הדת הבאלינזית

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

ראו גם, באתר זה: חומר רקע על אינדונזיה.

 

 

הדת הינדואיזם. אך שונה מזה של הודו.  כיום, זו החברה ההינדית היחידה מחוץ להודו ונפאל (מבלי למנות כאן מרכזים בפיג'י ובמאוריציוס, המאוכלסים על ידי הודיים).  היו בעבר מדינות הינדיות שלמות, כגון ממלכת צ'אמפה שפרחה באזור פונאן שבוייטנאם ששרידיה נהרסו במלחמת וייטנאם. היו ממלכות הינדיות בקמבודיה ולאורך אינדונזיה, מסומטרה ועד באלי.  בממלכה של באלי נשזרו להן הדת ההינדית והבודהיסטית ויצרו דת שיוואיסטית-בודהיסטית.  האיחוד הזה מומחש בפואמה בודהיסטית (מהיינית), שנתחברה במרכז ג'אווה, בתקופה ששתי הדתות התחילו להתערבב זו בזו. בפסוק האחרון שבה נכתב: "זה שונה, אך זה אחד", כמיטב המסורת הפילוסופית האסייתית, שכמה אמיתות שונות יכולות לדור בכפיפה אחת.  אולי מכאן מתחיל המוטו שסימל לימים את אינדונזיה, המופיע בפנצ'סילה:  אחדות בגיוון:  או כפי שנקרא כאן:  ."Unity  in diversity" 

הדת הג'וונזית שמיזגה הינדואיזם ובודהיזם, אשר הגיעה לבאלי, ספגה את האמונות המקומיות, כגון אנמיזם, פולחן האבות ועוד, וכך נוצרה דת באלינזית סינקרטיסטית.

 

 

הדת בבאלי[1] קשורה באופן בלתי ניתן להפרדה בחיים החברתיים והתרבותיים – חיי היום יום, בידור, חקלאות, לידה, מוות, טקסי מעבר.  כל שלב ושלב בחייו של אדם קשורים בדת בצורה זו או אחרת. הדת על טקסיה ופולחניה מהווה כוח מלכד בתוך המשפחה והקהילה הכפרית.  על פיה נקבעים תכנונו של כפר, של בית וכללי ההתנהגות של הפרט.  חגים, התכנסויות ואירועים חברתיים נקבעים על-פי הלוח הדתי. הפרדת באלינזי מדתו פירושה ניתוקו מכל הרשת החברתית – תרבותית שלו.  לכן דתות אחרות נחלו כישלון בניסיונן להמיר את דתם של הבאלינזים.

החברה הבאלינזית מאופיינת בסינקרטיזם, דהיינו, תערובת של הרבה דתות והרבה מסורות למסורת אחת[2]. . ריצ'ארד וינסטדט, בספרו "הקוסם המלאי" כותב:  "במחסן הגנזים של כל עם מונחות אמונות ופרקטיות מאגיות וניצולים רבים מאלה מצטיינים בחן וביופי ומבטיחים את המשכה של הציוויליזציה.  יש לקוות שהרעיונות המטריאליסטיים המודרניים לא ימחו אותם כליל ולא ירוקנו את התרבות המלאית מתוכה".   

באלי היא אולי מחסן הגנזים העמוס ביותר בפרקטיקת מאגיות עתירות חן.  ההבדל בין העולם הדתי ללא-דתי הוא מאד מטושטש.  רציפות הציוויליזציה של  באלי נשמרת על אף התמורה המוחלטת באופיים הבסיסי של חייה הדתיים.

התפיסה השטחית נוטה לראות בדת בכלל כשריד נוקשה לעבר, העומד בדרכה של הקדמה, או כבית מחסה סגור ומסוגר לנכסי תרבות יקרים, שמכל עבר מאיימות עליהם שיניו הנוגסות של השינוי המהיר.  האמת היא יכולה להיות אחרת: יש התפתחות דתית לכשעצמה. ישנן תמורות סדירות במערכת הטכסים והאמונות של חברות שהן בעיצומה של מהפיכה חברתית כוללת. כפי שכותב קליפורד גירץ:  "אנו מצפים שהדתות של אסיה או אפריקה ישקעו או ישגשגו. איננו מצפים שישתנו..".

