תולדות אסיה התיכונה, מהפלישה המונגולית ועד הגעת האוזבקים

המונגולים

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי

בינתיים הלכה ונוצרה סכנה חיצונית חדשה לאיסלאם, קטלנית מכל קודמותיה. הרחק בפינה הצפונית-מזרחית  של אסיה, איחד הנסיך המונגולי טמוג'ין, אחרי מאבק מר, את השבטים הנוודים היריבים, ומינה את עצמו לשליט מונגוליה ושמו צ'ינגיס חאן .

בשנת  1219 הופיע הצבא המונגולי בשולי הממלכה האדירה של ח'וארזם, ששלטה אז ברוב גדול של אסיה התיכונה. בפיקודו של מצביאו ג'בה נויון (Jebe Noyan) [1], פלשו כוחות מונגוליים אל ארץ הקָארָאחֲטָנים, ולאחר שהשתלטו על כל השטחים שעד נהר היכסרטס (סיר-דריה -צ), נעשו שכניו של מוחמד עלא-א-דין, השאה הטורקי המוסלמי של חואריזם, שישב בסמרקאנד. מוחמד עלא-א-דין , השאה של ח'וארזם ניסה לפצל את כוחותיו בין הערים המבוצרות של ממלכתו לחכות "עד יעבור הזעם". הוא לא ידע עם מי יש לו עסק – המונגולים לא באו למטרות ביזה בלבד כקודמיהם: הם רצו שלטון. תחילה ניסה צ'ינגס חאן לקשור עמו קשרי מסחר, בין היתר, כדי לנצל את יריבותו עם הח'ליף נאצר, מושלה של בגדד העבאסית. חלק מההסכם הייתה הבטחה של מושל חואריזם, כי יתיר לשיירות מונגוליות, לעבור ללא פגע בארצו. אולם שנה אחר כך נבזזה, בפקודת המושל החואריזמי, שיירה שבאה ממונגוליה, בעיבורי העיר אוטראר (Otrar), שעל נהר יכסרטס וכ- 450 סוחריה הומתו לפי חרב. היה זה "קאזוס בלי" ברור. רושמי הקורות של אז התבטאו: "בפקודה זו הוציא השאה גזר דין מוות על עצמו. כל טיפת דם, ששפך אותה שעה, שולמה בנחלי דם נתיניו. כל שערה, שנפלה משער ראשם של קורבנותיו, שולמה באלף ראשים, וכל דינר שגזל, שולם בהררי ככרות זהב". רק איש אחד הצליח להימלט ולדווח לצ'ינגס חאן על האירוע. צ'ינגס ח'אן שלח משלחת לסמרקאנד, פנה לשאה ובקש שיסגיר לידיו את האחראי לטבח. מוחמד עלא-א-דין הוציא להורג את ראש השגרירים וחרך את זקניהם של היתר. השפלת השגריר פגעה קשות בצ'ינגס חאן והוא גמר אומר לנקום.

נקמתו של צ'ינגס חאן הייתה מהירה ומוחצת. בשנת 1219 חצה צ'ינגס חאן עם צבאו את היקסרטס ופלש אל אדמות האיסלאם. הוא פלש לטראנסאוכסניה בראש צבא של  600,000 מונגולים. כאשר פלש, בכל מקום רווחה השמועה כי אין לנצח את המונגולים. ערים רבות נפלו בפניו ללא קרב. בזו אחר זו נופלות הערים הראשיות: אוטראר, סמרקנד, בוכרה, אורגנץ' (בירת ח'וארזם). ההרס היה חסר תקדים. מרבית התושבים העירוניים נרצחו (בעלי מלאכה ונשים צעירות הובאו לשבי במונגוליה), הערים נשרפו (בעזרת תותחים שתכננו עבורם מומחי מלחמה מסין) ונהרסו כליל. די לציין, כי סמרקנד דהיום קמה מדרום למיקומה הטרום-מונגולי: היה קל יותר לבנות עיר חדשה, מאשר לשקם את הריסות קודמתה… מוחמד עלא-דין נמלט אל אחד האיים בים הכספי, שם מת כאביון. ב- 1220 כבשו המונגולים את בוכרה העיר, לאחר שנערך בה טבח המוני ושרידי תושביה נמכרו לעבדים ולשפחות. צ'ינגס חאן השמיע דרשה במסגד של בוכרה וכינה את עצמו "שבט האלוהים". ב- 1221 נסתיים כיבושה של טראנסאוכסניה על ידי צ'ינגס חאן, לאחר שהארץ נהפכה לשממה. עד שנת  1220 כבר היו בידיו הערים בוכרה וסמרקנד. צ'ינגס חאן וחילותיו הנודדים לא הבינו את חשיבות הציוויליזציה העירונית ואת הפוטנציאל הגלום בה. במקום להפיק ממנה תועלת הם החריבו את הערים, בזזו אותן וטבחו בתושביהן. בשנה שאחר כך הם חצו את האוכסוס (אמו-דאריה) ושטפו הלאה. הם כבשו את מרב ואת נישאפור ואת מזרח איראן. טולי (Tolui), בנו של צ'ינגס, עשה שמות בחוראסאן.

