דילוג לתוכן

חגיגות הבתולה מגואדלופה: 11 ו־12 בדצמבר בטפייאק, מקסיקו סיטי

 

כתב: גילי חסקין; 18-11-2026

באו קודם, באתר זה: הבתולה מגואדלופה; עלייה לרגל – מקורות ומאפיינים

לאלבום תמונות מהחגיגות לכבודה של הבתולה מגואדלופה, ב-2019

תקציר

המאמר בוחן את חגיגות הבתולה מגואדלופה במקסיקו, שמוקדן בבזיליקה שלמרגלות גבעת טפייאק במקסיקו סיטי ושיאן בליל 11 בדצמבר וב־12 בדצמבר. על סמך מקורות היסטוריים, מחקר אתנוגרפי, תיעוד מוסדי ודיווחי עיתונות, המאמר מתחקה אחר הזיקה בין מסורת ההתגלות במאה השש־עשרה, זיכרון הפולחן הילידי בטפייאק ומעמדה של הבתולה כסמל לאומי. במוקד הדיון עומדות הדרכים שבהן המאמינים מבטאים מסירות ומקיימים נדרים באמצעות ההליכה, השירה והריקוד. ההשוואה בין להקות הקונצ׳רוס והמטצ׳ינס מבליטה את ההבדלים בין מסורות מקומיות ואת משמעותן של התלבושות והמסכות בהקשרן הטקסי. המאמר מראה כיצד הליטורגיה הקתולית ויוזמות המאמינים נפגשות במתחם הבזיליקה, וכיצד שידורי הרדיו והטלוויזיה הרחיבו את מעגל המשתתפים ועיצבו את הסרנדה. הדיון בהיערכות העירונית, בהיקף הפעילות הכלכלית ובחגיגות מחוץ לבירה ממקם את העלייה לרגל בהקשרה החברתי הרחב.

השאלות המרכזיות עליהן עונה המאמר

1. כיצד נקשרו סיפור ההתגלות, מסורות העלייה לרגל לטפייאק ומעמדה של הבתולה כסמל לאומי לקביעת החג ב־12 בדצמבר?
2. כיצד מתנהלות החגיגות בליל 11 בדצמבר וביום החג, וכיצד משתלבים בהן הסרנדה, תפילות הרוזריום והמיסות?
3. אילו משמעויות מייחסים עולי הרגל למאמץ הגופני, לקיום נדרים ולהליכה בקבוצה, ומה מעניקה ההגעה אל הבזיליקה למסעם?
4. מה מבדיל בין ריקודי הקונצ׳רוס והמטצ׳ינס, ואילו משמעויות מייחסים הרקדנים לתלבושות, למסכות ולריקוד עצמו?
5. כיצד שינו שידורי הרדיו והטלוויזיה את הסרנדה, את מבחר השירים ואת דרכי ההשתתפות בחג?
6. כיצד משפיעה הגעת ההמונים על היערכותה של מקסיקו סיטי ועל כלכלתה, ואילו צורות מקומיות מקבל החג מחוץ לבירה?

פתיחה

בליל 11 בדצמבר, כשמתקרבת השעה חצות, שרים ברחבת הבזיליקה של גואדלופה במקסיקו סיטי שיר שמוכר כמעט מכל יום הולדת מקסיקני, „לאס מניאניטס” (Las Mañanitas). הפעם שרים אותו לבתולה. בין השרים יש מי שבאו לבקש על בן משפחה, מי שבאו להודות על החלמה, ומי שעשו חלק מן הדרך על ברכיהם כדי לקיים נדר.

בשדרת גואדלופה עדיין מגיעות קבוצות של עולי רגל. אחדים נושאים תמונה של הבתולה שהביאו מביתם, ואחרים מגיעים עם פרחים ונרות. ברחבה מגישות להקות הרקדנים את מנחתן בתנועה ובקצב. מי שמתבונן בחג מן הרחבה יכול לראות כיצד בקשה שאדם נושא עמו כל הדרך מן הבית נעשית חלק מתפילה של ציבור שלם. מה מביא אנשים לשוב לכאן מדי שנה, ומה הם מבקשים לומר לבתולה בהליכה, בשירה ובריקוד?

הבתולה מגואדלופה

ב־12 בדצמבר חוגגת מקסיקו את יום גבירתנו מגואדלופה (Nuestra Señora de Guadalupe), הכינוי שניתן במקסיקו למרים, אם ישו, במסגרת מסורת מקומית של הערצתה בכנסייה הקתולית.[1] מרכז הפולחן לדמותה הוא הבזיליקה של גואדלופה, למרגלות גבעת טפייאק (Tepeyac) בצפון מקסיקו סיטי, והחג נחגג גם בארצות הברית, ברחבי אמריקה הלטינית, בפיליפינים ובמקומות נוספים.

לפי המסורת הקתולית, שנמסרה בעיקר בטקסט בנאוואטל הקרוי “ניקאן מופואה” (Nican Mopohua) ונדפס לראשונה ב־1649,[2] נגלתה מרים בדצמבר 1531 כמה פעמים ליליד מוטבל בשם חואן דייגו (Juan Diego) על גבעת טפייאק, וביקשה שיוקם לה מקדש במקום. הבישוף, חואן דה סומרגה (Juan de Zumárraga), דרש אות. ב־12 בדצמבר, בהתגלות האחרונה, ריפאה הבתולה את דודו החולה של חואן דייגו ושלחה אותו ללקט ורדים בראש הגבעה. כשפרש לפני הבישוף את הטילמה, גלימת הסיבים שלו, נשרו הוורדים ועל האריג נראתה דמותה. הטילמה מוצגת היום בבזיליקה, ויום ההתגלות האחרונה נעשה ליום החג.

