המחנה שלנו שרוי באבל, ובעצם עדיין בשלב ההכחשה. קשה לנו להביט במציאות בעיניים, כי היא סותרת את מה שסיפרנו לעצמנו ואת מה שהיינו בטוחים שהציבור הישראלי מבין. כל אחד מאיתנו גולש ברשתות, קורא את מה שכותבים חבריו לדעה ומשוחח עם אנשים שחושבים כמוהו, וכך קל להתעלם מכך שחלק גדול מהציבור, בעיקר היהודי, ממשיך לתמוך בנתניהו.
גוש נתניהו גדול בהרבה מגוש אייזנקוט, ונתניהו נהנה מתמיכה רחבה אפילו יותר מזו שהייתה לו ערב הטבח של שבעה באוקטובר. מספרים כאלה הם ניצחון פוליטי ברור. לא ניצחון פירוס ולא תיקו עם יתרון קל.
ואצלנו, כל אחד הסתכל על החברים שלו וגלש בכרטיסים שלהם ברשתות החברתיות. מבלי להבחין במה שחשוב באמת, את רוח העם.
אחת האשליות שלנו היא שאפשר להקים ממשלה שנשענת על רע”ם ועל הרשימה המשותפת. לדעתי זה חלום באספמיה. אני רואה בערביי ישראל אזרחים שווי זכויות ותומך בשילובם בחיים הפוליטיים, אבל שוויון אזרחי לחוד והיתכנות פוליטית לחוד. קשה לי לראות את ליברמן, את בנט ואת חברי הכנסת הדתיים ברשימת אייזנקוט מסכימים לממשלה שנשענת על איימן עודה ואחמד טיבי. וגם אם יקרה נס כזה, האם מי שהצביעו להם יבלעו את זה?
חלק מהציבור הישראלי נגוע בגזענות, אבל זה גם ציבור שספג טראומה אחר טראומה. הפיגועים בימי אוסלו, האינתיפאדה השנייה ולבסוף הטבח של שבעה באוקטובר דחפו ישראלים רבים ימינה והעמיקו את החשדנות שלהם. נאומים על שוויון לא ימחקו את הזיכרון הזה. שינוי כזה דורש שנים של בניית אמון והסכמה ציבורית רחבה.
אבל כל הוויכוח הזה מסיט את תשומת הלב מהתבוסה האמיתית.
נתניהו העמיד את עצמו לשיפוט הציבור, והציבור אמר לו כן. כן לנתניהו, ובמידה רבה גם כן לדרכו.
במובן הפוליטי, הציבור העניק לו חנינה משלו. הוא ממשיך לתמוך בו למרות המשפט הפלילי ולמרות האחריות הכבדה שמוטלת עליו לאסון שבעה באוקטובר.
חלק גדול מהציבור קיבל את הגרסה שלפיה הצבא והשב”כ אשמים בעיקר במחדל, ואחריות הדרג המדיני נדחקה הצידה. בחלק ממחנה נתניהו התקבלו אפילו טענות קונספירטיביות על ניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן, בלי שום ראיה של ממש.
אותו ציבור ממשיך לתמוך בו למרות ההבטחות לניצחון מוחלט, למרות המחיר הכבד של המלחמה ולמרות מה שעבר על החטופים. פרשת קטארגייט והחשדות החמורים שבה, המתקפה על מערכת המשפט, הבידוד הבינלאומי וסדרי העדיפויות הכלכליים לא חוללו את רעידת האדמה הפוליטית שחיכינו לה.
מה שנראה לנו כשרשרת בלתי נסבלת של כישלונות לא נתפס כך אצל חלק גדול מהישראלים. ההצלחה של נתניהו היא גם הכישלון שלנו.
