הזהות הבלינזית

 

 

החברה הבלינזית בנוייה על מושג שנקרא 'קייקט'. קשור לכל אדם. השם שבו מכנים אותו, סובב דרך מערכת הקשרים הזו. השם שקוראים לאדם נקרא "אביו של….". אדם מוגדר על פי קשריו ולא על פי תכונותיו האישיות. השם הפרטי איננו חשוב. חשוב יותר מספרו בילודה. בכל משפחה יהיו לפיכך ארבעה שמות: הראשון, השני, ועד לרביעי. החמישי ייקרא שוב "הראשון". האדם מקבל ביום הולדתו גם שם אסור להגייה. מושג האישיות הפרסונאלית נגזר מסביבתו. בניגוד לתפישה המערבית, הזיקה קודמת כאן לזהות הפרטית. קשור למושגים האנתרופולוגיים: 

 

 

 

'תואר', במובן הרחב ביותר (Atribut), הוא מערכת הנכסים האישיים, הביוגראפיים שלך. זאת אומרת, החינוך שלך, השכלתך וכד'. ערכך נמדד במה שצברת. 'שדה' אומר שהינך חלק ממערכת. אדם נמדד רק בהיותו חלק ממערכת. החברה הבלינזית היא חברת קשרים במובן הקיצוני ביותר. לא קיים בה אינדוודואליזם כלל. בלינזים שואלים את הזר סידרה של שאלות חודרניות. זוהי בעצם סידרה של שאלות קבועות, כמו השאלות ששואלים זה את זה. השאלות אינן מעידות על נחמדות דווקא, אלא נובעות מהרצון לדעת מי אתה; לברר את מעמדם מול מעמדך. בלינזים מחליפים כרטיסי ביקור כדי למקם את בן שיחם במפת החברה. 

 

 

 

 1. שם פרטי .  2. שם סדר הולדה.  3. מונחי שארות. 4. כינויי חוטר (כינוי הורה על שם בכורו).  5. תוארי סטאטוס ("שמות קאסטה").  6. תוארי שרד (תארים מעין תעסוקתיים שבעליהם הם מנהיגים, כוהנים, שליטים ואלים.

 

 1. שמות פרטיים

בהיותו בן  105 יום מקבל באלינזי את שמו הפרטי. שם שבו לא ישתמש לעולם ביחסו אל  עצמו או אל הוריו, והסובבים אותו, בכל דרגת הכרות שהיא – מהאינטימית ביותר עד  למקרית לגמרי, לא ישתמשו בה אלא במקרים נדירים ולא ספציפיים. שמו הפרטי יורד אתו  לקברו מבלי שנעשה בו שימוש בדרך כלל.  לעתים יקראו ילדים בשמם הפרטי ולכן נקראים השמות הפרטיים לעתים כ"שמות ילדים" או "שמות קטנים".  השם הוא צירוף שרירותי של  הברות חסרות מובן, שאינו בא ממאגר שמות כל שם ואינו מציין דבר.  הוא אינו קרוי על שם  סב או אב אישיות מפורסמת. הוא אינו מעיד על שייכות כל שהיא או סימבוליות כל שהיא.  אין כינויים אישים בסגנון "ריצ'רד לב הארי" או "איוון האיום" ואין כינויי הקטנה לילדים  ('שרוליק') או שמות חיבה (חנה'לה) וכו'. תפקיד השם, בהכללה גסה, הוא בהפרדת האנשים  זה מזה, וכפי שנראה, אין ענין רב בעשיית מעשה שכזה בחברה הבאלינזית. 

 

 

 2. שמות סדר לידה: 

שמות הבאלינזי לפי מספרו הסידורי בלידתו: 

הראשון: ואיאן; השני:  ניומן; השלישי:  מאדה; הרביעי:  קטוט וחוזר חלילה (כולל תינוקות  שמתו בלידתם ונפלים). אותו שם לשני המינים. כשישנם יותר מידי שמות כאלה אז  משתמשים בשמות הפרטיים. מי שיש או היו לו ילדים חדל מיידית מלהיקרא בשם זה.  באלינזי שהגיע לגיל בגרות ועודו קרוי בשם זה, סימן שאין לו ילדים ועודו, מבחינה תרבותית, ילד! מצב זה גורם להם ולחבריהם בושה וכלימה והחברים ישתדלו להימנע  מלקרוא להם בשמם. אין לשמות כל משמעות גם לא מספרית. גם לא נרמזת מהם אפיון או  תכונה מסוימת, ואי אפשר ללמוד מהם על מיקומו של הילד בשרשרת אחיו. הלידות הן  חוליות של שרשרת הגלגול אין סופי של מחזור בלתי מתכלה של ארבעה שלבים. באופן  פיסי, בני אדם באים ומסתלקים כצל חולף על פני הארץ, אך מבחינה חברתית נשארות  לנצח אותן הנפשות הפועלות. 

 

 3. מונחי שארות:

שיטה לפיה כל האנשים בני גילי, או יותר נכון – בני דורי – נמצאים ב'מרכז' והם כולם  'אחי', ומעלי ומתחתי פרוסים, כבעוגת שכבות, כל הדורות האחרים כשלכל אחד שם הממקם אותו ואת זיקתי אליו. הדור של אבי סבא (המינוח – 'קומפי'), הדור של סבא, הדור של אבא,  הדור שלי – אחי, הדור של בני הדור של נכדי, הדור של ניני (המינוח – 'קומפי') הדור השלישי שלפני והדור השלישי שלאחרי הם בעלי אותו מונח, אותו שם!!!

