הבתולה מגואדלופה ומשמעותה עבור המקסיקנים
כתב: גילי חסקין; 15-11-2027
ראו גם: מקסיקו – המלצות לקריאה.
להרצאה על מקסיקו

תקציר
המאמר בוחן את התפתחות פולחן הבתולה מגואדלופה ואת הפיכתה למוקד של אמונה, שייכות וזהות במקסיקו ומחוצה לה. באמצעות סקירה היסטורית ודיון בפרשנויות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, הוא מתחקה אחר המעבר ממסורת התגלות מקומית, המיוחסת לשנת 1531, לסמל דתי ולאומי שקבוצות חברתיות שונות העניקו לו משמעויות משתנות. הדיון מבחין בין סיפור ההתגלות לבין התיעוד ההיסטורי של הפולחן, ועומד על הפער הכרונולוגי בין האירועים המסופרים לפרסום המקורות המרכזיים במאה השבע־עשרה.
במרכז המאמר נבחנים המפגש בין מסורות ילידיות לנצרות באתר טפייאק, מקומו של חואן דייגו כשליח ילידי מול הסמכות הכנסייתית, ותפקידם של מחברים קריאולים בעיצוב המסורת ובהקניית משמעות פטריוטית לדמות. בהמשך נדונים השימושים בבתולה במאבק לעצמאות, ביחסי המדינה והכנסייה ובמאבקים חברתיים, לצד נוכחותה בקרב מהגרים, לצד נוכחותה בקרב מהגרים ובתרבות הצ’יקאנית — תרבותם של אמריקנים ממוצא מקסיקני[1]. העלייה לרגל נבחנת כפרקטיקה המחברת בין בקשות אישיות, נדרים והכרת תודה לבין קשרים משפחתיים וקהילתיים.
הטענה המרכזית היא שכוחה החברתי של גואדלופה נשען על יכולתה לשאת משמעויות דתיות, תרבותיות ופוליטיות שונות, ולעיתים מתחרות. היא משמשת שפה סמלית משותפת לחלקים נרחבים בחברה, אך אינה מבטלת הבדלי מעמד, זהות והשתייכות דתית. לפיכך, המאמר מציג את הפולחן כזירה מתמשכת של עיצוב שייכות ושל משא ומתן על סמכות, זיכרון וזהות.
השאלות העיקריות
המאמר עונה על עשר שאלות
- כיצד התפתחה הבתולה מגואדלופה מדמות דתית מקומית לסמל מרכזי של הזהות המקסיקנית?
- מה מספרת מסורת ההתגלות לחואן דייגו, ומה משמעות הבחירה בשליח ילידי בחברה הקולוניאלית?
- אילו מקורות מתעדים את ראשית הפולחן, ומה אפשר ללמוד מן הפער בין מועד ההתגלות המסורתי לבין העלאת הסיפור על הכתב?
- כיצד נפגשו בטפייאק מסורות דתיות ילידיות והנצרות הקתולית, ומה טיב הקשר בין טוננצין למרים?
- מה הקשר בין הבתולה מגואדלופה שבספרד לבין הדמות המקסיקנית הנושאת את אותו שם?
- כיצד תרמו הקריאולים לעיצוב מסורת גואדלופה ולהפיכתה לביטוי של גאווה מקומית?
- כיצד שימשה דמות הבתולה במאבק לעצמאות מקסיקו וביחסים המורכבים בין המדינה לכנסייה?
- מה מבטאות העלייה לרגל, קיום הנדרים והחגיגות לכבוד הבתולה בחייהם של יחידים וקהילות?
- כיצד משמשת הבתולה סמל של שייכות ושל מאבק בקרב מהגרים מקסיקנים ובתרבות הצ׳יקאנית בארצות הברית?
- באיזו מידה מאחדת הבתולה מגואדלופה קבוצות שונות בחברה המקסיקנית, ומהם גבולותיה של השייכות המשותפת הזאת?
פתיחה
מה יש בדמותה של אישה שידיה צמודות בתפילה, שמאפשר לה להופיע מעל מזבח בכנסייה וגם על דגל של מורדים?
במקסיקו, הבתולה מגואדלופה, מלווה בקשות אישיות לריפוי ובה בעת מאבקים על עצמאות, אדמה וזכויות. אנשי כנסייה ביקשו לבסס באמצעותה את האמונה הקתולית; מורדים בשלטון הספרדי נשאו את דמותה לפניהם; ומהגרים לקחו אותה אל מעבר לגבול, כחלק מן הבית שהשאירו מאחור.
בימי דצמבר אפשר לפגוש את המסירות הזאת לאורך שדרת גואדלופה (Calzada de Guadalupe), בצפון מקסיקו סיטי (Ciudad de México). עולי רגל מגיעים ברגל, באופניים ובאוטובוסים מכל רחבי המדינה ומחוצה לה. הם צועדים בקבוצות ולבדם, נושאים תמונות ממוסגרות ופסלונים, ויש המתקדמים בקטע האחרון של הדרך על ברכיהם. יעדם הוא הבזיליקה של גואדלופה (Basílica de Guadalupe), למרגלות גבעת טפייאק (Tepeyac). בתוכה מוצג אריג עתיק ועליו דמות אישה בתפילה, עטופה בגלימה זרועת כוכבים, ולרגליה ירח ומלאך.
זוהי גבירתנו מגואדלופה (Nuestra Señora de Guadalupe): מריה, אם ישו, כפי שהיא נערצת במסורת המקסיקנית של הכנסייה הקתולית[2]. לפי המסורת, נגלתה מרים על הגבעה בדצמבר 1531 ליליד בשם חואן דייגו (Juan Diego), ודמותה הופיעה על גלימתו. עשר שנים בלבד לאחר נפילת הבירה האצטקית בידי הספרדים, מציב הסיפור אחד מבני העם הנכבש בתפקיד שליח: מרים בוחרת בו להשמיע את בקשתה לפני הבישוף הספרדי. לבחירה הזאת עתידה הייתה להיות משמעות החורגת מגבולות הסיפור הדתי.
יום חגה, 12 בדצמבר, מביא מיליוני עולי רגל אל הבזיליקה, ומצוין בכנסיות ברחבי מקסיקו ובקהילות מחוצה לה. ואולם, מעמדה של ה”גואדלופנה” (la Guadalupana), כינויה העממי של הבתולה, אינו נשען רק על האמונה בהתגלות. במשך מאות שנים נעשתה דמותה רכיב מרכזי בזהות המקסיקנית[3],וגם אנשים שזיקתם לכנסייה רופפת מוצאים בה ביטוי לשייכות משפחתית, תרבותית ולאומית. [4].
הדרך מסיפור התגלות מקומי לסמל של מקסיקו הייתה ארוכה, ומשמעות הדמות השתנתה עם הקבוצות שאימצו אותה. כיצד נעשתה אם מגוננת למקור של סמכות וגם לדגל של מחאה? מה אפשר לילידים, לצאצאי ספרדים, למנהיגים ולמהגרים למצוא בה ביטוי לתקוותיהם? סיפורה של הבתולה מגואדלופה פותח צוהר למפגש שבין אמונה לכוח, ולדרכים שבהן נוצרת שייכות בחברה שעברה כיבוש, מאבקים ותמורות — שייכות רחבה, אך כזאת שגם לה יש גבולות.
סיפור ההתגלות לפי המסורת
לפי המסורת הקתולית, חואן דייגו, ששמו הילידי היה קואוטלטואצין (Cuauhtlatoatzin), היינו “נשר מדבר”, נולד ב־1474 בקואוטיטלן (Cuautitlán), באזור שהיה אז חלק מממלכת טסקוקו (Texcoco). כאדם בוגר נמשך לתורתם של הנזירים הפרנציסקנים, שהגיעו למקסיקו ב־1524, והוטבל לנצרות.
ביום שבת, 9 בדצמבר 1531, כשהלך ברגל לטלטלולקו (Tlatelolco), נגלתה אליו מרים במקום הקרוי טפייאק. היא הציגה את עצמה כ”מריה הקדושה, הבתולה התמימה לעולם, אם האל האמיתי”, וביקשה שיפנה בשמה אל בישוף הבירה, הפרנציסקני חואן דה סומרגה (Juan de Zumárraga), ויבקש להקים לה כנסייה במקום. הבישוף לא נענה. חואן דייגו שב אל הבתולה, והיא ביקשה ממנו להתעקש. כשחזר אל הבישוף למחרת, בחן אותו זה בעיקרי האמונה ודרש אות של ממש, והבתולה, שנגלתה אליו שוב באותו יום, הבטיחה לתת לו את האות.
בינתיים חלה דודו של חואן דייגו, חואן ברנרדינו (Juan Bernardino), ובבוקר 12 בדצמבר יצא האחיין להביא לו כומר שישמע את וידויו. הוא ניסה לעקוף את המקום שבו קבעה עמו הבתולה פגישה, אך היא יצאה לקראתו במדרון המזרחי של הגבעה, סמוך למקום שבו עומדת היום חזית הבזיליקה. כשסיפר לה על מחלת דודו, הרגיעה אותו והבטיחה לו שהדוד כבר החלים. “האין אני כאן, אני שהנני אמך?“, שאלה אותו. במשפט הזה מתגלמת דמותה כאם מגוננת, הפונה אל הקטן ואל החלש.

אחר כך שלחה אותו לראש הגבעה. אף שהיה חורף והמקום צחיח, מצא שם פרחים, ובהם ורדים קסטיליאניים. הוא אסף אותם אל הטילמה שלו, גלימה עשויה סיבים צמחיים, שבנאוואטל (Nahuatl), שפתם של עמי מרכז מקסיקו, נקראה tilmatli. כשפרש את הטילמה לפני סומרגה, נשרו הפרחים, ועל האריג נראתה דמותה של הבתולה. הבישוף, שעד אותו רגע בחן את השליח בחשדנות, הודה לאל והורה להקים את המקדש. למחרת ביקש מחואן דייגו להראות לו היכן רצונה של “גבירת השמים” שיוקם מקדשה, ואנשיו ליוו אותו אל המקום ומשם אל ביתו, ושם מצאו את הדוד בריא. הדוד סיפר שהגבירה נגלתה גם אליו וביקשה להיקרא “מריה הקדושה מגואדלופה”. לפי המסורת, הדמות המוצגת היום בבזיליקה היא אותה דמות שהופיעה על הטילמה באותו בוקר. חיבורים מן המאה השבע־עשרה מוסיפים שהדמות הועברה בתהלוכה חגיגית מן הקתדרלה אל הטפייאק, ושבתהלוכה זו אירע הנס הראשון המיוחס לה: איש ילידי שנפגע מחץ בהצגת קרב, שנערכה במסגרת החגיגות, החלים כשהובא לפני הדמות.[5]
לפי המסורת, עזב חואן דייגו את ביתו ואת אדמתו ועבר לבית דל סמוך לקפלה הראשונה, שם דאג לניקיונה וקיבל את פני עולי הרגל עד מותו ב־1548. חוקרים מציינים שפרישה לעת זקנה לשירות צנוע במקדש נחשבה מעשה מכובד גם במסורת הנוצרית וגם במסורת הילידית הקדומה, שבה פרשו לשירות כזה אף נסיכים ובני אצולה. בני דורו, כך מסופר, נהגו לברך את ילדיהם “יעשה אתכם האל כחואן דייגו”.[6]
נס הוורדים הופך את חואן דייגו, בתוך הסיפור עצמו, מאדם שדבריו נבחנים בחשדנות לשליח שאנשי הבישוף מלווים בכבוד. מקורות ילידיים, ובעקבותיהם גם מקורות ספרדיים, מכנים אותו “השגריר־השליח” של הבתולה. לבחירה בשליח ילידי יש משמעות חברתית. בחברה קולוניאלית שהעניקה עדיפות לספרדים והכפיפה את הקהילות הילידיות לשלטון החדש, סיפור שבו מרים פונה אל אחד מן הנכבשים ושולחת אותו אל הבישוף הספרדי אפשר לאוכלוסייה הילידית לתבוע כבוד, הכרה וחלק שווה בהבטחת הגאולה. גם בתוך המסגרת הזאת נשמרו הבדלי מעמד בין אצולה ילידית, בעלי תפקידים מקומיים ואיכרים, ומעמדו של חואן דייגו עצמו אינו ברור. מתרגמים מוקדמים הבינו את הצירוף הנאוואטלי שבו הוא מתאר את עצמו כ”אינדיאני פשוט ועני”, אך חוקרים מראים שבלשון הנאווית שימשו ביטויים כאלה גם כנוסחת הצטנעות של נכבדים.