 

 

דתה של באלי היא באלי אגמה או "באלי הינדו".  זוהי ווריאציה באלינזית של הינדואיזם, מתובל בבודהיזם ובאמונות אנמיסטיות.  יש הטוענים כי הדת הינה יותר באלינזית מאשר הינדית. כך למשל קיים האל סניאן וידי ((Sanghyang widi, כלומר, אל שמש, שלא בא מהודו.  זהו אל מקומי המסמל את האחדות. האל העליון, האוניברסאלי, הכל יכול, מקור וסך כל הבריאה. הוא  מתואר בדמותו של גבר, שמגופו בוערות להבות מכל מיני כיוונים[3]. לאל זה כמה התגלמויות אלוהויות: כבורא הוא ברהמה; כמשמר הוא וישנו וכהורס הוא שיווה. לשילוש ההינדי קוראים הבאלינזים טריסאקטי  ,(Trisakti) שפירושו "שלש באחד".  הנטייה של מרבית הבאלינזים היא אל ההתגלמות השיוואיסטית, אולי משום ששיווה, האל ההורס, מדבר יותר לאנשים המתמודדים עם קשיי העולם.

השם: מעטים הבאלינזים (והתיירים) היודעים כי זהו אל חדש יחסית. Widi   פירושו גורל, מזל, בעיקר מזל טוב, ומופיע בעיקר בהקשר של הימורים. כאשר הגיעו הפרוטסטנטים הראשונים לבאלי והחלו לנצר חלק מן התושבים, חיפשו של מקומי ל ;GOD-לאל העליון הכול יכול. הם לא רצו להשתמש בשם הינדי, כי מטרתם היתה ניצור  ההינדים. כפשרה נבחר השם  .Sanghyang widi עם הזמן, הפך שמו של האל התנ"כי לפופולארי גם בקרב הלא נוצרים. לאחר אימוץ עקרונות הפנצ'ה סילה ובראשן עקרון המונותאיזם, חשו הפקידים בצורך קביעת שם שימחיש את האמונה המקומית באל אחד. מכיוון שלא היה כזה שם, בחרו שם שבחרו הנוצרים  20 שנה קודם לכן…

אין כמעט בשום מקום, סגידה לאל העליון. אף אחד מהמקדשים איננו מוקדש ישירות לאל זה, אלא להתגלויות השונות שלו. אלו הן התגלויות אלוהויות; נמוכות יותר בהיררכיה האלוהית:  DEWA (זכר) ו- DEWI ( נקבה) – אלוהי הטבע.  לאלים אלו ישנן התגלויות נוספות לדוגמא:   ,Dewa Bayu , שזוהי התגלות האל כיוצר הרוח או  , Dewa  שזו התגלותו כיוצר הים (אלוהי הים).   Dewi Sri הוא אלוהי הפריון, יוצרי האורז וכו'.

האלים שוכנים על ההר הקדוש אגונג. זהו ההר הגבוה בבאלי. אין להם אישיות כלשהי, אך כשהם מגיעים למקדש מסוים, נקבעת שם האישיות הספציפית שלהם.  המקדש אליו ירד האל, הוא הקובע את האישיות שלו ואת שמו.  אותו אל שיבקר במקדש אחר ייגלה שם אישיות ושם שונים לחלוטין. המיקום הגיאוגרפי של ההתגלות, קובע את האישיות שתתגלה (ראה גם סעיף כיוונים).

יש המנסים לראות בבאלינזים עובדי אלים ולא עובדי אלילים. (מה ההבדל לעזאזל?).  הבאלינזים גם סוגדים לאבות הקדמונים ולרוחות אלוהויות שיש להן קשר מיוחד למשפחה ויכולות לסייע ולהגן על המשפחה.  יש הרואים בהן התגלויות של האל האחד ויש הרואים בהן אלוהויות נפרדות. (קיימת כאן סתירה מעניינת בין אמונה בגלגול נשמות לבין האלהת אבות.  