ג'לאל א-דין מנקוברני: הגיבור האחרון מול הסערה המונגולית

בשנת 1221 הושלם כיבושה האכזרי של טראנסאוכסניה (מרכז אסיה של ימינו) בידי צ’ינגיס חאן, לאחר מסע הרס חסר תקדים שכלל את חורבן הערים בוכרה וסמרקנד וטבח המוני של תושביהן. המונגולים, שראו בעיר רק יעד לביזה, הפכו את ערש הציוויליזציה האסלאמית לשממה. זו הייתה אחת הפלישות ההרסניות בתולדות האנושות. מי שניסה לעמוד בדרכם היה ג'לאל א-דין מנקוברני (1199–1231), בנו של שליט האימפריה הח'וארזמית. חרף מעמדו כבן פילגש, זכה באהדת הצבא והוכתר בידי שרידי הכוחות הח'וארזמים לשליט, לאחר שאביו נמלט ומת בגלות.

ג'לאל א-דין, גנרל מבריק ולוחם אמיץ, השיג ניצחון מזהיר נגד המונגולים בקרב פארוואן (1221) – מהתבוסות הבודדות שידעו כוחותיו של צ’ינגיס חאן. אך מחלוקות פנימיות בצבאו ערערו את מעמדו. זמן קצר לאחר מכן יצא צ’ינגיס חאן בעצמו לרדוף אחריו. בקרב מכריע ליד נהר האינדוס (בשטח פקיסטן של היום), נלחם ג’לאל א-דין בגבורה אך הובס. הוא נמלט בקפיצה דרמטית עם סוסו לתוך הנהר, מול עיניו של הצבא המונגולי – תמרון שנחרת בזיכרון ההיסטורי אפילו בעיני אויביו. בהמשך מצא מקלט בהודו, אך ניסיונותיו לבסס שם שלטון כשלו. בשובו לאיראן הקים ממלכה זמנית וכבש שטחים באזרבייג'ן, הקווקז ואנטוליה. הוא נלחם מול כוחות סלג’וקים, איובים וצלבנים – אך ממלכתו נשענה על שכירי חרב ונאמנויות שבטיות, ולא החזיקה מעמד. בשנת 1231, נרצח במפתיע בידי רועים כורדים בהרים סמוך לדיארבקיר. עם מותו קרסה הממלכה הח'וארזמית סופית. שרידי צבאו התפזרו והפכו לשכירי חרב בשירות כוחות מוסלמיים שונים – ואף השתתפו בקרב ליד ירושלים בשנת 1244, בו הובסו הצלבנים.

ג’לאל א-דין נותר בזיכרון ההיסטורי כגיבור טראגי: לוחם בודד מול מפלצת ההרס המונגולית, נערץ בעיני לוחמיו, נערץ גם בעיני אויביו. ההיסטוריונים המוסלמים תיארו אותו כסמל לאומץ, ואפילו רשיד א-דין, ההיסטוריון המונגולי, כתב עליו בהערכה. סיפורו הוא שילוב של תעוזה, טרגדיה ונחישות – במציאות שבה כמעט לא נותר עוד מה להציל.

שקיעת המונגולים

צ'ינגס חאן מת בשנת 1227 במסע מלחמה נגד שרידי הטאנגוטים במערב סין. בעת מותו השתרעה ממלכתו מים סין ועד הדנייפר. מותו של צ'ינגס חאן הביא להפוגה קצרה, אבל עד מהירה, הח'אן החדש היה מוכן לתקוף. בשנת 1230 יצא למתקפה חדשה, כנגד שרידי המדינה החוארזמית.