המקורות ומגבלותיהם
הסיפור מתרחש במאה השש־עשרה, אך המקורות המרכזיים המספרים אותו נדפסו רק באמצע המאה השבע־עשרה, יותר ממאה שנה אחרי האירועים. המסמכים הברורים הראשונים על הפולחן עצמו הם מאמצע המאה השש־עשרה: דרשות ועדויות מ־1556 מתעדות הערצה הולכת וגדלה לדמות שבקפלה בטפייאק, אך אף אחד מהם אינו מספר את סיפורו של חואן דייגו. מאותה תקופה נשתמרו גם רישומים קצרים בכרוניקות ילידיות על “הופעתה” של סנטה מריה מגואדלופה בטפייאק ב־1555 או ב־1556. הם אינם מתארים את ההתגלות לחואן דייגו, ואין הסכמה אם הם מתייחסים להתגלות, להצבת הדמות בקפלה או לראשית הערצתה.[7]
הסיפור המלא הופיע בדפוס רק ב־1648, כשפרסם הכומר מיגל סנצ’ס (Miguel Sánchez) בספרדית את הספר הראשון על ההתגלות. לדבריו, משלא מצא תיעוד בארכיוני הכנסייה, נשען על כתבים ילידיים ועל המסורת שבעל פה.[8] שנה אחר כך, ב־1649, הדפיס לואיס לאסו דה לה וגה (Luis Laso de la Vega), כומר הקפלה בטפייאק, את הניקאן מופואה (Nican Mopohua),[9] “כאן מסופר”, הנוסח הנאוואטלי של הסיפור, בתוך הספר ואי טלמאוויסולטיקה (Huei tlamahuiçoltica, “המאורע הגדול”), שכלל גם תפילות ורשימה של נסים שיוחסו לבתולה.[10] הניקאן מופואה הוא שקיבע את הרצף המוכר: ארבע התגלויות לחואן דייגו, התגלות חמישית לדודו, נס הוורדים והופעת הדמות על הטילמה, ו־12 בדצמבר כמועד המכריע.
הטקסט כתוב בנאוואטל באותיות לטיניות, בפרוזה פיוטית בסגנון המכונה “הלשון האצילה”, ובו מטאפורות, תקבולות ושפע של צורות חיבה.[11] חוקרים רבים קוראים בו משמעות כפולה, נוצרית וילידית, ודוגמה אחת ממחישה זאת. ההתגלות מתרחשת על הר (tepetl), שבתפיסה הנאווית היה מקום קדוש שבו המים מפרים את האדמה, ופסגת הגבעה, הפורחת באמצע החורף, מתוארת במונחים של “ארץ הפרחים” (Xochitlalpan), הגן השמימי של המסורת הילידית. קורא נוצרי מוצא בתמונה של הגבעה הפורחת נס; קורא נאווי יכול היה לזהות בה שפה של קדושה המוכרת לו מימים קודמים. גם הפנייה של הבתולה אל חואן דייגו בלשון חיבה, “בני, הקטן מכולם”, מבליטה אימהות רוחנית הפונה קודם כול אל הפשוטים ואל חסרי הישע. לכן, לדעת חוקרים אלה, יכלו הילידים להזדהות עם הבתולה מגואדלופה יותר מאשר עם דמויות מרים שהובאו ישירות מאירופה, כמו הבתולה מלוס רמדיוס (Virgen de los Remedios). ובכל זאת, שלד העלילה נשען גם על אגדות התגלות ספרדיות: אתר מבודד, פנייה אל סמכות הכנסייה, ספקנותם של אנשי הדת ומקור נסי לדמות. השילוב הזה הקל גם על ספרדים ועל קריאולים, צאצאי ספרדים שנולדו באמריקה, לאמץ את המסורת.
את מחבר הטקסט ואת מועד חיבורו אין יודעים בוודאות. לאסו דה לה וגה הציג את עצמו כמחבר, אך מסורת שהחלה כבר במאה השבע־עשרה ייחסה את הטקסט לאנטוניו ולריאנו (Antonio Valeriano), בן אצולה ילידית ולימים מושל ילידי. ולריאנו למד במאה השש־עשרה בקולג’יו דה סנטה קרוס (Colegio de Santa Cruz) בטלטלולקו אצל הנזיר הפרנציסקני ברנרדינו דה סהגון (Bernardino de Sahagún), מן החשובים שבחוקרי התרבות הנאווית בזמנו, ולפי המסורת שמע את הסיפור מפי חואן דייגו עצמו. היסטוריונים כמו אדמונדו או’גורמן (Edmundo O’Gorman) ומיגל לאון־פורטיה (Miguel León-Portilla), שאף תרגם את הטקסט לספרדית מודרנית, קיבלו ייחוס זה. אחרים סבורים שלאסו דה לה וגה ביסס את סיפורו על ספרו של סנצ’ס, או שהסיפור התגבש בשלב מאוחר יותר.[12] מה שאפשר לקבוע בבטחה הוא שהטקסט נדפס ב־1649.
לצד המסורת הכתובה עבר הסיפור גם בעל פה, ערוץ מרכזי של מסירה בתרבות הילידית. הכומר לואיס בסרה טנקו (Luis Becerra Tanco) מספר שבחגיגה של 12 בדצמבר 1666 שמע ילידים שרים בנאוואטל, תוך כדי ריקוד, כיצד נגלתה מרים לחואן דייגו, כיצד ריפאה את דודו וכיצד הופיעה על הטילמה.[13] שבע־עשרה שנים אחרי הדפסת הניקאן מופואה, הסיפור כבר היה חלק מן החג עצמו, ונמסר לקהל הילידי בשפתו ובצורות הביטוי המוכרות לו. באותה שנה נאספו גם העדויות המשפטיות של 1666 (Informaciones jurídicas de 1666), שבהן מסרו ילידים עדות על קיומו של חואן דייגו ועל מעלותיו. מן התיעוד עולה שאלה היו העדויות הרשמיות הראשונות על חייו, ואנשי הכנסייה ביקשו לצרפן לבקשה לרומא להכיר בחג.[14]
על הפער בין הסיפור לבין המקורות נשען הוויכוח על ההיסטוריות של ההתגלות. כבר בסוף המאה השמונה־עשרה הביעו ספקות חוקרים כמו חואן באוטיסטה מוניוס (Juan Bautista Muñoz) והכומר סרבנדו תרסה דה מייר (Servando Teresa de Mier), ובמאה התשע־עשרה העלה ההיסטוריון חואקין גרסיה איקסבלסטה (Joaquín García Icazbalceta) טיעון מן השתיקה: באיגרותיו של סומרגה שנשתמרו, אף שחי עוד שבע־עשרה שנה אחרי האירועים, אין אזכור לנס שיוחס לו מאוחר יותר. להפך, בחיבור דתי שנדפס בפקודתו נשאלת השאלה מדוע אין עוד נסים, והתשובה היא שאין בהם עוד צורך.[15] מליצי היושר של הפולחן השיבו בהצגת מסמכים, ובהם העדויות של 1666.[16] במאה העשרים הטילו ספק בקיומו של חואן דייגו גם אנשי כנסייה, ובהם גיירמו שולנבורג (Guillermo Schulenburg), ראש הבזיליקה במשך יותר משלושים שנה, שהתפטר מתפקידו ב־1996.[17] מנגד, ועדה היסטורית שמינה הוותיקן ב־1998 קבעה כי המסורת שבעל פה של הילידים ומסמכים כמו קודקס אסקלדה (Códice Escalada), דף קלף מאויר שמקוריותו ותיארוכו שנויים במחלוקת, מספקים יסוד להיסטוריות שלו.[18]
בעקבות זאת באה ההכרה המוסדית. ב־1990 הכריז האפיפיור יוחנן פאולוס השני (Juan Pablo II) על חואן דייגו כמבורך (beato), כלומר התיר לחלוק לו כבוד פולחני מוגבל, בעיקר במקומו ובקהילתו,[19] וב־2002 הכריז עליו קדוש (santo), הכרזה המתירה את הערצתו בכנסייה כולה.[20] זו הכרעה דתית ומוסדית; היא חיזקה את מעמד המסורת, אך לא סיימה את המחלוקת המחקרית. לצורך הדיון החברתי כאן, השאלה המרכזית היא כיצד פעל הסיפור בקרב מאמיניו.
אותה הבחנה חלה גם על הטילמה. מאז המאה השמונה־עשרה נבדקו האריג והדמות פעמים רבות, בידי ציירים, משקמים ומדענים, ונערכו בהם גם פעולות שימור והתערבויות בצבע. לממצאים פרשנויות שונות, ועל חומר האריג, על הרכב הצבעים ועל תיארוך השכבות אין הסכמה.[21] טענה מ־1999 על שלוש דמויות מצוירות זו על גבי זו נדחתה בידי חוקרים אחרים.[22] טענות הנפוצות בספרות הדבקות, על דמויות המשתקפות בעיני הבתולה, על דופק או על חום גוף, אינן ממצאים מדעיים מאומתים. יש להבחין בין שאלות חומריות, שאפשר לבחון, לבין האמונה בנס, שאינה נתונה להכרעה במעבדה.