העולם, על-פי הבאלינזים, נחלק לשלושה חלקים, ומשתרע מהשמים שמעל ההרים (העולם העליון) עד למעמקי הים (עולם השאול).  מקום משכנם של בני האדם הוא ביניהם.  לכל דבר בטבע יש מקום, כיוון ודירוג. כל מה שקדוש שוכן למעלה, על פסגות ההרים.  האלים והכוחות החיוביים של הקוסמוס שוכנים על ההר הקדוש אגונג.  כל מה שמאיים או מזיק – כוחות העולם התחתון – שוכן בים.  האדם הבאלינזי שואף לחיות בהרמוניה עם כוחות אלו.  תפקידו של האדם איננו להשמיד את הרע, אלא לחיות בעולם, שהרע, כמו הטוב, הוא חלק ממנו. חיי הבאלינזי מוקדשים ליצירת איזון בין כוחות אלו, על ידי פיוס והרגעה שלהם.  רעיון זה, של שלושה כוחות חופפים ותלויים זה בזה, עומד בבסיס התיאולוגיה ההינדית. למרות ההתפלספות שלעיל, בפועל, הדת הבאלינזית איננה שיטה תיאולוגית עם צביון מיסטי או אתי. הדת של באלי היא דת קונקרטית, שעיקר מעייניה הם בפעולה. הדת שזורה כולה ברקמת החיים היומיומיים, מבלי שתהיה לה נגיעה בפילוסופיות מתוחכמות של הברהמניזם הקלאסי, או הבודהיזם, מהם התפתחה. ייתכן והסיבות לכך הם כח ההתמדה והחיו של הגורם המקומי, הטרום הינדי. ייתכן שהסיבה היא בידודה של באלי מן העולם החיצון, או ביכולת אחרת לשמר ביציבות צורות מסורתיות[4].  נדמה שאנשי באלי כה טרודים בעבודה המעשית של דתם עד שאין להם פנאי להרהורים פילוסופיים… היסודות המרכיבים את הדת הבאלינזית מתלכדים לכמה תשלובות טקסיות מוגדרות היטב:

 1. מערכת המקדשים.  2. קידוש אי השוויון החברתי.  3. פולחן המוות והמכשפות.

 

בבאלי קיימים למעלה מ-20,000 Pura, כלומר, מקדשים.  למרבית הכפרים יש שלושה מקדשים לפחות:  ,pura puseh. מילולית, מקדש הטבור.   זהו המקדש הראשוני של הכפר, שם עובדים לאבות הכפר.   pura dalem הוא מקדש המתים –  נמצא ליד אזור השריפה.   pura bale agung זהו מקדש עם אולם התכנסות ומשמש להתאספויות של הכפריים.  יש גם מקדשי השקיה; מקדשים הקשורים למיקום גיאוגרפי מסוים וששה מקדשי ענק, sadkahyangan בנוסף קיים גם מקדש האם, הלוא הוא מקדש הענק בסאקי (Pura  Besakih ). 

בקומפלקס המקדש הבאלינזי, שלוש חצרות (שנים בצפון באלי); כל אחת מהן מחולקת על ידי קירות: החצר הקדמית – ה ,jaba-החצר המרכזית, הjaba  tengah– והחצר הפנימית – ה- jeroan, היא החצר הקדושה ביותר ומסמלת את השמים.  החצר החיצונית מסמלת את עולם השאול והמרכזית היא מקום ביניים. התיאור הזה נכון בעיקר למקדשים החדשים יותר; למקדשים העתיקים, במיוחד אלו של הצפון, תכנית שונה.

 

הכניסה לחצר החיצונית, היא ה jaba-היא דרך שער חצוי, הנקרא ,candi bentar  , מילולית: "שער המקדש החצוי".  אם נלחץ את שני החצאים יחדיו, נקבל קנדי מושלם (מקור הקנדי הוא בג'אווה. אפשר לתרגם אותו למונומנט מוות או מקדש עתיק. במקביל לקתדרלות של אירופה. אלו מקומות פולחן המוקדשים לאל או רוח).  ייתכן והשער החצוי מסמל חלוקה של העולם הגשמי, כך שהגוף יוכל להיכנס לתחום הנשמות.  חוקרי אומנות אחרים סבורים כי השער מסמל דואליות: זכר מימין, נקבה משמאל. 

