חומר רקע - אסיה

 

כתב וצילם: גילי חסקין

חדש: סרטון יוטיוב, מתמונות שצילמתי בבאלי

 

האי באלי שבאינדונזיה, נחשב למעבדה האנושית המרוכזת ביותר בעולם, לבטח הנחקרת ביותר. טיול לבאלי נחשב לגולת הכותרת של טיול לאינדונזיה. החוויה האנתרופולוגית שבאלי מציע, מורכבת בעיקר מחוויה דתית ומחוויה תאטראלית המשולבת בה. קשה להפריד בין הדת, לבין הבמה. אומנויות הבמה של באלי אינן עומדות בפני עצמן אלא כחלק מהאירועים הדתיים.

ראו גם, באתר זה: הדת הבלינזית

 

בחלק ניכר מהאירועים התאטרליים, החל מריקוד המסכות, דרך הברונג והרנגדה ועד לקצ’אק (ראו להלן), כמעט תמיד, נכנסים המחוללים לטראנס.

ראו באתר זה: שמניזם ואירועי טראנס

 

 

 

לכתבה על באלי, ראה: ביקור בגן העדן

 

 

הריקוד הוא חלק חשוב בחיים הבאלינזיים. כבר בריל דה זואטה  (Beryl de Zoete) ווולטר שפיץ  (Walter Spies)  התבטאו ב- 1938 כי “הריקוד תופס מקום מרכזי בכל שלבי חייו של אדם, מילדות עד מוות”. בכל האזור שמבורמה דרומה נראים קווים דומים של ריקוד. המחול המזרח אסייתי עובד על אגן נמוך – קשור לאדמה, בעוד שהריקוד שלנו, כאילו שואף להגיע לשמים; להינתק מהאדמה. (המקום היחידי באסיה בו הריקוד עובד על אגן נמוך הוא בצפון הודו; ריקוד שהשפיע על הפלמנקו האנדלוסי, דרך הצוענים). הריקוד מאופיין במגוון של מסיכות, חספוס, ומשהו בלתי יציב במקצב. לעתים מתפרץ, לעתים קפוא. הריקוד הבאלינזי הוא גלגול של ריקוד הודי ושילוב של אלמנטים זרים.

 

 

המוּדְרוֹת[1] פשוטות יותר; שפת הידיים פשוטה יותר. בקראלה מאבחנים שפת ידיים של למעלה מ- 450 סימנים. כאן אין אימז’ים קונקרטיים. הם בעיקר מופשטים ודקורטיביים. הגברים רוקדים עם רגליים מפושקות, כפות רגליים פונות החוצה, ואצבעות מורמות. הם על פי רוב לובשים סרונגים ופלג גופם העליון עירום בדרך כלל. שימוש רב בצעיפים. מקור תנועות העיניים בקראלה שבהודו, שם הגיע לשיאה באומנות הקתאקאלי. הברכיים כפופות והראש מוטה. סימן לצניעות. התנועות מחקות את החיים ולא בהכרח מביעות איזו משמעות. פעמים רבות הלהקה מורכבת מגברים, חלקם מופיע בתפקידי נשים. תפקידן כנסים דתיים ושירות קהילות שאין להן קבוצות משלהן. בריקוד הבאלינזי, כמו ב’קומדיה דל ארטה’ האיטלקית, יש אימפרוביזציה. גם המסכות קובעות את התפקיד, כמו בקומדיה דל ארטה. במחול משתמשים בצעיף. תפקידו, כמו המסכה ביפן, כמו המניפה בספרד. לעתים מסתתרים אחריו, לעתים משמש להביע רגש. הוא כלי אוניברסאלי להביע דברים מופשטים. קיים טשטוש בין ריקוד לבין תיאטרון שמבוצע בריקוד ולכן אפשר לראות בו מעיין מחול: סוגי התיאטראות המוכרים ביותר הם ריקוד המסיכות הנקרא טופנג (Topeng); ריקוד הקופים הנקרא קצ’אק  (Kecak)והריקוד בין המכשפה רנגדה (Rangda) והאריה המיתולוגי, הברונג (Barong).