המפגש הדתי בטפייאק
השם “גואדלופה” לא נולד במקסיקו. המסורת מייחסת אותו לבקשת הבתולה עצמה, וכך מעניקה לזיהויה המקומי תוקף שמימי,[23] אך השם היה קיים קודם לכן בספרד, ורכיבו הראשון הוא המילה הערבית ואדי, “אפיק, נהר”.[24] ההשערה שהוא שיבוש של ביטוי נאוואטלי אינה מוסכמת.[25] מקור השם במנזר המלכותי של סנטה מריה דה גואדלופה (Real Monasterio de Santa María de Guadalupe) באסטרמדורה (Extremadura) שבמערב ספרד, שבו נערץ פסל עץ כהה של מרים. בתקופת הרקונקיסטה (Reconquista), הכיבוש הנוצרי מחדש של חצי האי האיברי מידי המוסלמים, הייתה הבתולה של אסטרמדורה מן הסמלים הבולטים של המאבק, והלוחמים הנוצרים ראו בה ערובה לניצחונותיהם. רבים מן הכובשים שהגיעו למקסיקו באו מאותו אזור,[26] וככל הנראה הם שהביאו את השם אל הטפייאק. יש המשערים שהדמיון בין הדמות המקסיקנית לבין דמות מרים שעל נס הקרב של הרנן קורטס (Hernán Cortés) תרם לכך שכונתה בשם זה.[27]
מעבר לשם, שתי הדמויות שונות זו מזו כמעט בכל דבר. הספרדית היא פסל, שלפי המסורת נמצא חבוי באדמה סמוך לנהר גואדלופה בימי הביניים; המקסיקנית היא ציור על אריג, שלפי המסורת הופיע על גלימתו של יליד. הספרדית נושאת בזרועותיה את התינוק ישו, ואילו המקסיקנית עומדת לבדה, ידיה צמודות בתפילה, בדמות “העיבור ללא חטא” (Inmaculada Concepción): הדוקטרינה הקתולית שלפיה מרים עצמה נוצרה בבטן אמה בלי החטא הקדמון. יש להבחין בינה לבין האמונה שישו נהרה ברחמה של מרים ללא יחסי מין. גם הבתולה המקסיקנית מכונה “השחרחורת” (la Morenita), בהשוואה לדמויות מרים בהירות של צפון אירופה, ושיערה ועיניה הכהים קירבו אותה למראה האוכלוסייה המקומית, אך עורה בהיר בהרבה מזה של הספרדית, ותווי פניה פורשו כמסטיסיים, כלומר של בני תערובת ילידית וספרדית. חוקרי אמנות מצביעים על זיקות בין הדמות לבין מסורות איקונוגרפיות אירופיות של מרים, ובהן האישה העטויה שמש שבחזון יוחנן. בעלילה יש בין שתי המסורות קווי דמיון, כמו הופעה בפני אדם פשוט בסביבה כפרית, ספקנותם של אנשי דת, ריפוי והוראה להקים מקדש, אך אין מדובר בסיפורים זהים,[28] וכבר במאה השש־עשרה הוברר שמדובר בשני פולחנים נפרדים.
לגבעה עצמה היה עבר קדום. היא עמדה בשוליו הצפוניים של מרחב האגמים שבמרכז עמק מקסיקו (Valle de México); חלקים נרחבים ממקסיקו סיטי של ימינו בנויים על קרקעות האגמים שיובשו. לפי עדויות מן התקופה הקולוניאלית, היה הטפייאק עוד לפני הכיבוש אתר פולחן ועלייה לרגל לתושבי העמק, שבאו אליו עם מנחות, בשירה ובריקודים.[29] סהגון תיאר במקום מקדש לאם האלים, שכונתה טוננצין (Tonantzin), “אמנו הנערצת”. זהו תואר בנאוואטל, ולא בהכרח שמה של אלה אחת, ובמחקר הוא נקשר לכמה דמויות אלוהיות נשיות של המקסיקה (Mexica), העם ששלט בטנוצ’טיטלן (Tenochtitlan) ושמכונה לרוב “אצטקים”, ובהן קואטליקואה (Coatlicue), אם האל הלוחם של המקסיקה. אין לזהות את כל הדמויות הללו בפשטות זו עם זו.[30] החוקרים סינה לומניץ (Cinna Lomnitz) והריברטה קסטניוס (Heriberta Castaños) הסתייגו במאמר שפרסמו ב־2003 מן הזיהוי של טוננצין כאלה עצמאית ומן ההנחה שבאתר עמד מקדש שקיומו הוכח בחפירה.[31] היעדר שרידים מזוהים אינו מוכיח שלא התקיים במקום פולחן, אך הוא מחייב להבחין בין עדותו הכתובה של סהגון לבין ראיה ארכאולוגית למבנה מסוים.
זמן קצר אחרי נפילת מקסיקו־טנוצ’טיטלן בידי הספרדים ב־1521 הקימו הפרנציסקנים על הגבעה קפלה קטנה, ב־1525 לפי ההיסטוריון סרז’ גרוזינסקי (Serge Gruzinski). הקמת כנסיות באתרי פולחן קודמים הייתה דרך מקובלת לביסוס הנצרות, והיא נעשתה בזמן מסע להשמדת פסלי האלים המקומיים.[32] כעבור כמה עשורים כבר פקדו את הקפלה לא רק ילידים, ונהירת המאמינים הביאה עמה תרומות ניכרות. ב־1555 הורה הארכיבישוף אלונסו דה מונטופר (Alonso de Montúfar) לשפץ את הקפלה, והפקיד אותה בידי הכמורה החילונית, כלומר כמרים שאינם חברי מסדר נזירי, להבדיל מן הפרנציסקנים.[33] באותה שנה החליטה הוועידה הכנסייתית הראשונה של מקסיקו (Primer Concilio Provincial Mexicano) להסדיר את ייצור הדמויות הדתיות, בייחוד אלה שיצרו אמנים ילידים, ותמכה בסילוק “שיבושי הציורים” של ציירים ילידים, ש”אינם יודעים לצייר”.[34] כשנשא מונטופר ב־1556 דרשה בשבח הפולחן,[35] השיב לו הפרנציסקני פרנסיסקו דה בוסטמנטה (Francisco de Bustamante) בדרשה חריפה. בוסטמנטה, שהושפע כרבים ממסדרו מהגותו של ארסמוס מרוטרדם (Erasmus) ומהסתייגותו מהערצת דמויות, טען שהאדיקות בקפלה מזיקה לילידים, “שכן היא גורמת להם להאמין שהדמות שצייר אינדיאני מחוללת נסים”.[36] את הצייר כינה בשם מרקוס (Marcos). המחלוקת הוכרעה לטובת הארכיבישוף, אף שהוא ותומכיו נאלצו למתן את דבריהם על אופי הפולחן.[37] הקידום הרשמי של הפולחן התיישב עם הקו שנקבע בהמשך בוועידת טרנטו (Concilio de Trento), שקראה לשמר את הערצת דמויות ישו, מרים והקדושים כתגובה לשבירת הדמויות בידי הפרוטסטנטים,[38] ולפי גרוזינסקי ייתכן שבד הציור של גואדלופה הוזמן מסדנה של ציירים ילידים.[39]
חששם של הפרנציסקנים לא נגע רק לדמות. ב־1576 כתב סהגון שגם את הבתולה מכנים עתה טוננצין, משום שהמטיפים עצמם משתמשים בתואר זה, ושאליה באים גברים ונשים, נערים ונערות, ממרחק של יותר מעשרים פרסאות, “כמו בימי קדם”, אף שבכל מקום יש כנסיות רבות של מרים ואין הולכים אליהן. בעיניו נראה הדבר כהמצאה שטנית שנועדה לחפות על עבודת אלילים.[40] עדותו מראה שהעלייה לרגל אל הגבעה נמשכה גם אחרי הכיבוש, וחושפת את חששם של אנשי כנסייה מפני השם הישן. אין בה הוכחה לכך שטוננצין ומרים הן דמות אחת בשני שמות. כך גם לגבי המועד: 12 בדצמבר 1531 בלוח היוליאני, שנהג אז, מקביל ל־22 בדצמבר בלוח הגרגוריאני, סמוך להיפוך החורף. הקשר העונתי הזה עורר פרשנויות על התחדשות האור והחיים, אך אינו ראיה לתאריך ההתגלות או לתכנון אסטרונומי בעיצוב המסורת.[41]
החוקרים חלוקים בפירוש ההמשכיות הזאת. יש היסטוריונים הרואים בה סינקרטיזם, כלומר מיזוג של יסודות משתי דתות, שסיפק לספרדים דרך לזכות בתמיכת הילידים, ואולי אפשר לילידים לשמר בסתר את דתם הקודמת.[42] הוגים קתולים דוחים פירוש זה ומדברים על אינקולטורציה: תהליך שבו הנצרות מתבטאת בשפה, בסמלים וברגישות של תרבות מקומית, בלי שתוכן האמונה משתנה. גישה אנתרופולוגית אחרת מציעה לראות בדמות של אם מגוננת דרך שבה יכלו קהילות ילידיות לבטא זיקות דתיות מוכרות בתוך המסגרת הקתולית, בלי שמדובר בהכרח בהסוואה מכוונת או בתוכנית כנסייתית מתואמת. כל אחד מן הפירושים צריך להביא בחשבון את יחסי הכוח: הפולחן צמח בחברה שבה הכובשים שלטו במוסדות הדת, השמידו פסלי אלים וקבעו אילו דמויות מותר להעריץ, בעוד הקהילות הילידיות התמודדו עם תוצאות הכיבוש ועם המגפות. ההיסטוריון ז’אק לאפאי (Jacques Lafaye) מתאר את האמונות בספרד החדשה (Nueva España), שמה של המושבה הספרדית שמרכזה במקסיקו, כ”תוצר בלתי יציב של תרומות דתיות הטרוגניות של קבוצות אתניות לא שוות”.[43] לדבריו, הקהילות הילידיות בכפרים, המנזרים של החברה הקריאולית וסביבת העבדים ובני התערובת בערים היו כולם מוקדים שבהם צמחו אמונות ומנהגים חדשים, ובהם מצאו הנכבשים נקודות מגע עם אמונותיהם הקודמות.[44]
מתוך המפגש הזה צמחה גם זהות חדשה. ההיסטוריון ריכרד נבל (Richard Nebel) מדגיש שהבתולה מגואדלופה לא הייתה קניינם הבלעדי של הכובשים או של הנכבשים, ונעשתה גורם מכריע בצמיחתה של תרבות מסטיסית: תרבות מעורבת, שנוצרה מן המפגש בין העולם הילידי לעולם הספרדי ואינה ילידית טהורה או ספרדית מיובאת. לדבריו, הפרשנויות הנוצריות והילידיות שנקשרו בדמות שיקפו את מצבם של המסטיסים, וגם של הקריאולים, שזהותם עמדה אף היא בין ספרד לאמריקה.[45] כבר באמצע המאה השש־עשרה פקדו את הקפלה לצד הילידים גם ספרדים, קריאולים ומסטיסים, וחוקרים מתארים את המקום כ”בית המשותף לכולם” (la casa común de todos). המסטיסות התרבותית ניכרת גם במקורות הכתובים: כמה מן המקורות על גואדלופה נכתבו בידי מחברים בני תערובת, כמו ההיסטוריון פרננדו דה אלבה אישטלישוצ’יטל (Fernando de Alva Ixtlilxóchitl), צאצא של ספרדי ושל אישה ילידית, או מתוך שיתוף פעולה בין כותבים ילידים לספרדים. בדרשה לחג גואדלופה ב־2019 תיאר האפיפיור פרנציסקוס (Francisco) את מרים כמסטיסית וכאם של עמי היבשת, וקשר את דמותה למפגש בין האלוהי לאנושי.[46]
לרעיון המסטיסות יש גם צד אחר. האנתרופולוג גיירמו בונפיל בטאיה (Guillermo Bonfil Batalla) טען שהדימוי של מקסיקו כאומה מסטיסית, שהפך במאה העשרים לאידאולוגיה רשמית, טשטש את המשך קיומן של קהילות ילידיות בעלות שפות, מסורות וזהויות נבדלות.[47] הדמות יכולה אפוא לבטא שייכות משותפת, אבל הסיפור על “בית משותף לכולם” אינו מספר את כל סיפורן של הקהילות שחיו בו.