בדרך זו מושווה אדם עם הרחוק ביותר בין קודמיו, והרחוק ביותר מבין ממשיכיו, שיש סיכוי  שיספיק לקיים איתם קשר בחייו (ובכך גם למצות במלואו את מחזור חייו!). המוטיב המנחה הוא השבתת תנועתו של הזמן, חזרה בלתי פוסקת של הצורה! הבאלינזי אינו רואה  בכך רצף הסטורי בר ספירה אלא, פשוט, מינוח המתאר זיקות צורניות, חברתיות ורוחניות בין דורות המתקיימים בו זמנית. (בשמות אלו אין שימוש נפוץ) .

 

 

 4. כינויי חוטר

הצורה הנפוצה ביותר לפניה בין באלינזי למשנהו. מהרגע שנולד לו ילד נקרא הבאלינזי "אביו של…" (דומה מאד לשיטה הערבית של "אבו-מוסה", "אום- יוסוף") ומשנולד לו נכד שמו משונה ל"סבו של…" ואם יש נין אז כמובן שזה ממשיך. (השם הוא השם הפרטי, הסודי, וילד ששמו נאמר – סמי, פונה אל אביו בתור "אבי סמי" בלי ליחס זאת לעצמו!) מערכת זאת מבטאת אחדות זוגית של שותפות בהולדה (ולא כמו אצלנו, ה"שובניסטיים" – כשאשה נוטלת את שמו של בעלה) המערכת מבטאת בשמות אלו את חשיבותו של קשר הנישואין ויותר מזה – את הערך העצום של ההולדה! שמו אלו גם מחלקים וממנחים את ההיררכיה של הכפר והחברה: "אנשים בלי ילדים" – קטינים תלויים באחרים. "אבות/אמהות של…" – אזרחים פעילים המנהלים את חיי הקהילה. "סבים של.." – זקנים נכבדים הנותנים עצות מאחורי הקלעים. "אבי סבו של.." – ישישים התלויים באחרים – ברגל אחת בעולם הבא. "סטאטוס ההולדה" של אדם הוא מרכיב עיקרי של זהותו החברתית – בעיניו שלו ובעיני זולתו! הדבר החשוב הוא המשכיות ההולדה ולא מספר הילדים. אדם אינו נקבע, כמו במערב, על פי יחוס אבותיו אלא על פי צאצאיו!

שוב אל-זמניות חוגגת כשכל החברה מייחסת עצמה אל עתודת ההורים שלה (ולא אל הזמן  החולף) – 'סבו הגדול' של יוסי, 'סבו' של יוסי, 'אביו' של יוסי – כולם מתייחסים אל יוסי –  האבא לעתיד…

 

מערכת של תארים שהיא יוקרתית בלבד ואישית ואינה מקנה, מלבד התואר עצמו, שום  תפקיד או השתייכות, או עמדה כלשהי, בין אם כלכלית, פוליטית או כהונתית.  זו מערכת  שאומרת לך כיצד עליך להתנהג אל זולתך – באיזה אופן ובאילו גינוני נימוס (אין קשר בין  זה למידת הכבוד האישי שרוחשים לאדם, לדוגמא: מר X הוא 'ראש ממשלת ישראל' אך  מידת הכבוד או ההערכה, נו, זה כבר סיפור אחר…).

 

 

אי השוויון המבוטא בכך הוא דתי ומקורו באלים. התארים מתחלקים לקאסטות, שנוספו עליהן בשלב מאוחר הרבה יותר, מההינדואיזם והן בסדר יורד:

 1. הברהמינים – כהני הדת.  2. קאשטריה – הלוחמים והשליטים. 3. ואישיה – סוחרים, בעלי מלאכה ואיכרים.  4. שודרה – עובדים ומשרתים. כל השלושה הראשונים הם קבוצת האצולה המובחנת מהשודרה. (הערה: גירץ מוסיף ומחלק ועושה אבחנות והבחנות נוספות).

 

 

 6. תוארי שרד:

על פני השטח, סדר סמלי זה של הגדרת האישיות, הוא הדומה מכולם למה שאנחנו במערב רגילים לסווג אנשים. גם אנחנו, לעתים קרובות, רואים במקצועו של אדם כמעיד על אישיותו – אנשים הם מה שהם עושים ('הוא טייס', 'היא עו"ד' וכו'). דרך ההסתכלות הבאלינזית על הזיקה בין התפקיד החברתי והזהות האישית שונה משלנו – אנו, שהשקפתנו מתמקדת במאפיינים פסיכולוגים כעיקרה של הזהות האישית היינו אומרים שהם מקריבים את עצמיותם האמיתית למען תפקידם; הם, שהשקפתם מתמקדת בעמדה החברתית, אומרים שתפקידם הוא ממהות עצמיותם האמיתית.  אישיותם טמועה בתפקיד. אנשי ציבור במלוא מובן המילה. (ולכן שם תואר יכול להיות "ממש שם לכל דבר". הגבול בין הפרטי לציבורי חד וברור מאד בחברה הבאלינזית. אדם הנושא באחריות ציבורית כל שהיא נבדל משאר הציבור בתואר שרד מיוחד. אפילו האלים הופכים להיות "בעלי משרה ציבורית של 'אל'" ואחריותם היא בתחומי הפריון, העצמה, הידע, המוות וכו'. הבאלינזי אינו יודע, ואינו רוצה לדעת, לאיזה אל ספציפי הוא סוגד במקדש זה או אחר, והתעניינות רכלנית גסה, כזו של היוונים והרומאים, במעשיהם ואישיותם של האלים היא בבחינת בל יעלה על הדעת.