 

בתוך ה jaba מספר מבנים. בפינה אחת נמצא ה- bale kulkul-ביתן התוף ובו תוף עץ ענק. מכים בתוף בזמן טקסים או בעת מצוקה או חירום. לעתים מוצאים ב jaba-גם jineng , זוהי ממגורה קטנה של אורז, מהשדה ששייך למקדש.  החצר המרכזית, ה :jaba tengah-אליה נכנסים דרך שער בצורה של קנדי ובו דלת עץ.  במקדשים הכפריים, חצר זו תיתפס בחלקה הגדול על ידי ביתן פתוח ולו גג מעשב. זהו ה bale agung- – אולם ההתכנסות הכפרי.  כמו כן, קיים ביתן לצליינים הלנים בלילה במקדש.  הכניסה למתחם הפנימי היא דרך שער גדול הנקרא  .paduraksa הכניסה נשמרת על ידי ראשי שדים ומתנשאת לצורה של פירמידה.  בצד האחורי נמצאים מקדשונים רבי גגות, שמספר גגותיהם מעיד על מידת קדושתם. כמו כן נמצאים שם עמודי אבן.  הם מוקדשים ל ,taksu-אל שתפקידו הוא לשמר את המקדש ורצונותיו מועברים אל הרקדן בריקוד הטראנס. במרכז המתחם נמצא ה – Parunang או  pepelik, שהוא מושב כל האלים.  מצד ימין, נמצאים בדרך כלל, ה"מזכירים" של האלים. תפקידם לוודא שהמנחות אכן הוכנו כהלכה. המקדשים הגדולים הם קטורים (בלתי מקוּרים).  אין תצוגה של קישוטים והמקדש נטוש בדרך כלל.  פעיל רק בזמן טקסים. מקדשים רבים יעוטרו בסמל היהלום בתוך פרח הלוטוס.  היהלום מסמל את הזכרי, הלוטוס את הנקבי.

 

 

קיים מקדש בכל בית. נקרא מרו. מרו הינו האולימפוס של הודו. ההר מרו בו שוכנים האלים (זהו כנראה מקור הפגודות בסין וביפן).  יש בו הרבה קומות ומספרן אינו זוגי; עד 11.  החשיבות בהתאמה למספר הקומות.  לא מדובר בבית רוחות כמוכר בתאילנד. בעוד שהבית התאילנדי הוא משכן לרוחות האבות ה"בית" הבאלינזי  משמש עבור רוחות של אלים, המחליפים צורה כשהם יורדים למטה. אין פסלים של האלים ההינדים, אלא רק דמויות של שומרים ומגינים. ייתכן מאד שהסיבה לכך שלא מופיעות דמויות של אלים, היא כי ההינדואיזם הבאלינזי לא השליט את עצמו, אלא נספג במסורת הבאלינזית, שלא היו בה דמויות של אלים.  בצד המזרחי הפונה אל ההר, יופיע הפדמה אסנה (היהלום שבלוטוס) ובמרכז פסל השילוש ההינדי:  שיווה, ווישנו וברהמה. קיימת היררכיה של מקדשים.  ממקדשים עממיים עד למקדשים המלכותיים. במקדשים מופיעים דגלים. הדגל הלבן מוקדש לשיווה, השחור לוישנו והאדום לברהמה.  יש בבאלי ששה סוגי מקדשים:  ים, אגם, יער, אורז, הר ואדמה.  ההר מייצג את היסוד הזכרי והאגם את היסוד הנקבי.  לכל אזור יש את ששת המקדשים שלו, וקיימים מקדשים של באלי כולה.

אשה בהריון או בנידה, מנועה מלהיכנס למקדש. ההיריון והלידה נחשבים למצבי טומאה. בגלל הדם[5].

 

צ'נדי  Candi זהו לא רק מקדש. זהו שם ארכיטקטוני לצורה הזאת. השוני ממקום למקום הוא בפונקציה. בבאלי למשל, הוא מופיע בשערים.  בג'אווה איננו מקדש אלא אלמנט של קבורה. מעין סטופה.  בפרמבנאן הם קברים; בגודונג סונגו הם מקדשים.