הקריאולים ו”ארבעת האוונגליסטים”
במאה השבע־עשרה עבר מרכז הכובד של הפולחן אל הקריאולים. רבים מהם השתייכו לאליטה המקומית, אך הם התרעמו על העדפת ילידי ספרד, שכונו פנינסולרים (peninsulares), במוקדי כוח מסוימים. דמות מקומית, שנגלתה באדמת מקסיקו ולא הובאה מאירופה, הציעה להם מקור גאווה משלהם. ארבעה מחברים קריאולים, מיגל סנצ’ס, לואיס לאסו דה לה וגה, לואיס בסרה טנקו והישועי פרנסיסקו דה פלורנסיה (Francisco de Florencia), זכו לימים לכינוי “ארבעת האוונגליסטים הגואדלופנים” (los cuatro evangelistas guadalupanos). זהו כינוי מושאל, הרומז לארבעת מחברי הבשורות בברית החדשה בלי לזהות אותם עמם: כוונתו שארבעתם “בישרו” בכתב את סיפור גואדלופה. חיבוריהם השלימו זה את זה. סנצ’ס פנה לקהל ספרדי משכיל; לאסו דה לה וגה פנה לילידים בנאוואטל, במטרה מוצהרת לטפח בקרבם את האדיקות לבתולה, וב־1649, השנה שבה הדפיס את הניקאן מופואה, הקים במתחם את “קפלת האינדיאנים” (Capilla de Indios); בסרה טנקו אסף עדויות והדגיש את אמינותה של המסורת הילידית שבעל פה, בטענה שהילידים שמרו עליה היטב משום שהבתולה נגלתה לאחד מהם; ופלורנסיה סיכם את המסורת ב־1688 בספרו כוכב הצפון של מקסיקו (La Estrella del Norte de México).
סנצ’ס הוא שיצק בסיפור את המשמעות הפטריוטית. הוא השתייך להוגים קריאולים שביקשו להעניק לספרד החדשה “היסטוריה מקודשת”, שתוכיח כי זו ארץ רצויה לאל, ובדרשה שנשא כבר ב־1640 תיאר את הבתולה כאישה קריאולית קדושה. בספרו שמר על רצף העלילה שמצא בכתבים הילידיים, אך הסיר ממנו ביטויים ילידיים והתאים אותו לסגנון ספרדי ולקהל משכיל. בפרשנותו זוהתה הבתולה מטפייאק עם האישה שבפרק י״ב של חזון יוחנן, הספר החותם את הברית החדשה. כנפי הנשר שניתנו לאישה בחזון הזכירו לו את הנשר שבסמל טנוצ’טיטלן, ובכך נקשר החזון המקראי לעברה הקדם־היספני של העיר. הכיבוש הספרדי וההתנצרות הוצגו בחיבורו כמעשה השגחה שנועד לאפשר את התגלותה במקסיקו. בניגוד לרוב דמויות מרים במושבה, שהועתקו מדגמים אירופיים, נתפסה הבתולה מגואדלופה בעיני הקריאולים כתוצר אמריקני. האמונה שמרים בחרה להטביע את דמותה על אדמת מקסיקו קידשה את הארץ והעמידה אותה בשורה אחת עם המקומות הקדושים של העולם הישן. הרגישות הזאת ניכרת בפולמוס קטן שהניע את פלורנסיה לכתוב: כששמע על דרשה במדריד שטענה כי מקסיקו תרמה לדמות רק את הטילמה ואילו את הוורדים נתנה קסטיליה, השיב שגם במקסיקו יש ורדים, ושמדריד אינה צריכה ליטול ממקסיקו את מה שהשמים העניקו לה. בזכות חיבורים אלה יצא הפולחן מן המתחם המקומי: עד סוף המאה השמונה־עשרה היו דמויות של הבתולה מצויות כמעט בכל בית, בכל שכבות החברה, ומזבחות לכבודה הוקמו בקתדרלות הגדולות של המושבה. לעליונותה על דמויות מרים אחרות תרמה גם חוות דעתו של הצייר מיגל קבררה (Miguel Cabrera), שבדק את הטילמה ב־1751 עם ציירים נוספים וקבע שאין להסבירה כמעשה ידי אדם, עדות של מאמינים בתקופה שבה פעלה הכנסייה לקידום הפולחן.
על משקלם של הקריאולים בהולדת המסורת יש ויכוח במחקר. ההיסטוריון האמריקני סטפורד פול (Stafford Poole) טוען שהדמות, כפי שהתגבשה מאמצע המאה השבע־עשרה, הייתה במידה רבה יצירה של הפטריוטיזם הקריאולי, כלי לביסוס מעמדם של הקריאולים ולמתן תוקף דתי ל”מקסיקניות” (mexicanidad). לדבריו, אף שחואן דייגו עומד במרכז הסיפור כבר בחיבורים של 1648 ו־1649, הסיפור היה במשך שנים רבות נחלתם של הקריאולים, והאדיקות לגואדלופה התפשטה בהיקף רחב בקרב הילידים רק במאה השמונה־עשרה.[48] חוקרים המצדדים במקורה המוקדם של המסורת, ובהם פידל גונסלס (Fidel González), שעמד בראש הוועדה ההיסטורית של הוותיקן, דוחים טענה זו ומצביעים על עדויות מן המאה השש־עשרה.
הלאומיות והמדינה
בתקופה הקולוניאלית התפשטה האדיקות לבתולה ממקסיקו סיטי אל מרחבי האימפריה הספרדית, מגואטמלה ופרו בדרום, דרך קובה, ועד הפיליפינים במערב. ההכרה הכנסייתית הרשמית הגיעה בשלבים, וכל שלב הרחיב את מעגל השייכות של הדמות. ב־1737, בעת מגפה קשה במקסיקו סיטי, הוכרזה הבתולה פטרונית העיר. פטרונית היא קדושה שהקהילה מבקשת את חסותה ואת השתדלותה לפני האל; ההכרזה אינה מחייבת את הכנסייה כולה, אך היא קושרת את הדמות לעיר ולתושביה. ב־1746 הורחבה הפטרונות לכל ספרד החדשה, וב־1754 אישר האפיפיור בנדיקטוס הארבעה־עשר (Benedicto XIV) את הפטרונות וקבע ל־12 בדצמבר מיסה ותפילות מיוחדות.[49] עד אז צוין החג בטפייאק גם ב־8 בספטמבר, יום הולדת מרים, ועוד ב־1797 נכתב שהאינדיאנים חוגגים בתאריך זה והספרדים ב־12 בדצמבר.[50] הבקשה לרומא, שנשענה על העדויות של 1666, נענתה אפוא רק כעבור כמעט מאה שנה. ב־12 באוקטובר 1895 הוכתרה הדמות הכתרה קנונית, כלומר הוענק לה כתר בטקס כנסייתי רשמי באישור האפיפיור, אות להכרה בהיקף הפולחן לה.[51] במאה העשרים הוכרזה הבתולה פטרונית אמריקה הלטינית,[52] ב־1945 כינה אותה האפיפיור פיוס השנים־עשר (Pío XII) “קיסרית אמריקה ומלכת מקסיקו”,[53] וב־1999 נקבע 12 בדצמבר כחג ליטורגי ביבשת אמריקה כולה.[54] פטרונית של עיר נעשתה כך לסמל של יבשת.
את המעבר לסמל פוליטי חוללה מלחמת העצמאות. ב־16 בספטמבר 1810 פתח הכומר מיגל אידלגו אי קוסטייה (Miguel Hidalgo y Costilla) את המרד נגד שלטון ספרד בקריאה שנודעה כ”קריאת דולורס” (Grito de Dolores), על שם העיירה שבה כיהן. נוסח דבריו אינו ידוע, אך בארבע מתוך שש הגרסאות המתועדות לפחות נזכרת הבתולה מגואדלופה.[55] שעות אחדות אחר כך, בדרכו לסן מיגל אל גרנדה (San Miguel el Grande), עצר להתפלל בכנסיית אטוטונילקו (Atotonilco) שבגואנחואטו (Guanajuato), בעוד כשש מאות מאנשיו ממתינים בחצר, ובצאתו הניף את דמות הבתולה כדגל. בצו הנידוי נגד המורדים ציין מנואל אבאד אי קייפו (Manuel Abad y Queipo), בישוף מיצ’ואקן (Michoacán), שאידלגו צייר על דגלו את דמות הבתולה והוסיף כתובת: “תחי הדת. תחי אמנו הקדושה מגואדלופה. יחי פרננדו השביעי. תחי אמריקה ותמות הממשלה הרעה”.[56] הדגל שימש כלי גיוס: הוא חיבר בין האמונה המקומית, ההזדהות עם “אמריקה” וההתנגדות לשלטון הקולוניאלי, אף שבשלב זה עוד שמר להלכה על נאמנות למלך ספרד, פרננדו השביעי (Fernando VII). בשדה הקרב נשמעה קריאה חריפה יותר: “תחי הבתולה מגואדלופה וימותו הגצ’ופינים!”, כינוי גנאי לפנינסולרים.[57] השם שהכובשים הביאו עמם מאסטרמדורה היה עתה שמה של דמות מקסיקנית, והיא שהונפה נגד השלטון שהקימו הכובשים.