 

 

 

יש כמה סוגים של תיאטרון באלינזי – וויינג (Wayang). תיאטרון בובות הוא וויינג גולק  .(wayang golek). זהו תיאטרון של בובות מעץ, שם המפעיל מכניס יד אחת מתחת לבגדים ומזיז את הראש וביד אחרת את מוטות הידיים. ווינג אורנג (wayang orang) הוא תיאטרון של שחקנים, עם מסיכות או בלעדיהן. וויינג טופנג  (wayang topeng) היא דרמת ריקוד במסכות, המתבססת על סיפורים ממקורות רבים. כל הצורות הללו צמחו מן וויינג קוליט  (wayang kulit). זה תיאטרון צלליות. דמויות שטוחות מעור בופלו, הצבועות בצבעי אדמה. יש גם בובות הצבועות בזהב, שחור ולבן. הנשים קלות מהגברים. דמויותיהן רזות, הראש והכתפיים מושפלים. הצלליות מסמלות את העולם המיסטי.

 

 

את התיאטרון מפעיל דלנג. פקיד מכובד בקהילה. המפורסמים שבהם מפליאים בלהטוטים. זהו תפקיד גברי. הדלנג מעביר גם מסרים ולעתים משמש כלי בידי אינטרסנטיים. כשהושתת משטר צבאי, אסרו השלטונות את הופעות התיאטראות. הממשלה עושה שטיפת מוח דרך הדלנג. הדלנג יכול ללמוד את התפקיד מאביו, או בבתי ספר בג’וג’קרטה. לפני ההצגה הוא מקריב מנחה לאלים, מעלה קטורת ומברך את הערב. מבקש להתרחק מהבית. מגן על האנשים שבאו לשמוע. בג’ווה הקהילה חייבת לבוא להופעות מעין אלו, אחרת לא תהיה לפרט הגנה מפני הרוחות הרעות. בבאלי יש לפרט יותר אפשרויות להתגונן מפני הרוחות הרעות. בהצגה מופיעות הרבה בובות (לעתים 300). דמות שהופיעה כבר, תופיע שוב כבובה חדשה. הדמויות מהאפוסים ההינדיים מופיעות בכל מקום. הסצינות המפורסמות ביותר הן מהמהבהרטה ובעיקר מהראמאינה. פופולארי מאד הוא הפנצ’י  – (Panchy) אפוס על נסיך המאבד את זוגתו. הדמויות עוברות שינויים עם הזמן. ניכרים בהן יותר ויותר קווים אירופאים. מצד ימין מופיעות הבובות הטובות, שלא מופיעות בהצגה הערב. מצד שמאל מופיעות הבובות הרעות שאינן מופיעות בהצגה הערב.

 

 

בבאלי ההצגה קצרה יחסית, אורכת כשעתיים וחצי או שלש. בג’אווה ההופעה ארוכה הרבה יותר. [מ- 20:00 עד  24:00 מציגים את מה שעומד לקרות בסיפור. לאחר הצגת הבעיה מוצג האירוע שיועלה. אחריו מופיע הגיבור. בין  24:00 ל- 03:00 קורה משהו אחר: הגיבור נתקל בבעיה ועושה מדיטציה. אנשים בקהל מנצלים זמן זה לשינה בטוחה ומוגנת. בשעה 03:00 המדיטציה מסתיימת. הקהל מתעורר לאחר שהגיבור קבל תשובה כיצד לפתור את הבעיה. אין נצחון מוחלט של הטוב. הדלאנג דיבר אל תיבת תהודה שהסתירה לו את העיניים. לא ראה מה עשה היה במצב תודעה אחר. וויינג הונו דבר המוצג בבאלי  לעתים קרובות; בכל הזדמנות. אפשר להזמין וויינג בכל  35 יום. אפשר להזמין וויינג בכל טקס של חתונה, לידה או מוות. פעמים רבות מזמין את ההצגה הבנג’ר, דהיינו, הקהילה המקומית, כדי להתאסף יחדיו. הבובות הן רכוש הבנג’ר. מוזמנות מייצרן בובות. הם הולכים להצגות שוב ושוב, בגלל ההיטהרות ובגלל המדיטציה. בג’אווה ההצגה היא בשפת קאווי שאיש אינו מבין. בכל הצגה, רק הליצנים מדברים בשפה שאנשים מכירים (כמובן שהדלנג מדבר). הדלנג בבאלי מדבר בשפה הג’וונזית העתיקה. כאשר הליצנים מגיעים הוא מדבר בשמם באלינזית. תיאטרון הצלליות התורכי הגיע לתורכיה מאינדונזיה, באמצעות האיסלם.