שקיעתה של האימפריה המונגולית הייתה מהירה ואכזרית ממש כמו צמיחתה. אימפריה אדירה זו, שנשלטה על ידי המונגולים "האיומים", לא התאפיינה ביציבות: לצד מרידות תכופות, היא סבלה ממאבקי כוח אלימים בין צאצאיו של צ'ינגס חאן. משנת  1250 ואילך, הח'אנויות השונות – שנוסדו על ידי בניו ובני בניו של צ'ינגס ח'אן – החלו לעמוד על עצמאותן. אלה שבמערב נעשו "טורקיות" וקיבלו על עצמן את האסלאם. הח'אן הגדול נשאר מעתה הריבון של סין בלבד. בסוף המאה ה- 13 התפצלה המדינה המונגולית לכמה מדינות יריבות:

באיראן: האילח'אנים, בסין: שושלת יואן (Yuan), בטורקסטן: הח'אנות של שושלת צ'אגאטי (Chagatai), שנוסדה על ידי בנו השני של צ'ינגס ח'אן, נעשית טורקית ומקבלת את האסלאם. בשנת  1370 שולט בה תימור לנג.

בסטפות של רוסיה: "אורדת (מחנה) הזהב" . ממנה יצאו כמה ח'אנויות: קרים, אסטרחאן, בוכארה, קאזאן, חיווה וקוקנד (Kokand).

אורדת הזהב

המערכות הצבאיות במערב נוהלו בפיקודו של באטו ח'אן (Batu Khan). הוא הקים יחידה צבאית -מדינית אדירה, שנקראה אחר כך "אורדת הזהב" (או "האורדה הגדולה" או "האורדה הקיפצ'אקית"); היא חלקה המערבי של הקיסרות המונגולית. אורדת הזהב השתרעה על פני אירופה המזרחית, סיביר המערבית ואסיה התיכונה. בירתה הייתה סאראי שעל הוולגה התחתית. באטו הנהיג שיעבוד פורמאלי של הנסיכויות הרוסיות. אלה נאלצו לבוא לסאראי, להביע בו אמון ולשלם מס שעבוד – הָאַרַאץ. המונגולים, שהקימו את אחת האימפריות הגדולות ביותר בהיסטוריה, העמידו את מערכת המס שלהם, כדי לממן את המערכות הצבאיות ואת ניהול האימפריה.  המס הזה היה מבוסס על מספר גורמים, כגון גודלה של האוכלוסייה, הנכסים והכנסותיהן של הקהילות השונות. המונגולים השתמשו במערכת המס כדי לארגן את הכלכלה המקומית ולתמוך בתהליכים פוליטיים וצבאיים, מה שתרם לשמירה על השליטה באזורים נכבשים.

באטו מת כנראה ב- 1255. אחיו ברכה ח'אן (Bereke) שירש את מקומו בהנהגת "אורדת הזהב" (1257-1266) התאסלם. הייתה זאת המדינה המונגולית הראשונה שקבעה את האיסלאם כדת המדינה ובעקבותיה הלכו גם ייתר המדינות המונגוליות. ברכה ח'אן לא ראה בעין יפה את מלחמתו של בן דודו הולאגו (Hulago) כנגד הח'ליפות. כך החלה התפוררותה של הקיסרות המונגולית הגדולה, כאשר נראה היה שכוחה היה בשיאו.

שלטון המונגולים בארצות שכבש באטו היה ממושך יחסית. למרות גידול כוחם של נסיכי מוסקבה, שהיו גובי המסים העיקריים עבור המונגולים, היה שלטון המונגולים ברוסיה אפקטיבי זמן רב. 'אורדת הזהב' הגיעה לשיא כוחה המדיני ולמלוא פריחתה התרבותית בימיו של אזבג (1313-1341) בעיקרו של דבר הייתה תרבות זאת חלק מהאסלאם הסוני. לא היה קשר בין התרבות המונגולית הנוודית-שאמאנית, לבנייניה של הבירה סאראי. מלחמות פנימיות אלה פגעו שוב ושוב בניסיונות השיקום הכלכלי באזור, לבסוף תקופת תוהו ובה הסתיימה בתפיסת השלטון על ידי אחד המצביאים ממוצא טורקי-מונגולי מעורב:

ראו באתר זה: תולדות רוסיה בתקופת השלטון המונגולי

תימור לנג

ראה באתר זה: תימור (טימור) לנג

שלטון צאצאיו של צ'ינגס חאן בטראנסאוכסניה נמשך כ- 200 שנה. בתקופה זו שמשה הארץ שדה קרב לעריצים מונגוליים, שבמרוצת הזמן התאסלמו. המנהל של אזורי המוסלמים בטראנסאוכסניה,  הופקד בידי מוסלמים משתפי פעולה, שתפקידם העיקרי היה לגבות את המס מן התושבים ולהעלותו לח'אן. שיקום הארץ היה איטי. במיוחד שיקום הערים. דלדול האוכלוסין אפשר התיישבות מונגולים ושבטי טורקים שנלוו אליהם. הפלישה המונגולית שנתה את ההרכב האתני של האוכלוסייה: היסוד הטורקי דחק את רגליו של היסוד האיראני. הארץ הייתה ל"טורקיסטן". ככל שנתמעטה השפעת צאצאיו של צ'ינגס, כך גברה בה השפעתם של היוגוריים. בעוד האירופאים מנסים ליצור ברית עם המונגולים, כרת בייברס הממלוכי, שולטן מצרים, ברית משלו עם ברכה ח'אן, שליט המדינה שירשה את המונגולים ברוסיה.

ברכה, שהיה לשליט עצמאי, התאסלם, ותחום שלטונו, שנקרא לימים "נסיכות הח'אן של אורדת הזהב", נעשה מדינה מוסלמית שאוכלוסייתה טורקית (קיפצ'אקית). כמו כן נחתם שלום בין מצרים לבין איראן בשנת 1323. אם כי, ממלכת האילחאנים (שליטים טריטוריאליים), הייתה כבר חלשה וב- 1336 התפוררה. בתקופת תימור לנג – מלחמות פנימיות אלה פגעו שוב ושוב בניסיונות השיקום הכלכלי באזור, לבסוף תקופת תוהו הסתיימה בתפיסת השלטון על ידי אחד המצביאים ממוצא טורקי-מונגולי מעורב: תימור לנג. ('תימור הצולע' או כי שנהוג לכנותו במערב – 'תמרלאן').

הוא איחד בהנהגתו את שבטי הטורקים והמונגולים שבמוגליסטן (ארץ הח'אן של המזרח), בחואריזם ובחורסאן.

ב- 1369 כבש תימור לנג את טרנסאוכסניה, שעיר הבירה שלה סמרקנד, נעשתה מרכזה של אימפריה, שהשתרעה ממדבר גובי עד ים מרמרה ומנהר אירטיש עד נהר גנגס. בימי של תימור לנג, בסוף מאה 14, אסיה התיכונה הופכת לראשונה ולאחרונה בתולדותיה, למרכז של ממלכה עולמית: מאסיה קטנה עד הרי טיין-שאן, מהודו עד קווקז.

כשמת תימור, נתפוררה האימפריה שלו, וצאצאיו שלטו (1500-1405) בטרנסאוכסיה בלבד.

האימפריה שלו התפצלה בין יורשים שונים. האיפרכיות[2] המערביות נשרו מייד. המוכשר ביותר בשושלת התימורית היה שאה רוח, שהתיר לבנו אולוג בק ,למשול בטראנסאוכסניה, מבירתו סמרקנד, בעוד הוא עצמו שולט בח'וראסאן מהראת (Herat)[3]. תחת שלטונם של צאצאי תימור אלו נהפכו סמרקנד והראת למרכזים מתחרים של שגשוג ותרבות מפוארת; מרכזים שלא נפלו משום בירה אירופאית באותו זמן. שאח רוח טיפח את הספרות והאומנות ובנה ספרייה מהודרת בהראת.

אולוג בק – נכדו של הכובש הגדול – שלט בשנים 1409 – 1449. ימיו התאפיינו בתנופה אינטלקטואלית ותרבותית. העריץ מדענים והקים בסמרקאנד את מצפה הכוכבים הגדול, ליד אפריזיאב (Afrisiab). אולוג בק כתב בסמרקנד את זנג'י גורגן, לוח כוכבים שכתיבתו נסתיימה ב- ,1437 שמונה שנים לאחר שהושלם מצפה הכוכבים. ב- 1658 תורגם הספר לאנגלית ועותק ממנו נמצא בספריית האשמוליון שבאוקספורד. אולוג בק חישב בדייקנות את אורכה של השנה האסטרונומית:  365 יום,  6 שעות,  10 דקות ו- 8 שניות. החישוב המודרני שונה ממנו רק בדקות ובשניות:  9 דקות ו- 9.6 שניות. כאשר הגיעו השייבנידים האוזבקים במאה ה- 16 היה זה מצפה הכוכבים הגדול ביותר באותה תקופה. הביוגרפים שלו מהללים את ידיעותיו באסטרונומיה, רטוריקה וגאומטריה. הוא האיש שכינס את אוצרות התרבות של אסיה התיכונה והקים בסמרקנד מרכז למדענים ופילוסופים.