מלחמת העצמאות (1810 עד 1821) הייתה גם מאבק בין סמלים. הצבא המלוכני אימץ את הבתולה מלוס רמדיוס, דמות שהובאה מספרד והייתה מזוהה בעיקר עם האוכלוסייה הספרדית. ניצחון המורדים ביסס את הגואדלופנה כסמל של מקסיקו העצמאית; מעמדה של הבתולה מלוס רמדיוס כסמל לאומי ירד, אף שהפולחן לה נמשך. אגודה חשאית ליברלית שפעלה בעיצומה של המלחמה, בין 1811 ל־1814, קראה לעצמה “לוס גואדלופס” (Los Guadalupes), לכבוד הבתולה וכסמל לאחדות. חוסה מריה מורלוס (José María Morelos), שהנהיג את המרד אחרי אידלגו, פרסם ב־1813 צו שקרא לכל גבר להצהיר שהוא אדוק לדמות הקדושה, “חייל ומגן המולדת”, וכך קשר במפורש בין נאמנות לבתולה לנאמנות למולדת. לפני הוצאתו להורג ב־1815 ביקש, כמשאלתו האחרונה, להתפלל לבתולה.[58]
גם המדינה העצמאית אימצה את הדמות. אגוסטין דה איטורבידה (Agustín de Iturbide), שהכריז על עצמו קיסר מקסיקו, ייסד ב־1822 מסדר כבוד לאומי על שמה. מנואל פליקס פרננדס (Manuel Félix Fernández), ממפקדי המרד, שלפי המסופר נדר לבתולה בשעת קרב, שינה את שמו לגואדלופה ויקטוריה (Guadalupe Victoria), ולימים היה לנשיא הראשון של מקסיקו. הנשיא ויסנטה גררו (Vicente Guerrero) עלה לרגל לטפייאק כדי להניח לרגלי הבתולה דגלים שלקח מכוחות ספרדיים, וב־1828 קבע הקונגרס את 12 בדצמבר כיום חג.[59] דגלו של אידלגו עצמו נשמר עשרות שנים בקפלת האינדיאנים שבטפייאק, וחיבר בין המקדש לבין זיכרון העצמאות. המבחן החשוב יותר בא באמצע המאה התשע־עשרה, עם עלייתם של הליברלים. חוקי הרפורמה (Leyes de Reforma) של שנות החמישים ביטאו אנטי־קלריקליות, כלומר מדיניות שביקשה לצמצם את כוחה הפוליטי והכלכלי של הכנסייה: הם ביטלו את זכויות היתר המשפטיות שלה וסללו את הדרך להלאמת נכסיה. אף על פי כן לא נגעו במקדש של גואדלופה,[60] אף שמנזר הנזירות הסמוך לו לא זכה לאותה חסינות, ונזירותיו הוצאו ממנו ב־1863. ממשלתו של בניטו חוארס (Benito Juárez) עצמה, בעיצומה של מלחמת הרפורמה, מלחמת האזרחים בין הליברלים לשמרנים, וכשישבה בוורקרוס (Veracruz), כללה ב־1859 את 12 בדצמבר בין ימי החג הרשמיים,[61] וסבסטיאן לרדו דה טחדה (Sebastián Lerdo de Tejada), מבכירי הליברלים, כינה את התאריך “בלתי ניתן לנגיעה”.[62] הסופר הליברלי איגנסיו מנואל אלטמירנו (Ignacio Manuel Altamirano) סיפר שגם נשיאי תקופת הרפורמה עלו לרגל לגואדלופה באופן רשמי, וראה בפולחן לבתולה את הקשר היחיד המאחד את המקסיקנים, שבלעדיו תיעלם הלאומיות המקסיקנית עצמה. המדינה נאבקה בכנסייה כמוסד, אך נמנעה מלפגוע בסמל שרבים מאזרחיה ראו בו את עצמם.
במאה העשרים נמשך הדפוס הזה גם בשנים קשות יותר. ב־1910, בחגיגות מאה שנה לעצמאות, נישא דגלו של אידלגו בטקס לכבוד מורלוס, והקהל הריע לבתולה. ב־1914, בעיצומה של המהפכה המקסיקנית, נכנסו אמיליאנו זפאטה (Emiliano Zapata) ואיכריו למקסיקו סיטי כשהם נושאים את דגל הבתולה, סמל למאבקם על אדמה. בשנות העשרים החריף העימות בין המדינה לכנסייה. ב־1921 הונחה פצצה במזבח הבזיליקה. הפיצוץ פגע במדרגות המזבח ובחלונות הוויטראז’ ועיקם צלב מתכת, אך הטילמה לא נפגעה; בשנות מלחמת הקריסטרוס (Guerra Cristera), המרד הקתולי המזוין של 1926 עד 1929 נגד המדיניות האנטי־קלריקלית, הושעה בה הפולחן הכנסייתי. ב־1931 צוין יובל ארבע מאות השנים להתגלות, ולטקסים הגיעו המוני אדם, כשזיכרון המלחמה עוד טרי. גם בשנים שלאחר מכן, לפי דיווח מ־1934 שמביאה החוקרת מרגריטה סירס (Margarita Zires), הסתפקה המשטרה בדרישה מעולי הרגל לכסות את הדמויות שנשאו.[63] אדולפו לופס מטאוס (Adolfo López Mateos), נשיא מקסיקו בשנים 1958 עד 1964, אמר שהדמות אינה תלויה בחילופי השלטון, ושייכת לעם המאמין של מקסיקו. וכשהנשיא הנבחר ויסנטה פוקס (Vicente Fox) הניף ב־2000 דגל עם דמותה, מתחו עליו ביקורת מי שראו בכך הפרה של הניטרליות הדתית של המדינה.
מכאן הביטוי “כולנו גואדלופנים”, שמנחי טלוויזיה נוהגים להכריז בשידורי ליל החג מן הבזיליקה, בלי הבדל גיל, מעמד או דת. יש מהם שהשוו את שירת “לאס מניאניטס” (Las Mañanitas), שיר הברכה הנשמע בחג, להמנון הלאומי. השידור עצמו הפך את ליל החג לטקס ארצי, שמיליונים צופים בו מבתיהם. סירס מציגה את האמירות האלה כרטוריקה של השידור, ולא כתיאור של החברה המקסיקנית.[64] הביטוי מבטא תחושת שייכות ממשית, אך יש לה גבולות. במפקד 2020 הגדירו את עצמם 77.7 אחוזים מתושבי מקסיקו קתולים, 11.2 אחוזים פרוטסטנטים או נוצרים אוונגליסטים, 2.5 אחוזים מאמינים ללא השתייכות דתית ו־8.1 אחוזים חסרי דת, ושיעור הקתולים משתנה מאוד בין המדינות שמהן מורכבת מקסיקו.[65] נתונים אלה מודדים השתייכות דתית, ולא מסירות לגואדלופה: אי אפשר להסיק מהם כמה מן הקתולים רואים את עצמם גואדלופנים, או כמה לא־קתולים מזדהים עם הדמות כסמל תרבותי. מה שאפשר לומר הוא שהבתולה מגואדלופה משמשת מוקד של שייכות לחלקים גדולים של החברה, ושפה סמלית המוכרת גם למי שאינם מאמינים. היא אינה מאחדת את כל תושבי המדינה, אך מעטים בה אינם מכירים אותה.
התפוצה והמחלוקות בנות זמננו
הפולחן הגיע לצפון היבשת כבר בתקופה הקולוניאלית, אל קליפורניה העילית (Alta California), לואיזיאנה ופלורידה, וכיום נחגג 12 בדצמבר גם בארצות הברית. שידורי הטלוויזיה של ליל החג מן הטפייאק נעשו גשר בין התפוצה למקסיקו: לפי עדותו של מפיק השידורים, בקהילות מהגרים נהגו לסגור רחובות ולהציב מקלטי טלוויזיה בחלונות הראווה של חנויות כדי להמתין יחד לשירת החצות. בקרב מהגרים מקסיקנים ואמריקנים ממוצא מקסיקני משמשת הדמות ציר של שייכות, של גאווה ושל קהילתיות, ומפגינים נושאים אותה בתהלוכות ובהפגנות במאבקים על זכויות מהגרים.[66] סזאר צ’אבס (César Chávez), מנהיג איגוד הפועלים החקלאיים המאוחדים (United Farm Workers), היה קתולי אדוק, ונהג לקיים מיסות ותפילות לפני אספות האיגוד. ב־1966, בתקופת התענית שלפני חג הפסחא, הוביל עלייה לרגל של פועלים מדלאנו (Delano) לסקרמנטו (Sacramento) שבקליפורניה, ובראשה, כמו במרד של אידלגו, נישא דגל עם דמות הבתולה.[67]
בתרבות הצ’יקאנית, תרבותם של אמריקנים ממוצא מקסיקני שגיבשו מאז שנות השישים זהות פוליטית ותרבותית משלהם, נעשתה הבתולה גם סמל של גאווה ילידית. אמניות צ’יקאניות, ובהן יולנדה לופס (Yolanda López), אסתר הרננדס (Ester Hernández) ואלמה לופס (Alma López), עיצבו אותה מחדש כאיקון של כוח נשי, ולעתים גם כתגובה למדיניות ההגירה.[68] יצירות אלה עוררו תגובות חריפות של קתולים שמרנים, שראו בהן חוסר כבוד, ובמיוחד הקולאז’ הדיגיטלי “גבירתנו” (Our Lady) של אלמה לופס.[69] המחלוקת מעידה שהוויכוח על משמעותה של הבתולה, מי רשאי לעצב אותה ומה מותר לומר באמצעותה, מתנהל גם בתוך הקהילה עצמה.
בחזרה לשדרה
יום הבתולה נחגג ב־12 בדצמבר, אך החגיגות נמשכות כמעט כל החודש. קבוצות עולי רגל מגיעות לבזיליקה מראשית דצמבר ועד אחרי החג, והשיא הוא בליל 11 בדצמבר, כשסביב חצות שרים לבתולה את “לאס מניאניטס”, שיר הברכה המקסיקני ליום הולדת, ומיד אחריו נפתחת מיסת החצות. ברחבות ובחצר הכנסייה רוקדות להקות קונצ’רוס (concheros) ומטצ’ינס (matachines).
מאחורי ההמון עומדות קבוצות מוכרות. רבים מגיעים עם בני משפחתם, עם בני כפרם, עם חבריהם לעבודה או עם קהילת הכנסייה המקומית, ולא פעם יוצאת אותה קבוצה לדרך מדי שנה. בפתח הבזיליקה מקבל את הקבוצות מי שהוסמך לכך מטעמה, ורבות מהן מסיימות את מסען במיסה. ההליכה המשותפת, הלינה בדרך והחזרה שנה אחר שנה מחזקות את הקשרים בין המשתתפים, וקושרות את המקום שממנו יצאו אל המקדש.[70]
בלב רבות מן ההליכות הללו עומד יחס של הדדיות. בספרדית המקסיקנית מכונה הבטחה לקדוש “מנדה” (manda): מאמין מבקש ריפוי, הגנה בדרך או שלום במשפחה, ומבטיח בתמורה לעלות לרגל, ולעתים לעשות זאת במאמץ מיוחד. אחרים באים לקיים נדר שכבר ניתן, ולהודות על בקשה שנענתה. החוקרת מרגריטה סירס, שערכה תצפיות וראיונות בבזיליקה בשנים 2011 עד 2013, מראה שאין הסבר אחד לכל אלה: המתקדמים על ברכיהם לאורך השדרה מבטאים בעיניה היגיון של הקרבה ושל מיסטיקה אישית, קבוצות של רוכבי אופניים ורצים צעירים משלבות מסירות דתית ומאמץ ספורטיבי, וקבוצות ריקוד מבקשות לחדש בפולחן משמעויות קדם־היספניות.[71] גם מי שמתקדם על ברכיו אינו עושה זאת בהכרח לשם כפרה. אצל רבים זו דרך לקיים הבטחה או להודות. על החגיגות, על הריקודים ועל משמעותם בעיני המשתתפים ראו המאמר “חגיגות הבתולה מגואדלופה: 11 ו־12 בדצמבר בטפייאק”.
בשדרה שבה נפתח המאמר אפשר לראות את כל זה במבט אחד. כל אחד מן ההולכים מביא עמו בקשה, נדר או זיכרון משלו, ורבים באים עם סיפור של מחלה ושל החלמה, כמו בסיפור היסוד עצמו, שבו מרפאת הבתולה את דודו של חואן דייגו. הדמות שבסוף הדרך אינה מאחדת את מקסיקו כולה, אבל היא מעניקה לאנשים שונים מאוד שפה משותפת לדבר בה על תקווה, על הכרת תודה ועל השתייכות.