 

 

זהו ריקוד קוף, מקורו בריקוד טראנס שנקרא סנגיאנג (Sanghyang) כאשר אדם מרכזי, במצב של טראנס, מתקשר עם האלים או האבות. מסביב נמצאת מקהלת גברים החוזרים בריתמוס קולני “קצ’אק, קצ’אק, קצ’אק”, הקריאות, המביאות אותם למצב של כמעט טראנס, נתנו לריקוד את השם. הריקוד מספר את הראמיאנה, עת סיטה ניצלה מארץ השדים בעזרת צבא של קופים. הריקוד הינו יצירה חדשה באופן יחסי והובא לבאלי במאה ה- 20 על ידי וולטר שפיץ, שחיבר מסורת של ריקוד מקהילה עם המסורת של הראמאינה.

 

 

גם זהו סוג של ריקוד טראנס. מסמל את מלחמת האל ברשע. פעמים רבות מתקיים במסגרת חגיגה העורכים לכבודו של מת. המקור הפולקלוריסטי איננו ברור. ראנגדה היא מכשפה איומה והיא מנהלת קרב טכסי עם מפלצת מלבבת הנקראת בארונג. בדרמה, הנבנית בצורה של ריקוד מסיכות, מופיעה המכשפה, המצוירת כאלמנה זקנה ובלה, כזונה וכטורפת ילדים – כדי לזרוע מגיפה ומוות על פני הארץ. את הראנגדה רוקד רקדן בודד, והיא יצור מכוער ונתעב. הראנגדה נתקלת בהתנגדות של המפלצת, הברונג, המצוירת כמעין הכלאה שבין דב מגושם, כלב טיפשון ודרקון סיני מנופח. את הברונג יוצרים שני אנשים תחת כיסוי זהב ומסיכה. בדרך כלל עוטה פרווה שעירה של כלב רועים, והוא מקושט בפרחים, אבנטים, נוצות ומראות. בדומה לריקוד האריה הסיני. ייתכן מאד כי מקורו אכן מריקוד האריה בראש השנה הסיני.

 

 

ייתכן מאד כי ראנגדה היא התגלמות של האלה דורגה; לדעת אחרים היא המלכה מאהנדראדטה, דמות חצי אגדתית, שהתיישבה בג’אווה במאה ה-11, ולפי אמונתם של אחדים היא המנהיגה הרוחנית של המכשפות. המופעים נבדלים ביניהם בפרטים באופן ניכר, בנויים מחלקים שאינם משתלבים בצורה הדוקה ביותר. המסיכות ניחנות בכח של ממש. הן נשמרות במקדשי הכפרים. הרנגדה  היא פרסוניפיקציה של הרשע. מסמלת את צד האימה בחיים הבאלינזיים. מסיכת הברונג משמשת כפטרונית של הכפר. גם הברונג הוא יצור שדי, עיניו מתפרצות מחוריהן ומלתעותיו הנוראות חורקות בקולות נפץ בהתייצבו מול הראנגדה או מול איומים אחרים על כבודו. אך במקרה זה מאוזן רושם האימה על ידי צלצולי פעמונים המאושכלים לו על קצה זנבו המקושת כדי גיחוך ומצליחים ליטול איכשהו את עוקצה של האימה. אם ראנגדה הוא דמות שטנית, בארונג הוא דמות של פארסה. לדעת גירץ, ההתנגשות ביניהם היא התנגשות בלתי מוכרעת, בין הזוועה למגוחך. הראנגדה מסוגלת לעתים להיטרף מרוב שנאה ופחד.

 

 