עוד לפני הכיבוש הספרדי הייתה הגבעה אתר עלייה לרגל לתושבי עמק מקסיקו, שבאו אליו עם מנחות, בשירה ובריקודים. נזירים ספרדים תיארו במקום מקדש לאם האלים, שכונתה “טוננצין” (Tonantzin), „אמנו הנערצת”, וגם אחרי הכיבוש המשיכו ילידים לעלות לגבעה ולכנות בשם זה את הבתולה.[3] אין בכך הוכחה לזהות פשוטה בין שני הפולחנים, אך יש בכך כדי להסביר את השכבות השונות שנפגשות בחג עד היום. כבר ב־1666 תיאר הכומר לואיס בסרה טנקו (Luis Becerra Tanco) ילידים ששרו בנאוואטל, תוך כדי ריקוד, את סיפור ההתגלות בחגיגת 12 בדצמבר.[4]

מאז נעשתה הבתולה מגואדלופה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מקסיקו. היא הוכרזה פטרונית מקסיקו סיטי ב־1737 ופטרונית ספרד החדשה ב־1746, וב־1754 אושר חגה ב־12 בדצמבר;[5] מיגל אידלגו הניף את דמותה כדגל בפתח מלחמת העצמאות ב־1810, וב־1828 קבע הקונגרס את יום החג כחג לאומי.[6]

על תולדות הדמות, על המקורות, על הוויכוח ההיסטורי ועל מקומה בזהות המקסיקנית ראו המאמר “הבתולה מגואדלופה: דמות, מסורת וזהות”. מאמר זה מוקדש לחג עצמו: למה שרואים ושומעים בימי דצמבר בבזיליקה ובסביבתה, ולמשמעותו בעיני המשתתפים.

מעגל הזמן של החגיגות

נהוג לדבר על חג הבתולה כעל אירוע של 12 בדצמבר, אך הוא נמשך זמן רב יותר. במחקר אתנוגרפי שערכה בבזיליקה בשנים 2011 עד 2013 מציינת מרגריטה סירס (Margarita Zires) שקשה לקבוע מתי מתחיל החג ומתי הוא מסתיים: קבוצות עולי רגל מגיעות כבר מראשית דצמבר, וחלקן גם אחרי 13 בחודש. 11 ו־12 בדצמבר הם הימים שבהם מגיע ההמון לשיאו ומתרכזת הפעילות הטקסית.[7] גם הרשויות בעיר פועלות לפי לוח זמנים רחב: ב־2025 נמשך מבצע הביטחון והסיוע של עיריית מקסיקו סיטי מראשית דצמבר ועד 14 בחודש, משום שרבים מגיעים לאחר היום המרכזי כדי להימנע מן הצפיפות. לפי הערכת מזכירות הממשל של העיר, עד חמש לפנות בוקר ב־12 בדצמבר 2025 הגיעו לסביבות הבזיליקה כשלושה־עשר מיליון בני אדם. זו הערכה מצטברת לכל ימי המבצע, ולא ספירה של יום אחד.[8] מי שמגיע בימים שלפני החג או אחריו פוגש אפוא אותה תנועה של קבוצות עולי רגל, גם אם בצפיפות קטנה יותר.

האומדנים שונים מאוד זה מזה, ויש להבחין ביניהם: הערכות של יותר מחמישה מיליון מבקרים ביום החג עצמו, של שמונה עד תשעה מיליון בימים הסמוכים לו, ושל אחד־עשר עד שלושה־עשר מיליון לאורך ימי המבצע העירוני. גם האומדנים לשנה כולה נעים בין שמונה מיליון, לפי מקורות רשמיים של המקדש בשנות התשעים, לבין כעשרים מיליון לפי אחרים, אך כולם מסכימים שמדובר באחד מאתרי העלייה לרגל הקתוליים המבוקרים ביותר בעולם, שאליו מגיעים לפחות פי שניים מבקרים מאשר ללורד, לפאטימה או לצ’נסטוחובה.[9]

ליל 11 בדצמבר

בלילה שלפני 12 בדצמבר מתמלאות הכנסיות בכל רחבי מקסיקו במאמינים, החוגגים את מה שהם מכנים „לאס מניאניטס לגואדלופנה” (Las Mañanitas) או הסרנדה לבתולה. „לאס מניאניטס” הוא שיר ברכה מקסיקני מסורתי, אותו מזמרים בימי הולדת ובימי קדושים, לעתים קרובות עם שחר. כשהוא מושר לבתולה ערב חגה, הוא מבטא את התפיסה שזהו יום חגה שלה, ושבאים לברך אותה כפי שמברכים בת משפחה קרובה ביום הולדתה.

השירה לכבוד הבתולה נשמעה בטפייאק מאות שנים לפני שידורי הרדיו והטלוויזיה. החוקרת מרגריטה סירס (Margarita Zires) מפנה לדיווח בעיתון גאסטה דה מקסיקו מדצמבר 1731, שתיאר את חגיגות המאתיים להתגלות על פי המסורת. בערב שרו המקהלות את תפילות הערבית, עם שחר נשמעו מזמורי תפילת הבוקר, ובמיסה החגיגית שרו גם אנשי הכמורה והמוזיקאים של הקתדרלה של מקסיקו סיטי.

מנחה מוזיקלית, כמו דקלום שיר, הבאת פרחים או הגשת מנחת נדר, היא לדבריה דרך טקסית להודות ולבקש, ומנחות כאלה הובאו לווייה דה גואדלופה (Villa de Guadalupe, השכונה שבה שוכן המקדש) מאות שנים.  זמרים היו מגיעים ומגישים את שירתם לבתולה מחוץ למקדש או בתוכו, לפי הכללים שהשתנו מעת לעת.[10] מן הזווית של המשתתפים, השירה היא אפוא סוג של מנחה: דרך להודות על עזרה שהתקבלה, לבקש עזרה, או פשוט לבטא קשר אישי עם הבתולה, שאליה פונים בכינויי חיבה כמו „הבתולה הקטנה” (la Virgencita) או „השחרחורת מטפייאק” (la Morenita del Tepeyac). מי ששר אינו רק מבצע שיר לפני קהל; הוא מגיש משהו משלו, את קולו, אל מי שהוא פונה אליה.

בחגיגות הבתולה מגואדלופה נשמע השם „לאס מניאניטס” בשלושה הקשרים שונים. ראשית, השיר „לאס מניאניטס” (Las Mañanitas) הוא שיר ברכה מקסיקני, המוכר מחגיגות יום הולדת ומושר גם לכבוד הבתולה. שנית, הסרנדה היא אירוע השירה לכבודה. השיר „לאס מניאניטס” הוא אחד משיריה, ולצדו נשמעים גם ההמנון „לה גואדלופנה” (La Guadalupana), שירי עם, רנצ׳רות ושירי סוֹן. שלישית, תוכנית הטלוויזיה „לאס מניאניטס לבתולה מגואדלופה” נושאת את שם השיר ומביאה מאז שנות החמישים את שירת החג לצופים בבית.

