהטווח שלה יכול להגיע ל- 2000 ק”מ בשנה. טווח הנדידה נקבע על פני בעלי החיים.  הוא מצומצם יחסית אצל רועי צאן המצויים בשולי אזורים מיושבים, ורחב יחסית אצל רועי גמלים, המצויים גם באזורים צחיחים ביותר.

בעבר יצאו משבטי הרועים “אדוני המדבר” ותחום השפעתם כלל גם את אזורי “ספר המדבר”, שהיו נתונים לאיום מתמיד של פשיטות שוד וביזה מצדם.  שבטים רבים התקיימו על הובלת שיירות בנתיבי המדבר הבינ”ל: דרך המשי העתיקה מסין למזה”ת, הנתיבים הטראנס-סהריים ועוד. עם פיתוח רשת הכבישים והתחבורה הימית והאווירית ירדה חשיבותם של מובילי השיירות במידה ניכרת.

חקלאות:  מוגבלת לנאות המדבר.

 

 

 

ברוב המדבריות רק כ-20% משטחם מכוסה בדיונות.  התדמית של המדבריות, המכוסים בחולות, נקבעה בעיקר בגלל פרסומם של מדבריות סהרה וערב. מדבר ערב יוצא דופן כי הוא מכוסה בחול בשיעור של 30% משטחו. הסהרה מכוסה בחול רק בחלקיו הצפוניים, אותו חלק בו פגשו שיירות הנוודים. [מדבר זה מכונה ערג בשפה הערבית]. מדבריות אלו, המכוסים בחלקם בחוליות, היו קרובים למרכזי התרבות הים תיכוניים והאירופאים.  השפעתם הרבה על המסחר, על תנועת כוחות לוחמים, על ההתיישבות האנושית ועל התרבות, הפכה אותם למייצגי תמונת המדבר בקרב חלק ניכר של האנושות.  מסתבר שלפיכך, הדימוי של המדבר כאזור של חולות איננו מדויק.  רק חלק קטן יחסית משטחם אכן מכוסה בחולות נודדים, בשעה שרוב שטחם סלעי.  לדוגמא, בדרום-מערב ארה”ב, תופס שטחן של הדיונות, פחות מאחוז אחד משטח המדבריות.  כוחות המים והרוח מסירים את חלקיקי החול, מסיעים אותם בגיאיות ובערוצי הנחלים ומשקיעים אותם, לאחר מסע ארוך, באגני השקעה.

לאחר שהוסר החומר הדק על ידי הרוח והוסע למקומות אחרים, נותרים שטחי מדבר אחרים כשהם מכוסים בסלעים, גושי אבן וחצץ.  כיסוי זה מכונה שריון מדברי, ובהתאם לאופיו ולמיקומו הגיאוגרפי מכונה חמדה, צריר או ארג.  את החלקיקים המושאים ברוח ניתן לחלק לשלש קבוצות:

א. חלקיקים שגודלם בין 2 מ”מ ל- 60 מקרון, המרכיבים את החול.

ב. חלקיקים שגודלם בין 60 מקרון ל- 10 מקרון, הידועים כאבק מדברי או טין (סילט) ומוכרים בשם לס.

ג. חלקיקים שגודלם פחות מ- 10 מקרון – אבק מדברי דק, שבתנאים אטמוספריים מתאימים עשוי לחצות יבשות וימים.

הסעת הגרגירים הדקיקים מתבצעת כרחופת. הם מוסעים כאבק למרחק גדול (עד אלפי ק”מ). ללא מגע בקרקע ובמהירות הרוח כמעט. כך שחול מהסהרה עשוי להגיע לאמריקה.

גרגירי החול, שהם גסים יותר, מובלים למרחקים קצרים יחסית.  הם נעים על ידי גרירתם על פני הקרקע או התגלגלותם על פניה, מבלי שנותקו ממנה.  חלקיקי החול הבינוני והעדין נעים לעומת זאת, בקפיצות:  בהגיעה למהירות מסוימת, מסוגלת הרוח להרים חלקיקי חול מהקרקע ולהקפיצם לגובה של כמה עשרות ס”מ ולמרחקים קצרים. הקפצה כזאת גורמת לתגובות שרשרת בכל המערכת, כי כל גרגר הנוחת על קרקעית חולית גורם בסופו של דבר להקפצת כמה גרגרים נוספים.