[תסמונת הנכדים: אולוג בק של תימור, קובלי ח'אן של ג'נגיס חאן, אכבר של באבר. דור ראשון כובש ומייסד. דור שני נולד אל העוצמה והדור השלישי הופך אותה ליצירה, לאמנות, למדע ולספרות]. נכדו אולוג בק, ששלט כאן עד 1449, הפך את סמרקנד גם למרכז התרבות הטורקית. חצרו התמלאה במדענים, משוררים ופילוסופים, בבתי הספר הדתיים שייסד, נלמדו מדעים מדויקים והתקיימו ויכוחים תיאולוגיים. בחצר בימיו ואחרי מותו פעלו גם משוררים גדולים ג'אמעי[4] ואלישרָ נבוּאי   Alisher Navoiy  1441 – 1501)). זהו שמו האוזבקי של ניזאם-א-דין מיר עלי-שיר נֵוֵואִי או "הראווי". חי ופעל בחו'ראסאן רבתי, בשטח הנוכחי של אפגניסטן, איראן ואוזבקיסטן, בימי השושלת הטימורית, נחשב לדגול הסופרים בשפת צ'אגאטאי ולאחד מגדולי המשוררים בשפות הטורקיות. הוא כונה בשם "נוואי", שמשמעותו היא "נעים הזמרה". בנוסף, כתב גם בשפה הפרסית, בשם העט "פאני" ("בן חלוף"), ובערבית.

מעט עמים בעולם חולקים כבוד למשוררים הלאומים שלהם, כפי שחולקים האוזבקים ל אלישר נבואי. הוא נולד ומת בעיר הראת שבאפגניסטן. יצר בפרסית ובטורקית. על שמו נקראת העיר נבואי בדרך לבוכרה. הייתה זו תקופה של הישגים גדולים באמנות, באדריכלות, במדע ובספרות. אולם אולוגבק הזניח את ענייני השלטון ועקב כך נפל קורבן לקשר שקשרו נגדו כהני הדת יחד עם בנו הממזר. אולוגבק נרצח, אך חבריו הצליחו להעביר חלק מכתביו (בפרט בתחום האסטרונומיה) לטורקיה העות'מאנית ומשם – לאירופה. רמת התרבות הגבוהה של השושלת התימורידית נשמרה תחת השולטנים אבן סעיד וחוסיין בכרה, בהראת, עד סוף המאה ה-15.

האוזבקים

ב- 1500 הגיע פולש צפוני חדש: שבטי האוזבקים. (שם כולל לכמה משבטי הטורקים המזרחיים, ממשפחת העמים שהיו מאוחדים בממלכת 'אורדת הזהב' (קיפיצ'אק). האוזבקים דוברי ניב טורקי. הם נקראים על שמו של אוזבק, שהיה מושל 'אורדת הזהב' בשנים 1312-1340, אחרי התפוררות ממלכתם נדדו האוזבקים מזרחה ובאמצע המאה ה-, 15 שלטו בערבה מצפון לסיר דאריה התחתון; שם סרו למשמעת השושלת המונגולית בית שיבאן, שהיו מצאצאי שיבאן הגדול, נכדו של צ'ינגס ח'אן. בראשות שיבאנו ח'אן מיגרו את צאצאי טימור והקימו את ממלכתם החדשה. בשנת  1500 פלשו האוזבקים הטורקו-מונגוליים וכבשו את טראנסאוכסיה, שהצטמצמה בזמנם לחאנת של בוכרה. האוזבקים פלשו, פעמים רבות אל חוראסאן שמדרום להם (תורמניסטן) ובזזו את מרב (Merv) כיום ביראם-עלי.