בדיווח עיתונאי מ־1956 שמביאה סירס, מתוארים לצד הזמרים המפורסמים גם להקות מריאצ׳י, שלישיות, הרכבים אזוריים וזמרים עממיים. באותה שנה התקיימה סרנדה נוספת בחמש לפנות בוקר. השירה לבתולה נתנה מקום גם למוזיקאים מקומיים שבאו להגיש לה את שירתם..[11]

בבזיליקה עצמה מתכנסים בערב 11 בדצמבר המונים ברחבת האמריקות ובחצר הכנסייה, ובתוך המקדש מתקיימות תפילות רוזריום (מחרוזת התפילה המריאנית) ומיסות. ב־2013 קיימה הנהלת הבזיליקה „סרנדה עממית” מול המזבח, משש עד תשע בערב ומעשר עד אחת־עשרה בלילה. מאמינים, הדיוטות ואנשי כמורה, הוזמנו לדקלם שירים, לשאת דברי שבח ולשיר לבתולה. המבקשים להשתתף שלחו מראש סרטון, ומתוכם נבחרו המופיעים.[12] סביב חצות שרים את „לאס מניאניטס”, וזמן קצר לאחר מכן מתחילה מיסת החצות, שאחריה נערכות מיסות נוספות לאורך הלילה. דיווח מ־1985 מתאר כיצד, לאחר השירה סביב חצות, ערך כומר את המיסה הראשונה, ו„אחריה יבואו אחרות במשך שעות הבוקר המוקדמות”.[13] סדר האירועים ושעותיהם משתנים משנה לשנה, לפי החלטות הנהלת הבזיליקה ולפי ההסדרים עם הרשויות. המעבר מן הסרנדה אל מיסת החצות הוא גם מעבר בין שני רבדים של החג, שיתוארו להלן: מנחת השירה של המאמינים והליטורגיה שמנהלת הכנסייה.

העלייה לרגל ומשמעות המאמץ

רבים מגיעים לבזיליקה בקבוצות מאורגנות, מכל רחבי מקסיקו ומחוצה לה, ברגל, באופניים, ברכב או באוטובוסים. חלק מן התהלוכות מלוות בקבוצות של רקדנים, ובהן להקות המטצ’ינס (matachines) והקונצ’רוס (concheros), שעליהן יורחב להלן. דרך הגישה המרכזית היא שדרת גואדלופה (Calzada de Guadalupe), שלאורכה צועדים עולי הרגל בקילומטרים האחרונים, ובה פתחה גם סירס את תצפיותיה, בכיכר פרלבייו (Plaza de Peralvillo).[14] רבים נושאים עמם בדרך דמויות של הבתולה, תמונות ממוסגרות או פסלונים, מהבית או מכנסיית הכפר, לצד פרחים ונרות, מנהג שמוכר כבר מדיווחים של שנות השלושים, כשהמשטרה, בתקופת העימות בין המדינה לכנסייה, דרשה מעולי הרגל לכסות את הדמויות שנשאו.

צורות ההשתתפות מגוונות, וכך גם המשמעויות שהמשתתפים מעניקים להן. בהערה במחקרה מביאה סירס שלוש דוגמאות שעלו בראיונות עם עולי רגל: מאמינים המתקדמים על ברכיהם לאורך השדרה, שבמעשיהם היא מזהה היגיון של הקרבה ושל מיסטיקה אישית; קבוצות של רוכבי אופניים ורצים צעירים, ההולכות וגדלות, שבהן משתלבים מסירות דתית ומאמץ ספורטיבי; וקבוצות ריקוד המבקשות לחדש משמעויות קדם־היספניות בפולחן, ולכן פונות אל הבתולה גם בשם “טוננצין”.[15] אין זו רשימה ממצה של עולי הרגל, אלא דוגמאות לגיוון שתיעד המחקר.

המאמץ הגופני של הדרך, ההליכה הארוכה, לעתים ביחפות, הלינה בחוץ בלילה הקר, והתקדמות על הברכיים לאורך השדרה ועד המזבח, עשוי לשאת משמעויות שונות. יש המקיימים בו נדר, ובספרדית המקסיקנית מכונה הבטחה כזאת לקדוש „מנדה” (manda); יש המודים על החלמה או על הצלה; יש המבקשים עזרה בעניין שטרם נפתר; ויש שעבורם ההשתתפות היא ביטוי של מסירות או של שייכות לקבוצה, למשפחה, לקהילת עבודה או לכפר שיוצאים לדרך יחד מדי שנה. גם מי שמתקדם על ברכיו אינו עושה זאת בהכרח לשם כפרה: אצל רבים זו דרך לקיים הבטחה או להודות. בקשות ההחלמה מהדהדות את סיפור היסוד עצמו, שבו הבתולה מרגיעה את חואן דייגו ומרפאת את דודו החולה. גם סיפור זה הוא במידה רבה סיפור של הליכה: חואן דייגו פגש את הבתולה בדרכו ברגל לטלטלולקו (Tlatelolco), וחזר אל הגבעה שוב ושוב עד שקיבל את האות.

היעד מעניק למאמץ את משמעותו. בעיני עולי רגל רבים, ההגעה אל הדמות היא מפגש עם הבתולה עצמה, אך גם עם מקום שיש לו זיכרון משותף ועם ציבור עצום של מאמינים שבאו לאותה מטרה. מי שהולך עם בני כפרו או עם חבריו לעבודה, שנה אחר שנה, מצטרף גם לשרשרת של הליכות שקדמו לו, של הוריו ושל שכניו. כך נעשית העלייה לרגל לא רק מעשה אישי של אמונה, אלא גם דרך לשמור על קשר בין אנשים, בין משפחות ובין המקום שממנו יצאו לבין המקדש.

הפולחן הכנסייתי והדתיות העממית

החג משלב שני סוגים של פעילות דתית. סירס מבחינה בין טקסים שבהם הכנסייה שולטת, כמו המיסות, תפילות הרוזריום והברכות, לבין טקסים ומנהגים שבארגונם יש למאמינים עצמם תפקיד מרכזי ושיש בהם מידה של אלתור: המנחות, ועליות הרגל הרבות המגיעות אל המקום הקדוש.[16] הגבול בין שני הרבדים אינו חד. הסרנדה העממית, למשל, מאורגנת בידי הנהלת הבזיליקה אך מורכבת ממנחותיהם של מאמינים. קבוצות עולי הרגל מתקבלות בפתח הבזיליקה בידי מי שמוסמך לכך מטעמה, תפקיד שהמסורת מייחסת כבר לחואן דייגו עצמו, שקיבל את פני עולי הרגל בקפלה הראשונה, ורבות מהן מסיימות את דרכן במיסה. קבוצות הריקוד מקיימות טקסים משלהן, אך עושות זאת בחצר הכנסייה ולעתים בתוכה.