לעתים הן מטילות עצמן במחול שדים לתוך הגמלאן ומפחידות את התושבים. הבארונג ניחן אף הוא באותם כוחות של מאנה (סאקטי בבאלינזית) ואף על פי שגם האנשים המגלמים אותו שקועים בטראנס, כנראה מתקשה מאד להיות רציני. הוא משתובב עם חבורת השדונים שלו, המוסיפים תעלולים פרחחיים משלהם. הניגוד איננו מוחלט, שכן גם לראנגדה יכולים להיות רגעים קומיים. היא לעתים משעשעת את הקהל כשהיא מעמידה פנים שהיא מבריקה את המראות מעל פרוותו של בארונג. הבארונג נעשה יותר רציני לאחר הופעתה. הוא נוקש את לסתותיו בעצבנות ולבסוף תוקף אותה חזיתית. כמו כן לא תמיד נשמרת ההפרדה הנוקשה בין ההומוריסטי למחריד: בסצנה מוזרה באחת המערכות נראו כמה מתלמידותיה של ראנגדה מטלטלות עובר מת לקול צחוקו של הקהל. לעתים מראים דמויות בסצנות גרוטסקיות העוברות בהיסטריה מצחוק לבכי וחוזר חלילה. הברונג והראנגדה הוא תמצית המאבק בין האימה לעליצות, הן שזורות בתוך הדרמה במארג סבוך. הדרמה נסובה בעצם על היחסים ביניהן. הנקודה המרכזית היא שעבור הבאלינזים הדרמה איננה מחזה לצפות בו, אלא פולחן שנוטלים בו חלק פעיל. לעתים קרובות הקהל הופך להיות חלק מן האירוע.

 

 

* ישנה אגדה באלינזית עתיקה המספרת על מכשפה אלמנה ולה בת יפה, שניטשה על ידי מחזרים, ואז האם החלה לאכול כל מחזר שנטש את בתה.

* יש סיפור על אמו של הנסיך האגדי איירלנג. זהו ביטוי שלה.

* לדעת האנתרופולוגית מרגרט מיד זוהי הגשמה של הפחד.

* ייתכן וזהו גלגול של דורגה, הפאן המאיים של נשות שיווה. ייתכן ומדובר בשילוב של כמה רעיונות. לכל כפר יש וורייציה של ברונג ושל רנגדה. תמיד הרנגדה מאיימת על הברונג. המלחמה מלווה במחול. הגברים רוקדים בתנועות חזקות מאד, עוויתיות. הנשים מגיבות בתנועות יותר מעוגלות. הריקוד הג’וונזי נוטה לכיוון הנשי. במקרים רבים מגיעים גברים מבני הכפר, חמושים בכריס (פגיון מפותל; כלי מאגי) מתנפלים עליה לדוקרה ורוצים לנעוץ בה את הפגיון. הרנגדה מכשפת אותם, הם נכנסים לטראנס ונועצים את הפגיון בחזם. הרנגדה איננה מנוצחת. במלחמה בין הטוב והרע אין נצחון.

 

 

לעתים משתלבים בטקס דמויות מהמהבהרטה. קיימות וורייציות של הברונג מיפן ועד טיבט ביפן הוא מעניק ברכה. אמהות מכניסות ראש של ילדיהן לפי הברונג. רעיון שימוש במסיכה מפחידה ומברכת הוא אוניברסלי. לברונג לסת תחתונה מתנועעת. אלמנט המוכר מכל אסיה. הברונג היא דמות מפחידה המייצגת את הטוב. תפקידה להפחיד את הרעים. ]בסין קיימת דמות בשם שישי, מילולית: אריה. זוהי דמות שתפקידה להפחיד את הילדים, המפחדים וצוחקים. הפחדה ריטואלית[. במופעים משולבים קטעים רבים של ליצנים. קווים קסריים. קטעים פורנוגרפיים גסים מבחינת ההתנהגות ומבחינת ההופעה. מטקסי אודלן של מקדשים נראה הבארונג מוביל את התהלוכה.

 

 

ריקוד המלאכים הקדושים. נחשב לריקוד הטראנס היפה ביותר. מורכב מsang-  (אדון)  ו-  Hyong (אל). נערות צעירות רוקדות במחול גירוש שדים, כשברקע מקהילת גברים ונשים בשירת הודיה. הרקדנים הם קרובים של עובדי המקדש ופעמים רבות אין להם מקצוע עצמאי. בסוף הריקוד הם צועדים על פחם בוער.

 

 

זהו ריקוד באלינזי עבור נערות בגילאים שבין שמונה לגיל העשרה (אם כי כיום מציגים לתיירים גם רקדנים מקצועיים מבוגרים). הריקוד נוצר בראשית המאה ה-18. זהו איננו ריקוד טראנס אלא ריקוד הדורש מיומנות פיזית מסוימת. במופע מככבות שלש רקדניות.  Legong Kraton הוא סיפור שנלקח מתוך אגדות ג’וונזיות על הנסיך פנג’י שציפור הזהירה אותו מפני סכנת מלחמה. הוא התעלם ונפל בקרב. הריקוד נחשב ליפה ולנשי ביותר מבין הריקודים הבאלינזיים הנערות מתלבשות בבד משי עדין וחובשות כובעים מיוחדים. הרקדנים אינם מדברים או שרים קווי הסיפור מועברים על ידי מקהילה  המלווה על ידי תזמורת גמלן. בשל דרישות הריקוד, הנערות מחונכות ספרותית ופיזית מגיל צעיר ומגיעות למיומנות גבוהה.