לימים יכתוב שאול טשרניחובסקי,  שיר בשם "בת האוזבקים",. השיר מתאר את החיים והמאפיינים של התרבות האוזבקית, וביטא את ההשפעה של המזרח על השירה והסיפורת העברית באותה תקופה.

באבר

בשנת  1504 הגיע לאזור באבר (ממונגולית: "נמר"). שמו האמיתי היה זהיר אלדין מחמד אבן עומר שייח מירזא, המייסד של שושלת המוגולים בהודו. ('מוגול' הינו שיבוש הודי של 'מונגול'; הם היו טורקיים לפי מוצאם). אביו, שליטה של פרגאנה, היה נינו של מיראן שאה, אחד מבניו של תימור, ואמו, קוטלוק ניגאר, הייתה מצאצאי צ'גטאי, בנו השני של צ'ינגס חאן. הוא ירש את כשרונם, רק בלי אכזריותם. באבר, שירש את כס אביו  בהיותו בן 12, שם לו למטרה את החזרת ממלכת תימור ליושנה. הוא היה אמיץ לב. נאמר עליו שהוא מסוגל להרוג לבדו, חמישה אויבים בחמישה רגעים. ביומיים רכב על סוסים 240 ק"מ וחצה את הגנגס בשחייה פעמיים. על מסעותיו וכיבושיו לומדים מספר זיכרונותיו: "מלכתי בארץ פארגנה". בהיותו בן  16  צר על סמרקאד ולכד אותה; אך העיר נשמטה מידיו, לאחר שלא יכול היה לשלם לאנשי חילו את שכרם. לאחר שחלה והסתתר בהרים שב וצר על העיר, אך זו אבדה לו בשל בגידה.

לאחר שנכשל פעמיים בניסיונותיו לכבוש את סמרקנד (ב- 1497 וב- 1503), חי חיי עוני ואף שקל לעבור לסין ולחיות שם כאיכר, עבר באבר את הרי הינדוקוש (Hindu Kush), ארגן צבא קטן וכבש ב- 1504 את קאבול. ניסה בשלישית לכבוש את סמרקנד  (1511) ונכשל שוב. הוא גורש משם ב- 1514 על ידי האוזבקים. משם פנה להודו, לאחר שהוזמן על ידי אצילים הודיים, שמאסו בשלטון הרודני של איברהים לודי, השליט האפגאני של הודו. בעזרת  12,000 פרשים זריזים ניצח את צבאו של הסולטן, שמנה  100,000, כבש את הודו וייסד בה בית מלוכה.

ראו באתר זה: הודו תחת שלטון האיסלאם

מוחמד שבאני

מנהיג האוזבקים הפולשים, מוחמד שבאני, ייסד שושלת ששלטה בבוכרה מ- 1510 ועד 1597. במאה ה- 16 אסיה התיכונה עדיין שגשגה: הכובש הטורקי לא היה צריך עוד לעבור "איראניזציה": במרוצת השנים, גם טורקים השכילו לפתח תרבות מפוארת בשפתם. בנייני פאר עוד נבנו בערי טראנסאוכסניה. משלחות עוד ביקרו בחצרות השליטים ובמדרסות של בוכרה, המשיכו להתפלמס בנושאי דת שונים. בימי עבדול אללה חאן, מן האחרונים לשושלת השבאנית, הגיעה מדינת האוזבקים לשיא פריחתה. הוא כבש את ח'ורזאם, עבר את נהר אמו דריה ופרגאנה, והוריש את צאצאי תימור וצ'גאטי שמשלו בטורקמניסטן המערבית עד ימיו. הוא קישט את בוכרה בבוסתנים, ובנה בה מדרסות, מסגדים, בתי מרחצאות, בתי מלון וגשרים. בזמנו היה קיים קשר דואר סדיר בין בוכרה וארצות אחרות ובוכרה נעשתה מרכז מוסלמי ראשון במעלה, אך סממני השקיעה כבר הופיעו באופק.

התפתחות התחבורה הימית מוטטה את חשיבות של "דרך המשי" היבשתית, צמצום המסחר הביא לירידה חדה בהכנסות השליטים המקומיים, מצומת הנתיבים הבינלאומיים הפכה אסיה התיכונה לשוליים נידחים של העולם האירופי המתפתח. נראה כאילו שהזמן עמד מלכת: השליטים השונים דבקו במנהגים עתיקי היומין, תוך הזנחה הדרגתית בכל תחומי החיים. הדי ההתעוררות האינטלקטואלית המוסלמית של שלהי המאה ה- 19, כמעט ולא הגיעו לאזור, לא התפתחו כוחות אינטלקטואליים או פוליטיים המסוגלים להתמודד עם האתגר החדש: הופעת הכובשים האירופיים.