 

המנחות נועדו לפייס את האלים, להודות להם, להרגיע אותם, לשמח אותם, להפגין מסירות או ל"עודדם" להיענות לבקשות בני האדם.  רוב הבאלינזים, כאמור, לא חושבים על המנחות במונחים הללו, אלא מכינים מנחות כי כך למדו והורגלו.  מנחות לרוחות הרעות נועדו להרגיעם, כדי שלא ייגרמו לצרות.  המנחות לאלים תמיד אסתטיות, מעודנות, מרנינות את החושים (!) ומונחות על-פי מגש מוגבה מעל פני האדמה.  המנחות לרוחות הרעות מוכנות בחטף, ללא הקפדה.  לעתים נותנים להם אוכל ישן, כיוון שהן זללניות ואוכלות הכול.  המנחות מונחות על-פי האדמה. הכנת המנחות בבאלי מקורה במשפט שאמר קרישנה לארג'ונה (בבהגואד גיטה), אודות ציפיותיו של האל ממנחות: "מי שמגיש לי במסירות עלה, פרח, פרי או מים, מנחה של אהבה טהורה, של לב טהור, אותה אקבל".  כל המנחות המוגשות כיום – מהצנועות למפוארות ביותר, כוללות את כל ארבעת המרכיבים שציין קרישנה. יש סוגי מנחות רבים, ממנחות ביתיות קטנות, ועד למנחות הגבוהות, שמכינים באודלן )ראה לעייל).  המנחות נבדלות זו מזו בגודל, בעטיפה החיצונית, בתכולה הפנימית. לרוב לטקסים מסוימים יש מנחות אופייניות.

 

 

·         המנחות הנפוצות ביותר הן המנחות הפשוטות הנקראות  .SEGEHRANS כל עקרת בית באלינזית מפרישה שלש פעמים ביום, מעט אוכל מתבשיליה, אורזת אותו בעלי קוקוס, בתוספת פרחים, מלח ומים ומניחה אותו במקדשון המשפחתי, במטבח, ליד הבאר, ואף על כלי הרכב המשפחתי.  המנחה מוקדשת כתודה לאלים.  לעתים מניחה מנחה כזו גם על האדמה, כדי לרצות את הרוחות הרעות וכדי למנוע את כניסתן.  הגשת המנחה מלווה בנפנוף של כף יד ימין, שלש פעמים, על מנת לסייע להעברת מהותה של המנחה  (Sari) לאלים.  עשן של קטורת או קליפת קוקוס בוער גם מתלווה לרוב להגשת המנחה, כדי לשאת את מהות המנחה כלפי מעלה לאלים.  הדרך הנכונה לעשות זאת היא לשים פרח בין אצבעות יד ימין ולנפנף שלש פעמים את כף היד קדימה, מעל לקטורת הבוערת.

·          סוג שני של מנחות, הוא אלו העשויות מעלי קוקוס או  Lontar (כתב קדוש על עלי דקל), תפורים באמצעות מקלון של במבוק.  מאלו מכינים את הבסיס ובתוכם מכינים את המרכיבים השונים של המנחה. במנחות מסוג זה משתמשים גם כקישוטים.

·         המנחות היפות ביותר, הן אלו של האודלן. מלבישים גבעול של עץ בננה, ע"ג בסיס רחב. בגבעול תוקעים ענפי במבוק שעליהם מלבישים את מרכיבי המנחה: פירות, ג'אג'ה  – (Jaja) עוגיות מקמח אורז, ביצים, אורז, בשר מבושל ועוד.  בנוסף לארבעת מרכיבי המנחות שהוזכרו לעייל, אפשר למצוא את שלושת המרכיבים של הבטל (Betel): עלה של  Betel Pepper Tree (הגם שמדובר במטפס), מעט ליים וחתיכה של אגוז  ארקה  (Areca).  לשלושת המרכיבים האלו יש משמעות דתית עתיקה בשל צבעיהם:  האגוז אדום – כצבעו של ברהמה; העלה ירוק – כצבעו של ווישנו; והליים לבן – כצבעו של שיווה.  הפרחים במנחות השונות הם לרוב בשלושת הצבעים הללו. אומנות הכנת המנחות בבאלי היא נשית בלבד ונלמדת כבר בגיל צעיר.  הספרות טוענת כי אשה מבלה כ- 1/3 מזמנה בהכנת מנחות (מוגזם). ישנה אפילו תכנית טלוויזיה שבועית, המדגימה טכניקות של הכנת מנחות.

 

 

 

זהו פולחן שגרתי.  למעשה הפעילות הדתית החשובה ביותר באי. שלש פעמים ביום, לפני הארוחות, ממלאים מגשי קוקוס באורז, פרחים ומלח, זורים עליהם מים קדושים ומעניקים אותם לאל.  אפשר לראותם בחזית כל בית.