סיכום
הבתולה מגואדלופה (Nuestra Señora de Guadalupe) נעשתה במשך מאות שנים אחת הדמויות המרכזיות בחייה הדתיים, החברתיים והפוליטיים של מקסיקו. סיפור התפתחותו של הפולחן לה משקף את תולדות הארץ: הכיבוש הספרדי, ההתנצרות, המפגש בין מסורות ילידיות לאירופיות, צמיחת התודעה המקומית, המאבק לעצמאות ויחסיה המורכבים של המדינה עם הכנסייה. בתוך התהליכים האלה נשמר גם קשר אישי ואינטימי: בעיני מאמינים רבים היא אם מגוננת, שאפשר לפנות אליה בעת מחלה, מצוקה ופרידה, ולשוב ולהודות לה כאשר בקשה נענית.
לפי המסורת הקתולית, נגלתה מרים בדצמבר 1531 לחואן דייגו (Juan Diego), יליד שהתנצר, בגבעת טפייאק (Tepeyac). היא ביקשה להקים במקום כנסייה, וכאות לבישוף הופיעה דמותה על גלימתו. לבחירה בשליח ילידי הייתה משמעות מיוחדת בחברה שנוצרה לאחר הכיבוש: אדם מקרב האוכלוסייה שהוכפפה לשלטון הספרדי נעשה נציגה של מרים לפני הסמכות הכנסייתית. הסיפור העניק למאמינים אפשרות לראות בילידים שותפים בעלי ערך בעולם הנוצרי, גם כאשר המציאות הקולוניאלית הוסיפה להתאפיין באי־שוויון.
עם זאת, יש להבחין בין המסורת לבין התיעוד ההיסטורי. הפולחן בטפייאק מתועד בבירור באמצע המאה השש־עשרה, ואילו סיפור ההתגלות המלא נדפס רק בשנים 1648–1649. הפער הזה עומד במרכז מחלוקת מתמשכת בדבר ראשית המסורת, זהות מחברי הטקסטים ומעמדו ההיסטורי של חואן דייגו. גם ההכרה הכנסייתית בו כקדוש אינה מכריעה את שאלות המחקר. מבחינה חברתית, חשיבותו של הסיפור טמונה גם באופן שבו התקבל, הועבר בין דורות והשפיע על חייהם של מאמינים.
האתר שבו התפתח הפולחן מוסיף למורכבות הזאת. עדותו של הנזיר ברנרדינו דה סהגון (Bernardino de Sahagún) קושרת את טפייאק לפולחן קדום של טוננצין (Tonantzin), „אמנו הנערצת”. המשך העלייה לרגל והשימוש בתואר האימהי עוררו חשד בקרב אנשי כנסייה, אך אינם מוכיחים שמרים החליפה בפשטות אלה ילידית אחת. נכון יותר לראות במקום זירה של תרגום, התאמה ומאבק על משמעות הקדושה. בתוך יחסי הכוח של החברה הקולוניאלית אימצו קהילות ילידיות סמלים נוצריים, ולעיתים העניקו להם משמעויות שנשענו על עולמן הקודם.
במאה השבע־עשרה העניקו מחברים קריאולים, צאצאי ספרדים שנולדו באמריקה, משמעות פטריוטית למסורת. האמונה שמרים בחרה להתגלות דווקא באדמת מקסיקו אפשרה להם להציג את ארצם כמרחב בעל ערך מקודש משלו. במלחמת העצמאות קיבלה הדמות תפקיד פוליטי מובהק, כאשר מיגל אידלגו (Miguel Hidalgo) ואחרים נשאו אותה כסמל למרד. בהמשך אימצו אותה מנהיגים וקבוצות בעלי השקפות שונות. גם ממשלות שנאבקו בכוחה המוסדי של הכנסייה נדרשו להתחשב במעמדה העממי. כך יכלה אותה דמות להעניק תוקף לסמכות קיימת וגם לשמש את המבקשים לערער עליה.
את מקומה של גואדלופה יש להבין בתוך עולם רחב של הערצת מרים במקסיקו. מבחינה קתולית אין מדובר בבתולות שונות, אלא באותה מרים הנערצת בתארים מקומיים ובדמויות הקשורות לאתרים, לסיפורי נסים ולקהילות מסוימות. הבתולה מסן חואן דה לוס לאגוס (Virgen de San Juan de los Lagos), הבתולה מספופאן (Virgen de Zapopan) והבתולה מחוקילה (Virgen de Juquila) עומדות אף הן במרכז עליות לרגל, נדרים וחגיגות. סן חואן דה לוס לאגוס מושכת מאמינים מאזורים נרחבים, ובייחוד לקראת חג הקנדלריה ב־2 בפברואר; בספופאן מסתיים מחזור של ביקורי הדמות בקהילות בתהלוכת השבתה לבזיליקה ב־12 באוקטובר; ובחוקילה שבאואחאקה מצוין החג המרכזי ב־8 בדצמבר. מסורות אלה מראות כיצד מסירות למרים יוצרת קשר בין מקום קדוש לבין רשת של קהילות ועולי רגל.
ייחודה של גואדלופה אינו בעצם קיומם של נסים מיוחסים או של עלייה לרגל, המשותפים גם למקדשים אחרים, אלא בהיקף שבו נקשרה לזהות הלאומית ולזיכרון הפוליטי של מקסיקו. ההשוואה לבתולה מלוס רמדיוס (Virgen de los Remedios) מבליטה זאת: בתקופת מלחמת העצמאות אימצו המלוכנים את דמות רמדיוס, ואילו גואדלופה זוהתה עם המחנה המורד. שתי דמויות של מרים נעשו אפוא סמלים של נאמנויות פוליטיות מתחרות. אין להסיק מכך שכל מאמיניה של כל אחת השתייכו לאותו מחנה, אך ההנגדה ממחישה כיצד אמונה משותפת יכולה לשמש גם שפה של עימות.
יש להבחין גם בין גואדלופה המקסיקנית לבין הבתולה מגואדלופה שבאסטרמדורה (Extremadura), בספרד. השם הספרדי קדם לפולחן במקסיקו, אך המסורות, הדמויות וסיפורי ראשיתן שונים: בספרד נערץ פסל כהה של מרים הנושאת את ישו, ואילו במקסיקו עומד במרכז הפולחן הציור על האריג המיוחס לחואן דייגו. גם מועדי החג אינם זהים: החגיגה העממית המרכזית באסטרמדורה מתקיימת ב־8 בספטמבר, ואילו המסורת המקסיקנית מתמקדת ב־12 בדצמבר. השם המשותף אינו מבטל את הזהויות המקומיות שהתפתחו סביב כל אחת מהן.
לעומת זאת, כאשר הדמות המקסיקנית עצמה נערכת מחוץ למקסיקו, היא נושאת עמה את הזיכרון של טפייאק ומקבלת משמעויות נוספות. בארצות הברית היא משמשת בקרב מהגרים וצאצאיהם קשר למורשת המשפחתית ולארץ המוצא, וגם סמל לכבוד ולזכויות מהגרים. הכנסייה הקתולית בארצות הברית קושרת במפורש את יום חגה לתפילה ולסולידריות עם מהגרים ופליטים. בתרבות הצ’יקאנית, תרבותם של אמריקנים ממוצא מקסיקני המזדהים עם הכינוי הזה, זכתה הדמות גם לעיבודים אמנותיים ופמיניסטיים. יולנדה לופס (Yolanda López), למשל, השתמשה בדמות גואדלופה כדי להעניק נראות וכבוד לנשים ממשפחתה ולעצמה. עיבודים כאלה מרחיבים את משמעות הסמל ולעיתים מעוררים מחלוקת על גבולות השימוש בו.
הפולחן אינו מוגבל לתפוצה המקסיקנית. בפיליפינים, למשל, זכתה גואדלופה להכרה כנסייתית כפטרונית שמימית בשנת 1935. נוכחותה שם ממחישה כיצד מסורת המזוהה עם מקום מסוים יכולה להשתלב בחיים קתוליים של חברה אחרת. יש אפוא להבחין בין פולחן המבטא געגוע למקסיקו, פולחן המקבל משמעות מקומית חדשה ומסורת ספרדית נפרדת הנושאת את אותו שם.
החגיגות שייסקרו במאמר הבא יאפשרו לראות כיצד ההיסטוריה הזאת מתקיימת במעשה. לקראת 12 בדצמבר מתכנסות בטפייאק קבוצות של משפחות, שכנים, עמיתים לעבודה וקהילות דתיות. בלילה שבין 11 ל־12 בדצמבר נשמעת שירת „לאס מניאניטס” (Las Mañanitas), וברחבות מתקיימים תפילות וריקודים. ההליכה, המאמץ הגופני, המוזיקה והמפגש הקבוצתי מעניקים למסירות ביטוי מוחשי. עבור אחדים זהו קיום נדר, עבור אחרים הודיה או בקשת עזרה, ועבור רבים גם חידוש הקשר למשפחה ולקהילה. אין לפרש כל הליכה על ברכיים ככפרה, או כל ריקוד כשריד ישיר של פולחן קדום; משמעות המעשים תלויה גם בסיפוריהם של המשתתפים.
הבתולה מגואדלופה אינה מאחדת את כל תושבי מקסיקו, וגם מאמיניה אינם מעניקים לה משמעות אחידה. כוחה ניכר ביכולתם של אנשים וקבוצות לשוב אל דמותה ולמצוא בה מענה לצרכים משתנים. מן המסורת על שליח ילידי הניצב לפני בישוף ספרדי ועד לעולה רגל המבקש רפואה ולמהגרת הנושאת תמונה אל בית חדש, הדמות מחברת בין היסטוריה ציבורית לחיים אישיים. בחגיגות מתברר כיצד החיבור הזה מתחדש מדי שנה, באמצעות גופם, קולם וזיכרונם של המשתתפים.