המאבק בסיפאווים

באותה תקופה היוו האוזבקים איום ישיר על הפרסים הסיפאווים, שנלחצו ממערב על ידי העות'מנים, ובדרום על ידי הערבים.

עליית הסיפווים לשלטון בפרס מציינת את חידוש עצמאותה של ארץ זו לראשונה מאז כיבושה בידי הערבים. השיעה הונהגה כדת המדינה ונכפתה על התושבים. השאה היה גם מדריך רוחני (מורשד) של מסדר דתי, וראו בו את התגלמות האל. תוך מספר שנים כבש המייסד, השאה איסמעיל, את כל פרס של היום, את עיראק ואת מזרח אנטוליה. התפשטותם מערבה, נבלמה על ידי המעצמה הסונית האדירה של העות'מנים. (המאבק בין שתי המעצמות נמשך בהפסקות, מאות בשנים). בתקופת שלטונם של איסמעיל הראשון, מייסד האימפריה הסיפאווית, ובתקופת שלטונו הארוכה של טאמאספ הראשון, קרעו הטורקים חלקים נכבדים מארצם.

עם עלייתו לשלטון של השאה עבאס הראשון, "הגדול', יורשו של השאה איסמעיל, הוא גמר אומר לשחרר את ארצו בדרכי עורמה. מטרתו הראשונה של עבאס הייתה לעצור את האוזבקים של אסיה התיכונה, שכבר בתקופת שאה טאמאספ פלשו אל המחוזות המזרחיים של איראן, כבשו את חראת (Heart), משהד (בירת חראסאן), ונישאפור ופשטו על מחוזותיה המזרחיים של פרס.

כדי שידיו תהיינה חופשיות להשיג מטרה זו, עם עלייתו לשלטון ב- 1587 , הוא כרת ברית שלום עם העות'מנים (1589) ולשם כך נסוג מגאורגיה ומאזרבייג'ן, מחלקים מכורדיסטן ומלוריסטן ובכלל זה מטבריז, בירת הצפווים לשעבר. הוא ארגן צבא חדש המורכב מ'גולאם' (עבדים) –  גדודים שגויסו מקרב שבויים צ'רקסים וגאורגים שהתאסלמו – דוגמת הייניצ'רים בטורקיה. לאחר שניהל מלחמה מוצלחת כנגד האוזבקים, והשיב לעצמו את השטחים במזרח, שב ונתן דעתו על המערב. הוא בנה חיל רגלים וחיל תותחנים חדיש, בסיוע שני האחים שרלי (Sherley),  אנגלים שוחרי הרפתקאות, צייד את צבאו ויצא לדכא את מנהיגי הקיזילבאשים המורדים[5]. עם סיום בעיות הפנים, יצא ב- 1598/9 נגד האוזבקים והנחיל להם תבוסה קשה בקרב הראת. הוא שחרר מידיהם את הראת ואת משהד והשליט במרב ובאשחבד, אמירים אוזבקים עושי דברו. ב- 1603/4 חידש עבאס את המלחמה כנגד הטורקים העות'מאנים. הוא גירש אותם מטבריז, וכבש מחדש את גאורגיה, אזרבייג'ן, כורדיסטן, מוסול ועיראק, וכך שלט מן הפרת ועד האינדוס.

לשושלת בית שיוואן (Shaybanid) לא נותרו יורשים ישירים. כעבור כמאה שנה בא הקץ למדינת האוזבקים הגדולה, אולם ה'חנאתים' של בוכרה וח'יוה, ולמן  1750 גם של קוקנד, הוסיפו להתקיים כמדינות אוזבקיות עצמאיות, עד שנכנעו, סמוך ל- 1870 בפני הרוסים. אחרי השושלת השאבנית עלתה שושלת האסטרחנידים ()1597-1739 מצאצאי החאן האסטרחני האחרון, שברח לבוכרה, לאחר שאסטרחן נכבשה על ידי רוסיה. בימי שתי השושלות נמצאה בוכרה במצב מלחמה עם פרס מזה ועם חורזם מזה. בסוף המאה ה-18 הרס שאה-מוראד, האמיר של בוכרה, את סכר מורגאב שליד מרו = Merv) שבטורקמניסטן), וגרש את רוב תושבי העיר. אחרי האסטראחאנים באה השושלת המאנגיטית, שהתייחסה על צ'ינגס חאן, ושבניה, שנקראו 'אמירים' שלטו בבוכרה, עד מלחמת האזרחים הרוסית.