באותו מרחב ובאותו לילה מתקיימים זה לצד זה תפילה והתכנסות חברתית, מאמץ וסבל גופני לצד שמחה, בקשות פרטיות לצד ביטוי של זהות קבוצתית. אין בכך כדי להעיד על אמונה רדודה. זהו אופיו של חג שבו משתתפים מיליוני אנשים, וכל אחד מהם מביא עמו את מניעיו ואת סיפורו. המתח בין סדר הכנסייה לבין יוזמת המאמינים אינו חדש: כבר במאה השש־עשרה התווכחו אנשי הכנסייה על אופי האדיקות בטפייאק, וכבר במאה השבע־עשרה סיפרו הילידים את סיפור ההתגלות בשירה ובריקוד בחגיגה עצמה.

יום החג

לאורך 12 בדצמבר נמשכות המיסות והתפילות, וקבוצות עולי רגל ממשיכות להגיע, מתקבלות בפתח הבזיליקה ורבות מהן חותמות את מסען במיסה. ביום זה מוצג הכתר האפיפיורי, העשוי זהב ואבני חן ומעוטר בוורדים ובסמל הנשר המקסיקני. בעבר, כפי שתועד בשנות החמישים, נערכה באחת־עשרה בבוקר גם תהלוכת „ברכת הוורדים”, שבה יצאו בישופים מן הבזיליקה הישנה ושבו אליה דרך הכניסה הראשית. רבים מעולי הרגל באים לראות את הטילמה (tilma), גלימת הבד שעליה נראית דמות הבתולה מגואדלופה, המוצגת בבזיליקה החדשה (Nueva Basílica de Guadalupe). החגיגות נמשכות ברחבי המתחם, מן הבזיליקה הישנה (Antigua Basílica de Guadalupe) דרך רחבת האמריקות (Plaza de las Américas) והרחבה המריאנית (Plaza Mariana), ששמה נגזר משמה של מרים. למרגלות גבעת טפייאק (Cerro del Tepeyac) נמצאת קפלת הפוסיטו (Capilla del Pocito), הנקראת על שם הבאר הקטנה שבמקום, ובמעלה הגבעה מגיעים לקפלת הסריטו (Capilla del Cerrito), שפירוש שמה „קפלת הגבעה הקטנה”.

המתחם הקדוש כמקום חי

מתחם הבזיליקה גדול ומורכב: הבזיליקה החדשה, שנחנכה ב־1976 ובה מוצגת הטילמה, והבזיליקה הישנה, שבנייתה החלה ב־1695 והיא נחנכה ב־1709; רחבת האמריקות (Plaza de las Américas) שבסביבתן; מנזר הקפוצ׳ינות והכנסייה הסמוכה לו; הרחבה המריאנית, שבה אזור לעולי הרגל, שוק וקריפטות; קפלת הילידים מ־1649; וגבעת טפייאק, שעל ראשה קפלת הסריטו ולמרגלותיה קפלת הפוסיטו.[17] ההבדל בין שני מבני הבזיליקה ניכר לעין. המבנה הישן, בעל החזית הבארוקית, לא עמד בעומס הקהל, סבל משקיעות לא אחידות של הקרקע ונזקק לעבודות ייצוב ושיקום. החדש, שנבנה בשנים 1974 עד 1976, תוכנן כמעט כולו סביב תנועת ההמונים: חלל עגול ללא עמודים לכעשרת אלפים איש, שממנו נראית הטילמה מכל נקודה; שבעה פתחי כניסה בחזית, ומעליהם קפלה פתוחה שממנה אפשר לערוך מיסות לקהל הגדול הנאסף בחוץ, ברחבת האמריקות; ומסילות הליכה נעות במעבר שמתחת לדמות, המאפשרות למבקרים לחלוף לפניה בזרימה רציפה ומונעות צווארי בקבוק. מסכים גדולים ברחבה ולאורך השדרה מאפשרים גם לעומדים הרחק מן המבנה לעקוב אחר הטקסים.

לכל מבנה במתחם יש פרק משלו בסיפור. קפלת הפוסיטו, למשל, נבנתה מעל באר שבמאה השמונה־עשרה הפכה למוקד זיהומים, משום שחולים שתו ממנה ורחצו בה. הרשויות חסמו את הגישה הישירה למים, ובשנים 1777 עד 1791 הוקם במקום המבנה הנוכחי, בין השאר כדי למנוע מגפות. בביקור בימי החג כדאי להקדיש תשומת לב גם לדרך ולרחבות: שם אפשר לראות את הגעת הקבוצות, את מנחותיהן ואת הריקודים, ולהבין שהאירוע חורג הרבה מעבר לרגע הצפייה בטילמה.

סירס מציעה לראות במתחם לא מאגר קבוע של כוח רוחני, שהמאמין בא „להיטען” ממנו, אלא מקום שיש לו קדושה מכוח סיפור ההתגלות, ושמתמלא בלי הרף בסיפורים שמביאים עמם עולי הרגל. בעיניה, סיפורי הנסים שהמאמינים מייחסים לבתולה הם שמקיימים את מעמדו של המקום, והוא משמש מאגר ונקודת מפגש של חוויות רבות ושונות.[18] עולי הרגל מביאים אל המקום סיפורים אישיים ומשפחתיים: על מחלה ועל החלמה, על הצלה מסכנה, על בקשה שנענתה או שעוד ממתינה. לפי סיפורם, הבתולה התערבה בחייהם, וכל סיפור כזה מצטרף אל סיפור ההתגלות המכונן ומוסיף לו שכבה של זיכרון חדש.

ריקודים, תלבושות ומסכות

הריקוד הטקסי הוא מן המרכיבים הבולטים בחג, אך הוא גם אחד המתועדים פחות בספרות הכללית, ותיאורים נפוצים שלו נוטים להכליל. כדאי להבחין בין סוגי הלבוש: מסכה המכסה את הפנים, איפור, כיסוי ראש מנוצות, תלבושת טקסית, ותחפושת המגלמת דמות מסוימת. לא כל אלה הם „מסכות”, ולא כל להקה משתמשת בכולם. כדאי גם להיזהר מן ההנחה שהריקודים הם שרידים קדם־היספניים שנשתמרו כמות שהם. אמנם, עולי הרגל לטפייאק הגישו שירה וריקודים כבר בתקופה הקדם־היספנית, ובמאה השבע־עשרה כבר נרתם הריקוד למסירת הסיפור הנוצרי, כפי שהעיד בסרה טנקו ב־1666; אך רוב מסורות הריקוד המוכרות התגבשו בתקופה הקולוניאלית ואחריה, ומשלבות רכיבים ילידיים וקתוליים.