 

בגלל תנועת הזחילה והניתור של גרגריו ברוח, מצטבר החול בצורת גלונים (מעין גלים קטנים), המכסים כל משטח של חול בלתי מלוכד.  תכונה נוספת המאפיינת את תנועת החול היא הצטברותו בערימות המכונות דיונות או חוליות. החוליות בעלות מגוון צורות רב, הנובע ממערכת היחסים הדינאמית בין עוצמת הרוח, כיוונה ותדירותה, לבין צורת ערימת החול והרכב חלקיקיה. בהכללה, אפשר להבחין במספר דגמים קבועים של מערכות יחסים כאילו: רוח חד כיוונית (בעיקר באזורי החוף), יוצרת חולית בעלת פרופיל א-סימטרי, כאשר שיפוע הצד הפונה אל הרוח מתון יחסית ואילו הצד החסוי ממנה תלול והזווית שלו בת º32 עד º33 מעלות.  דיונות אלו רוחביות, וקצב התקדמותן הוא ביחס ישיר לעוצמת הרוח וביחס הפוך לגובהן.  ככל שהדיונה תהיה גבוהה יותר, מהירות התקדמותה תהיה קטנה יותר.  דיונות רוחביות רגילות מפתחות במהירה צורה של חצי סהר, המכונה דיונות “ברחאן”.  קרני הסהרון מתארכות בהשפעת הרוח ומצביעות על כיוון זרימתה. אך כאשר מתכסות דיונות רוחביות בצמחייה, משתנה מערכת היחסים בין זרימת האוויר לגוף הדיונה. הצומח מתבסס בדרך כלל בבסיסה ובצדדיה, ולכן פוחתת במידה רבה, תנועת החול באגפים. הדבר גורם לפיגור ניכר בתנועת החול שבשולי הדיונה, יחסית לתנועתו במרכז. התוצאה הסופית היא חולית בצורת U, כשהקרניים מצביעות על הכיוון ממנו נושבת הרוח. דיונות אלו נקראות גם דיונות פראבוליות והן אופייניות לאזורים חוליים עם כסות צומח.  במקרה של משטר רוחות דו כיווני, יש שני כיווני רוחות דומיננטיים בעונות שונות של השנה, הניצבים זה לזה. הרוח פוגעת בנוף החוליות בזווית חדה, מוטה בצד החסוי לרוח, ומוליכה חול במקביל לקוו הפסגה. בעונה הבאה פוגעות הרוחות בצדה השני של הדיונה, ותהליך דומה מתרחש בצדה השני. תהליך דו כיווני משולב שה גורם עם הזמן להתארכות הדיונה. בשל צורה זו, הדומה לחרב, מכונות דיונות אלו דיונות אורכיות או בערבית “סייף”. חוליות אלו נמשכות לעתים לאורך ק”מ.  בתנאים מתאימים נוצר על הדיונות קרום ביוגני של חיידקים, טחבים ואצות, היוצר בקרה על מעבר המים, השפעת הרוח ותהליכים כימיים ופיסיקאליים, המתרחשים בתקופות של טל וגשם.  לכן, בתנאים אקלימיים מתאימים, מתייצבות הדיונות מהר, ומתכסות בסופו של דבר בצמחייה עילית העוצרת את המשך נדידתן. זו מערכת מאד עדינה ורגישה להפרעות. מספיקה תנועה של בני אדם על פני הדיונה, כדי להרוס את המרקם הביוגני ולשחרר את החולות לתנועה מחודשת.

 

 

 

תופעות אופטיות באטמוספרה, בהם מתגלה לצופה מראות שאינם מציאותיים, כגון משטחי מים, גופים מעוותים וכד’; נקרא גם “מיראז'”. מקור התופעה בשבירה האור, הנגרמת על ידי מפלי טמפרטורה אנכיים אך בשכבה צרה מעל לקרקע. התוצאה – שכבות אויר קרובות אך בצפיפויות שונות ולפיכך גורמי השבירה שלהם שונים.  השינויים גורמים לכך שמסלול קרן האור שעובר דרך שכבות אלו אינו מתאר קו ישר ועקמומיותו תלויה במפל הטמפרטורה של האטמוספרה.  יש שני טיפוסים עיקריים של מחזה שרב:

א. מחזה שרב תחתון: קורה למשל בתנאי שרב במדבר, כאשר השכבות התחתונות מחוממות במידה ניכרת ביחס לשכבות שמעליהן ולכן צפיפות האוויר שקרוב לקרקע נמוכה מזו שמעליו וקרני האור הנשברות עם יציאתן מהגוף תישברנה בעוברן בשכבות השונות בכיוון הפוך ומה שנראה זה הגוף בצורתו האמיתית  בנוסף לבבואה מונמכת, ונוצרת אשליה של נווה מדבר.  בגלל חוסר היציבות בשכבות בעלות צפיפויות שונות נוצרות מערבולות בין השכבות הנמוכות החמות (כגון אלו מעל כביש אספלט) לבין העליונות הקרות, הכבדות יותר. מערבולות אלו יוצרות תמונה לא יציבה ומרצדת, לכן לעיתים הכביש נראה כאילו יש עליו מים.

ב. מחזה שרב עליון: צורה הפוכה היא כאשר השכבה התחתונה קרה יותר, לדוגמא, מעל משטח מים קרים בצהרי יום ואז הגוף הנצפה יראה לעיתים גבוה יותר .

תופעה כפולה ונדירה של מחזה שרב עליון ותחתון גם יחד מכונה פאטה מורגנה.