 

 

הגמלאן הוא התזמורת המייחדת את התרבות המוסיקאלית של באלי וג’אווה. מילולית: גמלן  = זו תזמורת של כלי הקשה (למעט סולינג – חליל – ורבאב). אלו הרכבים כליים שונים,  שברבים מהם בולטים כלי הקשה ממתכת ובעיקר הגונג בצורותיו השונות.

 

 

תזמורות אלו מלוות את הדרמות הריקודיות, חגיגות שונות וכן את מחזות הצלליות. בבאלי  נהוג להביא מנחות לכלי הוויינג. את הגמלאן מנגנים בדרך כלל בפנדופו – סוג של פאביליון.  זהו משטח מלבני מוגבה מעט, מקורה בגג משופע, הנתמך בעמודים, אשר נמצא בחזית הבית או הארמון. כאן היה נהוג לקבל אורחים, לערוך טקסים ולנגן בגמלאן. הפנדופו הוא מאותם  מבנים שיש בהם הד לרוח התרבות שיצרה אותם. הוא מתווה חלל מלבני ברור, שאינו סגור ומופרד מן החלל החיצוני, אלא פתוח משלושה צדדים וצלילי הגמלאן מתערבבים עם  הצלילים מבחוץ. יש כלים הנשמעים היטב בכל חלקי הפנדופו ויש כלים הנשמעים רק מצד מסוים.

 

 

כך למשל מהווה מוסיקת הגמלאן חלק בלתי נפרד מהופעות תיאטרון, ריקוד, חתונות וטקסי מילה. המוסיקה עשויה שכבות שכבות. כל כלי מוסיף תפקיד מלודי אידיומטי למרקם הכולל. אין בה מקום לסולנים. הכלים וקולות הזמרים (אם ישנם כאילו), מתייחסים כולם למנגינת שלד – באלונגן (Balungan) אם כי בחלקים גדולים של מוסיקת הגמלאן קשה לאתר את הבאלונגן. לפיכך, נכון יותר לתאר את מוסיקת הגמלאן כצירוף של קווי מנגינה שונים, השזורים זה בזה. שפע הצלילים יוצר מרקם קולי מורכב ונדיר ביופיו. יש כלים שנותנים את הפיסוק של המשפט. (לגונגים יש טונים שונים. אילו למעשה תווים הנותנים הנחיות. היסוד המבני החשוב במוסיקת הגמלאן הוא מחזורי זמן, המסומנים על ידי קבוצת כלים מסוימת. הגונג הגדול מציין את סיומו של מחזור, והכלים האחרים ממשפחת הגונג מסמנים את חלוקת המשנה שלו. ה”פואנטה” איננה מה שמו של כל גונג. חשוב יותר להדגיש את היותה של המוסיקה כחלק ממשהו. המוסיקה הג’וונזית לא באה בפני עצמה. היא נלווית לוויינג, לתיאטרון. הוויינג אמור לתת את ההרמוניה לעיניים והמוסיקה לאוזניים. הכו חלק מיצירת הרמוניה כללית. אדם מנגן מוסיקה כדי להגיע לשליטה עצמית, לאיפוק, לעידון. בבאלי נהוג להביא מנחות לכלי הוויינג. תזמורות אלו מלוות את הדראמות הריקודיות, חגיגות שונות וכן את מחזות הצלליות. גודלן של תזמורות הגמלאן איננו קבוע. בדרך כלל בין  10-50. זוהי חבורה שקשורה לכלים שלה. אין זה נהוג, כמו במערב, שאדם ייקח את כלי הנגינה שלו ויעבור לתזמורת אחרת. אדם קשור אל הכלי שלו. כל אדם מכוון בפני עצמו. מדובר בחבורה קבועה, בעלת מבנה קבוע, עיטורים מיוחדים, וכד’. אדם מנגן רק עם ובתוך חבורתו. כאשר מת, משהו יחליף אותו.

 

 

 

 

 

---