הקונצ׳רוס (concheros) הן להקות של רקדנים טקסיים, שסיפור היסוד שלהן מחזיר אותן לימי הכיבוש הספרדי. לפי אחת הגרסאות, ב־25 ביולי 1531, יום חגו של סנטיאגו, התעמתו בגבעת סנגרמל (Cerro del Sangremal) שבקרטרו (Querétaro) לוחמים מבני האוטומי (otomíes), שכבר קיבלו עליהם את הנצרות, עם לוחמי צ׳יצ׳ימקה (chichimecas) שהתנגדו להתפשטות השלטון הספרדי. בראש האוטומי עמד קונין (Conín), שנודע בשמו הנוצרי פרננדו דה טאפיה (Fernando de Tapia). בעיצומו של העימות, כך מספרת המסורת, הופיעו בשמים צלב ודמותו של סנטיאגו (Santiago Apóstol), יעקב השליח ופטרונה של ספרד. למראה האות פסק הקרב, ולוחמי הצ׳יצ׳ימקה קיבלו עליהם את הנצרות.

 

 

 

 

 

שמם נגזר מכלי פריטה דמוי מנדולינה העשוי משריון ארמדילו (concha). להקות הקונצ׳רוס מאורגנות בקבוצות טקסיות המכונות „מסאס” (mesas), מילולית „שולחנות”. לכל קבוצה יש סדר תפקידים משלה. הקפיטן (capitán) עומד בראש הלהקה, נושא הדגל (abanderado) מניף את דגלה, והמלינצ׳ה (malinche) היא האישה המופקדת על הקטרת הקטורת במהלך הטקס. לפי קטלוג שפרסם המכון הלאומי לעמים הילידיים (INPI) ב־2019, ארבעה מקדשים בסביבת מקסיקו סיטי נחשבים בעיניהם ל„ארבע הרוחות” שאליהן הם עולים לרגל, ובצפון נמצאת וייה דה גואדלופה, שאליה הם מגיעים ב־12 בדצמבר. בקטלוג מתועדים גם טקסי משמרת לילה (velación) שקיימו להקות בבזיליקה בדצמבר 2014. התלבושת משתנה לפי אזור ולפי אמצעי הרוקד. היא כוללת כיסוי ראש מנוצות הקרוי “קופילי” (copilli), המבטא לפי פירושם את הקשר בין לב הרוקד לשמים, וכן חזיות ושוליים מעוטרים, צמידים, רעשנים מזרעים הקשורים לקרסוליים, ומגן עגול. מסכה אינה מוזכרת בתיאור.[19] חלק מן הלהקות המכונות היום „אצטקיות” או „מקסיקה” (mexicas) התפתחו מן המסורת הקונצ’רית, בתהליך מכוון של שחזור צורות ריקוד עתיקות.[20] אלה ככל הנראה הקבוצות שסירס מתארת, כאלו שפונות אל הבתולה גם בשם טוננצין.

המטצ’ינס, המכונים גם “מטלצ’ינס” (matlachines), מלווים ומובילים חלק מתהלוכות עולי הרגל אל הבזיליקה בבירה, אך מסורתם ענפה במיוחד בצפון מקסיקו. לפי עלון של מרכז המכון הלאומי לאנתרופולוגיה ולהיסטוריה (INAH) בצ’יוואווה (Chiwawa) מ־2022, החגיגה העיקרית שלהן שם חלה בימים שלפני 12 בדצמבר ואחריו, וכשישים להקות הפועלות בצ’יוואווה מתכנסות מדי שנה ב־12 בדצמבר במקדש גואדלופה (Santuario de Guadalupe) שבעיר צ’יוואווה, כדי לרקוד, להתפלל, להודות או לבקש נס. מדובר אפוא בחגיגה מקומית בצפון מקסיקו, ולא בבזיליקה שבבירהבלהקות המטצ׳ינס (matachines) שתועדו בצ׳יוואווה (Chihuahua) משתתפים בין עשרה לשישים רקדנים. במהלך הריקוד הם מגלמים דמויות כגון הגנרל (general), המונרך (monarca), הקפיטנים (capitanes) והמלינצ׳ה (Malinche). לצדם מופיעים „הזקן” (el Viejo), המכונה גם „המכשף” (el Brujo), קורטס (Cortés) וחבורת חיילים. עם הדמויות נמנים גם הקומפדרס (compadres) והקומדרס (comadres), כינויים הקשורים לקשר שבין משפחה לסנדקים ולסנדקיות של ילדיה.

בין הפריטים המלווים את הריקוד מונה העלון כלי נגינה, מסכה, שוט, קשת, דגל ודלעת־רעשן. התלבושת כוללת סינרים, שורות של קני סוף, כיסוי ראש מנוצות, כובע או סרט ראש, וגרביים אדומים. בעלון על רקדני המטצ׳ינס בצ׳יוואווה מסביר הרקדן הוותיק אנחל נורברטו מוניוס לופס (Ángel Norberto Muñoz López) כיצד הרקדנים מפרשים את פריטי הלבוש שלהם. שורות הקנים מייצגות את חמשת ה״רזים״ שבכל אחת מסדרות הרוזריום (rosario). אלה חמישה מאורעות מחיי ישו ומרים, שעליהם מהרהרים בשעת התפילה במחרוזת. סרט הראש מזכיר את כתר הקוצים שהונח על ראשו של ישו, והגרביים האדומים מסמלים את דמו שנשפך. מוניוס, שרקד יותר מחמישים שנה, סיפר שמאז שחלה הוא מבקש מן הבתולה בכל ריקוד: „שתרקוד במקומי”.[21] העלון אינו מפרט מי מן הרוקדים עוטה את המסכה ואיזו דמות היא מגלמת.