 

 

הגדרה: אי של ירק, בתוך איזור מדברי, בו יצרו תנאים הידרולוגיים מיוחדים, אפשרויות לחקלאות שלחין. המונח איננו כולל גושי הרים גבוהים שבהם יורדים גשמים בהשפעה אורוגרפית, כגון ג’בל סינגר בצפון עירק וג’בל אח’דר בלוב.  כמו כן, איננו כולל את השטחים לאורך הנהרות הגדולים כגון הנילוס, הפרת, החידקל והאינדוס.  אף שהם מכונים לפעמים “נאות מדבר נהריים”.

מקורות המים של נווה המדבר קשורים באקוויפר המוליך מים מאזור גשום יותר, הנמצא במרחק מאות ק”מ מהנווה. ברוב נווה המדבר המים נובעים במעיינות ותושבי הנווה מגבירים את אספקת המים על ידי קידוח בארות לתוך השכבות העמוקות יותר של המפלס.  רוב נווי המדבר נמלאים בשקעים טקטוניים, שם מופיעים המים שמוך לפני השטח בנווה מדבר גדול שיש בו כמה ישובים, הם נתונים במערכת היררכית.  הישוב המרכזי, המוגן במבצר, משמש כממרכז עירוני, שבו מתנהל השוק העיקרי של הנווה.  שם הנווה מציין את הנווה כולו ולא את היישובים היחידים שבתוכו ושם היישוב הוא בדרך כלל שמו של הנווה כולו.  כלכלת הנווה מבוססת על חקלאות מאד אינטנסיבית.  הגידול בעל היוקרה הגדולה ביותר הוא התמר, בצלו מגדלים עצתי פרי אחרים וגני ירק. התבואה נזרעת בשוליים.

 

 

 

במדבר יש תחושה של נצחיות.  זהו שיעור מאלף על משמעותו של זמן ומקום המין האנושי בלוח הזמנים של הבריאה, כפי שכתב מחבר קוהלת:  “דור הולך ודור בא והארץ במקומה עומדת” (א’ 4).  המדבר מאפשר לחוש תחושה בראשיתית.  הנוסע האנגלי דאוסון בורר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה-19 כותב:  “אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הינך לדמות, כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכול וכול, למקום נושא חיים”.  הסופר הכרתי ניקוס קזנצאקיס כתב:  “כאן הוא המקום, חשבתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה או הנואש את אושרה המוחלט”. 

המדבר מעביר תחושות של ממדים פיסיים וזמניים אחרים ושל עוצמת כוחות הטבע.  צ’ארלס דאוטי, שנדד במדבר ערב בשנות ה-70 של המאה ה-19 הצהיר:  “מה חייך הקטנים והתפלים, אם לא מקרה מצער בחיי היקום הגלום?”.  המדבר מיטיב להעביר תחושות של קדושה אפשר למצוא את מה שכתב עליו ניקוס קזנצקיס, לאחר מסע קדחתני של חיפוש רוחני:  “אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק.  בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים”.  

למדבר קולות רבים. רפרטואר שלם של קולות: קול הרוח, כפי שתואר ב–1884, על ידי ה’ מ’ פילד, שסייר בסיני:  “צליל חלול, כי היא נושבת על פני עולם שקט וחסר תנועה.  קולות אחרים הם קולות סופת רעמים פתאומית יללת שועל או דינגו, אך בעיקר קול דממה דקה”.  בני שבטי סיו היו מתפללים על מדבר אריזונה:  “על פני כל הרקיע קורא קול קדוש”.  ויליאם טרוגדון, הסופר האמריקאי ממוצא אינדיאני, הוסיף:  “בליל אביב זה שררה מסביב דממת אלוהים אדירה.  גם זה הוא קולו של המדבר”.  גם אליהו הנביא העיד על ההתגלות האלוהית בהר חורב, ב”קול דממה דקה” (מלכים א’ י”ט, 12).

חיים נחמן ביאליק, ב”מתי מדבר האחרונים”, חשב שהמדבר איננו מקום יפה:  “כי מלבד המדבר תחת השמים/ עוד לאלוה עולם גדול ורחב ידיים/ ומלבד יילל הישימון דמי הצייה/ תרגש תחת שמשו ארץ יפהפייה”.  אנטואן דה סנט אכזופרי, בספרו “הנסיך הקטן” חשב אחרת: “נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כולו”. ואן דייק כתב בעניין היופי: “הצלילים שבעלווה, מסע העננים, טיפות הגשם, נופלות על עלים, שכשוך מים זורמים – כל האיכויות המעודנות ביותר של הטבע, שנחותי המשוררים אוהבים כל כך לעשות בהם להטוטים – אינם קיימים במדבר. הוא רציני, מחוספס ודוחה בתחילה. אך איה היא הלשון שתספר את רוממותו, את הכוח הנצחי שבו, את השירה שבכאוס הפזור מכל עבר, העוצמה שביגונו ובבדידותו. ומי יוכל לצייר את הדר האור שבו….”.

 

 

ראה גם: מדבר סהרה.

מאמרה של מירה משולם (עורכת ומתרגמת): על המדבור כבעיה עולמית.

שמעון בקלצ’וק, “כך נוצר המדבר, ירוק למורה, הצעה לפעילות לימודית”, ירוק-כחול-לבן, מס’ 24, פברואר-מרץ, 1999.