רשימת מקורות
מחקרים אקדמיים
Amerlinck de Corsi, M. C. (2010). El santuario de Nuestra Señora de Guadalupe en 1709. Boletín de Monumentos Históricos, 3(20), 7–25. https://www.revistas.inah.gob.mx/index.php/boletinmonumentos/article/view/2576
[Article on the danza conchera and the Mexica dance groups]. (n.d.). Antropología. Revista Interdisciplinaria del INAH. https://revistas.inah.gob.mx/index.php/antropologia/article/download/2867/2768/4611
[Article on the oath images (imágenes de jura) and the Guadalupan patronage of 1737, 1746 and 1754]. (n.d.). Historias (INAH). https://revistas.inah.gob.mx/index.php/historias/article/download/13959/15051/28097
Durán, J. G. (2006). La coronación pontificia de Ntra. Sra. de Luján, patrona de la Argentina (1887): Preparativos, ceremonias y festejos populares. Teología, 43(91), 627–653. https://repositorio.uca.edu.ar/handle/123456789/18119
López Saldaña, L. (n.d.). Silencio en el Escudo de armas de México… de Cayetano Cabrera y Quintero, respecto a la polémica de 1556 sobre la imagen milagrosa de la Virgen de Guadalupe. Adenda (Universidad Autónoma de Zacatecas). https://revistas.uaz.edu.mx/index.php/adenda/article/download/189/140
López Saldaña, L. (2021). Escudo de armas de México, por Cayetano de Cabrera y Quintero, un caso sobreseído. Digesto documental de Zacatecas, (19). https://revistas.uaz.edu.mx/index.php/ddz/article/download/2906/2248/10610
Lozano Castro, A. (2022). Danza matachín, una oración a la Virgen de Guadalupe. GacetINAH (Centro INAH Chihuahua), 3(30), 2–3. https://www.inah.gob.mx/images/suplementos/20221201_GacetINAH_30.pdf
Matovina, T. (2013). The first Guadalupan pastoral manual: Luis Laso de la Vega’s Huei tlamahuiçoltica (1649). Horizons, 40(2), 159–177. https://doi.org/10.1017/hor.2013.74
Wobeser, G. von. (2013). Mitos y realidades sobre el origen del culto a la Virgen de Guadalupe. Revista Grafía, 10(1), 148–160. https://doi.org/10.26564/16926250.355
Zaldívar, M. L. L. (n.d.). [Article on the 1828 congressional decree declaring 12 December a public holiday]. Cuicuilco (INAH). https://revistas.inah.gob.mx/index.php/cuicuilco/article/download/20449/21900/43355
Zires, M. (2014). Mediatización televisiva de los rituales religiosos: Las Mañanitas a la Virgen de Guadalupe. Revista Brasileira de História das Religiões, 7(20). https://periodicos.uem.br/ojs/index.php/RbhrAnpuh/article/download/25126/13565
מסמכים כנסייתיים
Congregación para el Culto Divino y la Disciplina de los Sacramentos. (1999, March 25). Decreto sobre la celebración de la fiesta de la Bienaventurada Virgen María de Guadalupe en todo el continente americano. https://www.vatican.va/roman_curia/congregations/ccdds/documents/rc_con_ccdds_doc_20000628_guadalupe_sp.html
Francisco. (2019, December 12). Homilía del Santo Padre Francisco: Nuestra Señora de Guadalupe, Santa Misa por América Latina. Basílica Vaticana. https://press.vatican.va/content/francesco/es/homilies/2019/documents/papa-francesco_20191212_omelia-guadalupe.pdf
Juan Pablo II. (1999, January 23). Homilía en la Basílica de Santa María de Guadalupe. https://www.vatican.va/content/john-paul-ii/es/homilies/1999/documents/hf_jp-ii_hom_19990123_mexico-guadalupe.html
Pío XII. (1945, October 12). Radiomensaje a los fieles mexicanos en el 50 aniversario de la coronación canónica de la Virgen de Guadalupe. https://www.vatican.va/content/pius-xii/es/speeches/1945/documents/hf_p-xii_spe_19451012_guadalupe-mexico.html
מוסדות ומאגרי מידע
Cámara Nacional de Comercio, Servicios y Turismo de la Ciudad de México. (2025, December). Fiesta Guadalupana impulsará economía de CDMX con derrama de 1 mil 724 MDP [Press release].
Instituto de Investigaciones Sociales, UNAM. (n.d.). Fe, tradición y memoria: Coronación de la imagen de Santa María de Guadalupe (1885–1898). https://www.iis.unam.mx/fe-tradicion-y-memoria-coronacion-de-la-imagen-de-santa-maria-de-guadalupe-1885-1898/
Instituto Nacional de Antropología e Historia. (n.d.-a). Catálogo Nacional de Monumentos Históricos Inmuebles (Ficha 82927: antigua basílica y capillas del santuario). https://catalogonacionalmhi.inah.gob.mx/consulta_publica/detalle/82927
Instituto Nacional de Antropología e Historia. (n.d.-b). [Tonantzin and the debate on her relation to Guadalupe]. Museo Nacional de las Intervenciones. https://intervenciones.inah.gob.mx/index.php?a=piezas_detalle&c=presentacion&id=MTAw
Instituto Nacional de Estadística y Geografía. (2021, January 26). Censo de Población y Vivienda 2020 [Press release].
Instituto Nacional de los Pueblos Indígenas. (2019). Danzas concheras: Catálogo fotográfico (E. Hernández Bautista, Research and photography; A. R. Santiago Flores, Text). https://www.gob.mx/cms/uploads/attachment/file/515872/inpi-danzas-concheras-catalogo-fotografico.pdf
עיתונות, תקשורת ואתרי מידע
ACI Prensa. (n.d.). Un día como hoy la Virgen de Guadalupe recibió la corona pontificia. https://www.aciprensa.com/noticias/96207/un-dia-como-hoy-la-virgen-de-guadalupe-recibio-la-corona-pontificia
ACI Prensa. (2025, December 9). Alrededor de 13 millones de peregrinos llegarán a Basílica de Guadalupe en Ciudad de México. https://www.aciprensa.com/noticias/120087/alrededor-de-13-millones-de-peregrinos-llegaran-a-basilica-de-guadalupe-en-ciudad-de-mexico
Barranco, B. (2021, February 3). [Opinion column on the religious data of the 2020 census]. La Jornada. https://www.jornada.com.mx/2021/02/03/opinion/016a1pol
Catholic.net. (n.d.-a). Nuestra Señora de Guadalupe y los Papas. https://es.catholic.net/op/articulos/2042/cat/99/nuestra-senora-de-guadalupe-y-los-papas.html
Catholic.net. (n.d.-b). San Juan Diego sí existió [Reprinted from Zenit]. https://es.catholic.net/op/articulos/71919/cat/913/san-juan-diego-si-existio.html
El Imparcial. (2025, December 12). Operativo Basílica 2025: Más de 13 millones de peregrinos visitan la Villa de Guadalupe. https://www.elimparcial.com/mexico/2025/12/12/operativo-basilica-2025-mas-de-13-millones-de-peregrinos-visitan-la-villa-de-guadalupe/
Encyclopaedia Britannica. (n.d.). Our Lady of Guadalupe. In Encyclopaedia Britannica. https://www.britannica.com/topic/Our-Lady-of-Guadalupe-patron-saint-of-Mexico
La Crónica de Hoy. (n.d.). Historia de Las Mañanitas a la Virgen de Guadalupe.
La Jornada. (2021, February 24). [Opinion column on the 2020 census data by state]. https://www.jornada.com.mx/2021/02/24/opinion/016a1pol
אתרי תיירות ואירוח
Park Royal Hotels & Resorts. (n.d.). Experience a tradition: The celebration of the Virgin of Guadalupe in Puerto Vallarta.
Valentin Imperial Riviera Maya. (n.d.). La Fiesta de la Virgen de Guadalupe en México: Fe, tradición y lujo en la celebración religiosa.
ערכים אנציקלופדיים
Basílica de Santa María de Guadalupe. (n.d.). In Wikipedia, la enciclopedia libre. Retrieved November 15, 2026, from https://es.wikipedia.org/wiki/Basílica_de_Santa_María_de_Guadalupe
Día de la Virgen de Guadalupe. (n.d.). In Wikipedia, la enciclopedia libre. Retrieved November 15, 2026, from https://es.wikipedia.org/wiki/Día_de_la_Virgen_de_Guadalupe
Nuestra Señora de Guadalupe (México). (n.d.). In Wikipedia, la enciclopedia libre. Retrieved November 15, 2026, from https://es.wikipedia.org/wiki/Nuestra_Señora_de_Guadalupe_(México)
[1] “בתרבות הצ’יקאנית” פירושו בתרבותם של אמריקנים ממוצא מקסיקני. הכינוי “צ’יקאנו” (Chicano) מבטא גם זהות תרבותית ופוליטית, שהתחזקה בארצות הברית משנות השישים במסגרת המאבק לשוויון זכויות ולגאווה במורשת המקסיקנית והילידית. לא כל אמריקני ממוצא מקסיקני מזדהה כצ’יקאנו. בהקשר של המאמר, הכוונה היא לאמנים ולאמניות שעיצבו מחדש את דמות הבתולה מגואדלופה כביטוי לשייכות, לכוח נשי ולמחאה חברתית.
[2] היא מכונה גם מריה הבתולה מגואדלופה, סנטה מריה מגואדלופה והבתולה מטפייאק. Medina Estévez, Jorge A., Decreto concerniente a la celebración de la Fiesta de la Bienaventurada Virgen María de Guadalupe en todo el continente americano, Roma, 1999; Sánchez Flores, Ramón, “Desarrollo del guadalupanismo”, in Nuevos testimonios históricos guadalupanos, vol. 2, México, FCE, 2007, p. 17; Noguez, Xavier, Documentos guadalupanos, FCE, 1993, p. 45.
[3] Brading, David A., La Virgen de Guadalupe: imagen y tradición, Aguilar, 2002; Nebel, Richard, Santa María Tonantzin. Virgen de Guadalupe, FCE, 1995; Maza, Francisco de la, El guadalupanismo mexicano, Porrúa y Obregón, 1953.
[4] “Mexicanos, guadalupanos antes que católicos, historiador”, Terra, México.
[5]בערך המקורי ההפניה לסיפורי המאה השבע־עשרה מופיעה בלי פרטים ביבליוגרפיים מלאים.
[6]Volpini, Valerio, “Juan Diego Cuauhtlatoatzin (1474-1548)”, L’Osservatore Romano, מאי 1990, p. 5; also at vatican.va.
[7]Diarios de Juan Bautista, n.d., p. 33.
[8]Brading, David A., La Virgen de Guadalupe: imagen y tradición, Aguilar, 2002.
[9]Nebel 1995.
[10]Instituto de Estudios Teológicos e Históricos Guadalupanos, “Documentos Históricos”, Basílica de Santa María de Guadalupe, 2011.
[11]León-Portilla, Miguel, Tonantzin Guadalupe, México, El Colegio Nacional y FCE, 2002, p. 51.
[12]Sousa, Lisa, Poole, Stafford, & Lockhart, James (eds. and trans.), The Story of Guadalupe: Luis Laso de la Vega’s Huei tlamahuiçoltica of 1649, Stanford University Press, 1998, כפי שמסקנתם מסוכמת אצל Matovina, Timothy, “The First Guadalupan Pastoral Manual: Luis Laso de la Vega’s Huei tlamahuiçoltica (1649)”, Horizons (Cambridge University Press), 2013.
[13]Siller Acuña, Clodomiro L., La evangelización guadalupana, México, Cuadernos Estudios Indígenas 1, 1984, p. 3.
[14]Vera, Fortino Hipólito, Informaciones sobre la milagrosa aparición de la Santísima Virgen de Guadalupe, recibidas en 1666 y 1723, Amecameca, 1889; “GUADALUPE; Informaciones jurídicas de 1666”, Diccionario de historia cultural de la Iglesia en América Latina; López Saldaña, Leticia, “Silencio en el Escudo de armas de México…”, Adenda (UAZ), המביאה את דברי גרסיה איקסבלסטה על חידוש הפניות לרומא לאחר 1737 ועל הענקת התפילה ב־25 במאי 1754: https://revistas.uaz.edu.mx/index.php/adenda/article/download/189/140
[15]García Icazbalceta, Joaquín, Carta acerca del origen de la imagen de Nuestra Señora de Guadalupe de México, publ. 1896; Zumárraga, Fray Juan de, Regla cristiana breve, Eunate, 1994.