היינו בטוחים שאחרי שבעה באוקטובר הציבור יתפכח: שהאסון יוביל לחשבון נפש, שהאחריות תוטל על הדרג המדיני, שההבטחות הריקות ייחשפו ושלאנשים יימאס מפוליטיקה של הסתה ופילוג. ציפינו שהמציאות תעשה בשבילנו את העבודה הפוליטית, וזה לא קרה. לא עזרו הכעס הציבורי על חוק הגיוס ולא מצבו הבריאותי המתדרדר של ראש הממשלה. אפילו לא ניסיונו הנואל לצאת למלחמה כדי למנוע את הבחירות. אמיר שפרלינג, הזדרז לקובע שינון מגל, שהשתלח בקורבנות הטבח וכינה את אייזנקוט “קוף מרוקאי”, יהיה ה”דודו טופז” של 2026. גם הוא נכשל בקריאת החברה הישראלית.
הכישלון שלנו עמוק יותר מהפסד בקלפי. לא הבנו את החברה הישראלית. שנים שכנענו את עצמנו שהציבור נע בהכרח לכיווננו, לעבר חברה ליברלית, חילונית ואוניברסלית יותר. בפועל הדברים התפתחו אחרת: הזהות היהודית התחזקה, תחושת האיום הביטחוני העמיקה וחלק גדול מהציבור זז ימינה. החברה סביבנו השתנתה, ואנחנו המשכנו לדבר בשפה של אתמול.
לא הבנו שגם למצביעי נתניהו יש עולם ערכים, זיכרון היסטורי ותחושת צדק משלהם. בעיניהם הוא לא עוד פוליטיקאי שנאחז בכיסא. הוא מי שנאבק באליטות הוותיקות ובממסד שלדעתם מעולם לא השלים עם עלייתם לשלטון. אנחנו רואים בו את מי שמפלג את העם, והם רואים בו את מי שנותן להם קול וכבוד. וככל שאנחנו מבזים אותו ואת תומכיו, הם נצמדים אליו יותר.
נכשלנו גם כי הצענו בעיקר “לא”: לא לנתניהו, לא לרפורמה המשפטית, לא לממשלה עם בן גביר וסמוטריץ’. אלה סיבות כבדות משקל, אבל הן לא חזון. כנראה שלא לא הייתה לנו תשובה משכנעת בשאלות הביטחון, הסכסוך עם הפלסטינים, הזהות היהודית ועתיד המדינה.
גם מחאת הענק נגד הרפורמה המשפטית, עם כל האנרגיה האזרחית המרשימה שהיא שחררה, לא הפכה לתנועה פוליטית שחוצה גבולות חברתיים. מילאנו רחובות, הנפנו דגלים, שרנו את התקווה והרגשנו שאנחנו ישראל האמיתית. בפועל דיברנו בעיקר אל עצמנו, ובלבלנו בין מספר המפגינים למספר המצביעים.
גם אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה, זה לא אומר שניצחנו. הוא יכול להמשיך לכהן כראש ממשלת מעבר, להוביל לבחירות נוספות ולחזור מהן חזק יותר. אסור לנו להניח שהזמן עובד לטובתנו.
במקום לשאול איך ייתכן שהעם לא מבין, כדאי שנשאל מה אנחנו לא מבינים. איך מחנה שמתגאה באנשים המוכשרים שלו, בקצינים הבכירים, במדענים ובכלכלנים, לא מצליח לשכנע ציבור רחב שהוא מסוגל להנהיג?
אני לא יודע אם עוד אפשר להפוך את המגמה. אולי כבר עברנו את נקודת האל־חזור ואנחנו בדרך לשתי חברות שהחוטים ביניהן הולכים ונפרמים. אבל לכל הפחות עלינו להכיר בכך שאין לנו מונופול על החוכמה, על הפטריוטיות או על אהבת הארץ. ניסיון להקים ממשלת מיעוט, מלבד היותו לא מעשי, רק יעמיק את הקרע.
והצעד הראשון הוא להפסיק להכחיש את המציאות. אולי נתניהו לא ניצח ניצחון מוחץ, אבל אנחנו נחלנו תבוסה מהדהדת.