תיעוד אתנוגרפי נוסף, של משרד התרבות המקסיקני, של המגזין México Desconocido ושל כתב העת Encartes, משלים את התמונה. במרבית להקות המטצ’ינס מסתפקים הרקדנים במטפחות או בווילונות חרוזים, והמסכה המלאה שמורה כמעט תמיד לדמות אחת: „זקן הריקוד” (el Viejo de la Danza), המכונה גם צ’אפיוקו (chapeyoko). בצ’יוואווה זו מסכת עץ ששיער סוס או עז מחובר לה, ובמרכז מקסיקו ובצפונה היא לעתים קרובות מפלצתית וגרוטסקית. לדמות זו תפקיד כפול: היא מנהיגה, השומרת בשוטה על סדר הצעדים, ובה בעת דמות ליצנית ו„שטנית”, המפרה את הסדר ומבהילה את הקהל.[22] רקדני המטצ’ינס בני הרראמורי (טאראומרה) אינם עוטים מסכת עץ כלל, אלא מכסים את החלק התחתון של פניהם במטפחת צבעונית או בווילון של חרוזים (chaquira) המשתלשל מן הכתר.[23]

מן ההשוואה בין שתי המסורות עולה תמונה ברורה למדי. הקונצ’רוס נשענים על סיפור ייסוד צבאי־נוצרי, על מבנה של „שולחנות” ועל גאוגרפיה קוסמית של „ארבע הרוחות”, ומרכזם סביב מקסיקו סיטי. אצל המטצ’ינס אין בתיעוד סיפור ייסוד דומה או מגמה מוצהרת של שחזור קדם־היספני; המפגש הקולוניאלי מגולם בדמויות הלהקה עצמן, והלבוש נטען במשמעות קתולית ישירה. הקונצ’רוס מנגנים בקונצ’ה ונושאים מגן; המטצ’ינס נושאים שוט, קשת ודלעת־רעשן. ובעוד שבתיאור הקונצ’רוס אין מסכה כלל, אצל המטצ’ינס היא מופיעה, אם כי רק אצל דמויות מסוימות. כיסוי ראש מנוצות ותלבושת טקסית מצויים אצל רוב הלהקות, ולכן כל הסבר כללי על „משמעות המסכות” בחג גואדלופה צריך להישען על תיעוד של להקה מסוימת ממקום מסוים. מה שמשותף לרבות מן הלהקות הוא התפיסה, שעולה מעדותו של מוניוס, של הריקוד עצמו כתפילה וכמנחה: הרוקד מגיש לבתולה את גופו ואת מאמצו, כפי שהזמר מגיש את קולו ועולה הרגל את דרכו.

לצד שתי המסורות הללו פועלות בחגיגות 12 בדצמבר להקות אזוריות נוספות. במחוז ואסטקה שבמדינת אידלגו (Huasteca hidalguense) מתועד ריקוד האינדיטס (Danza de Inditas), שהוא ריקוד נשים לכבוד הבתולה מגואדלופה. את הריקוד מלווים בשירת „לאס מניאניטס” (Las Mañanitas) ובנגינת טריו ואסטקו (trío huasteco), הרכב מקומי של שלושה נגנים. בקרב בני האוטומי (otomíes) במדינת קרטרו (Querétaro) מתועד ריקוד הרועות (Danza de Pastoras), שבו נערות מגלמות רועות צאן..[24] במקומות אחרים רוקדים בחג גואדלופה את ריקוד הנוצה (Danza de Pluma) באזור לה לגונה, את ריקוד האפאצ’ים, את ריקוד הקומפדרס המיסטקו־צ’יצ’ימקה ואת ריקוד הקשת (Danza de Arco).[25]

התקשורת ותמורות החג

שידורי הרדיו, ובהמשך הטלוויזיה, לא המציאו את השירה לבתולה, אך הרחיבו מאוד את מעגל המשתתפים בחג, ואפשרו גם למי שאינם מגיעים אל הבזיליקה להצטרף לסרנדה מביתם. סירס מתעדת שידור רדיו של יום שלם כבר ב־1931, ביובל ארבע מאות השנים. ב־1951, כשמקלט טלוויזיה היה עדיין נדיר בבתים במקסיקו, החל המפיק קרלוס סאלינס סאוסדו לשדר מן הטפייאק, והמשיך בכך ארבעים וחמש שנה. מ־1952 נערכו שלושה שידורי חוץ: באחת־עשרה בלילה; בחמש לפנות בוקר, כשאמנים שסיימו להופיע בקברטים ובמועדוני הלילה צעדו מכיכר פרלבייו לאורך השדרה ושרו כל שיר שעלה בדעתם מול מיקרופון מאולתר; ובאחת־עשרה בבוקר, סביב תהלוכת ברכת הוורדים. באותן שנים, כשלא היו יחסים דיפלומטיים בין מקסיקו לכס הקדוש, נאסר לצלם ולשדר טקסים דתיים מתוך הבזיליקה.[26]

מסורת החצות נולדה מתוך אלתור. ב־11 בדצמבר 1955, כעשר דקות לפני חצות, הכריז המנחה רפאל סולנה (Rafael Solana) בשידור חי שבחצות ישיר כל העם את „לאס מניאניטס” (Las Mañanitas), אף שהדבר לא תוכנן. כדי לעמוד בהבטחה העלו הטכנאים מוניטור ומיקרופון על גג ניידת השידור, שחנתה מחוץ לבזיליקה. הבמאי גוסטבו אולגין (Gustavo Holguín) כינס את הקהל ברחבה לחזרה קצרה, ובחצות שר הקהל את שיר הברכה בשידור חי.  לפי עדות המפיק, כעבור שנה הותר לו להכניס קבוצה מצומצמת של כוכבים ומריאצ’י לשיר בחצות בפינה צנועה בתוך הבזיליקה, וכך נעשתה התוכנית „לאס מניאניטס לבתולה מגואדלופה” למסורת שנתית. סירס עצמה מסתייגת מחלק מפרטי העדות על הכנסת התוכנית אל תוך הבזיליקה כבר ב־1956.[27]