 

באלי הוא אחד המקומות העשירים ביותר בעולם מבחינת הפסטיבלים. כל מקדש חוגג אודלן (Odalan) מדי  210 יום.  בהתחשב בעובדה שיש בבאלי  20,000 מקדשים, אפשר לצפות לפסטיבל כמעט בכל יום. סיבות נוספות לפסטיבלים הם טכסי החתונה ושיוף השניים.

 

נחגג כל 210 יום לפי לוח ה- wuku (ראה לעיל).  מקדשי באלי נטושים רוב הזמן. פעם בשנה, על פי לוח הווקו, יורדים האלים ורוחות האבות הקדומים.  אודלן = הופעה. לא  ,performanceאלא הופעת הרוח הקדוש. על פי רוב אורך האודלן כשלושה ימים, אם כי עשוי להתארך עד שבעה ימים. בימים אלו נוהרים כולם אל המקדש ומעניקים לאלים אוכל, מוסיקה, תפילות ובידור, כדי לשעשעם במהלך ביקורם. קודמים לאודלן ימים רבים של הכנות וניקוי המקדש, בניית מזבחות והצבת תרנים לדגלים.

ביום הראשון לפסטיבל, נוהגות הנשים ללבוש את בגדיהן היפים ביותר ולצעוד בתהלוכה אל המקדש. על ראשיהן טסים בהם ערוכים פירות ועוגות אורז בפירמידה יפהפייה.  המנחות מונחות במקדש במשך שלושה ימים, כשבכל יום זורים עליהם מים קדושים.  לאחר שטענו אותם בקדושה, מחזירים אותם הביתה ואוכלים אותם שם.  באותו הזמן יושבים הגברים, לבושים בסרונגים יפים, סביב המקדש, כשמסביב המקדש נמכרים מאכלים, תרופות וחפצי קודש.  כמו כן נערכים קרבות תרנגולים, וווינג קוליט[6]. פנים המקדש, שמור לטכס סודי, המנוהל על ידי כהן הנקרא פמנגקו  .(Pemabdeu)  האודלן נמשך לתוך הלילה ולעתים גם עד לבוקר.  ישנן כמובן ווריאציות מקומיות, אך באופן כללי, האודלן מתנהל כך:  בחצר החיצונית מתאספים האנשים, משוחחים ומנגנים בגמלאן. בסמוך, קבוצת זקנים מקריאה מתוך ה Lontar-.  התפילות הן בקווי – שפה ג'אוונזית עתיקה, אותה מתרגמים לבאלינזית.  נשים נכנסות לחצר הפנימית יותר דרך שער דמוי מפלצת Broma)   =בן האדמה) ומגישות את מנחותיהן.  המקדש כולו מעוטר בדגלים (Penjor)  ושמשיות.  המנחות מובאות לשולחן ליד המקדש העיקרי.  כל אשה ממלאת שם בקבוק במים שקודשו על ידי הכהן, על מנת שתקח עמה הביתה, למקדש הביתי.  כל אשה מקבלת מהכהן מנחה אישית (Canang), אשר הובאה על ידי קודמתה וקודשה = מגש קטן מעלה של קוקוס, עם פרח, פרי, אגוז בטל (Betel) וכד'. האשה חוזרת עם המנחה המקודשת למקדש ביתה.  שם, כל אחד מבני המשפחה, נוטל ביד ימין מים קדושים מתוך חצי אגוז קוקוס, מניח את המנחה עם מקל קטורת לפניו, ומתיישב על הרצפה. הוא נוטל מתוך המנחה, פרח מבין כפות ידיו הצמודות, מגביהן לגובה המצח, מתפלל חמש תפילות, תוך נדנוד הפרח לפנים. לאחר התפילה מזה הכהן מים קדושים על המתפלל באמצעות פרח מורטב. המתפלל מניח כף יד ימין על כף יד שמאל והכהן מטפטף עליהן מים, אותם הוא שותה שלש פעמים, ושופך על ראשו.  בסיום התפילה נותן הכוהן אורז לח למתפלל, אותו הוא מדביק למצחו, לרקותיו ולחזהו.  הזמן האודלן מוציאים זוגות של פסלים  – PRATIMA, המייצגים את האלים.  לאחר התפילה, יוצאים המתפללים על מנחותיהם אל החצר האמצעית או החיצונית, ושם מתקיים הצד החברתי של הגמלאן – מפגשים עם מכרים והחלפת מנחות.  האלים זוכים גם בבידור – עורכים מחולי בארונג[7]  (עד 50 להקות שונות), ריקודים וויינג קוליט.