[16]Velázquez, Primo Feliciano, La aparición de Santa María de Guadalupe, 2nd ed., México, Jus, 1981 (1st ed. 1931).
[17]“Dimitió Schulenburg”, La Jornada, 7.9.1996.
[18]González Fernández, Fidel; Chávez Sánchez, Eduardo; Guerrero Rosado, José Luis, El encuentro de la Virgen de Guadalupe y Juan Diego, México, Porrúa, 1999.
[19]Volpini 1990.
[20]Juan Pablo II, “Canonización de Juan Diego Cuauhtlatoatzin. Homilía”, 31.7.2002, vatican.va.
[21]Vera, Rodrigo, “La guadalupana: tres imágenes en una”, Proceso 1333 & 1334; González, Fidel, Guadalupe: pulso y corazón de un pueblo, Encuentro, 2005, p. 167.
[22]Garza-Valdés, Leoncio, Tepeyac: cinco siglos de engaño, México, Plaza & Janés, 2002; MacCormack, John, “Test of faith”, San Antonio Express-News, 2.6.2002.
[23]Chávez, Eduardo, “¿Qué significa el nombre de la Virgen de Guadalupe?”, Radio María de Guatemala, 12.12.2024.
[24]Castellón 2004, p. 130.
[25]Castro Dopacio 2010, p. 27; “¿Por qué el nombre de Guadalupe?”, Catholic.net; Castellón, Toñi F., El significado de los nombres, Málaga, Sirio, 2004, p. 130.
[26]Morales Padrón, 1990, p. 143.
[27]Mata, Santiago, “La Noche Triste y la Purísima”, in El secreto de la Virgen de Guadalupe, Madrid, Sekotia, 2020, p. 175.
[28]Nebel 1995.
[29]“De Tonantzin a la Virgen de Guadalupe” and “Códice de Teotenantzin”, Arqueología Mexicana.
[30]González Torres, Yolotl, & Ruiz Guadalajara, Juan Carlos, Diccionario de mitología y religión de Mesoamérica, Larousse, 1995, p. 165, 178–179; Solares, Blanca, Madre terrible: la diosa en la religión del México antiguo, México, UNAM, 2007.
[31]Lomnitz, Cinna, & Castaños, Heriberta, “La ciencia y la Virgen de Guadalupe”, Istor. Revista de Historia Internacional 12 (2003): 89–114.
[32]Gruzinski, 1994, p. 73–77.
[33]Gruzinski, 1994, p. 104–105.
[34]Concilios provinciales primero y segundo, celebrados en la muy noble y muy leal ciudad de México, presidiendo el Illmo. y Rmo. Señor D. Fr. Alonso de Montúfar, en los años de 1555 y 1565, בהוצאת Francisco Antonio Lorenzana, 1769, cap. XXXIV, p. 91; “Los sínodos diocesanos indianos y las imágenes”, Universidad de los Andes.
[35]Mayer, 2002, p. 23–24.
[36]הדרשה של פרנסיסקו דה בוסטמנטה, 8.9.1556, בתוך העדויות של 1556; נוסח פליאוגרפי מלא בידי הנזיר פידל דה חסוס שובה, עם פרשנות.
[37]השוו בין שני הטקסטים: “[…] הוטף לאינדיאנים כיצד עליהם להבין את האדיקות לדמותה של גבירתנו: שאין חולקים כבוד ללוח ולא לציור, אלא לדמותה של גבירתנו, מפני מה שהיא מייצגת, כלומר את מריה הבתולה, גבירתנו” (העדויות של 1556); ולעומתו: “לא שהמצהיר הזה סבור שיש לעבוד את הצלב ואת הדמויות; להפך, הוא מאמין, מבין וכך עושה, שישו נעבד בצלב, ובצלב נעבד כדבר המייצג את ישו, ובמובן זה כתב זאת וכך הוא מבין” (הצהרת הפרנציסקני מתורין ז’ילבר במשפט האינקוויזיציה נגדו, שנפתח ביוזמת בישוף מיצ’ואקן בשל “רעיונותיו השגויים והשערורייתיים” בחיבורו דיאלוג על התורה הנוצרית, 1559, שנכתב בשפת הפורפצ’ה; מובא אצל Gruzinski, 1994, עמ’ 115).
[38]Mayer, 2002, p. 22–23.
[39]Gruzinski 2012.
[40]Sahagún, Bernardino de, Historia general de las cosas de Nueva España, 1576, book XI (“Adición sobre supersticiones”).
[41]Pimentel, Guadalupe M., Mi niña, dueña de mi corazón, San Pablo, 1998, p. 197; González, Fidel, Guadalupe: pulso y corazón de un pueblo, Encuentro, 2005, p. 150; Chávez, Eduardo, La verdad de Guadalupe, Ruz, 2008, p. 260; Pimentel, Guadalupe, Guadalupe, Alba, 2005, p. 165. במאמר הבסיס יוחס נתון זה לאוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו (UNAM), אך המקורות המובאים אינם פרסומים של האוניברסיטה.
[42]Gruzinski 2012.
[43]Lafaye 1987.
[44]Gruzinski, Serge, La colonización de lo imaginario: Sociedades indígenas y occidentalización en el México español, siglos XVI-XVIII, FCE, 1991.
[45]Nebel, Richard, Santa María Tonantzin. Virgen de Guadalupe: continuidad y transformación religiosa en México, México, FCE, 1995.
[46]Francisco, Homilía en la Santa Misa por América Latina, fiesta de Nuestra Señora de Guadalupe, Basílica Vaticana, 12.12.2019, press.vatican.va.
[47]Bonfil Batalla, Guillermo, México profundo: una civilización negada, México, SEP/CIESAS, 1987.
[48]Poole, Stafford, Our Lady of Guadalupe: The Origins and Sources of a Mexican National Symbol, 1531–1797, Tucson, University of Arizona Press, 1995.
[49]מאמר בכתב העת Historias של INAH (על “דימויי השבועה” והפטרונות): https://revistas.inah.gob.mx/index.php/historias/article/download/13959/15051/28097 ; López Saldaña, Leticia, על חיבורו של Cayetano de Cabrera y Quintero, Escudo de armas de México (1746), Digesto documental de Zacatecas 19 (2021): https://revistas.uaz.edu.mx/index.php/ddz/article/download/2906/2248/10610 . הבולה האפיפיורית מוכרת בשם Non est equidem.
[50]Mier, Servando Teresa de, Cartas sobre la tradición de Nuestra Señora de Guadalupe de México, 1797, p. 53.
[51]Montes González, 2015, p. 60; ACI Prensa, “Un día como hoy la Virgen de Guadalupe recibió la corona pontificia”: https://www.aciprensa.com/noticias/96207/un-dia-como-hoy-la-virgen-de-guadalupe-recibio-la-corona-pontificia
[52]Encyclopaedia Britannica, “Our Lady of Guadalupe”: https://www.britannica.com/topic/Our-Lady-of-Guadalupe-patron-saint-of-Mexico
[53]Pío XII, Radiomensaje a los fieles mexicanos en el 50 aniversario de la coronación canónica de la Virgen de Guadalupe, 12.10.1945, vatican.va: https://www.vatican.va/content/pius-xii/es/speeches/1945/documents/hf_p-xii_spe_19451012_guadalupe-mexico.html
[54]Catholic.net, “Nuestra Señora de Guadalupe y los Papas”: https://es.catholic.net/op/articulos/2042/cat/99/nuestra-senora-de-guadalupe-y-los-papas.html
[55]המילים המדויקות שאמר אינן ידועות. מתוך שש הגרסאות לפחות של “קריאת דולורס”, ארבע כוללות אזכור של “אמנו הקדושה מגואדלופה” או פשוט “הבתולה מגואדלופה”. Herrejón Peredo, Carlos, “Versiones del grito de Dolores y algo más”, in 20/10. Memoria de las revoluciones en México, 2009, p. 38–53; Rodríguez O., Jaime E., La independencia de la América española, FCE, 2008, p. 284.
[56]Sierra, Justo, et al., Antología del Centenario, 2nd ed., México, UNAM, 1985, p. LXIII.
[57]Nebel 1995, על קריאת הקרב של כוחות המורדים.
[58]Alamán, Lucas, Historia de México, Instituto Cultural Helénico, 1985.
[59]Tyrakowski, Konrad, “La Villa de Guadalupe: centro religioso y nacional”, in Giuriati, Paolo, & Masferrer Kan, Elio (eds.), No temas… yo soy tu madre. Estudios socioantropológicos de los peregrinos a la basílica, México, Plaza y Valdés, 1998; וראו גם Zaldívar, Ma. L. Laura, במאמר בכתב העת Cuicuilco של INAH: https://revistas.inah.gob.mx/index.php/cuicuilco/article/download/20449/21900/43355
[60]Tyrakowski 1998, p. 65, 73.
[61]שם.
[62]Santos A. de Lozano, Alejandra, “Guadalupe y libertad”, Pulso, 12.12.2012.
[63]Zires, Margarita, “Mediatización televisiva de los rituales religiosos: Las Mañanitas a la Virgen de Guadalupe”, Revista Brasileira de História das Religiões (ANPUH), Ano VII, n. 20, setembro 2014, הערה 11, המביאה את El Universal, 13.12.1934.
[64]Zires 2014, בחלק “La metanarración: La televisión como médium directo entre el fiel y la Virgen”.
[65]INEGI, Censo de Población y Vivienda 2020, הודעה לעיתונות מ־26.1.2021, כפי שהיא מובאת אצל Barranco, Bernardo, La Jornada, 3.2.2021: https://www.jornada.com.mx/2021/02/03/opinion/016a1pol ; ולנתונים לפי מדינות: La Jornada, 24.2.2021: https://www.jornada.com.mx/2021/02/24/opinion/016a1pol
[66]Cano, Gustavo, “The Virgin, the Priest, and the Flag: Political Mobilization of Mexican Immigrants in Chicago, Houston, and New York”, 2004; Galvez, Alyshia, Guadalupe in New York: Devotion and the Struggle for Citizenship Rights Among Mexican Immigrants, NYU Press, 2010.
[67]Galvez 2010; Lloyd-Moffett, Stephen R., “Holy Activist, Secular Saint: Religion and the Social Activism of César Chávez”, in Mexican American Religions, Duke University Press, 2008; Thurber, Dani, “1962: United Farm Workers Union”, Library of Congress Research Guides.
[68]Pérez 2007; Lara, Irene, “Tonanlupanisma: Re-Membering Tonantzin-Guadalupe in Chicana Visual Art”, Aztlán 33(2), 2008: 61–90; Román-Odio 2013; Blackwell, Maylei, “Women Who Make Their Own Worlds: The Life and Work of Ester Hernández”, in Chicana Movidas, University of Texas Press, 2018, p. 138–158.
[69]Gaspar de Alba, Alicia (ed.), Our Lady of Controversy: Alma López’s Irreverent Apparition, University of Texas Press, 2011.
[70]Zires, Margarita, “Mediatización televisiva de los rituales religiosos: Las Mañanitas a la Virgen de Guadalupe”, Revista Brasileira de História das Religiões 20 (2014), בחלק “La ceremonia de la Virgen de Guadalupe como performance religioso y cultural”.
[71]Zires 2014, הערה 7.