השידור עיצב גם את הרפרטואר. בשנים הראשונות שרו האמנים שירים חילוניים שונים, כמו Felicidad, ולכן עודדו המפיקים מלחינים לכתוב יצירות המתאימות לבזיליקה. הזמרת מריה ויקטוריה ביצעה בבכורה יותר מעשרים וחמישה שירים שהוקדשו לבתולה, והזמר „אל בוקי” מכר כשבע מאות וחמישים אלף עותקים משירו לבתולה לאחר שהופיע בתוכנית. ההופעה בשידור החג העניקה לזמרים הזדמנות לשיר לכבוד הבתולה בבזיליקה ולהגיע באותו ערב לקהל צופים ברחבי מקסיקו. משום כך ביקשו להופיע בו אמנים ממקסיקו ומחוצה לה, ובהם הזמרת המקסיקנית לולה בלטרן (Lola Beltrán) והזמרים הספרדים חוליו איגלסיאס (Julio Iglesias) ורפאל (Raphael). עם הזמן הגיעו לסקר את החגיגות גם צוותי טלוויזיה ממדינות אחרות. . השידורים, ולימים המסכים הגדולים שהוצבו ברחבה ולאורך השדרה, השפיעו גם על חוויית הנוכחים במקום: רבים מן העומדים ברחבה רואים את המתרחש מול המזבח דרך המסך, ובו בזמן הם עצמם חלק מן הקהל המצולם. ואולם השירה והעלייה לרגל קדמו לשידורים. התקשורת שינתה את אופן הצגת החג ואת דרכי ההשתתפות בו, אך לא יצרה את הפולחן. ראוי לציין שסירס מצאה כי הביקורת שלה על המסחור לא הייתה משותפת לעולי הרגל שראיינה.[28]

דוגמה מוחשית לשינוי בדרכי ההשתתפות היא מחיאות הכפיים. ב־1949 דיווח עיתון מקסיקני שתזמורת שניגנה בבזיליקה לא זכתה למחיאות כפיים, רק משום שהדבר נאסר בתוך המקדש. בסרנדה העממית של 2013 תיעדה סירס שני מנחים מטעם הבזיליקה, סמינריסט ואח מן המקהלה, שעודדו את הקהל למחוא כפיים לזמרים ולבתולה עצמה, לקרוא „תחי הבתולה מגואדלופה!” ולענות בקריאות עידוד קצובות, כמו בחגיגת יום הולדת. ניסיון להרים „גל” בקהל לא הצליח, והחוקרת הסיקה מכך שהמאמינים לא היו רגילים לסגנון זה.[29] זו תצפית על שנה מסוימת, ולא מנהג קבוע, אך היא מראה כיצד מסורת דתית יכולה לשמור על סיפור היסוד שלה ובה בעת לאמץ דרכים חדשות לבטא את השמחה ואת הקרבה אל הבתולה.

כלכלה ולוגיסטיקה של המונים

הגעתם של מיליוני עולי רגל בדצמבר מגדילה את הביקוש למזון, לתחבורה, ללינה ולתשמישי קדושה במקסיקו סיטי.

בעיתון המקסיקני לה חורנאדה (La Jornada), 9 בדצמבר 2025, פורסמה כתבה שכותרתה „חגיגות יום הבתולה . לשכת המסחר, השירותים והתיירות של העיר (Canaco CDMX).  העריכה כי  ההוצאות הקשורות לחג יניבו פעילות כלכלית בהיקף של 1.724 מיליארד פסו במקסיקו סיטי (כ־96 מיליון דולר), עלייה של 5.9 אחוזים לעומת אומדן 2024. הכתבה מציגה את הסכום כתחזית שפורסמה לפני החג. נשיא הלשכה, ויסנטה גוטיירס קמפוסקו (Vicente Gutiérrez Campuzano), הדגיש שהפעילות הזאת מספקת פרנסה לאלפי משפחות. לכתבה בספרדית.

הלשכה צפתה שיגיעו לחגיגות בין 11 ל־13 מיליון עולי רגל, והעריכה שההוצאה לעולה רגל תנוע בין 260 ל־1,800 פסו (כ־14 עד 100 דולר), בהתאם למשך השהות ולשירותים שיצרוך. ההמרה לדולרים מעוגלת לפי שער של כ־18 פסו לדולר בתקופת החג. הענפים הפעילים ביותר הם מזון מוכן ומזון מהיר, מכולות ומינימרקטים; חנויות פרחים, תשמישי קדושה ומלאכת יד, ודוכני שוק ברחובות, בכיכרות ובשוק שברחבה המריאנית; וכן בתי הארחה, מלונאות ותחבורה ציבורית ופרטית.[30] ערים ואתרי נופש ברחבי מקסיקו, כמו פוארטו ואיארטה והריביירה מאיה, משווקים את החגיגות כמוקד משיכה לתיירים מקומיים וזרים.

גם בצד הלוגיסטי יש לחג תופעות משלו. אחת מהן, המתועדת מדי שנה, היא „הכלבים העולים לרגל” (perros peregrinos): כלבים משוטטים מצטרפים לעולי הרגל לאורך הדרך, אך בהגיעם למקדש אינם יכולים להיכנס, והמאמינים חוזרים לבתיהם באוטובוסים שאינם מתירים העלאת בעלי חיים. משום כך מנהלים הרשויות וארגוני בעלי החיים מבצעי הסברה, חילוץ ומחסה לכלבים שנותרים באזור.

החג ברחבי מקסיקו ומנהגים נוספים

מנהג נפוץ במקסיקו הוא לקרוא לבנים ולבנות שנולדו ב־12 בדצמבר בשם “גואדלופה”, ובכינוי החיבה “לופה” או “לופיטה” לבנות ולופה לבנים. בבתים רבים מוצבת בימי החג דמות של הבתולה מקושטת בפרחים, ובשכונות ובכפרים נערכות תהלוכות, סרנדות ומיסות בכנסיות המקומיות, לצד העלייה לרגל אל הבירה. רחובות ושווקים מתמלאים בדוכני מזון, מלאכת יד ומזכרות, במוזיקה ובריקודים בתלבושות צבעוניות.

בעיר החוף פוארטו ואיארטה, למשל, נמשכות החגיגות שנים־עשר ימים, מ־1 ועד 12 בדצמבר. במהלכן צועדות ברחובות המקושטים בקשתות פרחים קבוצות של גילדות מקומיות, כמו סוחרים ודייגים, אל כנסיית גבירתנו מגואדלופה בליווי מריאצ’י, ובליל 11 בדצמבר נערכת בחזית הכנסייה סרנדה של מוזיקאים מקומיים ומריאצ’י, המגיעה לשיאה בזיקוקים.