הערות

[1] ג'בה נויון היה מפקד צבאי ומנהיג טורקי ששימש כקצין בכיר בממלכה המונגולית של ג'ינגיס חאן. הוא היה אחד מהגנרלים הבולטים של המונגולים במאה ה-13 בתפקידו ובשירותו תחת ג'ינגיס חאן ויורשיו.  בהיסטוריה, ג'בה נויון ידוע בזכות כישורי הלחימה שלו ובמהלך מסעות כיבוש רבים, שבו הוא הצליח להרחיב את גבולות האימפריה המונגולית. הוא היה חלק מהכוחות שתקפו את האימפריות והמדינות השונות ברחבי מרכז אסיה ומזרח התיכון. ג'בה נויון נחשב למנהיג כריזמטי ובעל הבנה צבאית מעמיקה, והוא השאיר חותם חשוב בהיסטוריה של האימפריה המונגולית.

[2] איפרכיות (באנגלית: "Iqta" או "Iqtāʿ") היו יחידות אדמיניסטרטיביות שנוהלו בשלטון האסלאמי במהלך ימי הביניים, בעיקר באימפריות המוסלמיות כמו האימפריה הפאטימית והאימפריה העבסית. המונח מתייחס בדרך כלל למערכת ההקצאה של אדמות או נכסים שלטוניים לאנשי צבא, מנהיגים מקומיים או פקידים, שהקיבלו את האדמות יחד עם סמכויות ניהוליות על מנת לאפשר להם לתפקד באופן עצמאי או לשמור על הסדר באזורם.

הפונקציה העיקרית של איפרכיות הייתה לייצר הכנסות לממלכה ולשמור על ציות ונותני שירות בשטחם. המערכת הזו איפשרה לממשלות המוסלמיות לנהל את השלטון במצבים של פריסה גיאוגרפית נרחבת.

[3] הַרַאת היא עיר מרכזית ואחת הערים הגדולות והחשובות באפגניסטן. העיר ממוקמת במערב המדינה, בסמוך לגבול עם איראן. הראת ידועה בהיסטוריה שלה בתור מרכז תרבותי, מסחרי וחינוכי במשך מאות שנים. היא הייתה מרכז חשוב על נתיב המשי, שמחבר בין המזרח למערב, וחוותה שלטונות רבים, כולל שלטון המונגולים, הטורקים והפרסים. לאורך ההיסטוריה, הראת הייתה גם ביתם של משוררים, פילוסופים ואישים מדעיים רבים, והייתה ידועה בזכות האומנויות שלה, במיוחד בעבודות אריגים, אמנות ופיסול.

[4] 'מאעי או ג'מאי, היה משורר פרסי ידוע, שנולד בשנת 1414 ונחשב לאחד מהמשוררים החשובים ביותר של תקופת הרנסנס הפרסי. הוא נולד בעיר הראט באפגניסטן של היום. ג'אמי נודע בזכות יצירותיו המדהימות הן בשירה והן באגדה ובפרוזה. הוא ליבּס את עבודותיו בערכים פואטיים ומשלבים בין רוחניות למיסטיקה. השפעותיו הרבות ניכרות בשירה שלו, בה הוא מקשר בין רעיונות משלימים של אהבה, טבע ורוחניות.

אחת מיצירותיו המוכרות ביותר היא "חבת אל-חבות" (בתרגום חופשי: "האהבה האמיתית"), שבו הוא עוסק ביחסים בין האלוהי לבין האדם.

[5] קִיזִילְבָּאש (בטורקית: Kızılbaş; בפרסית- Qızılbāš) הוא שם שהוענק לקבוצה רחבה של שבטים טורקמניים שיעיים, אשר שגשגו באנטוליה, בפרס ובכורדיסטן החל מסוף המאה ה-13 ומאוחר יותר, היוו את הבסיס להקמת האימפריה הספווית. פירוש השם: "בעלי הראש האדום" ומקורו בכיסוי הראש הייחודי בצבע ארגמן שנהגו בני שבטים אלו לחבוש.