*  Eka dasa Rudra הוא הפסטיבל החשוב ביותר בבאלי.  בתיאוריה הוא נחגג אחת למאה שנה, באם כל המקדשים  .Besakih אשר בהר  Agung. ב- 1963 ההר התפרץ בזמן הפסטיבל והרג  200 אנשים.  כתוצאה מכך ארגנו פסטיבל אחר שנחגג  ב-Panca  ב- 1979.

*  walikarma הוא פסטיבל הנחגג אחת לעשר שנים במקדש בסאקי.  בפועל זה איננו קורה.  כך, במאה העשרים נחגג ארבע פעמים; לאחרונה ב-1989.

 

גם אם לא ניתן לחישה, מורגש באופן עמוד ובסיסי בחיי היום יום של הבאלינזים ולו תפקיד חשוב בחייהם.  העולם, על פי הבאלינזים, רדוף בשדים ורוחות –  Butas & Kalas. אלו הן רוחות רעות שיש לרצות ולנטרל, כדי שלא תפגענה בבני האדם. אם מזניחים את השדים והרוחות, על ידי כך שמקפחים אותם במנחות – הם עלולים לגרום למחלה או מוות.  בנוסף להם קיימים מכשפים/ות, העוסקים במאגיה שחורה, ונקראים בבאלינזית לייקאס (Leyax), אלו אנשים המקדישים את חייהם ללימוד הלונטראס (Lontras).  כתבי הקודש הבאלינזים, כדי לרכוש שליטה על שימוש בכוחות על במטרה להרע.  הלייקאס יכולים לעשות טרנספורמציה של נשמתם לצורות אחרות והם מתגלים בלילות (בעיקר בבתי קברות ובצמתים), בצורת חיות מוזרות או מפלצות ומטרידים אנשים ואף פוגעים בהם.  כמעט כל באלינזי יכול להעיד שנתקל בשכאילו.  כל מקרה מוזר, כל אירוע מסתורי, מוסברים בפגיעתם.  הפגיעים ביותר הם אנשים חולים וכן תינוקות.  ללייקס יש מקומות מועדפים כגון צמתים, בתי קברות וכל דבר בעל צורה אות גודל בלתי רגיל.  אנשים לומדים להתגונן מפני המאגיה השחורה.  הם נוקטים פעולות מתוך כתבים קדושים, עונדים קמעות ועוד.  כשם שהמכשפים לומדים לשלוט בכוחות על טבעיים רעים, כך לומדים הכוהנים לשלוט בכוחות ההפוכים (מאגיה לבנה).  בין הקצה של המכשפים לקצה של הכוהנים נמצא ה-בליאן  ,Balian. רופא שאמאן הלומד את שני הקצוות, למרות שעיקר תפקידו הוא מתן סיוע לאנשים.  אנשים פונים לשאמאן כדי לבטל איום של מאגיה שחורה.  הוא בדרך כלל מעניק להם קמעות או כל חפץ מקודש אחר ומצרף תפילה, כדי להגן על הגוף מפני המאגיה השחורה. . כמו כן נוקטים פעולות מתוך הכתבים קדושים, לדוגמא, בנו הקטן של גאון מקומי העונד טבור מיובש.  ההבדל בין ה- Butas & Kalas שהוזכרו קודם לבין הלייקס הם גדולים.  הראשונים מהווים את צורתם האנושית של השפעות רעות שיש בעולם.  הם יותר טורדניים מאשר מזיקים – גורמים לתינוק לבכות; לאדם לאבד חפץ כלשהו ועוד. הלייקס הם אנשים שבאופן מכוון ומאומץ עוסקים במאגיה שחורה, כדי להשיג שליטה על העל טבעי; על כוחות הרשע, במטרה להשתמש בהם כדי להזיק לאחרים.  את הראשונים אפשר לרצות במנחות. את האחרים לא.

 

 

 הגדרת המושג "דת":