 

 

[1] היא מכונה גם בתארים כמו מריה הבתולה מגואדלופה, סנטה מריה מגואדלופה, הבתולה מטפייאק, או סנטה מריה מגואדלופה בטפייאק. Medina Estévez, Jorge A., Decreto concerniente a la celebración de la Fiesta de la Bienaventurada Virgen María de Guadalupe en todo el continente americano, Roma, 1999; Sánchez Flores, Ramón, “Desarrollo del guadalupanismo”, in Nuevos testimonios históricos guadalupanos, vol. 2, México, FCE, 2007, p. 17; Noguez, Xavier, Documentos guadalupanos, FCE, 1993, p. 45.

[2]Instituto de Estudios Teológicos e Históricos Guadalupanos, “Documentos Históricos”, Basílica de Santa María de Guadalupe, 2011.

[3]Sahagún, Bernardino de, Historia general de las cosas de Nueva España, 1576, book XI (“Adición sobre supersticiones”).

[4]Siller Acuña, Clodomiro L., La evangelización guadalupana, México, Cuadernos Estudios Indígenas 1, 1984, p. 3.

[5]מאמר בכתב העת Historias של INAH (על „דימויי השבועה” והפטרונות): https://revistas.inah.gob.mx/index.php/historias/article/download/13959/15051/28097 ; López Saldaña, Leticia, על חיבורו של Cayetano de Cabrera y Quintero, Escudo de armas de México (1746), Digesto documental de Zacatecas 19 (2021): https://revistas.uaz.edu.mx/index.php/ddz/article/download/2906/2248/10610 . הבולה האפיפיורית מוכרת בשם Non est equidem.

[6]Tyrakowski, Konrad, “La Villa de Guadalupe: centro religioso y nacional”, in Giuriati, Paolo, & Masferrer Kan, Elio (eds.), No temas… yo soy tu madre. Estudios socioantropológicos de los peregrinos a la basílica, México, Plaza y Valdés, 1998; וראו גם Zaldívar, Ma. L. Laura, במאמר בכתב העת Cuicuilco של INAH: https://revistas.inah.gob.mx/index.php/cuicuilco/article/download/20449/21900/43355

[7]Zires 2014, בחלק “La ceremonia de la Virgen de Guadalupe como performance religioso y cultural”.

[8]El Imparcial, “Operativo Basílica 2025: más de 13 millones de peregrinos visitan la Villa de Guadalupe”, 12.12.2025: https://www.elimparcial.com/mexico/2025/12/12/operativo-basilica-2025-mas-de-13-millones-de-peregrinos-visitan-la-villa-de-guadalupe/ ; ACI Prensa, 9.12.2025: https://www.aciprensa.com/noticias/120087/alrededor-de-13-millones-de-peregrinos-llegaran-a-basilica-de-guadalupe-en-ciudad-de-mexico . הנתונים מבוססים על הודעות הרשויות כפי שדווחו בעיתונות.

[9]Giuriati, Paolo, & Masferrer Kan, Elio, “El cuadro general”, in No temas… yo soy tu madre, 1998, p. 53. המחברים מציינים שהמספרים אינם אחידים: מקורות רשמיים של המקדש מדברים על שמונה מיליון מבקרים בשנה, אחרים על עשרה עד שנים־עשר, ויש המגיעים לחמישה־עשר ואף לשמונה־עשר עד עשרים מיליון. לדבריהם, גואדלופה מקבלת מדי שנה לפחות פי שניים מבקרים מלורד, לורטו, פאטימה וצ’נסטוחובה.

[10]Zires 2014, בפתיחת החלק “Historia del evento mediático ‘Las Mañanitas a la Virgen de Guadalupe'”, והערה 9 שם (La Gazeta de México, דצמבר 1731).

[11]Zires 2014, שם, והערה 16, המביאה את La Prensa, 13.12.1956.

[12]Zires 2014, בחלק “Las lógicas del espectáculo se unen en aplausos a la Virgen”, והערה 46 שם.

[13]Zires 2014, בחלק “Historia del evento mediático”, המביאה את El Universal, 12.12.1985.

[14]Zires 2014, בחלק “La ceremonia de la Virgen de Guadalupe como performance religioso y cultural”.

[15]Zires 2014, הערה 7.

[16]Zires 2014, בחלק “La ceremonia de la Virgen de Guadalupe como performance religioso y cultural”.

[17]Zires 2014, שם.

[18]שם.

[19]Instituto Nacional de los Pueblos Indígenas (INPI), Danzas concheras. Catálogo fotográfico, investigación y fotografía: Elvia Hernández Bautista, textos: Alma Rocío Santiago Flores, México, 2019: https://www.gob.mx/cms/uploads/attachment/file/515872/inpi-danzas-concheras-catalogo-fotografico.pdf . הקטלוג נשען, בין השאר, על González Torres, Yolotl, Danza tu palabra: la danza de los concheros, México, Plaza y Valdés, 2005.

[20]ראו מאמר בכתב העת Antropología של INAH: https://revistas.inah.gob.mx/index.php/antropologia/article/download/2867/2768/4611

[21]Lozano Castro, Adria, “Danza matachín, una oración a la Virgen de Guadalupe”, GacetINAH (Centro INAH Chihuahua), año 3, núm. 30, diciembre 2022, pp. 2–3: https://www.inah.gob.mx/images/suplementos/20221201_GacetINAH_30.pdf . העלון נשען על ספרו של Muñoz López, Ángel Norberto, La danza matachín en la ciudad de Chihuahua: testimonios.

[22]תיעוד של משרד התרבות של מקסיקו (Secretaría de Cultura); México Desconocido; כתב העת Encartes.

[23]Acuña Delgado, Ángel, על ריקוד המטצ’ינס בקרב הרראמורי, Nueva Antropología (SciELO México).

[24]רשומת המורשת התרבותית של מדינת הידלגו; Pérez Vidal, Luis Enrique, eUGreka, Universidad de Guanajuato.

[25]Antropología. Revista interdisciplinaria del INAH; Milenio; ארכיון FONADAN.

[26]Zires 2014, על פי עדותו של המפיק קרלוס סאלינס סאוסדו.

[27]Zires 2014, בחלקים “Historia del evento mediático” ו־”La pantalla de TV Azteca como altar mediático”, והערות 10 ו־15 שם.

[28]Zires 2014, בחלק “La pantalla de TV Azteca como altar mediático e hiperrealidad”.

[29]Zires 2014, בחלק “Las lógicas del espectáculo se unen en aplausos a la Virgen”, המביאה את El Universal, 13.12.1949.

[30]Canaco CDMX, הערכה כלכלית לקראת חגיגות גואדלופה, דצמבר 2025.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

error: Content is protected !!